אור ברסלב
ברית משה עשין דרבנן

ברית משה· הרב משה אהרן וייס

עשין דרבנן

מצות עשה

הלכות עירובין

פרק א

גרסינן (א) בפ' שני דעירובין כו' יצתה בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני כו'. בעירובין דף כ"א ע"ב ובשבת דף י"ב ע"ב קאמר הגמ' דגם את הפסוק חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר אמרה הבת קול וגם בברכות דף ד ע"ב הביא הגמ' את הני תרי קראי ביחד דקאמר שלמה על כלאב בן דוד וא"כ צריך טעם מדוע השמיט רבינו ז"ל את הפסוק חכם בני וגו', ונ"ל בס"ד ליתן טעם לשבח דהמרש"א ז"ל בשבת שם בח"א כתב דהפסוק בני אם חכם לבך קאמרה הבת קול על שתיקן עירובין ואת הפסוק חכם בני קאמרה על שתיקן נטילת ידים עי"ש שכ' מלתא בטעמא וא"כ י"ל כיון דרבינו לא דיבר כאן אלא מעירובין ע"כ לא הביא אלא את הפסוק דקאי על עירובין, ומ"ש רבינו והשיב רב הייא גאון בתשובה אחת כי לכך לא נתקנו עד שלמה המלך כו' גם הב"ח ז"ל או"ח ריש סי' שס"ו הביא את זה ועי' לעיל מל"ת ס"ה מחודש רנ"ב בתר הט"ז ראיות מה שכתבנו בזה וינעם לך, ומ"ש רבינו הלכך אין חשוב רה"ר בפחות מרוחב שש עשרה אמה ומפולש משער לשער ובוקעין בו ששים רבוא כו' כבר בררנו בס"ד את השיטות וזה יפה לעיל מל"ת ס"ה שם הטעם שכ' רבינו דמדוע תיקן שלמה המלך ע"ח ושת"מ גם הרמב"ם ז"ל הל' עירובין פ"א הל"ד והטור או"ח סי' שפ"ו כתבו ז"ל את הטעם זה ועי' בלח"מ ובמרכבת המשנה ספרדי וגם לעיל מל"ת ס"ה שם מה שכתבנו בזה:

פרק ב

תניא (ב) בפ' הדר כו' מערבין לחצרו' בפת כו' ותניא בפרק חלון בכל מערבין עירובי תחומין כו' ובפרק בכל מערבין אמר שמערבין ערובי תחומין כו' בפ' חלון אמרינן שאין מערבין בחצרות אלא בפת שלמה בלבד כו', הבריי' הראשונה שהביא רבינו מפ' הדר (עירובין דף ע"א ע"ב) מערבין לחצרות בפת כו' כן קאמר ר' מאיר שם אלא מסוגיא דגמ' שם מוכח דגם החכמים מודים דע"ח דוקא בפת ופלוגתתם בענין אחר עי' רש"י ותי' וגם בשאר מפורשים שם כי סוגיא זו עמוקה היא מאד ומ"ש רש"י שם דף פ"א ע"א ד"ה לאפוקי מדר' יהושע וז"ל לישנא אחרינא גרסינן לאפוקי מדר' מאיר דאמר בפת אין מידי אחרינא לא כו' אין כוונת רש"י ז"ל דדוקא ר"מ סובר כן אלא כיון דר"מ קאמר בפירוש כן ע"כ נקט רש"י ר"מ אבל באמת גם החכמים מודים לזה כמו שכתבנו ע"כ נקט רבינו את הדין זה סתם ולא קאמר בשם ר"מ דוקא, והבריי' שנייה שהביא רבינו מפ' חלון (עירובין דף פ"א ע"א) בכל מערבין עירובי תחומין כו' גם התוס' שם ד"ה איתיביה הביא את גירסת ר"ח ומפרש בשם ר' אברהם את הסוגי' דגמרא שם שפיר אבל לרש"י אית ליה גירסא אחרת ומרבינו נראה דתפס לעיקר כגירסת ר"ח, ומ"ש רבינו ובפ' בכל מערבין אמר שמערבין ע"ת ומשהתפין שת"מ בכל דבר חוץ מן המים כו' נ"ל בס"ד דרבינו כיוון על מה דאיתא במשנה ריש פרק שם אלא כיון דבמשנה איתא סתם בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח ורש"י מפרש דקאי גם על עירובי חצירות אבל התו' שם ד"ה בכל חולק על רש"י ומפרש דקאי על ע"ת וכן היא דעת כל הפוסקים וכיון דרבינו ג"כ סובר כן ולא רצה להאריך ע"כ לא נקט את לשון המשנה אלא מגלה את דעתו בפירושא דמתני' כמובן, ומ"ש רבינו בפ' חלון אמרינן שאין מערבין בחצרות אלא בפת שלמה בלבד כו' במשנה שם דף פ' ע"ב איתא בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח דברי ר"א ר' יהושע אומר כבר הוא עירוב אפי' מאפה סאה והוא פרוסה אין מערבין בה ככר כאיסר והוא שלם מערבין בו והקשה הגמ' תנינא חדא זימנא בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים והמלח ומשני רבה לאפוקי מדר' יהושע דאמר ככר אין מידי אחרינא לא קמ"ל ולפי תירוצו של רבה חולק ר"א על ר' יהושע וסובר דגם בע"ח לא בעינן פת וגם המתני' דריש בכל מערבין אתיא כר"א כן כתבו ז"ל רש"י ורשב"א וריטב"א שם אבל אביי הקשה שם על רבה ומחמת זה משני רבה בב"ח לאפוקי מדר' יהושע דאמר שלימה אין פרוסה לא קמ"ל בכל ולפי תירוצו של רבב"ח גם ר"א סובר דבע"ח בעינן פת אלא בזה פליגי ר"א סובר דלא בעינן שלימה ור' יהושע סובר דבעינן שלימה וכיון דר"א ור' יהושע הל' כר' יהושע ע"כ גם בזה הל' כר' יהושע אע"ג דסתם משנה דריש בכל מערבין סותמת כר"א כיון דבחדא מסכתא אמרינן דיש סדר והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת ואין הל' כסתם כן כתבו הרשב"א והריטב"א שם וכן פסקו ז"ל הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם הל' עירובין פ"א הל"ח וליכא מאן דפליג על זה וכיון דרבינו ג"כ פסק כן ע"כ הביא את זה בלשון רבים וכתב בפ' חלון אמרינן ולא דיבר מפלוגתתם כלל כמובן:

אבל לכאו' צריך להבין כיון דדרכו של רבינו לקצר א"כ מדוע הביא את הבריי' הראשונה הנ"ל אמאי לא סגי ליה במה שהביא דבעינן בע"ח פת שלימה בשלמא את המשנה דבכל מערבין שפיר הביא כדי לאשמועינן דע"ת ושת"מ מערבין ומשתתפין בכל דבר חוץ מן המים והמלח בפני עצמן וגם בהברייתא שנייה י"ל דרצה לאשמועינן דעיקר כגירסת ר"ח אבל הבריי' הראשונה מדוע הביא כיון דפסק אח"כ דפת שלימה בעינן, ונ"ל בס"ד דלא הביא את הבריי' הראשונ' אלא משום סיפא ומשתתפין למבואות ביין ואם רצו להשתתף בפת משתתפין כדי לאשמועינן דלכתחילה מצוה יותר ביין מבפת וכן הוכיח התו' שם דף ע"א ע"ב ד"ה משתתפין מהבריי' זו ועל זה דבכל דבר מהני הביא התו' ראי' מהמשנה בכל מערבין ומשתתפין עי' במהרש"א שם וא"כ י"ל דגם רבינו משום כוונה זו הביא אח"כ את הבריית' השנייה בכל מערבין ע"ת ומשתפין שת"מ להוכיח משם דבכל דבר מהני כי גם משם יש להוכיח כן אלא התו' רצה להוכיח ממשנה אבל רבינו כיון דרצה לאשמעינן גם את זה דעיקר כגירסת ר"ח ע"כ הביא את הבריי' וממילא לפי"ז מוכח מרבינו דסובר כהתו', אבל מרש"י שם ד"ה ומשתתפין במבוי ביין נראה בפי' דלא סובר כהתוס' מדכתב וכ"ש פת דחשיב טפי וא"כ נשאר על רש"י דיוקו של התו' וצ"ל דרש"י סובר דמשו"ה לא נקטה הברייתא משתתפין במבוי בפת כיון דאת זה ידעינן במכ"ש מע"ח דאין מערבין ביין מערבין בפת שת"מ דמשתתפין ביין כ"ש דמשתתפין בפת ומה דנקטה הבריי' ואם רצו להשתתף בפת משתתפין י"ל דאי לא הוה נקט' אלא משתתפין במבוי ביין הי' מקום לומר דלכתחילה למצוה צריך פת דוקא אלא הבריי' אשמעינן דגם יין מהני ע"כ נקטי הברייתא ואם רצו להשתתף בפת משתתפין לאשמעינן דברצונו תליא ולא שיהא מצוה מן המובחר כן נ"ל בס"ד ליישב את שיטת רש"י, ובאמת לא ראיתי בשום מקום לא בראשונים ולא באחרונים דחיישו לשיטת התוס' להשתתף לכתחילה ביין וגם מלשון הרמב"ם הל' הנ"ל שכ' ושיתוף בין בפת בין בשאר אוכלין ומלשון הש"ע או"ח סי' שפ"ו והתירוהו ע"י שיתוף שגובין פת או דבר אחר ממיני מאכל כו' מוכח דלא כהתוס' אלא כרש"י:

פרק ג

ועל רש"י דריש בכל מערבין הנ"ל מחודש ב' שמפרש בכל מערבין עירובי חצירות ותחומין ושהתוס' תפס עליו שם באמת כמעט כל הפוסקים חלקו עליו בזה דהפי' המשניות שם כתב וז"ל מערבין רוצה לומר עירובי תחומין ועוד יתבארו לקמן אבל עירובי חצירות יש להן דינין יתבארו בסוף פרק השביעי וכ"כ בפרק ז' משנה י' וגם הברטנורה שם כתב כן וכ"כ האשכול הלכות עירובין אות ס"ח וגם הרשב"א הנדפס מחדש והריטב"א והמרדכי והגהות אשרי ריש בכל מערבין והאור זרוע הל' עירובין אות קמ"א הביאו את הא דרש"י וחלקו עליו וגם האגור בדיני עירובין העתיק את לשון המרדכי ומדברי כולם נראה דלמדו מרש"י דסובר דעירובי חצירות לא בעי פת, אבל לא זכיתי להבין דמהיכי למדו מרש"י דסובר כן ואי משום דמפרש את המתני' דבכל מערבין כהנ"ל הלא כפי מה שהקשה הגמר' שם דף פ"א תנינא חדא זימנא באמת גם מהמקשן מוכח דסובר דבכל מערבין דריש פר' ג' קאי גם על ע"ח דאל"כ מה הקשה הלא י"ל דהמשנה הראשונה איירי בע"ת והמשנה שנייה אשמעינן בע"ח וכן מפרשו הרשב"א והריטב"א בקושי' המקשה שם וא"כ מדוע לא נא' דמשו"ה מפרש רש"י במשנה דרפ"ג בכל מערבין ע"ח כיון דעד תירוצו של הגמ' דדף פ"א באמת הפשט במשנה כן אבל בתר דידעינן מתירוצו של הגמ' דדף פ"א באמת גם רש"י מודה דדוקא בפת מערבין עירובי חצירות הלא גם הרבינו יונתן על הרי"ף ברפ"ג שם ג"כ מפרש כרש"י וא"כ מדוע לא תפסו חד מן הראשוני' או מן האחרוני' גם על הר' יונתן אעכצ"ל כיון דלא מפרש גם במשנה דסוף דף ע"ט ע"ב ג"כ כן ע"כ מוכח דלא מפרש את המשנה דרפ"ג גם על עירובי חצירות אלא מחמת כוונה הנ"ל וא"כ מדוע לא נא' גם ברש"י כן, אבל אח"כ ראיתי דבאמת י"ל דלא משום פירושו של רש"י דרפ"ג תפסו הראשוני' הנ"ל על רש"י אלא כיון דרש"י בקידושין דף ל"ד ע"א ג"כ מפרש בכל מערבין עירובי חצירות ובקידושין באמת ליכא למימר כפשטינו הנ"ל כיון דבקדושין כבר ידעינן מתירוצו של הגמ' עירובין דף פ"א ואפ"ה מפרש רש"י כן א"כ ע"כ מוכח דרש"י באמת לדינא סובר כן וא"כ ממילא גם ברש"י דרפ"ג דעירובין ליכא למימר כפשטינו וע"כ תפסו שפיר על רש"י, אלא עדיין ק"ל דאי באמת סובר רש"י כמו שנר' מקידושין דגם בעירובי חצירות לא בעינן פת א"כ היכי פסק רש"י בספרו פרדס הגדול הל' עירובין סי' ק"ח דבעירובי חצירות בעינן פת דוקא עי"ש שהביא את הבריית' דר' מאיר דדף ע"א הנ"ל מחודש ב' וזה לכאו' סתירה גדולה ברש"י:

וע"כ נ"ל בס"ד דרש"י בעירובין וגם בקידושין מפרש את המשנה דעירובין רפ"ג לפי תירוצו של רבה דדף פ"א הנ"ל מחודש ב' דמשנה דרפ"ג אתיא ג"כ כר"א דסובר דגם בעירובי חצירות לא בעינן פת ואע"ג דנסתר תירוצי של רבה מחמת קושי' אביי שם אפ"ה שפיר י"ל כן כי מצינו את זה כמה פעמים בש"ס דרש"י מפרש אליבא דהאי תנא או אמורא דלית הלכא כוותיה ומכ"ש כאן בודאי י"ל כן כיון דגם לפי תירוצו של רבב"ח בדף פ"א שם ג"כ אתיא המשנה דרפ"ג כר"א וכיון דסוף סוף אתיא המשנה זו דלא כהלכתא ע"כ מפרש רש"י כפי תירוצו של רבה כיון שהוא יותר פשוט אבל להלכה באמת סובר רש"י כתירוצו של רבב"ח דלכ"ע בעינן בע"ח פת וע"כ פסק בפרדס שלו כן וגם י"ל דמשו"ה לא הקשה התוס' ברפ"ג שם על רש"י בלשון קושי' או תימא כדרכו אלא כתב ואין נר' ובקידושין כתב ולא נהירא וגם כל הראשוני' הנ"ל לא הקשו בלשון קושיא אלא כתבו ולא דק או ליתא כיון דגם הם סברו דרש"י לא מפרש אלא אליבא דרבה אבל לדינא מודה אלא כיון דלהם לא הי' ניחא מה שמפרש שלא אליבא דהלכתא ע"כ כתבו כהנ"ל ודו"ק, ואחר שכתבנו את זה ראיתי במראה הפנים על הירושלמי רפ"ג דעירובין שכוונתי בס"ד לדעתו בזה וגם בשיירי כנה"ג או"ח סי' שס"ו מצאתי שג"כ מתרץ את רש"י יפה ובזה כוונתי בס"ד לדעתו כיון דגם הוא סובר דלדינא מודה רש"י דבע"ח בעינן פת דוקא אלא פליאה לי מה שלא דיבר מהפרדס הנ"ל כלום. יוצא לנו מהנ"ל דלדינא קיימו כל הפוסקים בחדא שיטתא דבע"ח בעינן פת דוקא ובע"ת ושת"מ לא בעינן דוקא פת וכן הלכה בטוש"ע או"ח סי' שס"ו ושפ"ו וסי' ת"ח, והטעם דבעינן בע"ח פת דוקא כתב רש"י בדף ע"א ע"ב שם ד"ה ואם רצו דעירוב משום דירה הוא לערב דירתן לעשותן אחד ודירתו של אדם אינו נמשך אחר היין אלא אחר פתו אבל שיתוף דמבוי דאינו אלא לשתף רשות החצירות שבמבוי ולא רשות הבתים וחצר לאו בית דירה הוא ע"כ לא בעינן דוקא פת וכ"כ כל הראשוני', והטעם שהקילו בע"ת דלא בעינן פת אע"ג דתחומין חמירי שיש להן סמך מן המקרא כמו שאי' בשבת דף ל"ד ע"א כתב התיו"ט רפ"ג דעירובין בשם התוספ' בשבת שם ד"ה לא קשיא דהקילו בתחומין שאינה אלא לדבר מצוה:

פרק ד

ועל מ"ש רבינו בפ' חלון אמרינן שאין מערבין בחצירות אלא בפת שלמה בלבד כו' כבר פירשנו למעלה מחודש ב' שכן סובר ר' יהושע ושכן הל' ועדיין יש לי לדקדק בזה דמדוע כתב רבינו מלת בלבד מדוע לא סגי ליה במה דכתב אלא בפת שלמה ובמה דכתב אח"כ ואפילו ככר מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה וגם על הרמב"ם הל' עירובין פ"א הל"ח קשה זה כיון דג"כ כתב כלשון רבינו ובאמת במשנה ובגמ' שם ליתא מלת לבד וגם הסמ"ק סי' רפ"ב שכ' לגמרי כלשון רבינו השמיט מלת בלבד וא"כ גם זה טעמא בעי כיון שדרכו להלוך בעקבותיו של רבינו, וע"כ נ"ל בס"ד דבגמ' דף פ"א שם אי' הטעם דאין מערבין אלא בשלימה משום איבה פי' רש"י שבאין לידי מחלוקת שאומר אני נותן שלימה ואתה פרוסה והמרדכי סוף פרק חלון כתב וז"ל משום איבה פירוש זה על זה דכל אחד יאמר אני נתתי שלימה ואתה נתת פרוסה עכ"ל ובעי שם בגמר' עירבו כולן בפרוסות מהו ומסיק גזירה שמא יחזור דבר לקילקולו פרש"י לקילקולו זה פרוס וזה שלם והרא"ש שם כתב בשם הר' מאיר ז"ל שיכול לזכות לכל בני החצר בפרוסה דבהא לא שייך שמא יחזור לקילקולו ומחמת זה פסק בקיצור פסקי הרא"ש שם אות י"ב ואם אחד מזכה לכל בני חצר יכול לערוב בפרוסה וכ"כ הגמי"י שם אות ד' וגם המרדכי סי' הנ"ל הביא את זה ביותר ביאור עי"ש וגם הר' ירוחם נתיב י"ב חלק ט"ז הביא את זה להל' וכן הל' בטוש"ע או"ח סי' שס"ו נמצא לפי"ז לא הוי מלתא פסיקא הא דאין מערבין אלא בפת שלימה כיון דיש אופן הנ"ל דמערבין אפי' בפרוסה, אבל ראיתי בתשב"ץ הקטן בדיני עירוב אות ע"ו שכ' וז"ל ואדם המערב בשביל חבירו יכול לערב בפרוסות ומה שהגמ' אומר והיא פרוסה אין מערבין בה לפי שכל אחד אומר אני נותן יותר אבל כשהאחד נותן בשביל חבירו אינו חושש אם היא שלמה או פרוסה ואעפ"כ לא רצה מהר"ם לסמוך על זה ועורך בשלמה עכ"ל אבל לכאורה צריך להבין מדוע לא רצה המהר"ם לסמוך על זה הלא כפמ"ש המרדכי באמת מוכח כן בפי' מהגמ'. אבל ראיתי במהרי"ל הל' עירובי חצירו' שכ' וז"ל כשמניחין עירובי חצירות או שיתוף מבואות אל יערבו עם פרוסות כגון שכל אחד נותן חתיכת פת אולי יקפיד דאחד יראה לו פתו גדולה מפיתת חבירו ואיתא בפר' מי שהוציאוהו א"ר יהודא אמר שמואל המקפיד על עירובו אין עירובו עירוב ואמר אפי' יחיד המערב לעצמו דליכא שם הקפדה מ"מ לא יערב בפרוסה רק בלחם שלם משום לא פלוג ואמר אלינו דהוא רגיל ליטול לחם שלם אשר מקחו במגניצ"א בעד ד' הלי"ש כו' עכ"ל וזה עכצ"ל דלמהרי"ל אפי' כשאחד מזכה לכולם ג"כ צריך פת שלימה משום לא פלוג כיון דגם ביחיד המערב לעצמו סובר כן וא"כ עכצ"ל דהמהרי"ל חולק על הר' מאיר הנ"ל וכ"כ בשיירי כנה"ג או"ח סי' שס"ו א"ת ז' דבתר שהעתיק את המהרי"ל שכתבנו כתב וז"ל ונראה מדבריו דעל צד היותר טוב קאמר והוא תלמוד ערוך וליכא למימר דמיירי כשאחד מזכה את כולם דאז מערבין בפרוסה כדכתבו הרא"ש והמרדכי ז"ל או שהוא מפרש דאין מערבין בפרוסה שיהי' כל העירוב ביחד פת שלם כדכתבו הראב"ד והרהמ"ג ז"ל והגמי"י דהא איהו ז"ל כתב כגון שכל אחד נותן חתיכת פת אולי יקפידו כו' ונראה דליחיד המערב לעצמו אצטריכא ליה דמדברי הגמ' ליכא הוכחה אלא כשרבים מערבים אבל יחיד המערב דליכא הקפדה אפשר דיכול לערב בפרוסה לכן בא מהרי"ל ז"ל לומר דאפי' יחיד המערב צריך לערב בשלימה משום דלא פלוג ויראה דלפי"ז ה"ה כשאחד מזכה לכולם צריך פת שלמה משום דלא פלוג דלא גרע יחיד המערב לעצמו מאחד מזכה לרבים שצריך לערב בפת שלימה שלא כדברי הרא"ש והמרדכי ז"ל שכתבו דאחד מזכה לכולם יכול לערב בפרוסה ולדידהו אף יחיד המערב לעצמו יכול לערב בפרוסה ומיהו בטעם הדבר שכ' מהרי"ל ז"ל דאולי יקפידו והמקפיד על עירובו אין עירובו עירוב אין נר' כן דמדברי התלמוד דקאמר משום איבה ופרש"י ז"ל שבאין לידי מחלוקת כו' ואין הטעם משום הקפדה כדכתב מהרי"ל ז"ל ואפשר שדברי הגמרא הם כשאחד נותן פרוסה ואחד נותן שלימה ומהרי"ל ז"ל כשכולן נותנין פרוסה דכבר אסיקנא בגמ' דאפי' כולן פרוסות לא יערבו שמא יחזור הדבר לקילקולו שיבאו ליתן זה פרוסה וזה שלמה עכ"ל הכנה"ג אבל לי נר' בס"ד דהמרי"ל ז"ל נקט את טעמו משום שיתוף, מבואות דלכאורה קשה היכי כתב גם על שת"מ דאל יערבו עם פרוסות הלא שת"מ ל"צ פת אלא בכל משתתפין [וגם על הכנה"ג ז"ל ק"ל דאיך לא דיבר מזה] אבל באמת ל"ק מידי כיון דהמהרי"ל לא כתב אלא על צד היותר טוב וע"כ נקט את טעמו ולא את הטעם של הגמ' כיון דהגמרא קאי בדיעבד כמ"ש הכנה"ג שם בתחילת אות ז' אבל המהרי"ל קאי לכתחילה על צד היותר טוב ואפ"ה כתב הכנה"ג שפיר דהמהרי"ל חולק על הר' מאיר כיון דרבינו מאיר אפי' לכתחילה מתיר כשאחד מזכה לרבים וגם הראי' שהביא המרדכי לרבינו מאיר נסתרה להמהרי"ל די"ל דמשו"ה לא נקט הגמרא כשאחד מזכה לכולן כיון דבכה"ג לא צריך שלימה אלא לכתחיל' עי"ש ותבין, עכ"פ זה יוצא לנו מהנ"ל דמצינו להמהר"ם שהביא התשב"ץ הנ"ל טעם לשבח דמדוע לא הי' רוצה לסמוך על זה די"ל דג"כ סובר כהמרי"ל דאסור לכתחילה משום לא פלוג וא"כ קיימו המר"ם והמהרי"ל בחדא שיטתא בזה וגם מהכנה"ג נראה דסובר כהמהרי"ל וכן סובר האליה רבה סימן שס"ו אות ט"ז וממילא לפי שיטה זו לא משכחת שום פעם לערב לכתחילה ערובי חצירות בפרוסה, וא"כ י"ל דרבינו והרמב"ם ג"כ סברו כהמהרי"ל וע"כ כתבו שאין מערבין בחצירות אלא בפת שלימה בלבד כוונתם במלת בלבד דלא משכחת שום פעם לערב לכתחילה אלא בפת שלימה אבל הסמ"ק י"ל דסובר כהרבינו מאיר וע"כ השמיט מלת בלבד וגם מיושב בזה בס"ד דמדוע השמיט רבינו את הטעם משום איבה שאמר הגמ' כיון דבאמת לא מטעמא דגמ' לא משכחת שום פעם לערב לכתחיל' ערובי חצירות בפרוסה אלא מטעמא דהמהרי"ל משום לא פלוג ודו"ק. וכיון שבררנו בס"ד שגם רבינו והרמב"ם והמר"ם שהביא התשב"ץ סברו כהמרי"ל וגם מהתשב"ץ יש להוכיח כן כיון דלא חולק על זה וכן סברו הכנה"ג והאלי' רבה א"כ צריך ליזהר לכתחילה שאפי' יחיד המערב לעצמו או כשזיכה לאחרי' לא יערב בפרוסה אלא בשלימה אבל בדיעבד יש לסמוך על פסקו של הש"ע אבל כשמערבין ביחד אפי' בדיעבד לא יצא בע"ח בפרוסה כמ"ש הכנה"ג שם כי גם המעשה רוקח הל' עירובין פ"א הל"ח הסכי' עם הכנה"ג בזה, ואם שכח ועירב על הפרוסה ולאחר שגמר בדין עירובא יהא שרי כו' זכר אז הדין צריך ליטול שלימה מיד ולומר עוד הפעם על השלימה בדין עירובא כו' בלא ברכה כ"כ הכנה"ג אות ח' שם בשם המהרי"ל אבל כשהפסיק הרבה כתב האלי' רבה אות י"ד שם שצריך לחזור ולברך, ואם אחד נותן פת נקי ואחד פת קיבר או אחד פת חיטין ואחד פת שעורין ליכא שום חשש בזה כ"כ התוס' שבת סי' שס"ו אות י"ז, וגם את זה צריך למידע דבגמ' עירובין דף פ"א איתא שאם נטל כדי חלה מן הככר אפי' אינו שלם מערבין בו ותו איתא שם שאם נפרסה ותפרה בקיסם דהיינו שהכניס הקיסם בפת וחברו עד שאין ניכר שהיא פרוסה מהני ולית שום חולק על זה וכ"פ כל הפוסקי' וכן הל' בטוש"ע סי' הנ"ל וא"כ צריך טעם מדוע השמיט רבינו את זה אבל לפמ"ש הרהמ"ג והמעשה הרוקח הל' עירובין פ"א ליישב את הרמב"ם דג"כ השמיט את זה גם רבינו מיושב עי"ש:

פרק ה

ומ"ש רבינו ובפ' הדר אמר כי בבית שמניחין בו העירוב אין צריך ליתן פת כו', מימרא דשמואל דף מ"ט ע"א שם וכ"פ הרמב"ם הל' ט"ז שם והטור ש"ע סי' הנ"ל, ומ"ש אבל מכל בית ובית של אחרים גובין להם פת אחד שלם כו' כ"כ גם הרמב"ם שם ונראה דסברו דדוקא פת שלמה אבל קמח מעט מכל בית ובית לא מהני אבל הראב"ד ז"ל בהשגותיו שם כתב דבמקומות הללו נהגו שגובין קמח מעט מכל בית ועושין אותה חלה אחת וגם הרשב"א [הנדפס מחדש] עירובין דף פ"א הסכים לזה אלא מפלפל על הראי' שהביא הראב"ד מלחמי תודה עי"ש וכן הסכים הריטב"א שם וגם הרוקח סי' ק"מ והכלבו סוף הלכו' שבת אות ל"ב והאגור בדיני עירובין סברו כן ועי' בדרכי משה רס"י שס"ו ולהלכה בש"ע שם ולעניין לערב ולהשתתף בשמן עי' בספר בני חיי הל' עירובין סימן שפ"ז. ודע דהרמב"ם הלכ' הנ"ל בתר דהביא את הא דשמואל דבית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן את הפת כתב וז"ל ואם היו רגילין להניח בו אין משנין אותו מפני דרכי שלום עכ"ל והוא ממשנה דגיטין דף נ"ט ע"א מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ורבינו ז"ל השמיט את זה ולא דיבר מזה כלום וזה באמת טעמא בעי כיון דליכא בגמ' שם שום פלוגתא בזה ויותר גדול אצלי התימא על רבינו דאת כל הני דברים דפרט המשנה שם וגם הבריי' שם דף ס"א ע"ב דטעמם מפני דרכי שלום הביא רבינו [ומה שלא הביא את הא דכהן קורא ראשון מפני דרכי שלום שמציין הנר מצוה על מ"ע י"ט ובאמת ליתא שם מזה י"ל כיון דהגמרא מסיק שם דלא מפני דרכי שלום הוא אלא מדאוריי' מוקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון כו' ואת זה באמת הביא רבינו במ"ע קע"א עי' מה שכתבנו שם] במקומות שמציין הנר מצוה שם ואת הא דמערבין בבית ישן השמיט הן אמת דהנר מצוה מציין גם על זה שרבינו הביאו בהלכות עירובין אבל באמת ליתא מזה כלום לא בסמ"ג דפוס ויניציאה ולא בסמ"ג דפוס קאפוסט וגם ראיתי אח"כ בסמ"ק סי' רפ"ב שהעתיק לגמרי את לשון רבינו וגם הוא השמיט את הא דמערבין בבית ישן וגם ברוקח לא מצאתי בהל' עירובין מזה כלום וא"כ גם עליהם קשה וזה אצלי קושיא גדולה ולא ראיתי מי שהרגיש בזה וכדי לתרץ את זה אקדים לפרש בס"ד את הסוגי' זו:

פרק ו

דעל הא דאי' במתני' מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום פי' רש"י ז"ל וז"ל בני חצר שרגילין ליתן עירוב החצר בבית אחד אין משנין את מקומן ליתנו בבית אחר מפני דרכי שלום ובגמ' מפרש לה עכ"ל ובדף ס' ע"ב איתא בגמ' מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום מאי טעמא אילימא משום כבוד פי' רש"י משום כבוד של בעל הבית והא ההוא שיפורא דהוה מעיקרא בי רב יהודא ולבסוף בי רבה כו' פרש"י שיפורא שופר של תקיעת ערב שבת ובשם רב שרירא גאון ז"ל פירש שופר של נדבה שהיו נותנין לתוכו נדבה השלוחה לבני הישיבה והתוס' שם הקשה על פירושו של רש"י והסכי' עם רב שרירא גאון עי"ש, ובאמת על פירושו של רש"י יש מקום לעיין דמה כבוד שייך במה דמונח אצלו השופר של תקיעות בשלמא גבי עירוב י"ל דכבוד הוא לבעה"ב שמניחי' אצלו את העירוב ולא חיישי שיגנוב את הפת דע"י זה נפק עליה קלא דאינש מהימנא הוא וזה כבוד לו כמו שאמר אבא שאול גבי אפוטרופוס דף נ"ב ע"ב שם ומכ"ש גבי שופר של נדבה בודאי שייך למימר כבוד זה אבל גבי שופר של תקיעה מה כבוד יש במה דמונח אצלו השופר, וי"ל דרש"י סובר דזה אינו כבוד במה דלא חושדין אותו לגנב בפרט גבי פת של מצוה אעכצ"ל דגבי עירוב הכבוד הוא דהוי כמו התמנות שבוחרין אותו להניח אצלו את החפץ של מצוה וזה הכבוד שייך גם גבי שופר של תקיעות כמובן, ומה מאד יש להבין בזה בס"ד כוונת רש"י במד"כ משום כבוד של בעל הבית דלכאו' שפת יתר הוא וגם הכנסת יחזקאל ז"ל או"ח סימן ט' עמד על זה אבל בהנ"ל י"ל כיון דיש לפרש משום כבוד בתרי אנפין או משום הימניתא או משום התמנות והחילוק פשוט דמשום הימנותא לא לבעה"ב לבדו יש כבוד אלא גם לכל בני ביתו כיון דגם אותם לא חושדי' לגנבים אבל משום התמנות ליכא כבוד אלא לבעה"ב לבדו וכיון דרש"י סובר דהכבוד הוא משום התמנות כהנ"ל ע"כ כתב משום כבוד של בעל הבית כלומר לא משום כבוד של כל בני ביתו כמובן, וגם י"ל דהרב שרירא גאון סובר דהכבוד הוא משום הימנותא וע"כ מפרש שופר של נדבה אבל רש"י סובר דכבוד הוא משום התמנות ע"כ מפרש שופר של תקיעות ומה שלא רצה רש"י לפרש כהרב שרירא גאון י"ל משום קושיית המר"ם שיף והמרש"א שם אבל הרב שרירא גאון י"ל דסובר כמו שמתרץ הכנסת יחזקאל עי"ש:

פרק ז

ומשני הגמרא אלא משום חשדא פרש"י משום חשדא וז"ל הואיל והורגל העירוב בתוך אותו הבית אם באת לשנות את מקומו הנכנסין לאותו הבית ולא יראו שם את העירוב יחשדו את בני החצר שמטלטלין בלא עירוב עכ"ל והתוס' ד"ה אלא כתב וז"ל פי' ר"ת שלא יאמרו מפני החשד שחושדים אותם לגנוב פת של עירוב אין מניחים אותו שם אבל בשיפורא ליכא חשדא שיודעין שמניחים אצל ריש מתיבתא לחלק לתלמידי' עכ"ל ולכאו' צריך טעם מדוע לא מפרשו התוספות והר"ת כרש"י אבל כבר מיישב את זה המהר"ם לובלין שם וז"ל פי' ר"ת כו' משום דהוקשה לו דלפרש"י דפי' שיחשדו בני חצר שמטלטלין בלא עירוב מאי מפני דרכי שלום שייך הכא וק"ל כך מצאתי עכ"ל וא"כ צריך להבין מה יענה רש"י על זה וצ"ל דרש"י סובר דכיון שיחשדו שמטלטלין בלא עירוב יבאו לידי מחלוקות ואח"כ ראיתי שגם התי"ט ז"ל שם מפרש בכוונת רש"י כן וגם בתוס' רי"ד ז"ל ש"ס ווילנא מצאתי שכ' וז"ל משום חשדא שבני אדם הנכנסים שם באותו חצר ואין רואין עירובן בבית הרגיל להן יחשדום שהן מטלטלין בחצר בלא עירוב ואתו לאינצויי בהדייהו עכ"ל אלמא דהתו' רי"ד סובר כפירושו של רש"י ומפרש את דרכי שלום כמו שכתבנו וא"כ לכאו' קשה לי על המהר"ם הלא על הר"ת ג"כ קשה קושי' המצא כתב דמאי מפני דרכי שלום שייך הכא אעכצ"ל דהר"ת סובר דעל ידי שיחשדו לגנבי' יבאו לידי מחלוקות א"כ עדיין נשאר' הקושיא על הר"ת מדוע לא ניחא ליה פירושו של רש"י הלא אליבא דרש"י ג"כ הי' יכול לומר כמו שצריך לומר אליבא דפירושו ועוד ק"ל על המהר"ם מדוע לא דיבר מזה דמה יענה הר"ת על הקושיא של המצא כתב וצ"ע, וע"כ נ"ל בס"ד דמשו"ה לא מפרשו התוספ' והר"ת כרש"י משום דסברו הפשט בשיפורא דקא' הגמ' כהרב שרירא גאון וא"כ צ"ל דסברו הפשט במשום כבוד דקא' הגמ' דהכבוד הוא משום הימנותא כהנ"ל וע"כ מפרשו משום חשדא להיפוך ממה דקאמר הגמ' מעיקרא משום כבוד אבל רש"י לשיטתו דסובר דהכבוד הוא משום התמנות ולא משום הימנותא כיון דסובר דלא חיישינן שיגנוב פת של מצוה ע"כ לא מפרש משום חשדא כמו שמפרש הר"ת כמובן. או י"ל דבזה פליגי דבירושלמי גיטין פרק ה' הל' ט' על הא דמערבין בבית ישן אי' א"ר אבין ובדיור ישן היא מתניתא פי' הפני משה וז"ל כלומר שאפי' מדירה לדירה באותו בית אין משנין דאיכא נמי חשדא ובמראה הפני' שם כתב דלפירושו מוכח מהירושלמי כפירוש של רש"י במשום חשדא דקאמר הגמ' אבל הקרבן העדה שם מפרש ובדיור ישן וז"ל ובדיור ישן איירי מתני' שדר בו עתה מי שהי' דר בו בראשונה ומשום חשדא כדפרישית במתני' עכ"ל ובמתניתין שם מפרש הקה"ע משום חשדא כמו שמפרש הר"ת ובשיירי קרבן כתב דמהירושלמי מוכח כהר"ת ולא כרש"י כיון דלרש"י אין חילוק בין דיור ישן לחדש עי"ש וא"כ י"ל דרש"י סובר הפשט בדיור ישן כמו שמפרש הפ"מ וע"כ מפרש משום חשדא דקאמר הגמרא כמו שמפרש כיון דמהירושלמי מוכח לפרש כן אבל הר"ת י"ל דסיבר הפשט בדיור ישן כמו שמפרש הקה"ע וע"כ מפרש משום חשדא כמו שמפרש כיון דלפי פירושו יש לו הוכחה מהירושלמי לפרש כן כמובן. נראה מהנ"ל דלא ניחא ליה לגמ' במה דאיתא במתני' סתם מפני דרכי שלום אלא הגמ' מפרש דמשום חשדא איכא למיחש לדרכי שלום אבל אי לא טעמא דחשדא ליכא משום דרכי שלום וא"כ ק"ל על הרי"ף והרא"ש ז"ל דלא הביאו אלא את המשנה כצורתא מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום דמדוע השמיטו את טעמא דחשדא דקאמר הגמ' הלא מהגמ' מוכח דאי לא טעמא דחשדא ליכא משום דרכי שלום וגם על הרמב"ם והטוש"ע או"ח סי' שס"ו שכתבו ג"כ כהרמב"ם הנ"ל מחודש ו' ג"כ קשה דמדוע לא כתבו מחשדא דקא' הגמ' כלום וזה אצלי קושיא גדולה:

פרק ח

ונ"ל בס"ד ליישבם בהקדים את שיטת הרמב"ם ז"ל דבפי' המשניות בגיטין שם כתב וז"ל ואם היה המנהג שהיו מניחין העירוב בבית מבתי החצר אמר שלא ישנה לעולם אלא בזה הבית שהיו נותנין בו בתחילה להניח אותו לפי שיש להם בזה הנאה שהבית שמניחין בו העירוב אינו צריך ליתן את הפת כמו שנתבאר שם עכ"ל אלמא דסובר דמטעם הנאה דפטור ליתן את הפת מערבין בבית ישן אבל לכאורה ק"ל עליו הלא במתני' אי' משום דרכי שלום וכ"כ הוא בעצמו בחיבורו הנ"ל מחודש ו' וצ"ל דכוונתו כיון דאית ליה הנאה ע"כ אם נוטלין ממנו הנאה זו יבאו לידי מחלוקות וגם י"ל דמטעם זה כתב בחיבורו את הא דמערבין בבית ישן תיכף בתר הא דבית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן את הפת לרמז בזה על הנאה שכתב בפי' המשניות ואח"כ מצאתי שגם הקובץ על הרמב"ם שם כתב דבחיבורו סובר כפירושו על המשניות עי"ש, אבל לכאו' עדיין קשה על הרמב"ם דמדוע בדה טעם חדש לעצמו הלא בגמ' אי' משום חשדא וגם הכנסת יחזקאל סימן הנ"ל והתוס' חדשים על המשניות שם והתוס' שבת סי' שס"ו אות י"א וגם עוד שאר אחרונים כבר דיברו מזה וכשתעיין היטב בדבריהם תראה דתירוצו של הקרבן נתנאל בגיטין שם יותר נכון מכולם דעל מ"ש הרא"ש מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום כתב וז"ל מטעם שיש הנאה שאותו בית אינו נותן פת רמב"ם בפי' המשניות ובגמ' קא' משום חשדא וצ"ל דהוא מפרש משום חשדא שיחשוד ויאמר שמה שהסירו העירוב מביתו שלא יתהנה שלא יתן פת ויתהנה מי שהניחו עירוב אצלו ואתא לאינצויי עכ"ל וגם האלי' רבה סי' שס"ו אות ז' והפר"ט בא"א שם סק"ז הביאו כן בשם רצף אהבה. אבל עדיין ק"ל על הרמב"ם שני קושיות חדא הלא את זה עכצ"ל לכ"ע דבהה"א דקאמר הגמ' משום כבוד ג"כ הי' הפשט דכיון דנוטלין ממנו את הכבוד זה אתא לאינצויי דאלת"ה אלא נאמר דבהה"א הי' הפשט דכיון דהחזיק בהכבוד ע"כ לא נוטלין ממנו א"כ הי' קשה הלא במתני' איתא מפני דרכי שלום אע"כ מוכח דצ"ל דבהה"א היה ג"כ הפשט כמו שכתבנו וכן נראה בפי' מהתי"ט שקלים פרק א' משנה ג' וכיון שכן עכצ"ל דגם הרמב"ם סובר בפירושא דמשום כבוד או כמו שכתבנו אליבא דהרב שרירא גאון משום הימנותא או כמו שכתבנו אליבא דרש"י משום התמנות דליכא למימר דהרמב"ם סובר דפירושא דמשום כבוד היינו מה שמכבדין אותו שלא צריך ליתן את הפת כיון דאז הי' צריך לומר דאתא לאינצויי משום דנוטלין ממנו הנאת כבוד זה דהיינו הנאת הפת ואת זה דאתא לאינצויי בשביל הנאת הפת באמת אכתי לא הוה ידעינן כיון דהגמרא משני את זה אח"כ כיון דזה הוא פירושא דמשום חשדא דקאמר הגמר' כמ"ש הק"נ הנ"ל, ואי"ל דזה היא באמת פירושא דמשום כבוד ולמשום חשדא דקאמר הגמ' הי' להרמב"ם פי' אחר דא"כ הי' נשאר על הרמב"ם הקושייא דמדוע לא אמר משום חשדא כמסקנת הגמ' אע"כ מוכח דצ"ל דגם הרמב"ם סובר דפירושא דמשום כבוד או משום הימנותא או משום התמנות וא"כ קשה לי דלשי' הרמב"ם מה הקשה הגמרא משיפורא הלא י"ל דדוקא גבי עירוב כיון דאיכא תרי טעמי משום דרכי שלום דכבוד ומשום חזקת הנאת הפת ע"כ אין משנין אבל גבי שיפורא דליכא אלא חד טעם משום דרכי שלום דכבוד ע"כ משנין ועוד ק"ל על הרמב"ם מדוע באמת לא מפרש משום חשדא דקא' הגמ' או כהר"ת או כרש"י:

פרק ט

וע"כ נ"ל בס"ד דהרמב"ם למד את שיטתו מהגמ' גופא דהי' קשה לו בגמ' שני קושי' חדא מה בעי הגמ' מ"ט דוקא על הא דמערבין בבית ישן אמאי לא בעי מ"ט ארישא דמתני' על כהן קורא ראשון ועוד אמאי בעי הגמ' מ"ט כלל הלא את זה דאית לי' הנאת פת בודאי גם הבעל איבעיא הוה ידע וא"כ אמאי לא ידע דאתא לאינצויי בשביל הנאת פת דזה אומר אצלי יהא מונח וזה אומר אצלי יהא מונח דכמו ברישא דמתני' כיון דידע דטעמא משום דאתא לאינצויי כמו שאיתא בגמ' שם משו"ה לא בעי מ"ט כמו כן נמי לא הי' לו למיבעיא גבי עירוב מ"ט כיון דגם שם איכא טעמא דאתא לאינצוי וגם הכנסת יחזקאל הביא כעין קושי' זו ועוד הי' קשה להרמב"ם דאמאי הי' מסתבר לבעל איבעיא טפי טעמא דכבוד דקאי אילימא משום כבוד מטעמא דאתא לאינצויי משום הנאת פת, וע"כ מחמת קו' הללו סובר הרמב"ם דהפשט בגמ' כך דאת זה באמת גם הבעל איבעיא ידע דגבי עירובי חצירות איכא טעמא דאתא לאינצויי משום הנאת פת אלא הבעל איבעי היה מסופק אי גם בשיתופי מבואות שייך דין זה מי נימא דערובי חצירות דנקט התנא לאו דוקא דה"ה בשת"מ ואז באמת צ"ל דלא משום טעמא דנהנה הוא דגבי שת"מ לא שייך טעם זה כיון דצריך ליתן פת אלא הטעם הוא במתניתין משום איזה טעם אחר דשייך גם בשת"מ או דילמא עירובי חצירות דנקט התנא דוקא כיון דהטעם הוא משום נהנה וכיון דהבעל איבעיא הי' מסופ' בזה ע"כ לא בעי אלא על הטעם דמהטעם יכול לפתור שפיר את ספיקתו והכי קאמר הגמרא מ"ט אילימא משום כבוד כלו' ואז באמת סובר התנא דה"ה בשת"מ כיון דגם בשת"מ שייך טעם זה והא ההוא שיפורא כו' ואין כוונתו להקשות משיפורא על עירובי חצירות דזה באמת ל"ק כמו שכתבנו בהקושיא הנ"ל על הרמב"ם אלא כוונתו להקשות משיפורא על שת"מ, ועל זה משני הגמ' אלא משום חשדא כלומר התרצן חזר ממה דהוה סובר הבעל איבעיא דאי טעמא דמתני' טעם דשייך גם בשת"מ אז יכל"ל דהתנא נקט ע"ח דהיינו מערבין וה"ה שת"מ התרצן לא סובר כל אלא סובר דאי הי' טעמא דמתני' טעם דשייך גם בשת"מ אז באמת הי' נקט התנא להיפוך רק שת"מ דהיינו משתתפין בבית ישן כיון דעירובי חצירות הוה ידעינן במכ"ש כיון דאיכא בע"ח גם טעמא דנהנה ומדלא נקט התנא אלא מערבין בבית ישן ע"כ מוכח דסובר דלא שייך דין זה בשת"מ ולכאו' מדוע לא אעכצ"ל דהטעם היא במתני' מה דלא שייך בשת"מ וע"כ קאמר אלא משום חשדא כלומר משום נהנה כמו שמפרש הקרבן נתנאל הנ"ל, וממילא לא קשה על הרמב"ם מידי דהקושיא הראשונה ל"ק כיון דהגמ' לא הקשה משיפורא על ע"ח אלא על שת"מ כהנ"ל והקושיא השניה דמדוע לא מפרש הרמב"ם משום חשדא כרש"י או כר"ת ג"כ ל"ק כיון דלפי פירושם עדיין נשארה הקושיא על התנא דמתני' דמדוע לא נקט שתופי מבואות ע"נ לא מפרש הרמב"ם אלא כמו שמפרש בדעתו הק"נ הל"ל וגם הדקדוק בגמ' שמדקדק הברכי יוסף או"ח סימן שס"ו אות ב' מיושב בס"ד שפיר לפי פשטינו עי"ש ותבין. אלא עדיין צריך להבין דמנ"ל להרמב"ם הכרח לומר בהתרצן כפשטינו הנ"ל נהי דבהבעל איבעיא הי' מוכרח לומר כפשטינו מחמת הקושיא הראשונה שהקשינו עליו ומחמת הקושיות שהי' קשה לו בהגמ' גופא כהנ"ל אבל בהתרצן מנ"ל הכרח לומר כפשטינו דילמא באמת הפשט בגמ' דגם התרצן לא חזר מסברת הבעל איבעיא אלא הכי קא' אלא משום חשדא כלו' לא משום כבוד ולא משום נהנה אלא משום חשדא והפשט בחשדא או כרש"י או כר"ת, ונ"ל דממלת אלא דקא' הגמ' למד הרמב"ם לומר בהתרצן כפשטינו הנ"ל דאי היה הפשט בגמ' דלא חזר התרצן ממה דהי' סובר הבעל איבעיא לא הוה אמר הגמ' מלת אלא אלא הוה אמר לא משום חשדא כיון דהפשט הוא בגמרא דהבעל איבעיא היה מסופק בהטעם אי משום נהנה או איזה טעם אחר א"כ עכצ"ל דהכי קאמר הבעל איבעיא אילימא משום כבוד והא ההוא שיפורא כו' וכיון דליכא למימר משום כבוד עכצ"ל דהטעם הוא משום נהנה כן היה סובר הבעל איבעיא וע"ז הי' שייך טפי למימר לא משום חשדא כלומר לא משום נהנה כמו שאתה סובר אלא משום חשדא ומדלא אמר הגמ' כן אלא קאמר אלא משום חשדא ע"כ מוכח דצ"ל הפשט בהתרצן כהנ"ל דמשום דחזר ממה דסובר הבעל איבעיא ע"כ קא' אלא ולפי מ"ש המחה"ש סי' שס"ו סק"ז דגירסת הרמב"ם הי' בגמ' אלא משום נהנה בודאי ל"ק על הרמב"ם הקושיא שני' הנ"ל אבל פשטינו הנ"ל באמת צ"ל גם לפי גירסא זו מחמת כל הקושיות הנ"ל אלא את זה הרווחנו לפי גירסא זו דגם בלא חילוק בין מלת אלא למלת לא ג"כ צ"ל דחוזר התרצן או אפשר דלפי גירסא זו הי' להרמב"ם פשט אחר בגמ' אלא אנן כתבינן לפי גירסתינו כמובן. וכיון שבררנו בס"ד את שיטת הרמב"ם ז"ל יפה ע"כ י"ל דהרי"ף והרא"ש והטור ז"ל ג"כ סברו כהרמב"ם ומשו"ה לא הביאו את הא דחשדא כיון דכל השקלא וטריא של הגמ' לא הי' אלא משום דהבעל איבעיא הי' מסופק כהנ"ל אבל לפי מסקנת הגמ' באמת ממשנה גופא מוכח דהטעם היא משום נהנה כיון דלא נקט התנא שיתופי מבואות כהנ"ל וע"כ לא נקטו הרי"ף והרא"ש אלא את המשנה כצורתא וגם להרמב"ם ולהטוש"ע היה סגי במה דלא הביאו את הדין זה רק בעירובי חצירות דממילא ידעינן מזה את טעמא דגמ' ודו"ק:

פרק י

ועתה נחזור לפרש בס"ד את שיטת רש"י ור"ת ז"ל כיון דלפי פירושם במשום חשדא דקאמר הגמר' באמת גם בשתופי מבואות היה הדין כן כיון דגם בשת"מ שייך חשדא וא"כ קשה מדוע לא נקט התנא את הדין זה רק בערובי חצירות הן אמת שראיתי בר"ן ז"ל גיטין שם שכ' וז"ל מערבין בבית ישן אם נהגו להניח עירוב בבית אחד מן המבוי אין להם להניחו בבית אחרת כדי שלא יתקוטטו עכ"ל אלמא דהר"ן מפרש את המתני' בשת"מ ואת זה עכצ"ל דהר"ן מפרש משום חשדא או כרש"י או כר"ת דאי הי' מפרש כהרמב"ם הי' קשה עליו דבמבוי לא שייך משום נהנה וא"כ נאמר דרש"י ור"ת ג"כ מפרשו את המתני' כהר"ן בשת"מ אבל את זה באמת אא"ל כיון דרש"י במשנה שם מפרשה בפירוש בערובי חצירות דז"ל בני חצר שרגילין ליתן עירוב החצר בבית אחד כו' וגם בגמ' שם ד"ה משום חשדא כתב וז"ל יחשדו את בני החצר שמטלטלין בלא עירוב וכן צ"ל דסובר גם הר"ת מדכתב התוס' בד"ה אלא וז"ל פירש הר"ת שלא יאמרו מפני החשד שחושדים אותם לגנוב פת של עירוב כו' ומדכתב התו' פת של עירוב ע"כ מוכח דלא דיבר אלא מערובי חצירות דאל"כ אמאי נקט פת הלא שת"מ בכל אוכל משתתפין וליכא מאן דפליג על זה אעכ"מ דגם הר"ת סובר כרש"י דהמתניתין קאי על ערובי חצירות וגם הברטנורה כתב בני החצר כו' אע"ג דכתב אח"כ במשום חשדא הפשט כרש"י עי"ש וא"כ עכצ"ל דטעמם משום דהי' קשה להם דמדוע קאמר התנא מערבין בבית ישן מדוע לא קא' משתתפין בבית ישן וע"כ הוכיחו מזה דהתנא סובר דהדין זה לא שייך אלא בע"ח [ובאמת לא ראיתי בשום אחד מן הפוסקים ראשונים ואחרונים חוץ מהר"ן שהביאו את הדין זה בשת"מ] וא"כ קשה עליהם דלפי פירושם במשום חשדא דקאמר הגמ' באמת קשה אמאי לא נקט התנא את הדין זה בשת"מ וגבי ערובי חצירות הוה ידעינן במכ"ש כיון דאיכא גם טעמא דנהנה דעל זה ליכא מאן דפליג דאותו בות שמניחין בו העירוב אינו צריך ליתן פת ועוד נשארה עליהם גם הקושיא הנ"ל מחודש ח' שהקשינו על הרמב"ם דמה פריך הגמרא משיפורא:

וע"כ נ"ל בס"ד דגם להם הי' קשה קושייתינו הנ"ל אליבא דהרמב"ם דמדוע הקשה הגמ' דוקא גבי עירוב מאי טעמא ועוד היה קשה להם דמדוע לא קא' הבעל איבעיא דהטעם משום נהנה וע"כ סברו הפשט בגמ' כך דלבעל איבעיא הי' קשה דקדוק גדול במתני' כיון דהתנא אמר אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום א"כ מדוע אמר אח"כ עוד על כל פרט ופרט מפני דרכי שלום מדוע לא כללם ביחד אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון כו' מערבין בבית ישן כו' ועוד הי' קשה להבעל איבעיא מדוע קאמר התנא מערבין דוקא מדוע לא קאמר משתתפין וע"כ מחמת קושיות הללו סובר הבעל איבעיא דהתנא דמתני' סובר דבעירוב משום טעמא דנהנה לחודא ליכא למיחש דאתי לאינצויי כיון דשותפין הן הדעת נותן שיהא ההנאת פרוטה בחוזר חלילה שלא יהנה אחד לעולם וגם זה סובר התנא דמשום טעמא דכבוד לחודא ג"כ ליכא למיחש דאתי לאיצויי מהטעם זה גופא כיון דשותפין הם הדעת נותן שיהא גם ההנאת הכבוד בחוזר חלילה דמאי אילמא האי מהאי וגם את זה סובר התנא דמשום טעמא דחשדא לחודא ג"כ ליכא למיחש דאתי לאינצויי כיון דחשש רחוק הוא שיחשדו את בני החצר שמטלטלין בלא עירוב וכ"כ התוס' שבת סי' שס"ו ס"ק י"א וגם החשש גניבה שכתב הר"ת ג"כ חשש רחוק הוא נמצא דמשום אחד מהג' טעמים סובר התנא דבאמת לא הוה תקנו לעירוב בבית ישן אלא כיון דיש בעירובי חצירות שני טעמים משום נהנה ומשום חשדא כמו שמסיק הגמ' ובשביל השני טעמים באמת איכא למיחש דאתי לאינצויי וע"כ תקנו לערב בבית ישן ומשו"ה לא נקט התנא את הדין זה בשתופי מבואות כיון דבשתופי מבואות ליכא אלא חד טעם וגם משו"ה לא עירבינהו התנא כהן קורא ראשון עם מערבין בבית ישן כיון דאינו דומה הדרכי שלום דכהן קורא ראשון להדרכי שלום דמערבין בבית ישן דלהדרכי שלום דכהן קורא ראשון ליכא אלא חד טעם דאתי לאינצויי משום כבוד שיקרא ברישא אבל להדרכי שלום דמערבין בבית ישן יש שני טעמים כמו שכתבנו. ועם הנחה זו שפיר יש להבין את סוגייתינו גם לפי שי' רש"י ור"ת די"ל דלעולם גם הבעל איבעיא ידע דבכהן קורא ראשון הטעם הוא משום דאתא לאינצויי משום כבוד שיקרא ברישא וע"כ לא הקשה מאי טעמא על זה וגם את זה ידע דבמערבין בבית ישן איכא טעמא דנהנה שהרי משו"ה לא נקט התנא משתתפין אלא הבעל איבעיא בעי על הטעם הב' דכיון דמוכח ממתני' דאיכא במערבין שני טעמים כהנ"ל ע"כ בעי מאי טעמא כלומר איזהו הטעם הב' אילימא משום כבוד והא ההוא שיפורא כו', וא"כ ממילא ל"ק קושייתינו הנ"ל דמה הקשה משיפורא כיון דלכאורה יש לדקדק דמדוע לא הקשה הגמ' משיפורא ארישא דמתני' על כהן קורא ראשון דשם בודאי הטעם הוא משום כבוד דאתא לאינצויי שיקרא ברישא אעכצ"ל דארישא דמתניתן באמת לא קשה מידי כיון דמשם לא ידעינן דמשום כבוד איכא למיחש דאתא לאינצויי אלא בכבוד כהאי שיקרא ברישא אבל לא משום כבוד שיניח אצלו את החפץ אבל בתר דקאמר הגמ' דבעירוב ג"כ הטעם הוא משום כבוד א"כ מוכח דגם בשביל כבוד זה שיניח אצלו החפץ ג"כ סובר התנא דאיכא למיחש דאתי לאינצויי נהי דגבי עירוב משום טעם זה לחודא לא הי' חוששין התם הטעם הוא כיון דשותפין הם כהנ"ל אבל בשיפורא דלא הוי שותפין באמת שפיר איכא למיחש גם משום טעם זה לחודא וע"כ הקשה הגמ' שפיר משיפורא כמובן, וע"ז משני הגמ' אלא משום חשדא כלומר הטעם הב' במתני' משום חשדא הוא וע"כ כתב רש"י יחשדו את בני החצר וגם הר"ת קאמר פת של עירוב כיון דבאמת לא שייך הדין זה אלא בערובי חצירות דוקא דאיכא גם הטעם של נהנה כהנ"ל וממילא לפי"ז מובן מעצמו דעולה יפה בס"ד סוגית הגמ' גם לרש"י ור"ת ולא קשה עליהם כל הקושיות הנ"ל וע"כ לא הביאו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים את הדין זה רק בערובי חצירות כיון דבין לשי' הרמב"ם ובין לשיטת רש"י ור"ת לא שייך דין זה אלא בע"ח אלא החילוק ביניהם דלהרמב"ם משום חד טעם תקנו משום טעמא דנהנה ולרש"י ור"ת לא תקנו אלא משום שני טעמים משום טעמא דנהנה ומשום טעמא דחשדא אבל את זה עכצ"ל גם בתר דבררנו את שיטת רש"י ור"ת דהרי"ף והרא"ש והטור ש"ע סברו כהרמב"ם דליכא למימר דסברו כרש"י ור"ת כיון דעדיין הי' קשה עליהם מדוע לא נקטו את הטעם הב' דקאמר הגמ' ודו"ק:

פרק יא

וכיון שזכינו לברר בס"ד את שיטת הפוסקי' הנ"ל עדיין נשאר לברר את דעת רבינו ז"ל בסוגיא זו ונ"ל בס"ד דכיון דהשמיט רבינו את הא דמערבין בבית ישן מפני דרכי שלום עכצ"ל דסובר הפשט במשום חשדא דקא' הגמר' כרש"י דכיון דסובר כרש"י ע"כ השמיט שפיר כמו שאכתוב לקמן בס"ד וא"כ ממילא ליכא למימר דסובר בדעת הרמב"ם הפשט בסוגי' זו כמו שכתבנו כיון דאז הי' קשה עליו מדוע לא סובר כהרמב"ם כיון דדרכו להלוך בעקבותיו כמ"ש היד מלאכי בכללי הסמ"ג סי' מ"ו אעכצ"ל דסובר בדעת הרמב"ם כמ"ש המחה"ש הנ"ל מחודש ט' דגירסתו הי' בגמ' אלא משום נהנה וכהנ"ל במחודש י' דלא כפשטינו וא"כ ממילא שפיר י"ל כיון דלרבינו הי' הגירסא בגמ' כמו שאיתא לפנינו אלא משום חשדא ע"כ לא סובר כהרמב"ם אלא סובר הפשט בהסוגיא כמו שכתבנו אליבא דרש"י ור"ת ובמשום חשדא דקאמר הגמ' י"ל דמשו"ה לא סובר כהר"ת כיון דסובר הפשט בדיור ישן דקא' הירושלמי כהפני משה וא"כ ממילא מוכח מהירושלמי דהפשט במשום חשדא דקא' הגמ' כרש"י כהנ"ל מחודש ז', וכיון דעכצ"ל הפשט במשום חשדא כרש"י ע"כ הי' קשה לרבינו בסוגי' זו קושיא גדולה דהיכי קאמר הגמרא משום חשדא דהיינו שיחשדו את בני החצר שמטלטלין בלא עירוב הלא ברבי' ליכא חשדא כמו שאמר הגמ' ר"ה דף כ"ד ע"ב ובע"ז דף מ"ג ע"ב וכפמ"ש הר' ירוחם מובא בב"י בבדק הבית יו"ד סי' קמ"א תרי מקרי רבים לעניין זה וגם הש"ך שם ס"ק כ"ז הביא ראי' לזה אעכצ"ל דסוגי' זו אזלה כפי הני תירוצים בר"ה ובע"ז שם דלא אמרינן דברבי' ליכא חשדא וא"כ ע"כ מוכח מסוגי' זו דהני תירוצים דר"ה וע"ז פליגי ועי' בטור שם דהרי"ף לא פסק כהאי תירוצא דברבים ליכא חשדא וטעמו כתב הר"ן מובא בב"י שם כיון דסובר דהני תירוצים פליגי ופסק כתירוצא בתרא דלהתלמד שרי אבל הרא"ש סובר דהני תירוצים לא פליגי ופסק ככולהו תירוצי ולכאורה צריך טעם דמנא ליה להרי"ף הכרח לומר דלא כהרא"ש הלא אפושי פלוגתא לא מפשינן אבל בהנ"ל י"ל דהרי"ף ג"כ סובר הפשט במשום חשדא דקאמר הגמרא דגיטין כרש"י וע"כ היה לו הכרח מסוגייתינו דגיטין לומר דהני תירוצים דר"ה וע"ז פליגי אבל הרא"ש י"ל דסובר הפשט במשום חשדא כהרמב"ם כמו שנר' מהקרבן נתנאל הנ"ל מחודש ח' וא"כ ליכא הכרח מסוגייתינו דהני תירוצים דר"ה וע"ז פליגי וא"כ הדרינן לכללא דאפושי פלוגתא לא מפשינן וע"כ סובר הרא"ש דלא פליגי כמובן, וא"כ י"ל דרבינו באמת פסק כהאי תירוצא דברבים ליכא חשדא אע"ג דנראה מסוגייתינו דסותמת דלא כהאי תירוצא כהנ"ל די"ל כיון דמסתמא דגמ' ברכות דף ג' ע"ב במה דקאמר הגמ' אי בתרתי חשד נמי ליכא נראה דסותמת כהאי תירוצא דברבים ליכא חשדא וכמו שבאמת נר' מהש"ך הנ"ל דבהראי' שהביא לר' ירוחם מריש ברכות על הגמ' זו כיוון ע"כ פסק רבינו כהאי תירוצא וע"כ השמיט שפיר את הא דמערבין בבית ישן וגם אליבא דהסמ"ק והרוקח הנ"ל מחודש ה' י"ל כן כמובן, וגם יש ליישב בזה בס"ד מה שהקשה על רבינו הדינא דחיי ז"ל הבאתיו לעיל מל"ת כ"ב מחודש א' דמדוע לא הזכיר מכל הני תירוצי' דגמ' ר"ה וע"ז הנ"ל כלום והניח בצ"ע די"ל דרבינו סמך על מה שהשמיט את הא דמערבין בבית ישן דממילא ידעינן מזה דפסק כהאי תירוצא דברבים ליכא חשדא ודו"ק: ולפי מה שכתבנו לעיל מל"ת כ"ב שם שרבינו ג"כ פסק כהאי תירוצא דלהתלמד שרי כמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם וא"כ ממילא ליכא למימר אליבא דרבינו כהנ"ל נ"ל בס"ד ליישב באופן זה דבמשנה עירובין דף פ' ע"ב איתא נתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואין צריך להודיע נתוספו עליהן מוסיף ומזכה וצריך להודיע ועי' רש"י שם ותראה דדוקא כשמערב בשלהם צריך להודיע אבל כשמזכה משלו אפי' כשנתוספו דיורין אין צריך להודיע והטעם כיון דזכין לאדם שלא בפניו כמו שאיתא במשנה דף פ"א ע"ב שם אבל בעירובי חצירות מערבין לדעתו ושלא לדעתו לפי שזכין לאדם שלא בפניו וכן פסקו רבינו והרמב"ם הל' עירובין פ"א הל"כ ועי' היטב ברשב"א וריטב"א שם ולכאו' קשה לי מדוע לא יהא צריך להודיע דילמא רצה היום הוא לעשות את העירוב ובפרט כשנתוספו דיורין בודאי קשה דילמא רוצה הוא בעצמו לעשות את העירוב אבל באמת אין זה קושיא כלל כיון דהדין הוא דמערבין בבית ישן א"כ ממילא מוכח גם ממשניות הללו דמערבין בבית ישן וא"כ י"ל כיון דרבינו הביא את הא דמשנוית הללו ע"כ תו לא צריך להביא את המשנה דגיטין דמערבין בבית ישן כיון דממיל' ידעינן את זה מדיני' דמשנו' הללו וגם אליבא דהסמ"ק והרוקח י"ל כן כיון דגם הם הביאו את הדינים דמשנות הללו ודו"ק, והשאר פרטי דינים שכ' רבינו עי' רמב"ם הל' עירובין ולהלכה טוש"ע או"ח סי' ש"ס עד סי' תט"ז:

הלכות אבילות

פרק א

המצוה (א) השנית מד"ס כו' מתוך דברי הה"ג משמע שמצוה להתאבל מה"ת כו'. לכאורה יש לדקדק מדוע כתב רבינו ז"ל מלת משמע הלא מלשון הבה"ג ז"ל שהעתיק רבינו [וכן באמת איתא בהלכות גדולות על הש"ס דפוס וויען בריש הלכות אבל אלא שיש שם טעות הדפוס קצת עי"ש] מוכח בפירוש דסובר דאבילות יום ראשון דאורייתא מדכתב ומאחר שיום ראשון דאבל דאוריי' וי"ט אחרון ספיקא דרבנן כו', וי"ל כיון דהרא"ש ז"ל בפ"ק דכתובות סימן ה' כתב בשם יש אומרים שמפרשו את שיטת הבה"ג וז"ל ויש אומרים דלא עלה על דעת הגאון לומר דאבילות יום ראשון הוי דאורייתא דלא אשכחן שום אבילות מה"ת אלא אנינות לאסור בקדשים ובמעשר שני אלא דעה הגאון לפי שאבילות יש לו רמז ואחריתה כיום מר וי"ט האחרון אינו אלא מנהג כדאי' במס' י"ט הלכך דחינן י"ט אחרון מן קדם אבילות כו' עי"ש וכיון די"ל הפשט בהבה"ג כהיש אומרי' דמ"ש ומאחר שיום ראשון דאבל דאורייתא כוונתו שיש לו רמז מן התורה אלא כיון דפשטות לשונו לא מורה כן ע"כ כתב רבינו משמע כמובן, וגם מהתוס' עירובין דף מ"ו ע"א ד"ה דאמר שמואל מוכח דל"ס הפשט בהבה"ג כהיש אומרי' אלא על התוס' ק"ל דשם סתמו התוס' כהבה"ג ובבכורות דף מ"ט ע"א ד"ה ביום סתמו דלא כהבה"ג וכן נראה מהתוס' מוע"ק דף י"ד ע"ב ד"ה עשה אם לא שנאמר דבעירובין מתרץ התוס' את שיטת הבה"ג אבל לא שסותם כוותיה ואח"כ ראיתי שהרא"ש בברכות פ"ב סי' ט"ו כתב דהתוס' לא סברו כהבה"ג והתפארת שמואל ז"ל שם מרמז עליו מהתוס' עירובין הנ"ל אבל כפי מה שכתבנו ל"ק מידי כמובן. אבל לכאו' עדיין ק"ל על רבינו מדוע תפס על הבה"ג דוקא הלא הרי"ף ז"ל במוע"ק פ"ג על המשנה הקובר את מתו ג' ימים קודם הרגל פסק ג"כ דאבילות יום ראשון דאורייתא וכפי מ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה סימן קנ"ה [מובא תשו' זו גם בלח"מ ז"ל הל' אבל פ"א הל"א אלא הלח"מ השמיט את הראי' שהביא הרשב"א מהרי"ף] להוכיח ממה שכתב הרי"ף דהוא יום מיתה ויום קבורה דדוקא יום מיתה וקבורה כהדדי סובר שהוא דאורייתא הא זה בלא זה לא א"כ ע"כ מוכח דאליבא דהרי"ף בודאי ליכא למימר כמו שסברו היש אומרי' אליבא דהבה"ג דאל"כ היה קשה מדוע כתב דהוא יום מיתה ויום קבורה עי"ש ותבין וכן מוכח מהרי"ף ברכות סוף פרק היה קורא וכ"כ בפי' הרבינו מנה שם וכן נראה מהרא"ש כיון דלא הביא את היש אומרים אלא בכתובות שם דלא דיבר אלא מהבה"ג אבל בברכות שם וגם במוע"ק פ"ג סי' נ' כיון שהביא שם גם את הרי"ף באמת לא דיבר מהיש אומרים כלום וא"כ טפי הי' לו לרבינו להביא את הרי"ף ולהקשות עליו ממה שהביא את הבה"ג די"ל בו כהיש אומרים, ואפי' כשנאמר כיון דעיקר נפ"מ לרבינו מפלפול זה לענין מנין המצות הוא כמו שמסיים בתר שמדחה את הבה"ג וז"ל לכך אין ראוי למנות אבילות בחשבון מצות עשה של תורה כו' וכיון דהבה"ג ג"כ מהמוני המצות הוא ע"כ תפס עליו דוקא, הלא אפי' כשנא' כן עדיין קשה דטפי היה לו לתפוס על הרמב"ם ז"ל כיון שכ' בפי' בהל' אבל פ"א הל"א וז"ל מצות עשה להתאבל על הקרובים כו' ואין אבילות מה"ת אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבור' עכ"ל וגם בסה"מ מ"ע ל"ז מנה מצות אבל אלא שכללה עם טומאת קרובים עי' בכ"מ ולח"מ שם וגם ברמזי מצות דריש הל' אבל וגם החינוך ז"ל מצוה רס"ד סובר כהרמב"ם עי"ש שמברר יפה את שיטתו, ועוד ק"ל על רבינו דכפי הבנתו בדעת הבה"ג דאבילות יום ראשון דאוריי' א"כ היה לו לתפוס עליו דמדוע לא מנה אבילות בין התרי"ג מצות ובאמת בהתרי"ג מצות של הבה"ג [מובא בהקדמת הלכות גדולות על הש"ס וגם במצות השם בסופו] ליתא אלא מניחום אבילים וגם ע"ז כבר תפס עליו הרמב"ם בסה"מ שורש א' דהיאך מנה ניחום אבלים שהוא דרבנן ואפי' כפי מה שמישבו הרמב"ן ז"ל בהשגותיו על הסה"מ שם דבאמת דאוריי' הוא מהפסוק והלכת בדרכיו עי"ש עדיין קשה עליו דמדוע הניח את עיקר אבילות ולא מנאה:

וע"כ נ"ל בס"ד דלרבינו ג"כ הי' קשה על הבה"ג דמדוע לא מנה אבילות בין התרי"ג מצות ומחמת קושיא זו באמת סובר הפשט בהבה"ג כהיש אומרים הנ"ל אלא כיון דמפשטות לשונו של הבה"ג נראה כהנ"ל ע"כ הביא רבינו גם ראיות לסתור דלא כמו שנראה מפשטות לשונו אלא הפשט בדבריו כהיש אומרים הנ"ל וע"כ כתב רבינו מתוך דברי הה"ג משמע כו' כוונתו דמפשטות לשונו משמע לכאורה שמצוה להתאבל מה"ת וע"ז כתב אח"כ ויש להשיב כוונתו דאי באמת הי' הפשט בהבה"ג כמו שנר' מפשטות לשונו אז הי' קשה עליו כי משמע בפ' ג' שאכלו דעשה דרבים דרבנן כגון לשמוע קדושה או ברכו דוחה עשה דיחיד דלעולם בהם תעבודו אלא כיון דעל קושי' זו יש להשיב כמו שהשיב הרא"ש במוע"ק שם דשאני התם דזיכה את הרבים הלכך אלים האי עשה אע"ג דהוי דרבנן אבל בביטול אבילות אין בו זכות לרבים עי"ש ע"כ כתב רבינו אח"כ ועוד כי לא מצינו אבילו' מה"ת כלל אחר שנקבר המת כו', וכיון דגם על הקושיא זו עדיין יש להשיב דהבה"ג באמת סובר כמו שסברו הגאונים והרי"ף שהביא הר' יונה בברכות שם דליכא הפרש בין לשון אנינות ללשון אבילות עי"ש ותבין ע"כ כתב רבינו ועוד תניא בכתובות אם מת אביו של חתן כו' כוונתו דבשלמא על הרי"ף והרמב"ם ל"ק מכתובות כיון שהם סוברים דדוקא יום מיתה וקבורה כהדדי דאוריי' [כי כן כתב הרמב"ם בהל' אבל פ"א בפירוש כהנ"ל וכן סובר הרי"ף הנ"ל בשם הרשב"א] א"כ י"ל הפשט בהברייתא דכתובות כמ"ש הרא"ש במוע"ק שם דבועל בעילת מצוה בלילה וקובר את מתו למחר וגם הרשב"א בתשובה הנ"ל מפרש דקובר את מתו למחר [אלא על מה שהביא הרשב"א שם ראי' דיום מיתה לבד בלא קבורה לא הוי דאורייתא דאל"כ היה אסור בתשמיש המטה וא"כ היכי בועל בעילת מצוה על זה לכאורה ק"ל מדוע לא נא' דבועל בלילה וכיון דאנינות לילה דרבנן כמ"ש הגמ' ברכות דף ט"ז ע"ב ע"כ לא גזרו רבנן במקום מצוה כמו שלא גזרו גבי אסטניס שקא' הגמ' בברכות שם, ועוד ק"ל דהרשב"א בחידושיו בכתובות שם לא רצה לפרש דקברו למחר כיון דאיכא הלנת המת שהוא עשה ול"ת אלא תירץ דיש כח לחכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה וכן תירצו הר"ן והריטב"א והנמוקי יוסף בכתובות שם וכיון דלפי תירוץ זה לא מוכח מבריי' דכתובות דיום קבורה גרידא לא הוי דאוריי' א"כ היכי הוכיח הרשב"א בתשובתו כן הלא זה סתירה למ"ש בחידושיו וצ"ע, אם לא שנ' כמ"ש השם הגדולים אות מ' סי' קס"ב דהחידושי הרשב"א לכתובו' אינו מהרשב"א אלא מהרמב"ן ואז הקושיא השנייה באמת ל"ק עליו אבל הקושיא הראשונה עדיין קשה וצ"ע] אבל אליבא דהבה"ג ליכא לתרץ כן כיון דהבה"ג לא כתב כמ"ש הרי"ף דהוא יום מיתה ויום קבורה א"כ ממילא ליכא להוכיח מהבה"ג כמו שהוכיח הרשב"א בתשו' הנ"ל מהרי"ף דדוקא יום מיתה וקבורה כהדדי דאוריי' אלא אדרבא יש להוכיח להיפוך דמדהשמיט את זה ע"כ סובר דיום מיתה או יום קבורה גרידא דאורייתא כמו שרצה השואל בהרשב"א שם לומר [ומ"ש רבינו בריש דבריו מתוך דברי הה"ג משמע שמצוה להתאבל מה"ת על הקרובים ביום ראשון שהוא יום המיתה ויום הקבורה כו' צ"ל לפי דברינו דהוא"ו של ויום הקבורה היא וא"ו המחלקת ופירושו או יום הקבורה, או י"ל כיון דרבינו רצה לכתוב אח"כ ועוד כי לא מצינו אבילות מה"ת כלל אחר שנקבר המת ע"כ כתב בריש דבריו גם ויום הקבורה כמובן] וא"כ נשאר עליו הקושיא מהבריי' דכתובות אעכצ"ל דהבה"ג באמת סובר כמו שכתבו היש אומרים הנ"ל וע"כ מסיים רבינו אח"כ וכתב וז"ל לכך אין ראוי למנות אבילות בחשבון מצות עשה של תורה כוונתו דכיון שהוכיח דהפשט הוא בהבה"ג כמו שכתבו היש אומרי' הנ"ל דאבילות לא הוי אלא רמז ע"כ לא מנה הבה"ג אבילות בין התרי"ג מצות וכיון דרבינו ג"כ סובר כן ע"כ לא מנאה גם הוא אלא בין המצות שהם מד"ס ודו"ק, ולענין הלכה באמת פסקינן בש"ע יו"ד סימן שצ"ט כרבינו דאבילות יום ראשון דמיתה וקבורה ג"כ דרבנן כמ"ש הש"ך שם סי' שצ"ח סק"ב:

פרק ב

ומ"ש רבינו ז"ל בסוף מ"ע זו עוד שם מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה כו', כן אי' בברייתא כתובות דף י"ז ע"א, ומ"ש רבינו ובפ"ק דמגילה משמע דוקא להוצאת מת מצוה מבטלין שאומר שם מת מצוה ות"ת מ"מ עדיף אבל בתוס' פי' דלאו דוקא כו' המימרא דמגילה שכ' רבינו היא מימרא דרבא והכי אי' שם דף ג' ע"ב אמר רבא פשיטא לי עבודה ומקרא מגילה מקרא מגילה עדיף כו' ת"ת ומת מצוה מ"מ עדיף מדתניא מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה וכתבו התוס' שם דלאו דוקא מת מצוה אלא ה"ה לכל מתים וכ"כ התוס' בכתובות שם וגם הרשב"א והריטב"א והרא"ש ז"ל שם כתבו כן ולזה הסכים הטור ז"ל יו"ד סי' שס"א וכן היא הל' בש"ע שם מדסתם ולא כתב מת מלוה עי"ש ותבין. אבל לכאו' ק"ל על הא דרבא דבמוע"ק דף ט' ע"ב איתא הדר יתבי [ר' יונתן בן עסמיי ור' יהודא בן גרים] וקא מיבעיא להו כתיב יקרה היא מפניני' וכל חפציך לא ישוו בה הא חפצי שמים ישוו בה פירש"י כלו' שאם יש לך לעסוק במצוה תבטל ת"ת ועסוק במצוה וכתיב כל חפצי' לא ישוו בה דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה פרש"י דמבטל מצוה עוסק בת"ת ומשנו כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כאן במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים נמצא לפי גמ' זו בשביל שום מצוה לא מבטלין ת"ת אלא דוקא כשא"א לעשותה ע"י אחרים ואז מבטלין אפי' בשביל כל מצוה, וא"כ ק"ל מה קא' רבא ת"ת ומת מצוה מ"מ עדיף הלא את זה ע"כ צ"ל דרבא איירי כשאי אפשר לעשותה ע"י אחרים דהא גם על הבריי' דגמ' כתובות מבטלין ת"ת להוצאת המת כו' שהביא רבא ראי' מינה ג"כ קאמר הגמ' בכתובות שם במד"א כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין וכיון דרבא איירי כשא"א לעשותה ע"י אחרים א"כ מדוע קאמר דדוקא בשביל מת מבטלין ת"ת הלא בשביל כל מצוה מבטלין בכה"ג [ועי' בחוות יאיר סי' ח' מ"ש על הגמרא זו] וגם על הברייתא דכתובות גופא ג"כ קשה קושיא זו דמדוע נקטה הוצאת המת והכנסת כלה דוקא הלא בשביל כל מצוה הדין כן. ובהשקפה ראשונה רציתי לומר דהברייתא דכתובות באמת חולקת על הא דמוע"ק וסוברת דדוקא בשביל הוצאת המת והכנסת כלה מבטלין כשא"א לעשות ע"י אחרים אבל לא בשביל שאר מצות וגם רבא סובר בזה כהבריי' דכתובות והפשט בסתירת הקרא דמוע"ק י"ל דסברה הבריי' כמו שאי' בהירושלמי פאה פרק א' הל' א' דף ג' ע"ב מובא גם בר"ש סוף משנה א' דפאה ודלא כמ"ש המראה הפנים שם דהירושלמי לא פליג עם הגמ' דמוע"ק כיון די"ל דפליג עי"ש ותבין, אבל אח"כ ראיתי דזה אא"ל כיון דאז הי' קשה על הרמב"ם ז"ל דהיאך פסק כתרווייהו דבהל' תלמוד תורה פ"ג הל"ד הביא את הא דמוע"ק דז"ל הי' לפניו עשיית מצוה ות"ת אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו ובהל' אבל פ"ד הל"ט הביא את הא דבריי' דכתובות דז"ל מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת הכלה בד"א בשאין לו כל צרכו אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין עכ"ל וגם על רבינו הי' קשה דהיאך הביא את הא דבריי' דכתובות ואח"כ הביא את הא דירושלמי דפסחים דסובר כהא דמוע"ק וגם על הטור והש"ע הי' קשה דביו"ד סי' רמ"ו סעיף י"ח פסקו כהא דמוע"ק ובסי' שס"א פסקו כהא דבריית' דכתובות, הן אמת דעל הרמב"ם והטוש"ע בלאו הכי קשה דכיון דהביאו את הא דמוע"ק א"כ מדוע הביאו תו את הא דבריי' דכתובות בשלמא רבינו נקט שפיר תרווייהו כאן דהשקלא וטריא שלו כך אזלא אבל עליהם קשה ובאמת פליאה לי על נושאי כליהם שלא דברו מזה, אלא על זה י"ל דשערי התירוצים לא ננעלו אבל כשנא' כתירוצינו הנ"ל ליכא שום תירוץ כיון דאז הי' סתירה בדבריהם:

וע"כ נ"ל בס"ד דרבא וגם הבריי' דכתובות באמת לא חלוק על הא דמוע"ק אלא רבא דיבר מתלמוד תורה דרבים וכמ"ש הטורי אבן ז"ל במגילה שם וכן איירי הברייתא דכתובות וא"כ י"ל דאת זה גופא אתו לאשמועינן דאפילו ת"ת דרבים מבטלין בשביל מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים דאי ממוע"ק לא הוה ידעינן אלא ת"ת דיחיד עי' בט"א ותבין. או י"ל כיון דהברייתא וגם רבא לא דברו אלא מהוצאת המת דהיינו ללוותו ולא מקבורתו כמ"ש הטור והב"י ז"ל סי' שס"א וכן אי' בש"ע שם והלוית מת נ"ל דלכ"ע לא הוי אלא מצוה דרבנן דדוקא קבורת מת דילפינן מקבור תקברנו הוי דאורייתא ואת זה מנה רבינו במ"ע ק"ד וכן מנאו כל המוני מצות ז"ל כמו שציינתי שם אבל הלוית המת דילפינן מדברי קבלה כמו שאי' בסוכה דף מ"ט ע"ב והצנע לכת עם אלקיך זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה עי"ש באמת לא הוי אלא מצוה דרבנן, וגם י"ל דזה היא הטעם דלא מנה הבה"ג ז"ל הלוית המת אע"ג דמנה ניחוש אבלים כהנ"ל מחודש א' דבשלמא ניחום אבלים דיליף הגמ' ב"מ ד"ל ע"ב מהפסוק והודעת להם את הדרך ילכו בה ע"כ מנה שפיר כיון די"ל דסובר שהוא דרש גמור וכמו שהמליץ בעדו הרמב"ן ז"ל בהשגותיו על הסה"מ שורש ראשון לישבו מהשגותיו של הרמב"ם ז"ל שם עי"ש, אבל הלוית המת דלא ילפינן אלא מדברי קבלה באמת לא הוי אלא דרבנן וע"כ לא מנאה וגם הכנסת כלה לחופה י"ל דמהאי טעמא לא מנה [ואע"ג דמנה הבה"ג שם שמחת כלה אבל עי' בש"ע אע"ה סי' ס"ה ותראה דשמחת כלה אינה הכנסת כלה לחופה] וא"כ ממילא מוכח דעכצ"ל בדעת הבה"ג כמ"ש הרמב"ן בהשגותיו שם דאי כמו שסובר הרמב"ם שם בדעתו הי' קשה עליו דמדוע לא מנה גם הלוית המת והכנסת כלה לחופה עי' בסה"מ שם היטב ותבין, אבל עכ"פ זה מוכח בפי' מהנ"ל דהלוית המת והכנסת כלה לחופה לא הוי אלא מצוה דרבנן [ועי' בש"ע או"ח סי' תרפ"ז ותראה דכיון שדיבר הש"ע שם ממצוה דאוריי' ע"כ נקט שם קבורת מת ולא הוצאת המת וזה ראי' ברורה למה שכתבנו] וא"כ י"ל דרבא וגם הבריי' דכתובות את זה גופא אתו לאשמועינן דאפילו בשביל מצוה דרבנן מבטלין ת"ת כשא"א לעשותה ע"י אחרי' דאי מגמ' דמוע"ק הוה יכלינן למימר דדוקא בשביל מצוה דאוריי' מבטלין כמובן, ולכל השני תירוצי' שכתבנו הרווחנו בס"ד שמיושב שפיר הקושיא הנ"ל דמדוע נקטו הרמב"ם והטור וש"ע גם את הא דבריי' דכתובות די"ל דרצו לאשמועינן לתירוצינו הא' הנ"ל דגם ת"ת דרבים מבטלין ולתירוצינו הב' דגם בשביל מצוה דרבנן מבטלין ודו"ק. וגם מה מאוד יש להבין בס"ד בהנ"ל את הכ"מ ז"ל בהלכ' ת"ת פ"ג הל"ד דעל מה שפסק הרמב"ם שם את החילוק בין מצוה דאפשר לעשותה ע"י אחרים ולא אפשר דאז מבטלין ת"ת כתב הכ"מ דמקורו מהירושלמי דפסחים פרק ג' וחגיגה פרק א' הלכה ז' ולכאורה מדוע לא כתב דמקורו מגמ' דמוע"ק הנ"ל, אבל בהנ"ל י"ל דאי לאו הירו' דפסחים וחגיגה הוה יכלינן למימר כמו שרציתי לומר בהשקפה הראשונה הנ"ל דרבא והבריי' דכתובות חולקי' על הא דמוע"ק והפשט בסתירת הקרא דמוע"ק סברו כהירושלמי דפאה הנ"ל ואז הי' באמת קשה על הרמב"ם דהיאך פסק דלא כרבא והבריי' דכתובות אבל כיון דחזינן מהירושלמי דפסחים וחגיגה דהירו' ג"כ סובר כהגמרא דמוע"ק [נהי דמהירושלמי דברכות שאכתוב לקמן בס"ד ג"כ יש להוכיח כהגמרא דמוע"ק וכמו שבאמת כתב המראה הפנים במסכת פאה שם אבל להכ"מ י"ל דטפי הי' ניחא ליה להוכיח מהירושלמי דפסחים וחגיגה כיון דבירו' דברכות ליתא בהדיא החילוק בין היכי דאפשר לעשותה על ידי אחרים ללא אפשר משא"כ בירושלמי דפסחים וחגיגה איתא בהדיא החילוק כמו בגמ' דמוע"ק עי"ש ותבין] א"כ עכצ"ל הפשט בהירושלמי דפאה כמ"ש המראה הפנים שם דהירושלמי דפאה לא פליג עם הגמ' דמוע"ק וא"כ ממילא תו ליכא למימר כמו שרציתי לומר בהשקפה הראשונה כיון דאז היה קשה על רבא והברייתא דכתובות סתירת הקרא דמוע"ק אעכצ"ל הפשט ברבא והבריי' דכתובות כחד מהשני תירוצי' הנ"ל ומשום כוונה זו כתב הכ"מ דמקורו מהירושלמי ולא מגמ' דמוע"ק ודו"ק ועי' בב"ח ובחידושי הגהות על הטור יו"ד סימן רמ"ו אות ו' שהביאו ראי' להחילוק בין מצוה שאפשר או לא אפשר מהא דרבא דמגילה הנ"ל ולא דברו לא מגמ' דמוע"ק ולא מהירו' דפסחי' וחגיגה הנ"ל וזה באמת טעמא בעי וצ"ע:

פרק ג

אבל לכאו' נסתפקתי בהא דינא דגמרא דמוע"ק הנ"ל אי דוקא משום ודאי מצוה מבטלין ת"ת היכא דלא אפשר לעשות' ע"י אחרים או דילמא אפי' משום ספק מצוה ג"כ מבטלין, ומה שהביאני לזה הלא מלתא דפשיטא היא דודאי ת"ת עדיף מספק מצוה וכמו שמצינו בכולי תלמודא דאין ספק מוציא מידי ודאי, אבל ראיתי שיש מקום לפלפל בזה מגמ' חולין דף ז' ע"א מהא דר' פנחס בן יאיר דקא אזיל לפדיון שבוין פגע ביה בגינאי נהרא א"ל גינאי חלוק לי מימך כו' א"ל אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה אני ודאי עושה פירש רש"י וז"ל ספק עושה שמא לא יתנו לך בפדיון עכ"ל חזינן מגמ' זו דפדיון שבויים לא הוי אלא ספק מצוה דאפי' לפי תשובתו של רפ"י דאמר ליה אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם ג"כ מוכח דסובר כן כמ"ש המרש"א ז"ל שם דתשובתו הי' דהספק שלו טוב מהודאי של גינאי כיון דהוא יכול לבטל את הודאי שלו בגזירתו ע"ש וכיון דפדיון שבויים לא הוי אלא ספק מצוה א"כ קשה לכאורה היכי הי' מבטל ר' פנחס ב"י מת"ת נהי דלא הי' אפשר לעשות ע"י אחרים אעפ"כ היאך הי' מבטל משום ספק מצוה ואי"ל דהיה לומד בדרך כיון דסוף סוף הי' מבטל מת"ת דרבי' דדרכו היי ללמוד ברבים כמו שאיתא בגמ' שבת דף ל"ג ע"ב גבי עובדא דרשב"י ועוד בשעה שהיה נושא ונותן עם השבאי בודאי הי' מבטל אע"כ מוכח משם דגם בשביל ספק מצוה שרי לבטל היכא דא"א לעשות ע"י אחרים ועל זה גופא לכאורה ק"ל דמדוע יהא הספק מצוה של פדיון שבויים עדיף מהודאי מצוה דת"ת בשלמא לרש"י ז"ל נדרים דף ח' ע"א ד"ה כיון דאי בעי פטר' נפשיה כו' דסובר דבקריאת שמע שחרית וערבית פטר נפשיה מחיוב ת"ת דאורייתא וכמו שבאמת נראה כן מפשטות לשון הגמ' מנחות דף צ"ט ע"ב א"כ י"ל כיון דלא הוי תו חיוב הלימוד אלא דרבנן ע"כ מבטלין גם בשביל ספק מצוה כיון דספק מצוה דאוריי' עדיף מודאי מצוה דרבנן כמו שאי' בגמ' ר"ה דף ל"ד ע"ב גבי הא דשתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין וכן היא הל' בטוש"ע או"ח סי' תקצ"ה עי"ש, אבל לפמ"ש הר"ן ז"ל בנדרי' שם דבק"ש לא פטר נפשיה רק ממה דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בשכבך ובקומך אבל עדיין עליו חיוב הלימוד מדרשא דושננתם מה"ת עי"ש וגם נ"ל בס"ד להביא ראיה להר"ן מהירושלמי ברכות פרק א' סוף הלכה ב' [מובא ירושלמי זה גם בתו' דמוע"ק דף הנ"ל] דעל מה דאמר ר' יוחנן בשם ר' שמעון ב"י כגון אני שעוסקים בת"ת אפי' לק"ש אין אנו מפסיקין הקשה הירושלמי ולא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב ומשני טעמיה דרשב"י זה שינון וזה שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון ואי נאמר כרש"י הנ"ל לכאו' קשה הלא השינון הק"ש הוא דאוריי' והשינון דת"ת לא הוי אלא דרבנן וכיון דרשב"י היא דא' במנחות שם דבק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימיש א"כ אמאי לא מבטלין השינון דרבנן מפני השינון דאוריי' אע"כ מוכח כהר"ן ועל רש"י צ"ל דסובר כמ"ש החרדים ז"ל בפירושו על הירשלמי [דפוס זיטאמיר] שם דרשב"י הי' באמת קורא פסוק אחד וא"כ לא הוי תו השינון דק"ש ג"כ אלא דרבנן עי"ש ותבין, א"כ לפי שיטת הר"ן עדיין קשה על הא דר' פנחס בן יאיר כהנ"ל. וע"כ נ"ל בס"ד דמהא דרפב"י באמת ליכא להוכיח כלום כיון דפדיון שבויים הוי פקוח נפש כמ"ש הגמ' ב"ב ד"ח ע"ב שבוי כולהו איתניהו ביה פי' רש"י שהוא ביד העכו"ם לעשות בו כל חפצו אם למות אם לחרב אם לרעב וכיון דהוי פ"נ ע"כ גם הספק דינו כודאי, גם יש לפרש בזה את טענת ר' פינחס ב"י עם הגינאי נהרא דהגינאי היה סובר דפדיון שבויים לא הוי פ"נ וע"כ הי' סובר דהודאי שלו טוב מהספק של ר' פנחס ב"י אבל רפב"י השיב לו גוזרני עליך כי' כוונתו להוכיח בזה דפדיון שבויים הוי פ"נ דלכאו' היכי הי' יודע דכשיגזור יהיה כן וצ"ל כיון דצדיק גוזר הקב"ה מקיים וכל זה י"ל כשרפב"י עשה כהוגן במה שהי' מבטל מת"ת בשביל פ"ש אבל כשנ' דפ"ש לא היי פ"נ אז באמת לא עשה כהוגן ואז בודאי לא היה מועיל גזירתו ומדחזינן שהי' יודע בבירור שגזירתו תהא מועל' ע"כ מוכח דפ"ש הוי פ"נ וע"כ גם הספק דינו כודאי כמובן, וגם יש להבין בזה מ"ש התו' בב"ב שם ד"ה פ"ש וז"ל שמא מלתא דפשיטא היא וכו' דלכאו' יש להבין דמדוע יהא פ"ש יותר פשיטא מללמוד תורה ולישא אשה אבל בהנ"ל י"ל כיון דספק פ"ש דינו כודאי משא"כ בשאר מצות ע"כ כתבו התו' שפיר כמובן. וממילא יוצא לנו מהנ"ל דבכל מצות משום ספק באמת לא מבטלין ת"ת רק משום פדין שבויים וכן באמת מורה לשון הרמב"ם וטוש"ע בהל' ת"ת הנ"ל עי"ש ותבין:

הלכות תשעה באב

פרק א

המצוה (א) השלישית כו' צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז כו'. המציין מציין המקור לזה מר"ה די"ח ע"ב אבל באמת ליתא בבריי' דגמ' שם כמ"ש רבינו ז"ל אלא הכי איתא שם צום הרביעי זה תשעה בתמוז שבו הובקעה העיר שנאמר בחודש הרביעי בתשעה לחודש וגו' ותבקע העיר כו' עי"ש, וע"כ נ"ל בס"ד דרבינו כיון על הבריי' דירו' תענית פרק ד' הלכה ה' דשם איתא כמ"ש רבינו צום הרביעי זה י"ז בתמוז וכן איתא בתוספתא סוטה פ' ו' וגם ממשנה דתענית דכ"ו ע"ב מוכח כבריי' זו מדאי' שם דבי"ז בתמוז הובקעה העיר, וא"כ לכאו' קשה על המשנה והבריי' זו מהפסוק שהביאה הבריי' דראש השנה דכתיב בפי' דבתשעה בתמוז הובקעה העיר אבל כבר הקשה את זה הגמ' תענית דכ"ח ע"ב ומשני רבא לא קשיא כאן בראשונה כאן בשניה דתניא בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז בשניה בשבעה עשר בו ואיכ צ"ל דהבריי' דגמ' ראש השנה דיברה מחורבן בית ראשון והבריי' דתוספתא ודירושלמי דיברו מחורבן בית שני וכן באמת כתב התוס' בר"ה שם ד"ה זה, אלא עדיין צריך להבין כיון דהדרשא דבריי' דר"ה ג"כ ר' עקיבא דריש וכיון דר"ע לאחר חורבן בית שני היה כמ"ש רש"י ריש מגילה בד"ה בזמן הזה א"כ מדוע לא דרש צום הרביעי גם בבריתא דר"ה על חורבן בית שני וצ"ל כיון דבברייתא דר"ה הביא ר"ע ראי' מהפסוק והפסוק ע"כ צ"ל דעל חורבן בית ראשון קאי כיון דכתיב בפי' דבתשעה לחודש הובקעה העיר ע"כ דרש שם על חורבן בית ראשון אבל בבריי' דתוספתא ודירושלמי כיון דדיברו מחורבן בית שני ע"כ באמת לא הביא שם ראי' מהפסוק שהביא בברייתא דר"ה וע"כ השמיט שם שנאמר בחודש הרביעי וגו' שאי' בברייתא דר"ה עי"ש ותבין, וגם שפיר יש להבין בזה דמדוע לא הביא הירושלמי את הבריי' דגמ' ר"ה והגמרא ר"ה לא הביאה את הברייתא דירושלמי די"ל דהירושלמי לשיטתו דסובר הפשט בהתשעה לחודש דקרא דקלקול חשבונות היו שם כמ"ש התו' הנ"ל בר"ה שם א"כ ע"כ צ"ל דהירו' לא ידע מהבריי' דגמ' ר"ה כיון דלפי הברייתא זו ליכא למימר כמ"ש הירושלמי דקלקול חשבונות היו שם כיון דר"ע דריש בפי' על תשעה לחודש וע"כ לא הביא הירושלמי את הבריי' זו רק את הברייתא דתוספתא אבל הגמ' דילן דבאמת פליגא על הירושלמי דלפי תירוצו של רבא בתענית שם באמת לא צריך לומר כהירושלמי דקלקול חשבונות היו שם וכ"כ התו' בר"ה שם בפי' דהגמ' דילן פליגא על הירושלמי א"כ י"ל כיון דהגמ' רצה להראות דמדוע פליגא על הירושלמי ע"כ הביאה הגמ' ר"ה את הבריי' שהביאה להורות דמבריי' זו מוכח דלא כהירושלמי אבל רבינו דכתב לקמן בשבעה עשר בתמוז בו נשתברו הלוחות כו' והובקעה ירושלי' בחורבן שני כו' ומדכתב בחורבן שני מוכח מזה דסובר כתירוצו של רבא דתענית הנ"ל וכ"כ המרש"ל ז"ל בביאורו כאן ע"כ הביא שפיר כדרשא דבריי' דירושלמי ולא חייש דאיכא למיטעי דסובר כהירושלמי ודלא כהגמ' דילן כיון דכתב בפי' כרבא ודו"ק, ועין בטור או"ח סי' תקמ"ט שהביא ג"כ את הדרשא דברייתא דירושלמי וגם עיין בב"י שם מ"ש על זה. ומ"ש הב"י שם וז"ל ואע"ג דבגמ' דידן קאמר רשב"י שאין נראין לא דברי ר"ע אלא צום העשירי זה ה' בטבת שבו באה שמועה לגולה שהוכתה העיר לא כתב רבינו הטור אלא דברי ר"ע משום דנהוג עלמא כוותיה עכ"ל ולכאו' ק"ל ע"ז מדוע קאמר משום דנהוג עלמא מדוע לא קא' משום דהלכה כר"ע מחבירו ובפרט נגד רשב"י שהי' תלמידו כמ"ש רש"י במגילה שם בד"ה סתימתאה, ואפשר כיון דמסתבר טעמיה דרשב"י כמו שאיתא בגמ' שם א"כ היה צריך לפסוק כוותיה וכמ"ש היד מלאכי סימן קע"ב בשם הרדב"ז דהיכא דמסתבר טעמיה דר"ע שם הלכה כר"ע אפי' מחביריו כמו כן נמי י"ל דהיכי דמסתבר טעמיה דרשב"י שם הלכה כותיה אפי' נגד ר"ע ע"כ כתב הב"י משום דנהוג עלמא כמובן. ומ"ש רבינו ונלכדה ביתר כו' ובה הי' מלך גדול ובן כוזיבא שמו כו' כן אי' בירושלמי תענית שם וגם הרמב"ם הל' תענית פ"ה הל' ג' כתב מזה אלא הרמב"ם לא הזכיר את שמו, ומ"ש הרמב"ם שם ודמי כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח בירו' שם ליתא אלא שר' עקיבא הי' סובר כן דהכי אי' שם תני רשב"י עקיבא ר' הי' דורש דרך כוכב מיעקב דרך כוזבא מיעקב ר"ע כד הוה חמי בר כוזבא הוה אמר דין הוא מלכא משיחא אמר ליה ר' יוחנן בן תורתא עקיבא יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא פירש הקרבן העדה יעלו עשבים כלומר זמן רב אחר מיתתך עכ"ל וכן אי' במדרש איכה רבתי פרשה ב' אות ד' וא"כ היכי כתב הרמב"ם בשם חכמים רבים שדמו כן, ואפשר כיון דליתא בירושלמי אלא שר' יוחנן בן תורתא היה חולק על ר"ע בזה ע"כ הוכיח הרמב"ם מזה שגם שאר החכמים היו סוברי' כר"ע וע"כ כתב גדולי החכמי' אבל כל זה דוחק כיון שאין דרכו של הרמב"ם לכתוב אלא מה שאיתא בפי' כידוע:

פרק ב

ומ"ש רבינו ת"ר כל המצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב אסור באכילה ובשתיה וברחיצ' בין בחמין בין בצונן כו', כן איתא בתענית ד"ל ע"א וכן פסק הרמב"ם שם הל' י' וכן היא הלכה בטור ש"ע אורח חיים סימן תקנ"ד, ולענין טבילת בעל קרי עיין בס' ברכה המשולשת בהלכות בעל קרי סימן ו' סעיף ג' שהעלה לדינא דמי שרגיל תמיד לטבול מטומאת קרי לתפלה מותר לטבול במים צוננים גם בתשעה באב וגם ביום הכיפורים העלה בסעיף ב' שם דשרי רק שיטבול בצינעה מהטעם שכתב בביאור הלכות שם אות ה', ומ"ש באות ד' שם שכן פסק בס' פרדס לרש"י אמת אתו דבסי' קע"ט פסק בפי' כן ואני מצאתי בתשו' מהרי"צ סי' קמ"א שפסק ג"כ כן וכשתעיין היטב בביאור הל' אות ד' שם תראה שגם מרבינו ז"ל יש להוכיח שפסק כן דמדהביא רבינו לעיל במצות עשה י"ט דף י' ע"ב שורה י"ד את הפלוגתא דחכמים ור' יוסי דיומא דף פ"ח לענין בעל קרי לטבול ביוהכ"פ מן המנחה ולמעלה ולא כתב ע"ז מידי ע"כ מוכח דסובר כן עי"ש ותבין, ולענין גוף הדין טבילת בעל קרי בזמן הזה כבר האריך לברר יפה הברכה המשולשת שם משנה ד' פרק ג' בד"ה ר' יהודא אומר וגם בפרק ב' שם משנה ו' בד"ה ואם אירע קרי לאבל דיבר אריכות מזה ואשרי מי ששומע לו והבא ליטהר מסייעין לו מן השמים:

הלכות מגילה

פרק א

המצוה (א) הרביעית מד"ס כו'. לכאורה צריך להבין דלפי מה דאי' במגילה די"ד ע"א ארבעים ושמנה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש א"ר חייא בר אבין א"ר יהושע בן קרחה ומה מעבדות לחירות אמרי' שירה ממיתה לחיים לכ"ש כו' וכיון דמקרא מגילה מק"ו ילפינן א"כ הוי דאוריי' וא"כ היאך כתב רבינו ז"ל שהיא מצוה מד"ס, בשלמא הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' מגילה הל"א כתב שפיר שהיא מצוה מד"ס כיון דאזיל לשיטתו דסובר דכל דבר דאתי באחד מי"ג מדות נקרא דברי סופרים כמ"ש בס' המצות שורש ב' ומטעם זה קרא קדושי כסף ג"כ דברי סופרים בפ"א מהל' אישות הל"ב עי' בהרהמ"ג ובכ"מ שם וא"כ שפיר י"ל דזה הוא הטעם שלא מנה מקרא מגילה בין התרי"ג מצות כיון דסובר בסה"מ שם דכל דבר הלמד בגז"ש או באחת מי"ג מדות אף שלעניין הדין הוא כאיסור תורה לכל דבר אבל אין למנותו במנין המצות עי"ש אבל רבינו ז"ל כיון שהוכחנו לעיל מל"ת רל"ד דלא סובר ככללו של הרמב"ם בסה"מ הנ"ל א"כ קשה עליו בתרתי חדא מדוע קרא מקרא מגילה דברי סופרים הלא מק"ו ילפינן לה ועוד מדוע לא מנה מקרא מגילה בין התרי"ג מצות, אעכצ"ל אליבא דרבינו דסובר כמו שהוכיח מהגמ' מגילה הנ"ל הר' אליה מזרחי ז"ל בביאורו כאן דהאי ק"ו לא הוי אלא אסמכתא ודלא כמ"ש הח"ס ז"ל בהגהותיו על מס' מגילה שם בשם הרמב"ן ז"ל דהאי ק"ו דאורייתא הוא [ודע דמ"ש הח"ס שם דהרמב"ן זה אי' בסוף ספר המצות זה ט"ס כי ליתא שם אלא בהשגותיו על הסה"מ שורש א' שם סמוך לד"ה והפליאה משמע כן מדבריו מדהביא שם בשם הירו' דמגילה הלכה למשה מסיני היא וגם בשורש ב' שם בד"ה וכן מה שכתב הרב בעיקר הראשון כו' נר' כן מדבריו ממה שהביא את הגמ' מגילה הנ"ל עי"ש ותבין] אלא רבינו סובר דלא הוי אלא אסמכתא וכן באמת כתב הדינא דחיי ז"ל בביאורו כאן אלא פליאה לי עליו דלא דיבר מהרמב"ן שהביא הח"ס כלום. ודע דהרא"ם בביאורו כאן כתב וז"ל וא"ת היכי מצו רבנן לחדש מצוה ולא חיישי משום בל תוסיף י"ל דאיסור בל תוסיף לא שייך אלא כשהמחדש המצוה אומר שהשם צוהו להוסיף אותה על מצות התורה אבל הכא דקאמרי בהדיא משום פרסומי ניסא לא וכ"כ הסמ"ג במצות בל תוסיף [מל"ת שס"ד] והרמב"ם ז"ל בהקדמת חיבורו הגדול כו' עכ"ל עי"ש שהאריך בזה, ואי קושיתו היה על מצות מקרא מגילה כמו שנראה לכאורה מפשטות לשונו נראה לי דהקושיא מעיקרא ליתא דבמגילה דף ז' ע"א איתא שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות שלחו לה הלא כתבתי לך שלשים שלשים ולא רבעים עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה כתב זאת זכרון בספר כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה זכרון מה שכתוב בנביאים בספר מה שכתוב במגילה, ובירושלמי שם פרק א' הלכה ה' איתא שהשיבו החכמים לאסתר את מה שדרש הגמ' דילן שם דף ב' ע"ב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ואח"כ אי' בירושלמי שהאיר הקב"ה את עיניהם ומצאו כתובה בתורה כמו שכתבנו בשם הגמרא דילן מובא ירושלמי זה גם במהרש"א ז"ל ח"א שם דף ז' ע"א, חזינן דבתר שמצאו הדרש מקרא כתב זאת זכרון בספר תו ל"ק עליהם מאלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה א"כ ממילא י"ל דגם משום בל תוסיף תו ליכא כיון דדרשא דקרא היא וע"כ נ"ל דעיקר קושיתו של הרא"מ לא היה אלא על מצות חנוכה. אבל לכאור' צריך להבין מדוע ליתא בגמ' דילן שהשיבו לה מאלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה אבל כבר עמד המרש"א ז"ל בח"א שם על זה ותירץ דהגמ' דילן לא חש שישיבו לה כן כיון דאיכא ק"ו של ר' יהושע בן קרחה הנ"ל א"כ ממילא תו ליכא משום דאין נביא רשאי לחדש וגם מתרץ שם שפיר דמדוע לא סגי להו בהק"ו עד שהוצרכו גם להקרא שמצאו עי"ש, וא"כ לפי דבריו קשה להיפוך על הירושלמי היכי השיבו לה מאלה המצוה שאין נביא כו' הלא איכא ק"ו אע"כ צ"ל דהגמרא דילן עם הירושלמי בזה פליגי הגמרא דילן סובר' דהק"ו דאורייתא הוא כשי' הרמב"ן הנ"ל והירו' סובר דהק"ו לא הוי אלא אסמכתא וא"כ ק"ל על רבינו ממנ"פ אי סובר כתירוצו של המרש"א וכמו שפירשנו אז קשה עליו היכי סתם כהירושלמי דהק"ו אסמכתא הוא נגד הגמ' דילן ואי לא סובר כתירוצו של המרש"א אלא סובר דגם הגמ' דילן סוברת דהק"ו אסמכתא הוא א"כ נשארה עליו הקושיא דמדוע ליתא בגמרא דילן שהשיבו לה משוה דאין נביא וכו' כמו שאיתא בירושלמי וצ"ע, אבל אח"כ ראיתי במרגניתא טבא על הסה"מ שרש א' אות ח' מה שכתב לישב את קושית המרש"א הנ"ל ועם דבריו יש ליישב שפיר גם את רבינו עי"ש ותבין, וגם עיין בדינא דחיי מ"ש ליישב על קושית הרא"ם הנ"ל מהא דבל תוסיף וכשתעיין היטב בח"ס הנ"ל תבין מה שיש לפלפל על תירוצו של הדד"ח:

תוכן העניינים

ברית משה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה