ברית משה· הרב משה אהרן וייס
מצות עשה
מצוה א
פירוש א
מ"ע (א) להאמין כו'. גם בקיצור הסמ"ג שלו וברמזיו מפ' רבינו ז"ל את המ"ע הראשונה כמו שמפ' כאן אבל הרמב"ם ז"ל בסה"מ מ"ע א' כתב וז"ל מצוה א' היא הצווי אשר צונו בהאמנת האלהות והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאים והוא אמרו אנכי ד' אלהיך כו' ובחיבורו הל' יסוה"ת פ"א כתב וז"ל יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו כו' ובהלכה ו' שם כתב וידיעת דבר זה מ"ע שנ' אנכי ד' אלהיך וכתב המפרש שמלת אנכי מורה על המציאות וברמזיו ריש הרמב"ם דמדע רמז א' כתב וז"ל מצוה ראשונה ממ"ע לידע שיש שם אלוה שנ' אנכי ד' אלהיך עכ"ל נראה רבינו והרמב"ם פליגי בפירושא דפסוק אנכי וגו' הרמב"ם סובר שהוא צווי על האמנת אלקות וכ"ס הסמ"ק ז"ל מ"ע א' אבל רבינו למד הצווי על האמנת אלקות מפסוק אחר כמ"ש במ"ע ב' ואנכי וגו' סובר שהוא צווי שנאמין שאותו שנתן לנו את התורה הוא ד' אלהינו שהוציאנו ממצרים ולרבינו באמת שפיר כתיב אשר הוצאתיך מא"מ ולהרמב"ם צ"ל כמ"ש הרמב"ן ז"ל פ' יתרו דבתר שמפ' את המ"ע אנכי וגו' כהרמב"ם כתב וז"ל ואמר אשר הוצאתיך מא"מ כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ כו' וגם תורה על החדוש כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו ותורה על היכולת והיכולת תורה על הייחוד וכמ"ש בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ וזה טעם אשר הוצאתיך כי הם היודעים ועדים בכל אלה עכ"ל וכ"כ הטור ז"ל או"ח סי' תרכ"ה שתלה הכתוב הרבה מצות ביציאות מצרים לפי שהיא מורה על אמיתת הבורא יתעלה עי"ש, ואף שמהרמב"ם הל' יסוה"ת פ"ח נראה דמהאותות ומופתים עד מעמד הר סיני לא באו אל אמונה אמיתית מדכ' וז"ל מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחרי' הרהור ומחשבה כו' עי"ש אבל כבר כתב העיקרים ז"ל מאמר א' פי"ח שהרמב"ם ל"כ א"ז אלא על אמונת משה רע"ה שלא נתאמת נבואתו אמונה אמיתות עד מעמד הר סיני אבל על אמונת אלקות באמת סובר הרמב"ם כהרמב"ן והטור הנ"ל וגם הכ"מ ז"ל שם הסכים לפשטו של העיקרים וממילא עולה יפה הפשט בהפסוק אנכי וגו' בין לרבינו בין להרמב"ם וא"כ צריך ליתן טעם דמדוע ל"ס רבינו כהרמב"ם או להיפך ובמה פליגי:
פירוש ב
ונ"ל בס"ד ליישבם דבמכילתא פ' יתרו פרשה ה' איתא וז"ל אנכי ד' אלקיך למה נאמר לפי שנגלה על הים כגבור עושה מלחמות שנ' ד' איש מלחמה ונגלה על הר סיני כזקן כו' שלא ליתן פתחון פה לומר ב' רשויות הן אלא אנכי ד' אלקיך אני על הים אני על היבשה אני לשעבר אני לעתיד לבוא אני לעוה"ז אני לעוה"ב כו' עכ"ל וכלשון זה איתא בפסיקתא רבתי פיסקא עשרת הדברות פרשה כ"א סי' ו' ובפסיקתא זוטרתא פ' יתרו איתא וז"ל אנכי ד' אלקיך אני הוא שהייתי במצרים ואני הוא שעשיתי לכם נסים על הים אני בסיני כו' עכ"ל וכן כתבו ז"ל רש"י פ' יתרו פ"כ פ"ב בפירוש שני והתו' עה"ת בשם מדרש תנחומא ועי' במהרש"ל ז"ל בביאורו כאן כי בדבריו מבואר היטב המדרשים הללו וא"כ י"ל דרבינו סובר כהמדרשים הללו ועכ"כ דאנכי מ"ע להאמין שזה שנתן לנו את התורה הוא שהוציאנו ממצרים אבל הרמב"ם י"ל דסובר כהמדרש שהביא רש"י פ' ואתחנן פרשה ד' פל"ה וז"ל כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם ז' רקיעים וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי לכך נאמר אתה הראת לדעת עכ"ל וכיון דסובר כהמדרש זה ע"כ מפ' אנכי למ"ע על האמנת אלקות כמובן, אבל החינוך ז"ל מצוה כ"ה שהרכיב את השני פירושים של רבינו והרמב"ם נראה דסובר דלא פליגי אבל אנו מה שנלענ"ד כתבנו יהי' איך שיהי' עכ"פ זה נראה בפי' דשניהם מנאו אנכי למ"ע ודלא כהבה"ג ז"ל דלא מנה אנכי למ"ע מובא בהרמב"ן בהשגותיו על הסה"מ מ"ע א' וכתב שטעמו לפי שהוא עיקר ועיקר לא ימנה בחשבון המצות ועל הראי' שהביא הרמב"ם בסה"מ מגמ' דמכות כ"ג ע"ב וז"ל אמרו תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני מאי קראה תורה צוה לנו משה ר"ל מנין תור"ה והקשו ע"ז ואמרו תורה בגימטריא תרי"א הוי והי' המענה אנכי ולא יהי' מפי הגבורה שמענום הנה נתבאר לך שאנכי ד' מכלל תרי"ג מצות והוא צווי באמונת האלהות עכ"ל כתב הרמב"ן ע"ז שהבה"ג סובר שבדיבור לא יהי' לך יש ב' מצות המשלימות תרי"ג וגם כתב שמהמכילתא שהביא שם מוכח כהבה"ג וכ"כ הזוהר הרקיע ז"ל מ"ע א' אות י"ב עי"ש:
אבל הלב שמח ז"ל כתב וז"ל ועוד לי לאורי ראי' אחרת גמורה והגונה לית נגר ובר נגר די יפרקינה ממאי דאיתא בפסיקתא רבתי עשרה דברים נתנו כנגד עשרה מאמרות אנכי כנגד יהי אור וכן הוא אומר והי' לך ד' לאור עולם לא יהי' לך כנגד מאמר שני יהי רקיע כו' הא קמן בהדיא אמרו אנכי כנגד יהי אור שהוא המאמר הראשון ובהדיא אמרו עוד לא יהי' לך כנגד מאמר שני וא"כ היא מצוה שניה וממילא אנכי ד' היא המצוה הראשונה כנגד מאמר ראשון כנזכר וזו להרמב"ם ראי' שאין עלי' תשובה עכ"ל והמשרת משה ז"ל הל' יסוה"ת פ"א הל"ו הביא בשם אורים גדולים שכ' על הראי' של הל"ש שהיא טעות דמה ענין דברות למצות דיבור לחוד ומצוה לחוד ואינם ענין זה לזה עי"ש שהאריך בזה, אבל אין אני רואה שום השגה על הל"ש בזה דהסמ"ק סי' א' כתב וז"ל ובזה תלוי מה שאמרו חכמים ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו צפית לישועה והיכן כתיב מצוה זו אלא ש"מ בזה תלוי שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים דכתיב אנכי ד' אלהיך אשר הוצאתיך מא"מ וע"כ מאחר שהוא דיבור הכי קאמר כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ד' אלקיכם ואני עתיד לקבץ אתכם כו' עכ"ל ומפ' הר' פרץ ז"ל בהגהותיו על הסמ"ק עמ"ש הסמ"ק מאחר שהוא דיבור וז"ל פי' מאחר שהוא דיבור כלומר שאנכי ד' אלקיך הוא אחד מעשרה דברות וכל הדברות הם צווי כמו כן אנכי הוא צווי כו' עכ"ל וגם הגאון מו"ה אייזיק שטיין ז"ל בביאורו כאן הביא את הג"ה זה ביותר ביאור עי"ש מוכח בפי' מהסמ"ק דלא כהאורים גדולים וא"כ י"ל דהל"ש הלך בשיטת הסמ"ק, וממילא גם ההשגה שהשיג הדבר מצוה מ"ע א' על הגאון מו"ה יוסף שאול ז"ל ג"כ ליתא כיון די"ל דגכ"כ לפום שיטת הסמ"ק עי"ש ותבין, נמצא לפום שיטת הסמ"ק צ"ל שרבינו והרמב"ם והבה"ג בזה פליגי הבה"ג סובר דאנכי לא הוי דיבור אלא עשרת הדברות מתחילין מלא יהי' לך [ואל תתמה ע"ז כי כבר כתב העיקרים מאמר א' סוף פי"ד שדעת הרבה מן החכמים שאין אנכי בכלל עשרת הדברות אלא הוא הקדמה לשתי הדברות הבאים אחריו עי"ש] וכיון דלא הוי דיבור עכ"ס דלא הוי מ"ע אבל רבינו והרמב"ם סברו דהוי דיבור ועכ"ס דהוי מ"ע:
פירוש ג
וגם לי נראה בס"ד לפום שיטת הסמ"ק להביא כמה ראיות דאנכי וגו' מ"ע כשיטות רבינו והרמב"ם דבמדרש שמות רבה פרשה מ"ב סי' ח' איתא ר' אבהו אמר אחד עשר יום מחורב במיוחד שבעשרה חטאתם בשמי שהוא אחד שהוא ראש לכל הדברות אנכי ד' אלקיך, תו איתא שם פרשה מ"ג סי' ה' אריב"ל בשם רשב"י פתח של תשובה פתח לו הקב"ה אנכי ד' אלקיך בסיני למשה בשעה שעשו ישראל העגל הי' משה מפייס את האלהים ולא הי' שומע לו אמר לו אפשר שלא נעשה בהם מדת הדין על שבטלו את הדיבור אמר משה רבון העולם כך אמרת בסיני אנכי ד' אלקיך אלהיכם לא נאמר לא לי אמרת שמא להם אמרת ואני בטלתי את הדיבור כו' עכ"ל, ובויקרא רבא פרשה כ"ד סי' ה' איתא ר' לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה אנכי ד' אלקיך וכתיב הכא אני ד' אלקיכם לא יהי' לך וכתיב הכא ואלהי מסכה לא תעשו לכם כו', ובמדבר רבה פרשה ט' סי' י"ב איתא שאלו תלמידיו לרב הונא אביו של ר' אחא לימדתנו רבינו הנואף והנואפת עוברין על עשרת הדברות כו' כיצד על אנכי שכל הנואף באשת חבירו כופר בהקב"ה כו'. תו איתא שם פרשה י"ט סי' ל"ג ד"א אז ישיר ישראל כו' וכשנתת את הדברות לא נתת להם לא אמרת אני ד' אלקיכם אלא אנכי ד' אלקיך, ובפסיקתא רבתי פרשה כ"א סי' ט"ו איתא מפני מה נאמרו עשרת הדברות בלשון יחידי מפני שהיחידים בטלו אותם אנכי ביטל מיכה כו', תו איתא שם סי' י"ז ר' יקום אומר העובר בלא תחמוד כאלו עובר על עשרת הדברות לא תחמוד אנכי כו', תו איתא שם סי' כ' נאמרו עשרת הדברות כנגד עשר מכות כו' אנכי כנגד דם כו', תו איתא שם פרשה כ"ב סי' ג' כמה דברות שמעו ישראל מפי הגבורה ר' יהושע אומר שתי דברות, ובפסיקתא זוטרתא פ' יתרו פרשה כ' פ"ב איתא אנכי ד' אלקיך אי אפשר שהמלאך אמרו כו', ובמכילתא פ' יתרו פרשה ח' איתא כיצד נתנו עשרת הדברות חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה כתיב אנכי ד' אלקיך וכנגדו לא תרצח כו' מוכח מכל המקומות הנ"ל דאנכי הוי דיבור וממילא ראי' לשיטות רבינו והרמב"ם דהוי מ"ע וכל זה כתבנו לפום שיטת הסמ"ק הנ"ל. אבל גם לפום שיטת האורים גדולים הנ"ל נ"ל בס"ד להביא ראי' לשיטות רבינו והרמב"ם ממד"ר עקב פרשה ג' סי' י"א דאיתא שם סרו מהר מן הדרך אשר צויתים רבנין אמרו מן הדבר הזה שקד משה היאך לזכות את ישראל שאמר לו הקב"ה אשר צויתים אמר לפניו רבש"ע אני נצטויתי שמא עברתי על הצווי הם לא נצטוו ולא היו יודעים אמר לו הקב"ה משה לא נצטוו אמר לו לאו אמר לו מה אמרת בסיני אני ד' אלקיכם לא אמרת אלא אנכי ד' אלקיך כו' עי"ש מוכח בפי' ממדרש זה דאנכי הוי צווי וזה לפענ"ד ראי' שאין עלי' תשובה:
פירוש ד
אבל לכאורה ק"ל על רבינו מסנהדרין צ"ט ע"א דאיתא שם ת"ר כי דבר ד' בזה כו' ר' ישמעאל אומר זה העובד ע"ז מה משמעה דתנא דבי ר' ישמעאל כי דבר ד' בזה זה המבזה דיבור שנ' לו למשה מסיני אנכי ד' אלקיך לא יהי' לך וגו' ערש"י שם וכיון דר' ישמעאל סובר דדבר ד' בזה קאי על אנכי ולא יהי' לך א"כ אמאי אמר זה העובד ע"ז אמאי לא אמר זה העובר על מ"ע דאנכי כיון דאנכי כתיב ברישא בשלמא לשיטת הבה"ג דאנכי לא הוי עשה וטעמו כיון דאנכי יסוד ועיקר ואין עיקר נמנה בחשבון המצות כהנ"ל מחודש ב' בשם הרמב"ן והזוה"ר וכ"כ העיקרים פרק הנ"ל א"כ י"ל דמשו"ה ל"ק ר"י זה העובר על אנכי כיון דבברייתא דשבועות י"ג ע"א איתא כי דבר ד' בזה זה הפורק עול פרש"י כופר בעיקר ועל דבר ד' בזה פי' שביזה דיבור ראשון שאמור בסיני אנכי ד' אלקיך שלא שמעו אותו אלא מפי הגבורה וכיון דחכמים דברייתא זו כבר למדו מפסוק זה פורק עול דהיינו שביזה דיבור אנכי ע"כ ל"ק ר' ישמעאל אלא זה העובד ע"ז כיון דבאמת החכמים דברייתא דר' ישמעאל לא פליגי אלא החכמים דברו ממי שביזה דיבור אנכי ואינו עובד ע"ז ור' ישמעאל דיבר ממי שעובד ע"ז אבל לא ביזה דיבור אנכי אלא מאמין במציאות אלקות כמ"ש העיקרים שם על אחאב דאף דעובד ע"ז הי' אעפי"כ לא הי' כופר בעיקר עי"ש שהביא ראי' על זה וא"כ לפי שיטת הבה"ג באמת ל"ק מידי, וכן להרמב"ם כיון דגכ"ס דאנכי יסוד ועיקר והוא אחד מי"ג עיקרים כמ"ש בפי' המשניות ריש פרק חלק ג"כ ל"ק על ר' ישמעאל קושיתינו הנ"ל כיון די"ל גם אליבא דהרמב"ם כמו שכתבנו אליבא דהבה"ג, אבל לרבינו דלמד מאנכי כהנ"ל א"כ לא הוי מ"ע דאנכי יסוד ועיקר אלא מצוה פרטית כמ"ש העיקרים פרק הנ"ל וז"ל כי לא נימנה בעיקרים מצוה פרטית כלל ודיבור אנכי הוא מצוה פרטי ולא עיקר והוא להאמין שהשי"ת שהוציאנו ממצרים מבית עבדים הוא שנתן לנו את התורה על הר סיני עכ"ל אלמא דכיון דסובר העיקרים כרבינו עכ"ס דמ"ע אנכי לא הוי אלא מצוה פרטית וא"כ ל"ל לרבינו הפשט בברייתא דשבועות דפורק עול היינו שביזה דיבור אנכי כמ"ש רש"י וא"כ קשה על ר' ישמעאל דאמאי ל"ק כי דבר ד' בזה זה שביזה דיבור אנכי אעכצ"ל דר' ישמעאל סובר או כשיטת הבה"ג או כשיטת הרמב"ם וא"כ קשה על רבינו:
פירוש ה
וי"ל דרבינו ל"ס כהעיקרים דאנכי לא הוי עיקר אלא סובר כהרמב"ם די"ג עיקרים יש וכיון דמי שאינו מאמין דזה שנתן לנו את התורה בהר סיני הוא שהוציאנו ממצרים אכ"ס דיש שני רשויות והוי כופר בעיקר הראשון שמנה הרמב"ם בפי' המשניות ריש חלק דבשלמא העיקרים לשיטתו דסובר דג' עיקרים יש וג"ס דעיקר לא נכלל במנין המצות ע"כ הוכרח לומר דאנכי לא הוי עיקר אלא מצוה פרטית אבל רבינו י"ל דבאמת סובר כהרמב"ם דעיקר נכלל במנין המצות וע"כ שפיר י"ל דסובר כמו שכתבנו וממילא שפיר י"ל על קושיתינו הנ"ל גם אליבא דרבינו כהנ"ל אליבא דהרמב"ם כמובן. או י"ל דלפמ"ש הסדר משנה ז"ל הל' יסוה"ת פ"א הל"ו דזה אי אנכי עשה או לא תליא בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע בילקוט פ' יתרו ר"י סובר דהיו ישראל אומרים על הן הן ועל לאו לאו ור"ע סובר דאמרו על הן הן ועל לאו הן ואכ"מ דר"י סובר דאנכי ולא יהי' לך לאו בדבור אחד נאמרו וסובר דאנכי לא הוי עשה כהמכילתא [הנ"ל מחודש ב' בשם הרמב"ן] דסתם מכילתא ר' ישמעאל זה תוכן דבריו של הסד"מ עי"ש א"כ ממילא י"ל דר' ישמעאל לשיטתו דסובר כשיטת הבה"ג דאנכי לא הוי עשה ע"כ ל"ק בסנהדרין דקאי כי דבר ד' בזה על אנכי כהנ"ל אליבא דהבה"ג אבל רבינו פסק כר"ע דאנכי הוי עשה ודו"ק:
פירוש ו
אבל לכאורה ק"ל מהירושלמי סנהדרין פ"ג הלכה ה' דאיתא שם א"ר יוסי בי ר' בון אני פי מלך שמור אני פי מלך מלכי המלכים אשמור שאמר לי בסיני אנכי ד' אלקיך ועל דברת לא יהי' לך אלקים אחרים על פני שבועת אלקים לא תשא את שם ד' אלקיך לשוא ומפ' הפ"מ וז"ל ודריש על דברת לא יהי' לך ושבועת על שום לא תשא עכ"ל ולכאורה אמאי למד ר' יוסי אנכי מאני פי מלך שמור ולא יהי' לך מואל דברת אמאי לא למד תרווייהו או מאני פי מלך שמור או מואל דברת אעכ"מ דסובר דאנכי לא הוי דיבור וע"כ למד מאני פי וגו' ולא יהי' לך כיון דהוי דיבור למד ממלת דברת ואכ"מ מר"י כשיטת הבה"ג, אבל גם במד"ר קהלת פרשה ח' איתא דרשה דירושלמי זו בשם ר' לוי וגם בפסיקתא רבתי פרשה כ"ב איתא בשם ר' לוי וממילא גם מר' לוי מוכח דסובר כשיטת הבה"ג וא"כ לכאורה לפי מה שהוכחנו במחודש ג' ממדרש ויקרא רבה פ' כ"ד סי' ה' דר' לוי סובר דאנכי הוי עשה א"כ יש סתירה בר' לוי אעכצ"ל דבויקרא רבה דרש ר' לוי לפום שיטת ר' עקיבא דאנכי הוי עשה ובקהלת רבה ובפסיקתא רבתי דרש לפום שיטת ר' ישמעאל דאנכי לא הוי עשה וא"כ ממילא י"ל דגם ר' יוסי דירושלמי הנ"ל סובר כר' ישמעאל דאנכי לא הוי עשה אבל רבינו והרמב"ם פסקו כר"ע ודו"ק:
פירוש ז
ובהתשב"ץ ז"ל ח"א סי' קל"ט ראיתי שהביא ראי' לשיטת הבה"ג מהוריות ח' ע"א דאיתא שם דבי ר' ישמעאל תנא למן היום אשר צוה ד' והלאה לדורותיכם איזו היא מצוה שהיא נאמרה בתחילה הוי אומר זו ע"ז והקשה הגמ' והא אמר מר על עשר מצות נצטוו ישראל במרה אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא ומדאמר ר"י איזו מצוה שהיא נאמרה בתחילה הוי אומר זו ע"ז מוכח דאנכי לא הוי עשה דאל"כ הוי אנכי מצוה הראשונה וגם בספרו זוהר הרקיע סי' הנ"ל הביא ראי' זו וא"כ קשה לכאורה מגמ' זו על רבינו והרמב"ם אבל אח"כ ראיתי בסד"מ שמתרץ שפיר דכפי הנחתו הנ"ל מחודש ה' באמת סובר ר' ישמעאל דאנכי לא הוי עשה ודפח"ח, ולי"נ בס"ד דרבינו והרמב"ם מפרשו מלת בתחילה שאמר ר' ישמעאל כמו שמפ' הבאר שבע בהוריות שם דקאי ר' ישמעאל על אדם הראשון שנצטווה בתחילה על ע"ז כיון דר' ישמעאל סובר כר' יצחק בסנהדרין נ"ו ע"ב דלמד מויצו זה ע"ז ולפי פי' זה באמת ל"ק קושית התשב"ץ דכיון דקאי ר' ישמעאל על אדה"ר ע"כ ל"ק דאנכי נאמרה בתחילה ועי' בב"ש שמפ' לפי פירושו גם את קושית הגמ' אח"כ, ולי"נ בס"ד לפ' דהגמ' הכי הקשה והא אמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה והאי אמר מר הוא הברייתא שהקשה הגמ בסנהדרין שם מינה על ר' יצחק דלמד דינין מאלקים כמ"ש בתשו' הרמ"א סי' י' דקושית הגמ' דסנהדרין מברייתא זו לא קאי אלא על ר' יצחק דלמד דינין מאלקים וסובר דדיני ב"נ הן אותן דינים שנצטוו ישראל במרה וע"כ הקשה הגמ' עליו מברייתא זו שפיר אבל על ר' יוחנן דלמד דינין מויצו וסובר דב"נ לא נצטוו אלא לשמור מנהג המדינה באמת קושית הגמ' מברייתא זו ל"ק כיון די"ל דהוסיפו עליהם מצות דיני ישראל עי' בגמ' שם ותבין וממילא לפי"ז מוכח דברייתא זו דעשר מצות נצטוו במרה באמת סוברת כר' יוחנן כיון דלר"י ל"צ לומר דהברייתא זו אתיא כדתנא דבי מנשיא כמו שמשני הגמ' אליבא דר' יצחק אלא אליבא דר' יוחנן באמת אמרינן דברייתא זו סוברת כהברייתא דלעיל שם שנצטוו ב"נ על דינין וזה באמת מסתבר טפי וכיון דהברייתא זו סוברת כר' יוחנן דלמד דינין מויצו א"כ סוברת דלא ע"ז המצוה הראשונה דב"נ אלא דינין וע"כ הקשה הגמ' בהוריות שפיר והאמר מר עשר מצות כו' כלומר הלא מהברייתא זו מוכח דלא ע"ז נאמרה תחילה וא"כ ממילא ל"ק על רבינו והרמב"ם מגמ' דהוריות ודו"ק:
מצוה ב
פירוש א
להאמין (א) ולשמוע היא הקבלה שהוא אחד כו'. כן מנה גם הרמב"ם ז"ל בסה"מ את המ"ע ב' וז"ל מצוה ב' היא הצווי שצונו בהאמנת היחוד והוא שנאמין שפועל המציאות וסבתו הראשונה אחד והוא אמרו יתעלה שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד כו' וכ"כ בחיבורו הל' יסוה"ת פ"א הל"ז וז"ל אלקי זה אחד הוא ואינו שנים ולא יתר על שנים אלא אחד שאין כיחודו א' מן האחדים הנמצאים בעולם לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות אלא יחיד שאין יחיד אחר כמותו בעולם כו' וידיעת דבר זה מ"ע שנ' ד' אלקינו ד' אחד עכ"ל ולכאורה צ"ל הלא כבר מנה הרמב"ם בסה"מ ובחיבורו את המ"ע זו שהיא הצווי אשר צונו בהאמנת האלקות וא"כ היכי מנה את המ"ע ב' על האמנת היחוד הלא אחד הוא בשלמא רבינו ז"ל שלא מנה את המ"ע א' על האמנת אלקית אלא כהנ"ל ע"כ מנה שפיר את המ"ע זו על זה אבל הרמב"ם לכאורה צריך ביאור, אבל ראיתי אח"כ בזוהר הרקיע ז"ל מ"ע א' אות י"ב שמפרשו היטב וז"ל וענין זאת המצוה אצלו שנאמין שזה האלוה אשר האמנו מציאותו בדיבור אנכי הוא אחד כו' עכ"ל וכן כתבו ז"ל האלה המצות מצו' תי"ז ומצה"ש מצו' תי"ח ומה שכתבו שם בלי שום שיתוף מקורם מהחינוך מצו' תי"ז, ועי' במהר"ם שיק ז"ל מצו' תי"ח שכ' דלפי מה שמסקו האחרונים שגם ב"נ מצווה על יחוד ד' למה נקט הקרא שמע ישראל ותירץ דישראל צריכין להאמין בד' מחמת קבלה ולא מחמת חקירה ומפ' בזה את הספרי על הפסוק זה ובאמת גם המרש"ל ז"ל בביאורו כאן מפ' את הספרי על דרך זה אלא כשתעי' שפיר בדבריו תמצא חילוק גדול ביניהם, ועמ"ש דעל עשה דיחוד ד' גם ב"נ מצווה לכאורה ק"ל מגמ' סנהדרין נ"ו ע"א שבע מצות נצטוו ב"נ אמאי לא אמר שמנה אבל אח"כ ראיתי שכבר הקשה קושיא זו על האחרונים הסד"מ ז"ל הל' יסוה"ת פ"א הל"ו ומחמת קושיא זו באמת סובר דב"נ לא נצטוו אלא על לאו דע"ז ולא על עשה אבל לי"נ בס"ד דאמת אתם די"ל כמ"ש רבא סנהדרין ע"ד ע"ב על עשה דקידוש השם אינהו וכל אבזרייהו כמ"כ נמי י"ל דעשה דיחוד השם נכלל בלאו דע"ז כמובן, ועל קושית המר"ש על הפסוק שמע ישראל עי' במנ"ח ז"ל מצ' תי"ז מ"ש ע"ז אבל מהאחרונים ל"נ כמותו כי הם סברו דגם בב"נ יש מ"ע דאל"כ לא הקשה הסד"מ כלום ובאמת המהר"ש לפום שיטת האחרונים הקשה וע"כ לא דיבר מהמנ"ח אף שדרכו להביאו ע"ש ותבין. ולי"נ בס"ד לתרץ דלפמ"ש רבינו דשמע פירושו תקבל שצריך לקבל שהקב"ה אחד בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם א"כ יש במ"ע זו שני דברים להאמין על אחדותו יתברך ולקבל עליו אחדותו יתברך [עי' ברבינו היטב במ"ש מ"ע להאמין ולשמוע ותראה דסובר כן וממילא מובן דמדוע לא מנה כהרמב"ם האמנת אלקות בפ"ע כיון דסובר שנכלל במ"ע זו כמובן] וא"כ י"ל דמ"ש האחרונים דגם ב"נ מצווים על יחוד השם כוונתם על האמנת היחוד אבל לא על קבלת היחוד דעל זה באמת אינם מצווים רק ישראל וע"כ כתיב שמע ישראל והכי פירושא דקרא שמע דהיינו קבלת היחוד, ישראל אינם מצווים רק ישראל כמובן, וגם נ"ל ליישב בזה את רש"י ז"ל פ' ואתחנן שכ' וז"ל ד' שהוא אלקינו עתה ולא אלוקי האומות ע"א הוא עתיד להיות ד' אחד שנ' כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ד' ונאמר ביום ההוא יהי' ד' אחד ושמו אחד עכ"ל והקשה עליו המזרחי ז"ל דלפ"ז האי קרא לאו בייחודו יתברך קמיירי אלא שמודיענו שהוא עתיד להיות אחד לכל האומות ולא כמו עכשיו שיש לכל אומה ואומה אלוקי בפ"ע ואין הדבר כן שהרי ייחודו יתברך ושהוא מ"ע לא למדו אותו רז"ל אלא מהאי קרא כו' עי"ש אבל לפמ"ש רבינו י"ל דגם רש"י סובר דפירושא של שמע תקבל וה"ק הקרא שמע ישראל תקבלו עליכם שד' אלוקינו ד' אחד כמו שפרש"י כלומר תקבלו עליכם שגם עתה הוא אחד אלא לעתיד יהי' אחד גם לכל העולם וגם הסמ"ק ז"ל סי' ב' סובר שצריך לכוין גם א"ז דלעתיד יהי' אחד לכל העולם וכן סברו ז"ל בדעת הסמ"ק הב"י או"ח סי' ס"א והד"ח על הראש פ"ב דברכות וא"כ י"ל דגם רש"י כיוון לזה ודו"ק:
פירוש ב
וצריך (ב) שיאריך דלי"ת כו'. כן איתא בברכות י"ג ע"ב תניא סומכוס אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו אמר ראב"י ובדלי"ת א"ר אשי ובלבד שלא יחטוף בחי"ת ר' ירמי' הוה יתיב קמיה דר"ח בר אבא חזייה דהוה מאריך טובא א"ל כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים תו לא צריכת, ומ"ש רבינו ולא יאריך באל"ף גם הרא"ש ז"ל שם כ"כ וכ"כ הטור ז"ל או"ח סי' ס"א והב"י ז"ל כתב ע"ז והוא בירושלמי ובאמת בירושלמי שלפנינו ליתא לשון זה וגם מהמעדני יו"ט ז"ל נ"כ מדלא הביא א"ז אלא בשם הב"י עי"ש ותבין ואפשר שהב"י כיוון עמ"ש הירושלמי ברכות פ"ב הל' א' תני צריך להאריך באחד ר' נחמן בר' יעקב אמר ובלבד בד' ומדאמר ובלבד בד' שליתא בגמ' דבבלי נראה דלא יאריך לא בא' ולא בח', אבל לפמ"ש בכ"מ הל' ק"ש פ"ב הל"ט וז"ל ואמרינן בירושלמי והוא שלא יאריך באל"ף שלא יהא נראה כאומר אי חד נראה דהי' גירסתם בירושלמי כן, אבל לכאורה ק"ל על רבינו דמדוע לא הביא את הא דר' אשי ובלבד שלא יחטוף בח' שהביאו כל הפוסקים:
ונ"ל בס"ד לתרץ דעמ"ש הרי"ף ז"ל ובלבד שלא יחטוף בח' כתב הר' יונה ז"ל וז"ל ואומרים רבני צרפת ז"ל דמכאן נראה שצריך להאריך מעט בח' כשיעור שימליכהו בשמים ובארץ ובד' יאריך ג"כ כשיעור שימליכהו בארבע רוחות העולם כו' עכ"ל וכ"כ הטור בשם יש מפרשים וכתב הב"ח ז"ל ע"ז וז"ל פי' הי"מ לא היו תופסים הפי' שכ' רבינו שלא ימהר בה לקרותה בחט"ף שאין פי' משמעותה בחט"ף שום דבר דא"כ למה הזהירו בחי"ת דאחד יותר מחי"ת דוהשתחויתם וחי"ת דוחרה אלא פי' לא יחטוף בחי"ת הוא לא ימהר בקריאת החי"ת ולפיכך קשיא להו למה לא ימהר ופירשו שהוא לפי שצריך להאריך בה כשיעור כו' עכ"ל וגם מהסמ"ק סי' הנ"ל נראה דסובר כהר' צרפת וכ"ס הש"ג ז"ל על המרדכי בברכות שם מדכ' וז"ל והכי הוי שיעורא דאריכות דאחד תלתא בחי"ת ותרי תלתי בדל"ת כו' ומ"ש בשם ספר יצירה עי' באשכול ז"ל הל' תפלה וק"ש אות ו' שהביאו ביותר ביאור וגם מהאשכול מוכח דסובר כהר' צרפת עי"ש וכ"מ דסובר הרמב"ן ז"ל מובא במג"ע ז"ל הל' ק"ש הל' הנ"ל וכיון דסברו כהר' צרפת עכצ"ל דגם הם סברו הפשט ובלבד שלא יחטוף בחי"ת שאמר ר"א כמ"ש הב"ח הנ"ל: אבל רש"י בברכות שם ד"ה ובדלי"ת כתב וז"ל ולא בח' דכל כמה דאמר אח בלא דלי"ת לא משתמע מידי ומה בצע בהאריכתו אבל בד' יאריך עד כשיעור שיעשנו בלבו יחיד בשמים ובארץ ולארבע רוחותי' כדמפרש לקמן עכ"ל. נראה דסובר דבח' לא יכוון כלום רק בד' יכוון הכל ועכ"כ רש"י בד"ה ובלבד שלא יחטוף בח' וז"ל בשביל אריכת הד' לא ימהר בקריאתה שלא יקראנה בחט"ף בלא פת"ח ואין זה כלום עכ"ל נמצא דזה אי צריך לכוין גם בחי"ת או בדלי"ת דוקא תליא בפירושא דובלבד שלא יחטוף בחי"ת שאמר ר"א דאי אמרינן כהב"ח אז מוכח דצריך בח' לכוין שהוא אחד בשמים ובארץ אבל אי אמרינן כרש"י אז דוקא בדלי"ת צריך לכוין ועי' בא"ז ז"ל הל' ק"ש אות ל"ד שהעתיק את לשון רש"י וגם הביא בשם הר"ח שגכ"ס כרש"י נראה מזה דגם הא"ז ס"כ וגם הרמב"ם הלכה הנ"ל כתב וז"ל וצריך להאריך בדלי"ת של אחד כדי שימליכהו בשמים ובארץ ובארבע רוחות כו' מוכח בפי' דגכ"ס כרש"י ובהאי ובלבד שלא יחטוף כו' שאמר ר"א יש להרמב"ם פשט אחר עי' בכ"מ ובלח"מ שם נמצא לפי הנ"ל יש לפנינו ב' שיטות אי צריך לכוין גם בח"ת או רק בדלי"ת:
פירוש ג
ונ"ל בס"ד להביא ראי' לשיטת רש"י ודכוותיה מהירושלמי הנ"ל דמדאמר ובלבד בד' מוכח דרק בד' צריך לכוין וא"כ לכאורה קשה מהירושלמי על הר' צרפת ודכוותייהו וצ"ל דהם סברו כיון דר"א אמר ובלבד שלא יחטוף בח' ובהאי ובלבד סברו הפשט כמ"ש הב"ח הנ"ל אכ"מ מגמ' דילן דלא כהירושלמי ע"כ פסקו כהגמ' דילן אבל רש"י ודכוותיה כיון שמפרשו ובלבד שלא יחטוף בח' כמ"ש רש"י הנ"ל נמצא לפי פירושם באמת לא פליג הגמ' עם הירושלמי ע"כ פסקו כהירושלמי וגם לפי הפי' שכ' הכ"מ והלח"מ אליבא דהרמב"ם בהאי ובלבד שלא יחטוף כו' ג"כ י"ל דלא פליג הגמ' עם הירושלמי עי"ש ותבין, וממילא לפי"ז כיון שרבינו כתב וצריך שיאריך דלי"ת עד שיגמור בכוונתו מחשבה זו שבארנו כוונתו עמ"ש לעיל מיניה שהוא אחד בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם אכ"מ בפי' שגם רבינו סובר כרש"י ואכצ"ל גם אליבא דרבינו דהגמ' לא פליג עם הירושלמי וא"כ לכאורה קשה אמאי לא אמר הירושלמי כהגמ' דילן ובלבד שלא יחטוף בחי"ת וצ"ל דהירושלמי סובר דממלא ידעינן א"ז ממה דאמר שלא יאריך באל"ף שלא יהא נראה כאומר אי חד כיון דלפי פירושו של רש"י בהא שלא יחטוף בחי"ת חד טעם אית להו כיון דגם זה אינו כלום כמ"ש רש"י וכיון שהביא רבינו את הא דירושלמי ולא יאריך באל"ף ע"כ לא הביא את הא דר"א ובלבד שלא יחטוף בחי"ת כיון דממילא ידעינן ודו"ק, ולהלכה פסקינן בש"ע סי' הנ"ל כהר' צרפת והלבוש פסק כהסמ"ק סי' הנ"ל וכ"כ בעטרת זקנים וז"ל וצריך לכוין באל"ף שהוא אחד ובחי"ת שהוא יחיד בשבעה רקיעים ובארץ ועל הדלי"ת ל"כ כלום כי כבר איתא הכוונה בש"ע והשי"ת יעזרנו ליחדו בלב שלם:
מצוה ג
פירוש א
ואהבת (א) את ד' אלהיך כו'. הפסוק בפ' ואתחנן פ"ו פ"ה וגם נכפלה כמה פעמים במשנה תורה וכן מנאו ז"ל הבה"ג [בהקדמה של הלכות גדולות על הש"ס תמצא את מנין המצות שלו וגם במצות השם בסופו] הסה"מ מ"ע ג' היראים סי' ב' הסמ"ק סי' ג' החינוך ואה"מ מצ' תי"ח הזוה"ר מ"ע ב' אות י"ג הפוע"צ מ"ע קע"ג העיר מקלט ומצה"ש ומהר"ש מצ' תי"ט הכ"ת מ"ע ג' הדה"מ שער א' פ"ג המעיי"ח דף קמ"ב ע"א אות ט"ז עי"ש שהראו את הדרך שמביא את האדם לאהבת השם ומקורם מהספרי פ' ואתחנן וז"ל והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך למה נאמר לפי שהוא אומר ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך איני יודע באיזה צד אוהבים את הקב"ה ת"ל והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך והיו הדברים האלה על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו עכ"ל אלמא דכשאדם חושב ומתבונן בפעולותיו ובפיקודיו של הקב"ה תתיישב אהבה בלבו בהכרח וכ"כ הרמב"ם בסה"מ והחינוך והעיר מקלט כתב על הספרי זה וז"ל כלומר עם התבוננות התורה תכיר את מי שאמר והי' העולם ותתיישב בלבך האהבה והיראה כי סוד היחוד וסוד האהבה והיראה כולהו הם אחודים דא בדא כו' עי"ש והרמב"ם הל' יסוה"ת פ"ב הל"ב כתב מחמת הספרי זה וז"ל והיאך הוא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כו' ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והי' העולם כו' עי"ש שמבאר את ענין מעשה מרכבה אבל רבינו ראה שהמצוה הזאת היא עיקרית ויסוד לכל איש ישראלי ע"כ האריך לבאר בחכמת ובטובת הבורא יתברך ביצירת האדם עצמו ואשר בכל פעם שיראה האדם את עצמו ויזכור את ענינו ומהותו וחיותו ומותו יעורר בלבו אהבת השם ויראתו ויהי' תמיד מחשבתו ולבו דבוק באהבת ויראת בוראו כי זה כל האדם כ"כ הנתיבות עולם ז"ל בדעת רבינו ודפח"ח ועי' עוד מענין אהבה בהרמב"ם הל' תשובה פ"י וברוקח הגדול שורש קדושת היחוד ועי' במגילת ספר מ"ש במ"ע זו:
מצוה ד
פירוש א
ליראה (א) את ד' הנכבד כו'. וכן מנאו ז"ל הבה"ג סי' הנ"ל הסה"מ מ"ע ד' [עי"ש דממה שאמרו בסנהדרין נ"ו ע"א דאת ד' אלקיך תירא אזהרת עשה היא למד הרמב"ם שהיא מ"ע נימנית] היראים סי' א' הסמ"ק סי' ד' החינוך ואה"מ מצ' תל"ב הזוה"ר מ"ע ו' אות י"ד הפוע"צ מ"ע קפ"ב העי"מ ומצה"ש ומהר"ש מצ' תל"ג הכ"ת מ"ע ב' הדה"מ שער א' פ"ה המעיי"ח דף קנ"ג ע"ב אות ע"ז ועי' ברש"י ומזרחי פ' עקב פ"י פ"כ מ"ש במ"ע זו, ועמ"ש רבינו והנכבד כתב המרש"ל בביאורו כאן וז"ל לכך נקרא מצד כבודו שאינו נוקם בבני אדם שאין יראים מפניו וע"כ נקרא הנכבד ולכן הזכיר הספר [כוונתו על רבינו] פסוק ליראה וגו' והרצון לירא מפניו אף שאינו נוקם וכן הוא מרבה ת"ח אף שאין להתקנם וק"ל עכ"ל:
פירוש ב
ודרשו (ב) רבותינו את לרבות ת"ח כו'. בפסחים כ"ב ע"ב איתא שמעון העמסוני הי' דורש כל אתים שבתורה כיון שהגיע לאת ד' אלקיך תירא פירש כו' עד שבא ר"ע ודרש את ד' אלקיך תירא לרבות ת"ח פרש"י שיהא מורא רבך כמורא שמים והסמ"ק כתב וז"ל ובאהבה וביראה כתיב את לרבות ת"ח גם אמרו חכמים מורא רבך כמורא שמים ע"כ יש לאהבם ולירא מהם כו' עכ"ל וא"כ לכאורה קשה מדוע לא פירש שמעון העמסוני מאת דואהבת דכתיב ברישא בפ' ואתחנן אבל כבר עמד ע"ז בתש' מהרי"ל סי' א' וגם המרש"א בח"א עי"ש אבל עדיין קשה דל"ל את דואהבת לרבות ת"ח הלא נכלל בעשה דואהבת לרעך כמוך הן אמת די"ל כמ"ש המרי"ל שם דבת"ח צריך להיות חבה יתירה ואהבה עזה עי"ש אבל ד"ת כפטיש וגו' ע"כ אכתוב את מה שנלענ"ד בס"ד דבספרי פ' ואתחנן איתא וז"ל ואהבת את ד' אלקיך אהבהו על כל הבריאות כאברהם אביך כענין שנ' ואת הנפש אשר עשו בחרן והלא אם מתכנסים כל באי העולם לבראות יתוש אחד ולהכניס בו נשמה אינן יכולים לבראותו ומה ת"ל ואת הנפש אשר עשו בחרן אלא מלמד שהי' אברהם אבינו מגיירם ומכניסן תחת כנפי השכינה עכ"ל והחינוך מצ' תי"ח כתב מחמת הספרי זה וז"ל ואמרו חז"ל שזאת האהבה תחייב האדם לעורר בני אדם באהבתו לעבדו כמו שמצינו באברהם עכ"ל וא"כ י"ל דריבוי דאת דואהבת ג"כ בא ע"ז שצריך לאהבהו על הבריאות דהיינו שמחוייב האדם לעורר גם את האחרים לאהוב את הת"ח כמובן:
פירוש ג
אבל עדיין צריך להבין דמדוע ר"ע דוקא ידע לדרוש את זה עי' בר' בחיי פ' עקב פ"י פ"כ מ"ש ע"ז ולי"נ בס"ד דכפי מה שאיתא בספרים בשם הגה"ק ר"ש מאוסטרופאלא ז"ל על הפסוק וכל מעשר בקר וצאן אשר יעבור תחת השבט העשירי יהי' קדש לד' דאיתא בשל"ה דעשרה הרוגי מלכות היו תמורת הי' שבטים עבור חטא מכירת יוסף ואע"ג דלא היו בהמכירה רק ט' תירץ כי אחד הי' תמורת השכינה כביכול כי צירפוה עמהם בהחרם שלא לגלות ליעקב והביא הגה"ק ר"ש ראיות שתחת השכינה הי' ר"ע ובזה מפ' את הפסוק העשירי דהיינו ר"ע יהי' קודש לד' עי"ש כי היא דבר הפלא כדרכו בקדש וגם ידוע מש"כ התניא ז"ל בהקדמת ספרו לקוטי אמרים על פלוגתת ב"ש וב"ה דכל אחד לפום שורש נשמתו מחדש חידושיו וע"כ ב"ש לחומרא וב"ה לקולא עיי"ש וממילא י"ל דמשו"ה רק ר"ע לפום שורש נשמתו הי' יכול לדרוש את לרבות ת"ח ודו"ק ועי' ברקח שורש ערום ביראה ובקהלת יעקב סי' קנ"ב מ"ש במ"ע זו:
מצוה ה
פירוש א
לקדש (א) שמו הגדול כו'. הפסוק באמור פכ"ב פל"ב והספרא שהביא רבינו ג"כ שם פ"ט ואיני יודע דמדוע השמיט רבינו את מה שמסיק הספרא וז"ל המוציא אתכם מארץ מצרים על תנאי הוצאתי אתכם מא"מ על תנאי שתמסרו עצמיכם לקדש את שמי עכ"ל, וכן מנאו ז"ל הבה"ג סי' הנ"ל הסה"מ מ"ע ט' היראים סי' ה' הסמ"ק סי' מ"ד החינוך ואה"מ מצ' רצ"ו הזוה"ר מ"ע ה' אות י"ד הפוע"צ מ"ע ק"י הכ"ת מ"ע ה' העי"מ ומצה"ש ומהר"ש מצ' רצ"ז הדה"מ שער א' פי"ד המעי"ח דף ק' ע"א אות כ"א עי"ש ותראה דממה דבעא הגמ' סנהדרין ע"ד ע"ב ב"נ מצווה על קידוש השם או אינו מצווה ת"ש ז' מצות נצטוו ב"נ ואם איתא תמני' הויין מזה למדו למנות את המ"ע זו, ומ"ש רבינו אבל בפרהסיא כו' עי' סנהדרין שם ותראה שגם בפרהסיא יש חילוק אם נתכוון להנאתו יעבור ואל יהרג ואם להעבירו על דת יהרג ואל יעבור וכ"פ הרמב"ם הל' יסוה"ת פ"ה ורבינו שהשמיט את החילוק זה באמת טעמא בעי וגם הסמ"ק השמיטו אבל כבר עמד על רבינו המעיי"ח סי' הנ"ל ומיישבו היטב ולפי דבריו גם הסמ"ק מיושב:
פירוש ב
ועי' בהרמב"ם שם שכ' וז"ל כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול כו' כיצד כשיעמוד עכו"ם ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנ' כו' וחי בהם ולא שימות בהם כו' בד"א בשאר מצות חוץ מעכו"ם וג"ע וש"ד כו' עכ"ל ולכאורה יש לדקדק כיון דהכיצד קאי לפרש את האופן שצונו לקדש את שמו יתברך א"כ הול"ל מיד בתר כיצד דעל ג' עבירות יהרג ואל יעבור ונ"ל בס"ד בכוונת הרמב"ם דבתרי אנפין יכול להיות הקידוש השם חדא שיכול האדם לחשוב דמשו"ה מצווה על קידוש השם כיון דהגופין של ישראל אינם חשובין בעיני המקום וכשהאדם הולך במחשבה זו לקדש את השם אין זו הכוונה האמיתית אלא צריך לידע שגופו חשוב מאד בעיני המקום ובגוף מכובד הזה יקדש את השם ומשום כוונה זו כתב הרמב"ם כיצד כלומר כיצד צריך להיות הקידוש השם מתחלה צריך לידע שהגופין של ישראל מכובדים וחשובין מאד בעיני המקום וראי' לזה שמותר לעבור על כל התורה חוץ מג' עבירות בשביל גוף אחד מישראל כדכתיב וחי בהם ולא שימות בהם וכמ"ש רש"י בסנהדרין שם ד"ה סברא עי"ש ועכ"כ הרמב"ם בתר כיצד מתחלה את הדין שיעבור ואל יהרג כדי ללמוד מזה שהגופין של ישראל חשובין מאד בעיני המקום ואח"כ כתב דעל ג' עבירות יהרג ואל יעבור ללמד דבכוונה זו צריך לילך לקדש את השם וגם אפשר שזה הכונה בהפסוק ויגבה לבו בדרכי ד' כלומר כשהולך בדרכי השם דהיינו לקדש השם צריך להיות גבה לב בלבו שגופו חשוב מאד בעיני ד' ובגוף חשוב זה מקדש שמו יתברך ודו"ק, והפרטי דינים של המ"ע זו עי' בהרמב"ם ולהלכה בטוש"ע יו"ד סי' קנ"ז:
מצוה ו
פירוש א
לשמוע (א) מכל נביא כו'. הפסוק בפ' שופטים פי"ח פט"ו ועי' רש"י ור' בחיי ומזרחי מ"ש ע"ז ובספרי שם איתא וז"ל אליו תשמעון אפי' אומר לך עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה כאליהו בהר הכרמל לפי שעה שמע לו עכ"ל וכן איתא ביבמות צ' ע"ב ועי' בתו' שם ד"ה ולגמור וזה המקור למ"ע זו אלא הרמב"ם בסה"מ מ"ע קע"ב מציין על הספרי כדרכו ורבינו מציין על הגמ' כדרכו וכן מנאו הסמ"ק סי' כ"ה החינוך ועי"מ ואה"מ ומצה"ש ומהר"ש מצ' תקט"ז הזוה"ר מ"ע מ"ו אות ל"א הכ"ת מ"ע קנ"ב הדה"מ שער א' פ"ל המעיי"ח דף קע"ו ע"א אות ס"ב אבל הבה"ג וגם היראים לא מנאו את המ"ע זו, ומ"ש המעיי"ח בשם הרמב"ן שמנה תמים תהי' עם ד' אלקיך למ"ע גם היראים סי' כ"א מנה כן ועי' בהזוה"ר מה שמפלפל בזה, והפרטי דינים עי' בהרמב"ם הל' יסוה"ת פ"ז ופ"ט וגם בהקדמתו על הפי' המשניות כתב אריכות מזה:
מצוה ז
פירוש א
ללכת (א) בדרכיו כו'. הפסוק והלכ' בדרכיו כתיב בפ' תבא פכ"ח פ"ט והפסו' אחרי וגו' בפ' ראה פי"ג פ"ה ובהספרי שם איתא וז"ל אחרי ד' אלקיכם תלכו זה עשה וכן איתא בפסיקתא זוטרתא שם וא"כ צ"ע דמדוע נקט רבינו לעיקר את הפסוק דפ' תבא וכן נקטו הבה"ג סי' הנ"ל הסה"מ מ"ע ח' היראים סי' ד' הסמ"ק סי' מ"ו [עי"ש שמנה לגמול חסדים ובסי' מ"ז מנה לבקר חולים ובסי' מ"ח מנה לקבור מתים וכולם למד מוהלכת בדרכיו ואע"ג דבגמ' סוטה י"א ע"א שהביא רבינו למד א"ז מהפסוק דפ' ראה צ"ל דסובר דל"ש וג"ז צ"ל שהולך בעקבותיו של הבה"ג שג"כ מנה כן אלא הבה"ג הוסיף גם הלבשת ערומים ולנחם אבלים והסמ"ק י"ל דסובר שהם בכלל גמ"ח, וכבר השיג הרמב"ם בסה"מ שורש א' על הבה"ג דהיאך מנה דברים שהם דברי קבלה בין התרי"ג מצות אבל הרמב"ן בהשגותיו שם המליץ בעדו והל"ש כתב שאין הכרע מלשון הבה"ג לומר שמנה כל אחד מאלו למצוה פרטית רק י"ל שכלל כל הענינים האלו במ"ע אחת שהיא והלכת בדרכיו ולפי דבריו באמת ליכא פלוגתא בין הרמב"ם להבה"ג אבל אליבא דהסמ"ק ליכא לתרץ כן כיון דפרט כל אחד בסי' פרטי אעכצ"ל אליבא דהסמ"ק כמ"ש הרמב"ן אליבא דהבה"ג עי"ש] החינוך ועי"מ ואה"מ ומצה"ש מצ' תרי"א הזוה"ר מ"ע ד' אות י"ג הדה"מ שער א' פי"ג המעיי"ח דף ר"ג ע"ב אות קי"ב עי' בכל המקומות שרשמתי ותראה דכולם נקטו את הפסוק והלכת בדרכיו למ"ע זו וא"כ גם עליהם צ"ע. אבל אח"כ ראיתי בהמרש"ל ז"ל בביאורו כאן שכ' עמ"ש רבינו ואומר אחרי ד' אלקיכם תלכו וז"ל אבל עיקר המקרא בא שצריך לילך אחר דברי חכמים ולשמוע מהם דברי הלכה כדלקמן בהיפך הדף בע"ב עכ"ל ונ"ל בס"ד שכיוון ליישב את הצ"ע שכתבנו וכוונתו כיון דבהפסוק דפ' ראה כתיב ובו תדבקון שמנה רבינו במ"ע ח' שמ"ע להדבק בחכמים כדי ללמד ממעשיהם וא"כ איצטריך עיקר הקרא דפ' ראה על המ"ע ח' ע"כ נקט למ"ע זו את הקרא דפ' תבא וגם על השאר מוני המצות יל"כ כמובן, והפרטי דינים עי' בהרמב"ם פ"א מהל' דעות:
מצוה ח
פירוש א
להדבק (א) בחכמים כו'. הפסוק בפ' ראה פי"ג פ"ה וגם נכפלה בפ' עקב פ"י פ"כ ובו תדבק ובפ' נצבים פ"ל פ"כ ולדבקה בו והגמ' כתובות קי"א ע"ב שהביא את הפסוק דנצבים שמאוחר באמת צ"ע והשאר מוני המצות באמת נקטו את הפסוק דפ' עקב הבה"ג סי' הנ"ל מ"ע ג' הסה"מ מ"ע ו' היראים סי' ג' הסמ"ק סי' מ"ה החינוך והעי"מ ואה"מ מצ' תל"ד הזוה"ר מ"ע ג' אות י"ג הפוע"צ מ"ע קפ"ד הכ"ת מ"ע ח' הדה"מ שער א' פי"א המעיי"ח דף קנ"ה ע"א אות פ"ד המצה"ש והמר"ש מצ' תל"ה, ורבינו דנקט את הפסוק דפ' ראה ולא את הפסוק דפ' עקב דקודמת י"ל כיון דכבר דיבר במ"ע ז' מהאי קרא דפ' ראה אבל ברמזיו באמת נקט גם רבינו את הפסוק דפ' עקב, והרמב"ן שהביא החינוך שחולק במ"ע זו עי' בהשגותיו על הסה"מ מ"ע ז' ובספרו עה"ת פ' עקב ובמנ"ח מ"ש ע"ז, והפרטי דינים עי' בהרמב"ם הל' דעות פ"ו ולענין הזיווג שכ' רבינו עי' אה"ע סי' ג':
מצוה ט
פירוש א
ואהבת (א) לרעך כמוך כו'. בפ' קדושים פי"ט פי"ח כתב רש"י ואהבת לרעך כמוך אר"ע זה כלל גדול בתורה והיא מהספרא שם פ"ד ובשבת ל"א ע"א איתא דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ורבינו שהשמיט את הא דר"ע י"ל דסמך על מה שהביא את הגמ' דשבת ובקיצור הסמ"ק שלו שבאמת לא הביא את הגמ' דשבת ע"כ הביא את הא דר"ע ומ"ש רבינו ברמזיו וז"ל להתנהג עם חבירו כאשר יראה שחבירו מתנהג עמו שנ' ואהבת לרעך כמוך דבר זה צ"ע אצלי וגם עי' בהשאר מוני המצות ותראה כי לא תמצא מזה הבה"ג סי' הנ"ל הסה"מ מ"ע ר"ו היראים סי' ל"ח הסמ"ק סי' ח' החינוך ואה"מ מצ' רמ"ג הזוה"ר מ"ע מ"ה אות ל' הפוע"צ מ"ע צ"ט הכ"ת מ"ע רמ"ח העי"מ מצ' רמ"ה הדה"מ שער א' פ"ז המעיי"ח דף פ"ג ע"א אות מ"ה המצה"ש והמר"ש מצ' רמ"ד:
פירוש ב
אבל (א) אדם רשע כו'. כן סובר רנב"י בפסחים קי"ג ע"ב אבל רב ל"ס דמצוה לשנאותו אלא מותר לשנאותו וא"כ לכאורה ק"ל על רבינו דלעיל במל"ת ה' סתם כרב והיכי סתם כאן כרנב"י אבל אח"כ ראיתי שכבר עמד ע"ז המרש"ל בביאורו כאן ותירץ וז"ל ומ"ש למעלה בלאו דלא תשנא מותר ל"ק כי שניהם בגמ' רב אמר ומותר ומדקדק מפסוק של תורה כי תראה חמור שונאך וגו' ורנב"י אמר אפי' מצוה ומביא דברי קבלה יראת ד' שנאת רע שהוא משמע מצוה ומה שהזכיר הספר מותר זהו על הפסוק של כי תראה וגו' דלא מוכח מיניה מצוה רק מותר ובעבור זה הזכיר עכשיו זה הפסוק של קבלה כדי להודיע שהוא מצוה וכן לקמן במצות פריקה בעבור שהתחיל לפסוק של כי תראה וגו' כתב שהוא מותר ודו"ק עכ"ל אבל לכאורה דבריו תמוהים כיון דלעיל במל"ת ה' ג"כ הביא רבינו את הפסוק יראת ד' שנאת רע אבל כבר דיבר מזה המעתיק של המרש"ל ומתרצו שפיר עי"ש וגם אנו כבר כתבנו בס"ד אריכות בהא דינא לעיל מל"ת ה' עי"ש ותמצא נחת:
מצוה י
פירוש א
ואהבתם (א) את הגר כו'. בפ' עקב פ"י פי"ט כתיב ואהבתם את הגר ובפ' קדושים פי"ט פל"ד כתיב ואהבת לו כמוך נראה מרבינו דלמ"ע מנה את הפסוק דפ' עקב וכן מנאו ז"ל הבה"ג סי' הנ"ל מ"ע ג' הסה"מ מ"ע ר"ז החינוך ואה"מ מצ' תל"א הזוה"ר מ"ע מ' אות כ"ח הפוע"צ מ"ע קפ"א העי"מ ומצה"ש ומהר"ש מצ' תל"ב הדה"מ שער א' פ"ט המעיי"ח דף כ"ו ע"ב אות פ'. ומ"ש רבינו הרי יש בגר שתי מ"ע כו' כתב המרש"ל בביאורו כאן ע"ז וז"ל פי' ואהבת לרעך כמוך ואהבת לו כמוך אבל ואהבתם וכו' שהוא במשנה תורה ואינה מצוה בפ"ע חוץ מלעניין מלקות שלוקה אפי' על לאו שבמשנה תורה ומה שהביא הפסוק של ואהבת וגו' משום שנ' בו הגר להדיא א"נ לאשמעינן דל"ת ואהבת את הגר אפי' יותר מכמוך לכך כתב שבמקום אחר מפרשו ואהבתם לו כמוך ודו"ק עכ"ל אבל הרמב"ם הל' דעות פ"ו הל"ד כתב בפי' דהעשה הב' היא ואהבתם את הגר וגם בסה"מ לא הביא רק את הפסוק זה ורבינו ברמזיו ג"כ לא הביא אלא את הפסוק זה וא"כ צ"ל בכוונת המרש"ל שבא לאפוקי דל"ת דהפסוק דפ' עקב עשה בפ"ע כמובן:
מצוה יא
פירוש א
הוכח (א) תוכיח את עמיתך כו', הפסוק בפ' קדושים פי"ט פי"ז ובספרא שם פ"ד איתא וז"ל ומנין שאם הוכחתו ד' וה' פעמים חזור והוכיח ת"ל הוכח תוכיח יכול אפי' את מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא עכ"ל ורבינו ז"ל כיון שהביא את הגמ' דב"מ ד' ל"א דאפי' מאה פעמים ע"כ לא הביא את תחלת דברי הספרא ואת הא דלא ישתנו פניו שכ' הספרא כבר כתב רבינו במל"ת ו' ועי' מה שכתבנו שם, וכן מנאו ז"ל הבה"ג סי' הנ"ל הסה"מ מ"ע ר"ה היראים סי' ל"ז הסמ"ק סי' קי"ב החינוך ואה"מ מצ' רל"ט הזוה"ר מ"ע מ"ד הפוע"צ מ"ע צ"ח הכ"ת מ"ע רכ"ה העי"מ מצ' רמ"א הדה"מ שער א' פ"ח המעיי"ח דף פ"ב ע"ב אות מ"א המצה"ש ומהר"ש מצ' רמ"א, ומ"ש רבינו ופי' הר"א ממיץ כו' עי' לעיל מל"ת ה' מחודש ה' מה שכתבנו בזה, ומ"ש וידבר לו בנחת כו' כ"כ גם הרמב"ם הל' דעות פ"י הל"ח ומסיים אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ורבינו כבר כתב א"ז במל"ת ו' עי"ש מחודש ד' מ"ש בזה, ומ"ש רבינו רבי' משה כתב כרב כו' כן פסק הרמב"ם שם הל' ז' ועי' בספרי פני משה הל' עכו"ם פ"א הל"ג שכתבנו בס"ד טעם לשבח על פסקו של הרמב"ם, ומ"ש רבינו הנח להו לישראל שיהיו שוגגין כו' כתב המרש"ל ע"ז וז"ל וכתב האשירי בפ' המביא בשם בעל העיטור דוקא מידי דיש לה רמז מה"ת כגון מידי דאתי מדרשא כמו תו' י"כ וכה"ג אבל מידי דכתיב בהדיא באורייתא מחינן וכתב עוד והוא דידעינן בודאי דהם ימאנו אבל אי לא ידעינן מחוייבין למחות בידם עכ"ל עי"ש כי אף במזידין צריך לשתוק ומה שאמרינן הוכח תוכיח מאה פעמים היינו היכא שמקבל תוכחה רק שחזר לסורו ואינו כובש את יצרו אבל מי שבועט בתוכחה ואינו מקבלה עליו נאמר אל תוכח לץ פן ישנאך ומה שאמרינן שיעור תוכחה עד הכאה היינו בפעם הראשון צריך אתה להוכיחו כ"כ עד שירצה להכות ואח"כ אל תוכיח אותו כלל וק"ל עכ"ל ועי' טוש"ע או"ח סי' תר"ח, ומ"ש רבינו ואני אומר שאין זו כ"א עצה טובה כו' עי' בביאורי מו"ה אייזיק שטיין מ"ש ע"ז וברמ"א יו"ד סס"י של"ד שכ' טעם דמדוע נהגו עכשיו להקל מלמחות בעוברי עבירה והנתיבות עולם כתב על הרמ"א ואפשר שלזה כתב רחמנא את עמיתך לאפוקי רשע ואלם אבל המר"ש סי' הנ"ל הניח בצ"ע דמדוע באמת לא דרשינן גם בעמיתך דתוכחה עם שאתך בתורה ובמצות כמו שדרשינן לענין אונאה בחו"מ סי' רכ"ח וכבר כתבנו בס"ד ישוב לזה במל"ת קע"א עי"ש:
מצוה יב
פירוש א
ללמד (א) בנו תורה ומצות שנ' כו'. רבינו ז"ל הביא ג' פסוקים על ת"ת א' ולמדתם אותם את בניכם דפ' עקב פי"א פי"ט דיליף מיניה ללמד את בנו תורה ב' ושננתם לבניך דפ' ואתחנן פ"ו פ"ז דיליף מיניה ללמוד עם תלמידים ג' ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם דפ' ואתחנן פ"ה פ"א דיליף מיניה דמי שלא למדו אביו חייב ללמד עצמו כשיכיר ונקט רבינו לעיקר מ"ע ללמד את בנו תורה מה דיליף מהפסוק דפ' עקב ואת השאר לימודים כולל בהמ"ע זו וגם הרמב"ם ז"ל בסה"מ מ"ע י"א כולל את הג' למודים הנ"ל בחד מ"ע אלא הרמב"ם נקט לעיקר מ"ע את הלימוד מהפסוק ושננתם לבניך וכן נקטו ז"ל החינוך ואה"מ מצ' תי"ט הזוה"ר מ"ע ט' אות י"ז הפוע"צ מ"ע קע"ד הכ"ת מ"ע י' עי' בציונים שם המעיי"ח דף קמ"ב ע"א אות י"ט העי"מ ומצה"ש ומהר"ש מצ' ת"כ, ולכאורה צ"ע דמדוע לא נקטו כרבינו אלא ע"ז י"ל כיון דושננתם לבניך כתיב מקודם ולמדתם אותם וגו' ע"כ נקטו את הפסוק זה או י"ל כיון דמושננתם ילפינן תרתי ללמוד תורה וללמדה כמ"ש הרמב"ם בסה"מ וז"ל מצוה י"א היא שצונו ללמוד תורה וללמדה וזהו הנקרא ת"ת והוא אמרו ושננתם לבניך וכתוב בספרי לבניך אלו התלמידים שהתלמידים קרויים בנים שנ' יצאו בני הנביאים ושם נאמר ושננתם שיהיו מחודדין בתוך פיך כשאדם שואלך דבר לא תהא מגמגם לו אלא אמור לו מיד כו' וכ"כ גם השאר מוני מצות הנ"ל וכיון דילפינן מושננתם ללמוד וללמד ע"כ נקטו לעיקר מ"ע את הפסוק זה, וא"כ לכאורה קשה להיפך על רבינו דמדוע לא נקט ג"כ כוותיהו אלא ע"ז י"ל כיון דרבינו דרכו להלוך בעקבותיו של הרמב"ם בחיבורו כמ"ש הי"מ כללי הרמב"ם סי' מ"ו ובחיבורו הל' ת"ת פ"א הל"א נקט הרמב"ם מתחלה את הלימוד מהפסוק ולמדתם אותם ע"כ נקט גם רבינו כן ועל הרמב"ם דשינה בחיבורו ממה דנקט בסה"מ י"ל דבשלמא בסה"מ שעשה על התרי"ג מצות וכיון דושננתם כתיב ברישא ע"כ נקט גכ"כ אבל בחיבורו שעשה על התלמוד לפסק הלכה וכיון דבקידושין כ"ט ע"ב ששם עיקר הדין של המ"ע זו איתא ללמדו תורה מנ"ל דכתיב ולמדתם אותם ע"כ נקט ג"כ מתחלה את הדין זה ורבינו כיון דהלך בעקבותיו ע"כ נקט גכ"כ כמובן:
אבל לכאורה עדיין ק"ל על רבינו ועל כל מוני המצות הנ"ל דמדוע לא מנאו את הג' למודים הנ"ל לתרי מ"ע דהיינו ללמד את בנו ועם התלמידים לחד מ"ע כיון דהתלמידים ג"כ בנים הם כהנ"ל בשם הספרי ע"כ שפיר נכללו תרווייהו בחד מ"ע וללמד עצמו דילפינן מולמדתם אותם ושמרתם לעשותם ג"כ לחד מ"ע כמו שבאמת מנה הבה"ג ז"ל סי' הנ"ל מ"ע ג' דמתחלה מנה ת"ת ואח"כ מנה ללמוד וללמד לשמור ולעשות וכתב הזוהר הרקיע סי' הנ"ל ע"ז וז"ל וראיתי שהגאון ז"ל כתב ללמוד וללמד לשמור ולעשות שהכל נמנה אליו מצוה אחת והוא שילמוד ע"מ ללמד לשמור ולעשות כמו שאיתא בפרקי אבות עכ"ל נמצא לפי פירושו של הזוה"ר דת"ת שכ' הבה"ג מהחלה קאי על לימוד עם בניו ותלמידיו [אבל פליאה על הזוה"ר דמדוע לא דיבר ממ"ש הבה"ג בתר ת"ת גם א"ז וז"ל למד בניך תורה כו' מוכח בפי' דמנה ג' מ"ע בת"ת וצ"ע] וגם מהיראים ז"ל מוכח דמנה תרי מ"ע בת"ת דבסי' כ"ה כתב צוה הקב"ה שילמדו ישראל את התורה כו' ובסי' כ"ו כתב צוה הקב"ה לישראל שילמדו תורה לחבריהם כו' וכן מנה הסמ"ק ז"ל סי' ק"ה וק"ו וא"כ מדוע לא מנאו רבינו ודכוותיה גכ"כ וצ"ע:
פירוש ב
ומ"ש רבינו ללמד בנו תורה ומצות כו' גם ברמזיו ובקיצור הסמ"ג שלו כתב מלת ומצות מה שלא נמצא לא בספרי פ' ואתחנן ועקב ולא בגמ' קידושין הנ"ל ולא בשום אחד מהמוני מצות [חוץ מהבה"ג] וגם בהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל שם ובר' ירוחם נ"ב ח"א ובטוש"ע יו"ד סי' רמ"ה ליתא מזה ובאמת צריך לחקור דמה רצה רבינו בזה אי כוונתו דחייב ללמד ? שרבינו דיבר מבן בר חיובא דאל"כ הי' קשה נהי דהאב מחוייב לחנך את בניו במצות אבל זה אינו רק מדרבנן כדמוכח בנזיר כ"ט ע"א דרק בנזיר סובר ר' יוחנן דהחינוך דאורייתא אבל בהשאר מצות לכ"ע אינו אלא דרבנן וכ"כ רש"י ריש משנה דחגיגה אעכצ"ל דרבינו לא דיבר רק מבן שהיא בר חיובא אבל באמת גם זה נ"ל כיון דהדין הוא שהאב חייב ללמד תורה אפי' בן קטן כמ"ש רבינו ואכצ"ל דהקרא ולמדתם אותם את בניכם קאי גם על קטן וכמ"ש הב"ח ז"ל יו"ד רס"י רמ"ה וכ"כ הרמב"ם וז"ל נשים ועבדים וקטנים פטורים מת"ת אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה שנא' ולמדתם אותם כו' וכיון דהקרא קאי גם על קטן ממילא תו ל"ל דמלת ומצות שכ' רבי' לא קאי רק על בר חיובא, וע"כ נ"ל בס"ד בכוונת רבינו דמ"ש ללמד בנו תור' כוונתו חכמת התורה ובמלת ומצות כיוון על התרי"ג מצות שגם את התרי"ג מצות מחוייב ללמדו וגם בהבה"ג צ"ל שלזה כיוון וגם מצאתי סמך לזה ממ"ש החינוך וז"ל מ"ע ללמוד חכמת התורה וללמדה כלומר כיצד נעשה המצות ונשמור ממה שמנענו האל ממנו ולדעת ג"כ משפטי התורה על כיוון האמת כו' עכ"ל נמצא לפי"ז מוכח מרבינו והבה"ג שחייב כל אדם ללמד עם בניו ותלמידיו וגם הוא בעצמו את התרי"ג מצות כיון שבאמת זה הוא עיקר הלימוד שמביא לידי מעשה דמתחילה צריך לידע דאיזהו מ"ע ואיזהו מל"ת אבל בעו"ה ראיתי כמה לומדים שאינם יודעים מהתרי"ג מצות וע"כ מצוה על כל אחד מישראל יהי' מי שיהי' אפי' גדול יעשה לו שיעור קבוע בכל יום ללמוד וללמד [אם הוא מלמד תינוקות עם התינוקות שלו ואם תופס ישיבה עם הישיבה שלו] את התרי"ג מצות וגם האלה המצות סי' הנ"ל מצוה על לימוד זה עי"ש כי דבריו מלאים יראה ובחות יאיר ז"ל סי' קכ"ג ראיתי שכ' את הסדר הלימוד עם הבנים ולא דיבר מהתרי"ג מצות כלום וזה פליאה לי:
פירוש ג
ומ"ש רבינו אבל נשים ועבדים פטורים מת"ת כו' בגמ' דקידושין הנ"ל יליף דנשי' פטורים מת"ת וממילא נשמע מזה שגם עבדים פטורים כיון דכל מצו' שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה כמ"ש הגמ' חגיגה ד' ע"א ועכ"כ רבינו שפיר גם ועבדים ודע דאף שהרמב"ם חשיב גם קטן בין הני דפטורים מת"ת וגם ברבינו עכצ"ל דג"כ ס"כ דאל"כ קשה עליו מהברייתא דחגיגה ג' ע"א דמוכח בפי' דקטן פטור מכל מצות האמורות בתורה אפ"ה השמיט שפיר מלת קטן כיון דסמך עמ"ש מי שלא למדו אביו חייב ללמד עצמו כשיכיר כו' דמלת כשיכיר פירושו כשהוא בר חיובא דאלת"ה מלת כשיכיר מיותר כמובן, ומ"ש רבינו ותניא בספרי כו' שהתלמידים קרויים בנים כו' בפ' ואתחנן יליף הספרי מושננתם שיהיו מסודרים לתוך פיך שכשאדם שואל דבר אל תגמגם בם אלא אמור לו מיד וממלת לבניך יליף אלו התלמידים וממלת בניכם דכתיב בפ' עקב בהפסוק ולמדתם אותם יליף בנים ממש אבל לכאורה צ"ט דמדוע לא יליף תלמידים ממלת בניכם דפ' עקב וממלת לבניך דפ' ואתחנן הי' לו למילף בנים כיון דמסתבר טפי ללמוד מקרא דכתיב ברישא בנים ואח"כ מהקרא המאוחר תלמידים וי"ל כיון דיליף הספרי מושננתם שיהיו מסודרים בפיך והעצה לזה ללמוד עם תלמידים כמ"ש הגמ' תענית דף ו' ומתלמידי יותר מכולם נמצא לפי"ז צ"ל הפשט בהפסוק כך ושננתם שיהיו מסודרים בפיך והעצה לזה לבניך כלומר ללמוד עם תלמידים וע"כ יליף הספרי ממלת לבניך אלו התלמידים כמובן:
פירוש ד
ומ"ש רבינו וחייב לשכור מלמד לבנו כו' לכאורה יש להסתפק בדעת רבינו דמה דעתו בבן בנו אי חייב לשכור לו או לא ומה שהביאני לזה כיון דממ"ש ואינו חייב לשכור מלמד לבן חברו יש להוכיח דדוקא לבן חבירו אינו חייב אבל לב"ב חייב וממ"ש וחייב לשכור מלמד לבנו יש להוכיח להיפך דדוקא לבנו חייב אבל לא לב"ב וכיון דקשה רישא אסיפא יש מקום לספיקתינו דאיזה לשון עיקר לישנא דרישא או לישנא דסיפא, אבל אח"כ ראיתי שגם הרמב"ם הל' ת"ת פ"א הל"ג כתב כלשון רבינו והכ"מ כתב ע"ז ואפשר דלדעתו גם לב"ב חייב להשכיר ועי' בלח"מ ובמעשה רוקח ובסד"מ מ"ש על הכ"מ זה ומהש"ך יו"ד סי' רמ"ה ס"ק א' נראה דפסק כהמרש"ל דה"ה לב"ב חייב להשכיר וכן העלה לדינא הכנה"ג שם ועיין בברכת יוסף שם והמנ"ח מצ' תי"ט כתב שכן דעת כל האחרונים ועי' בנתיבות עולם ובמהר"ם שיק מצ' ת"כ מ"ש בענין זה, ומ"ש רבינו קטן מי שיודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו משה כו' גם רש"י ור' בחיי פ' עקב פי"א פי"ט כ"כ והמזרחי כתב שכן איתא בהספרי אבל בספרי שלפנינו ליתא מזה אלא כמ"ש רש"י אח"כ מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו משיח עמו בלה"ק ומלמדו תורה כו' אלא בסוכה מ"ב ע"א איתא מהא דתורה צוה לנו משה כמ"ש רבינו וכ"כ הרמב"ם שם הל' ו' והטוש"ע סי' הנ"ל ועי' ברקח סי' רצ"ו שכ' מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות כו' וגם כתב סדר גדול בזה והש"ך שם ס"ק ח' כתב דלא נהגו עכשיו באותן מנהגים של רוקח ובמקום שנהגו אין לשנות, ומ"ש רבינו מלמדו עד שיהא בן שש או בן שבע כו' כ"כ גם הרמב"ם אבל בהש"ע איתא בן חמש ועי' בברכי יוסף שכ' פלפול גדול בזה, ומ"ש רבינו אבל תורה שבע"פ אסור ללמדה בשכר כו' עי' מ"ש הגאונים ז"ל מו"ה אייזיק שטיין והמהרש"ל בביאורם על זה ולהלכה עי' יו"ד סימן רמ"ו:
פירוש ה
ומ"ש רבינו לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה כו' כן איתא בפסחים נ' ע"ב והתוס' שם הקשה ממה דאמר רבא בברכות י"ז ע"א דכל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא ותירץ דיש תרי גווני שלא לשמה חד לקנטר ע"ז א"ר דנוח לו שלא נברא וחד כדי שיכבדוהו וע"ז אמר דיעסוק וכ"כ התוס' ורש"י בברכות שם חזינן דעיקר לימוד לשמה הוא שלא יהא לו שום פנייה כלל רק בלתי לד' לבדו ומה מאד יש לפרש בס"ד בזה את מ"ש רבינו לקמן במ"ע זו מהגמרא דגיטין נ"ז ע"ב דאין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם דלכאורה קשה הא כתיב וחי בהם ולא שימות בהם אבל בהנ"ל י"ל הפשט בגמ' כך דכל זמן שהאדם לומד תורה בשביל איזה פנייה אף שמותר הלימוד זה נקרא בשביל עצמו והגרם לזה הגאות דאלו הי' שפל רוח באמת אינו לומד בשביל עצמו דמה לו הכבוד המדומה וממילא כיון דיש בו גאות אין התורה מתקיימת אצלו כמ"ש הגמ' תענית ז' ע"א דהתורה נמשלה למים מה מים מניח מקום גבוה והולך למקום נמוך אף ד"ת אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה וזה היא דקאמר הגמ' דגיטין אין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו כלומר שממית את העצמיות מהלימוד ולומד לשמה כמובן וד' יזכנו לבוא אל המדה זו, ומ"ש רבינו ודבית אבל שתיקותא כו' בברכות ו' ע"ב איתא אגרא דבי טמיא שתיקותא ובמסורת הש"ס מפ' בית אבל וגם מפ' פי' אחר אבל מרבינו נראה כפי' הראשון, ומ"ש רבינו ובבית נישואין חדוי ג"ז שם אמר רב אשי אגרא דבי הלולי מילי פרש"י מילי לשמח החתן בדברים וגם רבינו במלת חדוי לזה כיוון ונ"ל לפרש בזה את הפסוק קהלת ז' פ"ב טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה דבפ"ק דמגילה איתא מלה בסלע שתוקא בתרין וכיון דאגרא דבי טמיא שתיקותא ואגרא דבי הלולי מילי ע"כ טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה כמובן, ומ"ש רבינו בשעת דחוקות שהאדם בבילבול ואין לו פנאי ללמוד סומך על מ"ש ר' יוחנן אפי' לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצוה לא ימוש כו' המעיי"ח סי' הנ"ל הקשה ע"ז דר' יוחנן ל"ק א"ז אלא לר' יוסי אבל לא להחכמים וכיון דאנן קיימא לן כהחכמים היכי הביא רבינו א"ז עי"ש שמפלפל בזה באריכות וגם עי' במגלת ספר מ"ש במ"ע זו והשאר פרטי דינים של המ"ע זו עי' בהרמב"ם הל' ת"ת ובטוש"ע סי' הנ"ל:
מצוה יג
פירוש א
מפני (א) שיבה תקום כו'. הפסוק למ"ע זו בפ' קדושים פי"ט פל"ב והסוגי' בקידושין ל"ב ע"ב ופסק רבינו כריה"ג וכ"פ הרמב"ם הל' ת"ת פ"ו ודלא כהרי"ף שפסק כהת"ק ועי' בהר"ן שם שכ' פלפול ארוך בזה, וכן מנאו ז"ל הבה"ג סימן הנ"ל מ"ע ג' הסה"מ מ"ע ר"ט היראים סי' ל"ו הסמ"ק סי' נ"א ונ"ב [עי"ש שחלק את המ"ע זו לשתים דבסי' נ"א כתב לקום מפני זקן ובסי' נ"ב כתב להדר פני זקן אכ"מ שמנה שתי מ"ע בזה וזה טעמא בעי וגם לא מצינו בהשאר מוני המצות שמנאו כן וצ"ע] החינוך ואה"מ מצ' רנ"ז הזוה"ר מ"ע כ"ד אות כ"ג הפוע"צ מ"ע ק"ז [ואיני יודע דמדוע לא דיבר הש"ך מוהדרת פני זקן כלום וצ"ע] הכ"ת מ"כ קמ"ח העי"מ מצ' רנ"ט הדה"מ שער א' פ"י המעיי"ח דף פ"ט ע"א אות ק"ד המצה"ש ומהר"ש מצ' רנ"ח, והפרטי דינים שכ' רבינו תמצא גם בהרמב"ם ולהלכה עי' בטוש"ע יו"ד סי' רמ"ג ורמ"ד:
מצוה יד
פירוש א
לאבד (א) ע"ז וכל משמשיה כו'. הפסוק בפ' ראה פי"ב פ"ב ואע"ג דכתיב שם גם מניתוץ מזבחות ושבירת מצבות וגדועת ושריפת האשרות והפסילים לא מנה רבינו כל אחד למ"ע בפ"ע אלא כללן במ"ע זו וכן מנאו הבה"ג סי' הנ"ל הסה"מ מ"ע קפ"ה היראים סי' ע"א החינוך ואה"מ מצ' תל"ו הזוה"ר מ"ע ל"ב אות כ"ז הפוע"צ מ"ע קפ"ו הכ"ת מ"ע ט' העי"מ ומצה"ש ומהר"ש מצ' תל"ז המעיי"ח דף קנ"ב ע"א אות ס"ה אבל הסמ"ק סי' ל"ז עד סי' מ"ג מנה ז' מ"ע מהפסוק הנ"ל ועי' בסה"מ ובחינוך שהביאו ראי' שהפסוק הנ"ל מ"ע ממ"ש הגמ' סנהדרין צ' ע"א עשה בע"ז היכי משכחת לה וגם מהספרי פ' ראה, ומ"ש רבינו אמר לו ר"ע אינו צריך כו' בספרי שלפנינו ובע"ז מ"ו ע"א ליתא בר"ע מלת ואח"כ שכ' רבינו וכבר עמד ע"ז המרש"ל בביאורו כאן וז"ל אבד ואח"כ תאבדון זה אינו בגמ' ואדרבא טעות גדול הוא שאם הי' ר"ע דורש אבד ואח"כ תאבדון א"כ הוה ס"ל כריב"י דהיינו לרדוף אחריה' ואח"כ לחלק א"י ואח"כ לשרוף ולא מצינו דסבר כך אלא ר"י בר יהודא ומנלן דהא לדרוש שצריך לשרש אחרי' אע"כ ר"ע לא דריש ליה אבד ואח"כ תאבדון כר"י לכך בא הכתוב לשרש אחרי' וכן פי' התו' להדיא עכ"ל, והפרטי דינים עי' בהרמב"ם הל' עכו"ם פ"ז ולהלכה בטוש"ע יו"ד סי' קמ"ו וגם עי' מ"ש לעיל במל"ת ג' ותמצא נחת:
מצוה טו
פירוש א
להרוג (א) את עיר הנדחת כו'. הפסוק בפ' ראה פי"ג פט"ז וכן מנאו הסה"מ מ"ע קפ"ו היראים סי' פ"ד החינוך ואה"מ מצ' הס"ד הזוה"ר מ"ע רכ"ח אות ע"ו הפוע"צ מ"ע קצ"ג הכ"ת מ"ע קצ"ה העי"מ ומצה"ש ומהר"ש מצ' תס"ה המעיי"ח דף קס"ה ע"ב אות ס"ו אבל הבה"ג לא מנה את המ"ע זו, והפרטי דינים שכ' רבינו תמצא גם בהרמב"ם הל' עכו"ם פ"ד ועי' במנ"ח שמברר את המ"ע היטב וגם עי' במל"ת כ"ד וכ"ה מ"ש בזה:
מצוה טז
פירוש א
שישיב (א) החוטא מחטאו כו'. הפסוק למ"ע זו בפ' נשא פ"ה פ"ז אבל לכאורה ק"ל על רבינו ז"ל דמתחלת דבריו נראה שמ"ע שישיב ויתודה וא"כ צ"ל שהתשוב' ג"כ מהמ"ע ומהפסוק שהביא באמת לא מוכח רק שהוידוי מ"ע וכמ"ש רבינו וידוי זה מ"ע וא"כ מדוע לא הביא גם את הפסוק שלמד על תשובה שהוא מ"ע ואי"ל דליכא פסוק ע"ז דא"כ מנ"ל שהוא מ"ע אעכצ"ל שהי' לרבינו איזה פסוק ע"ז וא"כ מדוע לא מנ' א"ז לשתי מ"ע חדא שישיב החוטא בלב מחטאו ואידך שמ"ע להתוודות ותו ק"ל דברמזיו כתב רבינו וז"ל שישוב החוטא מחטאו ויתודה שנ' כי יעשו מכל חטאת האדם ויתוודו עכ"ל ופירושא דישיב החוטא מחטאו ויתודה היא שישיב בלב וגם יתודה וא"כ נראה דמהפסוק שהביא ברמזיו למד גם על תשובה בלב שהוא מ"ע ובאמת זה ליתא כיון דמהפסוק זה ליכא למילף רק שיתודה וגם מקיצור הסמ"ג שלו נראה כמ"ש ברמזיו וא"כ גם על הקיצור שלו קשה והרמב"ם ז"ל בסה"מ מ"ע ע"ג באמת נזהר מזה ול"כ את המ"ע זו רק על וידוי וגם בחיבורו הל' תשובה פ"א הל"א לא הזכיר את המ"ע זו רק על וידוי דברים וכ"כ ברמזיו הנדפס ריש הרמב"ם דמדע רמז מ"ע ע"ג אבל ברמזיו דריש הל' תשובה כתב וז"ל מ"ע אחת והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ד' ויתודה כו' עכ"ל נראה דסובר דגם התשובה בלב מ"ע וא"כ גם על רמזיו דריש הל' תשו' קשה כמו שהקשינו על רבינו ותו קשה דמדוע ל"כ גם בחיבורו כן, ובסמ"ק ז"ל סי' נ"ג כתב וז"ל לשוב דכתיב ושבת עד ד' אלהיך ושמעת בקולו ואמרו חכמים שוב יום אחד לפני מיתתך ישיב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה וצריך וידוי קרבן ככל הכתוב בתורת משה ועכשיו לא נשאר לנו אלא וידוי דברים כו' עכ"ל אלמא דהסמ"ק לא נקט לעיקר מ"ע אלא תשובה בלב וכ"כ ברמזיו שם וגם הביא לזה את הפסוק דפ' נצבים פ"ל חייב וא"כ קשה דמדוע לא הביאו רבינו והרמב"ם גם את הפסוק שהביא הסמ"ק למ"ע דתשובה בלב וגם השאר מוני המצות ז"ל לא הביאו הבה"ג סי' הנ"ל מ"ע ג' החינוך ואה"מ מצ' שס"ד הזוה"ר מ"ע צ"ה אות מ"ב הפוע"צ מ"ע קמ"ד הכ"ת מ"ע ק"ח העי"מ מצ' שס"ח הדה"מ שער א' פי"ב המעיי"ח דף קי"ט ע"ב אות ק"ב המצה"ש ומהר"ש מצ' שס"ה וא"כ גם עליהם קשה, ותו ק"ל על רבינו והרמב"ם דנראה מהם דתשובה בלב בלא וידוי דברים אינה כלום מנ"ל הא נהי דכשלא התודה לא קיים המ"ע של וידוי אבל עכ"פ המ"ע של תשובה שהביא הסמ"ק קיים, אבל אח"כ ראיתי שכבר דיבר מזה המנ"ח ז"ל מצ' שס"ד ועל השאר קושיות הנ"ל מצאתי בישמח משה ז"ל פ' נשא על הפסוק והתודו את חטאתם שג"כ דיבר קצת מזה ומיישב היטב רדמדוע ל"כ התוה בלשון צווי רק הוידוי ולא התשובה עי"ש ותרא' דלפום שיטת הסמ"ק לא שאל השואל שם כלום ובאמת איני יודע דמדוע לא דיבר הי"מ מהסמ"ק כלום:
פירוש ב
ומ"ש רבינו מי שחלה ונט' למות אומרים לו התודה כו' כן איתא בשבת דף ל"ב ועי' בריש ספר שער ההכנה שכ' פי' נאה בגמ' זו ומצ' רבה על כל אדם ללמוד בספר זה כי יצמח לו מזה תועלת בזה ובבא, ומ"ש רבינו ובמצות לא תחללו בארנו מקצת עבירות שיה"כ מכפר עליהם כו' כונתו עמ"ש במל"ת ב' את הג' חלוקי כפרה וגם אנו כתבנו שם בס"ד דברים עתיקים וגם במעיי"ח סי' הנ"ל ראיתי שכ' פלפול נאה בזה עי"ש, ומ"ש כי מטא שליח ציבורא לאבל אנחנו חטאנו קם אכרעיה כו' כתב המרש"ל ז"ל בביאורו כאן ע"ז וז"ל ומכאן אני אומר שראוי לעמוד בוידוי אל ארך אפים שאומרים בב"ה כי אומרים בו חטאנו לך אדון וכן ראיתי נוהגים עכ"ל וכ"כ המג"א בשמו סי' קל"ד ס"ק א' ועי' בפרמ"ג, ומ"ש רבינו אבל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה כו' עי' במל"ת ה' מחודש א' מה שכתבנו בזה ומ"ש מפרסמין את החנפים מפני חילול השם כו' ועוד כשפורענות באה עליו אומרים בני אדם מה מועיל לו זכותו כו' כתב הגאון מו"ה אייזיק שטיין ז"ל בביאורו כאן ע"ז וז"ל קשה איך שייך לומר כן ואיך יבחן בזה רשעו והלא כתיב את אשר יאהב ד' יוכי' גם אמרי' בפ' ואלו מגלחין חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא א"כ באיזה פורענות יבחנו מעשיו ויש לחלק בין יסורין של אהבה ליסורין שאינ' של אהב' כדאמר פ"ק דברכות פ"ק עכ"ל ועי' במל"ת ב' מחו' א' מה שכתבנו בזה והשאר פרטי דיני' דמ"ע זו עי' בהרמב"ם הל' תשוב' ולהלכה בטוש"ע או"ח סי' תר"ו ותר"ז:
מצוה יז
פירוש א
לצדק (א) את הדין כו'. הפסוק בפ' עקב פ"ח פ"ה ועי' בהרמב"ן ור' בחיי שם, עוד הרמב"ם לא מנה את המ"ע זו וזה אחד מהג' מ"ע שחשיב הפ"ד בד"מ ריש ח"א מה שהרמב"ם לא מנה כרבינו וגם כל השאר מוני המצות לא מנאוה, ועי' בנתיבות עולם מ"ש בשם פסיקתא רבתי והרבה מקומות בש"ס מענין היסורין שהביא הקב"ה על האדם ברחמיו ובפסיקתא זוטרתא פ' עקב על הפסוק הנ"ל כתב וז"ל ללמדך כמה גדולים יסורין שמקרבים את האדם תחת כנפי שכינה נמצא שיפה דרש רבינו בענין זה:
מצוה יח
פירוש א
לקרות (א) ק"ש פעמים בכל יום כו'. במ"ע זו יש פלוגתא בין המוני המצות ז"ל רבינו מנה ק"ש שחרית וערבית למ"ע אחת וכן מנאו הבה"ג סי' הנ"ל מ"ע ג' הסה"מ מ"ע י' היראים סי' י"ג הסמ"ק סי' ק"ד החינוך ואה"מ מצ' ת"כ הזוה"ר מ"ע א' אות י"ב הפוע"צ מ"ע קע"ה הכ"ת מ"ע ט"ו הדה"מ שער א' פ"ו המעיי"ח דף קמ"ב ע"ב אות כ"ד העי"מ ומצה"ש מצ' תכ"א אבל הרמב"ן בהשגותיו על הסה"מ סוף שורש ט' וגם בסוף המל"ת שהוסיף הרמב"ן על הרמב"ם בסוף סה"מ השיג על הרמב"ם ומנה ק"ש שחרית וערבית לשתי מ"ע וטעמו לפי שזמנה של זו לא זמנה של זו וזו אינה מעכבת זו כ"כ בשמו החינוך והזוה"ר והמעיי"ח כתב דפלוגתתם תליא בהשני דעות בש"ע או"ח ססי' נ"ח אם יש לק"ש תשלומין או לא עי"ש שהאריך בפלפול נאה בזה והפ"ד ד"מ ח"א דף ס"ג ע"ב הקשה על הרמב"ן והדבר מצוה מ"ע י' מציין היטב את האחרונים שמפלפלו בהרמב"ן עי"ש. אבל זה מוכ' בפי' מרבינו והשאר מוני מצות וגם מהרמב"ן דק"ש דאורייתא ודלא כהני פוסקים שהביא השג"א סי' א' דק"ש דרבנן וכן באמת הלכ' אלא בזה אי השני פרשיות מה"ת או הפרשה ראשונה או הפסוק ראשון דוקא עי' ש"ע או"ח סי' ס"ז ומהמג"א שם נראה דפסוק ראשון לבד מה"ת ועי' בפר"ח שם שמברר היטב את השיטות בזה וגם השג"א דיבר מזה אריכות, ומ"ש רבינו ודרשו ב"ה כו' וזהו בלילה כו' בברכות דף י"א ליתא בדברי ב"ה וזהו בלילה וזהו ביום אלא הם דברי רבינו ונ"ל שכיוון בזה למ"ש הספרי פ' ואתחנן מובא ברש"י שם פ"ו פ"ז ז"ל ובשכבך יכול אפי' שכב בחצי יום ת"ל בשבתך בביתך ובלכתך בדרך דרך ארץ דיברה תורה כלשון בני אדם עכ"ל ועי' במזרחי שם ותבין, ומ"ש רבינו אומרים בשכ"מ בלחש כו' כ"כ גם הרמב"ם הל' ק"ש פ"א הל"ד וכ"פ הש"ע סי' ס"א ועי' בהגמ"יי שם שכ' בשם פירקי דר"א דביוה"כ שהם נקיים כמלאכים אומרים אותו בפרהסיא וכ"פ הש"ע או"ח סי' תרי"ט:
פירוש ב
ומ"ש רבינו דהלכה כר"ג כו' ולא אמרו חכמים חצות אלא לכתחילה כדי להרחיק אדם מן העבירה כו', נראה דסובר רבינו דלא פליגי בהרחקה אלא לכתחילה אבל בדיעבד גם החכמים סברו שיכול לקרות אחר חצות ונ"ל שרבינו למד א"ז מברכות ט' ע"א שהקשה הגמ' ועד השתא לא שמיע להו הא דר"ג ומשני הכי קאמרי לי' רבנן פליגי עילווך ויחיד ורבים הלכה כרבים או דילמא רבנן כוותך סבירא להו כלומר בקרא דובשכבך דזמנה כל הלילה והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה אמר להו רבנן כוותי סבירא להו וחייבין אתם והאי דקאמרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה ואי נאמר דחכמים גם בדיעבד אסרו לקרות אחר חצות משום הרחקה א"כ עדיין קשה היאך קאמר ר"ג לבניו שחייבין לקרות נהי דר"ג פליג על החכמים הא חזינן מהגמ' דגם ר"ג סובר דאי פליגי עליה אז הלכה כחכמים כיון דיחיד ורבים הלכה כרבים אעכ"מ דחכמים לא פליגי אלא לכתחילה וגם מיושב בזה מ"ש רב יהודא אמר שמואל שם ח' ע"ב דהלכה כר"ג דלכאו' יחיד ורבים הלכה כרבים כמובן, ואחר שכתבנו את זה ראיתי שגם הב"י או"ח סי' רל"ה כתב בדעת רבינו כן וגם הביא את הראי' זו ושמחתי מאד שכוונתי בס"ד לדעת קדשו וגם כתב שגם הרמב"ם הל' ק"ש פ"א הל"ט סובר כרבינו ועי' תי"ט ריש ברכות ד"ה עד שיעלה עמוד השחר שכ' בשם הב"י דלהרמב"ם אין הלכה כר"ג לענין סייג נ"ל דכוונתו לענין לכתחילה דבדיעבד באמת לא פליגי כמ"ש הב"י כמובן. אבל להר' יונה ריש ברכות אית ליה שיטה אחרת דגם בדיעבד פליגי וסברו דאין קורין אותה אחר חצות שיכולין חכמים לפטרו ממ"ע כל זמן שעושין כן משום סייג או משום קיום המצוה עצמה כדחזינן בלולב ובשופר ובציצית לב"ש גבי סדין בשב ואל תעשה עי"ש, וא"כ ק"ל עליו מהגמ' הנ"ל שכתבנו ראי' לרבינו דהיאך קאמר ר"ג לבניו שיקראו כיון שהוא עצמו סובר דהיכא דרבנן פליגי עליה הלכה כרבנן משום דיחיד ורבים הלכה כרבים ובקושי' זו עמדנו עד שראינו בב"ח שם שגכ"ס כהר"י ונראה מדבריו שהרגיש ג"כ בקושי' זו מדמפרש את הגמ' באופן שלא יהא קשה וגם ברבינו מפ' דסובר כהר"י עי"ש:
פירוש ג
ול"ג בס"ד לתרץ את הר"י דלפי מ"ש השג"א סי' א' דאפי' לשמואל שם כ"א ע"א דק"ש דרבנן היינו דפרשיות אלו שאנו קורין הם מדרבנן אבל גם שמואל סובר דמה"ת צריך ללמוד או לקרות איזה פרשה בבקר ובערב אלא חכז"ל תיקנו את הג' פרשיות אלו שאנו קורין דייקא עי"ש שהאריך בזה וכתב שגם התלמידי ר' יונה ס"כ וא"כ י"ל כיון דבניו של ר"ג היו בבית השמחה ומסתמא אמרו דברי תורה על השלחן שאכלו כדאיתא באבות פ"ג שלשה שאכלו על שלחן אחד כו' וכיון שאמרו תורה ממילא יצאו ידי ק"ש דאורייתא אלא ידי ק"ש דרבנן עדיין לא יצאו וע"כ קאמר להו שפיר ר"ג חייבין אתם לקרות כיון דסובר דלא פליגי החכמים עלי' אלא דוקא היכא דלא קראו שום קריאה כיון דאז חייב לקרות מה"ת ע"כ עבדו הרחקה דאפי' בדיעבד לא יקרא אבל היכא דיצא ידי קריאה דאורייתא רק הקריאה דרבנן לא יצא שם באמת לא עבדו הרחקה כמובן, וא"כ ממילא י"ל דרבינו לשיטתו דמנ' קריאת פרשיות שאנו קורין למ"ע כמו שנראה בפירוש מהמשך לשון רבינו מדכ' מ"ע לקרות ק"ש כו' ולאחר שגומר פסוק ראשון אומר בשכ"מ כו' לפיכך אף במקומות שאומרים שמע כו' וכיון דסובר רבינו על פרשיות שאנו קורין שהם דאוריי' עכצ"ל דפסק כר' אלעזר דדף כ"א דק"ש דאורייתא ולא כשמואל דאמר אביי אליביה על ובשכבך ובקומך ההוא בד"ת כתיב וכיון דרבינו סובר כר"א א"כ עכצ"ל דסובר דגם החכמים ור"ג דמתניתין ס"כ וע"כ לא יכול רבינו לומר הפשט בגמ' כמו שכתבנו אליבא דה"ר יונה וא"כ נשארה הקושי' הנ"ל דהיאך אמר ר"ג לבניו שיקראו וע"כ הוכרח רבינו לומר דרבנן לא פליגי אלא לכתחילה וכמו שכתבנו אבל הר' יונה י"ל דבאמת פסק כשמואל אלא סובר הפשט בשמואל כמ"ש השג"א בשם תלמידיו וא"כ שפיר י"ל דגם החכמים ור"ג סברו כשמואל והפשט בגמ' כמו שכתבנו אליבא דר' יונה ועכ"ס שפיר הר' יונה דגם בדיעבד פליגי ודו"ק, והפרטי דינים שכ' רבינו במ"ע זו תמצא גם בהרמב"ם הל' ק"ש ולהלכה עי' ש"ע או"ח מסי' ס"א עד פ"ט וסי' רל"ה:
מצוה יט
פירוש א
להתפלל (א) בכל יום שנ' ועבדתם כו'. לכאורה צריך להבין דמנ"ל לרבינו ז"ל מהני פסוקים שהביא שמ"ע להתפלל בכל יום דילמא פעם אחת בשבוע או פעם אחת בחודש או בשנה אבל כבר עמד הלח"מ ז"ל בזה על הרמב"ם ז"ל הל' תפלה פ"א הל"א שכ' ג"כ כרבינו ותירץ בשם בעל קרית ספר ז"ל וז"ל משום דכתיב ועבדתם את ד' ואין עבודה אלא תפלה ובסיפא דקרא אומר וברך את לחמך ואת מימך ולחם ומים צריך בכל יום א"כ בתפלה כן היא בכל יום למה שאתה שואל צרכיך בה עכ"ל, ואת השני פסוקים שהביא רבינו במ"ע זו הפסוק ראשון בפ' משפטים פכ"ז פכ"ה והפסוק שני בפ' עקב פי"א פי"ג וגם בקיצור הסמ"ג שלו הביא את השני פסוקים אבל לכאורה צ"ט דמדוע הביא את הפסוק דפ' משפטים כיון דא"ז דאיזהו עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה באמת לא ילפינן רק מהפסוק דפ' עקב ממלת בכל לבבכם כמו שאיתא בהספרי שם ובהירושלמי ברכות פ"ד ריש הלכ' א' שהביא רבינו וגם רש"י ז"ל ל"כ את הדרשה דספרי רק על הפסוק דפ' עקב וא"כ עכצ"ל דעיקר קרא להמ"ע זו הפסוק דפ' עקב וכמו שנראה בפי' כן מרבינו ברמזיו שכ' וז"ל להתפלל בכל יום שנ' ולעבדו בכל לבבכם ותניא בספרי איזהו עבודה שבלב זו תפלה עכ"ל וא"כ מדוע לא הביא רבינו גם בחיבורו רק את הפסוק דפ' עקב הן אמת די"ל דמשו"ה הביא את הפסוק דפרשת משפטים כדי ללמוד מיני' שמ"ע להתפלל בכל יום וכמ"ש הלח"מ בשם הקרית ספר אבל עדיין לא תעלה ארוכה בזה כיון דאכתי קשה דמדוע נקט רבינו את הפ' דפ' עקב מקודם כיון דזה הוא עיקר הקרא של המ"ע זו ואי"ל כיון דהפסוק ועבדתם כתיב בתורה מקודם ע"כ הביאו גכ"כ דכיון דהפסוק דפ' עקב עיקר הקרא של המ"ע זו א"כ לא הי' לו להקפיד ע"ז. אבל כבר תמה הכ"מ ז"ל על הרמב"ם שם בזה ומתרצו עי"ש ותראה כי דבריו קשים ההבנה קצת ע"כ אעתיקו כפי שהביאו היד הקטנה ז"ל ריש הל' תפלה שמתוך דבריו יש להבין שפיר את תירוצו דעמ"ש הרמב"ם ולעבדו בכל לבבכם כו' כתב היה"ק וז"ל וכתב הכ"מ והא דלא מפיק לה למ"ע תפלה מזה הפסוק לבד שמפורש בו צווי התפלה וי"ל משום דלעבדו לאו מצוה הוא אלא סיפור דברים והי' אם שמוע לאהבה ולעבדו ונתתי מטר ולכך מייתי לה קרא דועבדתם שהוא צווי ועדיין לא ידעינן דעבודה היא תפלה ומייתי לה קרא ולעבדו בכל לבבכם כלומר שסתם עבודה היא בלב והיינו תפלה עכ"ל, אבל לכאו' ק"ל דמדוע ל"ק היה"ק בכונת הכ"מ דמשו"ה הביא הרמב"ם גם את הפסוק ועבדתם כדי ללמוד מיני' דמ"ע להתפלל בכל יום כהנ"ל אליבא דרבינו אבל לפמ"ש המשרת משה על הרמב"ם שם ל"ק מידי עי"ש ותבין:
אבל לכאו' עדיין ק"ל על הכ"מ עמ"ש והאי קרא דועבדתם לא מצינו שדרשוהו לתלמוד ולא לשום דבר אחר כו' הא בב"ק צ"ב ע"ב ובב"מ ק"ז ע"ב דריש רבא ועבדתם זו ק"ש ותפלה אלמא דמהקרא ועבדתם ג"כ דרשינן דבר אחר אבל לפמ"ש הפסיקתא זוטרתא פ' משפטי' פרשה כ"ג פסוק כ"ה וז"ל ועבדתם וגו' זו תפלה שנא' עבדו את ד' ביראה ולכאורה הא בגמ' איתא גם ק"ש אעכצ"ל דכך היתה גירסתה בגמ' א"כ ממילא גם על הכ"מ יל"כ, וגם לפי גירסתינו בגמ' נ"ל דלפמ"ש המר"ם שיק ז"ל מצ' תל"ד שגם בק"ש יצא ידי מ"ע של תפלה דאוריי' עי"ש שנתן תבלין לדבריו א"כ י"ל דמשו"ה נקט רבא גם ק"ש כיון דק"ש ג"כ תפלה ועכ"כ הכ"מ שפיר דמהאי קרא דועבדת לא דרשינן שום דבר אחר רק תפלה וגם בהפסיקתא י"ל שנכלל במלת תפלה גם ק"ש כמובן, ואחר שכתבנו א"ז ראיתי שגם המרכבת המשנה ספרדי והמשרת משה עמדו על הכ"מ בתימא מהגמ' שכתבנו אבל לפמ"ש באמת ל"ק מידי. ומ"ש רבינו ותניא בספרי ובירושלמי כו' איזהו עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה כו' כבר ציינתי הספרי וגם את הירושלמי אבל לכאו' ק"ל דמדוע הביא רבינו א"ז בשם הספרי והירושלמי דוקא הלא גם בגמ' דילן תענית ב' ע"א איתא גכ"כ ועוד מדוע לא הביא מהגמ' דב"ק וב"מ הנ"ל אלא ע"ז י"ל דהגמ' דב"ק וב"מ באמת ג"כ לא דריש ועבדתם זו תפלה אלא מחמת הקרא ולעבדו בכל לבבכם וכמ"ש היד הקטנה הנ"ל וע"כ הביא רבינו הספרי והירושלמי דדרשי בפי' מהקרא ולעבדו אבל הקושי' מהגמ' דתענית קשה כיון דשם ג"כ מקרא ולעבדו דרשינן והכ"מ באמת לא מציין על הרמב"ם אלא את הגמ' דתענית ואפשר כיון דבספרי ובירושלמי הביאו ראי' לזה דעבודה זו תפלה גם מדניאל ע"כ הביא רבינו משם כמובן:
פירוש ב
ודע שבמ"ע זו יש פלוגתא בין המוני מצות ז"ל דהרמב"ם בסה"מ מ"ע ה' וגם בחיבורו הל' הנ"ל סובר דמ"ע מה"ת להתפלל בכל יום רק מניין התפלות ונסחאות התפלות דרבנן וגם רבינו ס"כ וכ"ס היראים סי' י"ד הסמ"ק סי' י"א החינוך ואה"מ מצ' תל"ג הזוה"ר מ"ע א' אות י"ב הכ"ת מ"ע ז' הפוע"צ מ"ע קפ"ג [אלא יש מקום לספק בדבריו מדל"כ בפי' מתפלה וגם מפשטות לשונו נראה דסובר כהרמב"ן ע"ש] המעי"ח דף קנ"ג ע"ב אות ע"ח העי"מ מצ' תל"ו המצה"ש ומהר"ש מצ' תל"ד, אבל הרמב"ן ז"ל בהשגותיו על הסה"מ שם השיג על הרמב"ם והקשה עליו מכמ' סוגיות הש"ס דמוכח דתפלה דרבנן מברכות כ"א ע"א מהא דבעל קרי קורא ק"ש ומברך על המזון ואינו מתפלל והטעם משום דק"ש וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן כמ"ש הגמרא שם וגם ממה דאמר ר" אלעזר שם ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל ופסקינן סתמא כוותיה דבכל ספק תפלה אפי' מי שנאנס ולא התפלל בשחרית ובמנחה נסתפק אי התפלל או לא דאינו חוזר ומתפלל מפני שהיא דרבנן וגם בסוכה דף ל"ח קאמר ג"כ הגמרא על לולב ותפלה הא דאוריי' הא דרבנן ומחמת הראיות הללו פסק הרמב"ן דתפלה דרבנן ועל הדרשה דספרי הנ"ל ולעבדו זה תפלה סובר שאסמכתא בעלמא היא אלא מסוף דבריו נר' דבעת צרה ר"ל מודה שמ"ע מה"ת להתפלל וכ"כ משמו החינוך אמנם בסוף מניין המצות שלו סילק את המ"ע זו מחשבונו לגמרי כ"כ המר"ם שיק כבר כ"כ גם הזוה"ר סי' הנ"ל וגם המעיי"ח סי' הנ"ל אות פ"ב עמד על החינוך בזה וכתב דמ"ש הרמב"ן בסוף השגותיו הם בדרך אולי אבל באמת דעתו נוטה שאין לחשוב את המ"ע זו במנין המצות כלל וע"כ סילק את המ"ע זו בסוף מניין המצות שלו לגמרי עי"ש וגם הבה"ג ז"ל סי' הנ"ל מ"ע ג' ג"כ לא מנה תפלה למ"ע וכ"כ משמו הזוה"ר וא"כ קיימו הבה"ג והרמב"ן בחדא שיטתא בזה ועל רבינו והרמב"ם ודכוותייהו באמת קשה מאד קושיית הרמב"ן הנ"ל: