אור ברסלב
ברית יעקב חלק א יורה דעה › סימן עז

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

יורה דעה · סימן עז

סימן עו

תשובה לחכם אחד

דבריו במכתבו הגיעני ואשר דרש ממני להשיבו במרחב כיד ד' הטובה. למען אהבתו עברתי על כל דבריו והנני בתשובה כאשר הבטחתיו. ראשית דבריו הביא קושיא מהגאון המפורסם ר' עקיבא איגר זצוק"ל. בתוס' נזיר (דף י"א) דאמרינן התם במתניתין. הריני נזיר על מנת שאהי' שותה יין ומטמא למתים. הרי הוא נזיר ואסור בכולן. ומפרש בגמ' דטעמא משום דהוא מתנה על מה שכתוב בתורה דתנאי בטל. והקשו בתוס' תיפוק לי' דנזירות אי אפשר להתקיים ע"י שליח וכל תנאי דאי אפשר להתקיים ע"י שליח כדאמרינן בכתובות (דף ע"ד) התנאי כטל. ותי' משום כיון דאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו נחשב כאלו המעשה יכול להתקיים ע"י שליח. דאכתי האיך יתורץ הא דנדרים (דף פ'). קונם פירות עולם עלי אם ארחץ קונם הנאת רחיצה עלי אם ארחץ. הא נדרים אי אפשר להתקיים ע"י שליח עכ"ד. באמת איכא טובי בנדרים (דף פ"ו). קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר. קונה שאת נהנית לי עד פסח אם תלכי לבית אביך עד החג:

ולענ"ד אפשר לומר בזה לפמ"ש הראב"ד הובא ברמב"ן במלחמות בביצה (דף כ'). וזה לשונו אגלה לך הסוד שנעלם מבני אדם שהראשונים לא פרשוהו. כי כל מה שאמרו חכמים בתנאי כפול ובתנאי קודם למעשה. והן קודם ללאו ותנאי ומעשה בדבר אחד כדאיתא במי שאחזו (דף ע"ה). ומעשה דאפשר להתקיים ע"י שליח. כדאיתא בכתובות (דף ע"ד) בענין חליצה מוטעת. כל אלו לא נאמרו אלא כשהמעשה נעשה מיד. כענין נתינת הגט וחליצת יבם. שאין התנאי מבטל המעשה למפרע אלא א"כ נעשה כראוי ובחוזק. כעין תנאי בני גד ובני ראובן שהיו מבקשים ממשה שיתן להם נתלתם מיד. ועל כן הוצרך משה לכפול התנאים. שאם לא יקיימו אותם יטלו הנחלה מידם. וכן דקדק בתנאי קודם למעשה שהיא חוזק התנאי וכן בהן קודם ללאו. דהואיל המעשה נעשה מיד אם קדם ללאו. אין בו כח לעקור המעשה כו' מעתה כל התנאים שבעולם שהם באים לעקור המעשה. כגון נתינת גט לידה או קידושין וחליצת היבם שנעשו מיד. וכן בנתינת מעות שנתן מיד אם אמר אדם לחבירו הילך מנה זה ויהא לך אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני. אם לא כפל תנאי ולא דקדק בעניני התנאים אינו תנאי. אבל אין בו ספק בדבר שלא נעשה בו שום מעשה. כגון זה שאמר תנו מנה לפלוני אם יקח בתי לית דין ולית דיין שאם לא יקח בתו לא יטול כו'. וכתב הרמב"ן והיינו סומכין את דבריו. ממה ששנינו כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש כתבו בתוך י"ב חודש ונתנו לאחר י"ב חודש אינו גט (גיטין ע"ו). אלמא תנאי קיים אע"ג דהוי מעשה קודם לתנאי. ומצאתי עוד ראי' לדבריו בירושלמי בקידושין (פ"ג ה' ג'). דתני האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירדו גשמים וירדו גשמים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת רבי מאיר אומר בין ירדו ובין לא ירדו מקודשת עד שיכפול תנאו. הכל מודים שאם אמר לאחר שירדו גשמים. ירדו גשמים מקודשת לא ירדו גשמים אינה מקודשת כו' רבי חגי בעי הן אם לאו כלאחר הוא. אמר ליה שאני היא שהיתה הארץ נכבשת לפניהם והוא מבקש להוציאה מידם. ופירושו ברור שהירושלמי ס"ל באומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שירדו גשמים שא"צ לכפול תנאו. לפי שלא חלין הקידושין עכשיו. והרי כאלו לא נעשה בו שום מעשה. והקשו וזה האם של תנאי בני גד ובני ראובן דכתיב אם יעברו לאו כלאחר הוא. ואעפ"כ הוצרך הכתוב לכפול תנאו. ותירץ שאני התם שהיתה הארץ לפניהם. הם מוחזקין בה מעכשיו. לפיכך כפל משה רבינו התנאים. שאם לא יקיימו אותן יטלו אותה הנחלה מידם. וכן כקידושין כיון שהגיע הקידושין לידה. אין במשמע האם לבטל הקידושין עד שיכפול. אלא התנאי בטל והקידושין חלין מעכשיו. אבל במפרש לאחר אינו צריך כפל. מעתה נסמכו דברי הרב ז"ל שכל שלא הוחזקה המתנה בידו. הרי האם שלו כלאחר. וא"צ לתנאי כפול אפילו לרבי מאיר וה"ה לשארי חומרי דתנאי בני גד ובני ראובן והוא אמת ונכון עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם (בפ"ט מה' גירושין ה' א' ד'). המגרש את אשתו לאחר זמן קבוע הרי זו מגורשת כשיגיע הזמן שקבע. והרי זה דומה לתנאי ואינו תנאי כו' לפיכך המגרש על תנאי צריך לכפול תנאו וזה אינו צריך לכפול דברו ולא לשאר משפטי התנאים. (ובהלכה ד') וכן אם תלה הגירושין במעשה. דינו כדין מגרש לאחר זמן. כיצד כגון שאומר לאשה הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו עד שתתן לי מאתים זוז. הרי זו מתגרשת אחר שתתן וא"צ לכפול התנאים ושאר משפטי התנאים שהמגרש על תנאי יש שם גירושין ואינו גומרן עד שיתקיים התנאי כו'. אבל התולה גירושין בזמן או במעשה לא הגיע הגט לידה בתורת גירושין אלא בתורת פקדון עד הזמן שקבע או שתעשה המעשה. וכן הוא בש"ע אע"ז (סי' קמ"ו):

וא"כ בנדרים שתולה נדרו במעשה כגון קונם רחיצת עולם עלי אם ארחץ. אכתי לא חייל נדרו עליו כלל. וליכא מעשה מחלות הנדר כלל ואפילו אמר ע"מ. כיון דקודם שעשה אותו מעשה ליכא כלל חלות הנדר כמו קונם עיני בשינה היום על מנת שאישן למחר. דאפילו לרב יהודא דס"ל בנדרים (דף פ"ו) דלא ישן היום שמא ישן למחר. הוי רק חששא דרבנן דלמא לא מזהר בתנאי והוי בבל יחל למפרע. כמ"ש הר"ן שם. אבל מדאורייתא ליכא כלל מעשה וחלות הנדר. וגם אינן יכולין להתיר הנדר מטעם זה דאין מתירין הנדר עד שיחול. א"כ הוי כתנאי דלאחר דקאמר בירושלמי דא"צ למשפטי התנאים. ולא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן. דהתם הי' הנתינה מיד דהארץ הי' מוחזקת בארץ והתנאי בא לבטל המעשה. צריך למשפטי התנאים כמ"ש הראב"ד והרמב"ן:

ולפ"ז א"ש התוס' בנזיר הא דלא הקשו קושיתם בכל נדרים דהוי על תנאי שא"א לקיימו על ידי שליח דתנאי בטל משום בנדרים ליכא מעשה ועדיין לא חל הנדר קודם שעשה אותו מעשה דתולה נדרו בו. משום דהוי כלאחר זמן דלא בעינן דיני תנאים. דלא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן. אלא בנזיר דאמר הריני נזיר על מנת שאטמא למתים שאהי' שותה יין. דבנזיר כיון שאמר הריני נזיר מיד נתחייב בכל מילי ואמירה לגבוה כמסירה להדיוט. דמחוייב להביא קרבנות שחייב הנזיר דהוי אמירה כמעשה. א"כ בעי לדיני תנאים וקאמר הש"ס דלא הוי התנאי משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. הקשו שפיר דתיפוק לי' דהוי תנאי שאי אפשר לקיים ע"י שליח. דנזירות א"א להיות ע"י שליח. דאין אדם יכול להדיר עליו ע"י שלוחו בנזירות. גם מעשה הקרבנות של נזיר א"א להיות ע"י שליח דהנזיר צריך לגלח על השלמים ולהניף ולסמוך מה דא"א ע"י שליח תנופה וסמיכה. ותי' כיון דאחרים יכולים ליתן לקרבנות תחתיו. מקרי אפשר לקיים ע"י שליח:

ובזה נדחה מה שכתב בתשו' נודע ביהודא קמא (סי' ס"ז ח' יו"ד). דנדר ושבועה יכול להיות ע"י שליח. והוכיח מהא דשבועות (דף כ"ה). שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו. ואי שבועה ליכא ע"י שליח א"כ אינו יכול להתנות דתנאי שא"א לקיים ע"י שליח אינו תנאי. דאינו ראי' כלל כיון דשבועתו הי' רק בתנאי אם אוכל זו חלה שבועתו במעשה אז יאסר בככר זו וקודם שאכל לתנאי ליכא שום חלות הנדר הוי כתנאי דלאחר זמן דלא בעינן דיני תנאים. ובלא"ה דבריו תמוהים שנעלם ממנו דברי התוס' דנזיר והרמב"ן בפרק יש נוחליו (דף קכ"ו) דמוכח מדבריהם שנזירות ונדרים אי אפשר ע"י שליח וכ"נ מדברי תה"ד בכתביו (סי' רנ"ד) שכתב בלאו הכי בטורח יש לנו ראי' מן התלמוד שיוכל השליח להקים איסור בשבועה על המשלח שיתקשר המשלח באותה שבועה ע"י השליח כו'. אלא שכבר דקדקתי הך סברא בפ' השולח. דמייתי רבי יהודא ראי' מהא דנשבעו להן נשיאי העדה דאינהו נמי הוי אפוטרופסים ושלוחים של העיר עכ"ל. ומהא לאו ראי' דיש לומר דהי' בארור דבי שבועה ונדוי והוא כעין חרם כמו דהשבע שאול את העם בארור וכח הי' ביד ב"ד להחרים וכמ"ש הקצוה"ח (סי' קכ"ג) עי"ש. ומצאתי בתשו' נודע ביהודא תנינא (סי' קמ"ו ח' יו"ד). שהובא שם לתמוה על הנו"ב מתוס' דנזיר והרמב"ן עי"ש. וכתב דתה"ד ס"ל כדעת הנו"ב:

אך בנו הגאון מוהר"ש כתב נראה להביא ראי' מוכרחת דשבועה יכולה להיות ע"י שליח משבועות (דף ל"ד). דקאמר שם אדגמיר רבי שמעון ממעילה נגמר מעדות. ומשני מסתברא ממעילה הוי למילף. שכן מעילה בכל נהנה בקבוע וחומש ואשם. אדרבה מעדות הוי ליה למילף. שכן חטא הדיוט בשבועה תביעה וכפירה ואואין ומשני הנך נפישין. ופרש"י תביעה וכפירה חדא הוא. ומעתה אי אמרת דאי אמר לשלוחו צא והשבע עבורי לא חל עליו השבועה לחייבו בקרבן שבועה. א"כ איכא חדא דלא דמי' למעילה ודמיא לעדות. דמעילה איתא בשליחות לחייבו בקרבן דגמרינן חטא חטא מתרומה ושבועה ליתא בשליחות לחייבו להמשלח קרבן א"כ אכתי מעדות הוי למילף. וע"כ דגם בשבועה חל ע"י שליח ומתחייב המשלח קרבן שבועה והוי דומיא דמעילה. והא דלא חשיב הש"ס גם שליחות בהדי הא דדמי שבועות הפקדון למעילה. דזה אינו דהשתא דאמרינן דשבועה ע"י שליח גם שבועות העדות איתא על ידי שליח דאם אמרו העדים לאחד שישבע עבורם גם כן חייבים אם כן מעילה ועדות ופקדון שווין עכ"ד:

ולענ"ד אינו ראי' כלל מהא דשבועות (דף ל"ד). דהא אכתי תקשי דאיכא חדא דדמיא למעילה ולא דמי' לעדות. דהא במעילה אם אמר לשלוחו ליקח מן ההקדש חייב המשלח. וכן בפקדון אם שלח שלוחו לתבוע פקדונו. ונשבע לו הנפקד על הפקדון חייב קרבן שבועה. אבל בעדות אם שלח שלוחו לעדים שיבואו ויעידו. ונשבעו שאינו יודעין עדות פטורין כדאיתא בשבועות (דף ל"ה). שילח ביד עבדו או שאמר להן הנתבע משביעני אני עליכם שתביאו ותעידוהו. פטורין עד שישמעו מפי התובע. וכן בתורת כהנים שלח להן ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו. או שאמר להן הנתבע משביעני אני עליכם יכול יהא חייבין ת"ל ושמעה קול אלה והוא עד כו' עד שישמע מפי התובע. א"כ אע"ג דא"א להיות שבועה ע"י שליח אכתי ממעילה הוי לי' למילף משום דהנך נפישין דאי משום דמעילה איתא בשליחות. ובפקדון ובעדות ליתא ע"י שליח. ואיכא חדא דדמיא לעדות ולא למעילה. אכתי איכא חדא מה דדמיא למעילה ולא לעדות דיכול לשלוח לתבוע פקדונו מן הנפקד אם נשבע הנפקד וכפרו חייב בקרבן שבועה וכן במעילה חייב ע"י שליח אבל בעדות אם שלח שלוחו לעדים שיבואו ויעידו ונשבעו שא"י עדות פטורין. ובלא"ה יש לומר דהוי בכלל שבועה דקחשיב הש"ס:

אמנם הרמב"ם (פ"ט מה' שבועות ה' ו') כתב אין העדים חייבין בשבועות העדות. עד שיכפרו וישבעו אמר תביעת בעל דין בעצמו או שלומו. והוא תמוה דהא תנן במתניתין שלח ביד עבדו כו' פטורין עד שישמע מפי התובע. גם בתורת כהנים מבואר ע"י בנו או ע"י שלוחו דפטור דבעינן שישמעו מכי התובע בעצמו. וליכא למימר דהרמב"ם מיירי בשלוחו שבא בהרשאה דמהני כדאמרינן (דף ל"ג) דבא בהרשאה הוי כתביעת בע"ד בעצמו א"כ הוי לרמב"ם לפרש. ועוד (דבפ"ז מה' שבועות ה' ו') כתב הרמב"ם. גבי שבועת הפקדון אחד הנשבע לבעל הממון עצמו או לשלוחו הבא בהרשאה ששלוחו של אדם כמותו. וכתב הכסף משנה דלמד זה דגבי עדות כתיב אם לא יגיד ונשא עונו ודרשינן אם לו לא יגיד לא מהני ע"י שלוחו. אבל בפקדון דלא כתיב מהני ע"י שלוחו. וא"כ ע"כ דגבי עדות אפילו שלוחו שבא בהרשאה לא מהני. ועוד קשה למה בעינן בפקדון שליח הבא בהרשאה דהא אפילו נשבע מעצמו בלא תבעו כגון שבא אחריהם ואמר מה אתה מבקש ובא אחרי. שבועה שאין לך בידי ממון חייב בקרבן שבועה בפקדון כדאמרינן (שם דף ל"ב). וכבר הרגיש בזה הלח"מ. והנה הלמ"מ כתב דהרמב"ם מפרש הא דמהני בעדות היכי דבא בהרשאה אע"ג דלא הוי מפי התובע משום דבא בהרשאה לגבות הממון. וכן שליח בעדים מהני. והא דתני שילח ביד עבדו או ע"י בנו ושלוחו דפטורין מיירי דלא שלח אותם לגבות הממון רק שלח להשביע את העדים. והא שכתב (פ"י מה' שבועות) גבי שבועת הפקדון. אחד הנשבע לבעל ממון עצמו. או לשלוחו הבא בהרשאתו משום ששלוחו של אדם כמותו דמהני הכא. משום דאית ליה דאע"ג דא"צ שישביע התובע או שיתבע לו משום דאמר קרא וכחש בעמיתו כל דהוא משמע כדאמרינן בפרק שבועות העדות מ"מ בעינן שיהיה השבועה בפני בעל דבר. דוכחש בעמיתו משמע שעומד שם ומכחישו לכך בעינן שיעמוד שם הוא או שלוחו הבא בהרשאה דהוי כבע"ד כהיכי דאמרינן בשבועת העדות. ואין מילוק בין פקדון לעדות. אלא דשם צריך שיתבענו הוא או שלוחו. וכאן צריך שיהי' השבועה בפני תובע או שלוחו עי"ש. אינו נראה לי דהא אמרינן בשבועות (דף ל"ג) מנה לפלוני ביד פלוני אינו חייב עד שישמע מפי התובע רק בבא בהרשאתו. משמע דבפקדון אפילו במנה לפלוני ביד פלוני והנפקד כפר ונשבע חייב בשבועת הפקדון אפילו אותו פלוני לא עשו שליח כלל. ולא הוי השבועה בפני התובע. וכ"ש היכי דתבע פקדונו וכפר בו ואח"כ שלח שלוחו להשביע בודאי מהני בשבועות הפקדון. א"כ היכי כתב הרמב"ם בשלומו הבא בהרשאה:

ומש"כ הלח"מ דוכחש בעמיתו כתיב דמשמע שהוא עומד שם ומכחישו. לכך בעינן שיעמוד הוא שם או שלוחו. דבעינן שיהי' בפני התובע או שלוחו הבא בהרשאתו דהוי כבעל דבר בעצמו דהוא שליח בענין הממון. תמוה דוכחש בעמיתו קאי אכפירה אבל השבועה גבי שבועת הפקדון אפילו היכי דהשביעו ע"י שלומו שלא בא בהרשאה חייב קרבן שבועה דלא גרע היכי דלא תבעו כלל. רק מעצמו שראה שבא אחריו וכפר ונשבע חייב בקרבן. א"כ דברי הרמב"ם צ"ע]:

עוד נראה ליישב קושית הגאון מוהרע"א ז"ל. דאפשר לומר דהתוס' ס"ל כמ"ש המרדכי ושיטה מקובצת. דהא דבעינן דיני תנאים הוא דוקא במעשה אבל בדיבור לא בעינן דיני תנאים דדוקא במעשה בעינן דוקא תנאים לעקור המעשה אבל בדיבור לא בעינן דיני תנאים דאתי דיבור ומבטל דיבור. א"כ בנדרים ושבועות אע"ג דהוי תנאי שאי אפשר לקיימו ע"י שליח אפ"ה מהני תנאי משום דאתי דיבור ומבטל דיבור לא בעי דיני תנאים רק התוס' הקשו הכא בנזיר שאמר הריני נזיר. דקאמר בגמ' משום דהוי מתנה על מאי שכתוב בתורה. תיפוק לי' דבלא"ה לא הוי תנאי שאי אפשר לקיים ע"י שליח. משום דבנזיר דמתחייב בקרבנות הוי כמעשה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דהוי כמעשה ע"כ בעינן דיני תנאים. וא"כ ליתא נמי מה שהוכיח הנו"ב דשבועה א"א אפשר ע"י שליח. מהא דשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו. דשאני שבועה דהוי רק דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור ע"כ לא בעינן דיני תנאים:

ולכאורה יש להביא ראי' דשבועה ע"י שליח מהני מהא דסוטה דמשביעה הכהן והי' כופל תנאו כדאמרינן בקידושין (דף ס"א). וכן שבועת אליעזר עבד אברהם קאמרינן התם לרבי מאיר דהוי כופל תנאו דלא ס"ל מכלל לאו את שומע הן דקאמר בשלמא לרבי מאיר היינו דכתיב אז תנקה מאלתי מוכח דשבועה יכול להיות ע"י שליח. דאל"כ לא מהני תנאי בזה כיון דא"א לקיומי ע"י שליח. דהכא ליכא למימר משום דשבועה שאני דהוי רק דיבור לא בעינן משפטי התנאים דאתי דיבור ומבטל דיבור. דא"כ גם כפילא לא בעי:

אך זה אינו לפמ"ש הר"ן בחידושי גיטין (דף מ"ו) דהא דקאמר התם המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר. אמר רב יוסף ב"ר מניומי אמר רב נחמן והוא שאמר לה משום שם רע אני מוציאך. פי' ולר' מאיר בכפלי' לתנאי' כדאמרינן לקמן שם. מאן חכמים רבי מאיר דאמר בעינן תנאי כפול והכא במ"ע דלא כפלי' לתנאו. ואי לא לא מצי לקלקלה דלית לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. ואעפ"י שכפל ואמר הן כל שלא הודיעהו שלא יחזור לא מצי לקלקלה. דהכא לא כשהתנו ממש עסקינן. דא"כ כל שנמצא שם רע שאינו שם רע ודאי אינו מגורשת שכפל ואמר אם לאו משום שם רע לא הייתי מוציאך וכי תימא בכפליה לתנאיה לרבי מאיר מאי הוי והא איהו מתנאי בני גד ובני ראובן גמר וכיון שכן נבעי תנאי גמור כי התם כהיכי דבעי כפילה. יש לומר דכי בעינן תנאי גמור הני מילי בדבר שאפשר לקיומי כתנאי בני גד ובני ראובן. אבל מגרש על דבר שעבר בגלוי דעתא בלחוד מפסיל אלא כיון דלית לי' לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן בעי כפילה עכ"ל:

וראיתי במשנה למלך (פ"ו מה' אישות) כתב להסתפק בזה אי בתנאי שלעבר בעי דיני תנאים כיון שבאותו שעה יתברר אם מתקיים המעשה או לא מה צורך בזה למשפטי התנאים. אלא שבקידושין (דף ס"ב) פריך התם דבעי תנאי כפול מקרא דסוטה דליכא התם כפילות התנאי מוכת דגם בתנאי שלעבר בעי משפטי התנאים דהא סוטה תנאי לשעבר הוא. ולא ראה דברי הר"ן כחידושיו:

ולענ"ד נראה דע"כ בשבועה לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו שיהי' יכול השליח לאסור עליו בשבועה. לפמ"ש התוס' רי"ד בריטב"א בקידושין. דלא אמרינן שלוחו של אדם כמותו רק בפסח וגירושין וקידושין. דהוי מילי דעשיה דהוי מעשה השליח כמעשה המשלח דיד השליח כיד המשנה והוי כמו שעשה אותו המשלח. אבל בתפילין וציצית ומילי דמצוה לא אמרינן בזה שלוחו של אדם כמותו. משום דאע"ג דהוי כמו שהמשלח עושה מכל מקום לא הניח תפילין על ראשו רק על ראש השליח דלא הוי גוף השליח כגוף המשלח. ועי' בקצוה"ח (סי' קפ"ב). א"כ ה"נ באיסור שבועה דהאיסור הוי על גופו מה שהוציא מפיו לכל אשר יבטא האדם בשבועה כן יקום ולא יחל דברו. א"כ אע"ג דשלוחו של אדם כמותו מכל מקום גופו של שליח ופיו לא הוי פיו של המשלח דהמשלח לא הוציא שבועה מפיו, א"כ לית בזה דין שליחות. ועי' מש"כ לעיל (סי' ו'). ויש להביא ראיה מירושלמי דסנהדרין (פ"ב ה') כה"ג דן ודנין אותו ניחא דן דנין אותו וימנה אנטלר. הגע עצמך שנפלה לו שבועה אנטלר ישבע. ואם גם בשבועה נמי אמרינן שלוחו של אדם כמותו אמאי אפי' בשבועה דלשעבר נימא הכי דאנטלר שכה"ג אינו חייב לו. וע"כ דכיון דהוי איסור על גופו שלא לשבע לשקר אינו בגדר שליחות כלל:

והנה נסתפקתי לדינא לדעת הסוברים בחו"מ (סי' ר"ח) וכיו"ד (סי' ר"ל) בנשבע שלא למכור ועבד ומכר מהני. אם נעשה המכירה על תנאי מהני לפמ"ש התוס' בב"ח (דף יוד) היכי דאמרינן דאין שליח לדבר עבירה המעשה בטל. א"כ הוי תנאי שא"א לקיימו ע"י שליח דאם נשבע שלא למכור ושלח שלוחו למכור לא מהני המכירה משום דאין שליח לדבר עבירה דהמעשה בטל. או דלמא לא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן דבעינן שאפשר לקיימו ע"י שליח ולא ביאה וחליצה דתעשה גופה אי אפשר לקיים ע"י שליח. ע"כ לא מהני תנאי לבטל ע"י מעשה. אבל הכא המעשה אפשר לקיומי ע"י שליח רק איסור רבע עלה דאין שליח לדבר עבירה לא מקרי א"א לקיים ע"י שליח. וכמו כן יש ספק בקטן דמכר על תנאי או בן נח לדעת הירושלמי דדמאי פ"ו דאין בן נח עושה שליח לב"נ ועי' במג"א (סי' תמ"ח ס"ק ד') (ועי' מש"כ לעיל סי' ו'). וכן אין ישראל נעשה שליח לעכו"ם אי מהני מכירתו על תנאי דאי אפשר לקיומי ע"י שליח. א"כ התנאי בטל או כיון דהמעשה גופא אפשר להתקיים ע"י שליח רק מצד דקטן וב"נ בעצתם לא עושים שליח לא מקרי א"א להתקיים ע"י שליח וצ"ע]:

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה