אור ברסלב

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

יורה דעה

אורח חיים

סימן מב

נסתפקתי אם אסר עצמו בנדר או בשבועה איזה מין פירות באכילה אם מותר לעשות בו סחורה בפירות אלו או לא. אם דמי ממש לכל איסור תורה דקיי"ל דאסור לעשות בהן סחורה אע"ג דמותרים בהנאה או דיש לחלק בזה:

הנה בגוף הדבר הא דקיי"ל דאסור לעשות סחורה באיסור דאורייתא אם איסור זה מן התורה או איסורו מדרבנן. מרוב דברי הראשונים משמע בפשיטות דהוי איסור תורה מדרשא דיהיו דכתיב גבי שקצים. כדאיתא בפסחים (דף כ"ג) ובירושלמי בשביעית (פ"ז ה' א') הביאו הר"ש בשביעית (פ"ז מ' ג'). ובב"ק בירושלמי (פ"ז ה' ו'). והרשב"א בחידושי ב"ק (דף פ"נ) ד"ה לא יגדל כתב וא"ת תיפוק לי' דאסור לעשות סחורה בנבילות וטריפות בדברים האסורים כו' ושם אמרו שאסור דבר תורה דכתיב ושקץ יהיו לכם בהווייתן יהיו ע"ש. אלא הרשב"א בתשו' ח"ג (סי' רכ"ג) כתב וזה לשונו נשאלתי אם החזיר מותר בהנאה במה שהתרת לקחת בחובו. חדא שהוא בעצמו אינו אסור בהנאה דבר תורה. ואפילו לעשות בו סחורה אלא מדבריהם כו' וכל שאינן עומדין לתשמישין אסור לעשות בהן סחורה גזרה שמא יבוא לאכול מהן. כיון דמ"מ לאכילה הוא עומד יצאו חמור וגמל כו'. וע"כ בהכרח מה שכתב הרשב"א בתשו' (סי' ש"א ח"ב) דאסור לעשות בו סחורה באיסורין מדכתיב ושקץ יהיו לכם הוא דרך אסמכתא ועיקר איסורו הוא מדרבנן כמ"ש בתשו' (ח"ג סי' רכ"ג). גם מוהרא"י בתה"ד כתב כי איסור סחורה הוא מדרבנן. כמו שהביא התוס' בשם גליון תוס'. והט"ז והפר"ח התחכמו לעשות כוונים לתשו' הרשב"א שכתב הטעם דאיסור סחורה הוא משום גזרה דרבנן שמא יבוא לאכלו גם הוא סובר דאיסור סחורה הוא דאורייתא אלא כיון דכתיב בקרא יהיו בהווייתן יהא. הוא להורות איסור כתיב לכם שלכם יהיו מסרן הכתוב לחכמים שהם יבררו ומה שאסרו הוא מדאורייתא. כמ"ש התוס' גבי מלאכת חוה"מ דאע"ג דדבר האבד מותר דבר שאינו אבד הוי איסור תורה. וקאמר הרשב"א טעם האיסור שדנו חכמים כל מידי דמאכל יש לאוסרו שמא יבוא לאוכלו. אבל דבר המיוחד למלאכה מותר. ותמהני על הני רבוותי דנראה שלא ראו רק בב"י שהביא סוף דברי הרשב"א בתשו' ואלו ראו גוף התשו' לא הוי כתבו כן בדברי הרשב"א שהרי כתב בתחילה בהדי' שאיסור סחורה הוי רק מדבריהם כמ"ש לשונו:

ולכאורה יש להביא ראי' דאיסור סחורה בנבילות וטריפות הוי רק איסור דרבנן מב"ק (דף יו"ד). אמר רב כהנא לרב אלא טעמא דכתב רחמנא המת יהיה לו הא לאו הכי הוי אמינא נבילה דמזיק הוי השתא אית לי' לדידיה כמה טריפות יהיב לי'. דאמר מר ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין דידי' מבעי'. ואי נימא דאיסור סחורה בנבילות וטריפות הוי איסור תורה היכי מצי מזיק יהיב טריפות לניזק דאי משום דהוי כנזדמנו למזיק דשרי למזיק למכרם. הא הרשב"א והביאו הרמ"א ביו"ד (סי' קי"ז). דמותר לגבות דברים טמאים מן עכו"ם דהוי כמציל מידם. אבל מישראל אסור לגבות חובו דברים האסורים מן התורה. א"כ איכא לניזק איסורא לגבות בחובו נבילות וטריפות. ואפי' היכי דגובה חובו מן העכו"ם דברים טמאים משום דהוי כמציל מידם. צריך למכרם מיד ואסור להשהות להשתכר א"כ לא מיטב נינהו. וא"כ היכי מצי מזיק ליתן לו טריפות לניזק מדידיה. ועל כרחך דהוי איסור סחורה רק מדרבנן. והכא אקרא קאי למה לי דכתב רחמנא והמת יהיה לו:

אך יש לדחות זה דאינו ראי' כלל. לא מבעיא לפמ"ש הט"ז ביו"ד (סי' קי"ז ס"ק ב'). במי שנזדמנו לו נבילות וטריפות מותר למכור ע"י שליח ישראל משום דלישנא דקרא הכי דיקא. דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי ולא כתב תמכור לנכרי דאתי להורות אף שהמכירה שלא על ידך אלא ע"י אחר שרי. ממילא המוכר ללוקח מוכר לו דוקא דבר זה שיהא במקומו למכור לעכו"ם דאם לא תאמר כן יהי' הפסד במי שנזדמנה לו נבלה אם הוא לאו בר הכי שיכול למכור לעכו"ם וכי יפסיד ונא ימכרנה לאחר שיוכל למכור לעכו"ם דהא ודאי ליתא. ואין בזה חילוק אם השליח ירוויח או לא. דכל סרסרא דזבין ומזבין מקרי שליח דעומד במקומו עי"ש. א"כ כיון דלהמזיק יש נבלות וטריפות שרי הניזק לקבלו ממנו. כי הוא שלוחו ועומד במקום המזיק למכור לעכו"ם. ואפילו למ"ש הב"ח והש"ך (בס"ק ח') דישראל אחר אסור לקנות טריפות שנזדמנו לישראל חברו כדי להשתכר למכרו ביוקר לעכו"ם. מ"מ לקנות ע"מ שלא להרוויח רק למכור לעכו"ם כמו שקנה. משמע דשרי גם לדברי הב"ח והש"ך דכה"ג לאו סחורה מקרי. דזבין ומזבין תגרא איקרי. ועוד לדעת הש"ך דמותר לקנות נבילות וטרפות להאכיל לפועליו עכו"ם או לכלבים דידיה א"כ שרי הניזק לקבלם ליתן לפועלים עכו"ם. ואע"ג דאין לניזק פועלים עכו"ם וכלבים מכל מקים כיון דאם היו לו מזדבני הכא כיון שיקבלו בשווי כדי להאכיל לפועלים וכלבים:

אמנם המל"מ (פ"ח מה' מאכלות אסורות ה' ט"ז) כתב דדעת הרמב"ם מוכח דס"ל דאיסור סחורה בדברים האיסורין הוי איסור תורה. מדכתב הרמב"ם כל דבר שאסור באכילה ומותר בהנאה. אעפ"י שהוא מותר בהנאה אסור עשות בו סחורה ולכונן מלאכתו בדברים האסורים חוץ מן החלב שהרי נאמר יעשה לכל מלאכה. ואם איתא דס"ל דכל דבר שאסור באכילה מן התורה מותר לעשות בו סחורה אלא שחכמים גזרו עליו ואסרו הסחורה. מנין לרבינו שגם על החלב לא גזרו דומיא דשאר איסורין. אלא ודאי דס"ל לרבינו דאיסור סחורה היא מן התורה ומש"ה כתב חוץ מן החלב:

ובזה יש ליישב לכאורה דברי הרמב"ם (פ"ה מה' מאכלות אסורות ה' ה') שכתב תלש אבר מן החי ונטרפה בנטילתו. חייב שתים משום אבר מן החי ומשום טריפה. שהרי שני האיסורין באין כאחת. וכן התולש חלב מן החי ואכלו לוקה שתים משום אבר מן החי ומשום חלב. תלש חלב מן הטריפה ואכלו לוקה שלש. ותמה בזה הרלב"ח בתשו' והביאו הלח"מ כיון דרבינו סובר דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת מדכתב ונטרפה בנטילתו. ואם הי' טריפה מקודם לא הוי איסור אבמ"ה דחייל בשעת תלישה חל על איסור טריפה. דאין איסור חל על איסור. א"כ היאך כתב תלש חלב מן החי חייב שתים. דהיכי אתי איסור אבר מן החי וחייל על איסור חלב. וכן היכי דתלש חלב מן הטריפה דלוקה שלש היאך אתי איסור אבמ"ה וחייל על איסור טריפה וחלב דקדים עי"ש. ולפמ"ש דרמב"ם ס"ל דאיסור סחורה בדברים האסורים הוי איסור תורה חוץ מן החלב שנאמר יעשה לכל מלאכה. א"כ א"ש דאיסור אבר מן החי חייל על איסור חלב וטריפה באיסור מוסיף דחלב מותר בו סחורה וכן חלב טריפה מותר בו סחורה וכשתלש חלב מן החי מנו דאיתוסף איסור סחורה משום אבר מן החי איתוסף נמי איסור אבמ"ה לגבי אכילה דחייב על חלב שתלש מן החי או חלב שתלשו מן הטריפה שלש משום אבמ"ה ומשום חלב וטריפה:

אך יש לומר בזה דהא אמרינן בחולין (דף ל"ז). חלב נבלה וטריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו ואמר מר למאי הלכתא אמרה תורה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב ויבוא איסור טריפה ויחול על איסור חלב. א"כ אף דאיסור התורה בנבילות וטריפות דאורייתא. אפ"ה חלב נבלה וטריפה התירה התורה בסחורה דכתיב יעשה לכל מלאכה. אע"ג דאיסור נבלה וטריפה חל על איסור חלב. לא מתסר האי חלב דנבלה וטריפה באיסור סחורה משום איסור נבלה וטריפה. א"כ לא הוי איסור מוסיף אבר מן החי על חלב. דאע"ג דהאי חלב אסור משום אבמ"ה ליכא איסור בהאי חלב איסור סחורה משום אבמ"ה כמו דליכא איסור סחורה בחלב מנבלה וטריפה. א"כ לא הוי איסור מוסיף כלל. דלא דמי להא דכריתות (דף י"ג) הוי לי' נותר מגו דאיתוסף איסורא לגבי גבוה איתוסף נמי איסור לגבי הדיוט. דהתם החלב דהוי נותר אסור לגבוה:

אלא לפמ"ש הט"ז בישוב דברי התוס' בסוכה (דף ל"ע) שכתבו ואפשר דקונה ע"מ להרוויח ולמכור ביוקר הוי נמי סחורה מדתנן בשביעית אין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות וטריפות כו'. לא משכחת שיהיו כולם שוין לענין סחורה אלא בכה"ג דבהדיא שרי רחמנא למכור דכתיב או מכור לנכרי. ואם איתא דאיסור סחורה בדברים טמאים הוי מדרבנן מאי מוכיחים התוס' מקרא דאו מכור לנכרי דכתיב גבי טריפה דמן התורה ודאי מותר אלא דרבנן אסרוהו. וכתב דהתוס' סברי כיון שמפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאוסרו. וע"כ הכתוב מיירי בדאינו קונה להרויח והא דקאמר שאין עושין סחורה בנבלות וטריפות בקונה כדי להרוויח עי"ש. א"כ גם מרמב"ם אינו מוכח דס"ל דאיסור סחורה הוי ד"ת דהא שכתב חוץ מן החלב שהרי נאמר יעשה לכל מלאכה. ע"כ לא מצי רבנן לאסרו בדבר שמפורש בתורה להיתר. וע"כ דמותר אפילו מדרבנן. [אך קשה לי על פי' הט"ז בתוס'. דבפשוטו יש לומר דע"כ הא דאין עושין סחורה בנבלות וטריפות. ע"כ בקונה ע"מ למכור דהא בנזדמנו מותר למכור דכתיב או מכור לנכרי. א"כ לא משכחת שיהי' סחורה שוין בכולן. רק בקונה ע"מ למכור ובקונה ע"מ למכור ע"כ קונה כדי להרוויח. ועדיפא להתוס' להקשות דנזדמנו מותר מקרא מפורש או מכור לנכרי דע"כ בנזדמנו מיירי קרא. אבל להט"ז קשה דהוכיחו דהא דאין עושין סחורה בנבלות וטריפות מענין מחודש דאין כח ביד חכמים לאסור במה שבקרא מפורש להיתר וע"כ מיירי בקונה ע"מ למכור להרוויח אמאי לא הוכיחו בפשיטות. דע"כ הא דאין עושין סחורה בנבלות בקונה ע"מ למכור דבנזדמנו מותר למכור לעכו"ם. וע"כ הא דאין עושין סחורה בנבלות בקונה ע"מ למכור]:

ויש להביא ראי' להאי כללא שכתב הט"ז. מתוס' ב"מ (דף ס"ד) ד"ה ולא ישכור לפי' ר"ת צ"ל הא דקאמר בערכין (דף ל"א) רבית גמורה והתורה התירה ריבית גמורה מדרבנן ולפי שהתורה התירה בהדיא לא רצו חכמים להעמיד שם דבריהם לאסור בלא נכייתא ע"ש. וכה"ג כתבו התוס' בב"מ (דף ע') ד"ה תשוך לא סגי דלאו הכי וא"ת מאי פריך מהאי קרא הא לא אסור אלא מדרבנן גזירה שמא ילמוד ממעשיו. ויש לומר דהכי פריך כיון דאמר רחמנא תשוך לא הי' להם לחכמים לאסור עכ"ל. אלא בזה יש לדחות דשאני התם כיון דקאמר קרא למצוה ע"כ אינן יכולים חכמים לבטל מצות התורה אבל היכי דלא קאמר קרא למצוה כמו במכירת נבלות וטריפות וחלב דהוי רשות יש כח ביד חכמים לאסור אפילו מה דכתיב מפורש בתורה להדיא:

אך מדברי התוס' דב"מ (דף ס"ד) מוכח כמו הט"ז דהתם ג"כ בדעתי' דמוכר תליא אם רוצה לפדות. ולא נחשב למצוה דאע"ג דהרמב"ם מונה בכלל מצות עשין. הוא כמו דמונה לדון בדיני נחלות. רק היכי דמוכר רוצה לגאול מחוייב לוקח להחזיר ולאו חובת מצוה על הלוקח. ואפ"ה לא העמידו חכמים דבריהם לאסור בזה בלא נכייתא. וכן כתב הנ"י (דף ס"ז) בהא דרבינא אכל בנכייתא מידי דהוי שדה אחוזה אע"ג דקאכיל פירי טובא אמר רחמנא קפריק בד' זוזי ה"נ לא שנא. וכתב הנ"י וז"ל. ואפי' מדרבנן משמע דליכא איסורא כלל דודאי כל מאי דשרי רחמנא בהדיא ואמר לעבדי הכי כדאמר בשדה אחוזה ש"מ מלתא דהיתרא הוא לגמרי:

וכן יש להוכיח מתוס' חולין (דף ה') ד"ה על פי הדיבור שאני. וא"ת למאי דס"ד דלא הוי עפ"י הדיבור תקשי דהא אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור. לכאורה מאי קושיא. הא בשר שנתעלם מן העין הוי רק מדרבנן אולי בימי אליהו לא גזרו עדיין. וע"כ כיון דמפורש בקרא דהעורבים מביאין לו לחם ובשר בבוקר וגו'. א"כ מפורש בקרא היתירו לא מצי רבנן לגזור:

גם מדברי התוס' חולין (דף ח') ד"ה לא לסחוף אינש כפלי עלוי בשרא. היינו לאחר ניתוח מיד קודם שנצטנן הבשר, אבל לאחר שנצטנן אין לחוש דהא כתיב וישימו החלבים על החזות מוכח כדברי הט"ז. דהא אפילו קודם שנצטנן הבשר לא הוי רק איסור דרבנן שלא יניח על הבשר. דחיישינן שמא ישכח מלשפשף הבשר ובדיעבד מותר כדאיתא ביו"ד (סי' ס"ד סעי' י"ט ובט"ז ס"ק י"ד). א"כ מאי מייתי מקרא וישימו החלבים על החזות דלמא דרבנן אסור אפילו לאחר שנצטנן. וע"כ כדברי הט"ז כיון שהתירו מפורש בקרא לא מצי רבנן לאסרו לכתחילה. וע"כ דקרא וישימו החלבים על החזות מיירי אחר שנצטנן. (ועי' בפרי מגדים (סי' צ"א במ"ז ס"ק א') שעמד כעין זה בדברי הרשב"א בתוה"א ולפמ"ש א"ש עי"ש):

וכן בתוס' פסחים (דף ע"ז) ד"ה כבולעו כך פולטו. כתבו וז"ל אע"ג דבעי למשרי הכא בפסח לכתחילה אע"ג דבני מעיו בתוכו ואיכא נמי כבד גבי פסח לא רצו להחמיר משום דכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו עכ"ל מבואר כדברי הט"ז:

ובזה יש להבין לכאורה דברי התוס' בקידושין (דף ח'). בהא דא"ר יצחק מנין לב"ח שקונה משכון שנא' ולך תהי' צדקה אם אינו קונה צדקה מנין וא"ת איכא צדקה ממה שמחזיר לו לשכוב עליו ויש לומר דדייק מדכתיב ושכב בשמלתו וברכך ואם אינו קונה משכון א"כ כשיברכו העני הוי ריבית דברים עכ"ל. והוא תמוה דאע"ג דנימא דתוס' סברי דריבית דברים הוי דאורייתא (ולא כהר"ן פרק נערה שנתפתתה דכתב דריבית דברים הוי דרבנן) מכל מקום הוא דוקא בקציצה שקצץ מתחילה ע"ז אבל בלא קציצה אפילו בממון שרי מן התורה. א"כ מאי ראי' מקרא דוברכך דהוי ריבית דברים אם אינו קונה משכון כיון דלא קציץ מתחילה ע"ז. ולפמ"ש הט"ז יש לומר דגם התוס' ס"ל כהר"ן דריבית דברים הוי רק דרבנן אלא דמוכח מדכתיב וברכך דהוי ריבית דברים אם אינו קונה משכון. א"כ מפורש בתורה להתיר היכי מצי רבנן לאסרו. וע"כ דב"ח קונה משכון ולא הוי ריבית דברים. ע"כ יכולים חכמים לאסור ריבית דברים:

וכן יש לפרש הא דאמרו בירושלמי פסחים (פ"ד ה' א') אילין תמידין קרבנותיהן של כל ישראל אינון יהא כל ישראל יושבין ובטילין. (משום דאסור לעשות מלאכה ביום הקרבת הקרבן). והא כתיב ואספת דגנך מי אוסף להם הדגן. אע"ג דאיסור מלאכה ביום הקרבת הקרבן לא הוי רק איסור דרבנן כמ"ש התוס' בחגיגה (דף י"ז) ד"ה אלא ובר"ן ריש פרק מקום שנהגו. א"כ מאי פריך מקרא ואספת דגנך. וע"כ כיון דכתוב בתורה בהדיא להתירו לא מצי רבנן לאוסרו ועי' בתוס' ריש מקום שנהגו. ועי' במל"מ (פ"ו מה' כלי המקדש ה' יו"ד):

ועפ"ז יש ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' על רש"י בחגיגה (דף י"ז) בד"ה ופנית בבוקר והלכת לאהליך דפי' רש"י שהוא בחוה"מ דאלו ביו"ט תחומין אסור. ולא יתכן דהתינח לר"ע לרבנן מאי איכא למימר דליכא איסור תחומין דאורייתא. ולפי דברי הט"ז יש לפרש דאי נימא דקרא ופנית בבוקר והלכת לאהליך קאי על יו"ט א"כ היכי מצי רבנן לאסור תחומין ביו"ט מה דמפורש בקרא להיתר.

אך מדקבעי והתם דטעון לינה מנין. וכן בקידושין (דף ח') דקאמר מנין לב"ח שקונה משכון משמע דבעי מנ"ל מקרא קשה דלפמ"ש אכתי הוי הוכחה מדאסור מדרבנן ריבית דברים וכן בחגיגה דמוכיח מדאסרו רבנן תחומין. קשה היכי מוכיח אהיקשא לאקושי חג הסוכות לחג המצות דטעון לינה. דפריך מנ"ל מקרא. ואולי מדאסמכינהו רבנן אקרא בריבית דברים כל דבר אשר ישך אפי' דיבור אסור כדאמרינן בב"מ (דף ע"ה). וכן תחומין סמכו אקרא דאל יצא איש ממקומו בעירובין (דף נ"א) הוי הוכחה מקרא:

וראיתי בשעה"מ (ה' יה"ת) הקשה על הט"ז ביסוד זה מדברי התוס' בכתובות (דף נ"א) ד"ה אונס דשרא רחמנא היכי משכחת לה. שכתבו אע"ג דאבוהו דשמואל חיישינן קאמר. משמע לי' מדאורייתא קאמר. דאי מדרבנן לא הוי מוציאין אותה מבעלה על כך. להט"ז יש לומר אבוהו דשמואל ג"כ מדרבנן קאמר לאסור והא דפריך מקרא אונס דשרא רחמנא היכי משכחת א"כ כתוב בתורה היתרא להדיא היאך יכולין חכמים לאסור לחוש שמא סופה לרצון. וכן הקשה מדברי התוס' חולין (דף י"ב) ד"ה פסח וקדשים מאי איכא למימר. מבשר תאוה לא פריך דנראה מדאורייתא לא חייש רבי מאיר למיעוטא אלא מדרבנן. להכי פריך הכי נמי שמחמיר שלא לאכול בשר כלל. פסח וקדשים אינו יכול להחמיר. ולהט"ז יכול להקשות מבשר תאוה כיון דכתיב היתרו בתורה איך יכולין רבנן להחמיר ולאסור לחוש למיעוטא עי"ש:

ולכאורה קשה עוד על הט"ז מהא דקידושין (דף י"ב). רב מנגיד על מאן דקדיש בביאה ובקרא כתיב כי יקח איש אשה ובעלה משם ילפינן בקידושין (דף ד') דנקנית בביאה. [ואין לומר דוקא בדבר המיוחד שכתוב בתורה להיתרא אינו יכולין החכמים לאסור זה. אבל הכא אסרו רבנן כל מידי דפריצותא כמו מקדש בשוקא ובלא שידוכי וכיון דמקדש בביאה הוי נמי פריצותא נכנס בגדר איסור דרבנן בכולל. כיון דהאיסור לאו על קידושי ביאה לחודי. דזה אינו דא"כ גם בחלב נמי נימא לאסור סחורה אע"ג דכתיב בתורה להיתרא יעשה לכל מלאכה דבכולל אסרו רבנן כל מידי דאסור באכילה אסור לעשות בו סחורה וממילא חייל האיסור דרבנן גם על חלב] וכן קשה מהא דכתובות (דף נ"ז) דאמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו והאי נמי קנין כספו. ומאי טעם אמרו אינה אוכלת שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותי'. אלמא אסרו רבנן מה דכתיב בתורה להתירא:

ולענ"ד נראה לי לקיים דברי הט"ז. דדבר דאינו מפורש בהדיא בקרא רק דילפינן מדרשא דקראי. אע"ג דכתיב קרא יתירא דמרבינן להיתר זה. מכל מקום כיון דאין הדבר מפורש בתורה בהדיא יש כח ביד חכמים לאסור. דדרשא דקרא מסור לחכמים דיוכלו למדרש דקראי בענין אחר ע"כ לא מקרי זה לעבור על דבר תורה. א"כ בקידושין דפשטא אינו מוכח דקנין אשה היא בביאה דיש לומר עד דמקדש והדר בעיל כמו שפריך הש"ס (דף ט'). וכ"ש אם ילפינן רק מבעולת בעל דאשה נקנית בביאה. וכן הא דאמרינן בכתובות (דף נ"ז) דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דכתיב רק וכהן כי יקנה נפש קנין כספו רק מסברא אמרינן דהאי נמי קנין כספו הוא. אבל אינו מבואר בהדיא בקרא. וכן בכתובות (דף נ"א) דאונס מותר מקרא והיא לא נתפשה דנתפשה מותרת ג"כ אינו מוכח לולי דרשת רז"ל. דיש לומר גם נתפשה אסורה כמו אשת כהן באונס אסורה והא דכתיב והיא לא נתפשה דנתפשה אין המים בודקין אותה כמו באשת כהן באונס אסורה אין המים בודקין אותה. ועי' סוטה (דף כ"ו) ועי' מל"מ ה' סוטה (פ"ג ה' כ"ד) עי"ש. וראי' לזה יש להביא מהא דקיי"ל דנשבעין היסת על עבדים וקרקעות. אע"ג דילפינן בב"מ (דף נ') מכלל ופרט דהתורה מיעטה אותם משבועה. וכן בכופר הכל לפי' התוס' בב"מ (דף ד') דילפינן מקרא כי הוא זה דוקא במודה במקצת חייבו התורה שבועה ולא בכופר בכל אפ"ה חייבו חכמים שבועה. דאין לומר משום דשבועת התורה בעי נק"ח. משא"כ בשבועת היסת א"כ כה"ג לא הוי לעבור על דברי תורה דהא שפטרה התורה אותם משבועה הוא בנק"ח דוקא. דזה אינו דהא דבעינן בשבועה דאורייתא נק"ח זהו מדרבנן. ומן התורה אין חילוק אם נשבע בנק"ח או לא. תדע אם נשבע לשקר אפילו בלא נק"ח הוא חשוד גמור ופסול לעדות דהוי רשע. והא דבעינן נק"ח הוא רק לאיים והוא מדרבנן. ואע"ג דבשבועות (דף ל"ח) יליף דבעינן נק"ח מקראי דאברהם שאמר לאליעזר שים ידך תחת ירכי. מכל מקום כה"ג לא הוי מדאורייתא דאין למידין דבר מקודם מתן תורה כמ"ש התוס' במוע"ק (דף כ') בשם הירושלמי ונתנה תורה ונתחדשה הלכה כדאמרינן בשבת (דף קל"ה). וכן מבואר ברא"ש בשבועות דנק"ח הוי תקנת חכמים שהטילו אימה על הנשבע והוא אסמכתא על הקרא ע"ש. א"כ ע"כ צריך לומר הא דחייבו חכמים לשבע היסת בכופר הכל ובעבדים כז (ח"א) וקרקעות לא מקרי לעבור על דברי תורה. כיון דאינו מפורש בהדיא בקרא רק דרשינן עפ"י י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן יכולים חכמים להחמיר אע"ג דדרשינן מקרא להיפך:

ובזה נדחו דברי הט"ז באו"ח (סי' תקפ"ח ס"ק ה') מה שכתב ליישב קושית הר"ן מאי שנא תקיעת שופר ביו"ט שחל בשבת לא דחי שבת משום שמא יעבירנו ד"א בר"ה. ובמילה בשבת לא גזרינן שמא יעבירנו להתינוק או להסכין בר"ה. משום דהתורה ריבתה בפירוש וביום השמיני ימול אפי בשבת דדרשינן וביום אפי' בשבת לא רצו חכמים לעקור דברי תורה בפירוש משום גזרה דמקרי לעבור על דברי תורה וכיוצא בזה כתבתי ביו"ד עי"ש. דהדבר מוכרח דכה"ג דאתיא רק מדרשא דרבוי או מכלל ופרט. יכולים החכמים להחמיר על דברי תורה וכ"מ מדברי הט"ז בחו"מ (סי' ב'). ועוד דהא בסוכה (דף מ"ג) דרשינן ג"כ ולקחתם לכם ביום הראשון ביום אפי' בשבת. לרבי אליעזר לאתוי' למכשירי לולב. ואפ"ה גזרו רבנן האידנא כיון דלא ידעינן בקביעי דירחי דהוי רק משום גזרה דזימנין דגזרי גזרה ואתי לקלקולא כמ"ש התוס' (שם) ד"ה לא ידעינן. ואי משום דקאמר התם דלרבנן לא איצטרך למדרשי. טלטול בעלמא הוא איצטרך קרא למשרי טלטול. וביום אתי למדרש ביום ולא בלילה. א"כ כ"ש דתקשי כיון דפשיטא דבשבת שרי ליטול לולב וקרא קאמר ולקחתם לכם ביום הראשון דמשמע דהוא לעולם בין בחול ובין בשבת ואפ"ה גזרו רבנן בזה וע"כ כיון דלא כתיב בהדיא בתורה יכולין רבנן לאסרו:

ומה שהקשה השעה"מ מתוס' חולין (דף י"ב) דקשיא לדברי הט"ז אמאי לא פריך מבשר תאוה דכתיב היתר בקרא א"כ אפילו אם רבי מאיר חייש למיעוטי מדרבנן האיך יכולין לאסור לחוש למיעוט מה דמפורש בתורה. יש לומר דשאני התם כיון דלא למצוה קאמר קרא. וגבי פסח וקדשים איכא מצוה באכילתן ע"כ פריך טפי וכי תימא דלא אכיל בשרא. ולימא כיון דלא מצוה יכולין להחמיר אפי' מה שכתוב בתורה פסח וקדשים דאיכא מצוה בודאי אינו יכולין להחמיר כמ"ש לעיל לדחות ראי' מתוס' ב"מ (דף ע"ד). ויש לכוין זה ג"כ בדברי התוס' דשם:

וא"כ כיון שהראנו מקום לדברי הט"ז יש לדחות הוכחת המל"מ דהרמב"ם ס"ל דאיסור סחורה בדברים האיסורים הוי מן התורה דהא דקאמר חוץ מן החלב שנאמר יעשה לכל מלאכה א"כ התורה התירה בהדיא לא מצי רבנן לאסרו. שוב ראיתי בתשו' מנחם עזריה (סי' למ"ד) שכתב ג"כ איסור סחורה הוי דרבנן ומפרש מה שקאמר הרמב"ם חוץ מן החלב משום שכיון התורה התירה לא גזרו רבנן בזה ע"ש. גם מדברי הש"ך ביו"ד (סי' קי"ז ס"ק ה') משמע דס"ל דאיסור סחורה בדברים האיסורין הוי רק מדרבנן. א"כ הוי ספיקא דרבוותי אי איסור סחורה הוי דאורייתא או דרבנן:

סימן מג

אולם יש לעיין להפוסקים דס"ל דאיסור סחורה הוי מדאורייתא לכל איסורין. דמנא לן ללמוד בכל איסורי תורה שאסור באכילה. ואי דילפינן מקרא דשקץ יהיו לכם בפסחים (דף כ"ג) וכן בירושלמי שביעית מן טמאים הם לכם וטמאים יהיו לכם. יש לפרוך מה להני שלא הי' להם שעת הכושר משא"כ בנבילות וטריפות שהי' להם שעת הכושר כדפריך הש"ס כה"ג בדוכתי טובי. גם הרשב"א בתשו' ח"ג (סי' רכ"ג) כתב דקראי כתיבי טמא הוא לכם וטמאים הם לכם. דילפינן מזה איסור סחורה והיתר הנאה כדדריש הש"ס בפסחים (דף כ"ג) אלא דלא חייש הש"ס להביא את כולם. דשינויא דמשנינן גבי שרצים שייכי בכולהי ע"ש. א"כ איכא כמה כתובין הבאין כאחת דאין מלמדין. ועוד קשה הא דתנן בשביעית דאין עושין סחורה בבכורות ותרומות דמנין לנו בזה איסור סחורה דליכא למילף מהני דדרשינן בהם איסור סחורה. דשאני הני איסורים שאסורין לכל ואין היתר לאחריני. משא"כ הני דהוי היתר לאחריני דמותרים הם לכהנים מנא לן למילף בזה איסור סחורה. דהא אנן לא דרשינן טעמא דקרא דהחשש שמש יבוא' לאכול מהם. לכן נראה לי אפי' אם סחורה בדברים אסורים הוי דאורייתא בבכורות ותרומות לכ"ע הוי מדרבנן. רק בהני דכתיבי קראי דשקץ יהיו וטמאים הם או טמאים יהיו הוי איסור סחורה דאורייתא. וכן משמע בר"ש בשביעית פ"ז דהא אין עושין סחורה בבכורות ותרומות הוי דרבנן גזירה משום תקלה אבל מדאורייתא שרי. אבל בנבילות וטריפות ושקצים ורמשים הוי דאורייתא דמייתי קראי דירושלמי טמאים הם לכם. שוב מצאתי בתשו' חות יאיר אשר העיר בזה לומר דנבילות וטריפות הוי איסור סחורה דרבנן דליכא למילף משרצים דאין להם שעת הכושר. וכתב דבזה הוי רק איסור דרבנן. אך מדברי הפוסקים משמע דנבלות וטריפות הוי ג"כ דאורייתא אך בתרומות ובכורות נראה ברור דלכ"ע הוי דרבנן. וא"כ יצא לנו באיסור נדר ושבועה איזה מין מאכל באכילה אע"ג דדמי לכל איסור תורה לא הוי בזה איסור סחורה מדאורייתא דיש בזה היתר לאחריני כמו תרומות ובכורות דליכא למילף מהני קראי דטמא יהיו לכם וטמאים הם. וא"כ יש מקום לומר דקילי אפי' מתרומות ובכורות דיש בזה היתר לאחריני. דהכא כיון דיש לו היתר ע"י שאלה. משא"כ בתרומות ובכורות שאסורין לישראל איסור עולם א"כ כה"ג לא חששו רבנן דלמא יבוא לאכול כיון שיכול לעשות בהיתר ע"י שאלה:

ויש להוכיח זה מהא דלא תני בשביעית אין עושין סחורה בטבל. וכן במס' דמאי (פ"ה מ' ח') דאמרו אין מוכרין טבל אלא לצורך והביאו הר"ש ירושלמי אמר רבי ינאי אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך ולחבר וכן הוא ברמב"ם (פ"ו מה' מעשר ה' ו'). אין מוכרין את הטבל אלא לצורך ולחבר. ואסור לשלוח הטבל ואפילו חבר לחבר שמא יסמכו זע"ז ויאכל הטבל ומשמע אפי' בקנה טבל מעכו"ם או מחברו למכור לא הוי רק האיסור משום דחיישינן דאחי הלוקח לסמוך שכבר עשרוהו. ע"כ תקנו דעל המוכר חל לעשר. ומדאורייתא אינו מחוייב המוכר לעשר כדאיתא בב"מ (דף פ"ח). ותיפוק לי' דהוי איסור סחורה בדברים האסורין מן התורה באכילה וע"כ כיון דיש לו היתר ע"י הפרשת תרומה ומעשרות לא גזרו רבנן לאסור משום איסור סחורה:

אבל אין לדון בזה מסברא כיון דעיקר איסור משום נדרו ושבועתו והוא איסור אכילה קביל עליו ולא איסור סחורה דאין לך בו אלא פירושו. דזה אינו כיון דהאיסור סחורה בא ממילא מדאסור באכילה ממילא נאסר בסחורה ומתלי תליא בזה. וא"כ אפילו הי' מפרש בעת נדרו דמקבל עליו איסור אכילה אבל לא איסור סחורה ג"כ לא מהני כיון דאסור באכילה מן התורה ממילא מסתעף איסור סחורה:

ולפמ"ש יש מקום ליישב בזה קושית התוס' בפסחים (דף כ"ג) ד"ה שאני. דפריך והרי חמץ דרחמנא אמר לא יאכל. ותניא רבי יוסי הגלילי אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה שאני התם דאמר קרא לא יראה לך שאור שלך יהא. והקשו בתוס' ד"ה שאני. תימא לכתוב לא יאכל ולא לבעי לך. דיש לומר דרבי יוסי הגלילי אע"ג דס"ל דחמץ מותר בהנאה מכל מקום דמי לכל איסור תורה באכילה דאסור לעשות בו סחורה מדאורייתא לדעת הפוסקים דאיסור סחורה הוי מדאורייתא וכמ"ש התוס' ד"ה אמר קרא יהיו בהיוייתן יהי'. א"כ בחמץ לא מבעיא לקנות חמץ ע"מ למכור בלא"ה אי אפשר משום דעובר בבל יראה. אלא אפילו חמץ שלו דהי' לו מעיקרא והשהה אותו עד זמן איסורו. כיון דמחוייב לבערו מקודם כדי שלא יעבור בבל יראה לא משכחת בחמץ היתר דנזדמנו דמותר למכור לנכרי כמו בכל איסור תורה דנזדמנו מותר למכור לנכרי. ואפילו נמצא בתוך הפסח שלא ידע מהחמץ לא מקרי נזדמנו כיון דהי' מחוייב לבדוק מן התורה אם לא ביטל. ומה שהשהה חמץ בשוגג הוי כמו שאכל חלב בשוגג כמ"ש הטור באו"ח (סי' חמ"ו) והמג"א (בסי' תל"ד ס"ק ד'). א"כ לא מקרי נזדמנו כיון דמחוייב לבערו מקודם ולבטלו קודם זמן איסורו. אלא בנתחמצה בפסח הוי כנזדמנו. וא"כ אף לרבי יוסי הגלילי דמותר בהנאה מ"מ למוכרו לנכרי אסור משום איסור סחורה. והא דכתבו התוס' בפסחים (דף כ"א) ד"ה עבר זמנו אסור בהנאה פשיטא ונראה הא דפריך פשיטא משום דתנא בפ"ק דשורפין חמץ (דף י"א) אלמא אסור בהנאה דלרבי יוסי הגלילי א"צ לשורפו אלא יריצנו לפני כלבו או ימכרנו לנכרי עכ"ל. יש לומר דהתם קאי אמתניתין דתנן שורפין בתחילת שש דהוי רק איסור הנאה דרבנן ולרבי יוסי הגלילי בתחילת שש דס"ל דחמץ מותר בהנאה א"כ בשעה ששית דאסור מדרבנן באכילה יכול להריצו לכלבו או למכרו לעכו"ם כמו כל איסורי דרבנן באכילה שרי לעשות בו סחורה. אבל בשביעית דהוי איסור תורה באכילה מאך חלק ומחוייב לבערו משום עשה דתשביתו ולהוציא מן הבית מקודם כדי שלא יעבור בבל יראה לא הוי החמץ כנזדמנו גם לריה"ג אסור למכרו לעכו"ם משום איסור סחורה. ולפמ"ש דכל מידי דיש היתר לאיסורו לא נוכל למילף משרצים וטמאים לאסור בו בסחורה ואפי' בכורות ותרומות דאסור לישראל איסור עולם לא הוי איסור סחורה בזה רק מדרבנן משום דיש היתר לאחריני. וכ"ש מידי דיש היתר לאיסורו לא מצי למילף איסור סחורה משרצים:

א"כ יש לומר דרבי יוסי הגלילי ס"ל כרבי שמעון דחמץ לאחר הפסח מותר אפילו באכילה מדאורייתא. א"כ כיון דחמץ יש היתר לאיסורו ליכא למילף בו איסור סחורה מן התורה למכרו לנכרי. לכן כתיב לא יאכל לאסור הנאה ולך למשרי דאי הוי כתיב לא יאכל לחודי ולא הוי כתיב לך ה"א דאיסור סחורה מותר בחמץ לריה"ג דמותר הנאה שרי החמץ שנשתהה בידו למכרו לעכו"ם. כיון דיש היתר לאיסורו לא מצי למילף משרצים כמ"ש. ע"כ כתיב חד קרא לא יאכל דמשמע איסור הנאה וחד קרא לך למשרי בהנאה א"כ ידעינן דקרא לא יאכל לאסור איסור הנאה דסחורה וחד קרא להתירא דשרי בהנאה. ע"כ כתיב לא יאכל וכתיב לך למשרי בהנאה כדי לאסור למכרו לעכו"ם אפי' לריה"ג. ועי' מש"כ לעיל (סי' יוד):

והנה יש להוכיח גם מרמב"ם שכתב (בפ"ח מה' מאכלות אסורות ה' י"ח) זה הכלל כל שאסור מן התורה אסור לעשות בו סחורה חוץ מן החלב שנאמר יעשה לכל מלאכה. כיון שכתב הרמב"ם כללא לכל איסורי תורה אסור לעשות בו סחורה. לחנם כתב הרמב"ם בה' תרומות (פי"ב ה' כ"א) דאסור לישראל ליקח תרומה מכהן ומוכר לכהן. וכן בה' בכורות (פ"ה ה' י"ט) דאסור לעשות סחורה בבכורים דהא למותר הוא כיון דכבר נכלל במה שכתב הרמב"ם בה' מאכלות בזה הכלל. דלא אפקא רק חוץ מן החלב. וע"כ דהוי יש לומר דלא הוי בזה הכלל שאסור מן התורה אסור לעשות בו סחורה דזהו הוי רק באיסורין השוין לכל ואין שום היתר לאחריני. אבל בתרומות ובכורות דיש בזה היתר לכהן אפשר גם לישראל משתרי לעשות בו סחורה לכן חזר הרמב"ם וכתב כל אחד במקומו להורות דבהני ג"כ שאיסור סחורה. א"כ כיון דהני לאו בזה הכלל שאסור מן התורה אסור לעשות בו סחורה. א"כ בנדרים ושבועות דקילי ג"כ מתרומות ובכורות דיש בזה היתר ע"י שאלה אע"ג דאסור באכילה מן התורה מותר לעשות בו סחורה. ולא מבעי' להפוסקים דאיסור סחורה הוי מדאורייתא בכה"ג ודאי לא הוי איסור תורה. כיון דליכא ילפותא למילף בהו איסור סחורה ואפילו בנבלות וטריפות יש לומר דהוי האיסור רק מדרבנן. א"כ כה"ג אפילו איסור דרבנן ליכא דקילי טפי. אפי' למ"ש הרשב"א והפוסקים דאיסור סחורה הוא מדרבנן והטעם דחיישי' שמא יבוא למיכל מהן. והטעם שייך ג"כ באיסור נדר ושבועה וכ"ש בזה דלא בדיל מזה. אין לדמות גזרת חכמים זה לזה. כיון דיש להם היתר לאיסורו ע"י שאלה לא חיישינן לתקלה דלמא אתי למיכליה גם נדרים ושבועות חמירי לאינשי:

וביותר למ"ש הש"ך ביו"ד (סי' קי"ז ס"ק ב') דהא שכתבו דחיישינן דלמא אתי למיכלי לא דחיישינן דלמא בעצמו אתי למיכלי דלאו ברשיעי עסקינן דלא מזדהרי באיסורא (וצ"ל דס"ל לשכחה ג"כ לא חיישינן). אלא הטעם הרואה שסוחר בדברים אלו לאכילה יחשוב כשם שסותרן לצורך אכילה כך הוא אוכל מהן ע"ש. א"כ אפשר לומר דכה"ג באיסור נדר ושבועה שאסר עצמו באכילה איזה מין מאכל לא שייכי הטעם דאטו ניכר שהוא אסר עצמו בנדר בזה. ויחשוב דהם דברים המותרים ולא שייך לטעות בהן. ואע"ג דעכצ"ל לטעם הש"ך אמאי הוי באיסור נבלות וטריפות ובתרומות ובכורות. דהא ליכא למימר הכא שהרואה שסותרן לצורך אכילה כך הוא אוכל מהן דהא אינו ניכר הדבר שהוא בשר נבלה או פירות תרומה ובכור דלא דמי לשקצים. וע"כ דחיישינן לחשדא דב"ב והיודע שהוא בשר נבלה וטריפה ופירות תרומה דיטעה בכך כשם שסוחרן לצורך אכילה כך הוא אוכל מהן. אבל באיסור נדר ושבועה אפילו מי שיודע שאסר עצמו בשבועה ונדר מנין יודעים אולי נשאל עליו והותר לו לאכול ע"י שהתיר נדרו ושבועתו אטו בכיפי תלי לי'. דלמא אזיל לגבי חכם ושרי לי'. ולמי שיודע שלא נשאל עליו יודע ג"כ שאינו אוכל מהן. ע"כ לפמ"ש דאפי' להפוסקים דסברי דאיסור סחורה מן התורה כה"ג אפי' בתרומה ובכורות לא הוי רק איסור דרבנן יש להקל מטעמא דכתיבנא:

שוב האיר ד' עיני ומצאתי בספרי (הובא ג"כ במדרש פ' נשא) דדריש קראי דנזיר דכתיב מיין ושכר יזיר שומע אני מסחורתו ומרפואתו. ת"ל לא ישתה בשתיה הוא דאסור ומותר ברפואתו ובסחורתו. א"כ מבואר דבאיסור שבועה ליכא איסור סחורה כמו בכל איסור תורה. גם יש להוכיח מספרי דאיסור סחורה הוא מדאורייתא מדבעי קרא למעט. ולכאורה קשה הא דקאמר שומע אני מרפואתו. מהיכי נימא דיהי' אסור ברפואה דהא יין לנזיר לא הוי רק איסור אכילה ולאו איסור הנאה. א"כ פשיטא דשרי ברפואה להנות מיין. דבשלמא שומע אני מסחורתו משום דה"א דדמי לכל איסור תורה באכילה דאסר רחמנא לסחורה ע"כ בעי קרא למעט. אבל מרפואתו דכיון דלאו איסור הנאה מאי בעינן קרא למעט זה דמהיכי תיתי נאסר. וליכא למימר דאי לא הוי כתיב לא ישתה רק מיין ושכר יזיר הוי אמינא דיזיר משמע להתרחק מהיין. והוא אע"ג דרפואה וסחורה מותר באיסור תורה בשארי איסור תורה באכילה הכא דכתיב מיין ושכר יזיר אסר רפואה וסחורה. דיזיר משמע כל הרחקות ירחיק עצמו מן היין. ע"כ כתב רחמנא לא ישתה דרק בשתי' הוא דאסור אבל מיתר בסחורה ורפואה ככל איסור תורה ואדרבה יש להוכיח איפכא דאיסור סחורה שרי מדאורייתא בכל איסורין. דזה אינו. א"כ הוי למימר מיין ושכר יזיר שומע מהנאתו וממילא אסור הכל ת"ל לא ישתה בשתי' הוא דאסור אבל בהנאה מותר וממילא הוא ככל איסורי תורה באכילה. וע"כ התירא מכלל איסורו בעי לאשמעינן דלא נטעי לומר דדמי לכל איסור תורה דאסור בו סחורה ע"כ כתב קרא לא ישתה בשחי' הוא דאסור ומותר בסחורה א"כ תקשי אמאי נקט רפואתו דמותר בכל איסורי תורה באכילה:

ונלע"ד דרפואתו דנקט הספרי היינו לעשות מרחץ מיין לרחוץ בו ולסוך דסיכה בכלל שתיה. דזה אסור גם בשאר איסורין כמ"ש התוס' בנדה (דף ל"ב) ד"ה וכשמן בעצמותיו בשם ר"ת בתי' ראשון. דאפילו בכל מידי דהוי רק איסור מאכל הוי סיכה כשתי'. אע"ג דר"ת כתב דסיכה כשתי' הוי רק מדרבנן ואסמכתא הוי אקרא ומדאורייתא לא הוי סיכה כשתי' וכן ביוה"כ ע"ש. יש לומר דהספרי נקט רפואתו אגב סחורתו דהוי איסור תורה נקט רפואתו דהוי רק מדרבנן. וכה"ג כתבו התוס' במכות (דף י"ג) דפני אלו הן הלוקין גרושה וחלוצה דחלוצה אגב גרושה דחלוצה הוי דרבנן. ועי' בנקודת הכסף להש"ך (סי' קט"ז). אך לפי מה שכתב ר"ת בתוס' נדה דכל מידי דהוי היתר הנאה לא הוי סיכה כשפי'. רק סיכת שמן אסמיכהו רבנן לאיסורא גם לדעת הפוסקים דאיסור סחורה הוי רק דרבנן צ"ע בהא דספרי:

[אבל זה ודאי אין לומר דהכי קאמר הספרי מיין ושכר יזיר ה"א מסחורתו ורפואתו אבל לא בשתיתו דשתיה מותר ת"ל לא ישתה בשתי' הוא דאסור. דזה ודאי לא ניתן להאמר כלל כיון דברפואה וסחורה אסור כ"ש דנאסר בשתי' ועוד הא כתוב מכל אשר יצא מגפן היין כו' לא יאכל וע"כ כמ"ש. א"כ מבואר מספרי דבאיסור שבועה מותר בו הסחורה]:

וראיתי בפרי תואר (סי' קי"ז) כתב דין מחודש להתיר הסחורה באיסור דם. וטעמו משום דילפינן בפסחים (דף כ"ג) היתר הנאה בדם משום דאיתקש למים. א"כ דמי לגמרי למים. דמה מים שרי בכל אף דם שרי נמי בסחורה ולעשות בכל מה דבעי. דהא אי לא הוי כתיב גם קרא דיהיו גבי שרצים ה"א גם בדידהו מותר בסחורה א"כ גבי דם דלא כתיב בי' מיעוט אדרבה איתקש למים מסתברא להתיר ע"ש. ודבריו תמוהין לי דהא בעצמו כתב ג"כ (ס"ק ב') דאיסור סחורה הוי דאורייתא. א"כ תקשי מאי פריך בפסחים לחזקיה למאי הלכתא איתקש דם למים. הא בעינן קרא להיתר סחורה בדם כמו מים. ועוד דהא אמרינן (שם) לרבי אבוהו דאבר מן החי אתקש לדם להיתר הנאה א"כ נימא דגם אבר מן החי מותר בסחורה כמו דם. א"כ מאי פריך לחזקי' למאי הלכתא אתקש אבר מן החי לדם נימא דאתי להיתר סחורה. ועוד אכתי מנא לן דלא אסור אפי' מדרבנן דהא כה"ג דאינו מפורש בתורה להתירא כמו חלב דנימא דלא מצי חכמים לאוסרו מאי דמפורש בקרא בהדיא רק אתי מהקישא יכולין רבנן לגזור. דהא גם בנבילות וטריפות ג"כ לא כתיב איסור סחורה ואפ"ה אסור בהן סחורה ועכ"פ מדרבנן אסור כמ"ש לעיל. א"כ ה"נ בדם אע"ג דלא כתיב מיעוטא נמי אסור בזה סחורה כמו בכל איסורי תורה. והפר"ח בקו"א והתב"ש (ביו"ד סי' י"א) כתבו בפשיטות דאי לא נזדמנו היינו לקנות דם למכור לעשות בו סחורה אסור לכ"ע ע"ש. אלא דיש לומר כיון דלא כתיבי בהו מיעוטא הוי איסור סחורה רק מדרבנן:

אולם לענ"ד יש לצדד להקל דגם איסור דרבנן לעשות סחורה ליכא בדם. דהא ברשב"א מבואר טעם הגזרה שמא יבוא לאכלו. ובמכות (דף כ"ג) איתא דדם הוא דבר שנפשו של אדם קצה בו. א"כ תו לא חיישינן דלמא אתי למיכל ממנו בעודו חי. מה שאין דרך בני אדם לאכול כך. ואי דניחוש שמא יבשלו או יערב בקדרה במאכלים אחרים דדרך לאכול כך. א"כ הא קיי"ל דם שבשלו או מלחו לא הוי איסורו רק מדרבנן. א"כ הוי כמו כל איסורי דדבריהם דמותר בהן הסחורה. וכ"ש לטעם הש"ך דחייש דלמא יטעה הרואה דיחשוב כשם שסוחרן לצורך אכילה כך אוכל מהן. דלמה יטעה לומר לחשדו דאוכל מהדם בעודו חי מה שאין דרך בני אדם לאכול מהן. ואי דיחשוב שיאכל אחר שבשלו ויערב בקדרה ויאכל א"כ לא הוי רק איסור דרבנן דלא חיישינן בזה:

וראיה לזה דאל"כ נאסור סחורה בכל בעלי חיים הטהורים משום אבר מן החי דניחוש דלמא יחתוך אבר ויאכל וע"כ שאין דרך בני אדם לעשות כן לא חיישינן. ועוד כיון דיש לזה היתר בשחיטה לא חיישינן לאסור בזה סחורה כמ"ש לעיל דדבר שיש היתר ליכא בזה איסור סחורה. א"כ ה"נ באיסור דם. דכיון לאיסור תורה יש היתר לאיסור דיבשלנו דדם שבישלו הוי רק מדרבנן. ובעודו חי אין דרך בני אדם לאכלו דהוי דבר דנפשו של אדם קצה בו. לא חיישינן לאיסור סחורה מהאי טעמא:

ואפשר אם דרך העכו"ם לערב דם חי במאכלים צוננין אין נפשו של אדם קצה. דוקא בעינא הוי דם מדברים שנפשו של אדם קצה בהן. ויש בזה טעם כעיקר איכא חשש דלמא אתי למיכל מיני' בתערובתו. אבל אם ידוע בבירור שאין דרך העכו"ם לאכול דם חי רק בבישול גם אם מערבין דם חי בתערובת מאכלים הוי בטעם רחוק שאין בהם טעם כעיקר מותר לעשות בו סחורה. וביותר לפמ"ש האו"ה (הביאו החו"ד) דם המעורב במים אינו אסור רק מדרבנן שדם שאינו ראוי להקרבה אינו אסור מן התורה וע"כ דם היוצא ע"י כבוש הוי ג"כ מדרבנן (ואשתמיט זה להפמ"ג בפתיחתו לה' מליחה ע"ש). א"כ לעולם דם בתערובות לא הוי רק איסור דרבנן כמו דם שמלחו ובשלו. וליכא איסור תורה רק בעודו חי וכיון שאין דרכן לאכול דם חי א"כ מותר לעשות בו סחורה. ולא מבעי' שלא לצורך אכילה דיש דעת התוס' והפוסקים המקילין כדאיתא בב"י אפי' לדעת הרשב"א דס"ל גם שלא לצורך אכילה ג"כ אסור הא הרשב"א כתב בהדיא דזהו דוקא בדבר המיוחד למאכל שרוב בני אדם אוכלין אותו. א"כ דם שאין דרך בני אדם לאכול חי אע"ג דאוכלין אותו אחרי בישול או בתערובות טעמים ליכא בזה איסור סחורה דלא הוי רק איסור דרבנן ובכל איסורי דדבריהם מותר בהן הסחורה. דמהיכי תיתי נימא שיבוא לאכול בעודו חי שלא כדרך אכילתו ע"כ יש להקל בדם איסור סחורה כנלע"ד:

גם אני מסתפק לפמ"ש הרשב"א דהטעם הוי באיסור סחורה משום שמא יבוא למיכל מיני' אי שרי לישראל ליתן מעות לכהן שהוא יעשה סחורה בתרומה לקנות מכהן ולמכור לכהן במעות ישראל ואינו מביא כלל הסחורה לבית ישראל דהשתא לא שייך החשש דלמא אתי למיכל. וכן בכל איסורי תורה אי שרי ליתן לעכו"ם מעות להתעסק אשר יסחור בזה והישראל בעצמו אינו מתעסק כלל אי נימא דלא פליג רבנן. ואולי גם בזה שייך דלמא אתי למיכל מינה. כיון שהסחורה היא של ישראל ממעותיו. אע"ג דאחר עוסק בהן בביתו אפ"ה חיישינן דלמא ילך לבית המתעסק ויבוא לאכול מהן כיון דהסחורה שלו. ובתשו' מנחם עזרי' (סי' למ"ד) משמע דאסור וכן. משמע מסתימת הפוסקים. וכן יש לי ספק לדינא אם שרי לישראל לסחור במעותיו של נכרי דנכרי נותן מעות לישראל להתעסק לקנות דברים האסורים אע"ג דישראל משתכר בזה דהנכרי נותן לו מעות שכר טרחו. אפשר כיון דעיקר הבעלים של הסחורה הוא של נכרי שנקנה במעות הנכרי וישראל הקונה הוי רק שלוחו ליכא בכה"ג איסור סחורה. גם לדברי הרשב"א דהטעם דחיישינן דלמא אתי למיכל בכה"ג דלאו דידי' ואין רשות בידו לאכול לא שייך האיסור סחורה דלמא יבוא לאכול אלא אם אין העכו"ם מקפיד עליו אם יאכל הישראל המתעסק בזה י"ל דשייך ג"כ טעמא שמא יבוא לאכול ממנו. גם לטעם הש"ך דחשש הרואה שיחשוב כמו שסוחרן לצורך אכילה כך הוא אוכל מהן א"כ גם בזה יש לאסור:

ואין לומר בזה כיון דאין שליחות לעכו"ם א"כ ודאי אסור בכה"ג דהוי כמו שישראל בעצמו מתעסק במעות שלו ובעד עצמו. דזה אינו לדעת רש"י והפוסקים דנכרי מישראל וישראל מנכרי קונה רק בכסף. א"כ ממילא מעותיו של הנכרי הוא זוכה בעצמו הסחורה ולא בעינן שליחות וזכי' בזה והישראל מעשה קוף בעלמא קא עביד להביא המעות דהמעות של הנכרי הוא עיקר הקנין. ולא מבעיא כשהודיע הישראל כי המעות של נכרי הוא ולצורך הנכרי הוא קונה. א"כ מקנה המוכר בקבלות המעות. אלא אפילו כשלא הודיע הישראל למוכר כי המעות של נכרי הוא ולצורך הנכרי הוא. אפ"ה אמרינן דממילא נקנה המקח לנכרי דהמוכר מקנה למי שהמעות שלו. דלא קיי"ל כבני מערבא מי הודיעו למוכר כו' בב"ק (דף ק"ב) כמ"ש הרא"ש. ועוד כיון שהישראל השליח אינו רוצה לקנות לעצמו ממילא נקנה להנכרי למי שהמעות שלו. אלא לדעת ר"ת דס"ל דנכרי קונה במשיכה. א"כ יש לומר כיון דישראל לא נעשה שלוחו. א"כ אינו נקנה לו במשיכת ישראל והוי כמו שישראל מתעסק רק במעות שלו בדברים האיסורים. ועי' במחנה אפרים (ה' שלוחין סי' ט"ו):

ולכאורה יש להביא ראי' מדברי לקנות חמץ לעכו"ם בפסח אפילו במעות של עכו"ם דחיישינן שמא אתי למיכלי מיניה. א"כ ה"נ איכא חשש תקלה דלמא אתי למכלי מיניה. א"כ אסור אפילו בכה"ג. אך יש לחלק דשאני חמץ דאסור אפילו ליגע בחמץ שאינו שלו. רק בחמץ שלו שרי ליגע ולא חיישינן דלמא אתי למכלי מינה משום דהוא מחזר עליו לשרפו כו' כמ"ש באו"ח (סי' תמ"ו סעי' ג' ובמג"א ס"ק ה'). אבל באיסור תורה דליכא רק איסור התעסקות בסחורה. א"כ כה"ג דהסחורה הוי רק של הנכרי אפשר דלא גזרו בכה"ג. גם יש לומר לדעת ר"ת דנכרי קנינו במשיכה וכיון דישראל לא נעשה שלוחו מ"מ כיון דאין הישראל דעתו לזכות בעצמו. אע"ג דגם הנכרי לא קנה מ"מ לא מקרי הסחורה של ישראל. אך מדברי הריב"ש שכתב עוד טעם דאסור לקנות חמץ במעותיו של עכו"ם בפסח משום דאין שליחות לעכו"ם נמצא עבר הישראל בבל יראה. מוכח להיפך דלפמ"ש בין לדעת רש"י ור"ת יש לומר במטלטלין לא קנה הישראל החמץ ואינו עובר בב"י וצ"ע:

סימן מד

תשובה לחכם אחד

בדבר אשר בא לידו תשו' זו אשר כתבתי באיסור סחורה. השיגה ידו ללחום מלחמתה של תורה לפלפל בדברי וחפצו מאד אשר אשים עיני על דבריו ולהשיבו להעמידו על האמת. קראתי את דבריו ביום ש"ק והנני להשיבו בזה:

מש"כ על מה שכתבתי דהא דנשבעין בשבועה דאורייתא הריב"ש (סי' ת"א). הובא באו"ח (סי' ת"נ סעי' ו'). אסור לישראל בנקיטת חפץ הוי רק מדרבנן משום איום. תדע אם נשבע לשקר בלא נק"ח הוו חשוד גמור ופסול לעדות. דאינו ראי' מזה. כמ"ש הש"ך בחו"מ (סי' פ"ז ס"ק מ"ב) דאינו ראי' משבועת בטוי לשבועות הדיינים דאשכחן כמה דברים דלענין שבועת ביטוי הוי שבועה ולענין שבועת הדיינים לא הוי שבועה. דבריו תמוהין דהא אפי' בשבועת ב"ד הנשבע היסת שנשבע בלא נק"ח הוי חשוד ופסול לעדות שנשבע לשקר. ומאי ענין שבועות ביטוי לכאן. ועוד גם הש"ך לא כתב דאע"ג דבשבועות ביטוי סגי בכתבי קודש ותפילין. בשבועת הדיינים שאני דבעי דוקא ס"ת לכתחילה כיון דבעינן נק"ח הוא משום איום. לא מהני בכתבי קודש ותפילין לכתחילה רק בעינן ס"ת דוקא. הוא דוקא אם הא דבעינן נק"ח הוא משום איום. אבל אי נימא דשבועה בעי נק"ח מדינא דשבועה הוי רק בנק"ח. גם בשבועת ביטוי הוי בעי נק"ח. תדע דהא ילפינן משבועת אברהם שהשביע לאליעזר הוי שבועות ביטוי. וכמו דס"ל להראב"ד הביאו הר"ן ריש נדרים דבלי הזכרת השם ליכא מלקות וכמ"ש הרא"ש ריש שבועות הדיינים ולפ"ז אי נימא דשבועה היא דוקא בנק"ח. ובלא"ה לא הוי שבועה. לא הוי פסול לעדות אפי' בנשבע לשקר בלי נק"ח גם בשבועות ביטוי. וכיון דאפי' עובר על החרם שהחרימו הקהל פסול לעדות לדעת ר"ת כמבואר בחו"מ (סי' ל"ד סעי' ה' ובסי' צ"ב סעי' ב'). והש"ך (בסי' ע"ב ס"ק ס"ג) כתב אפי' בקיבל בחרם בשקר על לעבר פסול לעדות דמדמי להא דסי' צ"ב וסי' ל"ד. א"כ כ"ש היכי דנשבע בלא נק"ח פסול לעדות ולשבועה. וע"כ הוא משום איום בעי לאנקוטי חפצא:

ולכאורה יש להעיר על הש"ך בזה. דהא חרם הוי רק לטותא כדאיתא בחו"מ (סי' ע"א) ובשבועות (דף ל"ו) איתא ארור בו שבועה בו קללה. א"כ אמר בארור שלא יעשה דבר זה. הוי שבועה כמו שבועה דשאול דהוי להבא. אבל אמר ארור אם עשה דבר זה דהוי על לעבר. הוי כמו קללה שקילל עצמו ולא כמו שנשבע לשקר דפסול לעדות א"כ אינו ראי' הא דמדמי הש"ך אם קיבל בחרם כמה הי' שוה דהוי על דבר לעבר מהא דפסול לעדות בעובר על החרם שהחרימו הקהל דפסול לעדות לדעה הראשונה. דהתם הוי חרם על להבא. יש לומר דחרם הוי כשבועה על להבא ואם עבר פסול לעדות אבל שקיבל חרם על דבר של עבר הוי רק לטותא שקילל עצמו אם הי' דבר זה אינו פסול לעדות מחמת זה:

אך יש לומר אע"ג דראיתו של הש"ך אינו ראי' מכל מקום לדינא דבריו נכונים. דאע"ג דחרם על עבר דהוי כמו ארור דבו קללה מ"מ פסול לעדות. דהא המקלל עצמו בשם חייב מלקות כדאי' בשבועות (ד' ל"ו) ובחו"מ (בסי' כ"ז). ואפי' היכי דלא קילל עצמו בשם איסורא איכא וכמ"ש (בסי' כ"ז) וא"כ היכי דקיבל בחרם אם חייב לחברו איסורא איכא דקילל עצמו. והיכי דעביד איסורא אפי' עבירה דרבנן ויש בו חימוד ממון לכ"ע פסול לעדות כמבואר בחו"מ (סי' ל"ד סעי' ג'):

והנה בתוס' במוע"ק (דף י"ד). ד"ה מנודה מה שינהוג נדויו ברגל. הקשה הרב הא ליכא אלא עשה ואין עשה דוחה עשה ואפי' עשה ליכא דעזרא גזר כדלקמן (דף טז). והא לאו קושיא היא דהא נידוי דחי לאו דמקלל חברו דאיכא לאו ושמא מסוטה ילפינן עכ"ל ודבריהם קשיא לי טובא מה שכתבו דנידוי דחי לאו דמקלל חברו דאיכא לאו. דהא בנדוי ליכא הזכרת השם כלל. ומקלל חברו אינו חייב אלא בשם או בכנוי. וצ"ל דהתוס' לאו דוקא קאמרי. דאיכא לאו דמקלל חברו אלא איסורא בעלמא. וכן ברא"ש במוע"ק (סי' נ"ה) בפרק א"מ. כתב נידוי לחודי אין בו קללה אלא בשמתא וחרם יש בו קללה ונידוי עי"ש. יש לומר דהוי ג"כ איסורא בעלמא כיון דלא הוי בהזכרת השם:

אך קשה דהא כיון דמנדין אותו לא מבעי' על מלתא דאיסורא נידו אותו. א"כ כיון דלאו עושה מעשה עמך הוא שרי לקללו. אפי' היכי דנידוהו משום דלא צייתא דינא ג"כ לאו עושה מעשה עמך הוא דרוצה לגזול חברו שלא לשלם חובו ליכא לאו דמקלל ואפי' איסורא ליכא. וע"כ צריך לומר דהתוס' מיירי דגזרו בנדוי וחרם במלתא דלהבא כמו עזרא אשר לא יבוא לעצת הזקנים:

וראיתי בע"ז ביו"ד (סי' ר"מ ס"ק י"ז) שכתב דהא דאמרינן דאם אינו עושה מעשה עמך אינו בכלל לא תאור מ"מ איסור יש בדבר. ודחק עצמו בהא דב"ק (דף צ"ה). הניח להם פרה גזולה וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן. ופריך והא כתוב ונשיא בעמך לא תאור והא לאו עושה מעשה עמך. וא"כ כיון דאיסור יש בדבר רק דפטור מלאו מאי פריך ע"כ חייבין להחזיר. דיש לומר כיון דלקללו אין שום לאו רק איסור ממילא לכבדו אינו מחוייב כלל עי"ש והוא תמוה דבהדיא אחרינן בב"מ (מ"ח) בהא דאמרו אבל מי שפרע כו'. רבא אמר מילט לייטינן לי' דכתיב ונשיא בעמך לא תאור. והאי לאו עושה מעשה עמך דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב כמ"ש רש"י ועי' תוס' שם. ועי' ב"ב (דף ד') גבי עובדא דהורדוס. ועי' ב"מ (דף נ"ע) ובנימוקי יוסף שם. וא"כ באינו עושה מעשה עמך ליכא איסורא כלל. ואפשר דהט"ז שכתב דאיסור יש בדבר דוקא לבן את אביו. דכן כתב הרי"ף ביבמות (דף כ"ב) גבי מי שיש לו בן מכל מקום חייב על מכתו וקללתו. ופריך אמאי קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ומשני כדאמר ר"פ בשעשה תשובה. וכתב הרי"ף הני מילי לענין חיובא אבל לענין איסורא אפי' לא עשה תשובה אסור לבן להכותו ולקללו כדאמרינן בסנהדרין (דף ה'). אבל באחר באינו עושה מעשה עמך אפי' איסורא ליכא. ובשלמא אם יקללו בשם איכא איסור משום דקמפיק שם שמים לבעלה כדאמרינן בתמורה (דף ג') אבל במקלל בלא שם באינו עושה מעשה עמך אפילו איסורא ליכא]:

גם מש"כ התוס' דנידוי דחי לאו דמקלל ושמא מסוטה ילפינן לה היינו דכהן מקלל אותה לא ידעתי ראייתם מסוטה. דשאני התם דכהן מקלל אותה על תנאי אם זינתה ואת כי שטית וגו' ועי' קידושין (דף ס"ה). וכה"ג דזינתה לא עושה מעשה עמך אינו חייב משום מקלל. אבל לנדות היכי דלא מקרי דאינו עושה מעשה עמך מנא לן דשרי לנדות לדחות איסור דמקלל. ואין לומר משום דאמרינן במכות (דף י"א) דקללת חכם אפי' בתנאי באה א"כ דלמא לא זינתה ואפ"ה שרינן לקללה. דזה אינו דשאני התם דהוי בתנאי דלהבא אבל לא בתנאי שלעבר ועי' בתוס' שם. ועוד הא התם מפרש בהדיא ואם לא שטית תחת אישך הנקי ממי המים המאררים האלה:

ועוד קשה לי לדברי התוס' דשמתא ונדוי הוי איסור דקללה. מהא דאיתא במוע"ק (דף י"ז) אמר רב גידל אמר רב ת"ח מנדה לעצמו ומיפר לעצמו. מר זוטרא חסידא כי מחייב צורבא מרבנן שמתא. הוי משמית נפשי' והדר משמית לדידי'. כי הוי עייל באושפיזא הוי שרי לי' לנפשי' והדר שרי לדידיה. וא"כ בשלמא הא דת"ח מנדה לעצמו יש לומר בכה"ג דעשה שלא כשורה ודבר עבירה דלאו עושה מעשה עמך הוא שרי לנדות עצמו. אבל מר זוטרא חסידא היכי משמית נפשי' כי מחייב צורבא מרבנן שמתא. דהוי כמקלל עצמו דאסור:

גם מה שכתבו והא לאו קושיא דנידוי דחי לאו דמקלל. אינו מובן דאע"ג דדחי לאו דמקלל דהוי כמו עשה דוחה ל"ת. אבל אכתי קושית הרב דאין עשה דוחה עשה. וצ"ל כמ"ש המהרש"א כה"ג בסוף דבריהם דלא קאי ארישא. אלא אמאי שכתבו ואפי' עשה ליכא דעזרא גזר. ע"ז כתבו דהא נידוי דחי לאו דמקלל. א"כ נתנו חכמים בזה כחומר עשה דדוחה ל"ת. סוף דבר דבריהם צריכין לי תלמוד:

ולפ"ז לפמ"ש בדברי הש"ך (בסי' ע"ב ס"ק ס"ג) שכתב אפי' בקיבל בחרם בשקר על לשעבר אפ"ה פסול לעדות. משום דהוי כמקלל עצמו דעביד איסור ואיכא חימוד ממון דפסול לעדות. יש לדחות דברי הש"ך בזה. משום דכה"ג דאינו רוצה לשלם לחברו ולגזול אותו מקרי דאינו עושה מעשה עמך דשרי לקלל חברו וכ"ש לעצמו. א"כ אינו פסול לעדות דמחמת שלא רצה לשלם לחברו אינו פסול לעדות מחמת זה דגם הכופר במלוה שיש עדים אינו פסול לעדות כדאמרינן בב"מ (דף ה') ובחו"מ (סי' צ"ב):

ואין להקשות לפמ"ש א"כ היכי משכחת המקלל עצמו בשם דלוקה כדאמרינן בשבועות (דף ל"ו). המקלל עצמו וחברו עובר בלא תעשה וחייב בכולן וכמ"ש הטור והרמב"ם דלמא עבר עבירה בסתר דלאו עושה מעשה עמך דמותר לקלל חברו וכ"ש עצמו. דיש לומר כיון דאשתא הוי בחזקת כשרות כח (ח"א) מוקמינן אחזקתו ולוקין כמו דמלקין על החזקות. ואע"ג דהשתא יצא מחזקתו דעבר מה דקילל עצמו. אמרינן דהשתא הוא דאתרע חזקת כשרות דידיה ולוקין עליו:

שוב ראיתי אשר דברי הש"ך נכונים דהא הרמב"ם (פי"א מה' שבועות ה' ט'). והוא בחו"מ (סי' פ"ז סעי' י"ז) דגם שבועות הדיינים היה בארור מפי עצמו שאמר הרי הוא ארור בו אם יש לזה אצלי כלום. וכן במושבע מפי הדיינים ארור הוא אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו. א"כ הכל על דבר שלהבא אם לא יודה לפלוני ממונו או לא יחזיר. וכיון שלא יודה לו או לא יחזיר לו הוא בארור והוי בשבועה דלהבא. וה"ה היכי שמקבל בחרם כמה הי' שוה המשכון הוא ג"כ דלהבא אם המשכון שוה פחות מכפי שאומר הלוה. יש להמלוה מעות אצל הלוה. אבל אם אומר ארור סתם או אם אמר ארור אם עשה דבר הוי רק כמקלל עצמו. א"כ שפיר מדמי הש"ך להא דסי' ל"ד וסי' צ"ב. ועי' בחו"מ (סי' ע"א סעי' ז') ובש"ך (ס"ק כ"א) שכתב דאין כוונתינו להחרים על מה שעבר דמה שעבר עבר. רק לקלל כדי להחזיר שלו עי"ש:

ומש"כ על הא דכתבתי ראי' מהא דנשבעין היסת על קרקעות ועבדים אע"ג דאמעוט מכלל ופרט. וע"כ כיון דאינו מפורש בהדיא בקרא יכולים חכמים לעבור על דברי תורה לחייבו היסת שבועה דרבנן. דאינו ראי' דשאני מילי דממונא דאמרי' הפקר ב"ד הפקר דילפינן מקרא בגיטין (דף ל"ו). דרשות ביד חכמים לעשות בממון כל אדם כאב המחלק ממון שלו. א"כ יכולים לעשות דהוי ממון שלו גזל בידו עד דמשתבע והאריך בזה. זה אינו. דהא בשבועה דרבנן לא נחתינן לנכסי' רק מנדין אותו עד דמשתבע כמבואר בחו"מ (סי' פ"ז). א"כ מאי הפקר ב"ד שייך בזה. ואינו ענין לכאן דהתורה פטרה משבועה בקרקע אע"ג דלדברי התובע הוי גזל ביד הנתבע דגם בקרקע עובר בבל תגזול כמ"ש הרמב"ם (בפ"ז מה' גניבה) והטור בחו"מ (סי' שע"ז). א"כ מאי מהני לומר דרבנן עשו גזל עד דמשתבע. ומש"כ דכה"ג אין ד"ת נעקרים לגמרי כי יש מקום להתקיים בטענת ספק בקרקע ועבדים דאין נשבעין עליהם. גם זה אינו כלום דהא בב"מ (דף נ"ז) דילפינן מינה מיעוט קרקעות ועבדים. כתיב נמי כי הוא זה דילפינן מינה מודה במקצת. ואפ"ה אינן נשבעין בקרקעות אע"ג דהוי טענת ודאי ומדרבנן נשבעין כמבואר בחו"מ (סי' צ"ה):

ומש"כ דאכתי מה יענה מר על הא דאיתא ביבמות (דף נב) בעל ולא קידש לוקה כרב דמנגיד על מאן דמקדש בביאה והרי יבמה מפורש בתורה יבמה יבוא עליה. לא קשה כלל דלא מקרי לעבור על דברי תורה אלא היכי דהתורה התירה בפירוש וחכמים אוסרים או דהתורה עושה לקנין וחכמים אומרים דלא יעשה קנין זה. אבל הכא דחכמים הוסיפו על קנין דאורייתא דיקדש מתחילה דיעשה מאמר מקודם והמאמר אינו קונה קנין גמור רק ביאה גומרת לא מקרי לעבור על דברי תורה כמו דהוסיפו חכמים הרבה דברים על דברי תורה. כמו בציצית דין התורה שארי מינים פטורים ומדרבנן חייבין וכיוצא בזה. וא"ש נמי מה דקשי' לי מברכות (דף כ"א) דמן התורה חייב לברך בהמ"ז דוקא בשביעה ומדרבנן חייב לברך בהמ"ז אפי' על כזית. דזה לא מקרי לעבור על ד"ח רק הוספה על דברי תורה מה שאינו מחוייב מדאורייתא. ודמי לכל הברכות דהוי מדרבנן ושארי מצות דרבנן דחייבו חכמים אע"ג דאינו מחוייב דאורייתא:

ומש"כ להקשות במה שכתבתי דיש לומר דוקא בדבר מיוחד אין כח בידי חכמים לאסור בדבר המפורש. אבל היכי שאסרו בכולל כל מידי דפריצותא כמו במקדש בלא שידוכי ומקדש בשוקא וכיון דמקדש בביאה הוא נכנס בכלל זה יכולין חכמים לאוסרו. כתב ע"ז אכתי מה יענה מר לנהרדעי דאמרי בכולן לא מנגיד רב אלא מאן דמקדש בביאה בלחודי וא"כ מאי הועיל בזה עכ"ד. תמה אני עליו דאפי' לנהרדעי איכא מילי טובי דאסרו רבנן משום פריצותא כמו במטיח את אשתו תחת התאנה וכה"ג. א"כ היו יכולים לאסור בכולל מקדש בביאה בכל מילי דפריצותא. ועוד אפשר לנהרדעי יש לומר דגם במקדש בשוקא ובלא שידוכי וכל הני הוי איסורא דרבנן אלא דלא מנגדין עלה כמ"ש הכ"מ (בפ"א מה' שבת ובפ"ג מה' חו"מ בלח"מ) אלא במקדש בביאה מנגדינן עלה דהוי פריצותא טובא ונאסר בכולל בכל מידי דפריצותא. (ולא דמי להא דחתן הדר בבית חמיו דכתבו התוס' דסומכים האידנא על נהרדעי דהתם לא הוי אלא חששא למיחש שמא יכשל בחמותו):

אך בתוס' גיטין (דף ל"ג) ד"ה אמר רב יוסף נחזי אנן. כתבו כהיכי דמנגיד על דמקדש בשוקא או בביאה אע"ג דליכא איסורא עכ"ל הוא תמוה. אי לא הוי איסורא לא הוי מנגיד רב וע"כ דהוי פריצותא או גדר ערוה. ונהרדעי לא ס"ל דמנגדינן רק קדיש בביאה דהוי פריצותא טובא אבל איסורא איכא לכ"ע אפי' בפריצותא בעלמא. שוב ראיתי בביאורי הגאון בא"ע (סי' כ"ו ס"ק י"ד) תמה על התוס' דקידושין שכתבו דעל נהרדעי סמכינן בחתן כו' דנהרדעי לא פליגי באיסורא דהא כולהו ודאי איסורא ולא פליגי אלא במלקות בכולהו עי"ש. (ולפמ"ש א"ש דחתן הדר כו' הוי רק משום חששא), ובלא"ה כבר כתבתי דהט"ז ע"כ לא ס"ל זה דאכתי למה לא נאסר בחלב דמפורש בקרא איסור סחורה בכולל. והט"ז כתב בחו"מ (סי' ב') משא"כ גבי חלב דמפורש בפסוק להיתר בזה אין כח ביד חכמים לאסור עי"ש:

ומה שהקשה על הע"ז מהא דכתב הרמב"ם (פ"ה מה' מלוה ולוה ה' א') מצ"ע להלות לעכו"ם בריבית שנאמר לנכרי תשיך ואעפ"כ אסרו חכמים בריבית דעכו"ם א"כ אפי' במפורש בתורה יש כח ביד חכמים לאוסרו. דבר זה כבר השיב בתשו' חות יאיר (סי' קמ"ב) על הט"ז. ונראה דלא קשי' מזה דהוי כדי חייו מותר אפי' מדרבנן. ועוד דהא אם אינו רוצה להלות כלל ליכא מצוה להלות דוקא בריבית רק התורה אמרה אם תרצה להלוות לעכו"ם תלוה אותו בריבית ולא בחנם. א"כ יכולים חכמים לאסור שלא להלות לעכו"ם כלל בריבית דהוי כמי שאינו רוצה להלות כלל מעותיו. וגם בחנם הוי משום לא תחנם דהרחבת הזמן פרעון הוי כמו מתנה. וכיון דכדי חייו מותר וגם רשות בידו שלא להלות כלל לא מקרי לעבור על דברי תורה:

ומש"כ ליישב קושית החות יאיר דהיכי ילפינן בנבילות וטריפות משרצים שהן לא הי' להם שעת הכושר. משא"כ נבילות וטריפות. לפמ"ש הר"ן בשבועות דחצי שיעור אסור בשבועה. אע"ג דרבוי דחצי שיעור לא כתיב אלא גבי חלב אפ"ה ילפינן לכל איסורין משום דפשיטא לן דלא אסרה רחמנא אלא משום דחזיא לאצטרופי ולמה לא יהא דין שבועות כדין שאר איסורין ה"נ כיון דפשיטא לן דאיסור סחורה בשרצים משום שמא יבוא לאכול מהן. ה"נ בנבילות וטריפות אסור בו איסור סחורה מהאי טעמא אע"ג דלא דרשינן טעמא דקרא היינו לקולא אבל לחומרא דרשינן עכ"ד. אינו נראה לי דלא דמי לחצי שיעור דאסור בכל איסורין דע"כ צ"ל להר"ן דאי לאו דמצינו רבוי דכל חלב לרבות חצי שיעור משום הך סברא דחזי לאצטרופי לא הוי ידעינן דח"ש אסור משום הך סברא דחזי לאצטרופי. דאל"כ למה לי קרא כמו בכולי דוכתי פריך הא למה לי קרא סברא הוא. וע"כ כמ"ש בתשו' דאחרי דמצינו דהתורה אסרה חצי שיעור אמרינן משום הך סברא דלא לחלק בין חלב לשארי איסורין (ועי' לעיל מש"כ סי' ב') אבל הכא בלא עסק סחורה שרינן להשהות גבי' דברי איסור. ולא חיישינן שמא יבא למיכל מיני'. רק סחורה אסור בדברי איסורין א"כ מנין לנו לומר טעמא דקרא שמא יאכל מהן. וא"כ מנין. ללמוד בנבלות וטריפות משרצים דלא הי' להן שעת הכושר לאסור גם בזה איסור סחורה:

ומה שכ' ראי' מהא דמבואר ביו"ד (סי' רט"ו וסי' רל"ט). בנודר מאיסורין של תורה אין שבועה חל עליו. דאי נימא דבנדרים ושבועות אסור בהן איסור סחורה א"כ אם נדר ונשבע על חלב יהי' שבועה חל עליו מטעם איסור מוסיף או איסור חמור כמ"ש הרשב"א במבשל בשר נבלה בחלב הביאו הכרו"פ (סי' פ"ז) ה"נ יהי' באיסור שבועה ע"כ דבאיסור נדר ושבועה מותר לעשות בו סחורה וזה ראי' ברורה לענ"ד עכ"ד, זה אינו כאשר אבאר דלא שייך איסור מוסיף רק היכי דעל כרחך נתוסף בו איסור כמו דאמרינן בכריתות (דף י"ג) אקדשה מגו דאיתוסף בו איסור הנאה איתוסף נמי איסור אכילה או בחולין (דף ק') גבי גיד הנשה של שור הנסקל כיון דנסקל השור ע"כ נאסר בהנאה חל נמי איסור אכילה דגיד הנשה. או אם בישל בשר נבלה בחלב להרשב"א כיון דנבלע חלב בבשר והוי איסור הנאה א"כ כיון דאיתוסף איסור הנאה אסור נמי באכילה משום בב"ח. כיון דהאיסור שניתוסף לא נוכל לומר שאינו חל איסור הנאה דבזה ליכא מידי לעכובי דלא חל. כיון דאקדשי' נאסר בהנאה או כיון שנסקל השור או דבישל בשר נבלה בחלב דנתבשל ונאסר בהנאה אע"ג דנימא דלא חל איסור אכילה משום בשר בחלב או משום אכילת נבילה על גיד הנשה. ע"כ אמרינן מגו דאיתוסף בי' איסור הנאה חל נמי איסור זה על אכילה. אבל הכא בנשבע שלא לאכול חלב דאיסור סחורה לא הוי רק משום איסור שבועה. ואם איסור שבועה אינו חל על החלב היכי נאסר בו איסור סחורה משום איסור שבועה. א"כ לא נוכל לומר מגו דחל עליו איסור סחורה חל עליו איסור שבועה לגבי אכילה דכל כמה דלא חל איסור שבועה ליכא איסור סחורה כלל. דאיסור סחורה בא רק אם הי' חייל איסור שבועה. (ולא דמי למש"כ בדברי הרמב"ם (פ"ה מה' מ"א) בתשו' ליישב מה שהקשה הרלב"ח עליו, משום כיון דתלש חלב מן החי ומן הטרפה ע"כ הוי אבמ"ה):

גם מה שרצה לפשוט גוף הספק אם נאסור איסור סחורה באיסור נדר ושבועה מדברי הר"ן בשבועות (פרק ג') שהביא דברי יש אומרים בשבועה שלא יאכל אינו אסור בחצי שיעור דדוקא באיסור תורה אסור לרבי יוחנן חצי שיעור מן התורה ולריש לקיש אסור מדרבנן. אבל הכא דאיסור הבא מעצמו הוא וכיון שלא נתכוין אלא לכזית פחות מכזית היתר גמור. הרי להדיא דאיסור מחמת עצמו לא חשיב כאיסור תורה. אע"ג דזה תלוי בזה דכל דבר האסור באכילה אסור אף בחצי שיעור ממנו. אפ"ה אזלינן בתר משמעות הנודר. וכיון דמשמעות לשונו הוי שיעור שלם ולא חצי שיעור ע"כ מותר בחצי שיעור. ה"נ דכוותי' כיון דלשונו אכילה ולא סחורה משמע ע"כ בודאי מותר לעשות בזה סחורה. ואפי' להר"ן שחלק עליהן והודה לדברי הרמב"ם דכיון דכל דבר האסור באכילה אסור גם חצי שיעור משום דחצי לאצטרופי. ה"ה בשבועות אע"ג דמשמעות לשונו דוקא בכשיעור ה"מ למלקות ולקרבן אבל פחות מכשיעור איסורא איכא כיון דחזי לאצטרופי. שאני התם דאין כח ביד חכמים לחלק בזה דגם באיסורא דרבנן אסור חצי שיעור כמ"ש הט"ז (ביו"ד סי' צ"ח) כדאמרינן בחולין (דף צ"ו) לא תזלזל בשיעורא דרבנן משא"כ הכא עכ"ד. תמה אני עליו שאינו נוגע כלל לנידון זה דלא מבעיא לדברי הפוסקים דאיסור סחורה הוי רק מדרבנן. דחיישינן שמא יבוא לאכול מהן. או משום חששא שמא יאמרו כמו שסוחרן לצורך אכילה כך הוא אוכל מהן כמ"ש הש"ך. א"כ אע"ג דהוא לא אסר עצמו רק באיסור אכילה אפ"ה יש לחוש אם עושה סחורה בזה שמא יבוא לאכול מהן כמו בכל איסורין ואף להסוברים דאיסור סחורה הוי דאורייתא דילפינן משרצים ודוקא בדברים שעומדים לאכילה. א"כ גם באיסור נדר ושבועה הוי איסור סחורה משום שמא יבוא לאכול מהן. כמ"ש דטעמא דקרא הוי משום שמא יבוא לאכלו. ואפי' לא נדרוש טעמא דקרא אינו דומה כלל לדעת י"א דבשבועה אינו אסור חצי שיעור כיון דהוא נתכוין לכזית ופחות מכזית לא קיבל עליו לאסור מצד עצמו ליכא למילף איסור שבועה מאיסור חלב ושארי איסורין דהוי איסור תורה דאסורין ממילא. משא"כ הכא דאיסור סחורה הוי מגזה"כ א"כ ממילא גם באיסור שבועה דהוי איסור תורה אסור בו איסור סחורה. וכן מוכח מהא דריש לקיש דס"ל דחצי שיעור אסור מדרבנן בכל איסורין. אפ"ה ס"ל לי"א דבאיסור שבועה אפי' איסור דרבנן ליכא. וע"כ דס"ל דריש לקיש סובר דלא גזרו איסורא דרבנן רק באיסורין הבאין מאליו. דהוי שם איסור על המאכל אם יאכל חצי שיעור יבוא לאכול גם שיעור שלם. אבל היכי שאיסור הבא מעצמו שקיבל עליו באיסור שבועה והמאכל היתר גמור והוא לא קיבל עליו רק שיעור שלם לא אסור חצי שיעור ולא גזרו דלמא יאכל שיעור שלם. דבאיסורא מזדהרי אינשי. משא"כ באיסור סחורה כיון דרבנן חששו שמא יבוא לאכול מחמת דעוסק בהן תמיד לסוחרן א"כ אפי' באיסור נדר ושבועה שייך הך טעמא כיון דהוי איסור תורה. וביותר לטעם הש"ך דהוי חשש שהרואה יחשב כשם שסוחרן לצורך אכילה יאכל גם מהן. ה"נ באיסור נדר ושבועה יש לגזור כן. וכבר כתבתי בתשובה דאין להתיר מצד הסברא דאיסור אכילה קביל עליו ולא איסור סחורה כיון דאיסור סחורה מסתעף ממילא כיון דאסור באכילה מתלי תלי זה בזה אינו יכול להתנות בזה. דעל כרחך נאסור בסחורה. ע"כ לא באתי למדה זו אלא מטעמא דכתיבנא שם:

ומש"כ עוד בזה דהא כל דבר שאסרו חכמים מחוייבים לקיים מן התורה משום לא תסור אפ"ה באיסורי דרבנן מותר לעשות בו סחורה. והטעם כיון דאיסור אכילתו אינו מפורש בתורה רק רבנן אסרו עליו הרשות בידם לעשות כחפצם. המה אסרו באכילה והמה התירו לעשות בו סחורה אע"ג דעיקר האיסור דרבנן אחר שאסרו באכילה הוי מן התורה משום לא תסור. ה"נ באיסור הבא מעצמו שקיבל עליו באיסור שבועה הרשות בידו להתנות כחפצו וכיון דלשונו משמעות אכילה קיבל עליו ולא איסור סחורה מותר לעשות בו סחורה עכ"ד. תמה אני עליו כי דברים דחויים המה. ומאי ענין זה לזה מהא דאנו מחוייבים לקיים מילי דרבנן מלאו דלא תסור. כיון דהם בעצמן שאסרו באכילה אמרו דלעשות בו סחורה. ודמי לספק דרבנן דאזלינן לקולא אע"ג דגם איסור דרבנן הוי איסור בלאו דלא תסור דהם עצמו אמרו דספק דרבנן לקולא כמ"ש הרמב"ן בס' המצות. אבל באיסור נדר ושבועה היעלה על הדעת שיוכל להתנות בשבועתו שלא יאכל ככר זו. אם יתערב הככר זו שנשבע באחר יהי' מותר לאכול מהן. כיון דכבר נדר ונשבע הוי איסורו דבר תורה והוי ספיקא דאורייתא אם נתערב חד בחד. ה"נ דכוותי' כיון שנדר ונשבע שלא לאכול מין מאכל לא יוכל להתנות כי סחורה יהי' מותר לעשות בו. כיון דהוא בא ממילא כיון שנשבע הוי אסור באכילה מדאורייתא ממילא נאסר בסחורה. ועוד אי נימא דאיסור סחורה הוי מטעם שמא יבוא לאכול מהן. אינו ראי' כלל מאיסור דרבנן שרי לעשות בו סחורה דהוי כמו גזירה לגזירה דלא גזרינן. ולא דמי כלל דברים שעיקר איסורן מדרבנן למה שאסור מן התורה או בדבר שיש לו עיקר מן התורה כמ"ש המל"מ (בפ"ח מה' מאכלות אסורות ה' ט"ז) הא שכתב הרמב"ם זה הכלל כל דבר שאסור מן התורה אסור לעשות בו סחורה. וכל שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה בין בספיקו ובין בודאו. האי בין בספיקו ובין בודאו קאי ארישא דכל שאסור מן התורה אסור לעשות בו סחורה אפילו דהוי רק ספק איסור תורה אסור לעשות בו סחורה. וכן העלה המל"מ לדינא ע"ש. אע"ג דספק איסור תורה להרמב"ם הוי מדרבנן לחומרא אפ"ה כיון שעיקרו בדאורייתא אסור לעשות בו סחורה:

גם מש"כ בהא שכתבתי ראי' להט"ז מתוס' ב"מ (דף ס"ד) שכתבו לר"ת הא דקאמרינן בערכין (דף ל"א) גבי בתי ערי חומה ריבית גמורה והתורה התירה. ריבית גמורה מדרבנן לפי שהתורה התירה בהדיא לא רצו חכמים להעמיד שם דבריהם לאסור בלא נכייתא. דאינו ראי' דדקדוק בתוס' שכתבו לא רצו חכמים להעמיד שם דבריהם. משמע ברצוי תליא הלא אפי' אם רצו אין ביכולתם לעבור על דבר המפורש בתורה להיתר. א"כ מוכח איפכא דשפיר יש כח ביד חכמים לאסור אף בדבר המפורש בתורה להיתר. רק לא נראה להם להעמיד דבריהם שם כיון שכתוב בהדיא בתורה. אך באמת אין תפיסה על הט"ז מדברי התוס' שהרי אינו מפורש בתורה שצריך ליתן כל הדמים בשלימות. ואין בזה צד איסור מלקבלם בלי שום לכיון כלל רק כיון דלא איירי התורה בזה ממילא נשאר הדבר להיתר ובכה"ג גם הט"ז מודה שיש כח ביד חכמים לאסור והאריך בזה. דבריו אינן נראין לי כלל. עי' בט"ז (סי' תקפ"ח באו"ח) כתב כיון דהתורה ריבתה בפירוש ביום השמיני אפילו בשבת לא רצו לעקור דברי תורה בפירוש משום גזירה וכיוצא בו כתבתי ביו"ד עכ"ל. והט"ז כתב בחו"מ (סי' ב') וביו"ד (סי' קי"ז) דבר המפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור. ועוד דטעמא בעי אמאי לא רצו חכמים להעמיד שם דבריהם. וע"כ כיון דכתיב בהדיא בתורה להיתר לא מצי חכמים לאוסרו. גם התוס' דב"מ שכתבו לפי שהתירה בהדיא לא רצו חכמים להעמיד שם דבריהם הוא דלא כמ"ש שאינו מפורש בתורה שצריך ליתן כל הדמים ולא ינכה לו שכר דירתו. וע"כ דכוונת התוס' בזה משום דכתיב ימים תהי' גאולתו. ולא כתבה התורה דין גרעון רק בשדה אחוזה. וע"כ דמחוייב להחזיר כל הדמים:

ומש"כ לתמוה מה שכתבתי דגאולת בתי ערי חומה לא חשיב מצוה לענין זה. דהמצוה הוא דוקא אם המוכר רוצה לגאול ולאו חובת מצוה על הלוקח לאהדורי ע"ז להחזיר המכירה. כתב שותא דמר לא ידענא. דמאי ענין החזרת הבית לענין נכיון שכר דירתו. כי לא על חזרת הבית אנו דנין רק על נכיון שכירות שאינו מנכה לו כלום עבור שכירת הבית שדר הלוקח. מי יאמר שיש מצוה על הלוקח לקבל מידו בשלימות עכ"ד. רואה אני כי הוא גריס ודחק טובא בתשובתי. ואני כתבתי לרווחא דמלתא וכוונתי כי אם נימא דיש מצוה על הלוקח להחזיר הבית למוכר והוא מקיים מצוה בזה אכתי ס"ד לדחות הראי' מתוס' ב"מ דאולי לא ירצה הלוקח לאהדורי בנכיון והמוכר לא ירצה ליתן משום איסור דרבנן. יבוא לביטול מצוה להחזיר למוכר. ע"כ לא גזרו בזה. ולא דמי לאיסור סחורה בחלב דהוי מילי דרשות. ע"כ כתבתי דכה"ג ליכא מצוה רק כמו לדון בדיני נחלות:

ידידו דו"ש ברוך מדרכי ליבשיץ חופ"ק סעמייאטיץ יע"א

סימן מה

התוס' בב"מ (דף ע') ד"ה תשיך לא סגי בלאו הכי. כתבו וא"ת כיון דריבית דעכו"ם שרי לאידך לישנא. למה לא חיה אותו שהלוה בריבית במתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא כדאמר בתרגום ויש לומר דשמא בני נח מוזהרין על הריבית כמו שהוזהרו על הגזל. ואע"ג דריבית לא אתי מגזל מכל מקום כי היכי דדרשינן בפ"ד מיתות (דף נ"ז) דבני נח מוזהרין על הגזל מכל עץ הגן ולא גזל ה"ה לריבית ואונאה. וא"ת מאי פריך תשיך לא סגי בלאו הכי דלמא אתי למימר אע"ג דהוזהרו על ריבית זה מזה שרי לי' לעכו"ם להלות לישראל בריבית דאם הי' אסור א"כ הי' עובר הישראל משום לפני עור ויש לומר דמלא תשיך לאחיך נפקא הא לעכו"ם שרי, ועוד יש לומר דבני נח לא הוזהרו על ריבית וההוא גברא דלא קם בבקעת דורא זה לא היה עונש שלא היה שעת תחית המתים ולא נענש זה יותר משאר מתים שלא חיו באותו שעה אלא חבריו זכו בשביל שנזהרו מן הריבית ואעפ"י שלא נצטוו כמו שקיימו אבותינו את התורה אעפ"י דלא ניתן להם עכ"ל. ולכאורה תי' הראשון של תוס' תמוה דהיכי יכולין לומר דישראל גרעי טפי מן העכו"ם דעכו"ם אסור ליקח ריבית מן העכו"ם ומן ישראל שרי העכו"ם ליקח ריבית. ונראה הטעם בזה דזהו טובתו של ישראל הלוה דצריך להלואתו ואינו משיג התירה לו התורה ללות מן העכו"ם בריבית ואינו עובר בלפני עור. אבל גבי עכו"ם לא חסה התורה ואיכא איסורא גבי עכו"ם להלות לעכו"ם בריבית כמו שמוזהרין על הגזל. ולכאורה קשה לתי' זה מהא דב"מ (דף ס"ג) אמר רב ספרא כל היכי דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה בדינינו מחזירין ממלוה ללוה. א"כ אמרינן דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה ע"כ דאינן מוזהרין כלל על ריבית. ויש לומר אע"ג דבאמת מוזהרין על ריבית ואסורים ליקח זה מזה. מ"מ המה אינן נזהרין בזה ולוקחים ריבית שלא כדין. ועי' בב"ק (דף קי"ד). גם יש לומר דמוציאין מלוה ישראל למלוה בדיניהם דעכו"ם שרי ליקח ריבית מישראל כמ"ש התוס' בתי' זה. אע"ג דאסורין בזה העכו"ם ליקח מחברו עכו"ם:

ולכאורה ליכא נפקותא מידי לדידן בין שני התרוצים של תוס'. אי עכו"ם מצווין על הריבית או לא. והפוסקים לא הזכירו כלל בדבריהם. אלא בדרכי משה ביו"ד (סי' קס"ט ס"ק ג') ראיתי כי כתב בפשיטות וז"ל ולא שייך לומר אין שליח לדבר עבירה הואיל והעכו"ם אינו עובר בשליחותו כי אין איסור ריבית לב"נ. והביאו הש"ך ביו"ד (סי' ק"ס ס"ק כ"ב). והוא כחד תירוצא דתוס'. וי"ל דהתם מיירי ללות לישראל דעכו"ם שרי ליקח ריבית מישראל לכ"ע. [ובתשו' שבות יעקב ח"ב (סי' קס"ה) כתב בפשיטות דב"נ אינו מצווה על האונאה דאונאה דרך מקח וממכר ולא תונו איש את עמיתו ואונאה אינו בכלל גזל ע"ש. ולא ראה דברי תוס' אלו דתליא בשני תירוצי דתוס']:

אך לענ"ד איכא נפקא מינה לדידן לדינא. לפי מה שמבואר ביו"ד (סי' קס"ט סעי' כ"ב וסעי' כ"ד). אם היו מעות של עכו"ם מופקדות ביד ישראל והם באחריות העכו"ם מותר מדינא להישראל להלות לישראל בריבית. רק דאסור לעשות כן מפני מראית העין. אבל היכי דהוא מפורסם לרבים מותר לכתחילה להלות לישראל בריבית. וכן היכי דעשה עכו"ם לישראל סנטר ואפוטרופוס על נכסיו מותר לכתחילה הישראל להלות לישראל בריבית. כיון דהמעות באחריות העכו"ם הוא הוי כמו העכו"ם מלוה בעצמו ע"ש. א"כ לתי' הראשון שבתוס' דעכו"ם מוזהרין על הריבית זה מזה אסור ישראל האפוטרופוס להלות לעכו"ם בריבית דהוי כמו שהעכו"ם בעל המעות מלוה לעכו"ם חברו. וא"כ הישראל עובר בלפני עור. ואע"ג דבלאו האי ישראל הי' העכו"ם הבעל מעות מלוה לעכו"ם. ולפני עור אינו עובר רק בקאי בתרי עברי דנהרא כמבואר בע"ז (דף ו'). מכל מקום איסורא דרבנן איכא אפילו היכי דלא קאי בתרי עברי דנהרי כמ"ש התוס' בשבת (דף ג'). וכ"כ הרמ"א ביו"ד (סי' קנ"א סעי' א') בשם התוס' דאסור לישראל למכור לעבודתם הדברים השייכים להם. אפילו היכי דיכולין לקנות במקום אחר. מ"מ הוי איסור דרבנן ודלא כמ"ש התוספת בקידושין (דף כ"ו) ד"ה אבל ע"ש. ועי' בביאורי הגאון שהכריע כדיעה זו. ואין לחלק כמ"ש הש"ך שם בין ישראל לעכו"ם דבישראל איכא איסורא דרבנן אפילו היכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא דמצוה להפרישו. אבל בעכו"ם היכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא ליכא איסור דרבנן ע"ש. דבנדרים (דף ס"ב) רב אשי זבין אבא לבי נורא ופריך והא איכא לפני עור לא משמע כן דפשיטא היו יכולין לקנות עצים במקום אחר. וע"כ דאיסור דרבנן איכא אפילו בעכו"ם ולא קאי בתרי עברי דנהרא. והא דאמרינן בע"ז דף ו') שם דאם אית לי' בהמה שרי. תיפוק לי' דמ"מ הוי איסורא דרבנן משום דלפני אידיהן הוי, רק גזרה דרבנן כיון שאינו ידוע שקונה לע"ז ובכולי האי לא גזרו כמ"ש בביאורי הגאון ע"ש. ולתי' שני שבתוס' דעכו"ם אינן מוזהרין על הריבית א"כ מותר האפוטרופוס הישראל על נכסי העכו"ם להלוות המעות בין לישראל ובין לעכו"ם בריבית:

ואין להקשות בזה כיון דאין שליחות לעכו"ם א"כ אמאי מותר ישראל הנפקד או האפוטרופוס להלות לישראל בריבית כיון דאין שליחות לעכו"ם הוי כמו ישראל מלוה ממון שלו בריבית. דכבר כתב הריב"ש בתשו' (סי' ש"ה) בטעם הדבר. אע"ג שאין שליחות לעכו"ם מ"מ אינו זוכה במעות המופקדות אצלו. והישראל מעשה קוף בעלמא עביד. ע"כ אם ישראל הוא פקד ממעות העכו"ם או אפוטרופוס שלו מותר להלות בריבית לישראל. והיכי שהעכו"ם הוא אפוטרופוס של ישראל הוי ריבית קצוצה מה שהלוה העכו"ם. ולא אמרינן כיון דאין שליחות לעכו"ם והישראל לא קצץ עם ישראל חברו בשעת הלוואה לא הוי ריבית קצוצה. משום כיון דהעכו"ם קצץ בעדו ובעד באי כחו הוי כאלו קצץ הישראל הלוה עם הישראל בעל המעות, ודוקא היכי שכבר לוה העכו"ם מעות מישראל וביקש ליתנם לישראל אחר בשליחות ישראל ראשון בזה פליגי רש"י ור"ת בתוס' ב"מ (דף ע"ב]. אי אמרינן דיש שליחות לעכו"ם לחומרא הוי רק אבק ריבית. לר"ת מותר לגמרי משום כיון דלא יצא המעות מרשות העכו"ם והוא שלו לגמרי דעדיין לא זכה בהן הישראל מהעכו"ם ע"כ הישראל לוה רק מן העכו"ם אי אמרינן דאין שליחות לעכו"ם. ולרש"י דיש שליחות לעכו"ם לחומרא הוי רק אבק ריבית. משא"כ במעות של ישראל המופקדים ביד עכו"ם והוי העכו"ם רק אפוטרופוס דהעכו"ם לא זכה כלל במעות ישראל אע"ג דאין שליחות לעכו"ם הוי ריבית קצוצה. וה"ה איפכא היכי דמעות עכו"ם הוי בפקדון גבי ישראל והאחריות על העכו"ם מותר מדינא להלות לישראל בריבית אע"ג דאין שליחות לעכו"ם דישראל מעשה קוף בעלמא עביד. וא"כ לתי' ראשון של תוס' דעכו"ם מוזהרין זע"ז בריבית אסור הישראל האפוטרופוס של עכו"ם להלות לעכו"ם בריבית:

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה