אור ברסלב
ברית יעקב חלק א אורח חיים

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

אורח חיים

סימן א

נסתפקתי בהא דקי"ל דאינו חייב לברך ברכת המזון או ברכה אחרונה על שארי מינים רק באכל כזית ופחות מזה אינו מברך כלל. כמבואר בש"ע או"ח (סי' קפ"ד סעי' ו' וסי' ר"י סעי' א'). אם נתן פחות מכזית במים ונתפח ועמד על כזית אי הוי הדין לברכה כשיעור כזית. ולכאורה יש לפשוט זה ממנחות (דף נ"ד). בשר העגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעך משתערין לכמו שהן. רב ורבי חייא ורבי יוחנן אמרי משתערין כמו שהן. שמואל ור"ש ב"ר וריש לקיש אמרי משתערין לכמו שהן כו' ת"ש בשר זקנה שהי' בו כשיעור וצמק פחות מכשיעור טמא לשעבר וטהור מכאן ולהבא. אמר רבה כל היכי דמעיקרא הוי בי' והשתא לית בי'. הא לית ביה. וכל היכי דמעיקרא לא הוי בי' והשתא הוי ביה מדרבנן. כי פליגי כגון שהי' בו שיעור וצמק וחזר ותפח. דמר סבר דיש דיחוי באיסורא. ומר סבר דאין דיחוי באיסורא. ואתותב הך מ"ד דיש דיחוי באיסורין ע"ש. א"כ היכי דהי' כזית ונצטמק דלית בי' כזית אין לברך אחריו בהמ"ז. כיון דהשתא לית בי' והיכי דחזר ותפח שפיר מברכינן עליו. והיכי דלא הוי שיעור כזית ותפח דהשתא יש בו כשיעור כזית. אע"ג מדאורייתא לא מחשב כשיעור כזית. מ"מ מדרבנן הוי שיעור כזית וחייב לברך:

ואין לומר דדוקא לענין טומאה החמירו מדרבנן היכי דתפח ויש בו כשיעור. משום דטומאה הוי איסורא דאורייתא. אבל לענין ברכה דעיקר חיובו לברך בהמ"ז על כזית לא הוי רק מדרבנן. דמדאורייתא כדי שביעה בעינן. וכן לברך על פירות ומיני מזונות דהברכה גופא רק מדרבנן. א"כ אפשר לומר דוקא בשיעור כזית דאורייתא חייבו חכמים לברך. אבל כה"ג דהוי רק כזית דרבנן. ומדאורייתא לא הוי דינו ככזית אינו חייב לברך בהמ"ז וברכה אחרונה דזה אינו. דהגמ' פריך התם לריש לקיש דאמר דמשערינן לכמות שהן מבשר עגל שלא הי' בו כשיעור ותפח ועמד על כשיעור טהור לשעבר וטמא מכאן ולהבא. ומשני מדרבנן. אי הכי אימא סיפא וכן בפיגול וכן בנותר אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דאיכא פגול ונותר אלא אי אמרת דרבנן פגול ונותר בדרבנן מי איכא. אימא וכן בטומאת פגול וכן בטומאת נותר סד"א הואיל וטומאת פגול ונותר דרבנן כולי האי בדרבנן. לא עביד רבנן קמ"ל. א"כ מוכח אפי' בדרבנן אמרינן ג"כ כה"ג שלא הי' בו כשיעור ותפח ועמד על כשיעור דינו ככזית דאורייתא]:

אך עדיין יש לחלק בזה. משום דשאני לענין טומאה ואיסורים דכשיעור כביצה או באיסור דהוי כשיעור כזית. דטומאה ואיסורין הוי מדאורייתא. וגם שיעורין הוי מדאורייתא והלכה למשה מסיני. ע"כ החמירו חכמים גם בכשיעור שנתהוה ע"י תפיחה דדינו כשיעור גמור ואפי' בטומאת דבריהם ג"כ לא חלקו בזה דשיעור ע"י תפיחה הוי כשיעור גמור משום דעיקר השיעור הוי מדאורייתא. אבל גבי בהמ"ז וברכה דמברכינן על כזית. לא הוי רק מדרבנן. אפשר לומר דרק בכזית דאורייתא תקינו רבנן לברך ולא על כזית דבריהם. וכה"ג מצינו בש"ס בכ"מ לחלק כן עי' בעירובין (דף ל"ו) ועיין בגיטין (דף ס"ה):

גם אין לומר דהא דקאמר רבה היכי דמעיקרא לא הוי ביה והשתא הוי בי' מדרבנן לא אמר רק לשמואל וריש לקיש דס"ל דמשערינן לכמו שהן מדאורייתא מ"מ השתא דהוי ביה כשיעור מדרבנן טמא. אבל לרב ורבי יוחנן דקיי"ל כוותייהו נגד שמואל וריש לקיש דאמרי דמשערין כמו שהן א"כ השתא דאיכא שיעור הוי מדאורייתא אע"ג דמעיקרא לא הוי שיעור דזה אינו דא"כ למה לרבה למימר כי פליגי היכי דהי' בו כשיעור וצמק וחזר ותפח דרב ורבי יוחנן סברי דאין דיחוי באיסורא תיפוק לי' דבלא"ה טמא אפי' לא הי' שיעור מעיקרא כיון (ח"א) דעתה יש בו כשיעור. וע"כ דרבה אליבא דכ"ע קאמר. וכן נראה מדברי הרמב"ם בה' אבות הטומאה (פ"ד ה' י"ג) שכתב פחות מכעדשה בשרץ ופחות מכזית מן הנבילה. שתפחו ועמדו על כשיעור מטמאה מדברי סופרים. ולרב ורבי יוחנן דהלכתא כוותייהו נגד שמואל וריש לקיש הוי טומאה דאורייתא. וכ"כ הרמב"ם (בפ' ד' מה' טומאת אוכלין ה' ט') בשר עגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעך משתערין כמו שהן והוא כרב ור"י וכן מוכח מדברי התוס' במנחות שם ד"ה דמעיקרא לא הוי והשתא אית בי' מדרבנן. תימא דבריש המצניע (דף צ"א) בעי רבא הוציא חצי גרוגרות לזריעה ותפחה ונמלך עלי' לאכילה מהו. מאי קמבעי לי' הא כיון דאלו לא תפחה ונמלך עלי' לאכילה פטור דליכא שיעורא בשעת הנחה, משום דתפחה לא מחייב טפי דהא אפי' עבד עקירה והנחה בחדא מחשבה אפי' בתר דתפחה פטור דלכמו שהן משערינן מדאורייתא עכ"ל. דמאי קושי' דלמא רבה לא קאמר היכי דמעיקרא לא הוי בי' והשתא הוי מדרבנן רק לשמואל וריש לקיש. ורבא ס"ל כרב ורבי יוחנן דהלכתא כוותייהו דכמו שהן משערינן א"כ הוי כה"ג שיעור דאורייתא. א"כ אי הוי אפקא השתא לאכילה הוי חייב. אלא הכא כיון בשעת הוצאה לא הוי כשיעור לאכילה רק הוציא לזריעה דחייב אפי' בכ"ש. ואח"כ תפחה ונמלך לאכילה מהו. וע"כ גם התוס' סברי דרבה מסיק לכ"ע אפי' לרב ורבי יוחנן היכי דמעיקרא לא הוי ביה והשתא הוי כשיעור הוי רק מדרבנן:

[אך דברי התוס' צ"ע. דיש ליישב בפשוטו. דרבא דבעי בשבת הוציא חצי גרוגרות לזריעה ותפחה ונמלך עלי' לאכילה. מיירי היכי דמעיקרא הוי כגרוגרות. ונצטמק דלא הוי רק חצי גרוגרות והוציא לזריעה דחייב בכ"ש ואח"כ תפחה ונמלך עלי' לאכילה. דכה"ג קיי"ל דאין דיחוי באיסורא. ואלו הוציא לאכילה בתר דתפחה הוי חייב. אלא הכא מבעי' לרבא כיון דבעידנא דאפקא לא הוי בי' שיעור אכילה רק הוציא לזריעה דחייב בכ"ש לא מחייב. או דלמא כיון דאשתיק ולא חשיב עלי' מחייב אמחשבה דזריעה. השתא נמי מחייב כדאמר התם בשבת]:

והנה הרמב"ם (בה' מאכלות אסורות פי"ד ה' ד') כתב כזית חלב ונבילה או פגול או נותר וכיוצא בהן שהניחו בחמה ונתמעט האוכלו פטור. חזר והניחו בגשמים ונתפח חייבין עליו כרת או מלקות. הי' פחות מכזית מבתחילה ונתפח ועמד על כזית אסור ואין לוקה עליו. ולכאורה קשה הא דהאריך הרמב"ם בלשונו. בהא דהי' פחות מכזית ונתפח ועמד על כזית דאסור ואין לוקה עליו. דבקיצור הל"ל דאוכלו פטור. כמו דאמר ברישא דכזית חלב כו' שהניחו בחמה ונתמעט האוכלו פטור ולאשמעינן דפחות מכזית שנתפח על כזית דאסור לא בעי למיתני דאפי' כל שהוא אסור לאכול מן התורה משום חצי שיעור דאורייתא כמ"ש הרמב"ם (בה' ב') שם ואסור לאכול כל שהוא מדבר האסור אבל אינו לוקה אלא על כזית. ונראה דהרמב"ם בעי לאשמעינן דהכא דהוי פחות מכזית ונתפח ועמד על כזית דאסור ג"כ מדרבנן משום דהוי דינו כמו כזית. אע"ג דבלאו הכי הוי איסור דאורייתא משום חצי שיעור. מ"מ איכא נפקותא לענין חולה דקיי"ל דמאכילין אותו הקל קל תחילה כדאיתא ביומא (דף פ"ג) ובאו"ח (סי' תרי"ח סעי' ט). א"כ אם צריך לחולה חצי שיעור דאיסור. ויש ג"כ חצי שיעור דתפח ועמד על כשיעור דנותנין לו רק חצי שיעור דלא תפח דלא הוי רק איסור דאורייתא לחודי. ובזה חצי שיעור דתפח לכשיעור מדרבנן דמי לכשיעור שלם. והוי ג"כ איסור דרבנן. ועוד איכא נ"מ לפמ"ש מהר"ל בן חביב והביאו הש"ך ביו"ד (סי' רל"ט ס"ק כ') ליישב דברי הש"ע דבסי' רל"ח (סעי' ד') פסק כהרמב"ם דאם נשבע שאוכל פחות מכזית נבילה וטריפה חייב על השבועה. שאינו מושבע ועומד על חצי שיעור ובסי' רל"ט (סעי' ו') כתב הנשבע לעבור מצות ל"ת דרבנן לא חיילא עליו שבועה. וכתב דדבר מדרבנן חמיר טפי מאני שיעור שאסור מן התורה. דהוי רק מרבוי דכל. וליכא לאו מיוחד לאיסורו. וכל שאין איסורו מפורש חל עליו שבועה. משא"כ כשהוא אסור מדרבנן דאיכא לאו דלא תסור ועוד דאיכא למימר העמידו דבריהם כשל תורה ע"ש. ע"כ כתב הרמב"ם בזה דהי' פחות מכזית ותפח ועמד על כזית דאסור. לאשמעינן דאיכא איסור דרבנן עליו דמחשב ככזית ולא חל עליו שבועה. ועי' בתשו' מוהרב"ל מה שכתב לחלק בין אם נשבע לעבור בידים בקום ועשה על עבירה דרבנן. ובין אם נשבע שלא לעבור עבירה דרבנן. וכתב ליישב הסוגיא דשבועות (דף כ"ד) ויומא (דף ע"ד) ע"ש:

וראיתי במ"א (סי' ר"י ס"ק א') שכתב נ"ל דכל האוכלין מצטרפין לכזית וכל המשקים מצטרפין לרביעית. אבל האוכל ושותה אין מצטרפין עי' סי' תרי"ב עכ"ל. וראיתו (מסי' תרי"ב ס"ב) גבי יוה"כ דאכילה ושתי' אין מצטרפין ככותבות לחייב ביוה"כ. אינו ראי' כדאמרינן ביומא (דף פ"א) האוכל ושותה אינו מצטרפין אמר רב חסדא במחלוקת שנוי' ורבי יהושע היא דתנן רבי יהושע אומר כל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרף. טומאתו ולא שיעורו שיעורו ולא טומאתו כו' אינו מצטרף. ר"נ ור"י אמרי אפי' תימא רבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא לענין טומאה דשם טומאה חד הוא. אבל הכא משום יתובי דעתא והאי לא מיתבא דעתא. א"כ דוקא לענין יוה"כ י"ל דקים לרבנן בהכי לא מיתבא דעתא. אבל לענין ברכה דתניא בשיעורין אפי' היכי דאינו שיעורין שוה מצטרף לרבנן דפליגי עלי' דרבי יהושע. אלא דהי' להביא ראי' מדברי הרמב"ם (פ"ד מה' טומאת אוכלין ה' י"א) דפסק כרבי יהושע לענין טומאה דכל שאין שיעורו שוה אינו מצטרף וביומא מדמי לי' לטומאה. א"כ ה"נ לגבי ברכה דאינו שיעורן שוה אינן מצטרפות:

[אך קשה אמאי פסק הרמב"ם כרבי יהושע דמעילה כיון דרב חסדא ור"נ ורבי יוחנן אמרי דרבנן פליגי עלי' דרבי יהושע הוי לי' לפסוק כרבים כמו בכולי דוכתי דהלכתא כרבנן דרבים נינהו. ועי' תוס' (זבחים דף ק"ט) ד"ה עולה. ועי' תוספתא (בפ"ז דתרומות). כשם שאכילתה בכזית כך שתי' בכזית אכילה ושתי' אין מצטרפין. והוא תמוה כיון דשיעורן שזה אמאי אינו מצטרפין דכה"ג לכ"ע מצטרפין וע"כ דמשבשתא היא וט"ס דצ"ל כשם שאכילה בכזית כך שתי' ברביעית ע"כ אכילה ושתיה אינו מצטרפות ואתי' כרבי יהושע כדאמרינן ביומא. אך הרמב"ם (בפ"י מה' תרומות ה"ב) כתב כשם שאכילת תרומה בכזית כך שתייתה בכזית. והוא מתוס' כמ"ש הכ"מ צ"ע. גם מאי שנא משארי איסורין דמשקין שיעורן ברביעית. כמ"ש הרמב"ם (בה' שבועות פ"ד ה' ד') נשבע שלא ישתה כו' כמה ישתה ויהי' חייב. נראה לי שאינו חייב עד שישתה רביעית כשארי איסורין עכ"ל. ועי' ברמב"ם (פי"ד מה' מ"א ה' ט') ועי' ברמב"ם (פ"ב מה' ברכות ה' י"ב בכ"מ שם) דכתב בטעמא דשותה פחות מרביעית דאינו מברך לאחריו מדאשכחן בעלמא לענין אכילת איסורין דחייב בשתיית משקין איסורים ברביעית ע"ש וצ"ע]:

סימן ב

ביומא (דף ע"ד) גרסינן חצי שיעור רבי יוחנן אמר אסור מן התורה. ריש לקיש אמר מותר מן התורה. רבי יוחנן אמר אסור מן התורה כיון דחזי לאצטרופי איסורא קאכיל ריש לקיש אמר מותר מן התורה אכילה אמר רחמנא וליכא. איתבי' רבי יוחנן לריש לקיש אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה. כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת"ל כל חלב. מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. ולהלכה נקטינן כרבי יוחנן וכ"כ הרמב"ם (בפ' י"ד מה' מאכלות אסורות ה"ב). והנה יש לבאר אי דין זה דחצי שיעור אסור מן התורה הוא דוקא באיסורי מאכל. או דהוי הדין בכל איסורי תורה דחייב על כשיעור מיתה או מלקות. אם כזית בכשיעור. בחצי שיעור הוי איסור תורה. אפי' באינו איסורי אכילה. או דיש לחלק באיסורי מאכל גופא:

הנה בתוס' שם ד"ה כיון דחזי. כתבו תימא לי אמאי לא קאמר מטעמא דבסמוך דכל חלב לרבות חצי שיעור. דהא רבי יוחנן ידע להא ברייתא דהא בסמוך קא מותיב מינה. י"ל דלהכי איצטרך לי' לרבי יוחנן לפרושי טעמא כיון דחזי לאצטרופי משום דאי מקרא דכל חלב הוי אמינא עיקר קרא לכוי איצטרך. וחצי שיעור מדרבנן ואסמכיה אקרא. אבל השתא דקאמר טעמא דחזי לאצטרופי. סברא הוא מהאי טעמא דדרשה גמורה הוא לחצי שיעור עכ"ל. ולכאורה יש להבין בתוס' אמאי לא תירצו בפשיטות דאי מקרא דכל חלב ה"א דוקא גבי חלב רבי קרא לאיסורא. וליכא למילף מחלב דמה לחלב:

שכן כרת ומנין לנו דחצי שיעור אסור בכל איסורי תורה שאסור רק בלאו ולא בכרת. ורבי יוחנן אמר דחצי שיעור אסור מן התורה בכל איסורין. ע"כ קאמר משום דחזי לאצטרופי איסורא קאכיל. ונראה בדעת התוס' דקשה להו. דאי נימא דהאי סברא דחזי לאצטרופי סברא אלימתא הוא. דע"כ אסור חצי שיעור בכל האיסורין. א"כ למה לי קרא גבי חלב לרבות חצי שיעור הא סברא הוא. וכה"ג פריך הש"ס בכתובות (דף כ"א) גבי הפה שאסר הוא הפה שהתיר למה לי קרא סברא הוא. ועי' תוס' בשבועות (דף כ"ב) ד"ה אבעית אימא קרא ע"ש. וע"כ משום האי סברא דחזי לאצטרופי לא סגי לאסור חצי שיעור רק הש"ס קאמר האי סברא דחזי לאצטרופי הוי הוכחה דקרא דגבי חלב דרבי חצי שיעור הוי דרשה גמורה כמ"ש התוס':

וראיתי בר"ן בשבועות (פרק ג') הביא דעת יש מי שאומרים כיון דקיי"ל כרבנן דר"ע בנשבע שלא יאכל ואכל כ"ש הוא פטור. דבעינן שיעורא בכזית. אם אכל פחות מכזית אפי' איסורא ליכא. ומותר לאכול לכתחילה פחות מכשיעור. דלא דמי לשארי איסורין שבתורה דקיי"ל כרבי יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה ואפילו ריש לקיש דפליג עלי' מודה דאסור מדרבנן הני מילי איסורא דאורייתא. אבל שבועה דהוי איסור הבא מעצמו הוא. א"כ היתר גמור הוי בפחות מכשיעור דהאי גברא לא נתכוין לאסור אלא בכזית ע"כ פחות מכזית היתר גמור הוא. והר"ן השיב עליהם ומסכים לדברי הרמב"ם דגם באיסור שבועה פחות מכזית הוי כחצי שיעור מנבילות וטריפות. מדאמרינן ביומא דרבי יוחנן ס"ל דחצי שיעור אסור מן התורה הוי הטעם כיון דחזי לאצטרופי איסורא קאכיל. אלמא חצי שיעור אפי' באיסור תורה לא מתסר אלא משום דחזי לאצטרופי ה"ה בשבועות אעפ"י שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם. ה"מ למלקות ולקרבן. אבל כיון דחזי לאצטרופי ולאשלומי לכזית איסורא מיהא איכא. ואע"ג דהתם ביומא מרבויא דכל חלב מייתינן חצי שיעור. הא ודאי האי רבוי לא כתיב אלא גבי חלב ואפ"ה ילפינן מיני' לכל איסורין משום דפשיטא לן דלא אסרי' רחמנא אלא משום דחזי' לאצטרופי ולמה לא יהא דין שבועות כדין שארי איסורין עכ"ל:

ונראה לענ"ד דהיש אומרים ס"ל כדעת התוס' דסברא דחזי לאצטרופי לא הוי רק הוכחה דדרשה דכל חלב לרבות חצי שיעור הוי דרשה גמורה אבל משום האי סברא לחודי לא סגי לאסור חצי שיעור וע"כ בשבועות אע"ג דאיכא נמי סברא דחזי לאצטרופי י"ל דמותר בפחות מכשיעור משום דהאי גברא לא נתכוין אלא לכשיעור. ואליבא דהר"ן צריך לומר דלא תקשי כיון דסברא דחזי לאצטרופי הוי סברא אלימתא. א"כ קרא גבי חלב לרבות חצי שיעור למה לי. משום דס"ל להר"ן דלא אמרינן הך סברא דחזי לאצטרופי רק אחרי דמצינו בתורה שאסרה חצי שיעור גבי חלב אמרינן משום הך סברא דחזי לאצטרופי שלא לחלק בין חלב שהיא כרת לשארי איסורין. אבל אי, לא הוי מצינו בתורה כלל עיקר איסור דחצי שיעור משום האי סברא דחזי לאצטרופי לחודי לא הוי אמרינן לחדש לאסור חצי שיעור ובתשו' רשב"א ח"ב (סי' תל"ט) ראיתי שנשאל מאיזה טעם הוי חצי שיעור באיסורין אסור ואין בו מלקות. ממ"נ אם הוא איסור דאורייתא. א"כ מוזהר על אכילתו וללקי עליו. ואם אינו לוקין א"כ אף איסור לא יהא בו. והשיב הרשב"א הא דאין לוקין על חצי שיעור. משום דעיקר קרא אכילה כתיב לא תאכלו כל נבילה. כל חלב וכל דם לא תאכלו. ואין אכילה פחותה מכזית. ומכל מקום דכתיב כל ולא כתב רחמנא נבילה לא תאכלו חלב ודם לא תאכלו. אשמעינן קרא אפי' היכי דליכא שיעור אכילה ג"כ לא תאכלו. וקרא אחד ריבה וקרא אחד מיעט. מאי ריבה ריבה לאיסור ומאי מיעט מיעט למלקות עכ"ד. ולכאורה להרשב"א קשה קושית התוס' ביומא. למה קאמר הש"ס דטעמא דרבי יוחנן משום דחזי לאצטרופי ולא קאמר משום קרא דכל חלב לרבות חצי שיעור. ולהרשב"א ליכא למימר דה"א דעיקר קרא דכל חלב אתי לכוי. דאכתי מוכח מהני קראי דכל נבילה וכל דם לא תאכלו דאתי לרבות חצי שיעור כמ"ש הרשב"א. גם ליכא למימר כמ"ש הר"ן דמקרא דכל חלב לא הוי ילפינן שארי איסורין רק בהך סברא דחזי לאצטרופי אמרינן דאין חילוק בין חלב לשארי איסורים. דהא באמת כתיב קראי טובי גבי נבילה ודם דכתיב כל נבילה וכל דם דאתי לרבות חצי שיעור אבל זה אינו. דאכתי יש לומר דהרשב"א ס"ל כהר"ן משום דבלאו האי סברא דחזי לאצטרופי לא הוי ילפינן שארי איסורין מחלב ונבילה ודם משום דהוי ב' וג' כתובין דאין מלמדין לכ"ע. או דלא הוי ידעינן חצי שיעור באיסור שבועה דהוי איסור הבא ע"י עצמו. גם לא הוי ידעינן לאסור חצי שיעור ביוה"כ. משום דהכא לאו המאכל נאסר אלא יומא קא גרים. ואיתא אח"כ היתר ואינו דומה להני איסורין דחלב ונבילה ודם. ע"כ קאמר סברא דחזי לאצטרופי דמגלה הך סברא דלא מחלקינן באיסורין כמ"ש הר"ן:

גם יש לומר דהרשב"א ס"ל כהתוס' דבלא האי סברא דחזי לאצטרופי הוי אמרינן דדרשה דכל חלב לאו דרשה גמורה אלא אתי לכוי ואי דהא אכתי איכא קרא אחרינא דכתיב כל נבילה וכל דם. דהני וכל אתי ג"כ לכוי לאסור דמו ונבלתו. ובהדיא אמרינן בכריתות (דף כ"א). דכל דם וכל נבילה אתי לרבוי דמו של כוי ונבלתו של כוי. ע"כ קאמר הש"ס האי סברא דחזי לאצטרופי דמגלה דהא דדרשינן מהני קראי דכל לרבות חצי שיעור הוא דרשא גמורה כמ"ש התוס':

ובזה נלע"ד דתליא מלתא אם חצי שיעור אסור בשארי איסורין שאינן איסורי מאכל. להר"ן דס"ל דטעם דחזי לאצטרופי הוא. אע"ג דאיכא לחלק בין חלב שלא נילף מיני' מ"מ משום הך סברא דחזי לאצטרופי אמרינן דאין חילוק. א"כ בכל איסורין דשייכא האי סברא דחזי לאצטרופי. חצי שיעור שבו הוי איסור תורה. אבל להתוס' דמשום האי סברא דחזי לאצטרופי לא הוי אסרינן כלל חצי שיעור אלא דילפינן מקרא דכל חלב וכל דם וכל נבילה כמ"ש הרשב"א. א"כ יש לומר דוקא באיסורי אכילה כמו הני איסורים אסרינן חצי שיעור אבל לא בשארי איסורין כמו שנבאר בע"ה. וכן נראה להוכיח מדברי התוס' גיטין (דף כ') ד"ה בכתיבת קעקע שכתבו מדאורייתא ליכא איסורא עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול. אבל איסורא דרבנן מיהא איכא. ועי' בב"ש באע"ז (סי' קכ"ד ס"ק ט"ז) דאם לא מלאו בדיו לא הוי רק איסורא דרבנן ע"ש. ולא אמרינן דהוי איסורא דאורייתא בכתיבה לחודי משום חצי שיעור. דשיעור האיסור הוא דוקא שיכתוב וימלא בדיו. גם בכתיבה לחודי הוי נמי סברא דחזי לאצטרופי למלאות בדיו. (ודוחק לומר דהתוס' דכתבו דאיכא איסורא מדרבנן הוא אליבא דריש לקיש דס"ל דחצי שיעור אסור רק מדרבנן). וע"כ משום דס"ל להתוס' דבשארי איסורים דלאו איסור מאכל לא ילפינן מחלב לאסור בו חצי שיעור:

גם מדברי התוס' דשבועות (דף ט"ז) ד"ה מנה"מ. דפריך הש"ס טומאה בעזרה מנא הני מילי. וכתבו התוס' דמהא דגמירי לקמן שיעור שהיה לא שמעינן לא מלקות ולא כרת. דהוי אמינא איסורא בעלמא הוא דאיכא. יש להוכיח דס"ל דלא שייכי איסור דחצי שיעור בשארי איסורין. דאל"כ מאי תירצו דה"א דהא דגמרינן הלכתא לשיעור שהיה הוא לאיסורא בעלמא. כיון דאפי' בשיעור השתחויה דהוי שיעור שלם ליכא מלקות ולא כרת א"כ למה בעינן שיעורא. דהא גם חצי שיעורא ופחות מכשיעור שהי' הוי איסור תורה. וע"כ כמ"ש דהתוס' ס"ל דלא שייכי חצי שיעור לאיסור תורה בשארי איסורין דלא הוי איסור מאכל. אחר זמן מצאתי בתשו' נודע ביהודא תנינא בהשמטות מבנו הגאון מוהר"ש לנדא חלק יו"ד (סי' י"א) ועי' בדגול מרבבה באו"ח (סי' תע"ב ס"ק יו"ד) שם הוכיח הגאון ז"ל מתוס' שבועות (דף ס"ז) ד"ה מנא הני מילי דלא שייך לומר ח'"ש אסור מן התורה כי אם באיסורי אכילה ע"ש ודוק. בודאי כיון למה שכתבנו. וכן מוכח מדברי הרב המגיד (בפ"א מה' חמץ ה' ז). דכתב דקיי"ל כר"י נגד ר"ל. דחצי שיעור אסור מן התורה והוא כלל לכל איסורי מאכל שבתורה ע"ש. א"כ דקדק בלשונו דהוא כלל לכל איסורי מאכל דוקא משמע דשארי איסורין אינו כלל זה דחצי שיעור יהי' בו איסור תורה וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"א מה' שבת ה' ג') שכתב כל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור הרי זה פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן. אבל אסור לעשות דבר זה בשבת. ואיסורו הוא מדברי סופרים והוא הרחקה מן המלאכה עכ"ל. ואי נימא דחצי שיעור דאסור מן התורה הוא כלל לכל איסורי תורה. א"כ כמה וכמה חיובי דשבת ופטורי דשבת תליא בשיעורין. כמו הקוצר והמעמר והדש והאופה והזורה והבורר דכולם הוי שיעורן בכגרוגרות. וכן הגוזז דשיעורו כמלא הסיט והכותב שיעורו בשתי אותיות ואות אחת פטור כמ"ש הרמב"ם (פי"א מה' שבת ה' י"ג) ע"ש. א"כ בפחות מכשיעור הוי חצי שיעור דאסור מן התורה וחזי לאצטרופי להשלים לכשיעור והיכי כתב הרמב"ם כללא היכי דאמרינן שהעושה דבר זה פטור לא הוי רק איסור דרבנן והרחקה מן המלאכה. וע"כ כמ"ש דבאיסורין שאינו איסור אכילה לא אמרינן בהן דחצי שיעור אסור מן התורה:

והנה הרמב"ם (פרק כ"א ה' א') כתב נאמר בתורה תשבות. אפי' מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן. ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות. וכתב הרב המגיד כוונת רבינו הוא שהתורה אסרה פרטי המלאכות המבוארות עפ"י הדרך שנתבארו עניניהן ושיעוריהן. הי' האדם יכול להיות עמל בדברים שאינן מלאכות כל היום. לכך אמרה תורה תשבות. ובאו חכמים ואסרו דברים הרבה. או תהי' כוונת רבינו. שיש לשבותין של דבריהם סמך מן התורה מתשבות. והלח"מ כתב לפרש דברי הה"מ. דפי' האחד הוא שהתורה אסרה מלאכות גמורות. אבל בפחות מכשיעור לא. מפני שהתורה לא אסרה אלא המלאכות כפי השיעורין והענינים שנתבארו. אבל המלאכות פחות מכפי שיעור החיוב לא נאסר מן התורה. לכך אמרה תורה תשבות. וזהו שכתב אפי' מדברים שאינן מלאכה כלומר אינו מלאכה שלא להתחייב בהן. ומ"ש ודברים רבים הן שאסרו חכמים לא נכלל זה בענין תשבות. אלא ענין אחר בפני עצמו הוא שאסרו חכמים דברים שלא נזכרו בתשבות. והפי' השני שכתב ה"ה שלא באה התורה לאסור מיני שבות. אלא למלאכות גמורות. אבל חכמים סמכו בשבות על מקרא זה ע"ש. א"כ לפי' השני דהמ"מ. אפי' חצי שיעור דמלאכה לא הוי איסור תורה. ולפמ"ש מוכח כפי' שני דהמ"מ מהא כללא דכייל רבינו בריש ה' שבת כל מקום שנאמר פטור אבל אסור לעשות דבר זה בשבת. הוי רק איסורא מדרבנן והרחקה היא מן המלאכה. א"כ גם בחצי שיעור מלאכה דשבת הוי רק איסור דרבנן. א"כ מוכח דלא כפי' הראשון דהמ"מ דחצי שיעור מהמלאכה הוי איסור תורה משום קרא דתשבות. גם מפי' הראשון דהמ"מ מוכח דל"א חצי שיעור בשארי איסורין שלא איסורי מאכל דאל"כ למה בעי קרא דתשבות ע"ז דתיפוק לי' דבלא"ה אסור מן התורה משום חצי שיעור:

אמנם מצינו דעת כמה פוסקים דס"ל דחצי שיעור אסור מן התורה אפי' בשארי איסורין שאינו איסורי מאכל. רש"י בשבת (דף ע"ד) ד"ה וכי מותר לאפות פחות מכשיעור. כתב דכפחות מכשיעור נהי דחיוב חטאת ליכא איסורא מיהא איכא. דקיי"ל דחצי שיעור אסור מן התורה בפרק בתרא דיומא וכ"כ הג"א בפ' כלל גדול ובר"פ המוציא. כל השיעורים הוא לענין חיוב חטאת אבל לאיסור דאורייתא אפי' בכל שהוא כדאמר בפרק כלל גדול ע"ש. וכ"כ המג"א באו"ח (סי' ש"מ ס"ק ב') דוקא אם נוטל בכלי שתי שערות חייב. אבל באחת איכא איסורא כמו בכל חצי שיעור ע"ש. וכן נראה מדברי הסמ"ע בחו"מ (סי' שנ"ט ס"ק ב') אסור לגזול או לעשוק אפי' כל שהוא וכתב הסמ"ע הטעם דחצי שיעור הוא איסור דאורייתא כמו שאסור חצי שיעור באיסורין. וכ"כ הרא"ה בס' החינוך (סי' רכ"ט) דלאו דלא תגזול אינו חל רק בשוה פרוטה כו'. ופחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון אבל מ"מ אסור דבר תורה כמו חצי שיעור שאין לוקין והוא איסור תורה. וע"כ דס"ל להני רבוותא דחצי שיעור אסור אפי' בשארי איסורין שלא איסורי מאכל. דאל"כ היכי מדמי גבי ממון דבעינן שוה פרוטה דפחות מש"פ אסור מטעם חצי שיעור. כיון דאפי' באיסורי תורה שאינו איסורי מאכל לא הוי חצי שיעור מן התורה [ולפ"ז תמוה לי דברי הרב המגיד. דה"ה כתב ג"כ כדברי הסמ"ע (פ"א מה' גניבה ה' ב,) דאסור לגנוב כל שהוא. דדין פחות משוה פרוטה כדין חצי שיעור באיסורין. דהא הרב המגיד כתב (בפ"א מה' חמץ ה' ז') דחצי שיעור אשור מן התורה הוא כלל לכל איסור ומאכל דוקא]:

וזה נראה דהוי טעמא דרמ"ה שהובא בטור יו"ד (סי' קס"א) שכתב אפי' פחות משוה פרוטה ג"כ אסור מדין תורה בריבית. אלא שאין מוציאין בדיינים. דלכאורה קשה על הרמ"ה קושית התוס' בכתובות (דף מ"ו) ד"ה אתי' שהוכיחו מסוגיא דריש פרק איזהו נשך דקאמר למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו בריבית לאו באונאה דאם יש ריבית בפחות משוה פרוטה הא איצטרך לאו בריבית לפחות מש"פ. וע"כ דאין בריבית בפחות מש"פ. משום דגם הרמ"ה מודה דעיקר לאו דריבית הוא רק על שוה פרוטה. רק פחות מש"פ דאסור הוא מטעם חצי שיעור דאסור מן התורה. ע"כ אסור גם בריבית אפי' בפחות מש"פ מן התורה כמ"ש הרמב"ם גבי לגנוב ולגזול דאסור אפי' כ"ש מדין תורה. מטעם דחצי שיעור בממון הוא אסור מדאורייתא כמו חצי שיעור באיסורין:

אך לפמ"ש דהרמב"ם ס"ל דבאיסורין שאינו איסורי מאכל ל"א דחצי שיעור אסור מן התורה. כמ"ש לדייק מדבריו מריש ה' שבת. ע"כ צ"ל הא דכתב הרמב"ם אסור לגזול ולעשוק אפילו כל שהוא. לא הוי הטעם כמ"ש ה"ה והסמ"ע משום דהוי חצי שיעור דהוי איסור דאורייתא. אלא דהרמב"ם ס"ל דלאו דלא תגזול כולל אפי' כל שהוא. רק פחות מש"פ לא הוי בעשה דוהשיב את הגזילה דפחות משוה פרוטה לאו מידי דהישבון וניתן למחילה וכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"א מה' גזילה ה' ו') הנוזל פחות משוה פרוטה אעפ"י שעבר אינו בתורת השבה. משמע דגם פחות משוה פרוטה עבר בלאו דלא תגזול:

ובזה יבואו לנכון דברי הר"י קורקס שהביא הכסף משנה (בפ"ב מה' מעילה ה' ט"ז) דהקשה דברי הרמב"ם אהדדי דבפ"א מה' מעילה (ה' ט') כתב הרמב"ם המקדיש בעלת מום קבוע למזבח אינו אסור בגיזה ועבודה אלא מדבריהם. ובפ"ב מה' מעילה (ה' ט"ו) כתב כל בהמות קדשי קדשים שהיא בעלת מום בין שקדם מום קבוע להקדישו בין שקדם הקדישו למום קבוע כו' הרי זה מועלין בהן. א"כ אמאי כתב דגיזה ועבודה אינו אלא מדבריהם לתסר מן התורה דהא מועלין בהם. וכתב הר"י קורקס דבפ"א מיירי שאינו נהנה מאותה גיזה ועבודה אי נמי מיירי שאין הגיזה ועבודה שוה פרוטה. והמשנה למלך השיג עליו בתי' שני. דאפשר דאפ"ה אסור מן התורה כדין חצי שיעור דקיי"ל דאסור מן התורה ויש סמך לזה ממ"ש הר המגיד בפ"א מה' גניבה. וכן מוכח ממ"ש רבינו (בפ"ז מה' מעילה ה' ח') ויראה לי שאינו לוקה על פחות משוה פרוטה אם הי' מזיד משמע דמ"מ הוי איסור תורה. ולפמ"ש א"ש דברי הרי"ק. כמ"ש להוכיח מדברי הרמב"ם דס"ל דבשארי איסורין שלא איסור מאכל לא נאסור בו חצי שיעור לאיסור תורה. והא דכתב הרמב"ם אסור לגזול אפי' כ"ש הוא מטעם דלאו דלא תגזול קאי על הכל אפי' שאין בו שוה פרוטה. א"כ שפיר י"ל דבפ"א מה' מעילה מיירי הרמב"ם דגיזה ועבודה אין בהם שוה פרוטה. והא דכתב הרמב"ם (בפ"ז ה' ט') שאינו לוקה על פחות משוה פרוטה אם הי' מזיד. ה"ה דגם איסור תורה ליכא. כיון דלא הוי בזה איסור דחצי שיעור. וכיון דאין לוקין עליו והתורה לא קאי ט"ז היכי דנהנה פחות מש"פ מניין לנו לומר דהוי איסורא דאורייתא כמ"ש הרשב"א בתשו' דחצי שיעור גופא דהוי איסור תורה ואין לוקין עליו. הוא מטעם ריבוי דכל ומיעוט דלא תאכלו דאכילה הוי בכזית ומטעם חזי לאצטרופי אמרינן דבכל איסורי מאכל דוקא הוי איסור דחצי שיעור כמ"ש לעיל וכן נראה לי מדברי הרמב"ם (בפ"א מה' מעילה ה' ז'). דכתב אסור לגזוז ולעבוד בקדשי מזבח. בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים שנאמר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך וה"ה לשארי קדשים, והגוזז את השור ועובד בצאן לוקה מן התורה כו' ויראה לי שאינו לוקה עד שיגזוז כדי רוחב הסיט כפול לא יהא זה חמור משבת עכ"ל. והא גבי שבת כתב הרמב"ם דכל מקום שנאמר העושה דבר פטור אבל אסור לעשות כן מדרבנן והרחקה היא מן המלאכה. וע"כ גם הכא היכי דגוזז פחות מכדי רוחב הסיט הוי כשבת. דלא הוי רק איסור דרבנן ואפ"ה כתב הרמב"ם גבי בכור דאינו לוקה עד שיגזוז כדי רוחב הסיט כפול:

והנה לולי שאיני כדאי להרים ראש להרהר אחרי רבינו הגדול הייתי אומר דאסור לגזוז בבכור וקדשים אפי' שער אחת. לוקה כיון:

דקרא סתמא כתיב ובש"ס לא מצינו שיעור לזה. וכמו בעבודה ליכא שיעורא ה"נ כמו כן בגוזז. ולא דמי לשבת דהתם הוי האיסור משום כל מלאכה לא תעשו. וקבלו חז"ל כדי רוחב הסיט חשובה מלאכה ופחות מזה לא חשיב מלאכה. אבל הכא לא הוי האיסור משום מלאכה. דמלאכה שהשור עובד כבר נאמר לא תעבוד בבכור שורך וגוזז לאו מחמת מלאכה רק האיסור הוא על האדם לגזוז השור והצאן דקדשים ולאו משום מלאכה נאסר. א"כ אפי' בפחות מרוחב הסיט נמי אסור. וכה"ג אמרינן בירושלמי פסחים (פ"ד ה' ג') בכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה. מה בין גסה ובין דקה. בהמה גסה יש בה חיוב חטאת בהמה דקה אינו חיוב חטאת ואינו חולב ואינו גוזז. תמן הוא מתחייב. ברם היא מתחייבת. ולכאורה יש להביא ראי' לזה מבכורות (דף כ"ה) שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר רבי יוסי בן המשולם אומר גוזז במספרים ואינו חושש. והוי ס"ד דגמ' שם דטעמא דרבי יוסי הוי משום דהוי דבר שאון מתכוין וס"ל דבר שאינו מתכוין מותר. וכ"כ הרמב"ם (פ"א מה' פרה ה' ג'). היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר כו' גוזז במספרים את ראשן המשחיר ואינו חושש לגיזה בקדשים שאין כוונתו לגוז. א"כ אע"ג דשתי שערות לא הוי כדי רוחב הסיט. אם הי' מתכוין הוי חייב משום גוזז. אך יש לומר דהא גם הרמב"ם ס"ל דפחות מרוחב הסיט הוי איסור דרבנן לפחות כמ"ש. א"כ אפי' בפרה דהוי קדשי ב"ה דהוי רק איסור גיזה מדרבנן כמ"ש שם בבכורות. ופחות מכשיעור אסור במתכוין משום איסור דרבנן רק דאינו חושש משום אינו מתכוין לגוז ע"כ מותר לגוז במספרים ראשן המשחיר. ועי' בתוס' יומא (דף ל"ג) דאפי' באיסור דרבנן למ"ד דאין מתכוין אסור. גם בזה אסור ע"ש. ע"כ הוי ס"ד דגמ' בבכורות דטעמא דרבי יוסי משום דהוי דבר שאינו מתכוין]:

וראיתי בתשו' חכם צבי (סי' פ"ו) כתב טעם לדברי הפוסקים דס"ל דגם פחות מכזית צריך לבער כדי שלא יהי' איסור דבל יראה והא דאתמר בפסחים דפחות מכזית אינו צריך לבער הוא דוקא בדבוק לכותלי הבית או בדופני הכלים. אבל בעינא אפי' פחות מכזית צריך לבער. הוא מטעם דקיי"ל דחצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי ה"נ חצי זית חמץ חזי לאצטרופי ע"כ צריך לבער. רק כשהוא דבוק לכותל נתבטל ונעשה כעץ. ולדעת הרא"ש דס"ל דאפי' באינו דבוק הפחות מכזית א"צ לבער. כמ"ש הרא"ש בפסחים (דף מ"ה) דהרמב"ם דנקט דבוקים לכותלים אורחא דמלתא נקט ע"ש. אפשר לומר דשאני איסורי אכילה דאתי לן קרא דכל חלב כדאיתא ביומא וכבר כתבו בתוס' למאי איצטרך קרא וסברא. ולפ"ז בכל שארי איסורי תורה כגון התולש שער אחד בנזיר. ובגליון חכ"צ שלי כתבתי כי קולמוסו פלטה דבר שאינו. דבנזיר אפי' שער אחד וספסוף כל שהוא לוקה כמבואר בנזיר (דף מ') וברמב"ם פ"ה מה' נזירות ה' י"א ע"ש] או בשבת. או מוציא פחות מכשיעור אין בו איסור תורה כלל. דטעמא דחזי לאצטרופי לחודי לא מהני. ובהגהת משנה למלך (פי"ח מה' שבת ה' א') תמה עליו דלא זכר דברי רש"י והג"א שהבאתי לעיל דכתבו דגם בשבת שאינו איסורי אכילה נאסר ג"כ חצי שיעור מן התורה. ולפמ"ש והוכחנו מדברי הרמב"ם והתוס' דס"ל הכי כמ"ש החכ"צ דבשאינו איסורי מאכל לא אמרינן דחצי שיעור מן התורה א"כ ליכא קושיא אי נימא דגם הרא"ש דס"ל דפחות מכזית א"צ לבער. ולא אמרינן דחצי שיעור אסור מן התורה בזה משום דלא הוי איסורי אכילה כמ"ש התוס' והה"מ:

עוד כתב החכ"צ ליישב דעת הרא"ש הא דפחות מכזית א"צ לבער. דיש לומר אע"ג דבכל האיסורין פחות מכשיעור הוי ג"כ איסור תורה. היינו דוקא בעושה מעשה שמחשיבו לאותו פחות מחצי שיעור. אבל חמץ בפסח פחות מכזית שאינו עושה מעשה אלא מניחו בביתו ואינו מבערו. כיון שאינו עושה דבר שמראה בו שמחשיבו לא אמרינן בי' חזי לאצטרופי. ולכאורה יש לסתור סברא זו. מהא דכתב הרמב"ם והב"י בחו"מ (סי' שנ"ט) אסור לגזול או לעשוק אפי' כל שהוא בין מישראל ובין מעכו"ם וכתב הרב המגיד ריש ה' גניבה והסמ"ע דהטעם דהוי איסור משום חצי שיעור דהוי דאורייתא כמו שאר איסורין הא עושק אינו עושה מעשה כלל. אלא דאינן מחזר הלוואתו דאתי לידי' בהתירא או דכובש שכר שכיר דאינו עושה מעשה כלל ואפ"ה אמרינן דהוי איסור סורה משום חצי שיעור. אך לפמ"ש לעיל טעם אחר בדברי הרמב"ם יש מקום לדברי החכ"צ העולה ממה שכתבנו דזהו הדין אם חצי שיעור דאורייתא. בשארי איסורין שאינו איסורי מאכל הוי פלוגתא דרבוותא. לדעת הרמב"ם והתוס' והרב המגיד ליכא איסור דחיי שיעור רק באיסורי אכילה. ודעת רש"י והג"א והמג"א והסמ"ע הוי כלל זה דחצי שיעור אסור מן התורה הוא לכל האיסורין:

ולפמ"ש יבואר דברי מרן הב"י ביו"ד (סי' ק"פ סעי' ט') לנכון. שכתב שיעור קרחה כדי שיראה בראשו כגריס פנוי בלא שערות. ויש אומרים שתי שערות. ויש מי שאומר דאיסורא איכא אפי' בשער אחת. לכאורה אינו מדוקדק מה שכתב יש מי שאומר דאיסורא איכא אפי' בשער אחת משמע דיש מי שפליג ע"ז. הא הוי דבר ברור לאיסור אפי' שער אחת מטעם דחצי שיעור הוי איסור תורה. ולפמ"ש כוונת דבריו דכתב דיש מי שאומר דאיסורא איכא היינו איסור דאורייתא מטעם חצי שיעור וכן משמע ברא"ש במוע"ק פא"מ (סי' ק"מ) דכתב דפליגי אי בעינן כגריס או שתי שערות היינו למלקות הא לענין איסורא אסור למתלשי כלל בשערי'. ולא קאמר דמדרבנן אסור למתלשי כלל משמע דהוי איסור תורה. וע"כ הוי הטעם דס"ל דחצי שיעור אסור מן התורה לכל איסורין. וכ"כ בביאורי הגאון מוהרא"מ הטעם דאיסורא איכא אפי' בשער אחת משום דחצי שיעור אסור מדאורייתא. ובזה הבאנו דעת כמה ראשונים דס"ל דלא אמרינן דחצי שיעור אסור באיסורין שאינו איסורי מאכל ע"כ כתב הב"י בשם יש מי שאומר. ולפ"ז נדחין דברי החכ"צ שכתב בדעת הרא"ש הא דפחות מכזית דא"צ לבער הוא דס"ל דלא אמרינן דחצי שיעור אסור מן התורה באיסורין שאינו איסור אכילה. דהא מדברי הרא"ש במוע"ק גבי שיעור קרחה נראה דהוי איסור דאורייתא אפי' בשער אחת וע"כ הוי מטעם דחצי שיעור אסור מדאורייתא א"כ ס"ל דחצי שיעור אסור מן התורה בכל איסורין אפי' דלא הוי איסור אכילה. והא דס"ל להרא"ש דפחות מכזית א"צ לבער ולא אמרי' בזה דאסור משום חצי שיעור משום דפחות מכזית הוי בכלל פרורין דממילא בטל ולא עשאן הכתוב כאלו הן ברשותו. דאיסור בל יראה הוי רק בכזית דחשיב דלא בטיל ממילא ע"כ לא שייך בזה משום חצי שיעור דאסור מן התורה. וכ"כ בחידושי פני יהושע בביצה ועי' בתשו' ש"א (סי' פ"א) כתב ג"כ טעם נכון דלא שייך בבל יראה לאסור בו משום חצי שיעור. דלא דמי לכל חצי שיעור דחזי לאצטרופי. היינו אם יאכל חצי שיעור האחר יהי' האיסור למפרע מכל שהוא הראשון דמצטרף לשיעור אכילה. אבל בבל יראה אפי' דישלים אחר זה לכזית יהי' האיסור רק מכאן ולהבא ולא למפרע א"כ אינו חזי לאצטרופי מקרי ע"ש:

ולכאורה הי' מקום בזה ליישב דברי הראב"ד בהשגות (בה' עכו"ם פי"ב ה' יו"ד) דהרמב"ם כתב המלקט שערות לבנות מתוך השחורות משלקט שערה אחת לוקה מפני שעדה עדי אשה. והראב"ד כתב לא מחוור שיהי' לוקה באחת. שלא אמרו אלא אסור. ועוד מאי עדי אשה איכא בחדא דלא מנכרא כלל. והכ"מ תמה עליו בזה. דא"כ אמאי קאמרי בגמ' (שכת דף צ"ד) דבר זה אפי' בחול אסור משום לא ילבש גבר כיון דלא מנכרא מלתא בחדא ולאו עדי אשה הוא לא הוי לאתסורי כלל. וכן השיג עליו בב"י (סי' קפ"ב) עי"ש. דאפשר דטעם הראב"ד דאעפ"י דלא מנכרא מלתא בחדא וליכא מלקות בשער אחת. מ"מ איסורא איכא משום חצי שיעור בשער אחת שמלקט הלבנות מן השערות וחזי לאצטרופי:

אך נראה דאפ"ה יפה הקשה הב"י עליו. דכה"ג אינו שייך לאסור משום חצי שיעור כיון דעיקר האיסור להראב"ד משום עדי אשה דלובש בגד אשה וניכר דזהו בגד אשה. ע"כ בלוקט שער אחד דלא מנכרא מלתא כלל אין כאן שום התחלת איסור שיהא נראה בו עדי אשה. ע"כ לא שייך בזה עדי אשה לאסור משום חצי שיעור. דלא דמי לכל איסורין דאפי' כל שהוא הוא מגוף האיסור אלא דאין כאן שיעור שלם. ע"כ אמרינן דחצי שיעור הוי איסור תורה אבל הכא האיסור הוא רק במלקט שני שערות לבנות דניכר עדי אשה. ובאחת דלא מנכרא עדי אשה כלל לא הוי כלל מהאיסור. וכה"ג צריך לומר בהא דאיתא בע"ז ג (ח"א) (דף מ"ג) ויבואר ביו"ד (סי' קמ"א סעי' ד') דאסור לצור כדמות משמשים של מעלה כגון ד' פנים בהדדי או לצור י"ב מזלות בהדדי אבל פחות מזה כגון שני פנים או מזל אחד ליכא שום צד איסור (כמ"ש הש"ך שם ס"ק למד) ואמאי לחסרו משום חצי שיעור להני פוסקים דחצי שיעור אסור בכל איסורין א"כ אפילו צורה אחת יהי' אסור גם חזי לאצטרופי. ולכ"ע הוי לפחות איסור מדרבנן בחצי שיעור שאינו איסור מאכל. וע"כ משום כיון דעיקר האיסור משום לא תעשון כדוגמא של מעלה. ע"כ היכי דלא הוי בכלל דוגמא של מעלה לא הוי כלל מהאיסור, ע"כ לא שייך בזה לאסור משום חצי שיעור:

ובזה מיושב שפיר מה שראיתי להרבה אחרונים שנתקשו במעביר ד' אמות בר"ה אמאי לא אמרינן גם בפחות מן ד' אמות יהיה אסור משום חצי שיעור דאורייתא וחכמים התירו להלוך המציאה פחות פחות מד' אמות וע"כ דהוי רק מדרבנן וע"כ לא עמדו דבריהם במציאה. דאי הוי איסור תורה היכי התירו בזה, דיש לומר דהתורה נתנה לכל אדם ד' אמות כמבואר בעירובין (דף מ"ח) והוי הד' אמות כמו רשותו וביתו מוקף מחיצות דהוי רה"י גמור ע"כ מותר להוציא פחות מד' אמות בר"ה דכה"ג לא הוי כלל מהתחלת האיסור. דהאיסור אינו מתחיל רק דוקא חוץ לד' אמות דהוי כמוציא חפץ מרה"י לר"ה דהוי בכל שהוא. א"כ אינו שייכי לאסור פחות מד' אמות משום חצי שיעור דכה"ג לא הוי כלל מהאיסור כמ"ש. תדע דאל"כ קשה למ"ד דתחומין דאורייתא או להירושלמי והפוסקים דס"ל די"ב מילין הוי מדאורייתא א"כ יהי' אסור לילך בשבת אפי' אמה אחת משום חצי שיעור וחזי לאצטרופי לב' אלפים אמה או לי"ב מילין. וע"כ כמ"ש דאלפים אמה או י"ב מילין הוי כמו רשותו וביתו. והאיסור מתחיל רק אם הולך מחוץ לתחום ובתוך אלפים אמה לא הוי כלל התחלת האיסור דדמי לבית דמוקף מחיצות. א"כ לא שייך בזה לאסור משום חצי שיעור:

אך קשה הא דאמרינן בריש שבת דעקירה או הנחה. לחודי הוי רק איסור דרבנן אמאי לתסר להני פוסקים דס"ל דחצי שיעור אסיר מדאורייתא בכל האיסורין א"כ לתסר גם הכא מדאורייתא משום חצי שיעור. ואפשר לומר בזה דדוקא באיסורין דשני החצי שיעור שווים זה כזה. ולא מתלי חדא בחברי'. אסרינן כל חצי שיעור שבו משום דחזי לאצטרופי. אבל הכא דעל הנחה לא שייך לומר דהוי חצי שיעור דאורייתא דהא אי אפשר להנחה בלא עקירה וכיון שנעשית מכבר העקירה ע"י אחר ליכא למחשב להנחה לחצי שיעור דלא חזי לאצטרופי הנחה זו לעקירה שיעשה אח"כ האי גברא בחפץ זה דהא לא הוי בזה שיעור שלם הנחה ואח"כ עקירה ע"כ אפי' בעקירה לא חשבינן לאסור משום חצי שיעור דלא דמי לכל איסורין כמו בכזית דחלב ונבילה. דשני חצי שיעור שווים דכל חדא ראוי לאצטרופי לאחריני:

שוב ראיתי בתשו' חות יאיר (סי' ט"ו) שהעיר ג"כ בזה להקשות בזה דנאסור לטלטל פחות מד"א בר"ה משום חצי שיעור. וכמו כן יהי' אסור להלוך בשבת אפי' פחות מאלפים אמה משום דחצי שיעור דאורייתא. וכתב הטעם שאין לאסור מחמת חצי שיעור. בדבר הנזכר בפירוש בתורה כמו טלטול ד' אמות בר"ה דילפינן משבו איש תחתיו בעירובין (דף מ"ח ונ"א). ואלפים אמה ילפינן ממגרשי הערים וי"ב מילין מאל יצא איש ממקומו דמחנה ישראל. דכיון שהתורה התירה בהדיא לא מצינו לחז"ל שיאסרו משום חצי שיעור וכה"ג כתב הט"ז ביו"ד (סי' קי"ז) ולמ"ד דתחומין אלפים אמה הוי רק מדרבנן אע"ג דהתורה התירה בהדיא פחות מי"ב מילין היינו משום שמצאו סמך מן המקרא דמדותם אלפים אמה כמבואר בעירובין (דף נ"א) ע"ש. ודבריו אינן מספיקים בזה רק למ"ד דחצי שיעור הוי רק מדרבנן לא תקשי אמאי לא גזרו רבנן בזה בפחות מאלפים אמה ובטלטול פחות מד"א בר"ה. אבל למ"ד דחצי שיעור הוא מדאורייתא. א"כ בשלמא בטלטול דד' אמות בר"ה לא קשה דיהי' אסור פחות מד' אמות בר"ה משום חצי שיעור. די"ל דקרא התירא אתי לאשמעינן בקרא דשבו איש תחתיו דד"א מותר. א"כ התורה התירה בהדיא זה. אבל למ"ד דתחומין דאורייתא דילפינן מקרא דאל יצא איש ממקומו נימא דזה השיעור רק למלקות. ופחות מזה הוי רק איסורא דחצי שיעור כמו גבי איסורי מאכל דכתיב לא תאכלו ואכילה הוי בכזית ואפ"ה אמרינן דכזית הוי למלקות. וחצי שיעור אסור מדאורייתא ומטעם חזי לאצטרופי. עוד קשה לי על החו"י מה שכתב דלא שייך לגזור בדבר ששיעורו מפורש בתורה. הא עקירה והנחה אסרי רבנן אע"ג דילפינן מקראי בשבת דבעשותה דוקא יחיד שעשה זה עוקר ומניח דשנים שעשו פטורין ואפ"ה אסרי רבנן. ולפמ"ש א"ש דכאן לא הוי התחלת איסור כלל בפחות מאלפים אמה ובפחות מד' אמות. גם הא דמותר לטלטל בפחות מד' אמות הוא דכבר הניח החפץ בפחות מד' אמות. תו לא חזי לאצטרופי ולא דמי לשארי איסורין:

סימן ג

והנה יש להעיר בענין זה בדברי הרא"ש בב"מ (סי' כ') שכתב. ויראה דאפי' פחות משתות אסור לאנות את חבירו אם יש בו שוה פרוטה. כיון שיודע שאין מקחו שוה כל כך. דרחמנא אמר אל תונו בכל דבר שיש בו שיווי ממון הזהירה תורה שלא יאנה את חבירו אלא שאמרו חכמים שעד שתות הוי מחיל' לפי שכך דרך מקח וממכר לפי שהלוקח והמוכר אינן יכולי' לכוין בצמצום דמי המקח כו' עי"ש. דיש לדייק בלשונו שכתב דאסור לאנות חברו אפי' פחות משתות אם יש בו ש"פ. ולא כתב דאסור מדאורייתא אפי' פחות מש"פ כמו שכתב הרמב"ם ריש ה' גניבה דאסור לגזול ולעשוק אפי' כל שהוא מדין תורה והטעם כמ"ש המגיד משום חצי שיעור דאורייתא. א"כ ה"נ באיסור דבל תונו הוי איסורא אפי' בפחות מש"פ משום חצי שיעור. ולכאורה היה מקום לומר בזה דהרא"ש ס"ל דמה שאינו איסורי מאכל לא אמרינן בזה דחצי שיעור אסור מן התורה כמ"ש החכ"צ בדעת הרא"ש כמ"ש לעיל. והא דמשמע בסנהדרין (דף נ"ז) בגזל אפי' פחות מש"פ אסור בישראל כמ"ש רש"י שם. הוי מדרבנן כדמשמע ברש"י שכתב ישראל בישראל אסור ומעבר לא עבר. ועיין בסנהדרין (דף נ"ט):

אבל נראה לפרש דברי הרא"ש. הא דכתב דוקא דאסור לאנות בש"פ כמו שיבואר בעזה"י. לכאורה קשה לי בב"מ (דף נ"ה). דפריך ולתני נמי האונאה בפרוטה אמר רב כהנא זאת אומרת אין אונאה לפרוטות ופי' רש"י דאם היה המקח בשש פרוטות ואינה אותו בשתות בפרוטה דלא הוי אונאה. אמאי נשתנה דיני אונאה מכל דיני ממונות כמו גזל וגניבה וריבית דהוי האיסור בפרוטה. שוב מצאתי בחידושי ריטב"א הקשה כן על פירש"י בזה והביא שם דעת מפרשים בהא דאין אונאה לפרוטות. היינו היכי דהמקח הוי בפרוטה. דהאונאה הוי פחות מפרוטה ומחלי אינשי. והריטב"א הקשה ע"ז דאכתי קשיא וליתני האונאה פרוטה היכי דהמקח הוי שש פרוטות והאונאה הוי פרוטה. ולי קשה עוד על האי פירושא הא דקאמר רב כהנא זאת אומרת אין אונאה לפרוטות הא בכל דיני ממונות באיסור גזל וגניבה וריבית פחות מש"פ אינו חייב להחזיר דמחלי אינשי. ועוד דא"כ מאי טעמא דלוי דיש אונאה לפרוטות דאפי' פחות מש"פ חייב להחזיר הא קיי"ל דפחות מש"פ אינו בתורת הישבון אפי' היכי דאינו מוחל בפירוש כמ"ש בזה במ"א. ולענ"ד נראה לקיים דעת המפרשים אלו. דקשה לי אמאי לא פריך הש"ס דליתני גם הריבית ש"פ דהא בפחות מש"פ לא הוי דין ריבית כמ"ש התוס' בכתובות (דף מ"ו). לזה נראה דהגמ' לא פריך וליתני האונאה שוה פרוטה לאו אמידי דהוי ממונא דחייב להשיב דזה הוי בכלל גזל דתני דהוי בש"פ וע"כ לא פריך גם מריבית דליתני הריבית בפרוטה, משום דהוי בכלל גזל. ע"כ לא קשיא דליתני האונאה בפרוטה היכי דהוי המקח בשש פרוטות דהוי האונאה פרוטה כיון דהוי מידי דממונא א"כ הוי בכלל גזל. רק דהגמ' פריך דליתני האונאה פרועה על איסור דבל תונו איש עמיתו. דבכל מקח אמר רחמנא לא תונו. אע"ג דהמקח לא הוי רק בפרוטה דאונאת שתות הוי פחות מפרוטה אפ"ה עובר בבל תונו. ע"ז קאמר רב כהנא אין אונאה לפרוטות. דבזה ליכא כלל איסור דבל תונו. באם האונאה פחות משתות. דבזה דנותן לו החפץ בעד הדמים דהוי אונאה פחות מש"פ מחלי אינשי דכה"ג במקח ודאי הוי פחות מש"פ בכלל המקח דאינו יכול לצמצם המקח. ואע"ג שהמוכר יודע דשוה קצת יותר בפחות מש"פ אינו עובר בבל תונו. משום דכה"ג פחות מש"פ בכלל המקח ואינו דרך לדקדק בזה ויוכל למצוא לוקחים אחרים דיתנו לו המותר פחות מש"פ כמ"ש הרא"ש:

וא"כ יש לפרש דברי הרא"ש ג"כ הא דכתב דאסור לאנות חבירו בפחות משתות אם יש בו ש"פ ולא כתב דהוי איסור דאורייתא אפי' פחות מש"פ משום חצי שיעור כמו גזל משום דזהו פשיטא להרא"ש דכה"ג דיש אונאה פחות מש"פ ודאי הוי בכלל מקח דמחלי אינשי וליכא בזה איסור דבל תונו כמ"ש. רק הרא"ש מסתפק היכי דפחות משתות הוי דין ממין ש"פ אם יודע שאין המקח שוה כ"כ אסיר לאנות חבירו. דשמא אפי' עד שתות הוי בכלל מקח דלפעמים הלוקח חפץ במקח זה יוסיף עליו דמים יותר מכדי שווי ע"כ עד שתות אין כאן שם אונאה כלל ט"ש. [אולם הרמב"ם (בפי"ב מה' מכירה ה' ד') והרי"ף והרא"ש מפרשים כפי' רש'"י דרב כהנא דאמר אין אונאה לפרוטות היכי דהמקח הוי שש פרוטות ואונאה פרוטה אינו מחזיר. והוא דעת הב"י כחו""מ (סי' רכ"ז סעי' ה'). וקשה לי דהא מוכח דרבא לא ס"ל כרב כהנא דאין אונאה לפרוטה. דבריש פ' איזהו נסך (דף ט' א) דקאמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו בריבית לאו באונאה דהא איצטרך לאו באונאה דאי הוי ילפינן מהנך ה"א דאונאה ש"פ יחזיר כמו בגזל וריבית. וגם הני לא הוי ילפינן מאונאה רה"א דבנם בהני בגזל וריבית ליכא בפרוטה כמו אונאה. כמ"ש התוס' כה"ג לדייק מזה דבריבית בעינן ש""פ. וע"כ דרבא ס"ל כלוי דיש אונאה לפרוטות א"כ הוי להרי"ף והרא"ש והרמב"ם לפסוק כרבא דהוא בתרא וצ"ע]:

עוד יש להעיר בענין דחצי שיעור בזה מדברי הרמב"ן הביאו החמ"ח באע"ז (סי' ב' ס"ק א') שחולק על הרמב"ם דכתב המחבק ומנשק לעריות לוקה משום לא תקרבו לגלות ערוה. והרמב"ן ס"ל שאינו חייב רק בהעראה ושאר קריבות הוי רק מדרבנן כמ"ש בסוטה (דף כ"ו) פריצותא מי אסר רחמנא. ועי' בסנהדרין (דף ס"ו) מעשה חידודים לאו כלום. ועי' במגיד משנה (פכ"א מה' איסורי ביאה ה' א') דהרמב"ם מפרש מה שאמרו בגמ' ביבמות (דף כ"ה) העראה זו הכנסת עטרה כו' מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור היינו מחייב ביאה אבל לוקה משום לא תקרבו אבל הרמב"ן ס"ל דאינו חייב מן התורה רק בביאה גמורה או העראה ע"ש. ולדעת הב"ש (שם ס"ק ב') אפי' הכניס עד העטרה לא מקרי רק נשיקה ולא העראה. ומדברי הרמב"ן שהביא החמ"ח משמע אפי' נשיקה ג"כ לא הוי רק איסור מדרבנן משום פריצותא. ולכאורה קשה אמאי לתסר נשיקה משום חצי שיעור דהוי דאורייתא. ואינו דומה לשארי פריצותא במחבק ומנשק דלא הוי מגוף האיסור ביאה הוי רק מדרבנן. אבל נשיקה הוי מגוף איסור ביאה דהשיעור הוי בהכנסת עטרה. א"כ פחות מזה להוי כחצי שיעור. דיהי' אסור מדאורייתא כמו חצי שיעור דשבת וכיוצא בזה כמ"ש לעיל וע"כ דגם הרמב"ן ס"ל דחצי שיעור דלאו איסור מאכל אינו אסור מן התורה כמ"ש התוס' והמ"מ. ולהני רבוותא דס"ל דגם בשאינו איסור מאכל אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה אפשר אע"ג דמחבק ומנשק ס"ל כרמב"ן דהוי מדרבנן. מ"מ בנשיקה דהוי מגוף איסור ביאה הוי איסור תורה משום חצי שיעור:

ובזה יש מקום ליישב תמיהת התוס' בסוטה (דף כ"ו) שכבת זרע פרט לשקינא לה בנשיקה. ופריך הניחא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה אבל נשיקה לאו כלום היינו דאתי קרא למעוטי נשיקה אבל למ"ד העראה זו נשיקה מאי איכא למימר. ותמהו בתוס' ד"ה אלא. אדרבה איפכא מסתברא. למאן דאמר העראה זו נשיקה וחשיבה ביאה גבי שארי עריות היינו דאיצטרך קרא הכא למעוטי אלא למאן דאמר העראה זו הכנסת עטרה ולא חשיבה נשיקה גבי שארי עריות. הכא מאי איצטרך למעוטי והוא תמיה גדולה דהא הגמ' פריך לעיל כה"ג דאמר רבא שכבת זרע פרט לדבר אחר הוא לשקינא לה דרך אברים אמר לי' אביי פריצותא בעלמא הוא ופריצותא מי אסר רחמנא ומאי בעי קרא למעוטי. ונראה דרש"י במתק לשונו מיישב זה. בד"ה היינו דאתי קרא למעוטי נשיקה. דלא תימא העראה הוא. היינו דמהכא ילפינן זה דנשיקה לאו כלום הוא. ומהאי קרא אמרינן בכ"ד דנשיקה לאו כלום. אבל בלא האי קרא דאתי למעוטי נשיקה לא הוי ידעינן דנשיקה לאו כלום:

אך לכמ"ש דיש לומר דנשיקה דהוי מגוף האיסור ביאה הוי איסור תורה כמו חצי שיעור באיסורין. א"כ א"ש הגמ' דבשלמא בהא דאמר רבא פרט לשקינא לה דרך אברים. פריך הש"ס שפיר דפריצותא מי אסר רחמנא דלא הוי רק איסור דרבנן ולאו איסור דאורייתא כמ"ש הרמב"ן א"כ ליכא למימר דקרא אתי למעט פריצותא. אבל בהא דקאמר פרט לשקינא לה בנשיקה פריך הניחא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה, אבל נשיקה לאו כלום היינו לגבי חיוב ביאה לאו כלום. אבל מ"מ איכא איסור תורה משום חצי שיעור אתי קרא למעוטי לשקינא לה בנשיקה דלא הוי בזה קינוי. אבל למ"ד העראה זו נשיקה מאי איכא למימר דפשיטא דהוי קינוי כיון דהוי כביאה גמורה אלא די"ל דהתוס' אזלי לשיטתייהו כמ"ש דס"ל דבאינו איסורי מאכל לא אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה א"כ גם נשיקה דעי לפריצותא לדעת הרמב"ן דלא הוי איסור תורה]:

שוב בא לידי ס' המצות להרמב"ם ראיתי (במצות ל"ת שנ"ג) בהשגות הרמב"ן על הרמב"ם במה שחולק על הרמב"ם בקריבות לעריות הוי דבר תורה ולוקין ע"ז. וזה לשונו נבין מהם כי אצלם הוי האיסור רק מדרבנן. או יהי' מן התורה בכל דמתהני מאיסורא מתהני כדין חצי שיעור באיסורין. וברור דאין כוונת הרמב"ן כיון דמתהני מאיסורא א"כ זהו גופא הוי איסור משום חצי שיעור. א"כ אפי' שארי קריבות חיבוק ונישוק נימא דזהו הוי איסור תורה משום חצי שיעור וזה ודאי דאינו כן. דחיבוק ונישוק אינו מגוף איסור ביאה כלל היכי נאמר בזה לאסור משום חצי שיעור כמ"ש לעיל. רק כוונת דבריו דמסתפק אע"ג דנימא דהוי איסור תורה קריבה לעריות הוי רק איסורא בעלמא ולא דלוקין עליו משום לא תקרבו כדעת הרמב"ם והוא כמו חצי שיעור באיסורין דהוי איסורא בעלמא ואין לוקין עליו. וכה"ג כתב המגיד משנה (בפ"ח מה' מאכלות אסורות ה' ט"ז) דאיסור הנאה באיסורין הוי כמו חצי שיעור דאסור ואין לוקין עליו ע"ש. אך בנשיקה יש לומר דהוי איסור תורה דהוי מגוף האיסור ביאה א"כ אסור מטעם חצי שיעור אך החמ"ח כתב בשם הרמב"ן גם בנשיקה הוי רק איסור דרבנן. וע"כ דלא ס"ל חיש באיסור שאינו איסורי מאכל אך לפמ"ש לעיל דבעקירה ובהנחה בשבת ליכא למתסר משום חצי שיעור. משום דאי אפשר להנחה בלי עקירה ותלי' זה בזה לא דמי לשארי איסורין דכל חצי שיעור דשני חצאי שיעור שוים. וכל חדא חזי לאצטרופי לאחריני. ע"כ לא אמרינן בזה לאסור משום חצי שיעור א"כ ה"נ כיון דא"א גמר ביאה בלא נשיקה והכנ"ע ע"כ לא הוי דומיא דח"ש:

ולכאורה הי' נראה לבאר ג"כ בענין זה דח"ש, דברי הטור (ביו"ד סי' רצ"ו) שהביא דברי הראב"ד שכתב הא דבעינן בכלאי הכרם כרבי יאשי' עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד הוא דוקא למלקות. אבל איסורא איכא אפי' זורע מין אחד בין הגפנים. והרא"ש בה' כלאים ביאר דברי הראב"ד הא שכתב דלאיסורא לא בעינן שיזרע שלשתן במפולת יד. האי איסורא הוי רק מדרבנן. דכיון דלא אסרה אלא שלשה מינין ביחד מנ"ל דמקרי כלאי הכרם אם לא עשה כן. ומדברי הטור נראה דס"ל לדעת הראב"ד דהוי איסורא דאורייתא. ותמה עליו הב"י מה שלא כתב הטור בדברי הראב"ד כמ"ש הרא"ש דהא דאיכא איסור אפי' שלא במפולת יד הוי דק איסור דרבנן ע"ש. ולפמ"ש אפשר לומר דבזה תליא, פלוגתייהו. אי שייך ח"ש בשארי איסורין שאינו איסורי מאכל. א"כ גם הכא שייך לא סור לזרוע אפי' חד מין עם חרצן במפולת יד משום חצי שיעור דחזי לאצטרופי עוד עם אין אחר דכל זמן שלא נשרשו בארץ הוי כבת אחת ובמפולת יד. ועוד גם המחפה בעפר לוקה כזורע והרא"ש דכתב בדעת הראב"ד דלא הוי אלא איסורא דרבנן אם אינו זורע של שתן במפולת יד. ס"ל דלא שייך חצי שיעור בשארי איסורין שאינו איסורי מאכל. אבל זה אינו. דהא כתב הראב"ד דאיכא איסורא לזרוע אפי' חד מין בצד הגפן שכבר נשרש בארץ. וכה"ג דלא הוי במפולת יד לא שייך לומר דהוי' האיסור משום חצי שיעור כמ"ש לעיל דהכא לא הוי מכללא דחייבו התורה לזרוע ג' מינים במפולת יד, לא הוי בזה איסור דחצי שיעור א"כ מנא לן כה"ג איסור תורה. ועי' בלחם משנה (פרק יו"ד מה' מאכלות אסורות ה' ו') שעמד ג"כ בזה בדברי הרמב"ם ע"ש. ונראה דדעת הרמב"ם והראב"ד מדכתיב פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע דדרשינן מזה, בפסחים (דף כ"ה) דזרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא. ומפרשי לה אפי' במין אחד שנזרע בצד הגפן נאסרו הפירות בתוספת. ע"כ דהוי איסור מן התורה לזרוע חד מין בצד הגפן. דאי הוי מותר לגמרי מדאורייתא היכי הוי אסרה התורה באכילה והנאה. דעיקר איסור דכלאי, הכרם בהנאה הוא מה שמקרי כלאים בכרם. אלא משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים דמשמע דוקא שלשה מינים במפולת יד בעינן. ע"כ צריך לומר דקרא דלא תזרע כרמך כלאים קאי למלקות. וזרוע בצד הגפן דילפינן מפן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע דמה שהוסיף אסור דע"כ הוא ג"כ מחמת איסור הזרוע דבר תורה כמ"ש הוא לאיסורא ולא למלקות. א"כ אינו ענין כלל דברי הראב"ד לענין חצי שיעור משום דהכא דאסור לזרוע חד מין עם מרצן. משום אפי' בגפן שכבר נשרש אסור לזרוע בצידו דילפינן מפן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע:

עוד יש לעיין בזה בהא דכתב הטור בחו"מ (סי' כ"ז) המקלל אחד מישראל בלא שם וכינוי לוקה אבל איסורא מיהא איכא אעפ"י שאינו לוקה. וכתב הב"ח הביאו הש"ך (ס"ק ג') דהא דכתב דאיסורא איכא הוי איסור דאורייתא. דמניין לומר איסור דאורייתא דאיכא כיון דאינו לוקה. וגבי פטור דשבת אמרינן דהוי פטור אבל אסור הוי רק מדרבנן כמ"ש הרמב"ם ורש"י. ולא אמרינן פטור מחטאת אבל איסור תורה יש בו וכמ"ש הרשב"א בתשו' גבי חצי שיעור כמ"ש לעיל ולכאורה הי' מקום לומר דהוי איסורא דאורייתא משום חצי שיעור דשיעור שחייבו התורה אם יאמר ארור פלוני לד' בשם וכינוי. ופחות מזה אם יאמר ארור פלוני לחודי הוי אסור משום חצי שיעור וגם חזי לאצטרופי אם יסיים ויאמר לד' יהי' חיוב תורה למלקות. ואין לומר דא"כ אמאי אם הקללה באה מכלל הדברים. כגון שאמר פלוני אל יהי ברוך לד' או אל יברכהו ד' דג"כ הוי איסור תורה כמ"ש הב"ח. וכן משמע במתניתין דשבועות (דף ל"ה) אל יכך ויברכך ויטב לך. רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין. דמשמע דהאי פוטרין כמו פוטרין דאמרו חכמים ברישא. המקלל אביו ואמו בכינוי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין. דהאי פוטרין הוא מחיוב מיתה אבל הוא באזהרה כמ"ש הרמב"ם (בה' ממרים ה' ב') אם קללם בכינוי פטור מן הסקילה ולוקה כדרך שלוקין על אדם כשר מישראל. ה"נ באל יכך ויברכך דחכמים פוטרין הוי ממלקות אבל איסור דאורייתא יש בו ועי' ב"י בבדה"ב בחו"מ (סי' כ"ז) שכתב כן משמע דלא איפלגי רבנן אדר"מ אלא לפוטרו ממלקות אבל איסורא מיהו איכא. א"כ היכי דהקללה באה מכלל הדברים ליכא למימר דהוי איסורא מדאורייתא משום חצי שיעור דהא זה לא כוי מכללא דאסרה תורה. דרק אם מקלל חבירו חייבו התורה וכה"ג לא הוי שיעור האיסור שחייבו התורה. די"ל דגם הכא הוי כחצי שיעור דחזי לאצטרופי דאם יסיים ויאמר אל יהי' פלוני כרוך לה' אלא מקולל. או אם תעידני יברכך ה' דאם יסיים ויאמר ואם לא תעידני יהי' מקולל הוי קללה גמורה בשם. ע"כ הוי בזה איסור תורה משום דדמי לחצי שיעור באיסור תורה דחזו לאצטרופי:

אמנם נראה דהתם שאני. דאיכא איסורא דאורייתא מטעמא אחרינא. דאע"ג דמקלל חבירו בלי שם וכינוי. או דהקללה באה מכלל הדברים. איכא איסורא דאורייתא. דהוי אונאת דברים משום בל תונו. וכה"ג כתב הסמ"ע בחו"מ (סי' ת"כ סעי' ל"ח ס"ק ט') המבייש חברו בדברים אע"ג דהוא פטור מממון מ"מ מכין אותו מכות מרדות. וכתב הסמ"ע הטעם דעבר בבל תונו. רק כיון שהוא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מלקות דאורייתא. א"כ ה"נ מה דמקלל חברו בלי שם. או שהקללה מכלל הדברים לא גרע מזה דהוי בכלל לאו דבל תונו דהוי אונאת דברים. ועוד דאיסור קללת חברו משום רוע לבב ושנאת חנם כמ"ש הרמב"ם בס' המצות עובר בעשה דואהבת לרעך כמוך:

ולפמ"ש מיושב קושית התומים שהקשה על הטור שכתב אם הקללה באה מכלל הדברים הוי ג"כ איסורא. דא"כ אמאי פסק הרמב"ם (בפ"א מה' נדרים ה' י"ט) אם אומר לא קרבן לא אוכל לך מותר משום דלא ס"ל מכלל לאו אתה שומע הן, אמאי לא נימא ג"כ דאיסורא מיהא איכא כמו דאמרינן הכא דחכמים פוטרין דלא ס"ל מכלל לאו אתה שומע הן אפ"ה איכא איסורא בזה היכי דהקללה באה מכלל הדברים משום דהכא שאני דאיכא איסורא דלאו דבל תונו. דלא גרע מאונאת דברים ועשה דואהבת לרעך כמ"ש]:

והנה לכאורה קשה לפמ"ש הר"ן בשבועות שהבאתי לעיל בנשבע שלא יאכל אע"ג דאכילה הוי בכזית. מ"מ אסור ג"כ בכל שהוא משום חצי שיעור דאורייתא. וכן דעת הרמב"ם (בפ"ד מה' שבועות) וקי"ל כן ביו"ד (סי' רל"ח סעי' ו') דאסור גם בכל שהוא ככל איסור תורה. דהוי איסור בחצי שיעור. מהא דשבועות (דף כ"ה) אמר רבא נשבע על הככר ואכלה. אם שייר ממנה כזית נשאל עליו. אכלה כולה אינו נשאל עליה. ופריך היכי דמי אי דאמר שלא אוכל מכזית קמא עבדי' לאיסורא. ואי דאמר שלא אוכלנה מאי אריא כזית אפי' כל שהוא נמי. איבעית אימא שלא אוכל מגו דמהני לו שאלה אכזית בתרא מהני לי' שאלה אכזית קמא כו'. ולדברי הרמב"ם והר"ן עדיין תקשה כמו שפריך הש"ס אי דאמר שלא אוכלנה מאי אריא כזית אפי' כל שהוא נמי. ה"נ אם אמר שלא אוכל תקשי מאי אריא בכזית אפי' כל שהוא נמי. דהא מהני להתיר ע"י שאלה החצי שיעור הנשאר ומגו דמהני להתיר כל שהוא הנשאר. מהני נמי להתיר ע"י שאלה כזית קמא. ונראה די"ל דס"ל להש"ס דוקא בשבועה שלא יאכלנה דאם לא אכל עדיין כל שהוא האחרון לא עבר עדיין על שבועתו. ולא נתחייב כלל (ודברי התוס' ד"ה אם נשתייר הוא לשינויא דמסיק אי שייר כזית חשוב לאתשולי כמ"ש בחידושי מוהרש"א עיי"ש) שפיר הקשה הש"ס דמאי אריא כזית אפי' כל שהוא נמי מהני שאלה דדמי כמו שלא אכל כלל. אבל בנשבע שלא יאכל דעובר אשבועתו מכזית קמא דהא חייב אכל כזית וכזית ס"ל להש"ס דאם נשאר כזית אמרינן מנו דמהני שאלה אכזית בתרא מהני לי' שאלה אכזית קמא. דהא אין חילוק בין כזית בתרא לכזית קמא ע"כ אמרינן מגו. אבל בנשאר פחות מכזית דלא הוי רק איסורא בעלמא כמ"ש התוס' בשבועות (דף כ"ג) ואינו דומה האי איסור פחות מכזית לכזיתים הראשונים שאכל שחייב עליהן בלאו. לא אמרינן מגו דמהני שאלה לפחות מכזית בתרא מהני לכזית קמא דפחות מכזית לגבי כזית קמא כמאן דאכלה כולה דמי. דאין נשאל עליו עוד. אע"ג דעדיין נשאר איסור שבועתו על האי פחות מכזית מ"מ לא אמרינן מגו רק מה דדמי חדא לחברי' כנלע"ד:

גם יש לספק לפמ"ש הר"ן דהא דילפינן דחצי שיעור אסור בשארי איסורי מאכל. אע"ג דקרא גבי חלב כתיב כל לרבות חצי שיעור. היינו משום דאיכא סברא דחזי לאצטרופי אמרינן דהיינו טעמא דקרא גבי חלב. ע"כ אין חילוק בין חלב לשארי איסורים כיון דחזי לאצטרופי. אם לא שייך טעמא דחזי לאצטרופי אם אוכל חמץ בסוף יום האחרון או אוכל פחות מכשיעור סוף יוה"כ. דתו ליכא לאצטרופי עם עוד פחות מכשיעור שיאכל אח"כ דאח"כ עבר הזמן איסורו לא אמרינן בזה ח"ש אסור מה"ת. או בנשבע על ככר שלא יאכלנה ונאבד הככר ונשאר רק פחות מכזית אם הפחות מכזית אסור משום ח"ש דהכא לא חזי לאצטרופי. שאם ישבע על ככר אחר ויאכל ג"כ מזה פחות מכשיעור וישלים השיעור אינו מצטרף כדאיתא בשבועות (דף כ"ב) דשני שבועות אינו מצטרפות. ולשיטת התוס' ביומא כמ"ש לעיל. דהא דאמרינן דחצי שיעור אסור בשארי איסורי מאכל לאו מטעם סברא דחזי לאצטרופי. דלא סגי לאסור בשביל זה רק מטעם קרא דכל חלב כמ"ש. א"כ לא תלי' העיקר משום דחזי לאצטרופי א"כ אפי' כה"ג דאוכל חמץ סוף יום האחרון אפ"ה אסור לאכול הח"ש אך לדעת הר"ן אפשר דכה"ג לא הוי איסור תורה כיון דלא חזי לאצטרופי:

וראיתי בתשו' נודע ביהודא מ"ב חלק או"ח (סי' נ"ג) דכתב ליישב דברי הרמב"ם (בפ"א מה' חמץ ה' ז') שכתב האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא ה"ז אסור מה"ת שנאמר לא יאכל. ותמה הכ"מ ל"ל קרא לאסור כל שהוא גבי חמץ הא קיי"ל בכל האיסורין כרבי יוחנן דח"ש אסור מה"ת. לזה כתב הנו"ב משום כיון דטעמא דח"ש הוא מחמת דחזי לאצטרופי. א"כ באיסור התלוי בזמן כמו חמץ בפסח אם אכל חצי שיעור בסוף יום ז' של פסח. דלא חזי לאצטרופי שאין פנאי לאכול יותר א"כ אינו אסור משום חצי שיעור. ע"כ יליף הרמב"ם מקרא דלא יאכל לאסור ח"ש אפי' בכה"ג בסוף יום האחרון דלא חזי לאצטרופי. אבל באוכל סוף יוה"כ ח"ש דלא חזי לאצטרופי אינו אסור מה"ת ע"ש. ולענ"ד צ"ע בזה טובא דלא מבעי' לשיטת התוס' דחצי שיעור דאסור מדאורייתא לאו משום דחזי לאצטרופי לחודי רק משום קרא דכל חלב. א"כ אין לחלק כלל דלעולם אסור משום ח"ש. אלא אפי' לדעת הר"ן דהא דאסור ח"ש בשארי איסורין לבד מחלב הוא מטעם דחזי לאצטרופי ג"כ אפשר לומר כיון דהאי ח"ש נאסר מקודם והי' אז חזי לאצטרופי לא פקע איסורא דהי' רכיב עלי' כל זמן דנמשך זמן איסורו. גם יש להביא ראי' מנדרים (דף ס"ח) איבעי' להו בעל מיגז גייז או מקלש קליש. היכא קא מיבעי לן כגון דנדרה משני זיתין ושמע ארוס והפר לה ואכליתינהון אם אמרינן מיגז גייז לקייא אי אמרינן מקלש קליש איסורא בעלמא הוא. אמאי לא אמרינן נ"מ בכזית אחד. בנדרה או נשבעה על כזית. אי אמרינן מיגז גייז. א"כ חצי זית שנשאר מאיסור נדר או שבועה מותרת לאכול משום דהאי חצי שיעור לא חזי לאצטרופי לנדר אחר כדאמרינן בשבועות (דף כ"ג) ב' שבועות אינו מצטרפות גם ב' קונמות אם אמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו טלי קונם. ואי אמרינן מקלש קליש א"כ כל הכזית הוי איסור ואסורה לאכול אפי' כ"ש. וע"כ דגם ח"ש דלא חזי לאצטרופי אסור. א"כ אפילו דבעל מיגז גייז אסור לאכול הכזית משום חצי זית האסור משום חלקו דאב. ע"כ נראה דגם בזה דלא חזי לאצטרופי יש בו איסור דאורייתא משום חצי שיעור:

וראיתי במל"מ שם. שהביא מתשו' מוהר"ל בן חביב שכתב ליישב דברי הרמב"ם משום דאיסור דחמץ לא דמי לחלב דמשם למדו דחצי שיעור אסור. משום דחלב אסור לעולם. ולא הי' לו שעת היתר משא"כ בחמץ שמותר קודם הפסח לכן הוצרך פסוק בפ"ע לאסור חצי שיעור וע"כ חמץ בע"פ משש ולמעלה לא הוי חצי שיעור חן התורה עי"ש. ודבריו אינו נראין כלל דאי נימא לחלק בין חלב לשארי איסורין א"כ מנ"ל חצי שיעור ביה"כ דאמרינן ביומא (דף ע"ד) דלרבי יוחנן אסור מן התורה. דיותר יש לחלק איסור יוה"כ מאיסור חלב משנחלק איסור חמץ מחלב. דביוה"כ האיסור אינו חל על המאכל. רק יומא קגריס. דמחמתו נאסר בכל המאכלים. אבל חמץ אע"ג דזמן קגריס שהיום נאסר בחמץ ח"ח חל יותר האיסור על המאכל מאיסור יוה"כ. דגם הנאה אסור לו ממאכל חמץ. ודמי יותר לחלב דאיסור חל על עצם המאכל החלב. ואע"ג דאיסור יו"כ אין לו היתר מקודם ודמי לאיסור חלב. דהא מ"מ איסור היום הוא ואינו חל האיסור על המאכל כמו בחלב. ועוד דא"כ בתרומה דהוי איסורו בכזית מניין דאסור משום חצי שיעור דאינו דוחה לחלב דאינו איסורו שוה בכל דמותר לכהנים. ועוד דאיסור לאו שאין בו כרת. וגם באיסור נבילה דהוי רק לאו בעלמא מנין דח"ש אסור חן התורה וע"כ משום סברא דחזי לאצטרופי לא מחלקינן בין חלב לשארי איסורין כמ"ש לעיל. א"כ לא בעי קרא לזה]. ולענ"ד נראה מה שכתב הרמב"ם דאוכל חמץ בפסח כל שהוא דאסור מן התורה שנאמר לא יאכל, היינו כמ"ש (בה' ב') החמץ בפסח אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה א"כ כיון שאסור בהנאה ע"כ אפילו כל שהוא אסור מן התורה. דהא מ"מ הנאה הוא בכל שהוא. וכן אמרו בירושלמי דתרומות (פ"ו ה' א'). ומודה ריש לקיש באיסורי הנאה דחצי שיעור אסור מן התורה. והא דהביא הרמב"ם הא דכ"ש נאסר מן התורה משום שנאמר לא יאכל. דתיפוק לי' בלא"ה חצי שיעור אסור מן התורה די"ל כמ"ש לעיל דנ"מ כמ"ש המהר"ל בן חביב והביא הש"ך (ביו"ד סי' רל"ח) דעל חצי שיעור שאינו מפורש בתורה חל עליו איסור שבועה דהוא אתי מרבוי דכל חלב. אבל חצי שיעור חמץ דנלמד מקרא דלא יאכל אינו חל עליו איסור שביעה כמ"ש לעיל (סי' א') עי"ש:

סימן ד

עוד יש לברר אם יש במצות עשה ג"כ דין דחצי שיעור הוי דאורייתא. כגון גבי עשה דמצה דמחיייב לאכול בלילה ראשונה. ואין לו רק פחות מכזית. או בחולה שאינו יכול לאכול כזית מצה רק פחות מכזית. אי אמרינן דחצי שיעור דמצה ג"כ מדאורייתא ומחוייב לאכול פחות מכזית. כמו חצי שיעור באיסורין דהוי מן התורה. גם הכא הוא חזי לאצטרופי. ואע"ג דעיקר החיוב בכזית. מ"מ פחות מכזית הוי ג"כ מצוה דאורייתא דאע"ג דכתיב אכילה. בערב תאכלו מצות ואכילה בכזית הוא דווקא לעיקר החיוב. מצות עשה דאם יש לו לאכול וגם הוא יכול לאכול. ואכל רק פחות מכזית עדיין לא קיים המצוה וכופין אותו לקיים המצוה אבל אם אין לו כזית או דאינו יכול לאכול כזית רק פחות מכשיעור. אפשר דגם חצי שיעור הוא מן המצוה דאורייתא. ומחוייב לאכול מן התורה הפחות מכזית:

וראיתי שנדפס תשו' מהרב הגאון מליסא בעל חות דעת. שנתוכח עם חכם אחד בזה. והעלה דאין בו שום מצוה דחצי שיעור לאכול הפחות מכזית. אך הראיות שהביא שם תמוהים. ראי' א' הביא מב"ק (דף ק"ה). גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת. אעפ"י שגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן. אלמא דאין בו מצוה. משום חצי שיעור מדאורייתא. והוא תמוה דהא לפי הרמ"א והרא"ש והטור בחו"מ (סי' ש"ס) הא דאמרינן מצית השבה אין כאן. היינו דאין הב"ד יורדין לנכסיו. אבל מכין אותו עד שתצא נפשו לקיים מצות עשה דהשבה. והיכי דהוא יכול לאכול כזית. ואכל רק חצי זית דלא עשה עדין המצוה מכין וכופין אותו לקיים המצוה דהוי כמו שלא אכל עדיין. וה"נ בגזל שני אגודות אע"ג דהחזיר אחת חצי שיעור דמצוה. מ"מ כיון שיכול לקיים המצוה בשלימות להחזיר השני' כופין איתו לקיים. אלא שאין הב"ד יורדין לנכסיו בפחות מש"פ. א"כ אינו דומה כלל להא דאם אינו יכול לאכול כזית מצה. או דאין לו רק פחות מכזית אם הוא מחוייב לאכול הפחות מכשיעור משום מצוה דח"ש. גם לפי' הבעה"מ והתוס' והב"י בדברי הרמב"ם. דגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן. דאינו מחוייב כלל להחזיר אגודה השני' פחות מש"פ. הוא ג"כ משום דשאני גזילה כיון דלא מקרי ממון פחות מש"פ דניתן למחילה ע"כ אמרינן דאין בו מצות השבה. ואגודה הראשונה שהחזיר ח"ש במצוה לאו השבה כלל כיון דהי' יכול אז להחזיר השני'. ראי' ב' מדברי הטור או"ח (סי' תרל"ט) שכתב. אע"ג דשיעור אכילה בלא סוכה הוא בכביצה שאני ליל ראשון שהיא חובה טפי. ואפי' לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאוכלו חוצה לו. הלכך יוצא בו נמי ידי חובת סוכה א"כ מבואר משום שיש בו מצוה באכילת ליל ראשון בכזית אסור לאכול חוץ לסוכה כזית. ואי נימא דאיכא מצוה גם בחצי שיעור. א"כ יהי' אסור לאכול אפי' פחות מכזית חוץ לסוכה. הוא ג"כ תמוה. דהתם מיירי דיכול לאכול. וגם יש לו מה לאכול. וכיון דגמרינן ט"ו ט"ו מחג המצות דבלילה הראשונה לא מצי למפטרי' מסוכה באכילת ארעי. ומה התם בכזית אף הכא בכזית. וכיון דמחוייב לאכול כזית בסוכה בלילה הראשונה. א"כ שרי לאכול פחות מכזית חוץ לסוכה. דכיון דעל כרחך יאכל אח"כ כזית בסוכה משום מצוה דחיוב לילה הראשונה א"כ פחות מכזית דהוי ארעי מותר לאכול חוץ לסוכה. דמאי איכפת לן בזה ואפי' כזית נראה דשרי לאכול חוץ לסוכה אם דעתו לאכול אח"כ כזית בסוכה. כיון דהוי אכילת ארעי אלא בליל הראשון דלא מצי למפטרי מסוכה שלא לאכול כלל והוא מחוייב לאכול בסוכה א"כ אם דעתו לאכול כזית בסוכה אח"כ אמאי לא יהי' שרי לאכול כזית מתחלה חוץ לסוכה. כמו אם כבר אכל בסוכה בלילה הראשון ברור דאח"כ יכול לאכול כזית חוץ לסוכה כיון דהוי פחות מביצה דהוי שיעור סוכה ה"נ קודם שאכל כזית בסוכה אם דעתו לאכול בסוכה אח"כ שרי מקודם לאכול כזית חוץ לסוכה. ובזה א"ש מה שגמגם הב"י על לשון הטור מה שכתב אפי' לא בעי למיכל אלא כזית אטו באי בעי תלי' מלתא והוי לי' למימר לא מצי במקום לא בעי ע"ש. ולפמ"ש א"ש לישנא דאי לא בעי למיכל אלא כזית דאם רוצה לאכול יותר. יכול לאכול אפי' כזית חוץ לסוכה, ואח"כ יאכל בסוכה משום חיוב מצוה דלילה הראשונה. אלא אם לא בעי למיכל רק כזית אסור לאכול חוץ לסוכה. אבל היכי דאין לו רק פחות מכזית. או שאינו יכול לאכול כזית. כיון דגמרינן ט"ו ט"ו מחג המצות אי נימא גבי מצה דחצי שיעור דמצוה מלתא היא דהוי דאורייתא. ה"ה בסוכה אסור לאכול האי פחות מכזית חוץ לסוכה, דמחוייב לקיים מצות עשה דסוכה בליל ראשון ולאכול החצי שיעור בסוכה:

ולכאורה יש להביא ראי' דגם במצוה אמרינן חצי שיעור הוי דאורייתא מהא דמצינו מילי טובא גבי מצות דמעכבות זו את זו. הני דתנינן במנחות (דף כ"ז). שני כבשי עצרת כו' ארבעה שבתודה וארבעה מינים שבלולב כו' מעכבין זה את זה. ויליף כולהי מקראי דכתיב חוקה והוי' וגבי לולב כתיב ולקחתם שתהא לקיחה תמה. ואם כן ע"כ דבכל התורה במצות עשה אמרינן דח"ש מלתא היא אע"ג שאינו יכול לקיים כשיעור התורה. מ"מ מחוייב לקיים גם החצי שיעור שיש לו. ע"כ ה"א הכא גבי כבשי עצרת אם אין לו רק כבש אחד או גבי אחריני וגבי ד' מינים שבלולב שאם אין לו כל הד' מינים רק פחות יטול מה שיש לו. ע"כ אשמעינן הני קראי דהני מעכבות אלו זא"ז ואם אין לו כולם אינו מחוייב להביא מה שיש לו. או ליטול המינים שיש לו. דאל"כ דגבי מצות עשה לא אמרינן חצי שיעור מלתא היא דהוי דאורייתא דמחוייב לעשות כפי מה שיוכל א"כ מאי בעי הני קרא דמעכבות זא"ז. דמהיכי תיתי נימא דיעשה חצי שיעור דמצוה ממה שחייבו תורה. אבל זה אינו דא"כ אכתי תקשה לריש לקיש דס"ל דח"ש באיסורין מותר מן התורה. א"כ כ"ש לדידי' במצות עשה חצי שיעור דליכא שום חיוב בחצי שיעור. א"כ מאי בעי הני קראי לזה דמעכבות זא"ז:

לכן נראה דבכל הני דמעכבות זא"ז. לא מבעי' דאם אינו יכול לקיים המצוה בשלימות אינו מחוייב לעשות מה שיוכל אלא דגם איסור תורה איכא אם עושה חצי שיעור. משום דעובר אבל תגרע. ודמי להא דאמר רבי אליעזר גבי מתן ארבע שנתערב עם מתן אחת. דאם נותן מתן א' עובר אבל תגרע כדאיתא בר"ה (דף כ"ח). דהתורה הקפידה דוקא לעשות כולם. ואם אינו יכול לעשות כמו שצוותה התורה לא יעשה כלל. א"כ אינו ראי' מזה כלל. די"ל דחצי שיעור במצוה לאו ד (ח"א) כלום. ואינו מחוייב מן התורה כלל לעשות החצי שיעור אבל מ"מ הרשות בידו לעשות מעצמו המצוה בפחות מכשיעור. אבל בהני דגילה קרא דמעכבות זא"ז אסור לעשות בפחות מחיוב התורה דעובר אבל תגרע. וכן נראה מדברי הש"ע או"ח (סי' תקצ"ג סעי' ב'). דתקיעות של ר"ה מעכבות זא"ז. דאם אינו יודע כולם לא יעשה אותו מקצת מה שיודע. והטעם הוי כמ"ש דכיון דמעכבות זא"ז עובר בבל תגרע אם יעשה פחות, ע"כ לא יעשה כלל. שוב ראיתי בספרי פ' ראה מבואר בהדיא דתניא מנין שאין מוסיפין על הלולב ועל הציצית ת"ל לא תוסיף. ומנין שאין פוחתין מהם ת"ל לא תגרעו ממנו. א"כ מבואר דאיכא איסורא דאורייתא משום בל תגרע אם פיחת משיעור שחייבו התורה:

ובזה מצאתי ישוב לדברי המג"א (סי' קצ"ד ס"ק ג') שהביא דברי הרי"ף בברכות דס"ל דמנין ג' ברכות של בהמ"ז דהם מדאורייתא. מעכבות זא"ז. דאם אינו יודע כולם לא יאמר מה שיודע ומדברי הרמב"ן במלחמות משמע דג' ברכות אינן מעכבות זא"ז. ובספק ברכות ראוי להחמיר. ותמה עליו האהע"ז ח"ש דמספק אזלינן לחומרא דאינו מברך מה שיודע. דהא מבואר (בסי' קפ"ד סעי' ד') דבספק ברכת המזון חייב לברך מספק מפני שהוא מן התורה. א"כ ה"נ אפי' אי מספקא לן אם מנין ג' ברכות מעכבות זא"ז או לא מעכבות. מנא לן למפטרי נפשי' מחיובו של בהמ"ז דאורייתא. ושמא אינן מעכבות זא"ז וצריך לברך כל מה שיכול ברכה אחת או שתים. עוד הקשה האהע"ז. היאך יכולים לומר דשלשה ברכות של בהמ"ז מעכבות זא"ז דהא במנחות (דף כ"ז) חשיב מילי טובי דמעכבות זא"ז. ובכולן בעי קרא למילף מיני' דמעכבות זא"ז. ובבהמ"ז דליכא לימוד מקרא מהיכי תיתי לומר דמעכבות זא"ז עי"ש. ונראה דהרי"ף ס"ל מסברא דכיון דשלשה ברכות המזון הוי כולם מדאורייתא. א"כ בפחות משלשה לא הוי שיעור ברכה שחייבו התורה לברך. דהא גם תקיעות דר"ה דקיי"ל דמעכבות וא"ז ג"כ אין לימוד מקרא ע"ז. ואפ"ה אמרינן דמעכבות זא"ז. א"כ לפמ"ש א"ש דברי המג"א שכתב בספק ראוי להחמיר. כיון דהרי"ף ס"ל דמעכבות זא"ז. א"כ אם יברך בפחות משלשה ברכות איכא איסורא דבל תגרע. ואינו דומה להא דסי' קפ"ד דבספק אם בירך בהמ"ז לברך מספק. דבכה"ג אשר הספק אם יברך פחות משלשה ברכות איכא איסור דבל תגרע דהוי איסור דאורייתא ע"כ מספק ראוי להחמיר:

וראיתי בס' טורי אבן (בקו"א אבני מילואים בר"ה). שרצה לומר בהני מצות דקיי"ל דמעכבות זא"ז כמו בד' פרשות שבתפילין וד' מינים שבלולב וד' ציצית שמעכבין וא"ז. אם חיסר אחד מהן. ליכא איסור דבל תגרע. דאף הג' שעשה אינו כלום דאין כאן מצות תפילין או לולב וציצית ע"כ אינו עובר בבל תגרע. דלשון גרעון נופל שעשה מצוה אלא דלא עשה כהלכתא בשלימות. דחיסר קצת מן המצוה כמו בארבעה מתנות שניתן במתן א' דאמר ר"א דעובר בבל תגרע. משום דכל הניתנין במתן ד' שניתן מתן אחד כיפר. אבל היכי שהגרעון מבטל כל המצוה לא שייך איסור דבל תגרע רק כמו שלא עשה כלל המצוה. דהא אם לא הניח תפילין ולא נטל לולב לא עבר רק בעשה והוכיח כן מסוכה (דף ל"ג). לא מצא אתרוג לא יביא כריש ולא רימון פשיטא ס"ד אמינא ליתי כהיכי דלא תשתכח תורת אתרוג קמ"ל זימנין דנפיק מיני' חורבה דאתי למסרך. ואי נימא דאפי' בהני דמעכבות זא"ז. איכא לאו דבל תגרע. היכי ס"ד לעבור בלאו וליתי פריש או רימון דזהו כמאן דליתא דמי. ואינו כאן רק ג' מינים וכי משום דלא תשתכח תורת אתרוג יעבור אלאו דבל תגרע. ואפי' תימא דהכי קאמר סד"א ליתי ולא לכוין לשם מצוה ואתי' כמ"ד מצות צריכות כונה ואפי' בזמנו בעי כוונה לעבור. אכתי תקשי למה למימר טעמא משום דאתי למסרך דהוי רק חשש לשנים הבאים תיפק ליה משום חורבה דשעתי'. דלמא יביאם ויכוין לשם מצוה ויעבוד בלאו ע"כ דבד' מינים שמעכבין וא"ו ליכא בזה איסור דבל תגרע. שוב הביא הא דספרי שהבאתי לעיל שמבואר בהדיא דגם בד' מינים שבלולב וד' שבציצית שמעכבין זא"ז איכא לאו דכל תגרע והניח בקושיא מהא דסוכה עי"ש:

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה