ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
יורה דעה · סימן סה
תשובה לחכם אחד
אשר הקשה מעכ"ת במנחות (דף ה') להרמב"ם (בפ"ד מה' שמיטה ה' כ"ט) דשביעית אינו נוהג בשל עכו"ם א"כ דקאמר מה לעומר שכן מתרת חדש ומשני בשביעית שביעית נמי שכן מתרת ספיחין בשביעית ומשני כרבי עקיבא דאמר ספיחין אסורין בשביעית אמר לי' רב אחא ב"ר אבא לרב אשי לרבי עקיבא נמי לפרוך מה למנחת העומר שכן מתרת חדש בחוץ לארץ. ואפילו למ"ד חדש בחוץ לארץ לאו דאורייתא שכן מתרת לאו שבתוכה. אמאי לא פריך מה למנחת העומר שכן מתרת חדש בשל עכו"ם בשביעית עכ"ד. לא קשה כלל דהא לרבי עקיבא דאמר ספיחין אסורים בשביעית ע"כ מדאורייתא ס"ל דאסורין דיליף מקרא דלא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו. ועי' תוס' פסחים (דף נ"א) ולאו אסמכתא היא כדמוכח הכא בסוגין דאמר דאתי כרבי עקיבא דאמר ספיחין אסורים בשביעית. אבל לרבנן דס"ל דספיחין אסורין בשביעית דרבנן כיון דמדאורייתא ליכא איסור לא חשיב היתר. כמ"ש רש"י בהא דקאמר ואפילו למ"ד חדש בחוץ לארץ לאו דאורייתא שכן באה להתיר לאו שבתוכה. כיון דחדש בחוץ לארץ לאו דאורייתא לא חשיב היתר. א"כ מוכח דלר"ע דס"ל דספיחין אסורים הוא מדאורייתא הא דאסור ספיחין בשביעית. א"כ א"ש דהרמב"ם לא קאמר דשביעית אינו נוהג בעכו"ם אלא לפי מה שפסק כחכמים כמ"ש (שם ה' א' ב') דספיחין מותר מן התורה ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחין אסורין באכילה ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה או קטנית וזרעוני גינה בתוך שדהו בסתר וכשיצמח יאכל מהן ויאמר ספיחין הם לפיכך אסרו כל הספיחין הצומחים בשביעית. לכן כתב (שם ה' כ"ע) עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה והעכו"ם אינו מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם. וא"כ הכא דקיימינן אליבא דרבי עקיבא דס"ל דספיחין אסורין מן התורה אפילו בעלו מאליו. כ"ש בעכו"ם שזרעה בשביעית אסור מן התורה. א"כ לא מצי למיפרך אליבא דרבי עקיבא מה למנחת העומר שכן מתרת חדש בשל נכרים בשביעית דלר"ע גם בנכרים אסור:
עוד כתב מעכ"ת לדייק בהא דכתובות (דף י"א) אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד הא דלא קאמר רב הונא גר קטן מלין אותו ע"ד ב"ד. ולמה שביק מילה ונקט טבילה. ע"כ כתב מעכ"ת לתרץ משום דמילה הוי חובה קצת משום דיכול לומר דרוצה לעשות המצוה בעצמו כשיגדיל כמ"ש הט"ז ביו"ד (סי' ש"ה ס"ק י"א). ורב הונא ס"ל בגר ערבי מהול א"צ להטיף דם ברית. ע"כ קאמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד דמיירי בגר קטן שכבר נימול כמו בערבי מהול משום דזכין לאדם שלא בפניו. דטבילה לא הוי חובה כלל כיון דאם הגדיל יכול למחות. א"כ אכתי יכול לקיים המצוה בעצמו כשיגדיל שימחה ויטבול אח"כ. ולא קאמר גר קטן מלין אותו ע"ד ב"ד דזכין לאדם שלא בפניו משום דהוי חובה קצת דאינו יכול לקיים המצוה כשיגדיל כיון דס"ל לרב הונא דגר קטן שהוא מהול א"צ להטיף דם ברית. אבל לדידן דקיי"ל דגר שהוא מהול צריך להטיף דם ברית ע"כ קיי"ל ביו"ד (סי' רס"ח) דאפי' מלין אותו ע"ד ב"ד דזכין לאדם שלא בפניו. דלא הוי חובה כלל שיכול אח"כ למחות ולקיים המצוה בעצמו להטיף דם ברית עכת"ד:
הנה עיקר דיוקו מבואר בריטב"א ותי' בזה ג' תירוצים חדא הא דקאמר מטבילין אותו ע"ד ב"ד דשייך באיש ואשה. ועוד כיון שגר שמל ולא טבל הוי כאלו לא מל ע"כ נקט הגמר והסוף. ועוד דטבילה אינו ניכרת ס"ד אמינא דאינו יכולים להטבילו ע"ד ב"ד משום דלא ידע למחויי א"כ ה"א דהוי חובה אפ"ה קמ"ל דהוי זכות לו וזכין לאדם שלא בפניו. אבל מילה פשיטא דמלין אותו ע"ד ב"ד דהא ניכר והוא אות עולם קיים אם לא ירצה יכול למחות ע"ש:
ולכאורה רציתי לומר בזה לפמ"ש הה"מ (פי"ד מה' איסורי ביאה ה' א') בשם הרמב"ן הא דאין. מטבילין הגר קודם מילה כדי שלא נצטרך להמתין מלטבלו עד שיתרפא ושיהוי מצוה לא משהינן. משום דהמילה קשה עליו מלין אותו תחילה דאי פריש נפרוש מיהו אם טבל תחילה הרי זה גר ע"ש. א"כ בגר קטן דמלין אותו ע"ד ב"ד דלא שייך בזה אולי יפרוש מגירות. א"כ בגר קטן מטבילין אותו קודם ואח"כ מלין אותו. דאמאי נשהה הגירות עד שיתרפא. ע"כ נקט רב הונא גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד דטבילה קודמת למילה בגר קטן:
אך יש לומר דבקטן לא קפדינן אשיהוי מצות כלל כיון דעדיין לאו בר מצוה כלל וכן משמעות הפוסקים שלא חלקו בכך. גם לדעת התוס' ביבמות (דף מ"ז) ד"ה מטבילין אותו מיד והרא"ה בנ"י בלא"ה צריך להיות המילה דוקא קודם הטבילה והביאו הרמ"א (בסי' רס"ח סעי' א'):
אולם דברי מעכ"ת אינן נראין לי כלל. דלא מסתברא דענין גירות הוי חובה קצת בגר קטן דיכול לומר דרוצה לעשות המצוה בעצמו כשיגדיל. דהיכי שייך לומר דימחה ויעשה עצמו עכו"ם ורשע שעה אחת לפני המקום כדי שיוכל לקיים המצוה. דיותר זכות הוא לו שלא יעשה עצמו אפי' שעה אחת רשע לפני המקום ובזה יש לדחות ג"כ מה שכתב הש"ך ביו"ד (בנקודת הכסף להשיג על הט"ז) ועוד דכתבו התוס' אבל הכא שזכות גמור הוא יש לו שליחות א"כ ה"ה בטבילת גר נמי יש לומר דחובה קצת שרוצה לגייר את עצמו ולעשות מצוה זו בעצמו ואפ"ה מטבילין אותו ש"מ שאין זה מקרי אפילו קצת חובה א"כ ה"ה בפדיון הבן עכ"ל. דשאני ענין גירות דאמרינן ביבמות (דף מ"ח) למה גרים מעונין מפני ששהו עצמן לכנס תחת כנפי השכינה. א"כ כל מה שנוכל להקדים להכניסו תחת כנפי השכינה לא הוי אפילו קצח חובה משום דניחא לי' לעשות המצוה כשיגדיל דיותר זכות לו להכניסו מיד משא"כ בפדיון הבן יש לומר דאחר אינו יכול לפדותו דהוי קצת חובה דמצוה דילי' ניחא לי' לעשות המצוה בעצמו כשיגדיל]:
גם מש"כ דבטבילה לא הוי חובה קצת דיכול לומר דניחא לי' עשות המצוה בעצמו כשיגדיל דהא יכול למחות אח"כ ויטבול בעצמו אינו נראה כמ"ש דודאי לא ימחה לעשות עצמו רשע לפני המקום ב"ה. ועוד יש לומר דכה"ג לא הוי מחאה כלל כיון דבאמת רוצה בגירות ואינו רוצה בגירות רק משום לקיים המצוה בעצמו לא הוי מחאה ואינו יכול למחות כלל. ועוד לפמ"ש הר"ן בהא דהגדילה יכולה למחות היינו אם מיחתה בקטנותה והולכת ומוחית עד שגדלה דעומדת במחאתה. דבלא"ה אמרינן כיון שהגדילה שעה אחת שוב אינה יכולה למחות היאך אפשר לצמצם שתמחה מיד כשתגדיל. א"כ גם בטבילה לחודי איכא ג"כ חובה דהא כשיגדיל לא יכול למחות דא"א לצמצם. כיון שהגדיל שעה אחת אינו יכול למחות ומהאת קטנים לאו מחאה היא. א"כ היכי עבדינן לי' מתחילה להטבילו לשם גירות משום דיכול למחות בקטנותו ויהי' הולך ומוחה עד שיגדיל. דלמא לא ימחה בקטנותו דקטן לא ידע למחויי ושתיקתו לא יפסיד וכשיגדיל א"א למחות דאי אפשר לצמצם. וא"כ איכא חובה קצת דניחא לי' למעבד מצוה בעצמו. ועוד דהמילה בגרים הוי רק הכשר גירות דלא הוי גר עד שימול ויטבול. לא שייך לומר דהוי חובה קצת דאינו יכול לקיים המצות מילה בעצמו, משום דאף דימחה אח"כ לא יהי' צריך להטיף דם ברית, דהא קודם שנכנס בדת אינו חייב במצות ואינו מצוה כלל על מצות מילה וענין המצוה שרוצה לזכות בעצמו הוי רק הכשר גירות ועכו"ם שהוא מהול מכבר או עכו"ם שרוצה להתגייר ולמול בשניהם המצוה שוה. וא"כ אפילו דימולו אותו ב"ד לא מקרי חובה כלל דאכתי יכול לקיים מצות גירות בגדלות דימחה אח"כ ויהי' עכו"ם מהול ובטבילה לחודי יקיים מצות גירות:
גם בעיקר דבריו שכתב דרב הונא סבר דגר שנתגייר כשהוא מהול א"צ להטיף דם ברית זה אינו דביבמות (דף ע"ב) משמע דגם רב הונא ס"ל דצריך להטיף דם ברית בגר שנתגייר כשהוא מהול. דאמר רב הונא דבר תורה משוך אוכל בתרומה ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה שהוא ערל כו' לימא כתנאי משוך וגר שנתגייר כשהוא מהול כו' אינן נימולין אלא ביום ראב"ש אומר בזמנו אינן נימולין אלא ביום ושלא בזמנו נימולין ביום ובלילה. אבל לכ"ע גר שנתגייר צריך להטיף דם ברית כמ"ש התוס' ביבמות (דף מ"ו) ד"ה רבי יוסי תרתי בעי ע"ש. ולפמ"ש מעכ"ת מאי פריך על רב הונא לימא כתנאי. דהא רב הונא ע"כ לא ס"ל כהני תנאי:
ומש"כ דע"כ לדידן דקיי"ל גר קטן מלין אותו ע"ד ב"ד לא מקרי חובה קצת דקיי"ל כרמב"ם דגר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף דם ברית. זה אינו מספיק לדידן. דפסקינן בש"ע יו"ד (סי' רס"ח סעי' א') דצריך להטיף דם ברית ואין מברכין עליו משום דמספקינן אי קיי"ל דצריך להטיף דם ברית או לא ע"כ לא מברכינן מספק. א"כ אמאי מלין אותו ע"ד ב"ד דלמא א"צ להטיף דם ברית. ומה שיטיף אח"כ משום ספק לא הוי מצוה כלל א"כ מקרי חובה שאינו יכול לקיים המצוה בעצמו:
גם מש"כ דליכא למימר באביו שהתחיל לגייר בנו ולא הספיק לטבלו עד שמת יכולין ב"ד להטבילו. משום דזה פשיטא אע"ג דנימא דלא הוי זכות בכה"ג דאביו התחיל לגיירו יכולין ב"ד לגמור דעת אביו להטביל אותו אינו נראה לי. דכיון דאי נימא דלא הוי זכות וזכין לאדם שלא בפניו. אפילו היכי דאביו התחיל לגיירו ולא הספיק לטבלו עד שמת אינו יכולין ב"ד להטבילו מטעם דהוי גמר גירות עפ"י דעת אביו. דהטעם בגר שנתגייר עם בנו הוא מטעם דניחא לי' במה דעבד אבוהי. אבל השתא שמת אביו לא שייך לומר דניחא לי' מה דעביד אבוהי. כיון דהשתא אינו יכול להיות צוותא לאביו דכבר מת. וע"כ מפני כי הגירות עצמו הוי זכות כדרב הונא יכולין להטבילו ע"ד ב"ד. הארכתי בדברים כחפצו למען אהבת מעכ"ת להשתעשע עמו באמרים:
וד כתב מעכ"ת בדברי הרי"ף הא דהשמיט הא דרב יוסף אם הגדילו יכולין למחות משום דאביי ורבא פליגי עליו תמה אני עליו דלא ראה דברי הר"ן דכתב אע"ג דאותיבו עלי' אביי ורבא כדאיתא בגמ' לאו משום דלא סברי כוותי' אלא לברורי מתניתין דלא תקשי עלה. ועוד לאביי קושיא דרבא ליתא ולרבא קושיא דאביי לאו כלום. וכיון שכן קיי"ל כרבי יוסף ומהתימה על הרי"ף שלא הביא הא דרב יוסף עכ"ל:
ולכאורה יש לומר דמוכח דרב הונא לא ס"ל הא דרב יוסף אם הגדילו יכולין למחות. דגמ' פריך על רב הונא מאי קמ"ל תנינא זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו מהו דתימא עכו"ם בהפקירא ניחא לי' דהא קיי"ל עבד ודאי בהפקירא ניחא ליה קמ"ל הני מילי גדול דטעים טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו. וא"כ אם לא אשמעינן רב הונא בזה הוי אמינא דמקרי חובה מה שמטבילין אותו ע"ד ב"ד משום דמונעין אותו מהפקירא דניחא לי'. וקשה הא קיי"ל קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו. א"כ מה שמטבילין אותו לגירות ליכא כלל חובתו בזה. ואי משום דמונע אותו מהפקירא אח"כ כשיגדיל הא אם הגדילו יכולין למחות כדרב יוסף. וע"כ דס"ל לרב הונא דלא כרב יוסף דאם הגדילו יכולין למחות. וע"כ הביא הרי"ף הא דרב הונא דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד. ומאי דמקשי עלה בגמ' מאי קמ"ל תנינא זכין לאדם שלא בפניו ומהו דתימא ה"מ גדול דטעים טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו. דמזה מוכח דרב הונא לא ס"ל הא דרב יוסף ופליג עלי'. ע"כ לא הביא הרי"ף הא דרב יוסף:
אך יש לומר דרב הונא לא פליג על רב יוסף. דהר"ן הקשה מדקאמר אם הגדילו יכולין למחות אלמא מחאה דקטנות לאו מחאה. וכיון דאמרינן כיון דהגדילה שעה אחת שוב אינה יכולה למחות היאך אפשר לצמצם שתמחה מיד שתגדיל. ויש לומר דנהי דמחאה דקטנות לאו מחאה היא לענין שאם נתרצית אח"כ אין מחאתה כלום. אפ"ה מהני לענין דלאחר שהגדילה אם עמדה במחאתה מהני. א"כ יש לומר דרב הונא ס"ל ג"כ כרב יוסף דהגדילו יכולין למחות. ואי דא"כ מאי ס"ד דחובה איכא דבעי רב הונא לאשמעינן. דהא יכול למחות כשיגדיל והשתא הוי קטן דאוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו. משום כיון שאם הגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות וא"א לצמצם הזמן שתגדיל ואח"כ אינו יכול למחות א"כ הוי ס"ד דהוי חובה דבהפקירא ניחא לי'. ואי דיכול למחות בקטנותו ולעמוד במחאתו עד אחר שיגדיל דהא קטן לאו בר דעה שימחה ואולי לא ימחה בקטנותו כיון דבעודו קטן אוכל נבלות ואין מפרישין אותו. ורב יוסף דאמר אם הגדילו יכולין למחות רק היכי שקרה דמיחה בקטנותו ועמד במחאתו יכול למחות:
גם לפמ"ש הר"ן בתי' שני אי נמי כי אמרינן כיון שהגדיל שעה ולא מיחה שוב אינו יכול למחות היינו שנהג בדת יהודית. ג"כ יש לומר דשפיר אם לא הוי רב הונא אשמעינן דזכות הוא לו ה"א דחובה הוא לי' משום בהפקרא ניחא. ואי דיכול למחות דלמא ישכח וינהג שעה אחת מנהג יהודית כשיגדיל דשוב אינו יכול למחות:
ובזה יש ליישב מה שהקשה הריטב"א בכתובות אמאי לא מייתי הש"ס סייעתא לרב הונא מן העומדים בסיני שהיו כמה קטנים שנכנסו לשם תחת כנפי השכינה והטבילן ומלן והזו עליהן. כדאמרינן בכריתות (דף ט') דכתיב ככם כגר יהי' לכם. ככם כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים. וגם אמרינן ביבמות (דף מ"ו) אין הזאה בלא טבילה. ומש"כ הריטב"א לתרץ זה דהתם משום שנתגיירו עם אבותיהם וניחא להו במה דעבדו אבוהון. תמוה דהא הי' כמה קטנים יתומים כדאמרינן במדרש דבשלשה ימי אפילה מתו רשעי ישראל. א"כ נשארו יתומים קטנים. גם אי אפשר בלא"ה דלא הוי יתומים קטנים וע"כ דמלו ואטבלינהו ע"ד ב"ד. ותי' שני שכתב ותו דאלו זרע אברהם כבר נצטוו על המילה ולהכניסם בבריתו מקטנותם אין זה אלא גמר גירות עכ"ל. ג"כ קשה לי דא"כ הא דאמרינן בסנהדרין (דף נ"ט) את בריתי היפר לרבות בני קטורה דחייבין במילה וע"כ קטן מבני קטורה דאתי להתגייר ע"כ דמטבילין אותו ע"ד ב"ד. דעיקר קבלות המצוה הוי בעת הטבילה כמו באשה נכרית שבאתה להתגייר. ואע"ג דכבר נימולו בעי לאטבלינהו לקבלות המצות. ואי נימא דמקרי חובה משום בהפקירא ניחא לי' א"כ בני קטורה קטנים לא יקבלו להתגייר אם אינו יכולין לטבול ע"ד ב"ד. ורב הונא דאמר גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד משמע דכל גרים אפי' מבני קטורה אי נימא דבהפקירא ניחא לי' דהוי חובה אין מטבילין ולא אמרינן דהוי גמר גירות ועוד דא"כ דנימא דזהו הוי רק גמר גירות בבני קטורה יכולין לטבלינהו. אפי' דלא נימא דזכות הוא לו. א"כ אמאי לא דחי הגמ' דקאמר לימא מסייע לי' מהא דהגיורת והשפחה שנפדו ונתגיירו פחותות מבני שלש שנים מאי לאו דאטבלינהו ע"ד ב"ד נימא דמיירי בבנות קטורה דיכולין לטבול דהוי גמר גירות. ועוד כי תי' הריטב"א דזרע אברהם שאני משום שכבר נצטוו על המילה א"כ הוי גמר גירות. ביתומות קטנות דאטבלינהו מאי איכא למימר וע"כ דאטבלינהו הני יתומות ע"ד ב"ד א"כ הוי סייעתא לרב הונא מדאשכחן בסיני:
ולפמ"ש א"ש דהא דבעי רב הונא לאשמעינן דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד דלא נימא דהוי חובה משום עכו"ם בהפקירא ניחא לי' אע"ג דהשתא דהוי קטן לא הוי חובה כלל דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצויין להפרישו אלא משום כשיגדיל וכיון שהגדיל שעה ולא מיחה שוב אינו יכול למחות קמ"ל דבקטן דלא טעים טעמא דאיסורא לא אמרינן בהפקירא ניחא לי' והוי זכות לו. א"כ בעומדין בסיני דאמרו במדרש כשאמרו ישראל נעשה ונשמע נעקר היצר הרע מביניהם (וזהו שאמרו בשבת (דף פ"ח) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע ירדו ששים רבוא מלאכים וקשרו לכ"א מישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. הוא נתקע בהן אהבת ד' למצות עשה כנגד נעשה. ויראת ד' על מצות נ"ח כנגד נשמע. וכשחטאו בעגל ניטלה מהן). ליכא סברא כלל דניחא להו בהפקרא כשיגדילו. דהתם במעמד הר סיני לא הוי חובה כלל. ע"כ ניחא הא דאטבלינהו ע"ד ב"ד כיון דליכא חובה כלל. ורב הונא לא קאמר בעכו"ם קטן שבא להתגייר דס"ד דהוי חובה משום בהפקירא ניחא לי' דמשיגדיל לא יוכל למחות כיון שיהי' שעה אחת ביהודית קמ"ל הני מילי בגדול דטעים טעם דאיסורא אבל קטן דלא טעים טעמא דאיסורא זכות הוא לו והוא נכון:
ולענ"ד אפשר לומר בזה דהרמב"ן הביאו הר"ן כתב הא דהשמיט הרי"ף הא דרב יוסף אם הגדילו יכולין למחות. דהרי"ף מפרש הא דרב יוסף לגר שנתגייר ובניו עמו אבל לרב הונא דאמר גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד אינו יכול למחות שאם כן מה כח ב"ד יפה ואינו מתחוור עכ"ל. ואני מוסיף על דברי הרמב"ן דליכא למימר הכי אפי' בגר שנתגייר עם בניו כיון דכל עניני הגר בין מילה וטבילה וקבלות המצות צריך שיהי' בפני שלשה הכשרין לדון כדאיתא ביבמות (דף מ"ו) משפט כתיב ביה. ומבואר ביו"ד (סי' רס"ח סעי' ג') א"כ הוי גם בזה מעשה ב"ד ואמרינן בזה מה כח ב"ד יפה ואינו יכולים למחות. ועוד דא"כ מאי אותיבו עלה אביי ורבא מהא דגיורת שנתגיירו פחותות מבני שלש שנים נימא דמיירי בגר שנתגייר על דעת ב"ד דאינו יכולין למחות גם לרב יוסף:
לכן נראה דטעמא דהרי"ף דלכאורה קשה מאי הוצרך רב יוסף לאשמעינן דאם הגדילו יכולין למחות. כיון דהא דמטבילין להו על דעת בית דין משום דזכות הוא להן וזכין לאדם שלא בפניו. הא גם במתנה היכי דמזכה ע"י אחר כששמע יכול לומר דלא ניחא לי'. ועי' בב"ב (דף קל"ח). וע"כ דרב יוסף אזיל לשיטתי' בגיטין (דף ל"ג) גבי התקין רבי גמליאל הזקן שלא יהיו עושין כן מפני תיקון העולם. ופליגי בברייתא ביטלו מבוטל דברי רבי רבי שמעון בן גמליאל אומר ביטלו אינו מבוטל שאם כן מה כח ב"ד יפה. וגם פליגי באומר לעשרה כתבו גט לאשתי רבי ורשב"ג אם יכול לבטל זה שלא בפני זה דרבי סבר יכול לבטל זה שלא בפני זה. ורשב"ג אומר אינו יכול לבטל זה שלא בפני זה. אמר רב שמואל בר יהודא שמעית מיניה דרב אבא תרתי חדא כרבי וחדא כרשב"ג ולא ידענא הי כרבי והי כרשב"ג אמר רב יוסף נחזי אנן דכי אתא רב דימי אמר מעשה ועשה רבי כדברי חכמים (גבי שומת הדיינים שפחתו שתות או הותירו שתות דמכרן בטל) אמר לפניו רבי פרטא כו' א"כ מאי כח ב"ד יפה וחזר רבי ועשה כרשב"ג. ומדהא כרשב"ג הך כרבי. א"כ ס"ל לרב יוסף אפילו באיסורא בגט אם ביטלו אינו מבוטל משום מה כח ב"ד יפה. על כן איצטרך רב יוסף לאשמעינן הכא דלא נימא ג"כ הכא מה כח ב"ד יפה ע"כ אינו יכולין למחות כמו דס"ל לרב נחמן ביתומים שבאו לחלק בנכסי אביהן דב"ד מעמידין להן אפוטרופוס ובוררין חלק יפה והגדילו אינן יכולין למחות. ורב יוסף אינו מחלק בין ממונא לאיסורא. ע"כ אשמעינן הכא רב יוסף דהכא אם הגדילו יכולין למרות. ולא אמרינן בזה מה כח ב"ד יפה. אבל לרבא דאמר רב נחמן הלכה כרבי בשתיהן (גבי שום הדיינים שפחתו שתות וגם בביטלו מבוטל דלא אמרינן מה כח ב"ד יפה) אלא בממונא דלא טעו כמו ביתומים שבאו לחלוק דב"ד מעמידין להן אפוטרופוס דאינו יכולין למחות אח"כ דהוי ממונא דלא טעו. ועי' בתוס' שם ד"ה התם ממונא דמדמינן איסורא לממונא דטעו ע"ש וכן פסק הרי"ף שם. א"כ לא הוצרך הרי"ף להביא הא דרב יוסף אם הגדילו יכולין למחות דפשיטא הוא דדמי למזכה מתנה ע"י אחר כששמע יכול לומר דלא ניחא לי' ואפי' בממונא דטעו לא אמרינן מה כח ב"ד יפה. לא הביא הרי"ף הא דרב יוסף דלדידי' דפסק דלא אמרינן מה כח ב"ד יפה פשיטא דהגדילו יכולין למחות:
עוד אפשר לומר בזה דיש להבין טעמא דאביי ורבא דאותבי עלי' דרב יוסף וס"ד דלא אמרינן אם הגדילו יכולין למחות דהא היכי דזכין לאדם שלא בפניו אח"כ כששמע יכול לומר לא ניחא לי במתנה זו ובטל המתנה למפרע וחוזר לנותן א"כ ה"נ בקטן כשלא בפניו הוי אח"כ כשיגדיל יכול לומר לא ניחא לי בהא זכי'. וע"כ צ"ל דסברי שאני מתנה דהוי קצת חובה דשונא מתנות יחי' כמ"ש רבינו ירוחם הביאו הסמ"ע בחו"מ (סי' קצ"ה ס"ק י"א) וכ"כ הרשב"ם בב"ב (דף קל"ח) בד"ה כאן בצווח מעיקרא עי"ש. אבל מלתא דהוי זכות גמור ומלתא דבי דינא אינו יכול לומר דלא ניחא לי' כדמוכח בסוטה (דף כ"ב) איבעיא להו עוברת על דת אם רצה הבעל מקיימה או לא מקיימה. ת"ש ואלו שב"ד מקנין לה מי שנחרש בעלה וכו' וא"א רצה בעלה מקיימה עבדינן ב"ד מידי דלמא אתי בעל ואמר לא ניחא לי. ומשני סתמא דמלתא כיון דעוברת ע"ד ניחא לי' איבעיא להו בעל שמחל על קינויו קינויו מחול או אינו מחול כו' ת"ש ואלו שב"ד מקנין לה מי שנחרש בעלה וכו' וא"א בעל שמחל על קינויו קינויו מחול עבדינן מידי דאתי בעל ומחיל (ואיכא זילותא דב"ד) סתמא דמלתא אדם מסכים ע"ד ב"ד. והא ב"ד שמקנין לה היכי שבעלה חבוש בבית האסורין הוי רק משום זכות כדאמר לעיל כיון דעוברת ע"ד מינח ניחא לי' וא"כ אפי' אי נימא דבעל שמחל על קינויו אין קינויו מחול ג"כ תקשי היכי מקנין לה ב"ד שלא בפניו שהי' חבוש בבית האסורין דלמא כשיבוא בעלה ויאמר לא ניחא לי (ואיכא זילותא דב"ד). וע"כ כיון דהוי זכות גמור ומלתא דב"ד אינו יכול לומר לא ניחא לי. ורב יוסף ס"ל אע"ג דהוי זכות גמור אפ"ה יכול לומר אח"כ כששמע לא ניחא לי ע"כ אמר אם הגדילו יכולין למחות. א"כ מסוגיא דסוטה אדחי הא דרב יוסף מהלכה. ע"כ השמיטו הרי"ף. והרמב"ם שהביאו הא דרב יוסף (בה' מלכים פ"ו ה' ג') אם הגדילו יכולין למחות צ"ל דס"ל דלא הוי הכא זכות גמור כיון דהשתא הוא קטן ולאו בר מצוה הוא אלא דאמרינן סתמא דמילתא בקטן דלא טעים טעמא דאיסורא יתרצה כשיגדל במידי דהוי זכות הוא לו. אבל כיון דשמע ומיחה כשיגדיל יכול למחות ולא דמי למידי דהשתא הוי זכות לו ומלתא דבי דינא דאלימי טפי דאינו יכול למחות. והרי"ף סבר גם הכא הוי זכות דהשתא דהוי דינו כישראל להחיותו ולכל מילי. א"כ מוכח מסוגיא דסוטה דלא כרב יוסף:
ידידו דו"ש ברוך מרדכי ליבשיץ חופ"ק סעמייאטיץ יע"א.