ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
יורה דעה · סימן נח
תשובה לרב אחד
בדבר שאלתו באשה אחת שבכל פעם ליל טבילתה. בקומה ממיטתה בבוקר תמצא כתם בחלוקה הבדוקה לה אשר ליכא למתלי במידי הכתם. אם יש לסמוך שתלבש בגדי צבעונין ולא תטמא משום כתם. דהגמ"י (פ"ט מה' איסורי ביאה) כתב בשם רבינו שמחה והראב"ן דהביא קילותא דבגדי צבעונין. לא נאמר אלא שלא תטמא הבגד לטהרות הנוגעים בו אבל האשה טמאה. מדלא קאמר בגד צבוע אינו מקבל כתמים כלישנא דתנן בנדה (דף נ"ט) רבי נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים. גם הרמב"ן מחמיר דבגד צבוע מטמא משום כתם. ואפילו לדברי החולקין דבגד צבוע אינו מטמא משום כתם והאשה טהורה. יש לומר דוקא היכי שהאשה הולכת תמיד בבגדי צבעונים לא חששו משום כתם אבל ללבוש לכתחילה צבעונים על יום אחד או לילה אחת כדי שלא תטמא משום כתם יש לומר דהוי כמבטל איסור לכתחילה. הדבר פשוט להתיר ולהקל. דלא דמי כלל להא דאין מבטלין איסור לכתחילה. דהתם האיסור ידוע בבירור ע"כ אין מבטלין. אבל בכתמים דקיי"ל דאין בזה משום קביעת ווסת ולא חיישינן ליום מציאת הכתם כמו שחוששין לראי' כמ"ש הראב"ד הביאו הב"י (בסי' ק"צ). וליכא אלא חששא דאיסורא ובגדי צבעונין לא גזרו משום כתם לא הוי בכלל אין מבטלין איסור לכתחילה. ועוד דשאני התם דאין מבטלין איסור לכתחילה משום דחיישינן אם יתירו לו לבטל איסור יאכל האיסור בלא ביטול. אבל בבגדי צבעונין דלא גזרו בזה משום כתם כמ"ש רש"י בנדה (דף ס"א). שאין הכתם ניכר בו כמראה דם גמור. לא חיישינן שמא יתירו כתמים לעולם. דלא גזרו בזה משום כתם. א"כ אפילו בימי לבונה בג' ימים הראשונים. אם מצאה כתם בבגדי צבעונים אינה חוששת. ויכולה גם בימי לבונה ללבוש בגדי צבעונין. ולא דמי להא דאין תולין בג' ימים הראשונים בכתם יותר מכגריס. כמבואר ביו"ד (סי' קצ"ו סעי' יו"ד). דשאני התם דבעינן לתלות בדם ציפור שנתעסקה או בחבורה לא תלינן בג' ימים הראשונים. אבל הכא לאו משום קילותא דתלינן מעלמא אתי. אלא כיון דלא גזרו חכמים בבגדי צבעונים משום כתם. אפילו בג' ימים הראשונים אינה חוששת. ולחוש לדעת הר"ש והרמב"ן דמחמירין בבגדי צבעונים לטמאות האשה במצאה כתם על בגדיה הצבעונים. כיון דמרן הב"י והרמ"א קבעו להלכה דבגדי צבעונין אינו מטמא משום כתם והוא מידי דרבנן. שומעין להקל ולא להחמיר כלל בזה:
ולכאורה יש לדין ולהקל לטהר האשה במוצאת כתם אחרי תשמיש אם יש לה ווסת. לפמ"ש המרדכי לפרש הא דאמרו בנדה (דף ס"ו). גבי רואה מחמת תשמיש ואם יש לה ווסת תולה בווסתה. שיכולין לומר זה הדם שרואה טהור הוא שעדיין לא הגיע ווסתה וחזקה לאורח בזמנו בא. ע"כ אמרינן זה הדם בא מחמת מיעוך תשמיש ומן הצדדים בא הדם. כמ"ש הש"ך בפי' המרדכי ביו"ד (סי' קפ"ז ס"ק כ'). ותמהו האחרונים בזה מהא דנדה (דף י"ד). נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבין בקרבן דמיירי האי מתניתין דומיא דסיפא (דף ט"ו) כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. דמיירי ביש לה ווסת כדמוקי בגמ'. וא"כ אמאי חייב בקרבן. נימא דהדם בא ממיעוך תשמיש ומן הצדדים בא. ואני מוסיף להקשות אפילו דנימא דמיירי באין לה ווסת או שיש לה ווסת ושמשה בשעת ווסת כדאמרינן בשבועות (דף ט"ז). מ"מ אמאי חייבין בחטאת דהוי ספיקא. אולי מחמת מיעוך תשמיש ומן הצדדין בא הדם. ואמאי טמאין לשרוף עליה תרומה ולחייב חטאת ודאי. וכן קשה מנדה (דף י"א) אעפ"י שאמרו דיה שעתא צריכא להיות בודקת כו' ומשמשת בעדים. שתבדוק שחרית וערבית ובשעה שהיא עוברת לשמש ביתה. ולהמרדכי אמאי צריכה בדיקה. דבדיקה זו מה טיבה. אפילו מצאה דם טהורה דהא באשה שיש לה ווסת מיירי:
ולעד"נ בדעת המרדכי דהיכי דמצאה דם פ"א אחרי תשמיש. לא תלינן דהדם מחמת מיעוך תשמיש ומן הצדדים הוא. אעפ"י דיש לה ווסת דזהו מיעוטא דמיעוטא. דהא בכל פעם ששימשה לא ראתה דם. אמאי נתלי דהאי דם הוי מחמת מיעוך תשמיש וע"כ אזלינן בתר רובא דהוי דם נדה מן המקור לחייבה בקרבן ולשרוף עליה תרומה. והמרדכי מיירי רק היכי שראתה ג' פעמים מחמת תשמיש דעלה קאי בברייתא (דף ס"ו) ואם יש לה ווסת תולה בווסתה. וכיון שיש לה ווסת דהוי חזקה דאורח בזמנו בא. וחזינן דהיא ראתה ג' פעמים מחמת תשמיש יצאה מרובא דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש. דנתקלקלה וקשה לה תשמיש ע"כ תלינן דהאי דם מחמת מיעוך התשמיש. דלא לסתור חזקה דווסת דאורח בזמנו בא. כיון דאתחזקה לראות מחמת תשמיש ג' פעמים. אמרינן דמן הצדדים בא. אבל היכי דלא אתחזיק לראות מחמת תשמיש ורוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש אמרינן דקרה לה מקרה שראתה דם נדה מן המקור דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש ועדיפא מחזקה דאורח בזמנו בא:
א"כ א"ש בנמצא על עד שלו או על עד שלה אותיום. וכן הא דמשמשת בעדים ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה. מיירי בכל פעם דחוששת אולי תראה דם. אע"ג דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש דמיירי בעסוקה בטהרות מגו דבעי בדיקה לטהרות דחיישינן שמא תראה ולכתחילה אין לסמוך על הרוב. בעי בדיקה ג"כ לבעלה שמא תמצא דם. ולא נתלי בפ"א דבא מחמת תשמיש. וכן בנמצא על עד שלו או על שלה טמאין וחייבין בקרבן. דאזלינן בתר רובא דרוב נשים אין התשמיש קשה להן ואינן רואות מחמת תשמיש. א"כ האשה שראתה ג' פעמים מחמת תשמיש דלהמרדכי לא מחזקינן לרואה מחמת תשמיש לאוסרה על בעלה ביש לה ווסת. א"כ במצאה כחם אפי' לאחר זמן אחרי תשמיש. מטהרינן דיש לתלות למפרע דהכתם מחמת מיעוך תשמיש ומן הצדדים בא. כמו דתלינן בכתמים למפרע שבא לה מה דנתעסקה בציפור או עברה בשוק של טבחים. דכיון דאפילו ראתה דם ממש ג' פעמים אחרי תשמיש. להמרדכי תלינן דהאי דם מחמת מיעוך התשמיש ומן הצדדין הוא:
ומה שהקשה הב"ח בזה אם אין לה מכה פשיטא דאין לומר מן הסתם דם זה טהור ומן המכה בא. דלמא מקרה קרה לה שרואה דם בין ווסת לווסת. שהרי אפילו מצאה כתם בין ווסת לווסת אם אין לה דבר לתלות בו טמאה. כ"ש ברואה דם ואצ"ל ברואה מחמת תשמיש דטמאה מדאורייתא אם אין לה מכה עי"ש. ולפמ"ש לא קשי' כלל דוקא היכי דאתחזקה לראות מחמת תשמיש ג' פעמים. תלינן אח"כ שלא בשעת ווסת דבא הדם מחמת מיעוך התשמיש ומן הצדדים בא. וגם בכתם מטהרינן באשה זו דתלינן למפרע דבא מחמת מיעוך תשמיש ומן הצדדין בא הכתם. ועוד דהא דמטהרינן הכתם באשה שיש לה ווסת דוקא היכי דשמשה ביתה ולא בדקה החלוק ואח"כ מצאה כתם תלינן דבא הכתם מחמת מיעוך התשמיש. אבל היכי דבדקה אח"כ חלוקה ולא מצאה כתם ואח"כ מצאה כתם. שפיר מטמאינן כיון דכבר בדקה חלוקה ולא מצאה כלום:
לכן אע"ג דהפוסקים כתבו דאין לסמוך על המרדכי בזה וצריכה לישב ז' נקיים. משום דרוב הפוסקים מפרשים הא דאם יש לה ווסת תולה בווסתה בשמשה סמוך לווסת. או כפרש"י דאם יש לה ווסת לקלקולה דאינו רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים תולה בווסתה ומשמשת בלי בדיקה בין ווסת לווסת. הוא דוקא היכי דמצאה דם גמור כיון דהוי בדיקת עד וחזקה דהרגישה. אבל בכתמים דהוי דרבנן יש לסמוך על המרדכי כמ"ש הש"ך (בסי' קפ"ז). דגם המרדכי לא הקיל אלא שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש לאוסרה על בעלה. דגם רואה מחמת תשמיש הוי רק דרבנן דווסתות הוי דרבנן:
אך אעפ"כ אינו נראה לי להקל לטהר האשה מז' נקיים כיון דלרוב הפוסקים הראשונים אין לדינו של המרדכי מקור כלל בגמ'. וכן הש"ך כתב רק דוקא ברואה מחמת תשמיש משום עגונה דאקילו בה רבנן דלא תצא אשה מבעלה יש לסמוך אמרדכי כה"ג ביש לה ווסת. אבל היכי דליכא משום עגונה משמע דיש להחמיר אפי' במוצאת כתם בעי ז' נקיים. גם בנד"ד בלא"ה לא מצאה מתחילה רק כתם בבקר מעת קומה ממיטתה. א"כ לא אתחזקה כלל דהיא רואה מחמת תשמיש א"כ לא מטהרינן הכתם כלל ובעי ז' נקיים. [שוב ראיתי באחרונים בס"ט ובח"ד כתבו ג"כ כעין זה שכתבתי ליושב דברי המרדכי עי"ש]:
ראיתי למעכ"ת שהביא מה שהקשה בתשו' נודע ביהודא (סי' נ"ה) לשיטת רש"י בנדה (דף נ"ז) אמר רבי ירמיה מדיפתי. מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן שמא ארגשה ולאו אדעתא אבל אם ידוע לה שלא הרגישה בשעה שראתה טהורה אפילו מדרבנן. א"כ תקשי קושית הגמ' בנדה (דף ג') לטעמא דשמאי דכל הנשים דיין שעתן. משום דאשה מרגשת בעצמה ופריך והא איכא כתמים. לימא תנן כתמים דלא כשמאי. אמר אביי מודה שמאי בכתמים. מאי טעמא בציפור לא נתעסקה בשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכי אתי. ולשיטת רש"י הא דטמאה מדרבנן היא משום שמא ארגשה ולאו אדעתא אבל אם ברור לה שלא הרגשה טהורה אפילו מדרבנן. אכתי כתמים דלא כשמאי דס"ל אשה מרגשת בעצמה ולא אמרינן לאו אדעתא. וכתב מעכ"ת דא"ש לפמ"ש התוס' בנדה (דף ג') דלהאי לישנא נמי צריך טעמא. דהעמד אשה בחזקתה ואשה בחזקת טהורה עומדת. א"כ טעמא דאשה מרגשת לחודי לא מהני דאפשר שתראה בלא הרגשה. רק מחמת חזקה דהעמד אשה על חזקתה בחזקת טהרה אמרינן שלא ראתה בלא הרגשה. וטעמא דחזקת טהרה הוא משום דאמרינן דלא נשתנה הנוף משהיה כמו שלא ראתה מקודם. אבל בכתמים ליכא למימר הכי. דהוי חזקה דלא נשתנית ומעלמא אתי כיון דבצפור לא נתעסקה ובשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכי אתי. ע"כ מגופא הוי הדם ולא הרגישה. א"כ ע"כ נשתנה הגוף ולא הוי חזקה כלל. א"כ כיון דליכא הכא טעמא דהעמד אשה על חזקתה. משום האי טעמא דאשה מרגשת בעצמה לחודי חיישינן שמא חזיא בהרגשה ולאו אדעתא עכ"ד. ודברים תמוהים הם. כי הא דאמרינן אשה בחזקת טהרה עומדת. לאו משום חזקת הגוף הוא. דעלולה להשתנות לראות דם. אנא משום חזקת היתר הוא. ומצינו חזקות כיוצא בזה. כמו בזרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה מדאורייתא בחזקת פנויה רק מדרבנן לא תנשא כדאיתא בכתובות (דף כ"ג). אע"ג דהשתא אתרע שנזרק לה קידושין. או קבלה קידושין ולא ידעינן אי שוה פרוטה או לא וכן בנתנה היא ואמר היא בקידושין (דף ה') כתב הר"ן שם מדאורייתא מוקמינן בחזקת פנויה ואסורה רק מדרבנן. וכן בכתובות (דף ט') גבי פ"פ ספק אונס וספק רצון הקשו התוס' ונוקמי בחזקת היתר עי"ש. וכן בספק בהרת קדמה לשער לבן. דטיהר רבי יהושע משום דאוקמינן אחזקה אע"ג דהגוף נשתנה. וע"כ משום חזקת טהרה דגופה מוקמינן דלא הי' בו נגע ועי' בתוס' כתובות (דף ע"ו). וכן בזב ספק חזאי באונס דלא מטמא או לא. טהור. א"כ ה"נ דאמרינן אשה בחזקת טהורה עומדת נימא דלא הרגישה. משום חזקת היתר שהיתה טהורה. ועוד דהתוס' לא כתבו כי איצטריך נמי להאי לישנא טעמא דהעמד אשה על חזקתה משום דלחולין לכ"ע דיה שעתא משום דמוקמינן בחזקת טהורה. אלא קאמר האי טעמא דמרגשת דלא לעביד סייג לקדשים. ולא כמ"ש בשם התוס' משום דאפשר דארגשה ולאו אדעתה. ולענ"ד לא קשה כלל קושיית הנו"ב לשיטת רש"י. לפמ"ש רש"י דהקושיא מכתמים לשמאי הוא מדמטאין כתמים למפרע עד שעת בדיקת חלוקה ולא היה כו כתם או עד שעת כיבוסה וכפי' המהרש"א. דמכאן ולהבא דאית ליה עיקר בדאורייתא מודה שמאי דלא אמרינן אשה מרגשת בעצמה. אלא אטומאת מעל"ע דמטהר שמאי משום אשה מרגשת בעצמה. ה"נ גבי כתמים לגבי לטמא למפרע נימא לאו מגופה הוא הואיל ואשה מרגשת. ומשני מודה שמאי בכתמים מאי טעמא בצפור לא נתעסקה. האי דם מהיכי אתי. ליכא לטהר למפרע מדלא הרגישה כבר דהשתא נמי לא הרגישה. וע"כ דחיישינן מכאן ולהבא שמא ארגשה ולאו אדעתה. א"כ ה"נ למפרע כמו כן יש לחוש דלמא ארגשה ולאו אדעתא. דדווקא היכי דמצאה השתא דם בבדיקת עד דהשתא י"ל דהרגישה רק היא סבורה דהרגשת עד הוא כמ"ש רש"י אמרינן דלמפרע לא מטמאינן מדלא ארגשה. אבל בכתמים דלא בדקה וע"כ חיישינן שמא ארגשה ולאו אדעתא מכאן ולהבא. ה"נ למפרע חיישינן דלמא ארגשה ולאו אדעתא. וכה"ג כתב הרשב"א בחידושיו בד"ה האי דם מהיכי אתי. קשה לי כיון דשמאי ס"ל דכל הנשים מרגישות בעצמן. לימא דלמא נתעסקה בצפור או עברה בשוק של טבחים ולאו אדעתא. ונראה לי דשאני הכא כיון דע"כ צ"ל דנתעסקה בציפור או עברה בשוק של טבחים ולאו אדעתא. וכיון שכן אף אתה אומר שמא הרגישה ושכחה או הרגישה ולאו אדעתא דסבורה הרגשת מי רגלים הוא. הלכך הואיל והרי דם מצוי לפניך מוטב שתתלה כה שדמים מצוין בה עכ"ל. א"כ דווקא בכתמים חיישינן שמא ארגשה. אבל בלא"ה ס"ל לשמאי דלא חיישינן שמא ארגשה ולא אדעתא. והתוס' שפי' הקושי' מכתמים בד"ה והא איכא כתמים. היינו לטהר אפי' מכאן ולהבא דאית לן למימר כיון דלא הרגישה ודאי מעלמא אתי. ומשני מודה שמאי בכתמים בצפור לא נתעסקה ודאי מגופא אתי. אזלי לטעמייהו כמ"ש התוס' (דף נ"ח) שהשיגו על רש"י דאפי' מוחזק לן שלא הרגישה טמאה הואיל וראתה דם נידות:
ומה שרצה מעכ"ת לומר לשיטת רש"י דהיכי דמצאה כתם והיא בחזקת טהרה טהורה היא. משום דהוי ספק ספיקא ספק דלמא מעלמא הוא וספק דלמא חזיא שלא בהרגשה, ואפילו להילל דס"ל דלא מוקמינן בחזקת טהרה הוא דוקא היכי דנמצא רעותא מגופה דעכשיו ודאי טמאה. אבל בכתמים מאן יאמר לן דטמאה עכשיו דלמא מעלמא הוא. א"כ גם להילל אמרינן דאשה בחזקת טהרה עומדת. וגם לשמאי דס"ל דאע"ג דנמצא רעותא מגופה אפ"ה אמרינן דאשה בחזקת טהורה עומדת תקשי והא איכא כתמים היכי דהוי בחזקת טהרה טמא. וע"כ לשיטת רש"י דשלא בהרגשה טהור אפילו מדרבנן. הך ספק דלמא חזיא ולא אדעתא הוא ממיעוטא דלא שכיחי וע"כ בחזקת טהרה טהורה. ח"ו לומר כן וישתקע הדבר ולא יאמר. דז"א דכיון דבצפור לא נתעסקה כו' האי דם מהיכי אתי ולא איכא למיתלי במידי. א"כ כמו דיש לחוש דמעלמא אתי ולאו אדעתא ה"נ יש לומר דמגופה הוא ולאו אדעתא והוי כמו רעותא מגופה דלא מטהרינן להילל אפי' למפרע וכל מידי דאיכא ספק רעותא מגופא לא אזלינן בתר חזקה. ולשמאי לא מטהר רק למפרע דהוי דרבנן משום דאין שור שחוט לפניך כדאמרינן בנדה (דף ט"ו). אבל היכי שמצאה כתם דהוי כשור שחוט לפניך מטמאינן שפיר אפילו למפרע. גם הא דאמרינן להילל כיון דאיכא רעותא מגופה לא אזלינן בתר חזקה הוא משום דהוי חזקה העשויה להשתנות ולא משום דהשתא טמאה כמ"ש התוס' ורש"י שם:
ומש"כ דע"כ לא הוי כתמים ספק ספיקא לרש"י דלמא מעלמא הוא ואת"ל דמגופה היא דלמא חזיא שלא בהרגשה דטהור משום דהוי ספק ספיקא משם אחד. דמה לי מגופה ומה לי מעלמא כיון דלא הוי בהרגשה. אינו נראה כמ"ש הש"ך ביו"ד (סי' ק"י ס"ק י"א) דהיכי דספק אחד מתיר יותר מחברו שפיר הוי ספק ספיקא. והכא כיון דקיי"ל מקור מקומו טמא א"כ אי הוי שלא בהרגשה הדם טמא והאשה טמא טומאת ערב. ואי מעלמא אתי טהור לגמרי. וגם אין לומר משום דלא הוי ספק ספיקא המתהפך. דאת"ל דחזיא בהרגשה תו ליכא לספוקי מידי כמ"ש הש"ך ביו"ד (סי' ק"י ס"ק י"ג) דמתחילה צריך לדון מהיכי הוי הדם דלמא מעלמא ואת"ל מגופה דלמא חזיא שלא בהרגשה לרש"י דטהור:
אך יש לומר בזה דזהו גופא טעמא דרש"י שכתב בנדה (דף נ"ט) לא להקל על דברי תורה אלא להחמיר וכתמים עצמו דרבנן הא דגזרו רבנן בכתמים להחמיר על דברי תורה שלא להקל בנדה גמורה וכתמים עצמן דרבנן ואזלינן בהו לקולא דתלינן בכל מידי. א"כ טעמא דכתמים משום דהוי סייג לדברי תורה. דרש"י כתב בהא דאמר רבי ירמיה מדיפתי מודה שמואל דטמאה מדרבנן משום שמא ארגשה ולאו אדעתא. א"כ הוי הטעם בכתמים משום ספק תורה ולאו משום סייג. וע"כ דהיינו טעמא דמשום ספק דלמא חזיא בהרגשה ולאו אדעתא תקשי דאכתי הוי ספק ספיקא. אך משום סייג שלא להקל על דברי תורה אסרו חכמים אפילו בספק ספיקא:
ומה שהקשה לרשב"א דס"ל דספק דאורייתא הוי לחומרא מן התורה למה כתמים דרבנן להוי אסור משום ספק דאורייתא. ומצא כי בתוס' יו"ט הקשה כן ותי' התוס' יו"ט משום האי דשמואל דמדאורייתא בעינן דהרגישה דוקא והיא לא ארגשה. אע"ג דאפשר דארגשה ולאו אדעתא לא הוי כשאר ספק דמדאורייתא לחוערא. תירוץ זה אינו עולה יפה לפמ"ש במ"א להוכיח. דלהסוברים דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה אפי' היכי דלא הוי ספק שקול ושכיחי יותר להתירא מלאיסורא אפ"ה הוי מדאורייתא לחומרא. מהא דהקשו הראשונים על הרמב"ם דס"ל דספק דאורייתא מן התורה לקולא רק מדרבנן לחומרא. מהא דחולין (דף י"א) מנ"ל דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה דאמר קרא אותה לנתתיה ולא נתחיה לנתחים ודלמא ניקב קרום של מוח אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא ואי ספיקא דאורייתא מן התורה שרי אינו מוכח דאזלינן בתר רובא דלמא משום דספיקא שרי מן התורה. וע"כ דספיקא דאורייתא מן התורה אסור לחומרא. דתקשי נמי לנפשייהו. דאע"ג דנימא דלא אזלינן בתר רובא היינו לדון בתורת ודאי אבל מכל מקום לא הוי ספק השקול דאיכא יותר כשרות מטריפות א"כ שכיחי יותר להתירא מלאיסורא דטריפות מיעוטא הוא. א"כ לא הוי ספק השקול דאסור מן התורה. וע"כ לדידהו דס"ל דספק דאורייתא מן התורה אסור אפי' היכי דלא הוי ספק השקול ג"כ מדאורייתא לחומרא:
אך קושייתו של התוס' יו"ט מעיקרא לא קשה כלל. דהכא התורה התירה ספק זה דקאמר קרא דם יהי' זובה מבשרה ולא כתם כדקאמר רבי עקיבא במתניתין (דף נ"ח) דלא אסרה התורה רק היכי דהוי ודאי מגופה דכתיב אשה כי תהי' זבה דם יהי' זובה מבשרה דם ולא כתם. ודמי להא דספק ממזר דמותר מן התורה דהתורה אמרה לא יבוא ממזר ממזר ודאי הוא דלא יבוא הא ממזר ספק יבוא כדאמרינן בקידושין דף ע"ג):
ומש"כ לדעת הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא רק מדרבנן לחומרא ניחא הא דכתמים הוי רק דרבנן. גם זה אינו לפמ"ש במ"א דהיכי דהוי עיקרו בדאורייתא ויש חשש איסור תורה לא הוי מקילינן כולי האי בכתמים. ואדרבה לדעת הרמב"ם קשה למה לי קרא דם יהי' זובה מבשרה דם ולא כתם וממעטינן מקרא בלא"ה הוי כתמים דרבנן. כיון דהוי ספק דלמא מעלמא אתי מותר מן התורה ספיקא דאיסורא. וע"כ צ"ל להרמב"ם הא דאמר רבי עקיבא התורה אמרה דם ולא כתם הוא מטעמא דשמואל דאמר קרא בבשרה עד שתרגיש בבשרה. וע"ז אמר רבי עקיבא שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל דכתיב ואשה כי תהי' זבה דם יהי' זובה מבשרה דם ולא כתם. ולאו מטעמא דכתיבנא דהתורה התירה ספק זה כמו בספק ממזר. ולחוש דלמא ארגשה ולאו אדעתא הוי להרמב"ם ספק תורה דמן התורה לקולא רק מדרבנן לחומרא. ועוד כיון דאשה בחזקת טהרה עומדת ע"כ מקילינן בכתמים:
ומש"כ דרש"י ס"ל כהרמב"ם דספק מן התורה מדאורייתא לקולא. אינו נראה כן לכאורה מדברי רש"י יבמות (דף קי"ט) ד"ה מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו מיהו לא בעינן למיחש לספק איסור לאו כי היכי דחיישינן לספק איסור כרת הא מידי דספיקא לאו הרחקה דרבנן היא בדבר המותר. דנימא לכרת עבדו הרחקה ללאו לא עבדו הרחקה בדבר המותר דהכא שמא איסורא דאורייתא ממש קעביד עכ"ל. ואי דספק תורה הוי רק מדרבנן לחומרא. שפיר יש לחלק באיסור כרת עבדו רבנן הרחקה ואסרו גם מספק כהיכי דלא ליגע באיסור ודאי. אבל איסור לאו לא אסרו חכמים מספק דשרי מן התורה וע"כ דספק תורה מדאורייתא אסור:
אך יש לומר דכוונת רש"י להא דאמרו ביבמות (דף קי"ד). קסבר מפרק כלאחר יד הוא. שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן. אבל היכי דאסרינן מספק שמא הוא איסור תורה אע"ג דמדאורייתא לקולא רק מדרבנן לחומרא מכל מקום גם באיסור לאו יש לחוש מספק מדרבנן דלאו גזרה דרבנן היא והרחקה בעלמא דנימא לאיסור כרת עבדו וגזרו רבנן ולא באיסור לאו:
אבל מדברי רש"י בקידושין (דף ע"ג) ד"ה ואיבעית אימא הני תרי קהלי נינהו. כלומר להנך תרתי דרשות תרי קראי איצטרכי ואי לא אייתר קרא לא הוי דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבוא הא ספק ממזר יבוא אלא הוי אמרינן ככל שארי ספיקי איסור על הודאי אזהרת ודאי ללקות עליו ועל אזהרת ספק אזהרת ספק לאיסורא עכ"ל. מוכח דרש"י ס"ל דספק. איסור תורה מדאורייתא לחומרא. וכן מבואר מרש"י ביבמות (דף פ"ח) ד"ה היכי דמי. דהא ודאי באיסור מפורסם ואפילו באיסור ספק לא איצטרך קרא דודאי כייפינן ליה עכ"ל. וכ"כ הפר"ח ביו"ד (סי' ק"י) דדעת רש"י כן ע"ש:
ידידו דו"ש ברוך מרדכי ליבשיץ חופ"ק סעמייאטיץ יע"א