ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
יורה דעה · סימן מט
נסתפקתי אם הי' הלוה מומר לעכו"ם בשעת הלואה בריבית ואח"כ שב בתשובה אם יכול המלוה לגבות ממנו הריבית או לא:
לכאורה יש לדמות להא דקיי"ל עכו"ם שלוה מישראל ואח"כ נתגייר גובה ממנו הקרן והריבית משום שלא יאמרו בשביל מעותיו חזר זה כמבואר בב"מ (דף ע"ב) וביו"ד (סי' קע"א) שגובה הישראל כל הריבית שנתחייב כשהי' עכו"ם א"כ ה"נ גבי מומר ששב בתשובה אחר ההלואה ג"כ גובה ממנו הקרן והריבית. אך לענ"ד נראה דדוקא גבי עכו"ם אמרינן הכי דעכו"ם לא קאי להתגייר נפשי' ולא עבידי לאתגייר. כדאמרינן בגיטין (דף פ"ה) עבד ועכו"ם לאו לאיגיורי קיימא וגירות לא שכיחא ע"ש. דלא רמיא עלי' מצוה לאיגיורי נפשי' שפיר חיישינן שלא יאמרו בשביל מעותיו חזר ונתגייר זה כיון דלא קאי להתגייר. אבל גבי מומר אעפ"י שחטא ישראל הוא וכל כמה דלא שב בתשובה עבירה הוא בידו רק יצרו אנסו. א"כ לא חיישינן שמא יאמרו בשביל זה חזר בו זה. אלא דיאמרו נשא לבו לשמים לשוב בתשובה א"כ אסור ליקח ממנו הריבית:
ואין לדמות להא דאמרו בב"מ (דף פ"ה) איכא דאמרי לא נסבה כלל כדי שלא יאמרו בשביל זה חזר בו. א"כ אפי' בישראל מצינו חיישינן כדי שלא יאמרו בשביל זה חזר בו. דשאני התם דהתנה רבי מעיקרא עמו ע"ז אי הדרת בך יהיבנא לך ברתא שפיר יש לחוש שלא יאמרו בשביל זה חזר בו זה. אבל בסתם לא חיישינן שמא יאמרו בישראל. ועוד הא מצינו גבי ריש לקיש דקאמר לו רבי יוחנן אי הדרת יהיבנא לך אחותי וחזר ונסבה ולא חש לשמא יאמרו בשביל זו חזר בו כמ"ש התוס' שם (דף פ"ד) ד"ה אי הדרת בך. א"כ אפילו בהתנה עמו לשוב מחמת זה לא חיישינן. וכ"ש בסתם ששב בתשובה לא חיישינן שיאמרו בשביל מעותיו חזר בו. כמו דחיישינן בעכו"ם שנתגייר. ועוד יש לחלק דוקא בעכו"ם שנתגייר משום לכתחילה אין מקבלין גרים שבא להתגייר משום דבר אחד מעניני העולם כדאיתא ביבמות (דף נ"ד). וברמב"ם (פי"ג מה' איסורי ביאה) שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגרי הצדק ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני ב"ד הדיוטות והב"ד הגדול חוששין להם ולא היו דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם עכ"ל. א"כ גם בדיעבד חוששין עד שיראה צדקתו. אבל גבי ישראל ששב בתשובה אפי' תשובה שלא לשמה מהני ומתוך שלא לשמה כו' לא חיישינן שמא יאמרו בשביל מעותיו חזר זה. ונראה דאין המומר נאמן לומר ששב בתשובה להפקיע הריבית מהישראל. וכה"נ כתב הש"ך ביו"ד (סי' קכ"ד סעי' ח' ס"ק ט"ו) היכי דידוע שהי' מומר אינו נאמן לומר שנתגייר ושב בתשובה ועושה יי"נ במגעו ע"ש:
אך אם קודם ששב המומר בתשובה זקפן עליו במלוה הקרן והריבית. לכאורה דמי לעכו"ם שלוה מן הישראל לת"ק דרבי יוסי דלא חייש בשביל מעותיו נתגייר זה אם זקפן עליו במלוה עד שלא נתגייר גובה קרן וריבית ה"נ במומר אזלינן בתר זקיפה ואם קודם ששב בתשובה זקפן עליו במלוה גובה קרן וריבית. ולענ"ד גם בזה יש לחלק דלא שייך לדמויי לעכו"ם דהא שכתב דעכו"ם מותר להלוותו מטעם דאין מצווין להחיותו הוא לרווחא דמלתא. דאפי' בגר תושב שמצווין להחיותו אפ"ה שרי להלוותו בריבית דכתיב אל תקח מאתו מישראל כדאמרינן בב"מ (דף ע"א). גם כתיב לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך. ע"כ דוקא בעכו"ם דמהדין שרי להלוותו בריבית ע"כ אזלינן בתר זקיפה דהוי כגבוי. כיון דמהדין שרי לגמרי לגבות הריבית שעלה עד שנתגייר ע"כ תקנו חכמים כמ"ש הה"מ (פ"ה מה' מלוה ולוה ה' ו') אם זקפן שרי לגבותן. אבל גבי מומר דמהדין אעפ"י שחטא ישראל הוא ולכל איסורין אסור להכשילו. אלא בריבית דתלי רחמנא וחי אחיך עמך משום שמצווין להחיותו אהדרי לי' כהיכי דניחי. וכיון דמומר אין אנו מצווין להחיותו שרי להלוותו בריבית. וכיון דבשעה שלוקח הריבית אין אנו מצווין להחיותו ע"כ שרי לכתחילה להלוותו בריבית, אבל אם אח"כ שב בתשובה דהוי ישראל מעליא שמצווין עליו להחיותו. א"כ היכי נימא שיש לו היתר ליקח הריבית שקצץ עמו משום דאזלינן בתר לקיחת הריבית שאנו מצווין עליו להחיותו כיון ששב בתשובה אינו מועיל כלל ההלואה שהי' בהיתר אעפ"י שזקפן עליו במלוה מקודם. כיון דהשתא ישראל מעליא אסור ליקח ממנו הריבית. כיון דבמומר הוי עיקר טעמא דשרי להלוות בריבית משום שאין אנו מצווין להחיותו. וכיון דהשתא שב בתשובה ומצווין להחיותו אסור ליקח ממנו ריבית. משא"כ בעכו"ם לא הוי טעמא משום שאין אנו מצווין להחיותו רק משום לנכרי תשיך ואפי' גר תושב מותר להלוותו בריבית כיון דלאו אחיך הוא ע"כ אזלינן בתר זקיפה כנלע"ד:
ואם עבר ולקח הריבית אחר ששב המומר בתשובה אחר ההלואה. לכאורה נראה דאינה יוצאה בדיינים כמו ריבית קצוצה. כיון דבשעת הלוואה בהיתר קצץ שהי' מומר בשעת הצואה שלא היו מצווין להחיותו. א"כ דמי להלוואה בלי קציצה דלא הוי ריבית דאורייתא ואינה יוצאה בדיינים. ונראה אפי' הריבית שעלה אחר ששב בתשובה ג"כ לא הוי ריבית קצוצה. כיון דמתחילה בהיתר קצץ בשעת הלוואה אע"ג דאח"כ שב בתשובה הוי הריבית שעלה אח"כ כמו הלוואה בלי קציצה. ואפילו לדעת הראב"ד בהשנות (פ"ו מה' מלוה) ודעת רש"י אפי' לאחר הלוואה הוי ריבית דאורייתא אם קצץ בשעה שמרחיב לו זמן. הכא כיון דבשעת הלוואה הי' הקציצה בהיתר ואח"כ שב בתשובה הריבית שעלה אח"כ ששב בתשובה וכ"ש מקודם לא הוי ריבית קצוצה כיון דלאו שעת הלוואה היא ולא קצץ עמו כלל עוד הוי כמו שהלוה בלא קציצה:
אך מהרא"ש ב"מ (דף ע"ב) לא משמע כן. שכתב לרבי יוסי דאמר עכו"ם שלוה מעות מישראל בריבית בין כך ובין כך גובה את הקרן ואת הריבית משום שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה. הלכך שקיל מיניה אפילו ריבית שעלה עליהן משנתגייר עד שעת פרעון. אע"ג דאיסורא קעביד יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפילו במקום עבירה עכ"ל. א"כ כתב דהריבית שעולה אחר שנתגייר הוי איסורא דאורייתא אע"ג הקציצה הי' בהיתר בשעת הלוואה שהי' עכו"ם. וכן נראה מדברי הרב המגיד שכתב גבי ישראל שלוה מן העכו"ם ונתגייר שמן הדין כל הריבית שעלה קודם שנתגייר אעפ"י שזקפן במלוה יוכל לגבות ממנו אלא שחכמים תקנו לילך אחר זקופה להחמיר. משמע אבל הריבית שעלה אחר שנתגייר הוי איסור תורה אע"ג שהקציצה הי' בהיתר בעודו עכו"ם ואח"כ לא קצץ הוי ריבית מדאורייתא. ועכצ"ל אע"ג דהי' הקציצה בהיתר מ"מ אח"כ שנתגייר דאסור להלוות בריבית מקרי ריבית קצוצה שבאה לו הריבית מקציצה הראשונה שבא לו משעת הלוואה ואפילו לדעת הרמב"ם (פ"ו מה' מלוה) דאם כבר הלוה לו ואח"כ תבע חובו ואמר לו דור בחצירי עד שאחזיר לך חובי לא הוי ריבית קצוצה (והוא ביו"ד סי' קס"ו סעי' ב') דלא הוי ריבית קצוצה רק כשקוצץ בשעת הלואה מדכתב כספך לא תתן לו בנשך א"כ בשעת נתינה בעי קציצה בריבית. מודה הכא דהוי קציצה בשעת הלואה אע"ג דאז הי' שעת היתר אח"כ כשנתגייר שבה לאיסור הקציצה דעתה לוקח ריבית מחמת קציצה הראשונה, [שוב ראיתי במע"מ שעמד בדברי הרא"ש אלו דכתב דאיסורא איכא מדאורייתא אם שקיל הריבית שעלה משנתגייר עד שעת פרעון. דהא בהיתר קצץ דהי' בעודו עכו"ם אמאי הוי איסור דאורייתא. ולענ"ד כמ"ש דדעת הרא"ש הוא כיון שהריבית הוא נוטל מקציצה הראשונה הוי ריבית קצוצה משעת הלוואה אע"ג דהי' בהיתר. דאח"כ שבה לאיסור ריבית קצוצה. א"כ אם לקח הריבית אחר ששב המומר בתשובה הוי ריבית קצוצה דיוצאה בדיינים]:
וד יש להעיר אם הלוה לישראל בריבית קצוצה ואח"כ המיר הלוה נראה אע"ג דהשתא לא קרינן ביה וחי אחיך עמך דאינו מצווין להחיותו ומותר להלות בריבית. מכל מקום כיון דעביד המלוה איסורא דמשעת שומא עביד איסורא כדאמרינן בב"מ (דף ס"ב). וגם כדי שלא יהא חוטא נשכר אסור ליקח ממנו הריבית דהא מחמת החציצה שהי' באיסורא בא לידו הריבית אסור ליקח ממנו הריבית. אבל אם לקח ממנו הריבית אינו יוצאה בדיינים כיון דהשתא בעת לקיחת הריבית לא קרינן ביה וחי אחיך עמך. וגם להפוסקים שאוסרים להלוות למומר משים דמקרי אחיך ואינו תלוי בטעמא דאינו מצווין להחיותו כל מקום אם כבר לקח ממנו ריבית אינו יוצא בדיינים כריבית קצוצה דליכא עשה וחי אחיך עמך אהדרי לי' כהיכי דניחי אעפ"י שכבר עבר הלוה. ובמומר שנטמע בין העכו"ם בלא"ה א"צ להחזיר מטעם ירושת המומר כמבואר בחו"מ (סי' רפ"ג) דאם אחרים שלחו יד בפקדון בחיי המומר או שביקש ולא רצו ליתן לו זכו במה שבידן דכל המוחזק בנכסיו יכול לזכות בהן כל זמן שהוא חי ע"ש בסמ"ע ועי' בש"ך שם ובמל"מ בפ"ה מה' מלוה ע"ש. ואפי' לקח הריבית בעודו ישראל ואח"כ המיר הלוה ג"כ א"צ להחזיר הריבית כיון דהשתא הוא מומר ולא הוי עשה וחי אחיך עמך. דהתורה תלתה טעמא במצווין להחיותו. ואין לומר משום מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. א"כ כיון דכבר נתחייב המלוה להלוה להשיב הריבית בעודו ישראל הוי כאלו יש לו חוב האי מומר להכעיס. (וליכא בזה משום ירושת המומר רק בנטמע בין העכו"ם) דאינו יכול להחזיק לעצמו ומחוייב להחזיר גם כדי לתקן הלאו שכבר עבר מחוייב להחזיר הריבית. דהא בתמורה (דף ו') מסיק דהא דריבית קצוצה יוצאה בדיינים לא משום סברא דרבא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. אלא משום קרא דוחי אחיך עמך אהדרי לי' כהיכי דניחי. וע"כ הא דבעי קרא לרבויי דריבית יוצאה בדיינים דמשום דרחמנא נתקו לעשה וע"כ קיי"ל בריבית קצוצה אע"ג דיוצאה בדיינים אבל אין הב"ד יורדין לנכסיו ככל מצ"ע כמ"ש הנימוקי יוסף בשם הרשב"א והרמב"ן ומבואר ביו"ד (סי' קס"א). אבל מטעמא דאי עביד לא מהני הוי כייפינן לי' להחזיר והיו יורדין לנכסיו דהוי המעות ריבית כפקדון בידו אלא דהשתא גלי רחמנא דקנה הריבית קנין גמור רק רמי רחמנא מצ"ע דהשבה אהדרי' לי' כהיכי דניחי. א"כ במומר שאינו מצווין להחיותו ולא שייך גבי' וחי אחיך עמך. א"כ אפקעתא דמלכא הוא שפטור להחזיר לו הריבית אם המיר הלוה אחר שנתנו לו הריבית הוי כמו שמחל הלוה להמלוה הריבית שלקחו דמחילה מועלת כה"ג כמבואר ביו"ד (סי' ק"ס סעי' ה'). שוב ראיתי בחות דעת (סי' קס"א) כתב ג"כ דאם לקח ריבית מישראל ואח"כ המיר הלוה א"צ להחזיר לו הריבית ע"ש:
ולכאורה לפ"ז משכחת דלוקין על לאו דריבית אם הלוה בריבית לישראל ואח"כ המיר הלוה. דהרמב"ם כתב (פ"ד מה' מלוה ה' ג') אין לוקין על לאו שבריבית מפני שניתן להשבון שכל המלוה בריבית אם היתה ריבית קצוצה שהיא אסורה מן התורה הרי זו יוצאה בדיינים ומוציאין אותו מן המלוה ומחזירין ללוה. וא"כ בכה"ג דהמיר אח"כ הלוה דאינו יוצאה בדיינים וליכא לקיומא לעשה א"כ יש לומר דלוקין על לאו דריבית. אבל זה אינו. דיש לומר אע"ג דהתורה פטרתו מלהחזיר כה"ג הריבית למומר. מכל מקום אם החזיר הריבית שוב אי אפשר ללקות עליו כיון דאין עליו רק חיוב מעות ואפשר לשלם והוא דבר דניתן לתשלומין אין לוקין ע"ז. דהא גם באונאה כתב הרמב"ם (פי"ב מה' מכירה ה' א') אסור להונות את חברו שנאמר אל תונו את עמיתך ואעפ"י שעובר בל"ת אינו לוקה מפני שניתן להשבון. ואע"ג דאונאה לא ניתק לעשה מכל מקום כיון דמידי דבר תשלומין ואפשר לשלם אינו לוקה:
[בזה יש ליישב דברי הרמב"ם (פ"ג מה' מלוה ה' ד') המלוה את חדרו אחד עני ואחד עשיר לא ימשכנו אלא בב"ד כו'. עבר ב"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו או שחטף המשכון מידו בזרוע אינו לוקה שהרי נותק לעשה שנאמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש. ותמה המל"מ בזה דהא תינח דניתק לעשה גבי עני דאית ביה עשה דחזרה אבל משכון עשיר אמאי אינו לוקה כיון דליכא בהן חזרה. ועוד תמה בזה לפי דכתב הרמב"ם (רפ"א מה' תמורה) ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה כו' שאין לאו שבה שוה לעשה שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אעפ"י שהן מוזהרין שלא ימירו. הרי לך מבואר דאם יש לאו אחד כולל והעשה הוא פרטי שלוקה על הלאו אף על הפרט שניתק לעשה כיון שיש לאו פרט א' שלא ניתק לעשה. א"כ הכא מהדין ילקה נמי על העני שמשכנו אף שניתק לעשה לפי שאין הלאו שכה שוה לעשה שהממשכן את העשיר ליתא בחזרה אף שמוזהר שלא למשכנו ולאו לא תבוא לביתו כולל יחד עשיר ואביון ומדברי רבינו דאף הממשכן את העשיר אינו לוקה לפי שהלאו ניתק לעשה גבי עני ע"ש. וכה"ג קשה מהא דכתב הרמב"ם (ריש ה' גזילה) דאין לוקין על לאו דגזילה שהכתוב ניתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנאמר והשיב את הגזילה. דלאו זה כולל יותר מעשה דהלאו לא תגזול הוא כולל גם על קרקע אע"ג דקיי"ל דקרקע אינה נגזלת מ"מ עובר בלאו לא תגזול כמ"ש הרמב"ם (בה' גניבה פ"ז ה' י"א) ועי' בחו"מ (סי' שע"ז בסמ"ע ס"ק ב') והעשה דוהשיב את הגזילה לא קאי על קרקע דקרקע אינה נגזלת. א"כ הי' צריך ללקות על לאו דכולל יותר מעשה אע"ג דניתק לעשה. ולפמ"ש א"ש דדוקא בעשה דתמורה דאינו יכול להתקיים כלל בציבור ושותפין. דאינו תמורתם קודש כלל. אם כן נחשב הלאו שאינו שוה לעשה כיון דבציבור ושותפין לוקין על לאו כמ"ש הרמב"ם שם. ע"כ לוקין אפי' ביחיד כיון דהלאו כולל יותר מביחיד. אבל בלאו דלא תבוא לביתו אע"ג דמשכנו דברים שאינן צריכין לו דפטור מעשה השב תשיב לו. וכן אם גזל קרקע דעבר אלאו דלא תגזול אע"ג דהעשה לא קאי עלייהו. מכל מקום אינו לוקה על הלאו מהני מילי משום דבידו להחזיר מעצמו ניתן לתשלומין ואם השיב אינו לוקה עוד. הלאו שעבר מקרי שפיר ניתק לעשה. דלעולם אינו לוקין על לאו זה. אחר זמן רב ראיתי בס' מקור חיים (סי' תל"א) כתב ג"כ כעין זה ע"ש]:
ואם הלוה לישראל בריבית קצוצה והמיר הלוה וכבר נתן הריבית ואח"כ שב הלוה המומר בתשובה נראה דכה"ג צריך המלוה להחזיר הריבית ויוצאה בדיינים אפילו הריבית שעלה בעודו מומר. דבשלמא אם הי' מומר בשעת הלואה ובשעת לקיחת הריבית אפילו שב בתשובה אח"כ א"צ להחזיר ריבית כיון דבהיתר קצץ ולקח הריבית בהיתר. אבל כה"ג דבאיסורא קצץ ובשעת לקיחת הריבית ג"כ עביד איסור כמ"ש לעיל כיון דעביד איסורא משעת שומא דגם העדים והערב עוברין בזה כדאיתא בב"מ (דף ס"ב) גם מחמת הקציצה שהי' באיסורא בא לידו הריבית אסור ליקח ממנו הריבית. אע"ג דבעודו מומר לא הי' יוצאה בדיינים כמ"ש לעיל. התם משום דבעודו מומר הוי שרינן לכתחילה להלוותו בריבית וטעמא דריבית משום וחי אחיך עמך במי שמצווין להחיותו והשתא דהוא מומר אין מי להחזיר לו ואם תובע המומר אותו אינו חייב להחזיר. אך השתא דשב בתשובה דמצווין להחיותו והריבית שלקח ממנו הי' באיסור קצוצה שקצץ באיסור בעוד שהי' ישראל כשר בא לידו הריבית והשתא דשב בתשובה ומצווין להחיותו צריך להחזיר הריבית ויוצא בדיינים. וכש"כ לפמש"כ בשם הרא"ש והמ"מ דהיכי דהי' מומר בשעת הלואה דבהיתר קצץ ולקח ממנו הריבית אחר ששב בתשובה הוי ריבית קצוצה ואיסורא דאורייתא ויוצאה בדיינים דבכה"ג ודאי הוי ריבית קצוצה דחייב להחזיר כנלע"ד בדינים אלו בזה:
אך יש לי ספק לדינא אם הלוה למומר ואח"כ מת אם יכול לגבות הריבית מבניו הישראלים שירשו ירושת המומר אביהם (ועי' בחו"מ סי' רפ"ג) דודאי הם חייבים לשלם הלוואתו. א"כ אם יגבה מהם הריבית מחזי דישראל מישראל קשקיל ריבית. או אפשר לומר דדוקא במומר עצמו כשב בתשובה אחר שהלוה. אסור ליקח ממנו הריבית ואפילו הריבית שעלה בעודו מומר כמ"ש. הוא משום שבעצמו הלוה והשתא שב בתשובה אסור ליקח ריבית מהלואתו. אבל הבנים שלא לוו מעולם צריכים לשלם הריבית שעלה עד היום. ודומה כמו שלא ירשו כלום המעות הריבית וזה נראה לכאורה עיקר:
גם אם הלוה לישראל באיסור ריבית וגבה ממנו הריבית ומת. היכי דבניו מומרים ודאי א"צ להחזיר הריבית דהא בלוה גופי' אם המיר אחר שלקחו ממנו הריבית א"צ להחזיר לו הריבית כמ"ש לעיל:
אבל אם אחד מבניו ישראל מעליא והשני מומר אם סגי שיחזיר חצי חלק הריבית לבן הישראל דחציו השני הוי חלקו של המומר דפטור מלהחזיר דהא הבנים יורשים אפי' בראוי א"כ יש להמומר חלק נמי בהריבית שגבה מאביו. אך לענ"ד נראה דהכא גרע מראוי דאינו ראוי לירושה דהריבית שגבה הוי כדידי' של המלוה לגמרי רק מצ"ע בעלמא מוטל עליו להחזירו. דהא אינו יורדין לנכסיו כמו שארי חוב כמבואר ביו"ד (סי' קס"א) רק מוטל עליו לקיים מצוה דוחי אחיך עמך אהדרי כהיכי דניחי ואם מת הלוה אמרינן אהדרי לבניו כהיכי דניחי. א"כ אף להמומר פטור מלהחזיר מכל מקום לבן הישראל מעליא צריך להחזיר הכל כהיכי דניחי וצ"ע: