ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
יורה דעה · סימן מח
הנה יש לעיין בתינוק הנמצא בעיר שמחצה עכו"ם ומחצה ישראל. ולא טבל ולא הטבילוהו ב"ד ועכשיו הוא גדול. לדעת הרמב"ם (בפט"ו מה' איסורי ביאה ה' כ"ו) מצווין להחיותו כישראל. ולדעת רש"י ותוס' בכתובות (דף ט"ו) אינו מצווין להחיותו אלא ברוב ישראל. אבל מחצה על מחצה אינו מצוין להחיותו כמבואר כל זה בב"י באע"ז (סי' ד' סעי' ל"ד) וברמ"א מהו דינו לענין ריבית:
לכאורה להתוס' והפוסקים דכתבו דעכו"ם ומומר לעכו"ם מותר להלוותן בריבית מטעמא דריבית כתיב וחי אחיך עמך וכיון שאין אתה מצווה להחיותו מותר להלוותו בריבית א"כ ה"נ כיון דאין אנו מצווין להחיותו דהוא ספק עכו"ם מותר להלותו בריבית. ואע"ג דהוא שומר מצות ולא גרע מגר תושב דמצווין עליו להחיותו. מכל מקום לענין ריבית לגר תושב מותר להלות אותו בריבית אע"ג דמצוין עליו להחיותו כמ"ש הטעם בט"ז (ס"ק א') דלענין שאר חיותא כללה התורה גר תושב וחי אחיך עמך. ובקרא דכתיב אל תקח מאתו נשך וגו' וחי אחיך עמך דתלתה התורה לקיחת ריבית בחיותיה דבזה תחיה את אחיך ולא עכו"ם וגר תושב. א"כ רק בישראל תלתה תורה בריבית במי שמצווין להחיותו. א"כ בהאי תינוק שנמצא בעיר מחצה על מחצה דמצד אחיך אינו מצווין להחיותו. כיון דהוא ספק עכו"ם רק מצד דשומר מצוה לא גרע מגר תושב דמצוין להחיותו. א"כ מותר להלוותו בריבית לדעת הטור והתוס' דבמחצה ע"מ אינו מצווין להחיותו. וכן כה"ג היכי דנתערב ולד עכו"ם בולד ישראל דכתב הרמב"ם (ובאע"ז סי' ט"ז סעי' ו') דמטבילין שניהם לשם גירות וכל אחד מהן ספק גר. וקודם שהטבילום לשם גירות ודאי דהוי כספק עכו"ם. ודמי להא דמבואר (בסי' ד') בתינוק הנמצא בעיר מחצה על מחצה. דתליא במחלוקת הרמב"ם והפוסקים אם מצווין להחיותו. א"כ בריבית יש להתיר להלות להן להתוס' ורמ"א דס"ל דאינו מצווין להחיותו בספק עכו"ם. ואך אפשר בזה דנתערב ולד עכו"ם בולד ישראל כ"ע מודו להרמב"ם דמצווין להחיותו כיון דאיכא ודאי ישראל:
ולכאורה קשיא היכי משכחת האי דינא בתינוק דנמצא במחצה עכו"ם ומחצה ישראל דאינו מצווין להחיותו לדעת התוס' ורש"י. דהא מוכח דהגמ' מיירי אפילו עכשיו גדול. מדקאמר אבל ליוחסין לא ומחזירין לו אבידתו. א"כ ממ"נ אי שומר מצות א"כ לא גרע מגר תושב דמצווין להחיותו. ואם אינו שומר מצות א"כ אפילו ברוב ישראל אינו מצווין להחיוחו. דהא מומר לתיאבון כתב הטור ור"א ממיץ דאינו מצוה להחיותו כמבואר ביו"ד (סי' רנ"א). אך אפשר לומר דאפי' שומר מצוה לא הוי גר תושב. כל כמה דלא קיבל עלי' שבע מצות בב"ד של שלשה. רק שומר מדעת עצמו לא הוי בכלל גר חושב כמ"ש הרמב"ם (בפ"ח מה' מלכים ה' ו' י"א) ועי' ברמב"ם (פי"ד מה' א"ב ה' ח') דאין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג וכתב הראב"ד בזה"ז אין אנו מצווין להחיות הגר תושב עי"ש. (ועי' בחו"מ סי' רס"ט בסמ"ע שם):
גם אפשר לומר גם להתוס' והטור דתלי טעמא דריבית וחי אחיך עמך הוא במצווין להחיותו. אבל במומר דאין אנו מצווין להחיותו מותר להלוותו בריבית. מודים כה"ג מי שנמצא במחצה עכו"ם ומחצה ישראל אע"ג דאינו מצווין להחיותו אסור להלוותו בריבית. דיש לחלק בין ספק לודאי. דהא דאין אנו מצווין להחיותו שמא עכו"ם הוא אבל להלוותו בריבית אסור שמא ישראל הוא. ואע"ג דלא שייך ביה אהדרי כהיכי דניחי דמספק אין אנו מצווין להחיותו מ"מ לא דמי למי שאין אנו מצווין להחיותו בודאי וצ"ע:
ואם כבר לקח הריבית מזה התינוק הנמצא במחצה עכו"ם ומחצה ישראל אח"כ שנעשה גדול ולא טבל והטבילו ב"ד. לכאורה הוא פשוט דא"צ להחזיר הריבית משום דאמר ליה אייתי ראי' דישראל אח. ואפילו בנמצא ברוב עיר ישראל דהוי ישראל להחיותו ולהחזיר לו אבידתו. מכל מקום לענין ממון אם נגח תורא דישראל לתורא דידי' אינו חייב הישראל לשלם משום דאין הולכין בממון אחר הרוב:
אבל יש לומר דתליא בפלוגתא במחלוקת שהביא הש"ך ביו"ד (סי' קע"ז ס"ק ס"ח) אם הוי ספיקא דדינא או מחלוקת הפוסקים אי הוי ריבית קצוצה או אבק ריבית. אי אמרינן בזה ספיקא דאורייתא לחומרא וחייב להחזירו או דאמרינן ספיקא דממונא לקולא ע"ש. א"כ ה"נ בספק מחצה על מחצה וכ"ש ברוב ישראל דהוי רובא לאיסורא יש לומר דהוי ספק איסורא דאורייתא וחייב להחזיר הריבית. אך הש"ך מכריע דהוי ספק ממונא לקולא ע"ש:
ולפמ"ש לעיל בשם התוס' דב"מ בחד תירוצא דעכו"ם מוזהרין זע"ז בריבית. א"כ איכא נפקא מינה גם בזה אם נמצא תינוק בעיר מחצה עכו"ם ומחצה ישראל וקודם שהטבילוהו לשם גירות דהוי ספק עכו"ם וספק ישראל. או היכי דנתערב ולד עכו"ם בולד ישראל דהוי ספק עכו"ם וספק ישראל. דאסורים להלות לעכו"ם בריבית שמא עכו"ם הוא ועכו"ם מוזהרין על ריבית זה מזה ואיכא נפקותא בין שני תירוצי תוס' דב"מ גם בזה. ועי' מש"כ לעיל (סי' מ"ה):
וראיתי להעיר אם עכו"ם וישראל הלוו לישראל בשותפות בריבית קצוצה ונתן להם הישראל הריבית. וריבית קצוצה קיי"ל דיוצאה בדיינים אם יכול ישראל הלוה אח"כ להוציא כל הריבית מיד הישראל. לפי מאי דקיי"ל כרבי נתן בב"ק (דף נ"ג) דכל היכי דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי א"כ ה"נ מחויב הישראל להחזיר כל הריבית. ויש לדמות להא שכתב הרש"ל ביש"ש בב"ק אם עכו"ם וישראל אינו לישראל אחר. ובדין עכו"ם אינו יכול לתבוע אונאתו וליכא לאשתלומי מעכו"ם כלל. צריך הישראל להחזיר כל אונאתו. דקיי"ל כרבי נתן היכי דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. הביאו הש"ך בחו"מ (סי' רכ"ז ס"ק י"ד):
אך לענ"ד נראה דלא דמי להא דקיי"ל כרבי נתן דוקא היכי דגרמו לו היזק דיש לומר האי כולה הזיקא עביד כדאמרינן בב"ק שם. אבל הכא דהלוה נותן לו מדעתו וקנה הישראל הריבית קנין גמור. רק רחמנא אזהריה דלהדרי כהיכי דניחי אחיך עמך. א"כ אינו מחוייב לשלם אלא לפי חלקו שבא לידו ולא יותר. וכן בשני שותפים ישראל שהלוו לאחד בריבית קצוצה ואין לאחד לשלם הריבית או ברח דהוי מחלוקת הפוסקים בחו"מ (סי' ת"י סעי' ל"ז) בשנים שהזיקו ושניהם בני חיובא ואין לאחד לשלם או ברח אם חברו מחוייב לפרוע הכל משלו. דהכא כולי עלמא מודה דאין לשלם הריבית רק מה שבא לחלקו ולא בשביל חברו. כיון דאינו מחוייב להחזיר לריבית אלא משום עשה וחי אחיך עמך. אבל המלוה קנה הריבית דהוי כדידי' רק דכופין אותו לקיים מצ"ע ואין יורדין לנכסיו כמ"ש ביו"ד (סי' קס"א סעי' ה'). א"כ לא שייך בזה כל היכי דלא מצי לאשתלומי מהאי משתלם מהאי:
והנה לפמ"ש אפשר לומר ה"ה שנים שגזלו נמי האי דינא דאם אין לאחד לשלם ודאי תליא במחלוקת הפוסקים בחו"מ (סי' ת"י). לדעת הרמ"ה דס"ל בשנים שהזיקו דאם אין לאחד לשלם משתלם מהאי. מכל מקום היכי דהי' שינוי מעשה או שינוי השם ויאוש שמהני בגזילה דא"צ להחזיר רק דמים כמבואר בחו"מ (סי' ש"ס ושס"א) ולא הוי רק מצ"ע דהשבה. א"כ דמי לריבית. בכה"ג א"צ האחד לשלם בעד חברו כיון דאין חיוב השבה רק משום מצ"ע דרמי על הגזלן להחזיר הדמים ואינו מחוייב להעמיד הגזילה לנגזל כיון שכבר קנה אותה בשינוי וליכא למימר בשנים שגזלו אפי' הטור ורבינו חזקי' בהג"א ובחו"מ (סי' ת"י) דאם אין לאחד לשלם א"צ חברו לשלם עבורו כיון דחברו מדינא בר תשלומין. מודים בגזילה שגזלו שנים דצריך לשלם עבור חברו. ודמי לשנים שלוו וקבלו פקדון ביחד דחייבים לשלם אם אין לאחד לשלם חלקו משום דהוו ערבים זה לזה כמבואר בחו"מ (סי' ע"ז). דזה אינו דערבות לא שייכי רק היכי דקבלו ממנו מדעתו. משום דאמרינן על דעת שניהם נתן. ומסתמא הי' דעתו אם לא יהי' לזה יגבה מזה כמ"ש הסמ"ע (סי' ע"ז ס"ק ב'). אבל היכי דהזיקו או גזלו שנים דלאו מדעתו לא שייכי בזה ערבאין זה לזה. שאם אין לאחד ישלם חברו עבורו. ע"כ לדעת הטור ורבינו חזקי' כיון דחברו בר תשלומין ובר חיובא אינו מחוייב לשלם הכל. [שוב מצאתי בתשו' שבות יעקב ח"א (סי' קע"ח) שכתב בשנים שגנבו בשותפות אם אין לאחד לשלם מחוייב חברו לשלם הכל כיון שגנבו בשותפות והתעסקו בשותפות ודאי הוי אחראין וערבין זה לזה. ודמי לשנים שלוו וקבלו פקדון ביחד משא"כ בשנים שהזיקו שלא עשו להנאת עצמן לא הוו עריבים זה לזה ואם אין לאחד לשלם אינו מחוייב חברו לשלם הכל ע"ש ולענ"ד כמ"ש]:
וא"כ היכי שקבלו שנים בפקדון ואח"כ כפרו שניהן בפקדון או שלחו בו יד דהוי כגזלן ואח"כ נשתנית הגזילה בשינוי השם או שינוי מעשה דנקנה הגזילה בהכי וא"צ להחזיר רק דמי הגזילה מהפקדון משום מצ"ע דהשבה ואין לאחד לשלם. לא אמרינן בזה דדמי לריבית דאם אין לאחד לשלם אינו מחוייב חברו לשלם הכל אפי' לדעת הרמ"ה והפוסקים דגם בשניהן בר חיובא אם אין לאחד לשלם שייך דינא דרבי נתן כל היכי דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי כמ"ש משום דהוי רק מצ"ע. דהכא שאני דהוא נתחייב מדין ערב דהא על נאמנות שניהם נתן מעיקרא ואם אין לאחד לשלם מחוייב חברו לשלם כל הדמים כנלע"ד בזה:
לא (ח"א)