ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
יורה דעה · סימן מז
הנה התוס' והרא"ש בע"ז (דף נ"ו) הביאו ירושלמי דע"ז (פרק ה' ה' ד') רבי יעקב בר אחא בשם רבו חנינא כותאי דקסרין מותר להלוותן בריבית. (לפי שקלקלו מעשיהם כדאמר שם בירושלמי כותאי דקסרין בעי מיניה מרבי אבוהו אבותיהם היו מסתפקים משלנו אתם אין אתם מסתפקים משלנו אמר להן אבותיהם לא קלקלו מעשיכם אתם קלקלתם מעשיכם) דיש להם דין מומר לעבודת כוכבים, וכך כתב בשולחן ערוך יורה דעה (סימן קנ"ט סעי' ג') כותים יש להם דין מומר לעבודת כוכבים וגבי מומר לעבודת כוכבים כתב (בסעי' ב') מומר לעבודת כוכבים מותר להלוות לו בריבית אבל אסור ללות ממנו בריבית אם כן גם כותים אסור ללות מהן בריבית. והש"ך ביו"ד (ס"ק ה') חולק בזה דמותר ללות מן הכותים דקיימא לן בכמה דוכתי דכותים כעובדי כוכבים גמורים אחרי גזירה כמבואר בחולין (דף ו') דלא זזו משם עד שעשאום כעובדי כוכבים גמורים דשחיטתן אסורים וליי"נ ולבטל רשות. ודוחק לומר דוקא להחמיר עשאום כעובדי כוכבים לשחיטה וליי"נ ולא להקל. כיון שעשאום כעובדי כוכבים גמורים משמע לגמרי עשאום כעובדי כוכבים. וגם להחמיר אתי לידי קולא ממקום אחר ע"ש:
ואנכי הרואה כי הוא זה מחלוקת גדולי הפוסקים בזה אי אמרינן דכותים אחרי גזירה שעשאום כעובדי כוכבים אפילו לקולא או לא. ואשתמיט כל זה להש"ך. ותמה אני עליו שלא הרגיש בזה:
הרמב"ם בפי' המשנה בברכות (פ"ח) אין עונין אמן אחרי כותי המברך. כתב בכאן אפרש לך ענין הכותים העם שהביא סנחריב מכוחה והושיבם בערי שומרון העיד הכתוב את ד' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים (מלכים ב' י"ז) אבל באורך הימים למדו הכותים תורה וקבלוה על פשוטה. והמצוה אשר החזיקו בה היו מקפידים עליהם. וישימו לבם אליהם מאוד. והוחזקו שהיו מאמינים בדתינו ומיחדים ולא יעבדו עבודת כוכבים עד אשר חקרו עליהם חכמים ומצאו מכבדים הרי גריזים ומצאו להם דמות יונה וידעו שהם עובדים עבודת כוכבים אזי החזיקום בחזקת עובדי כוכבים גמורים לכל דבריהם. וכל מה שתמצא במשנה אשר תבין מהם שהכותים נכבדים מן העכו"ם ופחות מישראל כמו שאמרו מזמנין עם הכותים וכותי המברך וזולתו לא אמרו אלא קודם שחקרו עליהם. אבל מעת שחקרו עליהם ומצאו אשר זכרנו הם פחותים מן העכו"ם מאוד עכ"ל. משמע מדבריו בפשיטות אפילו לקולא במידי דאורייתא הוי כעכו"ם גמורים. וכן בפי' המשניות להרמב"ם בקידושין (דף ע"ד) הספיקות אסורין זה בזה ואלו הן הספיקות שתוקי ואסופי וכותי. כתב הרמב"ם וכותי זה בזמן שלא הי' הכותי אצלם כעכו"ם אבל היום בארנו שהם כעכו"ם לכל דבריהם עכ"ל. וכ"כ בפי' המשנה בנדה (דף נ"ה) דכתמים של כותים מטמאין דגרי אמת הן. אמנם היום כותים כעכו"ם וכתמיהן טהורים. וכ"כ במשנה בית הטמאות של כותים מטמאין באוהל מפני שהן קוברין שם אח הנפלים. אמנם היום הנה הכותי שמת לא מטמא באוהל לפי שהוא כעכו"ם ואינן מטמאין באוהל עכ"ל. א"כ מבואר בהדיא אפילו לקונא במידי דאורייתא שאינו מטמא באוהל הוי כעכו"ם גמור. וכן מוכח מהא דכתמיהן טהורים אפילו לקולא במידי דאורייתא הוי לקולא אע"ג דכתמים דרבנן הא ע"כ גם דם של כותים טהורים כעכו"ם מדאורייתא. דרק מדרבנן גזרו על דם עכו"ם ובכתמים לא גזרו. דאי דם כותי מטמא גם האידנא מדאורייתא כדם ישראלית יש לגזור גם כתמיהן. א"כ מוכח ומבואר מדברי הרמב"ם כדעת הש"ך דאפילו לקולא הוי האידנא כעכו"ם אפילו בדאורייתא ושרי ללות מהן:
אך הטור באע"ז (סי' ד') כתב הספיקות ספק ממזר ואסיפי ושתוקי וכותי אסורים זה בזה. וכתב הב"י נמשך אחרי לשון המשנה דקידושין וכבר כתב שם הרמב"ם שמה שנשנה שם כותים הוא בזמן שלא היו כותים אצלם כעכו"ם אבל היום הם כעכו"ם לכל דבריהם. ומטעם זה לא הזכיר כותי כלל בה' איסורי ביאה. ודעת רבינו שלא עשאום כעכו"ם אלא להחמיר עליהם ולא להקל להכשיר פיסולם ולזה הדעת נוטה עכ"ל. וכ"כ החמ"ח (סי' ד' ס"ק ל"ד וב"ש ס"ק ס"ג). ובטור אע"ז (סי' מ"ד) הביא ישראל מומר שקידש קידושיו קידושין וצריכא ממנו גט וי"א דמומר לחלל שבת בפרהסיא ולעבוד עכו"ם דינו כעכו"ם גמור ואין קידושיו קידושין ולא נהירא ובכותי הוי עובדא ואצרכיה גט רב יהודאי ומר רב שמואל ריש כלה. וכתב הב"י ואע"ג דאמרינן בפ"ק דחולין (דף ו') דעשאום כעכו"ם גמורים לכל דבריהם משמע להני רבוותי דהיינו דוקא שלא נסמוך עליהם באיסור והיתר. אבל להפקיע קידושיהם לא. וכתבו הח"מ וב"ש (סי' מ"ד סעי' יוד) אע"ג שעשאום כעכו"ם גמורים היינו לחומרא אבל לא לקולא, (ועי' ב"ש (ס"ק י"ג) מה שהקשה בזה מיבמות (דף י"ז) ותי' דחוק ע"ש. ואפשר גם לא"ד ס"ל האי גמירי דבנות דההוא דרא אצטרוי איצטרי וכ"נ מהא דמביא הקרא כי בנים זרים ילדו). א"כ תלי' בפלוגתא דרבוותי הרמב"ם והטור והגאונים אי אמרינן דכותים הוי האידנא כעכו"ם אפילו לקולא והוי ספיקא דדינא. ואפשר דגם המחבר ספוקי מספקא לי' ע"כ גבי כותי שקידש אשה כתב בסי' מ"ד דצריכה גט לחומרא ובסי' ד' דכותי ואסופי ושתוקי אסורים זה בזה. וכן הכא גבי ריבית כתב רק התירא להלות להם מותר משום דהוי כמומר. אבל ללות מהן אסור מספיקא דלמא לא עשו כעכו"ם לקולא:
ומה שהביא הש"ך ראי' דאפילו לקולא הוי כותי כעכו"ם מהא דכתב הרמב"ם (בפ"ח מה' עבדים ה' ה') המוכר עבדו לכותי הוי כעכו"ם ויוצא לחירות וכתב שם הכ"מ אע"ג בגיטין (דף מ"ד) הוי אבעי' דלא אפשיטא בכותי זהו דוקא קודם שגזר עליהן אבל אחר שגזרו הוי כעכו"ם לכל דבריהם. וכ"כ הר"ן בגיטין שם וא"כ אפי' לקולא אמרינן דהוי כעכו"ם דמותר בבת חורין. תמוה לכאורה דהא אמרינן בגיטין שם המוכר עבדו לעכו"ם יוצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו ראשון הוא להתירו בבת חורין וכופין אותו ליתן גט שחרור א"כ מאי קולא איכא בזה כיון דרבו נותן לו גיטא דחרותא ודאי הוא משוחרר גמור ומותר בבת חורין. ואפשר לומר דכוונתו דהכי קאמר כיון דאמרינן דמוכר עבדו לכותי יוצא לחירות וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור. הא אנן קיי"ל תלוהו ויהיב לא הוי מתנה כדאיתא ב"ב (דף מ"ח) ובחו"מ (סי' רמ"ב). א"כ בשלמא בעכו"ם הוי תקנת חכמים דיוצא לחירות שפיר יכולין לכוף להרב ליתן גט שחרור אע"ג דהוי ע"י כפי' דהוי כתלוהו ויהיב. מכל מקום משום ל (ח"א) מצוה לשמוע דברי חכמים מהני דגמר בלבו לעשות זה משום חיוב חכמים כדאמרינן בב"ב דכופין בגיטי נשים עד שיאמר רוצה אני כמבואר שם בב"ב. אבל אי נימא דחכמים גבי כותים לא עשאו' כעכו"ם לקולא א"כ היאך שייך לכוף לרבו ליתן גט שחרור דע"י כפיה לא הוי גט ואפ"ה אמרינן דמותר בבת חורין. וע"כ גם בכיתי הוי תקנת חכמים דעשו כעכו"ם אפי' לקולא ע"כ מתירין אותו ע"י גט שחרור להתירו בבת חורין כמו במוכר לעכו"ם:
עוד יש לומר ליישב דברי הש"ך. דאמרינן בגיטין (דף ל"ח) דעכו"ם לא קני עכו"ם לגופו ולא קני ישראל לגופו רק למעשי ידיו. וישראל קונה עכו"ם לגופו וגם עבד עברי גופו קנוי. א"כ שפיר מוכיח הש"ך דע"כ שעשו כותים כעכו"ם גמורים אפי' לקולא. דאי נימא דלקולא לא עשו כותים כעכו"ם א"כ הכותי קונה את העבד קנין גמור לגופו. א"כ היאך מותר בבת חורין שיוצא לחירות. דמאי מהני שכופין את רבו ראשון לכתוב גט שחרור. כיון שהכותי קנה אותו קנין גמור לגופו. בשלמא במוכר לעכו"ם שהעכו"ם אינו קונה רק למעשי ידיו מהני מה שכותב לו רבו ראשון גט שחרור. אבל אי נימא דלקולא לא הוי כעכו"ם א"כ לא מהני שחרור מרבו ראשון. וע"כ דגם לקולא עשו כעכו"ם ולא קני' להעבד רק למעשי ידיו. וע"כ מהני גט שחרור מרבו ראשון:
וראיתי בב"י ביו"ד (סי' רס"ז) כתב על הטור דכתב המוכר עבדו לצדוקי לישראל מומר ולכותי הוי ספק אם יוצא לחירות. וכתב הב"י שלא בדקדוק כתב כותי דעד כאן לא אבעי' להו בגמרא רק בזמנם שהיו מוחזקים כישראל קצת. אבל האידנא דעשו כעכו"ם גמורים לכל דבריהם כדאיתא בחולין ודאי המוכר לכותי כמוכר לעכו"ם. וכ"כ הר"ן וכ"פ הרמב"ם (פ"ח מהלכות עבדים). והוא תמוה דהב"י סוחר את דבריו מה שכתב בעצמו באע"ז (סי' ד' וסי' מ"ד) דהטור לא ס"ל כהרמב"ם. דהא עשאום כעכו"ם גמורים רק להחמיר ולא להקל. א"כ הכא דהוי קולא להתירו בבת חורין כמ"ש הש"ך ע"כ כתב הטור דהוי ספק. ואולי ס"ל להב"י כמ"ש מקודם כיון דרבו הראשון נותן לו גיטא דחרותא כמו שדינו במוכר לעכו"ם א"כ מהדין מותר בבת חורין דהוי משוחרר גמור. אבל זה אינו דהא ודאי כמ"ש דעכו"ם אינו קונה רק למעשי ידיו. דאל"כ למה בעינן כלל מרבו ראשון גט שחרור כיון דכבר מכרו אותו. וע"כ משום דקנין הגוף נשאר לרבו ראשון וע"כ נותן לו גט שחרור:
אבל הש"ך ביו"ד (סי' רס"ז סעי' פ' ס"ק ק"ו) כתב דגם הטור לא כתב כוחי דהוי ספק רק לדינא דש"ס ולא נקטי' רק אגב דינים אחרים. אבל לקושטא דמלתא סמכו אמ"ש במקומות שכתבו דנעשו כעכו"ם גמורים לכל דבריהם ע"ש. ולפ"ז גם באע"ז (בסי' ד') דכתב הטור דכותי ואסופי ושתוקי אסורים זה בזה הוא כתב לדינא דש"ס ונקטא אגב אחריני ולא כהב"י שכתב (שם) דהטור ס"ל דלהקל לא עשו כעכו"ם אך מדברי הטור שהביא דברי הגאונים מר רב יהודאי גאון ומר רב שמואל ריש כלה דעובדא הוי בכותי שקידשה ואצרכה גט ע"כ מוכח ומבואר דלהקל לא עשו כעכו"ם:
ומה שכתב הש"ך עוד להוכיח דעשו הכותים כעכו"ם אפי' לקולא מהא דכתבו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והמחבר שגיטי נשים ושחרורי עבדים פסולים בזמן הזה בעד כותי משום דקיי"ל בפרק קמא דחולין דעשאום כעכו"ם גמורים אעפ"י שהוא קולא שאם יקדשה אחר לא תהא מקודשת לו ולא תצטרך ממנו גט וכן בשחרורי עבדים הוי עבדו ופטור מן המצות עכ"ל. ג"כ אינו ראי' דהרי"ף והרא"ש לא כתבו כי האידנא עד כותי פסול בין בגיטי נשים ושחרור עבדים. וכבר כתב הרמב"ם (בפ"ו מה' גירושין ה' ב') דכל מקום שנאמר שהגט בטל או אינו גט הוא פסול דאורייתא ובטל מן התורה והרי היא בחזקת אשת איש. אבל אם נאמר רק פסול הוא פסול מדבריהם ואם יקדשנה אחר הוי קידושין ומבואר באע"ז (סי' ק"נ). א"כ אפשר דעד כותי הוי רק פסול דרבנן. אלא הרמב"ם (פ"ו מה' עבדים ה' ו') כתב דבזמה"ז כותי כעכו"ם לכל דבריהם וכ"כ בש"ע יו"ד (סי' רס"ז סעי' מ"ז) משמע דהגט בטל מדאורייתא כמו עדות עכו"ם. אך כבר הבאנו דהרמב"ם ס"ל דעשו כעכו"ם לכל דבריהם אפי' לקולא. אבל מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו רק האידנא כל עד כותי פסול בין גיטי נשים ושחרור עבדים אינו מוכח דאפילו לקולא הוי כעכו"ם:
ראיתי בחות דעת תמה על הש"ך בזה כיון מדאורייתא יש להכותים דין מומרים דכפרו בדברי חז"ל וישראל מעליא הוי וקידושיו קידושין ולכל מילי מומר דין ישראל יש לו א"כ אף דחכמים עשאום כעכו"ם מכל מקום וכי יש כח ביד חכמים לעקר דבר מן התורה בקום ועשה כמבואר בכמה דוכתי דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה רק בשב ואל תעשה. אלא ודאי דרק מדרבנן הם כעכו"ם ולחומרא ולא לקולא עכ"ד. והנם כבר כתבנו דהרמב"ם אבי ההוראה ס"ל בהדיא כדעת הש"ך ונעלם ממנו כל מה שכתבנו. ועוד אני תמה עליו כי נעלם ממנו גמרא ערוכה ביבמות (דף ט"ז) עכו"ם שקידש לא חיישינן שמא מעשרת השבטים הוא אפילו בדוכתי דקביעי דלא זזו משם עד שעשאום כעכו"ם גמורים דקידושיו אינו כלום. א"כ חזינן דחכמים עשו כה"ג אפילו בקידושין לעקר בקום ועשה. אך בזה יש לומר כדקאמרינן בכמה דוכתי דאפקועי רבנן לקידושין מיניה ושויא בעילתו בעילת זנות ועי' בב"ש באע"ז (סי' מ"ד ס"ק י"ג). וא"כ גם בריבית יש לומר הא דמותר ללות מהן כיון דהוי דבר שבממון הוי הפקר ב"ד מעות הלוואה כמ"ש בחו"ט (סי' רפ"ג). וכיון דאם ירצה לא יחזיר כלל א"כ לא הוי אגר נטר. וכה"ג כתב בתשו' מיימוני (סי' ל"ו) בהיתר הלואה למומר משום הפקר ב"ד ע"ש. גם קושיתו לא קשה כלל דהתוס' ביבמות (דף פ"ח) ד"ה מתוך ובנזיר (דף מ"ג) בד"ה והאי מת מצוה היא. כתבו ואף כי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה במקום שיש פנים וטעם בדבר לכ"ע יש כח לעקור עכ"ל ע"ש. ועוד אפשר לומר דהא דעשו חכמים אותם כעכו"ם גמורים הוי למגדר מלתא דקנסו אותם ומשום למגדר מלתא יכולין חכמים לעקור אפילו בקום ועשה כמבואר ביבמות (דף צ'). וכה"ג כתב הב"י באו"ח (סי' תי"ח) והביאו הש"ך ביו"ד (סי' רט"ו ס"ק י"א):
ועוד נראה לי לומר מדקדוק דברי הרמב"ם בפי' המשניות בברכות. אפילו למ"ד דכותים גרי אמת הן. (דלמ"ד כותים גרי אריות הן. ודאי הוי כעכו"ם גמורים כדמוכח בש"ס בכמה דוכתי כמ"ש התוס' ביבמות (דף כ"ה) ובחולין (דף ג') ובב"ק (דף ל"ח). היינו דהחכמים ראו אותן באורך הימים שמחזיקים בדתינו ומיחדים. ומצוה שהחזיקו מקפידים מאד. החזיקו אותן כגרים עד שחקרו עליהם ומצאו אותם בהר גריזים דמות יונה. אזי נתבטלה חזקתם שהחזיקו אותם כגרים. והדרא לדמעיקרא שהיו בתורת עכו"ם. ולא דאמרינן דחכמים גזרו עליהן וקנסו אותם שיהיו בעכו"ם גמורים. אלא אחר החקירה שמצאו דמות יונה עשו אותן כעכו"ם משום דהוי חזקתן שהחזיקו כגרים גמורים לא הוי חזקה גמורה דהשתא אתגלי בהתייהו. כי אפשר גם מתחילה הי' להם דמות יונה ולא נודע מזה ע"כ סברי דהמה גרים גמורין והשתא בטלה חזקתן. א"כ לא קשה כלל היאך יכולין חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה. משום דהכא שאני דהשתא שמצאו דמות יונה החזיקו אותם חכמים למפרע דעכו"ם הוו ובטעות החזיקו אותן לגרים. משום דאתגלי בהתייהו. ואע"ג שראו אותן עושין מצות הרבה כדתינו. מכל מקום אולי מתחילה לא קבלו עליהם כל המצות וגר שמל וטבל ולא קיבל עליו כל המצות אפילו רק מצוה אחת אין מקבלין אותו כדאמרינן בבכורות (דף למ"ד). ולא ידעינן שקבלו כל המצות בפני שלשה שמעכב לכ"ע כמבואר ביו"ד (סי' רס"ח סעי' ג'). ע"כ אינו דומין לגר שמל וטבל וקיבל עליו כל המצות בפני שלשה ואח"כ חזר לסורו דהוי כישראל מומר. וכה"ג כתב הרמב"ם (פי"ג מה' איסורי ביאה ה' ח'). וביו"ד (סי' רס"ח סעי' יו"ד). עכו"ם שאומר נתגיירתי וראינו נוהג בדרכי ישראל ועושים כל המצות הרי אלו בחזקת גר צדק. אעפ"י שאין שני עדים לפנינו לפני מי נתגיירו. ואעפ"כ אם באו להתערב בישראל אין משיאין אותן. עד שיביאו עדים או יטבילו לפנינו הואיל שהוחזקו עכו"ם. כה"ג היו כותים קודם גזירה. אבל אחר החקירה שנתבררו שעוברים על מצות ומצאו להם דמות יונה נתבטלה חזקתם. דהרי גם בשעה שהיו מחזיקים בדתינו היו מכבדים הר גריזים. עד שמצאו שם דמות יונה נתבטלה חזקתם ואהדרי למעיקרא דהוי עכו"ם. כיון דלא ידעינן אותם שנתגיירו בפני שלשה וקיבלו עליהם כל המצות כדין גר כנלע"ד בפי' הרמב"ם:
ולפ"ז יש לומר דשחיטת כותים אחר שבדקום ומצאו להם דמות יונה שחיטתן אסורה מדאורייתא כמו שחיטת עכו"ם דהוי נבלה ולא כמ"ש הש"ך ביו"ד (סי' ב' ס"ק ג') דשחיטת כותי שאינו עובד עכו"ם אינו רק מדרבנן משום שגזרו עליהם כשמצאו להם דמות יונה עי"ש. אך מדברי הראשונים לא משמע הכי ובנ"י פרק איזהו נשך עי"ש]:
ולכאורה קשה לי לפמ"ש החות דעת דכותים אפילו קודם גזרה הוי עלייהו דין מומרים. כמ"ש הרמב"ם בה' עבדים (פ"ו ה' ו') והמחבר ביו"ד (סי' רס"ז סעי' מ"ז) שהצדוקים בזה"ז הוו ככותים קודם גזרה. א"כ הוי פסולי עדות מן התורה דחשידי אעדות שקר. רק בחתם ישראל לבסוף דאי לאו דכותי חבר הוא לא הוי מחתם מקמי' ובמומר בקבלת דברי חברות סגי. מתוס' דגיטין (דף יו"ד) ד"ה אי לאו דכותי חבר הוא. תימא א"כ כולי שטרא מתקיים אפומא דחד ישראל דחתם לבסוף ויש לומר דאין לחוש כיון דהאי כותי כשר מדאורייתא דגרי אמת הן עכ"ל. דמאי מהני הא דגרי אמת הן מכל מקום דין מומרים אית להו וחשידי אעדות שקר. כיון שפקרו בדברי חז"ל והוי פסולי דאורייתא. א"כ אכתי מתקיים הך שטרא אפומא דחד ישראל שחתם לבסוף. ואפשר לומר בזה דהתוס' קאי לשיטתייהו בכתובות (דף כ"ב). דעד דהוי ספק פסול מוקמינן אחזקת דכשרות עי"ש. ועי' בש"ך בחו"מ (סי' מ"ו ס"ק ס"ו) א"כ אנן דלא ידעינן לי' בהאי כותי אי חבר הוא או לא כיון דגרי אמת הן. כשר הוא מדאורייתא ורבנן פסלו אותן עד שנדע בבירור דהוא חבר. ע"כ אם חתם ישראל לבסוף דהוי הוכחה דחבר הוא כשר. לא אכפת לן בדרבנן הא דמתקיים כולי שטרא אפומא דחד. [וצ"ע בזה דאפשר גם קודם גזרה כיון דרובם פקרו והוי דין מומרים עלייהו. תו ליכא חזקת כשרות אכל אחד מהן. עד שיעידו שני עדים דהוא חבר וכשר]:
והנה קשה לי בדברי הרמב"ם ה' נדרים (פרק ט' ה' כ') נדר משובתי שבח אסור בישראל ובכותים והוא מהמשנה דנדרים (דף ל"א). נדר משובתי שבת אסור בישראל וכותים. וקאמר בגמ' מצוה ועושה קתני ישראל וכותים מצוין ועושין. עכו"ם ההוא דעבדי עושין ואינם מצווין. דהא זהו רק לזמן המשנה קודם שגזרו עליהן. אבל האידנא אחר גזירה שעשו אותן כעכו"ם א"כ מותר בכותים אף דעבדי אינם מצווין דכותים דהאידנא בעינן גירות דוקא. ומה ששומר שבת הוי כעכו"ם ששומר שבת דאינו אסור בו. והא הרמב"ם בכל מקום כתב (בפ"ו מה' עבדים) דבזה"ז גט שיש עליו עד כותי דינו כעכו"ם. (ובפ"ח מה' עבדים) מוכר עבדו לכותים דיני כמוכר לעכו"ם. א"כ ה"נ אמאי לא השמיט האי דינא. או לכתוב דכותים דינו כעכו"ם. ולא שייך לומר בזה בנדרים הולכין אחרי לשון בני אדם. דשובתי שבת הוי ישראל וכותים דזהו מסור לחכמים ועי' בש"ך ביו"ד (סי' רי"ז ס"ק א'). וגם בלשון בני אדם אם עכו"ם שובתי שבת ג"כ קורין אותן כן. וכן ביו"ד (סי' רי"ז סעי' ל"ח) כתב ג"כ דברי רמב"ם אלו ולא הערו האחרונים בזה דהאידנא ליכא האי דינא. וליכא למימר כמ"ש הש"ך ביו"ד (סי' רס"ז ס"ק ק"ו) שסמכו אמקומות אחרים דעשו אותן כעכו"ם גמורים לכל דבריהם. דהא (בה' איסורי ביאה) השמיט הרמב"ם בהאי דינא דספיקות אסורים זה בזה. כותי משום דהאידנא דינן כעכו"ם. וכן (בפ"ג מה' מעשי הקרבנות) השמיט הרמב"ם מה דאיתא בפ"ק דשקלים אין מקבלין מן הכותים קיני זבות כו' חטאות ואשמות. כמ"ש בפי' המשניות שם דהיום דכותי דינו כעכו"ם לא נפריש בין עכו"ם לכותי. א"כ גם הכא הי' להרמב"ם להשמיט האי דינא. ולא לכתוב דינא דמתניתין מה דליכא האידנא וצ"ע:
שוב ראיתי כי יש לומר דכ"ע ס"ל דהאידנא עשו כותים כעכו"ם לכ"ע אפי' לקולא. והטור באע"ז אינו חולק על הרמב"ם. ופי' הב"י אינו מוכרח. דיש לומר הא דכתב הטור באע"ז (סי' ד') הספיקות אסורות זה כזה שתוקי ואסופי וכותי. כתב לדינא דש"ס ואגב נקטי' משום אחריני כמ"ש הש"כ ביו"ד (סי' רס"ז ס"ק ק"ו). וסמך על הא דאמרו דהאידנא כעכו"ם לכל דבר. וכן מה שכתב הטור בשם הגאונים באע"ז (בסי' מ"ד) כותי שקידש צריכה גט. לא הוי פי' כמ"ש הב"י משום דס"ל דלא עשו אותן כעכו"ם רק להחמיר ולא להקל. דא"כ להב"י הוי מקודשת דאורייתא רק צריכה גט משום חומרא. וכן משמע לשון צריכה גט הוא מחמת חומרא דקידושין אבל לא קידושין גמורים. וכה"ג דייק החמ"ח (בסי' ל"ח ס"ק ה') בדברי המחבר (בסי' מ"ט סעי' ב') דצריכה גט משמע רק לחומרא אבל קידושין גמורין לא הוי עי"ש. והטור והגאונים ג"כ ס"ל דכותים אחר גזירה מהדין היו כדין מומרים. כיון שגרי אמת הן וגר שחזר לסורו כישראל מומר חשיב. וכ"כ הנמוקי יוסף פרק איזהו נשך דכותים אחר שקלקלו מעשיהן כגר שחזר לסורו דהוי כישראל מומר. דהוי ישראל גמור רק דרבנן עשו כעכו"ם. ע"כ בחומר קידושין חיישינן שמא הרהר תשובה בלבו. וכה"ג איתא באע"ז (סי' מ"ב סעי' ה') בהג"ה המקדש לפני פסולי עדות דאורייתא מכח דשעתן יש אומרים דחיישינן לקידושין דלמא חזרו בתשובה ויש מקילין. וכתבו שם החמ"ח והב"ש (ס"ק כ"ב) דיש לומר דלא פליגי הני דעות אהדדי דדעה הראשונה והיא מהר"י מינץ דחיישינן לקידושין מיירי במומר שחזר אח"כ בתשובה א"כ סופו מוכיח על תחילתו. ע"כ חיישינן שמא בשעת הקידושין הרהר בתשובה. ודעה שני' מיירי שלא עשו תשובה אח"כ. ע"כ לא חיישינן שמא בשעת קידושין הרהרו בתשובה. והא דקיי"ל המקדש ע"מ שאני צדיק ונמצא רשע מקודשת משום דלמא הרהר תשובה בלבו שאני התם דיש רגלים לדבר שהתנה כן עי"ש:
ובחידושי לאע"ז כתבתי דאשתמיט להו דברי הרא"ש בתשובה (כלל י"ז סי' ב') דמוכח להדיא כמ"ש הר"י מינץ דחיישינן שמא הרהר תשובה כמו בע"מ שאני צדיק ונמצא רשע דחיישינן שמא הרהר תשובה. ולא כמ"ש הב"ש דשאני התם שהתנה כן והוי רגלים לדבר. שכתב אחר שהלשינו כבר כיון שרשע הוא. ומסר אותו כתוא מכמר וירא שמא ימסרנו פעם אחרת יש שאמרו שמותר לשכור עכו"ם כו'. ויש שאסרו אחר שעשה מעשה. והביא ראי' מהא דאמרינן פרק האיש מקדש על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו. ויש דוחין אותה ראי' דהתם משום חומרא דאשת איש. אבל לענין אנס לא עכ"ל. שוב מצאתי בס' גט פשוט (סי' קכ"ג) הרגיש בזה והביא הך תשובת הרא"ש דמוכת אע"ג בלא הוכחה חיישינן לחומר אשת איש דלמא הרהר תשובה בלבו:
ולענ"ד אפשר לומר דלא פליגי הני דעות אהדדי. דהיכי דהאיש המקדש והאשה ידעו דהעדים הוי פסולי עדות דאורייתא אע"ג דנימא דהרהרו העדים תשובה בלבם. מכל מקום לא הי' ידוע זאת להאיש המקדש והאשה. ודמי לשנים רואים מחלון המקדש והמתקדשת והם לא ראו אותן דאינה צריכה גט. ולדעת מיהרי"ט אפילו כוונתם הי' לשם קידושין לא מהני כמבואר באע"ו (סי' מ"ב סעי' ג') ועי' ב"ש (שם ס"ק י"א) דכתב אם היו לפני עדים פסולים והם לא ידעו דהעדים הם פסולים ועדים אחרים כשרים ראו מרחוק והם לא ראו אותן. לדעת מוהרי"ט אפי' בכה"ג לא הוי קידושין ולדעת החמ"ח דהטעם היכי דלא ראו העדים אנן סהדי דלא קבלו לקידושין. דהכל יודעין שאין קידושין בלא עדים. א"כ כה"ג שהיו העדים פסולין ולא ידעי שהם פסולין והעדים אחרים כשרים ראו מרחוק והם לא ראו אותן הוי קידושין דהא כוונתם הי' לשם קידושין עי"ש. א"כ היש מקילין הוא המהר"מ פדווא מיירי דידעו האיש המקדש והאשה דהעדים פסולין. ע"כ לא מהני אפי' הרהרו תשובה בלבבם. כיון שאינו ידוע זאת להמקדש והאשה א"כ יש לומר לשחוק כוונתם. ולמוהרי"ט אפילו כוונתם לשם קידושין לא מהני. ומוהר"י מינץ דעה הראשונה דחששו להרהור תשובה מיירי שלא היו יודעים דהעדים פסולים א"כ כוונתם היה לשם קידושין כמ"ש הב"ש. וא"כ כיון דחיישינן דלמא הרהרו תשובה בלבם וכשרים הם. ע"כ אפילו למוהרי"ט דס"ל דאם לא ראו העדים או דלא ידעו דהעדים פסולים אפילו כוונתם לשם קידושין לא מהני. מכל מקום כה"ג דכוונתם הי' לשם קידושין והעדים הרהרו תשובה בלבם. דאמת כשרים הן ע"כ חיישינן לקידושין. ולפמ"ש לא קשי' כלל מתשו' הרא"ש שהבאתי ומהא דמקדש על מנת שאני צדיק אפי' הוא רשע גמור מקודשת. לדעת מוהר"מ פדווא דהוא דעת יש מקילין. כיון דמיירי דידעו דהעדים פסולים אף על גב דהרהרו תשובה בלבם אינו ידוע זאת להמקדש והמתקדשת. ע"כ לא מהני הקידושין עכ"ד בחידושי עוד יש לומר דהני תרי דעות דפליגי אי חיישינן לקידושין לפני פסולי עדות דאורייתא דלמא חזרו בתשובה או לא חיישינן תליא בהא דכתב התה"ד בפסקיו (סי' ר"כ). אפילו היכי דהי' ידוע דהוא רשע גמור דאורייתא ואח"כ אנו רואים שעזב דרכו. מדאורייתא הוא כשר לעדות רק מדרבנן פסול עד דעביד תשובה מעליא. ומוהרי"א (שם) ס"ל דעד דעביד תשובה מעליא כדאיתא בזה בורר הוי רשע גמור ופסול לעדות אשה עי"ש. א"כ יש לומר הך דר"י מינץ דהמקדש בפני פסולי עדות חיישינן לקידושין. דלמא חזרו בהן והרהרו בתשובה דס"ל כיון דהרהרו בתשובה מדאורייתא כשר לעדות. רק מדרבנן פסול עד דעביד תשובה מעליא והמקדש בפסולי עדות דרבנן חיישינן לקידושין. והיש מקילין ס"ל כמוהרי"א בתה"ד כל כמה דלא עביד תשובה מעליא אע"ג דהרהר בתשובה מכל מקום לעדות פסול עד דעביד תשובה מעליא. ע"כ לא מהני הקידושין. א"כ לא קשי' כלל מהא דהמקדש על מנת שאני צדיק ונמצא רשע דחיישינן שמא הרהר תשובה בלבו. אע"ג דהרהר תשובה מקרי צדיק. מ"מ עדות שאני דפסול עד דעביד תשובה מעליא]:
וא"כ לפמ"ש בכותי שקידש לכ"ע יש לחוש שמא הרהר תשובה בלבו. כמו במקדש ע"מ שאני צדיק דחיישינן להרהור תשובה. וכה"ג ראיתי בב"ח באע"ז (סי' קנ"ז). דאף להגאונים דס"ל דמומר אינו זוקק ליבום דלאו אחיו הוא. מ"מ לענין גיטין וקידושין אמרינן אעפ"י שחטא ישראל הוא. ואי קידש אשה מהני הקידושין משום דלמא הרהר תשובה בלבו עי"ש. עוד אפשר לומר אפילו לדעת הב"ש והחמ"ח בכותי שקידש לכ"ע חיישינן לקידושין. כמו המקדש ע"מ שאני צדיק והוא רשע גמור. כיון דאנו רואים דמקדש ישראלית אפשר דרוצה לכנס בדת ישראלית. ואע"ג דחכמים עשו כותים כעכו"ם גמורים א"כ מאי מהני כותי שקידש דהא בעינן גירות דוקא. מכל מקום משום חומר קידושין חיישינן כה"ג דיועיל הקידושין. כמ"ש רבינו ירוחם הביאו הב"ש (בסי' ל"ח סעי' י"א ס"ק נ"ה) אפילו בגזלן מהני הרהור תשובה קודם שהחזיר הגזילה. אע"ג דלא מהני לענין עדות עד שיחזור בתשובה וישיב את הגזילה מכל מקום לענין קידושין מהני הרהור תשובה אפי' קודם עשיית החשובה עי"ש. א"כ כה"ג יש לומר ג"כ בכותי דגבי קידושין חששו רבנן דלמא הרהר תשובה בלבו. אבל לכל מילי אמרינן דכיון דחכמים עשו אותן כעכו"ם אפילו לקולא אמרינן הכי כדעת הרמב"ם והש"ך:
ולכאורה קשה לי לדעה זו באע"ז (סי' מ"ב) דחיישינן דלמא הרהר תשובה כדעת יש אומרים שבתשו' הרא"ש. דגם באנס חיישינן דלמא הרהר תשובה בלבו. א"כ היכי אמרינן דמומר להכעיס או לעכו"ם דינו כעכו"ם ושחיטתו נבלה כשחיטת עכו"ם. כמבואר ביו"ד (סי' ב' סעי' ה'). ומשמע דהוי נבילה גמורה ולא ספק נבילה. וכן בכמה דברים דינו כעכו"ם. ואמאי ניחוש דלמא הרהר תשובה בלבו. דבשלמא הכא דהתירו להלות למומר לריבית לא חיישינן דלמא הרהר תשובה בלבו. יש לומר כיון דרצונו ללות ולעשות איסור ריבית. תו לא חיישינן דלמא הרהר תשובה בלבו. ולא הוי עוד מומר להכעיס רק איסור ריבית רוצה לעשות ולרשע דלא הוי מומר להכעיס אסור להלות בריבית. דיש לדמות להא דמבואר ביו"ד (סי' קי"ט סעי' ו') והוא מבכורות (דף למ"ד). הנחשד על שני דברים וחזר בהן. ואח"כ נחשד אפילו על הקל נעשה חשוד לשניהם. דחיישינן שמא חזר לסורו. וכ"ש בכה"ג דגרע טפי. כיון דאכתי רוצה לעשות איסור ריבית לא חיישינן דלמא הרהר תשובה בלבו על שארי העבירות. אבל בשארי דברים כמו בשחיטה דמשמע דהוי נבילה גמורה נחוש שמא הרהר תשובה בלבו והוי רק ספק נבלה. ונפקא מינה טובא בין ספק לודאי לענין אותו ואת בנו ולענין ביצת נבלה כמ"ש הש"ך (סי' כ' ס"ק ה') וצ"ע. (ואין לומר דוקא בעריות ורציחת נפש דהוי מעבירות חמורות חיישינן להרהור תשובה. אבל לא בשארי איסורין דהא מבואר ביבמות (דף קי"ט) מה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו]:
שוב ראיתי בתב"ש (סי' ט"ז סעי' ו') כתב דיש למנוע לשחוט ביום אחד אותו ואת בנו אחר שחיטת מומר. דלמא הרהר תשובה בלבו כמבואר באע"ז (סי' מ"ב). ודוקא היכי שיש קצת רגלים לדבר דרואין ששוחט אשר כוונתו שלא לאכול נבילה משום איסורא יש לחוש להרהר תשובה בלבו כמ"ש הח"מ וב"ש דע"כ חיישינן במקדש על מנת שאני צדיק ונמצא רשע דלמא הרהר תשובה עי"ש (והא דאמרינן מינים ומומרים לעכו"ם כו'. אמאי לא חיישינן שהא הרהר תשובה בלבו בשעת מעשה שאני התם משום ובערת הרע מקרבך ומצוה לבער רשעים מן העולם וכמ"ש רש"י בחולין (דף ק"ב). הני דעבידי להכעיס ואנס מיתתו לכל אדם כדי שלא יתחלל ש"ש בפרהסיא והוי כחייבי מיתות ב"ד. ע"כ לא חיישינן שמא הרהר תשובה כלבו]. א"כ לפמ"ש לדעת הי"א שבתשו' הרא"ש דלא מחלקים כהח"מ וב"ש דדוקא היכא דיש קצת ראיה לדבר חיישינן דלמא הרהר תשובה כמו במקדש על מנת שאני צדיק. רק לעולם יש לחוש להרהור תשובה בלבו. א"כ לעולם יש למנוע לשחוט אחר שחיטת מומר. [אך מדברי הפוסקים ביו"ד (סי' ב') משמע דשחיטתו כעכו"ם ממש הוי מומר להכעיס. ואפי' שוחט לעצמו ואחרים ראו שחיטתו אפ"ה שחיטתו נבלה. דלא אמרינן כיון ששוחט לעצמו א"כ כוונתו שלא לאכול נבלה והוי רגלים לדבר כמ"ש התב"ש דחיישינן להרהר תשובה בזה]:
לכן נראה דהאי חששא דחיישינן במקדש על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת דחיישינן שמא הרהר תשובה בלבו. הוי רק חששא דרבנן דעפ"י רוב כל כמה דאינו רואין שעשה תשובה אינו מהרהר בלבו לעשות תשובה. ואוקמינן בחזקת קמא דהוא רשע ודאי רק מדרבנן חששו למיעוטא וחששא בעלמא. ודמי למיעוט מקדשי והדר מסבלי והוא שלח לסבלונות דחיישינן שמא נתקדשה וצריכה גט מספק דהוי רק חששא דרבנן לחוש לכתחילה. אבל אם נשאת לא תצא. כמ"ש המוהרי"ק בתשו' והרמ"א באע"ז (סי' מ"ה) ועי' בחמ"ח (ס"ק ז') ובב"ש (ס"ק י"א). ואע"ג דהטור (בסי' ל"ח) ובש"ע (שם סעי' ל"א) כתבו בהא דהמקדש על מנת שאני צדיק ונמצא רשע הרי זה מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו. אפ"ה יש לומר דלא הוי רק חששא דרבנן דגם בהאי דסבלונות (בסי' מ"ה) כתבו דחיישינן שמא נתקדשה וצריכה גט מספק. וכן (בסי' ל"א סעי' ג') בקדשה פחות משוה פרוטה ואפ"ה כתבו הרא"ש והראשונים דהוי רק קידושין דרבנן כמ"ש הב"ש שם (ס"ק ו') עי"ש. א"כ לפ"ז א"ש דבכולי דוכתי קיי"ל דהולכין בתר רוב לא חיישינן למיעוטא וחששא דלמא הרהר תשובה בלבו אם לא בהוכחה ברורה. רק באשת איש חיישינן למיעוטא דמיעוטא כמו בנטבע במים שאין להם סוף דחיישינן למיעוטא דניצולין. וכן חיישינן גבי סבלונות למיעוטא אע"ג דהוי חזקת פנוי' ורובא מסבלי והדר מקדשי אפ"ה חיישינן לחומר א"א למיעוטא. כמ"ש התוס' בקידושין (דף נ'). ע"כ חששו גם בזה שמא הרהר תשובה בלבו. וכן גבי אנס דיש אומרים בתשו' הרא"ש דאסור להורגו שלא בשעת מעשה אפילו ע"י עכו"ם דלמא הרהר תשובה בלבו. משום דגם גבי פיקוח נפש קיי"ל דאין הולכין אחרי הרוב כמבואר ביומא (דף פ"ד) ובאו"ח (סי' שכ"ט) כמו גבי איסור אשת איש וחומר קידושין. ע"כ חששו גם בזה שמא הרהר תשובה בלבו. הארכנו לבאר כי דברי הש"ך יש לו מקום דכותים עשו אותם כעכו"ם גמורים אפילו לקולא הוא אתיא לכ"ע. גם הטור והגאונים בא"ע (סי' מ"ד) שהצריכו גט בכותי שמקדש אשה מודו בזה. ע"כ יש היתר ללות מהן בריבית. גם הבעה"ת הביא ברייתא ממס' קטנות כותים מלוין ולוין מהם בריבית וע"כ אחרי גזרה ועי' מל"מ (פ"ד מה' מלוה ולוה) עי"ש: