ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
יורה דעה · סימן מה
התוס' בב"מ (דף ע') ד"ה תשיך לא סגי בלאו הכי. כתבו וא"ת כיון דריבית דעכו"ם שרי לאידך לישנא. למה לא חיה אותו שהלוה בריבית במתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא כדאמר בתרגום ויש לומר דשמא בני נח מוזהרין על הריבית כמו שהוזהרו על הגזל. ואע"ג דריבית לא אתי מגזל מכל מקום כי היכי דדרשינן בפ"ד מיתות (דף נ"ז) דבני נח מוזהרין על הגזל מכל עץ הגן ולא גזל ה"ה לריבית ואונאה. וא"ת מאי פריך תשיך לא סגי בלאו הכי דלמא אתי למימר אע"ג דהוזהרו על ריבית זה מזה שרי לי' לעכו"ם להלות לישראל בריבית דאם הי' אסור א"כ הי' עובר הישראל משום לפני עור ויש לומר דמלא תשיך לאחיך נפקא הא לעכו"ם שרי, ועוד יש לומר דבני נח לא הוזהרו על ריבית וההוא גברא דלא קם בבקעת דורא זה לא היה עונש שלא היה שעת תחית המתים ולא נענש זה יותר משאר מתים שלא חיו באותו שעה אלא חבריו זכו בשביל שנזהרו מן הריבית ואעפ"י שלא נצטוו כמו שקיימו אבותינו את התורה אעפ"י דלא ניתן להם עכ"ל. ולכאורה תי' הראשון של תוס' תמוה דהיכי יכולין לומר דישראל גרעי טפי מן העכו"ם דעכו"ם אסור ליקח ריבית מן העכו"ם ומן ישראל שרי העכו"ם ליקח ריבית. ונראה הטעם בזה דזהו טובתו של ישראל הלוה דצריך להלואתו ואינו משיג התירה לו התורה ללות מן העכו"ם בריבית ואינו עובר בלפני עור. אבל גבי עכו"ם לא חסה התורה ואיכא איסורא גבי עכו"ם להלות לעכו"ם בריבית כמו שמוזהרין על הגזל. ולכאורה קשה לתי' זה מהא דב"מ (דף ס"ג) אמר רב ספרא כל היכי דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה בדינינו מחזירין ממלוה ללוה. א"כ אמרינן דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה ע"כ דאינן מוזהרין כלל על ריבית. ויש לומר אע"ג דבאמת מוזהרין על ריבית ואסורים ליקח זה מזה. מ"מ המה אינן נזהרין בזה ולוקחים ריבית שלא כדין. ועי' בב"ק (דף קי"ד). גם יש לומר דמוציאין מלוה ישראל למלוה בדיניהם דעכו"ם שרי ליקח ריבית מישראל כמ"ש התוס' בתי' זה. אע"ג דאסורין בזה העכו"ם ליקח מחברו עכו"ם:
ולכאורה ליכא נפקותא מידי לדידן בין שני התרוצים של תוס'. אי עכו"ם מצווין על הריבית או לא. והפוסקים לא הזכירו כלל בדבריהם. אלא בדרכי משה ביו"ד (סי' קס"ט ס"ק ג') ראיתי כי כתב בפשיטות וז"ל ולא שייך לומר אין שליח לדבר עבירה הואיל והעכו"ם אינו עובר בשליחותו כי אין איסור ריבית לב"נ. והביאו הש"ך ביו"ד (סי' ק"ס ס"ק כ"ב). והוא כחד תירוצא דתוס'. וי"ל דהתם מיירי ללות לישראל דעכו"ם שרי ליקח ריבית מישראל לכ"ע. [ובתשו' שבות יעקב ח"ב (סי' קס"ה) כתב בפשיטות דב"נ אינו מצווה על האונאה דאונאה דרך מקח וממכר ולא תונו איש את עמיתו ואונאה אינו בכלל גזל ע"ש. ולא ראה דברי תוס' אלו דתליא בשני תירוצי דתוס']:
אך לענ"ד איכא נפקא מינה לדידן לדינא. לפי מה שמבואר ביו"ד (סי' קס"ט סעי' כ"ב וסעי' כ"ד). אם היו מעות של עכו"ם מופקדות ביד ישראל והם באחריות העכו"ם מותר מדינא להישראל להלות לישראל בריבית. רק דאסור לעשות כן מפני מראית העין. אבל היכי דהוא מפורסם לרבים מותר לכתחילה להלות לישראל בריבית. וכן היכי דעשה עכו"ם לישראל סנטר ואפוטרופוס על נכסיו מותר לכתחילה הישראל להלות לישראל בריבית. כיון דהמעות באחריות העכו"ם הוא הוי כמו העכו"ם מלוה בעצמו ע"ש. א"כ לתי' הראשון שבתוס' דעכו"ם מוזהרין על הריבית זה מזה אסור ישראל האפוטרופוס להלות לעכו"ם בריבית דהוי כמו שהעכו"ם בעל המעות מלוה לעכו"ם חברו. וא"כ הישראל עובר בלפני עור. ואע"ג דבלאו האי ישראל הי' העכו"ם הבעל מעות מלוה לעכו"ם. ולפני עור אינו עובר רק בקאי בתרי עברי דנהרא כמבואר בע"ז (דף ו'). מכל מקום איסורא דרבנן איכא אפילו היכי דלא קאי בתרי עברי דנהרי כמ"ש התוס' בשבת (דף ג'). וכ"כ הרמ"א ביו"ד (סי' קנ"א סעי' א') בשם התוס' דאסור לישראל למכור לעבודתם הדברים השייכים להם. אפילו היכי דיכולין לקנות במקום אחר. מ"מ הוי איסור דרבנן ודלא כמ"ש התוספת בקידושין (דף כ"ו) ד"ה אבל ע"ש. ועי' בביאורי הגאון שהכריע כדיעה זו. ואין לחלק כמ"ש הש"ך שם בין ישראל לעכו"ם דבישראל איכא איסורא דרבנן אפילו היכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא דמצוה להפרישו. אבל בעכו"ם היכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא ליכא איסור דרבנן ע"ש. דבנדרים (דף ס"ב) רב אשי זבין אבא לבי נורא ופריך והא איכא לפני עור לא משמע כן דפשיטא היו יכולין לקנות עצים במקום אחר. וע"כ דאיסור דרבנן איכא אפילו בעכו"ם ולא קאי בתרי עברי דנהרא. והא דאמרינן בע"ז דף ו') שם דאם אית לי' בהמה שרי. תיפוק לי' דמ"מ הוי איסורא דרבנן משום דלפני אידיהן הוי, רק גזרה דרבנן כיון שאינו ידוע שקונה לע"ז ובכולי האי לא גזרו כמ"ש בביאורי הגאון ע"ש. ולתי' שני שבתוס' דעכו"ם אינן מוזהרין על הריבית א"כ מותר האפוטרופוס הישראל על נכסי העכו"ם להלוות המעות בין לישראל ובין לעכו"ם בריבית:
ואין להקשות בזה כיון דאין שליחות לעכו"ם א"כ אמאי מותר ישראל הנפקד או האפוטרופוס להלות לישראל בריבית כיון דאין שליחות לעכו"ם הוי כמו ישראל מלוה ממון שלו בריבית. דכבר כתב הריב"ש בתשו' (סי' ש"ה) בטעם הדבר. אע"ג שאין שליחות לעכו"ם מ"מ אינו זוכה במעות המופקדות אצלו. והישראל מעשה קוף בעלמא עביד. ע"כ אם ישראל הוא פקד ממעות העכו"ם או אפוטרופוס שלו מותר להלות בריבית לישראל. והיכי שהעכו"ם הוא אפוטרופוס של ישראל הוי ריבית קצוצה מה שהלוה העכו"ם. ולא אמרינן כיון דאין שליחות לעכו"ם והישראל לא קצץ עם ישראל חברו בשעת הלוואה לא הוי ריבית קצוצה. משום כיון דהעכו"ם קצץ בעדו ובעד באי כחו הוי כאלו קצץ הישראל הלוה עם הישראל בעל המעות, ודוקא היכי שכבר לוה העכו"ם מעות מישראל וביקש ליתנם לישראל אחר בשליחות ישראל ראשון בזה פליגי רש"י ור"ת בתוס' ב"מ (דף ע"ב]. אי אמרינן דיש שליחות לעכו"ם לחומרא הוי רק אבק ריבית. לר"ת מותר לגמרי משום כיון דלא יצא המעות מרשות העכו"ם והוא שלו לגמרי דעדיין לא זכה בהן הישראל מהעכו"ם ע"כ הישראל לוה רק מן העכו"ם אי אמרינן דאין שליחות לעכו"ם. ולרש"י דיש שליחות לעכו"ם לחומרא הוי רק אבק ריבית. משא"כ במעות של ישראל המופקדים ביד עכו"ם והוי העכו"ם רק אפוטרופוס דהעכו"ם לא זכה כלל במעות ישראל אע"ג דאין שליחות לעכו"ם הוי ריבית קצוצה. וה"ה איפכא היכי דמעות עכו"ם הוי בפקדון גבי ישראל והאחריות על העכו"ם מותר מדינא להלות לישראל בריבית אע"ג דאין שליחות לעכו"ם דישראל מעשה קוף בעלמא עביד. וא"כ לתי' ראשון של תוס' דעכו"ם מוזהרין זע"ז בריבית אסור הישראל האפוטרופוס של עכו"ם להלות לעכו"ם בריבית:
ולכאורה לפ"ז יהי' אסור לישראל ללות ע"י עכו"ם מעכו"ם בריבית. כיון דאין שליחות לעכו"ם א"כ הלוואה שלקח העכו"ם הוי כמו העכו"ם הלוה א"כ ישראל עובר בלפני עור. דהוא גורם שיעבור העכו"ם דלוקח ריבית מעכו"ם חברו. דזה אינו. כיון דהישראל נותן הריבית מממונו כה"ג אפילו בישראל מותר דלא אסרה תורה ריבית אלא הבאה מיד לוה למלוה כדאיתא בב"מ (דף ס"ט) וביו"ד (סי' ק"ס סעי' י"ג וסעי' י"ו):
עוד יש להעיר לכאורה נפקא מינה אי עכו"ם מוזהרין על ריבית זה מזה לפי מאי דקיי"ל דגר שנתגייר אסור ליקח שאר אמו ואחותו מאמו מדרבנן. אע"ג דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי מכל מקום אסרו חכמים בזה משום כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. דהא גם בעודו עכו"ם הי' מוזהר על העריות כדאיתא ביבמות (דף כ"ב) וביו"ד (סי' רס"ט סעי' א'). א"כ אם עכו"ם מוזהרין על האונאה וריבית א"כ גר שנתגייר יהי' אסור באונאת עכו"ם וריבית עכו"ם ואפי' כדי חייו יהי' אסור להלוות לעכו"ם בריבית. דכה"ג שרי לישראל להלות לעכו"ם דלא אתי למסרך אבל בגר שנתגייר אסור גם בכה"ג כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. דהא גם בעודו עכו"ם הי' אסור באונאה וריבית מעכו"ם. ואפילו היכי דהלוה לעכו"ם מכבר בריבית ואח"כ נתגייר אסור ליקח מן העכו"ם הריבית. כמו בהי' נשוי אמו או אחות אמו מפרישין אותן כשנתגיירו משום כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה כמבואר ביו"ד (סי' רס"ט סעי' ב'). ועוד דעיקר איסור ריבית בעכו"ם משום דדמי לגזל. א"כ כל כמה דלא לקח ממנו הריבית אכתי ליכא איסורא גביה א"כ אע"ג דעשה הלוואה בעודו עכו"ם בריבית ואח"כ נתגייר אסור ליקח הריבית אחר שנתגייר כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. ולתי' שני שבתוס' דאין העכו"ם מוזהרין על ריבית ואונאה מותר לגר להלות לעכו"ם כמו ישראל בכדי חייו. דכיון דגם בעודו עכו"ם היה ג"כ מותר בריבית:
אך יש לומר בזה דדיקא בעריות דמיירי ששניהם נתגיירו הוא ואמו או אחותו מאמו. בזה שייך לאסור משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. כיון דהיו שניהם בגיותן היו אסורין זה בזה והשתא שנתגיירו שניהם באו לקדושה קלה שיהיו מותרים זה בזה. אבל כה"ג באונאה וריבית עכו"ם דבגירותן הוי ישראל מעליא. א"כ אינו דומה לעכו"ם שאינו רעהו שרי בריבית ואונאת עכו"ם כמו ישראל דמותר באונאה וריבית עכו"ם. ולא שייך למימר שיאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. דאדרבא השתא שנתקדש ונכנס בדת ישראל אינו נחשב העכו"ם נגדו ולא הוי רעהו. ע"כ שרי באונאה וריבית עכו"ם כמו ישראל דשרי בהני גבי עכו"ם:
אבל אכתי איכא נ"מ בריבית היכי דעכו"ם הלוה לעכו"ם אחר בריבית ואח"כ נתגיירו שניהם המלוה והלוה. אי עכו"ם מוזהרין זע"ז בריבית א"כ אסור גר המלוה ליקח ריבית מגר הלוה. כיון דגם בעודו עכו"ם הי' להם איסור זה אטו אחר שנתגיירו עדיפא דהא גם השתא משנתגיירו אסור להלות מן התורה זה לזה בריבית. ולתי' שני דאין העכו"ם מוזהרין על ריבית א"כ היכי דהמלוה נתגייר מקודם אחר ההלואה ואח"כ נתגייר העכו"ם הלוה. א"כ דמי להא דאמרינן בב"מ (דף ע"ב) עכו"ם שלוה מעות מן ישראל בריבית ואח"כ נתגייר גובה הישראל הריבית אחר שנתגייר. משום כדי שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה ומבואר הוא ביו"ד (סי' קע"א). א"כ ה"נ מותר הגר המלוה לגבות הריבית מן הגר הלוה אחר שנתגייר כדי שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה. דהוי כמו ישראל המלוה. אבל אם הלוה העכו"ם נתגייר מקודם שנתגייר העכו"ם המלוה דליכא בזה חשש שמא יאמרו בשביל מעותיו חזר זה אפי' לתי' שני דהתוס' דעכו"ם אינן מוזהרין על הריבית אסור הגר המלוה לגבות הריבית מהגר שנתגייר מקודם דהוי דינו כמו עכו"ם שהלוה לישראל ונתגייר שאסור ליקח הריבית מישראל אם לא זקף עליו במלוה הריבית מקודם שנתגייר כמבואר (ביו"ד שם). אך אפי' לתי' קמא דעכו"ם מוזהרין בריבית ונתגיירו המלוה והלוה שאסור ליקח הריבית מהלוה הגר. מכל מקום לא הוי ריבית קצוצה כה"ג דיוצאה בדיינים. משום דגבי עכו"ם ליכא איסור בשעת קציצה. רק בשעת לקיחת הריבית דדמי לגזל. א"כ בהיתר קצץ ע"כ אינו יוצא בדיינים מה שלקח אח"כ שנתגייר דהוי רק אבק ריבית:
שבתי וראיתי דיש לדחות מה שכתבתי לחלק דלא שייך שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה רק היכי שנתגיירו שניהם ולא בנתגייר אחד מהן מהא דכתב הרמב"ם (בפ"ה מה' ממרים ה' י"א) הגר אסור לקלל אביו העכו"ם ולא יבזהו כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה שהרי זה מבזה את אביו. וכתב הכ"מ טעמו דהרמב"ם למד מיבמות (דף כ"ב) שאסרו ערוה לגר משום האי טעמא כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. וכ"כ הב"י ביו"ד (סי' רס"א) ע"ש. וא"כ מוכח דאין לחלק בין עריות לשארי דברים. ואפילו הוא לבדו נתגייר ואביו עכו"ם אפ"ה אסור להכותו משום כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ולא כמ"ש לחלק בזה:
אמנם דברי הרמב"ם וכ"מ צ"ע טובא דהיכי מצינו דעכו"ם מוזהרין בכיבוד אב ואם. ובהדיא איתא בקידושין (דף ל"א) גבי דמא בן נתינה ומה מי שאינו מצוה ועושה. וכן בנזיר (דף ס"א) דאמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו אב יצא כותי שאין לו אב למאי הלכתא כו' אלא במי שמוזהר על כבוד אביו. א"כ אינו שייך בזה לומר שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. דדוקא בעריות שהיו מוזהרין בעודו עכו"ם בזה חיישינן שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. וכ"כ הריטב"א ביבמות (דף כ"ב) דאמרינן אחין מן האם שנתגיירו מעידין זה לזה. ולא דמי לעריות דעדות לב"ד מסורה. וידוע דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. וכתב הריטב"א והא דשרינן בעדות היינו אפילו במה שנוהגין שפוסלין להעיד בעכו"מתן דלגבי הא מלתא ליכא למיחש שיאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. ובאיסור עריות הוא דאיכא למימר הכי. ושורת הדין דבעכו"מתן כשרין להעיד דבר תורה כדאמרינן בסנהדרין (דף נ"ז) בן נח נהרג מפי קרוב וכ"ש בממונו וכיון שכן אין לחוש בזה לעכו"מתן כשנתגיירו עכ"ל. א"כ אעפ"י שנוהגין מעצמם בחוקותיהן לא חיישינן בזה לשמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. וכ"כ הריטב"א והנימוקי יוסף ביבמות (דף צ"ז). שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה זה נאמר בכל איסורי ערוה שיש להם בעודם כותים. ממה שאסר הכתוב לבני נח כמפורש בסנהדרין (דף נ"ז). דאלו במה שלא נאסר להם מן התורה אלא שהוא מחוקותיהם. אינו חשוב אפילו קדושה קלה ואין חוששין לו כלל ונפקא מיניה לעכו"ם שנתגייר עכ"ל:
ועל כרחך צריך לומר בדברי הרמב"ם דס"ל דמצות כבוד אב אשר הוא מהדברים שהשכל מחייב אותן וגם החזיקו בה. אע"ג שאינן מוזהרין העכו"ם ע"ז מכל מקום כיון שהעכו"ם שומרים זאת למצוה יש לחוש כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. [ואין לומר ולדחוק דהרמב"ם מיירי ג"כ דאביו העכו"ם נתגייר אחר כך ג"כ ולא דאביו עודו עכו"ם. דכה"ג לא שייך משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. ויש קצת סמך לזה ממה שכתב הרמב"ם (שם) אבל העבד אין לו יחוס אלא הרי אביו כמו שאינו אביו לכל דבר אעפ"י שנשתחררו עכ"ל. דכתב שנשתחררו לשון רבים דמשמע דשניהם נשתחררו האב והבן ודכוותיה בגר גם כן מיירי שנתגיירו שניהם אסור להכות ולקלל אביו. אם כן אכתי אינו נדחה מה שכתבתי לחלק דלא שייך שמא יאמרו רק באם נתגיירו שניהם ולא בנתגייר אחד מהן. דזה אינו דע"כ מיירי הרמב"ם דאביו של הגר שהוא עודו עכו"ם. דאם האב ג"כ נתגייר אח"כ הא בלא"ה אסור להכותו ולקללו כמו שארי ישראל. והרמב"ם כתב דגר אסור לקלל אביו העכו"ם משום איסור דרבנן שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ואם אביו נתגייר ג"כ הוי ישראל מעליא איסור תורה וחייב על קללתו. וגם בעבד שאביו נשתחרר אח"כ חייב על קללתו כמו על כל ישראל]:
ואיכא למידק על דברי הכ"מ דכתב דהרמב"ם למד דינו מיבמות דאסרו עריות שאר האם גבי גר כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. דהא אמרינן בסנהדרין (דף נ"ח). עבד מותר באמו ובתו דיוצא מכלל בן נח ולכלל ישראל לא בא. אם כן לא גזרו בעבדים העריות האסורות על הגרים. וכ"כ הרמב"ם (פי"ד מה' איסורי ביאה ה' י"ז). א"כ גם אחר שנשתחרר העבד לא שייך גבי' לאסור עריות האסורות על הגרים משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. דהא גם בהיותו עבד הי' מותר באמו ובעריות שאר האם. וכיון דכל עיקר חילא דהרמב"ם דהגר אסור לקלל אביו העכו"ם הוא משום שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה כמו דגזרו משום האי טעמא בעריות. א"כ גבי עבד דלא גזרו עליו משום האי טעמא עריות האסורות בגרים. א"כ למה להרמב"ם לומר טעמא דעבד מותר לקלל אביו העבד משום דאין לו יחוס ואביו הרי הוא כמי שאינו אביו. ונראה דלא קשיא מידי דהא באמת גם עבד אחר שנשתחרר אסור בשאר האם. כמ"ש הרמב"ם (פי"ד מה' איסורי ביאה ה' י"ט) עבדים שנשתחררו הרי הן כגרים. כל שאסור לגרים אסור להן וכל שמותר לגרים מותר להן. וכתב הכ"מ בזה מתבאר מיבמות (דף צ"ז) בני יודן אמתא דאשתחרר. אעפ"י דגבי עבד שנשתחרר ליכא משום יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה דהא גם בהיותו עבד דהוי בכלל קצת ישראל דחייב במצות כאשה אפ"ה היה מותר באמו ובאחותו. והטעם דכיון דגזרו בגרים משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. וע"כ גזרו בשאר האם אפי' באותן קרובות שהיו מותרות בגיותן ואסורות בגירותן כגון אחות אמו ואשת אחיו מאמו שמותרות לבני נח ואסורות לגרים ומשום דאתי לאחלופי בישראל כמ"ש הב"י ביו"ד (סי' רס"ט) לדברי הרמב"ם עי"ש. ע"כ גזרו גם בעבדים שנשתחררו דדמי לגרים שאסורים בשאר האם משום אחלופי אע"ג דלא שייך בזה שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. אבל בהיותו עבד דעדיין לא בא לכלל ישראל אעפ"י דנתקדש מעט במצות לא אכפת לן בזה שמא יאמרו באנו מקדושה כו':
ובזה א"ש דברי הרמב"ם שכתב גבי עבד אין לו יחוס אלא הרי אביו כמו שאינו אביו לכל דבר אעפ"י שנשתחררו. דקשה לכאורה מאי לשון אעפ"י שנשתחררו דאשמועינן רבותא בזה. הא בעכו"ם ס"ל לריש לקיש ביבמות (דף ס"ב) דבהיותו עכו"ם יש לו חייס. ואחר שנתגייר אין לו חייס. וגבי עבד אפילו בהיותו עבד שאין לו חייס. א"כ כ"ש אחר שנשתחרר א"כ למה כתב הרמב"ם אעפ"י שנשתחררו. דכשנשתחרר הוי כל שכן דאין לו חייס ולא רבותא דאעפ"י. וליכא למימר הא דכתב הרמב"ם אעפ"י שנשתחררו. הוא משום אע"ג שנתקדש במצות כישראל אפ"ה ליכא איסורא גבי' לקלל אביו. דהא אי שייך איסור זה גבי עבד אפילו בהיותו עבד הי' אסור. דעבד דמי לאשה דגם אשה חייבת במורא אב. ולפמ"ש יש לומר דכוונת הרמב"ם בזה. דאם לא נשתחרר העבד הוא פשיטא דליכא איסורא לקלל את אביו. דעיקר הטעם דגר אסור לקלל ולהכות את אביו. היא משום שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה כמו דגזרו עריות דגרים מטעם שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. אבל גבי עבד דגם בעריות שהיה אסור בעודו עכו"ם מותר בעבד ולא שייך בזה משום יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה כמ"ש הרמב"ם (פי"ד מה' אי"ב ה' י"ז). א"כ ליכא ג"כ איסור מטעם זה לקלל אביו. אלא אפילו אחר שנשתחרר העבד דאז אסור העבד שנשתחרר בעריות האסורות על הגרים. דחיישינן שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. אפ"ה ליכא איסורא גבי עבד להכות ולקלל את אביו. משום דאין לו יחוס ואביו הרי כאינו אביו לכל דבר:
ומזה יש ללמוד גבי עבד דאם יש לו ממון בפני עצמו שרי להלות לעכו"ם בריבית. אף על גב לתי' ראשון שבתוס' דעכו"ם מוזהרין על הריבית זה מזה אסור לעכו"ם שנתגייר להלות לעכו"ם בריבית כמ"ש משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. מכל מקום גבי עבד דלא שייך שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. כיון דיצא מכלל בני נח ולכלל ישראל לא בא. ואפילו עריות האסורות על הגרים לא גזרו בעבד משום האי טעמא כדאיתא בסנהדרין (דף נ"ח). אלא אחר שנשתחרר העבד דומה לשארי גרים כמ"ש הרמב"ם אסור ג"כ להלות לעכו"ם בריבית לתי' ראשון שבתוס' כמו שארי גרים:
אך לבי אומר לי דיש לדחות מה שכתב' לומר דלתי' הראשון של התוס' דעכו"ם מוזהרין על ריבית ואונאה זה מזה א"כ:
גר שנתגייר אסור להלות לעכו"ם בריבית משום שמא יאמרו כמו דגזרו מטעם זה. באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. עריות שאר האם בגרים. וכמ"ש הרמב"ם גבי גר שאסור לקלל אביו העכו"ם מחמת שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. משום דיש לומר דזהו דוקא היכי שהדבר אסור לישראל ג"כ. כמו גבי עריות דאסרו בגרים או כיבוד אב שלמד הרמב"ם שגר אסור לקלל אביו. דאעפ"י שגר שנתגייר בקטן שנולד דמי. מכל מקום משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. אסורים כמו ישראל שאסור בשאר האם. ומצווה על כיבוד אב. אבל היכי דלישראל שרי כמו אונאות עכו"ם או ריבית עכו"ם. לא שייכי לאסור גבי גר טפי מישראל מעליא משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. דמי איכא מידי באיסורין דלישראל שרי ובגר אסור:
אולם מדברי הריטב"א והנימוקי יוסף ביבמות פרק נושאין על האנוסה (דף צ"ז) מוכח דלא אמרינן בזה מי איכא מידי דלישראל שרי ובגר אסור. שכתבו ומיהו עכו"ם שנתגיירו איש ואשתו. אם רצה מקיימה ואם רצה פטרה. ואפילו מחיים של גר מותרת לאחרים. דאע"ג דבעולת בעל יש להם אפ"ה ליכא משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. משום דאותו אישות אין לו עיקר דכשנתגייר פקע דאל"כ אפילו בגט לא משתרי לעלמא. דאינהו לאו בני גט נינהו בכותיותם. וא"כ יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ותהיה אסורה לישראל עולמית. אלא ודאי ליתא דכל זמן שלא ידעה לאחר שנתגייר ההוא אישות דהוי ליה בכותיותו פקע מיניה כשנתגייר וכ"ע ידעי הכי וכן דעת גדולי הפוסקים עכ"ל. וכן הוא בריטב"א ביבמות (דף צ"ח) עי"ש. ומדהוכיח דאל"כ אפילו בגט לא משתרי לעלמא מדאינהו לאו בני גיטא בכותיותן. וא"כ יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ותהיה אסורה לישראל עולמית ע"כ דלא ס"ל לחלק דשאני התם דהא דמשתרי בגט משום כיון דגם בישראל מהני דמגרש אשתו בגט ומי איכא מידי דלישראל שרי ולגר אסור. ע"כ גם בגר מהני גט ולא חיישינן בזה משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה.
אך קשה לי על הנ"י וריטב"א מהא דירושלמי בקידושין ריש פרקין דקאמר שם. עכו"ם אין להם קידושין מהו שיהיה להם גירושין. רבי יודא בן פזי ורבי חנין בשם רבי חינא רובא דציפורן או שאין להם גירושין או ששניהם מגרשין זה את זה. רבי יוחנן דציפורן כו' בישראל נתתי גירושין ולא בעכו"ם. אם כן לא בעי גט והפרשה בעלמא סגי שהיא יכולה ג"כ לגרש אותו. א"כ לדידיה אפי' נימא דעכו"ם שנתגייר איש ואשתו תבעי גט ליכא בזה משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה מה דסגי בגט. כיון דלדידהו אפי' גט לא בעי דגם הפרשה מביתו סגי. וליכא למימר דעכו"ם אין להם גירושין ולא מהני הפרשה כלל ולעולם לא מצי לפטור מבעלה. דהא בירושלמי מסיק מלתא דרבי חייא רבא אמרה עכו"ם אין להם גירושין דתני רבי חייא עכו"ם שגירש את אשתו והלכה ונשאת לאחר וגירשה ואח"כ נתגיירו שניהן. אין אני קורא עליה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אם כן מוכח דאין להם גירושין היינו הפרשה):
שוב מצאתי ביש"ש ביבמות פרק נושאין על האנוסה שהביא דברי הנימוקי יוסף וכתב ע"ז וז"ל ואני אומר גדולי הפוסקים לא ראיתי ואם קבלה בידו לא אחלק על קבלתו. (לא ראה דברי הריטב"א והוא לשון הריטב"א וע"ש). אכן אם לסברא בא לדון נידון כנגדו כי נראה דודאי שייך לומר באנו מקדושה חמורה. ומה שהוא אומר א"כ אפילו בגט זה נמי. מאחר שישראל פוטר בגט לא שייך לומר באנו מקדושה חמורה דלא עדיף מישראל וכל היכי דאמרינן שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה כו' היינו בדבר שאף הישראל אסור כו' אבל במה שישראל נוהג היתר פשיטא דליכא למימר שמא יאמרו. וגם לא מסתברא שיכול לפוטרה בכדי א"כ עניה זו לשוא שומרה ויאמרו כך עושים לגרים עכ"ל. והוא כדברי והנאני שכוונתי לדבריו. (אך מירושלמי דקידושין משמע דלא בעינן כלל גירושין דבהפרשה סגי):
ולכאורה יש להוכיח דע"כ היכי דמותר לישראל לא אמרינן לגר אסור משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה דאל"כ נימא למ"ד בחולין (דף ל"ג) דעכו"ם אסורין בבני מעים ובשר הנחתך בעודו מפרכסת משום דעכו"ם במיתה תליא מלתא הני כאבר מן החי דמי. וא"כ יהיה גר אסור בזה משום שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. וע"כ כיון דלישראל דבר זה מותר גם לגר מותר. אך יש לדחות דשאני התם כיון דהגר נכנס בשמירת המצות ולישראל בשחיטה תליא מלתא והגייר מחוייב במצות שחיטה ע"כ הותרה לו כישראל ולא דמי לעכו"ם דבנחירה תליא מלתא. וכיון דאיכא מצוה שאני כמו עכו"ם ששבת חייב מיתה כדאמרינן בסנהדרין (דף נ"ח) והגר מחוייב במצות שבת דמצוה שאני כמ"ש כה"ג התוס' בסנהדרין (דף נ"ט) ד"ה ליכא מדעם דעכו"ם ששבת חייב מיתה אע"ג דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור משום דמצוה שאני:
והא דמשמע מתוס' אי אין העכו"ם מצוין על ריבית גם על האונאה אינן מצוין. הוא כדעת הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים ה' י"א). אבל לדעת הרמב"ן בפירוש התורה פ' וישלח כתב דעכו"ם מצוין על הדינין היינו דיני גניבה ואונאה כדין ישראל והביאו הכ"מ שם. אבל ריבית י"ל גם להרמב"ן לא הוי בכלל דינים: