אור ברסלב
ברית יעקב חלק א יורה דעה › סימן מד

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

יורה דעה · סימן מד

סימן מג

תשובה לחכם אחד

בדבר אשר בא לידו תשו' זו אשר כתבתי באיסור סחורה. השיגה ידו ללחום מלחמתה של תורה לפלפל בדברי וחפצו מאד אשר אשים עיני על דבריו ולהשיבו להעמידו על האמת. קראתי את דבריו ביום ש"ק והנני להשיבו בזה:

מש"כ על מה שכתבתי דהא דנשבעין בשבועה דאורייתא הריב"ש (סי' ת"א). הובא באו"ח (סי' ת"נ סעי' ו'). אסור לישראל בנקיטת חפץ הוי רק מדרבנן משום איום. תדע אם נשבע לשקר בלא נק"ח הוו חשוד גמור ופסול לעדות. דאינו ראי' מזה. כמ"ש הש"ך בחו"מ (סי' פ"ז ס"ק מ"ב) דאינו ראי' משבועת בטוי לשבועות הדיינים דאשכחן כמה דברים דלענין שבועת ביטוי הוי שבועה ולענין שבועת הדיינים לא הוי שבועה. דבריו תמוהין דהא אפי' בשבועת ב"ד הנשבע היסת שנשבע בלא נק"ח הוי חשוד ופסול לעדות שנשבע לשקר. ומאי ענין שבועות ביטוי לכאן. ועוד גם הש"ך לא כתב דאע"ג דבשבועות ביטוי סגי בכתבי קודש ותפילין. בשבועת הדיינים שאני דבעי דוקא ס"ת לכתחילה כיון דבעינן נק"ח הוא משום איום. לא מהני בכתבי קודש ותפילין לכתחילה רק בעינן ס"ת דוקא. הוא דוקא אם הא דבעינן נק"ח הוא משום איום. אבל אי נימא דשבועה בעי נק"ח מדינא דשבועה הוי רק בנק"ח. גם בשבועת ביטוי הוי בעי נק"ח. תדע דהא ילפינן משבועת אברהם שהשביע לאליעזר הוי שבועות ביטוי. וכמו דס"ל להראב"ד הביאו הר"ן ריש נדרים דבלי הזכרת השם ליכא מלקות וכמ"ש הרא"ש ריש שבועות הדיינים ולפ"ז אי נימא דשבועה היא דוקא בנק"ח. ובלא"ה לא הוי שבועה. לא הוי פסול לעדות אפי' בנשבע לשקר בלי נק"ח גם בשבועות ביטוי. וכיון דאפי' עובר על החרם שהחרימו הקהל פסול לעדות לדעת ר"ת כמבואר בחו"מ (סי' ל"ד סעי' ה' ובסי' צ"ב סעי' ב'). והש"ך (בסי' ע"ב ס"ק ס"ג) כתב אפי' בקיבל בחרם בשקר על לעבר פסול לעדות דמדמי להא דסי' צ"ב וסי' ל"ד. א"כ כ"ש היכי דנשבע בלא נק"ח פסול לעדות ולשבועה. וע"כ הוא משום איום בעי לאנקוטי חפצא:

ולכאורה יש להעיר על הש"ך בזה. דהא חרם הוי רק לטותא כדאיתא בחו"מ (סי' ע"א) ובשבועות (דף ל"ו) איתא ארור בו שבועה בו קללה. א"כ אמר בארור שלא יעשה דבר זה. הוי שבועה כמו שבועה דשאול דהוי להבא. אבל אמר ארור אם עשה דבר זה דהוי על לעבר. הוי כמו קללה שקילל עצמו ולא כמו שנשבע לשקר דפסול לעדות א"כ אינו ראי' הא דמדמי הש"ך אם קיבל בחרם כמה הי' שוה דהוי על דבר לעבר מהא דפסול לעדות בעובר על החרם שהחרימו הקהל דפסול לעדות לדעה הראשונה. דהתם הוי חרם על להבא. יש לומר דחרם הוי כשבועה על להבא ואם עבר פסול לעדות אבל שקיבל חרם על דבר של עבר הוי רק לטותא שקילל עצמו אם הי' דבר זה אינו פסול לעדות מחמת זה:

אך יש לומר אע"ג דראיתו של הש"ך אינו ראי' מכל מקום לדינא דבריו נכונים. דאע"ג דחרם על עבר דהוי כמו ארור דבו קללה מ"מ פסול לעדות. דהא המקלל עצמו בשם חייב מלקות כדאי' בשבועות (ד' ל"ו) ובחו"מ (בסי' כ"ז). ואפי' היכי דלא קילל עצמו בשם איסורא איכא וכמ"ש (בסי' כ"ז) וא"כ היכי דקיבל בחרם אם חייב לחברו איסורא איכא דקילל עצמו. והיכי דעביד איסורא אפי' עבירה דרבנן ויש בו חימוד ממון לכ"ע פסול לעדות כמבואר בחו"מ (סי' ל"ד סעי' ג'):

והנה בתוס' במוע"ק (דף י"ד). ד"ה מנודה מה שינהוג נדויו ברגל. הקשה הרב הא ליכא אלא עשה ואין עשה דוחה עשה ואפי' עשה ליכא דעזרא גזר כדלקמן (דף טז). והא לאו קושיא היא דהא נידוי דחי לאו דמקלל חברו דאיכא לאו ושמא מסוטה ילפינן עכ"ל ודבריהם קשיא לי טובא מה שכתבו דנידוי דחי לאו דמקלל חברו דאיכא לאו. דהא בנדוי ליכא הזכרת השם כלל. ומקלל חברו אינו חייב אלא בשם או בכנוי. וצ"ל דהתוס' לאו דוקא קאמרי. דאיכא לאו דמקלל חברו אלא איסורא בעלמא. וכן ברא"ש במוע"ק (סי' נ"ה) בפרק א"מ. כתב נידוי לחודי אין בו קללה אלא בשמתא וחרם יש בו קללה ונידוי עי"ש. יש לומר דהוי ג"כ איסורא בעלמא כיון דלא הוי בהזכרת השם:

אך קשה דהא כיון דמנדין אותו לא מבעי' על מלתא דאיסורא נידו אותו. א"כ כיון דלאו עושה מעשה עמך הוא שרי לקללו. אפי' היכי דנידוהו משום דלא צייתא דינא ג"כ לאו עושה מעשה עמך הוא דרוצה לגזול חברו שלא לשלם חובו ליכא לאו דמקלל ואפי' איסורא ליכא. וע"כ צריך לומר דהתוס' מיירי דגזרו בנדוי וחרם במלתא דלהבא כמו עזרא אשר לא יבוא לעצת הזקנים:

וראיתי בע"ז ביו"ד (סי' ר"מ ס"ק י"ז) שכתב דהא דאמרינן דאם אינו עושה מעשה עמך אינו בכלל לא תאור מ"מ איסור יש בדבר. ודחק עצמו בהא דב"ק (דף צ"ה). הניח להם פרה גזולה וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן. ופריך והא כתוב ונשיא בעמך לא תאור והא לאו עושה מעשה עמך. וא"כ כיון דאיסור יש בדבר רק דפטור מלאו מאי פריך ע"כ חייבין להחזיר. דיש לומר כיון דלקללו אין שום לאו רק איסור ממילא לכבדו אינו מחוייב כלל עי"ש והוא תמוה דבהדיא אחרינן בב"מ (מ"ח) בהא דאמרו אבל מי שפרע כו'. רבא אמר מילט לייטינן לי' דכתיב ונשיא בעמך לא תאור. והאי לאו עושה מעשה עמך דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב כמ"ש רש"י ועי' תוס' שם. ועי' ב"ב (דף ד') גבי עובדא דהורדוס. ועי' ב"מ (דף נ"ע) ובנימוקי יוסף שם. וא"כ באינו עושה מעשה עמך ליכא איסורא כלל. ואפשר דהט"ז שכתב דאיסור יש בדבר דוקא לבן את אביו. דכן כתב הרי"ף ביבמות (דף כ"ב) גבי מי שיש לו בן מכל מקום חייב על מכתו וקללתו. ופריך אמאי קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ומשני כדאמר ר"פ בשעשה תשובה. וכתב הרי"ף הני מילי לענין חיובא אבל לענין איסורא אפי' לא עשה תשובה אסור לבן להכותו ולקללו כדאמרינן בסנהדרין (דף ה'). אבל באחר באינו עושה מעשה עמך אפי' איסורא ליכא. ובשלמא אם יקללו בשם איכא איסור משום דקמפיק שם שמים לבעלה כדאמרינן בתמורה (דף ג') אבל במקלל בלא שם באינו עושה מעשה עמך אפילו איסורא ליכא]:

גם מש"כ התוס' דנידוי דחי לאו דמקלל ושמא מסוטה ילפינן לה היינו דכהן מקלל אותה לא ידעתי ראייתם מסוטה. דשאני התם דכהן מקלל אותה על תנאי אם זינתה ואת כי שטית וגו' ועי' קידושין (דף ס"ה). וכה"ג דזינתה לא עושה מעשה עמך אינו חייב משום מקלל. אבל לנדות היכי דלא מקרי דאינו עושה מעשה עמך מנא לן דשרי לנדות לדחות איסור דמקלל. ואין לומר משום דאמרינן במכות (דף י"א) דקללת חכם אפי' בתנאי באה א"כ דלמא לא זינתה ואפ"ה שרינן לקללה. דזה אינו דשאני התם דהוי בתנאי דלהבא אבל לא בתנאי שלעבר ועי' בתוס' שם. ועוד הא התם מפרש בהדיא ואם לא שטית תחת אישך הנקי ממי המים המאררים האלה:

ועוד קשה לי לדברי התוס' דשמתא ונדוי הוי איסור דקללה. מהא דאיתא במוע"ק (דף י"ז) אמר רב גידל אמר רב ת"ח מנדה לעצמו ומיפר לעצמו. מר זוטרא חסידא כי מחייב צורבא מרבנן שמתא. הוי משמית נפשי' והדר משמית לדידי'. כי הוי עייל באושפיזא הוי שרי לי' לנפשי' והדר שרי לדידיה. וא"כ בשלמא הא דת"ח מנדה לעצמו יש לומר בכה"ג דעשה שלא כשורה ודבר עבירה דלאו עושה מעשה עמך הוא שרי לנדות עצמו. אבל מר זוטרא חסידא היכי משמית נפשי' כי מחייב צורבא מרבנן שמתא. דהוי כמקלל עצמו דאסור:

גם מה שכתבו והא לאו קושיא דנידוי דחי לאו דמקלל. אינו מובן דאע"ג דדחי לאו דמקלל דהוי כמו עשה דוחה ל"ת. אבל אכתי קושית הרב דאין עשה דוחה עשה. וצ"ל כמ"ש המהרש"א כה"ג בסוף דבריהם דלא קאי ארישא. אלא אמאי שכתבו ואפי' עשה ליכא דעזרא גזר. ע"ז כתבו דהא נידוי דחי לאו דמקלל. א"כ נתנו חכמים בזה כחומר עשה דדוחה ל"ת. סוף דבר דבריהם צריכין לי תלמוד:

ולפ"ז לפמ"ש בדברי הש"ך (בסי' ע"ב ס"ק ס"ג) שכתב אפי' בקיבל בחרם בשקר על לשעבר אפ"ה פסול לעדות. משום דהוי כמקלל עצמו דעביד איסור ואיכא חימוד ממון דפסול לעדות. יש לדחות דברי הש"ך בזה. משום דכה"ג דאינו רוצה לשלם לחברו ולגזול אותו מקרי דאינו עושה מעשה עמך דשרי לקלל חברו וכ"ש לעצמו. א"כ אינו פסול לעדות דמחמת שלא רצה לשלם לחברו אינו פסול לעדות מחמת זה דגם הכופר במלוה שיש עדים אינו פסול לעדות כדאמרינן בב"מ (דף ה') ובחו"מ (סי' צ"ב):

ואין להקשות לפמ"ש א"כ היכי משכחת המקלל עצמו בשם דלוקה כדאמרינן בשבועות (דף ל"ו). המקלל עצמו וחברו עובר בלא תעשה וחייב בכולן וכמ"ש הטור והרמב"ם דלמא עבר עבירה בסתר דלאו עושה מעשה עמך דמותר לקלל חברו וכ"ש עצמו. דיש לומר כיון דאשתא הוי בחזקת כשרות כח (ח"א) מוקמינן אחזקתו ולוקין כמו דמלקין על החזקות. ואע"ג דהשתא יצא מחזקתו דעבר מה דקילל עצמו. אמרינן דהשתא הוא דאתרע חזקת כשרות דידיה ולוקין עליו:

שוב ראיתי אשר דברי הש"ך נכונים דהא הרמב"ם (פי"א מה' שבועות ה' ט'). והוא בחו"מ (סי' פ"ז סעי' י"ז) דגם שבועות הדיינים היה בארור מפי עצמו שאמר הרי הוא ארור בו אם יש לזה אצלי כלום. וכן במושבע מפי הדיינים ארור הוא אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו. א"כ הכל על דבר שלהבא אם לא יודה לפלוני ממונו או לא יחזיר. וכיון שלא יודה לו או לא יחזיר לו הוא בארור והוי בשבועה דלהבא. וה"ה היכי שמקבל בחרם כמה הי' שוה המשכון הוא ג"כ דלהבא אם המשכון שוה פחות מכפי שאומר הלוה. יש להמלוה מעות אצל הלוה. אבל אם אומר ארור סתם או אם אמר ארור אם עשה דבר הוי רק כמקלל עצמו. א"כ שפיר מדמי הש"ך להא דסי' ל"ד וסי' צ"ב. ועי' בחו"מ (סי' ע"א סעי' ז') ובש"ך (ס"ק כ"א) שכתב דאין כוונתינו להחרים על מה שעבר דמה שעבר עבר. רק לקלל כדי להחזיר שלו עי"ש:

ומש"כ על הא דכתבתי ראי' מהא דנשבעין היסת על קרקעות ועבדים אע"ג דאמעוט מכלל ופרט. וע"כ כיון דאינו מפורש בהדיא בקרא יכולים חכמים לעבור על דברי תורה לחייבו היסת שבועה דרבנן. דאינו ראי' דשאני מילי דממונא דאמרי' הפקר ב"ד הפקר דילפינן מקרא בגיטין (דף ל"ו). דרשות ביד חכמים לעשות בממון כל אדם כאב המחלק ממון שלו. א"כ יכולים לעשות דהוי ממון שלו גזל בידו עד דמשתבע והאריך בזה. זה אינו. דהא בשבועה דרבנן לא נחתינן לנכסי' רק מנדין אותו עד דמשתבע כמבואר בחו"מ (סי' פ"ז). א"כ מאי הפקר ב"ד שייך בזה. ואינו ענין לכאן דהתורה פטרה משבועה בקרקע אע"ג דלדברי התובע הוי גזל ביד הנתבע דגם בקרקע עובר בבל תגזול כמ"ש הרמב"ם (בפ"ז מה' גניבה) והטור בחו"מ (סי' שע"ז). א"כ מאי מהני לומר דרבנן עשו גזל עד דמשתבע. ומש"כ דכה"ג אין ד"ת נעקרים לגמרי כי יש מקום להתקיים בטענת ספק בקרקע ועבדים דאין נשבעין עליהם. גם זה אינו כלום דהא בב"מ (דף נ"ז) דילפינן מינה מיעוט קרקעות ועבדים. כתיב נמי כי הוא זה דילפינן מינה מודה במקצת. ואפ"ה אינן נשבעין בקרקעות אע"ג דהוי טענת ודאי ומדרבנן נשבעין כמבואר בחו"מ (סי' צ"ה):

ומש"כ דאכתי מה יענה מר על הא דאיתא ביבמות (דף נב) בעל ולא קידש לוקה כרב דמנגיד על מאן דמקדש בביאה והרי יבמה מפורש בתורה יבמה יבוא עליה. לא קשה כלל דלא מקרי לעבור על דברי תורה אלא היכי דהתורה התירה בפירוש וחכמים אוסרים או דהתורה עושה לקנין וחכמים אומרים דלא יעשה קנין זה. אבל הכא דחכמים הוסיפו על קנין דאורייתא דיקדש מתחילה דיעשה מאמר מקודם והמאמר אינו קונה קנין גמור רק ביאה גומרת לא מקרי לעבור על דברי תורה כמו דהוסיפו חכמים הרבה דברים על דברי תורה. כמו בציצית דין התורה שארי מינים פטורים ומדרבנן חייבין וכיוצא בזה. וא"ש נמי מה דקשי' לי מברכות (דף כ"א) דמן התורה חייב לברך בהמ"ז דוקא בשביעה ומדרבנן חייב לברך בהמ"ז אפי' על כזית. דזה לא מקרי לעבור על ד"ח רק הוספה על דברי תורה מה שאינו מחוייב מדאורייתא. ודמי לכל הברכות דהוי מדרבנן ושארי מצות דרבנן דחייבו חכמים אע"ג דאינו מחוייב דאורייתא:

ומש"כ להקשות במה שכתבתי דיש לומר דוקא בדבר מיוחד אין כח בידי חכמים לאסור בדבר המפורש. אבל היכי שאסרו בכולל כל מידי דפריצותא כמו במקדש בלא שידוכי ומקדש בשוקא וכיון דמקדש בביאה הוא נכנס בכלל זה יכולין חכמים לאוסרו. כתב ע"ז אכתי מה יענה מר לנהרדעי דאמרי בכולן לא מנגיד רב אלא מאן דמקדש בביאה בלחודי וא"כ מאי הועיל בזה עכ"ד. תמה אני עליו דאפי' לנהרדעי איכא מילי טובי דאסרו רבנן משום פריצותא כמו במטיח את אשתו תחת התאנה וכה"ג. א"כ היו יכולים לאסור בכולל מקדש בביאה בכל מילי דפריצותא. ועוד אפשר לנהרדעי יש לומר דגם במקדש בשוקא ובלא שידוכי וכל הני הוי איסורא דרבנן אלא דלא מנגדין עלה כמ"ש הכ"מ (בפ"א מה' שבת ובפ"ג מה' חו"מ בלח"מ) אלא במקדש בביאה מנגדינן עלה דהוי פריצותא טובא ונאסר בכולל בכל מידי דפריצותא. (ולא דמי להא דחתן הדר בבית חמיו דכתבו התוס' דסומכים האידנא על נהרדעי דהתם לא הוי אלא חששא למיחש שמא יכשל בחמותו):

אך בתוס' גיטין (דף ל"ג) ד"ה אמר רב יוסף נחזי אנן. כתבו כהיכי דמנגיד על דמקדש בשוקא או בביאה אע"ג דליכא איסורא עכ"ל הוא תמוה. אי לא הוי איסורא לא הוי מנגיד רב וע"כ דהוי פריצותא או גדר ערוה. ונהרדעי לא ס"ל דמנגדינן רק קדיש בביאה דהוי פריצותא טובא אבל איסורא איכא לכ"ע אפי' בפריצותא בעלמא. שוב ראיתי בביאורי הגאון בא"ע (סי' כ"ו ס"ק י"ד) תמה על התוס' דקידושין שכתבו דעל נהרדעי סמכינן בחתן כו' דנהרדעי לא פליגי באיסורא דהא כולהו ודאי איסורא ולא פליגי אלא במלקות בכולהו עי"ש. (ולפמ"ש א"ש דחתן הדר כו' הוי רק משום חששא), ובלא"ה כבר כתבתי דהט"ז ע"כ לא ס"ל זה דאכתי למה לא נאסר בחלב דמפורש בקרא איסור סחורה בכולל. והט"ז כתב בחו"מ (סי' ב') משא"כ גבי חלב דמפורש בפסוק להיתר בזה אין כח ביד חכמים לאסור עי"ש:

ומה שהקשה על הע"ז מהא דכתב הרמב"ם (פ"ה מה' מלוה ולוה ה' א') מצ"ע להלות לעכו"ם בריבית שנאמר לנכרי תשיך ואעפ"כ אסרו חכמים בריבית דעכו"ם א"כ אפי' במפורש בתורה יש כח ביד חכמים לאוסרו. דבר זה כבר השיב בתשו' חות יאיר (סי' קמ"ב) על הט"ז. ונראה דלא קשי' מזה דהוי כדי חייו מותר אפי' מדרבנן. ועוד דהא אם אינו רוצה להלות כלל ליכא מצוה להלות דוקא בריבית רק התורה אמרה אם תרצה להלוות לעכו"ם תלוה אותו בריבית ולא בחנם. א"כ יכולים חכמים לאסור שלא להלות לעכו"ם כלל בריבית דהוי כמי שאינו רוצה להלות כלל מעותיו. וגם בחנם הוי משום לא תחנם דהרחבת הזמן פרעון הוי כמו מתנה. וכיון דכדי חייו מותר וגם רשות בידו שלא להלות כלל לא מקרי לעבור על דברי תורה:

ומש"כ ליישב קושית החות יאיר דהיכי ילפינן בנבילות וטריפות משרצים שהן לא הי' להם שעת הכושר. משא"כ נבילות וטריפות. לפמ"ש הר"ן בשבועות דחצי שיעור אסור בשבועה. אע"ג דרבוי דחצי שיעור לא כתיב אלא גבי חלב אפ"ה ילפינן לכל איסורין משום דפשיטא לן דלא אסרה רחמנא אלא משום דחזיא לאצטרופי ולמה לא יהא דין שבועות כדין שאר איסורין ה"נ כיון דפשיטא לן דאיסור סחורה בשרצים משום שמא יבוא לאכול מהן. ה"נ בנבילות וטריפות אסור בו איסור סחורה מהאי טעמא אע"ג דלא דרשינן טעמא דקרא היינו לקולא אבל לחומרא דרשינן עכ"ד. אינו נראה לי דלא דמי לחצי שיעור דאסור בכל איסורין דע"כ צ"ל להר"ן דאי לאו דמצינו רבוי דכל חלב לרבות חצי שיעור משום הך סברא דחזי לאצטרופי לא הוי ידעינן דח"ש אסור משום הך סברא דחזי לאצטרופי. דאל"כ למה לי קרא כמו בכולי דוכתי פריך הא למה לי קרא סברא הוא. וע"כ כמ"ש בתשו' דאחרי דמצינו דהתורה אסרה חצי שיעור אמרינן משום הך סברא דלא לחלק בין חלב לשארי איסורין (ועי' לעיל מש"כ סי' ב') אבל הכא בלא עסק סחורה שרינן להשהות גבי' דברי איסור. ולא חיישינן שמא יבא למיכל מיני'. רק סחורה אסור בדברי איסורין א"כ מנין לנו לומר טעמא דקרא שמא יאכל מהן. וא"כ מנין. ללמוד בנבלות וטריפות משרצים דלא הי' להן שעת הכושר לאסור גם בזה איסור סחורה:

ומה שכ' ראי' מהא דמבואר ביו"ד (סי' רט"ו וסי' רל"ט). בנודר מאיסורין של תורה אין שבועה חל עליו. דאי נימא דבנדרים ושבועות אסור בהן איסור סחורה א"כ אם נדר ונשבע על חלב יהי' שבועה חל עליו מטעם איסור מוסיף או איסור חמור כמ"ש הרשב"א במבשל בשר נבלה בחלב הביאו הכרו"פ (סי' פ"ז) ה"נ יהי' באיסור שבועה ע"כ דבאיסור נדר ושבועה מותר לעשות בו סחורה וזה ראי' ברורה לענ"ד עכ"ד, זה אינו כאשר אבאר דלא שייך איסור מוסיף רק היכי דעל כרחך נתוסף בו איסור כמו דאמרינן בכריתות (דף י"ג) אקדשה מגו דאיתוסף בו איסור הנאה איתוסף נמי איסור אכילה או בחולין (דף ק') גבי גיד הנשה של שור הנסקל כיון דנסקל השור ע"כ נאסר בהנאה חל נמי איסור אכילה דגיד הנשה. או אם בישל בשר נבלה בחלב להרשב"א כיון דנבלע חלב בבשר והוי איסור הנאה א"כ כיון דאיתוסף איסור הנאה אסור נמי באכילה משום בב"ח. כיון דהאיסור שניתוסף לא נוכל לומר שאינו חל איסור הנאה דבזה ליכא מידי לעכובי דלא חל. כיון דאקדשי' נאסר בהנאה או כיון שנסקל השור או דבישל בשר נבלה בחלב דנתבשל ונאסר בהנאה אע"ג דנימא דלא חל איסור אכילה משום בשר בחלב או משום אכילת נבילה על גיד הנשה. ע"כ אמרינן מגו דאיתוסף בי' איסור הנאה חל נמי איסור זה על אכילה. אבל הכא בנשבע שלא לאכול חלב דאיסור סחורה לא הוי רק משום איסור שבועה. ואם איסור שבועה אינו חל על החלב היכי נאסר בו איסור סחורה משום איסור שבועה. א"כ לא נוכל לומר מגו דחל עליו איסור סחורה חל עליו איסור שבועה לגבי אכילה דכל כמה דלא חל איסור שבועה ליכא איסור סחורה כלל. דאיסור סחורה בא רק אם הי' חייל איסור שבועה. (ולא דמי למש"כ בדברי הרמב"ם (פ"ה מה' מ"א) בתשו' ליישב מה שהקשה הרלב"ח עליו, משום כיון דתלש חלב מן החי ומן הטרפה ע"כ הוי אבמ"ה):

גם מה שרצה לפשוט גוף הספק אם נאסור איסור סחורה באיסור נדר ושבועה מדברי הר"ן בשבועות (פרק ג') שהביא דברי יש אומרים בשבועה שלא יאכל אינו אסור בחצי שיעור דדוקא באיסור תורה אסור לרבי יוחנן חצי שיעור מן התורה ולריש לקיש אסור מדרבנן. אבל הכא דאיסור הבא מעצמו הוא וכיון שלא נתכוין אלא לכזית פחות מכזית היתר גמור. הרי להדיא דאיסור מחמת עצמו לא חשיב כאיסור תורה. אע"ג דזה תלוי בזה דכל דבר האסור באכילה אסור אף בחצי שיעור ממנו. אפ"ה אזלינן בתר משמעות הנודר. וכיון דמשמעות לשונו הוי שיעור שלם ולא חצי שיעור ע"כ מותר בחצי שיעור. ה"נ דכוותי' כיון דלשונו אכילה ולא סחורה משמע ע"כ בודאי מותר לעשות בזה סחורה. ואפי' להר"ן שחלק עליהן והודה לדברי הרמב"ם דכיון דכל דבר האסור באכילה אסור גם חצי שיעור משום דחצי לאצטרופי. ה"ה בשבועות אע"ג דמשמעות לשונו דוקא בכשיעור ה"מ למלקות ולקרבן אבל פחות מכשיעור איסורא איכא כיון דחזי לאצטרופי. שאני התם דאין כח ביד חכמים לחלק בזה דגם באיסורא דרבנן אסור חצי שיעור כמ"ש הט"ז (ביו"ד סי' צ"ח) כדאמרינן בחולין (דף צ"ו) לא תזלזל בשיעורא דרבנן משא"כ הכא עכ"ד. תמה אני עליו שאינו נוגע כלל לנידון זה דלא מבעיא לדברי הפוסקים דאיסור סחורה הוי רק מדרבנן. דחיישינן שמא יבוא לאכול מהן. או משום חששא שמא יאמרו כמו שסוחרן לצורך אכילה כך הוא אוכל מהן כמ"ש הש"ך. א"כ אע"ג דהוא לא אסר עצמו רק באיסור אכילה אפ"ה יש לחוש אם עושה סחורה בזה שמא יבוא לאכול מהן כמו בכל איסורין ואף להסוברים דאיסור סחורה הוי דאורייתא דילפינן משרצים ודוקא בדברים שעומדים לאכילה. א"כ גם באיסור נדר ושבועה הוי איסור סחורה משום שמא יבוא לאכול מהן. כמ"ש דטעמא דקרא הוי משום שמא יבוא לאכלו. ואפי' לא נדרוש טעמא דקרא אינו דומה כלל לדעת י"א דבשבועה אינו אסור חצי שיעור כיון דהוא נתכוין לכזית ופחות מכזית לא קיבל עליו לאסור מצד עצמו ליכא למילף איסור שבועה מאיסור חלב ושארי איסורין דהוי איסור תורה דאסורין ממילא. משא"כ הכא דאיסור סחורה הוי מגזה"כ א"כ ממילא גם באיסור שבועה דהוי איסור תורה אסור בו איסור סחורה. וכן מוכח מהא דריש לקיש דס"ל דחצי שיעור אסור מדרבנן בכל איסורין. אפ"ה ס"ל לי"א דבאיסור שבועה אפי' איסור דרבנן ליכא. וע"כ דס"ל דריש לקיש סובר דלא גזרו איסורא דרבנן רק באיסורין הבאין מאליו. דהוי שם איסור על המאכל אם יאכל חצי שיעור יבוא לאכול גם שיעור שלם. אבל היכי שאיסור הבא מעצמו שקיבל עליו באיסור שבועה והמאכל היתר גמור והוא לא קיבל עליו רק שיעור שלם לא אסור חצי שיעור ולא גזרו דלמא יאכל שיעור שלם. דבאיסורא מזדהרי אינשי. משא"כ באיסור סחורה כיון דרבנן חששו שמא יבוא לאכול מחמת דעוסק בהן תמיד לסוחרן א"כ אפי' באיסור נדר ושבועה שייך הך טעמא כיון דהוי איסור תורה. וביותר לטעם הש"ך דהוי חשש שהרואה יחשב כשם שסוחרן לצורך אכילה יאכל גם מהן. ה"נ באיסור נדר ושבועה יש לגזור כן. וכבר כתבתי בתשובה דאין להתיר מצד הסברא דאיסור אכילה קביל עליו ולא איסור סחורה כיון דאיסור סחורה מסתעף ממילא כיון דאסור באכילה מתלי תלי זה בזה אינו יכול להתנות בזה. דעל כרחך נאסור בסחורה. ע"כ לא באתי למדה זו אלא מטעמא דכתיבנא שם:

ומש"כ עוד בזה דהא כל דבר שאסרו חכמים מחוייבים לקיים מן התורה משום לא תסור אפ"ה באיסורי דרבנן מותר לעשות בו סחורה. והטעם כיון דאיסור אכילתו אינו מפורש בתורה רק רבנן אסרו עליו הרשות בידם לעשות כחפצם. המה אסרו באכילה והמה התירו לעשות בו סחורה אע"ג דעיקר האיסור דרבנן אחר שאסרו באכילה הוי מן התורה משום לא תסור. ה"נ באיסור הבא מעצמו שקיבל עליו באיסור שבועה הרשות בידו להתנות כחפצו וכיון דלשונו משמעות אכילה קיבל עליו ולא איסור סחורה מותר לעשות בו סחורה עכ"ד. תמה אני עליו כי דברים דחויים המה. ומאי ענין זה לזה מהא דאנו מחוייבים לקיים מילי דרבנן מלאו דלא תסור. כיון דהם בעצמן שאסרו באכילה אמרו דלעשות בו סחורה. ודמי לספק דרבנן דאזלינן לקולא אע"ג דגם איסור דרבנן הוי איסור בלאו דלא תסור דהם עצמו אמרו דספק דרבנן לקולא כמ"ש הרמב"ן בס' המצות. אבל באיסור נדר ושבועה היעלה על הדעת שיוכל להתנות בשבועתו שלא יאכל ככר זו. אם יתערב הככר זו שנשבע באחר יהי' מותר לאכול מהן. כיון דכבר נדר ונשבע הוי איסורו דבר תורה והוי ספיקא דאורייתא אם נתערב חד בחד. ה"נ דכוותי' כיון שנדר ונשבע שלא לאכול מין מאכל לא יוכל להתנות כי סחורה יהי' מותר לעשות בו. כיון דהוא בא ממילא כיון שנשבע הוי אסור באכילה מדאורייתא ממילא נאסר בסחורה. ועוד אי נימא דאיסור סחורה הוי מטעם שמא יבוא לאכול מהן. אינו ראי' כלל מאיסור דרבנן שרי לעשות בו סחורה דהוי כמו גזירה לגזירה דלא גזרינן. ולא דמי כלל דברים שעיקר איסורן מדרבנן למה שאסור מן התורה או בדבר שיש לו עיקר מן התורה כמ"ש המל"מ (בפ"ח מה' מאכלות אסורות ה' ט"ז) הא שכתב הרמב"ם זה הכלל כל דבר שאסור מן התורה אסור לעשות בו סחורה. וכל שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה בין בספיקו ובין בודאו. האי בין בספיקו ובין בודאו קאי ארישא דכל שאסור מן התורה אסור לעשות בו סחורה אפילו דהוי רק ספק איסור תורה אסור לעשות בו סחורה. וכן העלה המל"מ לדינא ע"ש. אע"ג דספק איסור תורה להרמב"ם הוי מדרבנן לחומרא אפ"ה כיון שעיקרו בדאורייתא אסור לעשות בו סחורה:

גם מש"כ בהא שכתבתי ראי' להט"ז מתוס' ב"מ (דף ס"ד) שכתבו לר"ת הא דקאמרינן בערכין (דף ל"א) גבי בתי ערי חומה ריבית גמורה והתורה התירה. ריבית גמורה מדרבנן לפי שהתורה התירה בהדיא לא רצו חכמים להעמיד שם דבריהם לאסור בלא נכייתא. דאינו ראי' דדקדוק בתוס' שכתבו לא רצו חכמים להעמיד שם דבריהם. משמע ברצוי תליא הלא אפי' אם רצו אין ביכולתם לעבור על דבר המפורש בתורה להיתר. א"כ מוכח איפכא דשפיר יש כח ביד חכמים לאסור אף בדבר המפורש בתורה להיתר. רק לא נראה להם להעמיד דבריהם שם כיון שכתוב בהדיא בתורה. אך באמת אין תפיסה על הט"ז מדברי התוס' שהרי אינו מפורש בתורה שצריך ליתן כל הדמים בשלימות. ואין בזה צד איסור מלקבלם בלי שום לכיון כלל רק כיון דלא איירי התורה בזה ממילא נשאר הדבר להיתר ובכה"ג גם הט"ז מודה שיש כח ביד חכמים לאסור והאריך בזה. דבריו אינן נראין לי כלל. עי' בט"ז (סי' תקפ"ח באו"ח) כתב כיון דהתורה ריבתה בפירוש ביום השמיני אפילו בשבת לא רצו לעקור דברי תורה בפירוש משום גזירה וכיוצא בו כתבתי ביו"ד עכ"ל. והט"ז כתב בחו"מ (סי' ב') וביו"ד (סי' קי"ז) דבר המפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור. ועוד דטעמא בעי אמאי לא רצו חכמים להעמיד שם דבריהם. וע"כ כיון דכתיב בהדיא בתורה להיתר לא מצי חכמים לאוסרו. גם התוס' דב"מ שכתבו לפי שהתירה בהדיא לא רצו חכמים להעמיד שם דבריהם הוא דלא כמ"ש שאינו מפורש בתורה שצריך ליתן כל הדמים ולא ינכה לו שכר דירתו. וע"כ דכוונת התוס' בזה משום דכתיב ימים תהי' גאולתו. ולא כתבה התורה דין גרעון רק בשדה אחוזה. וע"כ דמחוייב להחזיר כל הדמים:

ומש"כ לתמוה מה שכתבתי דגאולת בתי ערי חומה לא חשיב מצוה לענין זה. דהמצוה הוא דוקא אם המוכר רוצה לגאול ולאו חובת מצוה על הלוקח לאהדורי ע"ז להחזיר המכירה. כתב שותא דמר לא ידענא. דמאי ענין החזרת הבית לענין נכיון שכר דירתו. כי לא על חזרת הבית אנו דנין רק על נכיון שכירות שאינו מנכה לו כלום עבור שכירת הבית שדר הלוקח. מי יאמר שיש מצוה על הלוקח לקבל מידו בשלימות עכ"ד. רואה אני כי הוא גריס ודחק טובא בתשובתי. ואני כתבתי לרווחא דמלתא וכוונתי כי אם נימא דיש מצוה על הלוקח להחזיר הבית למוכר והוא מקיים מצוה בזה אכתי ס"ד לדחות הראי' מתוס' ב"מ דאולי לא ירצה הלוקח לאהדורי בנכיון והמוכר לא ירצה ליתן משום איסור דרבנן. יבוא לביטול מצוה להחזיר למוכר. ע"כ לא גזרו בזה. ולא דמי לאיסור סחורה בחלב דהוי מילי דרשות. ע"כ כתבתי דכה"ג ליכא מצוה רק כמו לדון בדיני נחלות:

ידידו דו"ש ברוך מדרכי ליבשיץ חופ"ק סעמייאטיץ יע"א

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה