אור ברסלב
ברית יעקב חלק א יורה דעה › סימן מג

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

יורה דעה · סימן מג

סימן מב

אולם יש לעיין להפוסקים דס"ל דאיסור סחורה הוי מדאורייתא לכל איסורין. דמנא לן ללמוד בכל איסורי תורה שאסור באכילה. ואי דילפינן מקרא דשקץ יהיו לכם בפסחים (דף כ"ג) וכן בירושלמי שביעית מן טמאים הם לכם וטמאים יהיו לכם. יש לפרוך מה להני שלא הי' להם שעת הכושר משא"כ בנבילות וטריפות שהי' להם שעת הכושר כדפריך הש"ס כה"ג בדוכתי טובי. גם הרשב"א בתשו' ח"ג (סי' רכ"ג) כתב דקראי כתיבי טמא הוא לכם וטמאים הם לכם. דילפינן מזה איסור סחורה והיתר הנאה כדדריש הש"ס בפסחים (דף כ"ג) אלא דלא חייש הש"ס להביא את כולם. דשינויא דמשנינן גבי שרצים שייכי בכולהי ע"ש. א"כ איכא כמה כתובין הבאין כאחת דאין מלמדין. ועוד קשה הא דתנן בשביעית דאין עושין סחורה בבכורות ותרומות דמנין לנו בזה איסור סחורה דליכא למילף מהני דדרשינן בהם איסור סחורה. דשאני הני איסורים שאסורין לכל ואין היתר לאחריני. משא"כ הני דהוי היתר לאחריני דמותרים הם לכהנים מנא לן למילף בזה איסור סחורה. דהא אנן לא דרשינן טעמא דקרא דהחשש שמש יבוא' לאכול מהם. לכן נראה לי אפי' אם סחורה בדברים אסורים הוי דאורייתא בבכורות ותרומות לכ"ע הוי מדרבנן. רק בהני דכתיבי קראי דשקץ יהיו וטמאים הם או טמאים יהיו הוי איסור סחורה דאורייתא. וכן משמע בר"ש בשביעית פ"ז דהא אין עושין סחורה בבכורות ותרומות הוי דרבנן גזירה משום תקלה אבל מדאורייתא שרי. אבל בנבילות וטריפות ושקצים ורמשים הוי דאורייתא דמייתי קראי דירושלמי טמאים הם לכם. שוב מצאתי בתשו' חות יאיר אשר העיר בזה לומר דנבילות וטריפות הוי איסור סחורה דרבנן דליכא למילף משרצים דאין להם שעת הכושר. וכתב דבזה הוי רק איסור דרבנן. אך מדברי הפוסקים משמע דנבלות וטריפות הוי ג"כ דאורייתא אך בתרומות ובכורות נראה ברור דלכ"ע הוי דרבנן. וא"כ יצא לנו באיסור נדר ושבועה איזה מין מאכל באכילה אע"ג דדמי לכל איסור תורה לא הוי בזה איסור סחורה מדאורייתא דיש בזה היתר לאחריני כמו תרומות ובכורות דליכא למילף מהני קראי דטמא יהיו לכם וטמאים הם. וא"כ יש מקום לומר דקילי אפי' מתרומות ובכורות דיש בזה היתר לאחריני. דהכא כיון דיש לו היתר ע"י שאלה. משא"כ בתרומות ובכורות שאסורין לישראל איסור עולם א"כ כה"ג לא חששו רבנן דלמא יבוא לאכול כיון שיכול לעשות בהיתר ע"י שאלה:

ויש להוכיח זה מהא דלא תני בשביעית אין עושין סחורה בטבל. וכן במס' דמאי (פ"ה מ' ח') דאמרו אין מוכרין טבל אלא לצורך והביאו הר"ש ירושלמי אמר רבי ינאי אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך ולחבר וכן הוא ברמב"ם (פ"ו מה' מעשר ה' ו'). אין מוכרין את הטבל אלא לצורך ולחבר. ואסור לשלוח הטבל ואפילו חבר לחבר שמא יסמכו זע"ז ויאכל הטבל ומשמע אפי' בקנה טבל מעכו"ם או מחברו למכור לא הוי רק האיסור משום דחיישינן דאחי הלוקח לסמוך שכבר עשרוהו. ע"כ תקנו דעל המוכר חל לעשר. ומדאורייתא אינו מחוייב המוכר לעשר כדאיתא בב"מ (דף פ"ח). ותיפוק לי' דהוי איסור סחורה בדברים האסורין מן התורה באכילה וע"כ כיון דיש לו היתר ע"י הפרשת תרומה ומעשרות לא גזרו רבנן לאסור משום איסור סחורה:

אבל אין לדון בזה מסברא כיון דעיקר איסור משום נדרו ושבועתו והוא איסור אכילה קביל עליו ולא איסור סחורה דאין לך בו אלא פירושו. דזה אינו כיון דהאיסור סחורה בא ממילא מדאסור באכילה ממילא נאסר בסחורה ומתלי תליא בזה. וא"כ אפילו הי' מפרש בעת נדרו דמקבל עליו איסור אכילה אבל לא איסור סחורה ג"כ לא מהני כיון דאסור באכילה מן התורה ממילא מסתעף איסור סחורה:

ולפמ"ש יש מקום ליישב בזה קושית התוס' בפסחים (דף כ"ג) ד"ה שאני. דפריך והרי חמץ דרחמנא אמר לא יאכל. ותניא רבי יוסי הגלילי אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה שאני התם דאמר קרא לא יראה לך שאור שלך יהא. והקשו בתוס' ד"ה שאני. תימא לכתוב לא יאכל ולא לבעי לך. דיש לומר דרבי יוסי הגלילי אע"ג דס"ל דחמץ מותר בהנאה מכל מקום דמי לכל איסור תורה באכילה דאסור לעשות בו סחורה מדאורייתא לדעת הפוסקים דאיסור סחורה הוי מדאורייתא וכמ"ש התוס' ד"ה אמר קרא יהיו בהיוייתן יהי'. א"כ בחמץ לא מבעיא לקנות חמץ ע"מ למכור בלא"ה אי אפשר משום דעובר בבל יראה. אלא אפילו חמץ שלו דהי' לו מעיקרא והשהה אותו עד זמן איסורו. כיון דמחוייב לבערו מקודם כדי שלא יעבור בבל יראה לא משכחת בחמץ היתר דנזדמנו דמותר למכור לנכרי כמו בכל איסור תורה דנזדמנו מותר למכור לנכרי. ואפילו נמצא בתוך הפסח שלא ידע מהחמץ לא מקרי נזדמנו כיון דהי' מחוייב לבדוק מן התורה אם לא ביטל. ומה שהשהה חמץ בשוגג הוי כמו שאכל חלב בשוגג כמ"ש הטור באו"ח (סי' חמ"ו) והמג"א (בסי' תל"ד ס"ק ד'). א"כ לא מקרי נזדמנו כיון דמחוייב לבערו מקודם ולבטלו קודם זמן איסורו. אלא בנתחמצה בפסח הוי כנזדמנו. וא"כ אף לרבי יוסי הגלילי דמותר בהנאה מ"מ למוכרו לנכרי אסור משום איסור סחורה. והא דכתבו התוס' בפסחים (דף כ"א) ד"ה עבר זמנו אסור בהנאה פשיטא ונראה הא דפריך פשיטא משום דתנא בפ"ק דשורפין חמץ (דף י"א) אלמא אסור בהנאה דלרבי יוסי הגלילי א"צ לשורפו אלא יריצנו לפני כלבו או ימכרנו לנכרי עכ"ל. יש לומר דהתם קאי אמתניתין דתנן שורפין בתחילת שש דהוי רק איסור הנאה דרבנן ולרבי יוסי הגלילי בתחילת שש דס"ל דחמץ מותר בהנאה א"כ בשעה ששית דאסור מדרבנן באכילה יכול להריצו לכלבו או למכרו לעכו"ם כמו כל איסורי דרבנן באכילה שרי לעשות בו סחורה. אבל בשביעית דהוי איסור תורה באכילה מאך חלק ומחוייב לבערו משום עשה דתשביתו ולהוציא מן הבית מקודם כדי שלא יעבור בבל יראה לא הוי החמץ כנזדמנו גם לריה"ג אסור למכרו לעכו"ם משום איסור סחורה. ולפמ"ש דכל מידי דיש היתר לאיסורו לא נוכל למילף משרצים וטמאים לאסור בו בסחורה ואפי' בכורות ותרומות דאסור לישראל איסור עולם לא הוי איסור סחורה בזה רק מדרבנן משום דיש היתר לאחריני. וכ"ש מידי דיש היתר לאיסורו לא מצי למילף איסור סחורה משרצים:

א"כ יש לומר דרבי יוסי הגלילי ס"ל כרבי שמעון דחמץ לאחר הפסח מותר אפילו באכילה מדאורייתא. א"כ כיון דחמץ יש היתר לאיסורו ליכא למילף בו איסור סחורה מן התורה למכרו לנכרי. לכן כתיב לא יאכל לאסור הנאה ולך למשרי דאי הוי כתיב לא יאכל לחודי ולא הוי כתיב לך ה"א דאיסור סחורה מותר בחמץ לריה"ג דמותר הנאה שרי החמץ שנשתהה בידו למכרו לעכו"ם. כיון דיש היתר לאיסורו לא מצי למילף משרצים כמ"ש. ע"כ כתיב חד קרא לא יאכל דמשמע איסור הנאה וחד קרא לך למשרי בהנאה א"כ ידעינן דקרא לא יאכל לאסור איסור הנאה דסחורה וחד קרא להתירא דשרי בהנאה. ע"כ כתיב לא יאכל וכתיב לך למשרי בהנאה כדי לאסור למכרו לעכו"ם אפי' לריה"ג. ועי' מש"כ לעיל (סי' יוד):

והנה יש להוכיח גם מרמב"ם שכתב (בפ"ח מה' מאכלות אסורות ה' י"ח) זה הכלל כל שאסור מן התורה אסור לעשות בו סחורה חוץ מן החלב שנאמר יעשה לכל מלאכה. כיון שכתב הרמב"ם כללא לכל איסורי תורה אסור לעשות בו סחורה. לחנם כתב הרמב"ם בה' תרומות (פי"ב ה' כ"א) דאסור לישראל ליקח תרומה מכהן ומוכר לכהן. וכן בה' בכורות (פ"ה ה' י"ט) דאסור לעשות סחורה בבכורים דהא למותר הוא כיון דכבר נכלל במה שכתב הרמב"ם בה' מאכלות בזה הכלל. דלא אפקא רק חוץ מן החלב. וע"כ דהוי יש לומר דלא הוי בזה הכלל שאסור מן התורה אסור לעשות בו סחורה דזהו הוי רק באיסורין השוין לכל ואין שום היתר לאחריני. אבל בתרומות ובכורות דיש בזה היתר לכהן אפשר גם לישראל משתרי לעשות בו סחורה לכן חזר הרמב"ם וכתב כל אחד במקומו להורות דבהני ג"כ שאיסור סחורה. א"כ כיון דהני לאו בזה הכלל שאסור מן התורה אסור לעשות בו סחורה. א"כ בנדרים ושבועות דקילי ג"כ מתרומות ובכורות דיש בזה היתר ע"י שאלה אע"ג דאסור באכילה מן התורה מותר לעשות בו סחורה. ולא מבעי' להפוסקים דאיסור סחורה הוי מדאורייתא בכה"ג ודאי לא הוי איסור תורה. כיון דליכא ילפותא למילף בהו איסור סחורה ואפילו בנבלות וטריפות יש לומר דהוי האיסור רק מדרבנן. א"כ כה"ג אפילו איסור דרבנן ליכא דקילי טפי. אפי' למ"ש הרשב"א והפוסקים דאיסור סחורה הוא מדרבנן והטעם דחיישי' שמא יבוא למיכל מהן. והטעם שייך ג"כ באיסור נדר ושבועה וכ"ש בזה דלא בדיל מזה. אין לדמות גזרת חכמים זה לזה. כיון דיש להם היתר לאיסורו ע"י שאלה לא חיישינן לתקלה דלמא אתי למיכליה גם נדרים ושבועות חמירי לאינשי:

וביותר למ"ש הש"ך ביו"ד (סי' קי"ז ס"ק ב') דהא שכתבו דחיישינן דלמא אתי למיכלי לא דחיישינן דלמא בעצמו אתי למיכלי דלאו ברשיעי עסקינן דלא מזדהרי באיסורא (וצ"ל דס"ל לשכחה ג"כ לא חיישינן). אלא הטעם הרואה שסוחר בדברים אלו לאכילה יחשוב כשם שסותרן לצורך אכילה כך הוא אוכל מהן ע"ש. א"כ אפשר לומר דכה"ג באיסור נדר ושבועה שאסר עצמו באכילה איזה מין מאכל לא שייכי הטעם דאטו ניכר שהוא אסר עצמו בנדר בזה. ויחשוב דהם דברים המותרים ולא שייך לטעות בהן. ואע"ג דעכצ"ל לטעם הש"ך אמאי הוי באיסור נבלות וטריפות ובתרומות ובכורות. דהא ליכא למימר הכא שהרואה שסותרן לצורך אכילה כך הוא אוכל מהן דהא אינו ניכר הדבר שהוא בשר נבלה או פירות תרומה ובכור דלא דמי לשקצים. וע"כ דחיישינן לחשדא דב"ב והיודע שהוא בשר נבלה וטריפה ופירות תרומה דיטעה בכך כשם שסוחרן לצורך אכילה כך הוא אוכל מהן. אבל באיסור נדר ושבועה אפילו מי שיודע שאסר עצמו בשבועה ונדר מנין יודעים אולי נשאל עליו והותר לו לאכול ע"י שהתיר נדרו ושבועתו אטו בכיפי תלי לי'. דלמא אזיל לגבי חכם ושרי לי'. ולמי שיודע שלא נשאל עליו יודע ג"כ שאינו אוכל מהן. ע"כ לפמ"ש דאפי' להפוסקים דסברי דאיסור סחורה מן התורה כה"ג אפי' בתרומה ובכורות לא הוי רק איסור דרבנן יש להקל מטעמא דכתיבנא:

שוב האיר ד' עיני ומצאתי בספרי (הובא ג"כ במדרש פ' נשא) דדריש קראי דנזיר דכתיב מיין ושכר יזיר שומע אני מסחורתו ומרפואתו. ת"ל לא ישתה בשתיה הוא דאסור ומותר ברפואתו ובסחורתו. א"כ מבואר דבאיסור שבועה ליכא איסור סחורה כמו בכל איסור תורה. גם יש להוכיח מספרי דאיסור סחורה הוא מדאורייתא מדבעי קרא למעט. ולכאורה קשה הא דקאמר שומע אני מרפואתו. מהיכי נימא דיהי' אסור ברפואה דהא יין לנזיר לא הוי רק איסור אכילה ולאו איסור הנאה. א"כ פשיטא דשרי ברפואה להנות מיין. דבשלמא שומע אני מסחורתו משום דה"א דדמי לכל איסור תורה באכילה דאסר רחמנא לסחורה ע"כ בעי קרא למעט. אבל מרפואתו דכיון דלאו איסור הנאה מאי בעינן קרא למעט זה דמהיכי תיתי נאסר. וליכא למימר דאי לא הוי כתיב לא ישתה רק מיין ושכר יזיר הוי אמינא דיזיר משמע להתרחק מהיין. והוא אע"ג דרפואה וסחורה מותר באיסור תורה בשארי איסור תורה באכילה הכא דכתיב מיין ושכר יזיר אסר רפואה וסחורה. דיזיר משמע כל הרחקות ירחיק עצמו מן היין. ע"כ כתב רחמנא לא ישתה דרק בשתי' הוא דאסור אבל מיתר בסחורה ורפואה ככל איסור תורה ואדרבה יש להוכיח איפכא דאיסור סחורה שרי מדאורייתא בכל איסורין. דזה אינו. א"כ הוי למימר מיין ושכר יזיר שומע מהנאתו וממילא אסור הכל ת"ל לא ישתה בשתי' הוא דאסור אבל בהנאה מותר וממילא הוא ככל איסורי תורה באכילה. וע"כ התירא מכלל איסורו בעי לאשמעינן דלא נטעי לומר דדמי לכל איסור תורה דאסור בו סחורה ע"כ כתב קרא לא ישתה בשחי' הוא דאסור ומותר בסחורה א"כ תקשי אמאי נקט רפואתו דמותר בכל איסורי תורה באכילה:

ונלע"ד דרפואתו דנקט הספרי היינו לעשות מרחץ מיין לרחוץ בו ולסוך דסיכה בכלל שתיה. דזה אסור גם בשאר איסורין כמ"ש התוס' בנדה (דף ל"ב) ד"ה וכשמן בעצמותיו בשם ר"ת בתי' ראשון. דאפילו בכל מידי דהוי רק איסור מאכל הוי סיכה כשתי'. אע"ג דר"ת כתב דסיכה כשתי' הוי רק מדרבנן ואסמכתא הוי אקרא ומדאורייתא לא הוי סיכה כשתי' וכן ביוה"כ ע"ש. יש לומר דהספרי נקט רפואתו אגב סחורתו דהוי איסור תורה נקט רפואתו דהוי רק מדרבנן. וכה"ג כתבו התוס' במכות (דף י"ג) דפני אלו הן הלוקין גרושה וחלוצה דחלוצה אגב גרושה דחלוצה הוי דרבנן. ועי' בנקודת הכסף להש"ך (סי' קט"ז). אך לפי מה שכתב ר"ת בתוס' נדה דכל מידי דהוי היתר הנאה לא הוי סיכה כשפי'. רק סיכת שמן אסמיכהו רבנן לאיסורא גם לדעת הפוסקים דאיסור סחורה הוי רק דרבנן צ"ע בהא דספרי:

[אבל זה ודאי אין לומר דהכי קאמר הספרי מיין ושכר יזיר ה"א מסחורתו ורפואתו אבל לא בשתיתו דשתיה מותר ת"ל לא ישתה בשתי' הוא דאסור. דזה ודאי לא ניתן להאמר כלל כיון דברפואה וסחורה אסור כ"ש דנאסר בשתי' ועוד הא כתוב מכל אשר יצא מגפן היין כו' לא יאכל וע"כ כמ"ש. א"כ מבואר מספרי דבאיסור שבועה מותר בו הסחורה]:

וראיתי בפרי תואר (סי' קי"ז) כתב דין מחודש להתיר הסחורה באיסור דם. וטעמו משום דילפינן בפסחים (דף כ"ג) היתר הנאה בדם משום דאיתקש למים. א"כ דמי לגמרי למים. דמה מים שרי בכל אף דם שרי נמי בסחורה ולעשות בכל מה דבעי. דהא אי לא הוי כתיב גם קרא דיהיו גבי שרצים ה"א גם בדידהו מותר בסחורה א"כ גבי דם דלא כתיב בי' מיעוט אדרבה איתקש למים מסתברא להתיר ע"ש. ודבריו תמוהין לי דהא בעצמו כתב ג"כ (ס"ק ב') דאיסור סחורה הוי דאורייתא. א"כ תקשי מאי פריך בפסחים לחזקיה למאי הלכתא איתקש דם למים. הא בעינן קרא להיתר סחורה בדם כמו מים. ועוד דהא אמרינן (שם) לרבי אבוהו דאבר מן החי אתקש לדם להיתר הנאה א"כ נימא דגם אבר מן החי מותר בסחורה כמו דם. א"כ מאי פריך לחזקי' למאי הלכתא אתקש אבר מן החי לדם נימא דאתי להיתר סחורה. ועוד אכתי מנא לן דלא אסור אפי' מדרבנן דהא כה"ג דאינו מפורש בתורה להתירא כמו חלב דנימא דלא מצי חכמים לאוסרו מאי דמפורש בקרא בהדיא רק אתי מהקישא יכולין רבנן לגזור. דהא גם בנבילות וטריפות ג"כ לא כתיב איסור סחורה ואפ"ה אסור בהן סחורה ועכ"פ מדרבנן אסור כמ"ש לעיל. א"כ ה"נ בדם אע"ג דלא כתיב מיעוטא נמי אסור בזה סחורה כמו בכל איסורי תורה. והפר"ח בקו"א והתב"ש (ביו"ד סי' י"א) כתבו בפשיטות דאי לא נזדמנו היינו לקנות דם למכור לעשות בו סחורה אסור לכ"ע ע"ש. אלא דיש לומר כיון דלא כתיבי בהו מיעוטא הוי איסור סחורה רק מדרבנן:

אולם לענ"ד יש לצדד להקל דגם איסור דרבנן לעשות סחורה ליכא בדם. דהא ברשב"א מבואר טעם הגזרה שמא יבוא לאכלו. ובמכות (דף כ"ג) איתא דדם הוא דבר שנפשו של אדם קצה בו. א"כ תו לא חיישינן דלמא אתי למיכל ממנו בעודו חי. מה שאין דרך בני אדם לאכול כך. ואי דניחוש שמא יבשלו או יערב בקדרה במאכלים אחרים דדרך לאכול כך. א"כ הא קיי"ל דם שבשלו או מלחו לא הוי איסורו רק מדרבנן. א"כ הוי כמו כל איסורי דדבריהם דמותר בהן הסחורה. וכ"ש לטעם הש"ך דחייש דלמא יטעה הרואה דיחשוב כשם שסוחרן לצורך אכילה כך אוכל מהן. דלמה יטעה לומר לחשדו דאוכל מהדם בעודו חי מה שאין דרך בני אדם לאכול מהן. ואי דיחשוב שיאכל אחר שבשלו ויערב בקדרה ויאכל א"כ לא הוי רק איסור דרבנן דלא חיישינן בזה:

וראיה לזה דאל"כ נאסור סחורה בכל בעלי חיים הטהורים משום אבר מן החי דניחוש דלמא יחתוך אבר ויאכל וע"כ שאין דרך בני אדם לעשות כן לא חיישינן. ועוד כיון דיש לזה היתר בשחיטה לא חיישינן לאסור בזה סחורה כמ"ש לעיל דדבר שיש היתר ליכא בזה איסור סחורה. א"כ ה"נ באיסור דם. דכיון לאיסור תורה יש היתר לאיסור דיבשלנו דדם שבישלו הוי רק מדרבנן. ובעודו חי אין דרך בני אדם לאכלו דהוי דבר דנפשו של אדם קצה בו. לא חיישינן לאיסור סחורה מהאי טעמא:

ואפשר אם דרך העכו"ם לערב דם חי במאכלים צוננין אין נפשו של אדם קצה. דוקא בעינא הוי דם מדברים שנפשו של אדם קצה בהן. ויש בזה טעם כעיקר איכא חשש דלמא אתי למיכל מיני' בתערובתו. אבל אם ידוע בבירור שאין דרך העכו"ם לאכול דם חי רק בבישול גם אם מערבין דם חי בתערובת מאכלים הוי בטעם רחוק שאין בהם טעם כעיקר מותר לעשות בו סחורה. וביותר לפמ"ש האו"ה (הביאו החו"ד) דם המעורב במים אינו אסור רק מדרבנן שדם שאינו ראוי להקרבה אינו אסור מן התורה וע"כ דם היוצא ע"י כבוש הוי ג"כ מדרבנן (ואשתמיט זה להפמ"ג בפתיחתו לה' מליחה ע"ש). א"כ לעולם דם בתערובות לא הוי רק איסור דרבנן כמו דם שמלחו ובשלו. וליכא איסור תורה רק בעודו חי וכיון שאין דרכן לאכול דם חי א"כ מותר לעשות בו סחורה. ולא מבעי' שלא לצורך אכילה דיש דעת התוס' והפוסקים המקילין כדאיתא בב"י אפי' לדעת הרשב"א דס"ל גם שלא לצורך אכילה ג"כ אסור הא הרשב"א כתב בהדיא דזהו דוקא בדבר המיוחד למאכל שרוב בני אדם אוכלין אותו. א"כ דם שאין דרך בני אדם לאכול חי אע"ג דאוכלין אותו אחרי בישול או בתערובות טעמים ליכא בזה איסור סחורה דלא הוי רק איסור דרבנן ובכל איסורי דדבריהם מותר בהן הסחורה. דמהיכי תיתי נימא שיבוא לאכול בעודו חי שלא כדרך אכילתו ע"כ יש להקל בדם איסור סחורה כנלע"ד:

גם אני מסתפק לפמ"ש הרשב"א דהטעם הוי באיסור סחורה משום שמא יבוא למיכל מיני' אי שרי לישראל ליתן מעות לכהן שהוא יעשה סחורה בתרומה לקנות מכהן ולמכור לכהן במעות ישראל ואינו מביא כלל הסחורה לבית ישראל דהשתא לא שייך החשש דלמא אתי למיכל. וכן בכל איסורי תורה אי שרי ליתן לעכו"ם מעות להתעסק אשר יסחור בזה והישראל בעצמו אינו מתעסק כלל אי נימא דלא פליג רבנן. ואולי גם בזה שייך דלמא אתי למיכל מינה. כיון שהסחורה היא של ישראל ממעותיו. אע"ג דאחר עוסק בהן בביתו אפ"ה חיישינן דלמא ילך לבית המתעסק ויבוא לאכול מהן כיון דהסחורה שלו. ובתשו' מנחם עזרי' (סי' למ"ד) משמע דאסור וכן. משמע מסתימת הפוסקים. וכן יש לי ספק לדינא אם שרי לישראל לסחור במעותיו של נכרי דנכרי נותן מעות לישראל להתעסק לקנות דברים האסורים אע"ג דישראל משתכר בזה דהנכרי נותן לו מעות שכר טרחו. אפשר כיון דעיקר הבעלים של הסחורה הוא של נכרי שנקנה במעות הנכרי וישראל הקונה הוי רק שלוחו ליכא בכה"ג איסור סחורה. גם לדברי הרשב"א דהטעם דחיישינן דלמא אתי למיכל בכה"ג דלאו דידי' ואין רשות בידו לאכול לא שייך האיסור סחורה דלמא יבוא לאכול אלא אם אין העכו"ם מקפיד עליו אם יאכל הישראל המתעסק בזה י"ל דשייך ג"כ טעמא שמא יבוא לאכול ממנו. גם לטעם הש"ך דחשש הרואה שיחשוב כמו שסוחרן לצורך אכילה כך הוא אוכל מהן א"כ גם בזה יש לאסור:

ואין לומר בזה כיון דאין שליחות לעכו"ם א"כ ודאי אסור בכה"ג דהוי כמו שישראל בעצמו מתעסק במעות שלו ובעד עצמו. דזה אינו לדעת רש"י והפוסקים דנכרי מישראל וישראל מנכרי קונה רק בכסף. א"כ ממילא מעותיו של הנכרי הוא זוכה בעצמו הסחורה ולא בעינן שליחות וזכי' בזה והישראל מעשה קוף בעלמא קא עביד להביא המעות דהמעות של הנכרי הוא עיקר הקנין. ולא מבעיא כשהודיע הישראל כי המעות של נכרי הוא ולצורך הנכרי הוא קונה. א"כ מקנה המוכר בקבלות המעות. אלא אפילו כשלא הודיע הישראל למוכר כי המעות של נכרי הוא ולצורך הנכרי הוא. אפ"ה אמרינן דממילא נקנה המקח לנכרי דהמוכר מקנה למי שהמעות שלו. דלא קיי"ל כבני מערבא מי הודיעו למוכר כו' בב"ק (דף ק"ב) כמ"ש הרא"ש. ועוד כיון שהישראל השליח אינו רוצה לקנות לעצמו ממילא נקנה להנכרי למי שהמעות שלו. אלא לדעת ר"ת דס"ל דנכרי קונה במשיכה. א"כ יש לומר כיון דישראל לא נעשה שלוחו. א"כ אינו נקנה לו במשיכת ישראל והוי כמו שישראל מתעסק רק במעות שלו בדברים האיסורים. ועי' במחנה אפרים (ה' שלוחין סי' ט"ו):

ולכאורה יש להביא ראי' מדברי לקנות חמץ לעכו"ם בפסח אפילו במעות של עכו"ם דחיישינן שמא אתי למיכלי מיניה. א"כ ה"נ איכא חשש תקלה דלמא אתי למכלי מיניה. א"כ אסור אפילו בכה"ג. אך יש לחלק דשאני חמץ דאסור אפילו ליגע בחמץ שאינו שלו. רק בחמץ שלו שרי ליגע ולא חיישינן דלמא אתי למכלי מינה משום דהוא מחזר עליו לשרפו כו' כמ"ש באו"ח (סי' תמ"ו סעי' ג' ובמג"א ס"ק ה'). אבל באיסור תורה דליכא רק איסור התעסקות בסחורה. א"כ כה"ג דהסחורה הוי רק של הנכרי אפשר דלא גזרו בכה"ג. גם יש לומר לדעת ר"ת דנכרי קנינו במשיכה וכיון דישראל לא נעשה שלוחו מ"מ כיון דאין הישראל דעתו לזכות בעצמו. אע"ג דגם הנכרי לא קנה מ"מ לא מקרי הסחורה של ישראל. אך מדברי הריב"ש שכתב עוד טעם דאסור לקנות חמץ במעותיו של עכו"ם בפסח משום דאין שליחות לעכו"ם נמצא עבר הישראל בבל יראה. מוכח להיפך דלפמ"ש בין לדעת רש"י ור"ת יש לומר במטלטלין לא קנה הישראל החמץ ואינו עובר בב"י וצ"ע:

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה