ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
יורה דעה · סימן מב
נסתפקתי אם אסר עצמו בנדר או בשבועה איזה מין פירות באכילה אם מותר לעשות בו סחורה בפירות אלו או לא. אם דמי ממש לכל איסור תורה דקיי"ל דאסור לעשות בהן סחורה אע"ג דמותרים בהנאה או דיש לחלק בזה:
הנה בגוף הדבר הא דקיי"ל דאסור לעשות סחורה באיסור דאורייתא אם איסור זה מן התורה או איסורו מדרבנן. מרוב דברי הראשונים משמע בפשיטות דהוי איסור תורה מדרשא דיהיו דכתיב גבי שקצים. כדאיתא בפסחים (דף כ"ג) ובירושלמי בשביעית (פ"ז ה' א') הביאו הר"ש בשביעית (פ"ז מ' ג'). ובב"ק בירושלמי (פ"ז ה' ו'). והרשב"א בחידושי ב"ק (דף פ"נ) ד"ה לא יגדל כתב וא"ת תיפוק לי' דאסור לעשות סחורה בנבילות וטריפות בדברים האסורים כו' ושם אמרו שאסור דבר תורה דכתיב ושקץ יהיו לכם בהווייתן יהיו ע"ש. אלא הרשב"א בתשו' ח"ג (סי' רכ"ג) כתב וזה לשונו נשאלתי אם החזיר מותר בהנאה במה שהתרת לקחת בחובו. חדא שהוא בעצמו אינו אסור בהנאה דבר תורה. ואפילו לעשות בו סחורה אלא מדבריהם כו' וכל שאינן עומדין לתשמישין אסור לעשות בהן סחורה גזרה שמא יבוא לאכול מהן. כיון דמ"מ לאכילה הוא עומד יצאו חמור וגמל כו'. וע"כ בהכרח מה שכתב הרשב"א בתשו' (סי' ש"א ח"ב) דאסור לעשות בו סחורה באיסורין מדכתיב ושקץ יהיו לכם הוא דרך אסמכתא ועיקר איסורו הוא מדרבנן כמ"ש בתשו' (ח"ג סי' רכ"ג). גם מוהרא"י בתה"ד כתב כי איסור סחורה הוא מדרבנן. כמו שהביא התוס' בשם גליון תוס'. והט"ז והפר"ח התחכמו לעשות כוונים לתשו' הרשב"א שכתב הטעם דאיסור סחורה הוא משום גזרה דרבנן שמא יבוא לאכלו גם הוא סובר דאיסור סחורה הוא דאורייתא אלא כיון דכתיב בקרא יהיו בהווייתן יהא. הוא להורות איסור כתיב לכם שלכם יהיו מסרן הכתוב לחכמים שהם יבררו ומה שאסרו הוא מדאורייתא. כמ"ש התוס' גבי מלאכת חוה"מ דאע"ג דדבר האבד מותר דבר שאינו אבד הוי איסור תורה. וקאמר הרשב"א טעם האיסור שדנו חכמים כל מידי דמאכל יש לאוסרו שמא יבוא לאוכלו. אבל דבר המיוחד למלאכה מותר. ותמהני על הני רבוותי דנראה שלא ראו רק בב"י שהביא סוף דברי הרשב"א בתשו' ואלו ראו גוף התשו' לא הוי כתבו כן בדברי הרשב"א שהרי כתב בתחילה בהדי' שאיסור סחורה הוי רק מדבריהם כמ"ש לשונו:
ולכאורה יש להביא ראי' דאיסור סחורה בנבילות וטריפות הוי רק איסור דרבנן מב"ק (דף יו"ד). אמר רב כהנא לרב אלא טעמא דכתב רחמנא המת יהיה לו הא לאו הכי הוי אמינא נבילה דמזיק הוי השתא אית לי' לדידיה כמה טריפות יהיב לי'. דאמר מר ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין דידי' מבעי'. ואי נימא דאיסור סחורה בנבילות וטריפות הוי איסור תורה היכי מצי מזיק יהיב טריפות לניזק דאי משום דהוי כנזדמנו למזיק דשרי למזיק למכרם. הא הרשב"א והביאו הרמ"א ביו"ד (סי' קי"ז). דמותר לגבות דברים טמאים מן עכו"ם דהוי כמציל מידם. אבל מישראל אסור לגבות חובו דברים האסורים מן התורה. א"כ איכא לניזק איסורא לגבות בחובו נבילות וטריפות. ואפי' היכי דגובה חובו מן העכו"ם דברים טמאים משום דהוי כמציל מידם. צריך למכרם מיד ואסור להשהות להשתכר א"כ לא מיטב נינהו. וא"כ היכי מצי מזיק ליתן לו טריפות לניזק מדידיה. ועל כרחך דהוי איסור סחורה רק מדרבנן. והכא אקרא קאי למה לי דכתב רחמנא והמת יהיה לו:
אך יש לדחות זה דאינו ראי' כלל. לא מבעיא לפמ"ש הט"ז ביו"ד (סי' קי"ז ס"ק ב'). במי שנזדמנו לו נבילות וטריפות מותר למכור ע"י שליח ישראל משום דלישנא דקרא הכי דיקא. דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי ולא כתב תמכור לנכרי דאתי להורות אף שהמכירה שלא על ידך אלא ע"י אחר שרי. ממילא המוכר ללוקח מוכר לו דוקא דבר זה שיהא במקומו למכור לעכו"ם דאם לא תאמר כן יהי' הפסד במי שנזדמנה לו נבלה אם הוא לאו בר הכי שיכול למכור לעכו"ם וכי יפסיד ונא ימכרנה לאחר שיוכל למכור לעכו"ם דהא ודאי ליתא. ואין בזה חילוק אם השליח ירוויח או לא. דכל סרסרא דזבין ומזבין מקרי שליח דעומד במקומו עי"ש. א"כ כיון דלהמזיק יש נבלות וטריפות שרי הניזק לקבלו ממנו. כי הוא שלוחו ועומד במקום המזיק למכור לעכו"ם. ואפילו למ"ש הב"ח והש"ך (בס"ק ח') דישראל אחר אסור לקנות טריפות שנזדמנו לישראל חברו כדי להשתכר למכרו ביוקר לעכו"ם. מ"מ לקנות ע"מ שלא להרוויח רק למכור לעכו"ם כמו שקנה. משמע דשרי גם לדברי הב"ח והש"ך דכה"ג לאו סחורה מקרי. דזבין ומזבין תגרא איקרי. ועוד לדעת הש"ך דמותר לקנות נבילות וטרפות להאכיל לפועליו עכו"ם או לכלבים דידיה א"כ שרי הניזק לקבלם ליתן לפועלים עכו"ם. ואע"ג דאין לניזק פועלים עכו"ם וכלבים מכל מקים כיון דאם היו לו מזדבני הכא כיון שיקבלו בשווי כדי להאכיל לפועלים וכלבים:
אמנם המל"מ (פ"ח מה' מאכלות אסורות ה' ט"ז) כתב דדעת הרמב"ם מוכח דס"ל דאיסור סחורה בדברים האיסורין הוי איסור תורה. מדכתב הרמב"ם כל דבר שאסור באכילה ומותר בהנאה. אעפ"י שהוא מותר בהנאה אסור עשות בו סחורה ולכונן מלאכתו בדברים האסורים חוץ מן החלב שהרי נאמר יעשה לכל מלאכה. ואם איתא דס"ל דכל דבר שאסור באכילה מן התורה מותר לעשות בו סחורה אלא שחכמים גזרו עליו ואסרו הסחורה. מנין לרבינו שגם על החלב לא גזרו דומיא דשאר איסורין. אלא ודאי דס"ל לרבינו דאיסור סחורה היא מן התורה ומש"ה כתב חוץ מן החלב:
ובזה יש ליישב לכאורה דברי הרמב"ם (פ"ה מה' מאכלות אסורות ה' ה') שכתב תלש אבר מן החי ונטרפה בנטילתו. חייב שתים משום אבר מן החי ומשום טריפה. שהרי שני האיסורין באין כאחת. וכן התולש חלב מן החי ואכלו לוקה שתים משום אבר מן החי ומשום חלב. תלש חלב מן הטריפה ואכלו לוקה שלש. ותמה בזה הרלב"ח בתשו' והביאו הלח"מ כיון דרבינו סובר דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת מדכתב ונטרפה בנטילתו. ואם הי' טריפה מקודם לא הוי איסור אבמ"ה דחייל בשעת תלישה חל על איסור טריפה. דאין איסור חל על איסור. א"כ היאך כתב תלש חלב מן החי חייב שתים. דהיכי אתי איסור אבר מן החי וחייל על איסור חלב. וכן היכי דתלש חלב מן הטריפה דלוקה שלש היאך אתי איסור אבמ"ה וחייל על איסור טריפה וחלב דקדים עי"ש. ולפמ"ש דרמב"ם ס"ל דאיסור סחורה בדברים האסורים הוי איסור תורה חוץ מן החלב שנאמר יעשה לכל מלאכה. א"כ א"ש דאיסור אבר מן החי חייל על איסור חלב וטריפה באיסור מוסיף דחלב מותר בו סחורה וכן חלב טריפה מותר בו סחורה וכשתלש חלב מן החי מנו דאיתוסף איסור סחורה משום אבר מן החי איתוסף נמי איסור אבמ"ה לגבי אכילה דחייב על חלב שתלש מן החי או חלב שתלשו מן הטריפה שלש משום אבמ"ה ומשום חלב וטריפה:
אך יש לומר בזה דהא אמרינן בחולין (דף ל"ז). חלב נבלה וטריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו ואמר מר למאי הלכתא אמרה תורה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב ויבוא איסור טריפה ויחול על איסור חלב. א"כ אף דאיסור התורה בנבילות וטריפות דאורייתא. אפ"ה חלב נבלה וטריפה התירה התורה בסחורה דכתיב יעשה לכל מלאכה. אע"ג דאיסור נבלה וטריפה חל על איסור חלב. לא מתסר האי חלב דנבלה וטריפה באיסור סחורה משום איסור נבלה וטריפה. א"כ לא הוי איסור מוסיף אבר מן החי על חלב. דאע"ג דהאי חלב אסור משום אבמ"ה ליכא איסור בהאי חלב איסור סחורה משום אבמ"ה כמו דליכא איסור סחורה בחלב מנבלה וטריפה. א"כ לא הוי איסור מוסיף כלל. דלא דמי להא דכריתות (דף י"ג) הוי לי' נותר מגו דאיתוסף איסורא לגבי גבוה איתוסף נמי איסור לגבי הדיוט. דהתם החלב דהוי נותר אסור לגבוה:
אלא לפמ"ש הט"ז בישוב דברי התוס' בסוכה (דף ל"ע) שכתבו ואפשר דקונה ע"מ להרוויח ולמכור ביוקר הוי נמי סחורה מדתנן בשביעית אין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות וטריפות כו'. לא משכחת שיהיו כולם שוין לענין סחורה אלא בכה"ג דבהדיא שרי רחמנא למכור דכתיב או מכור לנכרי. ואם איתא דאיסור סחורה בדברים טמאים הוי מדרבנן מאי מוכיחים התוס' מקרא דאו מכור לנכרי דכתיב גבי טריפה דמן התורה ודאי מותר אלא דרבנן אסרוהו. וכתב דהתוס' סברי כיון שמפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאוסרו. וע"כ הכתוב מיירי בדאינו קונה להרויח והא דקאמר שאין עושין סחורה בנבלות וטריפות בקונה כדי להרוויח עי"ש. א"כ גם מרמב"ם אינו מוכח דס"ל דאיסור סחורה הוי ד"ת דהא שכתב חוץ מן החלב שהרי נאמר יעשה לכל מלאכה. ע"כ לא מצי רבנן לאסרו בדבר שמפורש בתורה להיתר. וע"כ דמותר אפילו מדרבנן. [אך קשה לי על פי' הט"ז בתוס'. דבפשוטו יש לומר דע"כ הא דאין עושין סחורה בנבלות וטריפות. ע"כ בקונה ע"מ למכור דהא בנזדמנו מותר למכור דכתיב או מכור לנכרי. א"כ לא משכחת שיהי' סחורה שוין בכולן. רק בקונה ע"מ למכור ובקונה ע"מ למכור ע"כ קונה כדי להרוויח. ועדיפא להתוס' להקשות דנזדמנו מותר מקרא מפורש או מכור לנכרי דע"כ בנזדמנו מיירי קרא. אבל להט"ז קשה דהוכיחו דהא דאין עושין סחורה בנבלות וטריפות מענין מחודש דאין כח ביד חכמים לאסור במה שבקרא מפורש להיתר וע"כ מיירי בקונה ע"מ למכור להרוויח אמאי לא הוכיחו בפשיטות. דע"כ הא דאין עושין סחורה בנבלות בקונה ע"מ למכור דבנזדמנו מותר למכור לעכו"ם. וע"כ הא דאין עושין סחורה בנבלות בקונה ע"מ למכור]:
ויש להביא ראי' להאי כללא שכתב הט"ז. מתוס' ב"מ (דף ס"ד) ד"ה ולא ישכור לפי' ר"ת צ"ל הא דקאמר בערכין (דף ל"א) רבית גמורה והתורה התירה ריבית גמורה מדרבנן ולפי שהתורה התירה בהדיא לא רצו חכמים להעמיד שם דבריהם לאסור בלא נכייתא ע"ש. וכה"ג כתבו התוס' בב"מ (דף ע') ד"ה תשוך לא סגי דלאו הכי וא"ת מאי פריך מהאי קרא הא לא אסור אלא מדרבנן גזירה שמא ילמוד ממעשיו. ויש לומר דהכי פריך כיון דאמר רחמנא תשוך לא הי' להם לחכמים לאסור עכ"ל. אלא בזה יש לדחות דשאני התם כיון דקאמר קרא למצוה ע"כ אינן יכולים חכמים לבטל מצות התורה אבל היכי דלא קאמר קרא למצוה כמו במכירת נבלות וטריפות וחלב דהוי רשות יש כח ביד חכמים לאסור אפילו מה דכתיב מפורש בתורה להדיא:
אך מדברי התוס' דב"מ (דף ס"ד) מוכח כמו הט"ז דהתם ג"כ בדעתי' דמוכר תליא אם רוצה לפדות. ולא נחשב למצוה דאע"ג דהרמב"ם מונה בכלל מצות עשין. הוא כמו דמונה לדון בדיני נחלות. רק היכי דמוכר רוצה לגאול מחוייב לוקח להחזיר ולאו חובת מצוה על הלוקח. ואפ"ה לא העמידו חכמים דבריהם לאסור בזה בלא נכייתא. וכן כתב הנ"י (דף ס"ז) בהא דרבינא אכל בנכייתא מידי דהוי שדה אחוזה אע"ג דקאכיל פירי טובא אמר רחמנא קפריק בד' זוזי ה"נ לא שנא. וכתב הנ"י וז"ל. ואפי' מדרבנן משמע דליכא איסורא כלל דודאי כל מאי דשרי רחמנא בהדיא ואמר לעבדי הכי כדאמר בשדה אחוזה ש"מ מלתא דהיתרא הוא לגמרי:
וכן יש להוכיח מתוס' חולין (דף ה') ד"ה על פי הדיבור שאני. וא"ת למאי דס"ד דלא הוי עפ"י הדיבור תקשי דהא אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור. לכאורה מאי קושיא. הא בשר שנתעלם מן העין הוי רק מדרבנן אולי בימי אליהו לא גזרו עדיין. וע"כ כיון דמפורש בקרא דהעורבים מביאין לו לחם ובשר בבוקר וגו'. א"כ מפורש בקרא היתירו לא מצי רבנן לגזור:
גם מדברי התוס' חולין (דף ח') ד"ה לא לסחוף אינש כפלי עלוי בשרא. היינו לאחר ניתוח מיד קודם שנצטנן הבשר, אבל לאחר שנצטנן אין לחוש דהא כתיב וישימו החלבים על החזות מוכח כדברי הט"ז. דהא אפילו קודם שנצטנן הבשר לא הוי רק איסור דרבנן שלא יניח על הבשר. דחיישינן שמא ישכח מלשפשף הבשר ובדיעבד מותר כדאיתא ביו"ד (סי' ס"ד סעי' י"ט ובט"ז ס"ק י"ד). א"כ מאי מייתי מקרא וישימו החלבים על החזות דלמא דרבנן אסור אפילו לאחר שנצטנן. וע"כ כדברי הט"ז כיון שהתירו מפורש בקרא לא מצי רבנן לאסרו לכתחילה. וע"כ דקרא וישימו החלבים על החזות מיירי אחר שנצטנן. (ועי' בפרי מגדים (סי' צ"א במ"ז ס"ק א') שעמד כעין זה בדברי הרשב"א בתוה"א ולפמ"ש א"ש עי"ש):
וכן בתוס' פסחים (דף ע"ז) ד"ה כבולעו כך פולטו. כתבו וז"ל אע"ג דבעי למשרי הכא בפסח לכתחילה אע"ג דבני מעיו בתוכו ואיכא נמי כבד גבי פסח לא רצו להחמיר משום דכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו עכ"ל מבואר כדברי הט"ז:
ובזה יש להבין לכאורה דברי התוס' בקידושין (דף ח'). בהא דא"ר יצחק מנין לב"ח שקונה משכון שנא' ולך תהי' צדקה אם אינו קונה צדקה מנין וא"ת איכא צדקה ממה שמחזיר לו לשכוב עליו ויש לומר דדייק מדכתיב ושכב בשמלתו וברכך ואם אינו קונה משכון א"כ כשיברכו העני הוי ריבית דברים עכ"ל. והוא תמוה דאע"ג דנימא דתוס' סברי דריבית דברים הוי דאורייתא (ולא כהר"ן פרק נערה שנתפתתה דכתב דריבית דברים הוי דרבנן) מכל מקום הוא דוקא בקציצה שקצץ מתחילה ע"ז אבל בלא קציצה אפילו בממון שרי מן התורה. א"כ מאי ראי' מקרא דוברכך דהוי ריבית דברים אם אינו קונה משכון כיון דלא קציץ מתחילה ע"ז. ולפמ"ש הט"ז יש לומר דגם התוס' ס"ל כהר"ן דריבית דברים הוי רק דרבנן אלא דמוכח מדכתיב וברכך דהוי ריבית דברים אם אינו קונה משכון. א"כ מפורש בתורה להתיר היכי מצי רבנן לאסרו. וע"כ דב"ח קונה משכון ולא הוי ריבית דברים. ע"כ יכולים חכמים לאסור ריבית דברים:
וכן יש לפרש הא דאמרו בירושלמי פסחים (פ"ד ה' א') אילין תמידין קרבנותיהן של כל ישראל אינון יהא כל ישראל יושבין ובטילין. (משום דאסור לעשות מלאכה ביום הקרבת הקרבן). והא כתיב ואספת דגנך מי אוסף להם הדגן. אע"ג דאיסור מלאכה ביום הקרבת הקרבן לא הוי רק איסור דרבנן כמ"ש התוס' בחגיגה (דף י"ז) ד"ה אלא ובר"ן ריש פרק מקום שנהגו. א"כ מאי פריך מקרא ואספת דגנך. וע"כ כיון דכתוב בתורה בהדיא להתירו לא מצי רבנן לאוסרו ועי' בתוס' ריש מקום שנהגו. ועי' במל"מ (פ"ו מה' כלי המקדש ה' יו"ד):
ועפ"ז יש ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' על רש"י בחגיגה (דף י"ז) בד"ה ופנית בבוקר והלכת לאהליך דפי' רש"י שהוא בחוה"מ דאלו ביו"ט תחומין אסור. ולא יתכן דהתינח לר"ע לרבנן מאי איכא למימר דליכא איסור תחומין דאורייתא. ולפי דברי הט"ז יש לפרש דאי נימא דקרא ופנית בבוקר והלכת לאהליך קאי על יו"ט א"כ היכי מצי רבנן לאסור תחומין ביו"ט מה דמפורש בקרא להיתר.
אך מדקבעי והתם דטעון לינה מנין. וכן בקידושין (דף ח') דקאמר מנין לב"ח שקונה משכון משמע דבעי מנ"ל מקרא קשה דלפמ"ש אכתי הוי הוכחה מדאסור מדרבנן ריבית דברים וכן בחגיגה דמוכיח מדאסרו רבנן תחומין. קשה היכי מוכיח אהיקשא לאקושי חג הסוכות לחג המצות דטעון לינה. דפריך מנ"ל מקרא. ואולי מדאסמכינהו רבנן אקרא בריבית דברים כל דבר אשר ישך אפי' דיבור אסור כדאמרינן בב"מ (דף ע"ה). וכן תחומין סמכו אקרא דאל יצא איש ממקומו בעירובין (דף נ"א) הוי הוכחה מקרא:
וראיתי בשעה"מ (ה' יה"ת) הקשה על הט"ז ביסוד זה מדברי התוס' בכתובות (דף נ"א) ד"ה אונס דשרא רחמנא היכי משכחת לה. שכתבו אע"ג דאבוהו דשמואל חיישינן קאמר. משמע לי' מדאורייתא קאמר. דאי מדרבנן לא הוי מוציאין אותה מבעלה על כך. להט"ז יש לומר אבוהו דשמואל ג"כ מדרבנן קאמר לאסור והא דפריך מקרא אונס דשרא רחמנא היכי משכחת א"כ כתוב בתורה היתרא להדיא היאך יכולין חכמים לאסור לחוש שמא סופה לרצון. וכן הקשה מדברי התוס' חולין (דף י"ב) ד"ה פסח וקדשים מאי איכא למימר. מבשר תאוה לא פריך דנראה מדאורייתא לא חייש רבי מאיר למיעוטא אלא מדרבנן. להכי פריך הכי נמי שמחמיר שלא לאכול בשר כלל. פסח וקדשים אינו יכול להחמיר. ולהט"ז יכול להקשות מבשר תאוה כיון דכתיב היתרו בתורה איך יכולין רבנן להחמיר ולאסור לחוש למיעוטא עי"ש:
ולכאורה קשה עוד על הט"ז מהא דקידושין (דף י"ב). רב מנגיד על מאן דקדיש בביאה ובקרא כתיב כי יקח איש אשה ובעלה משם ילפינן בקידושין (דף ד') דנקנית בביאה. [ואין לומר דוקא בדבר המיוחד שכתוב בתורה להיתרא אינו יכולין החכמים לאסור זה. אבל הכא אסרו רבנן כל מידי דפריצותא כמו מקדש בשוקא ובלא שידוכי וכיון דמקדש בביאה הוי נמי פריצותא נכנס בגדר איסור דרבנן בכולל. כיון דהאיסור לאו על קידושי ביאה לחודי. דזה אינו דא"כ גם בחלב נמי נימא לאסור סחורה אע"ג דכתיב בתורה להיתרא יעשה לכל מלאכה דבכולל אסרו רבנן כל מידי דאסור באכילה אסור לעשות בו סחורה וממילא חייל האיסור דרבנן גם על חלב] וכן קשה מהא דכתובות (דף נ"ז) דאמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו והאי נמי קנין כספו. ומאי טעם אמרו אינה אוכלת שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותי'. אלמא אסרו רבנן מה דכתיב בתורה להתירא:
ולענ"ד נראה לי לקיים דברי הט"ז. דדבר דאינו מפורש בהדיא בקרא רק דילפינן מדרשא דקראי. אע"ג דכתיב קרא יתירא דמרבינן להיתר זה. מכל מקום כיון דאין הדבר מפורש בתורה בהדיא יש כח ביד חכמים לאסור. דדרשא דקרא מסור לחכמים דיוכלו למדרש דקראי בענין אחר ע"כ לא מקרי זה לעבור על דבר תורה. א"כ בקידושין דפשטא אינו מוכח דקנין אשה היא בביאה דיש לומר עד דמקדש והדר בעיל כמו שפריך הש"ס (דף ט'). וכ"ש אם ילפינן רק מבעולת בעל דאשה נקנית בביאה. וכן הא דאמרינן בכתובות (דף נ"ז) דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דכתיב רק וכהן כי יקנה נפש קנין כספו רק מסברא אמרינן דהאי נמי קנין כספו הוא. אבל אינו מבואר בהדיא בקרא. וכן בכתובות (דף נ"א) דאונס מותר מקרא והיא לא נתפשה דנתפשה מותרת ג"כ אינו מוכח לולי דרשת רז"ל. דיש לומר גם נתפשה אסורה כמו אשת כהן באונס אסורה והא דכתיב והיא לא נתפשה דנתפשה אין המים בודקין אותה כמו באשת כהן באונס אסורה אין המים בודקין אותה. ועי' סוטה (דף כ"ו) ועי' מל"מ ה' סוטה (פ"ג ה' כ"ד) עי"ש. וראי' לזה יש להביא מהא דקיי"ל דנשבעין היסת על עבדים וקרקעות. אע"ג דילפינן בב"מ (דף נ') מכלל ופרט דהתורה מיעטה אותם משבועה. וכן בכופר הכל לפי' התוס' בב"מ (דף ד') דילפינן מקרא כי הוא זה דוקא במודה במקצת חייבו התורה שבועה ולא בכופר בכל אפ"ה חייבו חכמים שבועה. דאין לומר משום דשבועת התורה בעי נק"ח. משא"כ בשבועת היסת א"כ כה"ג לא הוי לעבור על דברי תורה דהא שפטרה התורה אותם משבועה הוא בנק"ח דוקא. דזה אינו דהא דבעינן בשבועה דאורייתא נק"ח זהו מדרבנן. ומן התורה אין חילוק אם נשבע בנק"ח או לא. תדע אם נשבע לשקר אפילו בלא נק"ח הוא חשוד גמור ופסול לעדות דהוי רשע. והא דבעינן נק"ח הוא רק לאיים והוא מדרבנן. ואע"ג דבשבועות (דף ל"ח) יליף דבעינן נק"ח מקראי דאברהם שאמר לאליעזר שים ידך תחת ירכי. מכל מקום כה"ג לא הוי מדאורייתא דאין למידין דבר מקודם מתן תורה כמ"ש התוס' במוע"ק (דף כ') בשם הירושלמי ונתנה תורה ונתחדשה הלכה כדאמרינן בשבת (דף קל"ה). וכן מבואר ברא"ש בשבועות דנק"ח הוי תקנת חכמים שהטילו אימה על הנשבע והוא אסמכתא על הקרא ע"ש. א"כ ע"כ צריך לומר הא דחייבו חכמים לשבע היסת בכופר הכל ובעבדים כז (ח"א) וקרקעות לא מקרי לעבור על דברי תורה. כיון דאינו מפורש בהדיא בקרא רק דרשינן עפ"י י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן יכולים חכמים להחמיר אע"ג דדרשינן מקרא להיפך:
ובזה נדחו דברי הט"ז באו"ח (סי' תקפ"ח ס"ק ה') מה שכתב ליישב קושית הר"ן מאי שנא תקיעת שופר ביו"ט שחל בשבת לא דחי שבת משום שמא יעבירנו ד"א בר"ה. ובמילה בשבת לא גזרינן שמא יעבירנו להתינוק או להסכין בר"ה. משום דהתורה ריבתה בפירוש וביום השמיני ימול אפי בשבת דדרשינן וביום אפי' בשבת לא רצו חכמים לעקור דברי תורה בפירוש משום גזרה דמקרי לעבור על דברי תורה וכיוצא בזה כתבתי ביו"ד עי"ש. דהדבר מוכרח דכה"ג דאתיא רק מדרשא דרבוי או מכלל ופרט. יכולים החכמים להחמיר על דברי תורה וכ"מ מדברי הט"ז בחו"מ (סי' ב'). ועוד דהא בסוכה (דף מ"ג) דרשינן ג"כ ולקחתם לכם ביום הראשון ביום אפי' בשבת. לרבי אליעזר לאתוי' למכשירי לולב. ואפ"ה גזרו רבנן האידנא כיון דלא ידעינן בקביעי דירחי דהוי רק משום גזרה דזימנין דגזרי גזרה ואתי לקלקולא כמ"ש התוס' (שם) ד"ה לא ידעינן. ואי משום דקאמר התם דלרבנן לא איצטרך למדרשי. טלטול בעלמא הוא איצטרך קרא למשרי טלטול. וביום אתי למדרש ביום ולא בלילה. א"כ כ"ש דתקשי כיון דפשיטא דבשבת שרי ליטול לולב וקרא קאמר ולקחתם לכם ביום הראשון דמשמע דהוא לעולם בין בחול ובין בשבת ואפ"ה גזרו רבנן בזה וע"כ כיון דלא כתיב בהדיא בתורה יכולין רבנן לאסרו:
ומה שהקשה השעה"מ מתוס' חולין (דף י"ב) דקשיא לדברי הט"ז אמאי לא פריך מבשר תאוה דכתיב היתר בקרא א"כ אפילו אם רבי מאיר חייש למיעוטי מדרבנן האיך יכולין לאסור לחוש למיעוט מה דמפורש בתורה. יש לומר דשאני התם כיון דלא למצוה קאמר קרא. וגבי פסח וקדשים איכא מצוה באכילתן ע"כ פריך טפי וכי תימא דלא אכיל בשרא. ולימא כיון דלא מצוה יכולין להחמיר אפי' מה שכתוב בתורה פסח וקדשים דאיכא מצוה בודאי אינו יכולין להחמיר כמ"ש לעיל לדחות ראי' מתוס' ב"מ (דף ע"ד). ויש לכוין זה ג"כ בדברי התוס' דשם:
וא"כ כיון שהראנו מקום לדברי הט"ז יש לדחות הוכחת המל"מ דהרמב"ם ס"ל דאיסור סחורה בדברים האיסורים הוי מן התורה דהא דקאמר חוץ מן החלב שנאמר יעשה לכל מלאכה א"כ התורה התירה בהדיא לא מצי רבנן לאסרו. שוב ראיתי בתשו' מנחם עזריה (סי' למ"ד) שכתב ג"כ איסור סחורה הוי דרבנן ומפרש מה שקאמר הרמב"ם חוץ מן החלב משום שכיון התורה התירה לא גזרו רבנן בזה ע"ש. גם מדברי הש"ך ביו"ד (סי' קי"ז ס"ק ה') משמע דס"ל דאיסור סחורה בדברים האיסורין הוי רק מדרבנן. א"כ הוי ספיקא דרבוותי אי איסור סחורה הוי דאורייתא או דרבנן: