ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
חושן משפט · סימן קיד
בתוס' קידושין (דף ג') ד"ה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה. כתבו דחליפין מועיל בעכו"ם כדמשמע בקידושין (דף ח') גבי נמכר לעכו"ם מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין שמע מינה דשארי דברים נקנין בחליפין לעכו"ם. וכן הי' רגיל ר"ת לשלוח הרשאה ביד עכו"ם והי' מקנה בחליפין ע"ש. והש"ך בחו"מ (סי' קכ"ג ס"ק למ"ד) יצא לחלוק על רבינו תם לדחות דבריו דלאו ראי' היא דלעולם אימא לך חליפין אינו מועיל בעכו"ם. והא דממעטינן מכסף מקנתו דלא נקנה בחליפין היינו אפילו לישראל אינו נקנה עבד עברי בחליפין דודאי אע"ג דהאי קרא דמכסף מקנתו בעכו"ם כתיב מכל מקום בישראל נמי משתעי קרא. ותדע דאל"כ הא דמשמע מכל הפוסקים דאין עבד נקנה בחליפין מנא לן הא. אלא ודאי כדפרשתי עכ"ל:
ואני תמה בזה כי חלילה לדחות דברי ר"ת בזה. דא"כ להש"ך קשה לרב יוסף (שם בקידושין דף ח') דמוקי קרא דמכסף מקנתו דבכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים היינו כסף דלא קייצי מנא ליה דעבד עברי אינו נקנה בחליפין. וכן לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מוקי קרא לכסף מקנתו דבכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים במידי דלית בי' שוה פרוטה ולא מבעי קאמר. לא מבעי כסף דאי אית ביה שוה פרוטה אין ואי לא לא. אבל תבואה וכלים מדמקרבא בא הנאתייהו גמר ומקני נפשיה קמ"ל. מנא ליה דעבד עברי אינו נקנה בחליפין:
ונראה דלהני אמוראי הא דאין עבד עברי נקנה בחליפין ילפינן מהקישא דאחרת יקח לו אשה הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת אינה נקנית בחליפין אף אמה העבריה אינה נקנית בחליפין ומקשינן עברי לעבריה כדאמרינן (דף י"ד) כמו שהקשו התוס' בקידושין (דף ג') דלמה איצטרך קרא מכסף מקנתו שאינו נקנה בתורת תבואה וכלים דהיינו חליפין תיפוק לי' דאתקש עברי לעבריה דמינה גמרינן דעבד עברי נקנה בכסף ועבריה הוקשה לאשה דכתיב אם אחרת יקח לו אשה הקישה הכתוב לאחרת כדילפינן מה אחרת בשטר. ומה שתי' התוס' דרבוי קנינין גמרינן מהקישא ולא מיעוט קנינין ע"ש. יש לומר דזהו דוקא אי גמרינן מידי מהקישא ולא נימא אין היקש למחצה יש לחלק דרבוי קנינין גמרי ולא מיעוט קנינין. אבל אי לא מגמרינן מהקישא אלא רק להכי. גמרינן אפילו מיעוט קנינין דע"כ הקישן הכתוב. וגדולה מזו אמרינן במנחות (דף פ"ב) לדידך דאמר אין דנין אפשר משאי אפשר הרי הוא אומר ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה שיהיו כל עבודות של חודש זה כזה והשתא נמי לפרוך אמר ר"ש אין משיבין על ההיקש ע"ש ועי' בנדה (דף ל"ו) ובתוס' שם ד"ה והשתא. ועי' תוס' בכורות (דף נ"ו) ד"ה מה בנך כו' ע"ש. והתוס' לא הקשו רק לפי דאמרינן הכא לרב הונא מנינא למעוטי חליפין ורב הונא ס"ל (דף ט"ז) דשטר אמה העברים אדון כותבו ויליף מקרא אם אחרת יקח לו אשה מה אחרת נקנה בשטר אף אמה העבריה נקנית בשטר תירצו שפיר דרבוי קנינין גמירי מהקישא ולא מיעוט קנינין דהקישא אם אחרת יקח אתי' לקנין שטר. אבל רב חסדא דאמר שטר אמה עבריה אב כותבו יליף קנין שטר מלא תצא כצאת העבדים אבל נקנית בקנין עבדים ומאי ניהו שטר כדאיתא שם (דף ט"ז) ילפינן מהקישא דאם אחרת מה אחרת אינו נקנית בחליפין אף עבריה אינו נקנית בחליפין אע"ג דהוי מיעוט קנינים דע"כ הקישן הכתוב. וכן ס"ל לרב יוסף ורב נחמן דמוקי לקרא דכסף מקנתו בע"א ולא דעבד עברי אינו נקנה בחליפין ילפינן מהקישא דאחרת דאינו נקנית בחליפין. וכן משמע לקמן (דף ט"ז) שם דרב חסדא ס"ל ג"כ הקישא דואחרת דקאמר שם להכי אהני אם אחרת. ולשינויא קמא לא פריך הש"ס לרב חסדא מאי אהני הקישא דאם אחרת ולפמ"ש א"ש דאתי' הקישא דאם אחרת דלא נקנה ע"ע בחליפין:
עוד כתב הש"ך לדחות דברי ר"ת דיש לומר דקרא לגופיה אתי לגלויי דעבד עברי אינו נקנה בחליפין לעכו"ם מטעם שאין חליפין מועיל בעכו"ם. ותדע דהא רב יוסף מפרש התם דמכסף מקנתו ולא בתורת תבואה וכלים טעמיה משום דלא קייצי אע"ג דס"ל לרב יוסף התם דכל שאר דברים שבעולם אינו מועיל קנין במידי דלא קייץ כדמוכח התם מקידושי אשה ופדיון בכור. וא"כ אמאי איצטרך קרא למעוטי עבד עברי אלא ודאי כדפרשתי עכ"ל:
גם מזה איני רואה דחיה לדברי ר"ת לפמ"ש התוס' ריש קידושין ד"ה בפרוטה ושוה פרוטה הא דבעינן תרי קראי דישיב לרבות שוה כסף בנזיקין ובעבד עברי ולא אמרינן דהוי ב' כתובין הבאין כאחד משום דאיצטרכי תרווייהו דאי הוי כתיבי בעבד עברי הוי אמינא דדין הוא שנקל עליו דיוכל לפדות אפי' בשוה כסף כדי שלא יטמע בין העכו"ם. אבל גבי נזיקין דלא שייך למימר כך לא אמרינן הכי. ואי הוי כתיבי גבי נזיקין גרידא לא מצי למילף עבד מיניה דס"ד דלא יהי' שוה כסף ככסף בעבד לפי שגם הוא גרם לו למכור על שנשא ונתן בפירות שביעית וכרבי יוסי ב"ר חנינא דלקמן (דף כ'). וס"ד דנחמיר עליו לומר דוקא כסף ולא שויו עכ"ל. וא"כ ליכא למימר כמ"ש הש"ך דמינה ידעינן דאין חליפין לעכו"ם מהא דאין עבד עברי נקנה בחליפין דהא יש לומר דשאני גבי עבד עברי דאינו נקנה בחליפין לעכו"ם משום כדי שלא יטמע בין העכו"ם ולא ימכור עצמו לעכו"ם ע"כ החמיר עליו דאינו נקל לו לקנות עצמו בכל הקנינים כמ"ש התוס' גבי פדיה מן העכו"ם דמהני שוה כסף לא נילף דבכל דוכתי שוה כסף ככסף דשאני התם כדי שלא יטמע בין העכו"ם דין הוא שנקל עליו דיוכל לפדות אפי' בשוה כסף. הכי נמי יש לומר לגבי קנייתו לעכו"ם דע"כ לא מהני לקנות עצמו בכל קנינים ובחליפין כדי שלא יטמע בין העכו"ם ולא ימכור עצמו לעכו"ם ע"כ החמירו עליו שלא יקנה בחליפין אבל בשארי דוכתי מנא לן דלא מהני חליפין לעכו"ם וע"כ כמ"ש ר"ת דבשארי דברים יש חליפין לעכו"ם רק בעבד עברי נתמעט חליפין לעכו"ם:
וא"כ נדחה נמי דברי הש"ך שהביא ראי' מדברי רב יוסף דיליף מעבד עברי דלא מהני כסף דלא קייצי. דלפמ"ש ליכא למילף מזה דיש לומר שאני עבד עברי בעינן דוקא כסף דקייצי ולא מהני שוה כסף דלא קייצי משום כדי שלא ימכור עצמו לעכו"ם ולא יטמע בין העכו"ם. אבל שאר דברים מנא לן דבעינן כסף דקייץ דוקא. וע"כ דרב יוסף ס"ל מסברא דנפשיה דהיכי דבעינן כסף ושוה כסף הוי דוקא דקייצי. והא דקאמר רב יוסף מנא אמינא לה היינו דבעבד אמרינן נמי שוה כסף דלא קייצי לא מהני. והא דבעינן קרא גבי עבד עברי דלא מהני שוה כסף דלא קייצי הוא כמ"ש התוס' דאי לא הוי כתיב גבי עבד עברי דמהני שוה כסף גבי פדיה לא הוי ילפינן מנזיקין משום דהוי אמינא דנחמיר עליו מדרבי יוסי בר חנינא שנשא ונתן בפירות שביעית בעינן כסף דוקא ולא שוה כסף א"כ גבי קניית עבד עברי לעכו"ם הוי אמינא נחמיר עליו מדרבי יוסי בר חנינא דיועיל בו לקנות בכל דבר דזה חובתו שיהי' משועבד לעבדות א"כ יועיל שוה כסף אפי' היכי דלא קייצי קמ"ל קרא דמכסף מקנתו דוקא כסף דקייצי ולא שוה כסף דלא קייצי כנלע"ד לקיים דברי ר"ת ז"ל:
וראיתי בתומים (סי' קכ"ג ס"ק י"ב) שכתב ליישב דברי ר"ת מהשגות הש"ך. משום דגם עבד עברי הנמכר לישראל לא ידעינן דאינו נקנה בחליפין רק דילפינן בבנין אב מעבד עברי הנמכר לנכרי וא"כ אי אמרינן דחליפין מהני בעכו"ם רק בעבד עברי הנמכר לנכרי לא נקנה בחליפין שפיר יש למילף עבד עברי הנמכר לישראל דג"כ אינו נקנה בחליפין. אבל אם בעכו"ם בשום דבר אינו מועיל חליפין איך אפשר למילף מיני' דע"ע הנמכר לישראל אינו נקנה בחליפין. דהא אין הבדל בין קנין ע"ע לשארי קנינים דבעכו"ם אינו מועיל חליפין אבל בישראל דמועיל חליפין לשארי דברים גם ע"ע נקנה בחליפין עכת"ד ע"ש. ודבריו אינן נכונים בזה דילפינן ע"ע הנמכר לישראל מע"ע הנמכר לנכרי דהא מצינו למפרך מה לע"ע הנמכר לנכרי דאינו נקנה בחליפין דנכרי בישראל אינו קונה ג"כ בשטר כמ"ש ר"ת בתוס' קידושין (דף י"ד) ד"ה הואיל וכל קנינו בכסף. אבל ישראל הנמכר לישראל דנקנה ג"כ בשטר דאתקש לאמה ואמה לאחרת מה אחרת נקנה בשטר אף זו וכו' נקנה ג"כ בחליפין ועוד לפמ"ש דלא מצי למילף מע"ע הנמכר לנכרי דאינו נקנה בחליפין. דשאני התם כדי שלא יטמע בין העכו"ם נחמיר עליו שלא יהי' נקל להקנות עצמו בכ"ד כמ"ש התוס':
[גם ראיתי שם בתומים שהקשה ללוי בב"מ (דף מ"ז) דאמר דחליפין בכליו של מקנה א"כ קשה לרש"י דגרס בקידושין (דף ג') ואשה בפחות משוה פרועה לא מקנה נפשה דע"כ הא דפריך ואימא ה"נ (כיון דגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה נקנית בחליפין אף אשה נקנית בחליפין) דאשה נקנית בחליפין כמו שדה. ללוי היינו בכליו של האשה דהוי כליו של מקנה א"כ מאי משני חליפין אתנייהו בפחות משוה פרועה ואשה בפחות משוה פרועה לא מקנה נפשה דמה בכך אם הוא פחות משוה פרוטה אדרבה אם הוא לוקח ממנה פחות משוה פרועה ולא זילא בה מלתא פשיטא דניחא לה ולא שייך לא מקנה נפשה במה שהיא נותנת לו. א"כ ללוי קשיא דתקני אשה בחליפין. וכתב בזה דרש"י ס"ל דלוי אמרינן פירי עבדי חליפין וילפינן מכסף מקנתו דאין ע"ע נקנה בחליפין. דבעכו"ם לא מהני בכ"ד קנין חליפין כדעת הש"ך. וא"כ לא קשה קושיית הש"ס ואימא ה"נ דאשה תקנה בחליפין כיון דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון ובנכרי גופא בשדה עפרון לא מהני חליפין. מהיכי תיתי יועיל באשה כקושית התוס' שם. אלא דהגמרא אזיל לדידן דפרי לא עבדי חליפין ולא ממעטינן מכסף מקנתו למעט חליפין כדאמרינן (דף ח') לרב נחמן ולמ"ד בכליו של קונה א"כ פריך אימא ה"נ דאשה תקני נמי בחליפין. ע"כ משני חליפין איתנייהו בפחות משוה פרועה ואשה בפחות משוה פרועה לא מקנה נפשה ע"ש. ודבריו תמוהין מאוד דלכאורה קשי' טפי ללוי דאמר בכליו של מקנה א"כ אי ניחא דאשה תתן כליה לבעל בחליפין א"כ הוי נתנה היא ואנן במינן כי יקח איש אשה נתן הוא ואמר הוא כדאמרינן בקידושין (דף ה') דנתנה היא אינה מקודשת. אך ודאי לא קשי' כלל דהטעם דלוי דאמר בכליו של מקנה ופריך בב"מ (דף מ"ז) ללוי דאחר בכליו של מקנה הא קני ארעא אגב גלימא. א"כ הוי לי' נכסים שיש להן אחריות נקנין עם נכסים שאין להם אחריות ואנן איפכא תנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות א"ל כו' מי סברת גלימא מקני ליה בההיא הנאה דקא מקבל מיניה גמר ואקני' ליה. ופרש"י דהוי כנותן לו זה הקונה מתנה רבה וגמר נותן ומקנה ליה הקרקע בהנאה זו. א"כ ההיא הנאה דמקבל הבעל כליה של האשה הוי כנתינה דידיה ונתן הוא קרינן וכדאמרינן לקחן בקידושין (דף ז') באדם חשוב נתנה היא מקודשת דבההיא הנאה דמקבל חתנה מתנה גמרה ומקניה ליה נפשה דזה הוי נתינה דידיה אלא באדם חשוב הוי הנאה זאת ש"פ ע"כ מקודשת בנתנה היא ושארי אנשים לא שווי' הנאה זו פרוטה. אבל חדין חליפין דלא בעינן ש"פ דקיי"ל קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרועה מהני בכליו של כ"א כמ"ש הר"ן בקידושין (דף ז') ע"ש. א"כ לא קשה כלל דאפי' ללוי דאמר בכליו של מקנה קאמר הכא דחליפין איתא בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקני נפשה]:
וראיתי להאחרונים שתמהו על רבינו תם ז"ל שכתב דחליפין מהני בעכו"ם דהא מקרא מלא הוא. מהא דדרשינן קנין חליפין. וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל אלמא דוקא בישראל נוהג דין חליפין ולא בעכו"ם והתומים כתב בשם תשו' מהרשד"ם ליישב. כי המנהג הי' כן בישראל דעכו"ם לא נהגו בו כי משפטים בל ידעום. ולכך נאמר וזאת לפנים בישראל ולא וזאת בישראל עי"ש. והוא דחוק. ועוד הא כתוב אח"כ ג"כ וזאת התעודה בישראל א"כ אתי למעוטי דבישראל נאמרה ולא בעכו"ם:
ולענ"ד נראה ליישב דקרא דכתיב וזאת לפנים בישראל כו' לקיים כל דבר וגו' וזאת התעודה בישראל לאו למעוטי עכו"ם מדין חליפין אתיא, דבאמת גם בעכו"ם מהני קנין חליפין. אלא דלא הוי כישראל דקרא דכתיב וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו. אבל בעכו"ם איכא גווני דלא מצי למקני' בחליפין וע"ז אמר וזאת התעודה בישראל היינו דמועיל לקיים כל דבר. וכאשר יבואר לפנינו בע"ה. דבנדרים (דף מ"ח) איתא ההוא גברא דהוי ליה ברא דהוי שמיט כיפי דכתנא אסרינהו לנכסי עליה. אמרו ליה ואי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי אמר להון לקני הדין ואי הואי בר ברי צורבא מרבנן לקנוי' מאי אמרי פומבדיתאי קני ע"מ להקנות הוא וכל קני ע"מ להקנות לא קני. ורב נחמן אמר קני. דהא סודרא קני ע"מ להקנות הוא. אמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפס. וכתבו שם התוס' והרא"ש דהאי סודרא אי בעי פסיק ומתנה מעלי' הוא. ורק מנהגא הוי שנהגו להחזיר הסודר. וכ"כ רש"י ותוס' בקידושין (דף כ"ו) ד"ה אלא. דליתא למקבל מתנה ולכך לא הקנה לו בחליפין ע"י אחר שלא הי' שום אדם שהי' חפץ בהנאתו של קונה ליתן לו סודרו עבורו. משום דאי בעי מקנה ופסיק לי' עי"ש. ואפי' לרב נחמן דאמר שם בנדרים דהא סודרא קני ע"מ להקנות הוא. מודה ג"כ דהסודר הוי מתנה. אלא דהוי כמתנה ע"מ להחזיר ע"כ הוי קני ע"מ להקנות. וכ"נ מב"מ (דף מ"ז) דלוי דאמר בכליו של מקנה הוי משום הנאה דמקבל מתנה גמר ומקנה מבואר דהסודר הוי מתנה להזוכה. ורב דאמר בכליו של קונה לא פליג בזה על לוי דהסודר הוי מתנה להקונה רק מנהגא הוי להחזיר הסודר. וכ"נ מדברי הרשב"א והר"ן בקידושין (דף ז') שכתבו דלרב דאמר בכליו של קונה לא מהני באדם חשוב כליו של מקנה דנימא בההיא הנאה דמקבל מינה גמר המקנה כמו בקידושין. משום דסודרא הוי כמתנה ע"מ להחזיר אינו מתנה של הנאה דיתחשב הנותן בכך עי"ש. (ולא כר"ן בנדרים שכתב דלרב נחמן דאמר ההוא סודרא קני ע"מ להקנות הוא דכי יהיב סודרא למקנה אינו מזכהו לשום דבר אלא שיהא בו קנין בכדי שיקנה לו קרקע שלו) דמסוגיא דב"מ מוכח דהסודר הוי מתנה להזוכה:
והנה אמרינן בע"ז (דף כ') דאסור ליתן מתנה לעכו"ם שנאמר לא תחנם ונראה דבעכו"ם אפי' מתנה פחות משוה פרוטה אסור ליתן במת"ח דהוי בכלל לא תחנם דהא בעירובין (דף ס"ב) שוכרין מן העכו"ם אפי' בפחות מש"פ משום דגם פחות מש"פ הוי ממון לגבייהו וב"נ נהרג אפי' פחות מש"פ וע"כ אסור ליתן להם מה דהוי להם מתנה אע"ג דלגבי דידן לא הוי ממון ואפי' מתנה ע"מ להחזיר נראה דאסור ליתן לעכו"ם כיון דקיי"ל מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. ועוד דהנאה פורתא דמתחשב העכו"ם בהמתנה הוי מתנה גמורה דאסור ליתן לעכו"ם וכ"ש הכא כיון דשרי להשתמש במתנה ע"מ להחזיר דהשימוש הוא ש"פ אסור ליתן לעכו"ם:
וא"כ היכי דיכול ליתן מיד מעות להעכו"ם או דרוצה להחליף כלי בכלי עם העכו"ם אסור לעשות קנין חליפין. כיון דהסודר הוי מתנה להעכו"ם. והוא יכול לעשות קנין בענין אחר דיחליף הכלי בכלי דכלי עצמו נעשה חליפין שקונה לו עבורו כלי של עכו"ם. א"כ אינו יכול ליתן סודר לעכו"ם להקנות לו הכלי דהוי הסודר מתנה לעכו"ם דאי בעי פסיק ליה א"כ הוא מוסיף לו ע"ד המכירה שנותן לו אח"כ הקונה ולא הוי כנכרי המכירו דמותר ליתן מתנה לעכו"ם כמ"ש התוס' בחולין (דף צ"ה). כיון דאפשר לעשות הקנין שלא יהיה צריך ליתן הסודר במתנה לבד דמי המכירה א"כ דמי לפוסק עם העכו"ם דמי מכירה בעד החפץ ואח"כ מוסיף לו הישראל עוד דינר על דמי המקח דודאי הוי הדינר שמוסיף הישראל לעכו"ם בכלל לא תחנם כיון דיכול לקנות בדמים מעוטים כמו שפסק עמו ה"נ כיון דיכול לקנות החפץ במעות שיש לו או להחליף בכלי גופא שמחליף עם העכו"ם אסור לישראל לעשות הקנין בסודר דהוי מתנה לעכו"ם. א"כ איכא גווני טובא דאינו יכול לעשות בקנין סודר לקיים כל דבר ע"ז נאמר וזאת התעודה בישראל דבישראל יכול לעשות בקנין סודר לקיים כ"ד ולמעוטי עכו"ם דאיכא גווני דאינו יכול לקיים כ"ד בסודר:
אך אכתי תקשי לר' מאיר דאמר בע"ז (דף כ') דאחד גר ואחד עכו"ם בין בנתינה ובין במכירה דמותר ליתן מתנת חנם לעכו"ם. א"כ ל"ל כמ"ש א"כ לר"ת דס"ל דמועיל חליפין בעכו"ם למה נאמר וזאת התעודה בישראל:
לכן נראה ליישב באופן אחר לפמ"ש בשיטה בשם הרמב"ן למ"ד דדבר תורה מעות קונות ולא משיכה. א"כ היכי משכחת מתנה ומציאה דיקנה. דבמאי יקנה כיון דליכא מעות ותי' דקונה מטעם חצרו וידו דהוי חצרו. או באגב קרקע (וס"ל דאגב קרקע הוי קנין דאורייתא). וחליפין והוא דלא כמ"ש התוס' בע"ז (דף ע"א) ד"ה פרשדני ולא אהדרי בהו. דאומר ר"י אפילו לרב אשי דאמר משיכה בעכו"ם אינו קונה הני מילי כגון דאיכא כספא אבל במציאה ומתנה דליכא כספא כ"ע מודי דקני במשיכה או בהגבהה. א"כ להרמב"ן אליבא דריש לקיש דס"ל בבכורות (דף י"ד) דלישראל במשיכה ולעכו"ם במעות דוקא. א"כ ליכא מידי דיקנה עכו"ם מציאה ומתנה מדאורייתא היכי דליכא מעות. דמטעם חצרו וידו ליכא למימר דהא חצר משום שליחות אתרבאי ואין שליחות לעכו"ם ע"כ לא מהני חצר בעכו"ם כמ"ש האחרונים. ואגב קרקע יש לומר דר"ת ס"ל כמ"ש התוס' בב"ק (דף י"ב) ד"ה אנא מתניתא ידענא דקנין אגב הוי מדרבנן וקרא דערים מצורות אסמכתא בעלמא היא ע"ש. א"כ לר"ת דעכו"ם יש לו קנין חליפין. היינו היכי דהעכו"ם קונה חפץ מישראל ומקנה לישראל הסודר דישראל יש לו יד וחצר לקנות הסודר א"כ כיון שזכה הישראל הסודר נקנה לעכו"ם החפץ בכל מקום שהוא. אבל היכי שישראל קונה חפץ מעכו"ם וישראל נותן סודרא לעכו"ם העכו"ם לא מצי לזכות בהסודר דהוי מתנה כלל כיון דליכא מעות. ומשיכה וחצר ויד לא מהני בעכו"ם והגבהה הוי נמי כמו משיכה. ובחליפין צריך שיזכה בהסודר שיקנה אותו. וכיון שזכה זה בסודר זכה זה בחפץ שמקנה לו. כמו דקתני בקידושין (דף כ"ח) כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין. אבל אם לא עשה שום קנין בהסודר או החליף כלים בכלים כיון דלא קנה הקונה אינו זוכה זה בחליפיו וראיתי בתומים (סי' קכ"ג) הוכיח ג"כ מזה דבמאי יקנה עכו"ם מתנה למ"ד דבעכו"ם מעות דוקא. וחצר אין לעכו"ם דאין לו שליחות וקנין אג"ק אינו בעכו"ם דקרא דערי מצורות ביהושפט כתיב וע"כ בחליפין ע"כ מוכרח דברי ר"ת עי"ש. והוא תמוה כיון דעכו"ם אין לו חצרו א"כ ידו דהוי ג"כ מטעם חצרו לא קני בעכו"ם וא"כ למ"ד דבעכו"ם מעות קונות ולא משיכה היכי מצי לזכות עכו"ם בהסודר וכיון דעכו"ם לא קני א"כ לא זכה זה בחליפין. והרמב"ן לא כתב דמשכחת ג"כ בחליפין רק לישראל דיש לו חצר ויד א"כ כיון שזוכה בידו בהסודר נתחייב זה בחליפיו]:
וא"כ כיון דלא מצי העכו"ם לקנות הסודר היכי דהעכו"ם מקנה החפץ לישראל רק היכי דישראל מקנה לעכו"ם וזוכה הישראל בסודר של עכו"ם. ולמ"ד דהוי בכליו של מקנה הוי להיפך. היכי דישראל מקנה לעכו"ם לא מהני לקנות בסודר אלא היכי דהעכו"ם מקנה לישראל דישראל מצי זכי בהסודר דיש לו יד לקנות כמ"ש הרמב"ן. א"כ יש לומר דרבי מאיר דאמר דמותר ליתן מתנה לעכו"ם ס"ל כרבי שמעון דאמר משיכה מפורשת מן התורה כדאמרינן בב"מ (דף מ"ז) לריש לקיש. דהוי פלוגתא דתנאי וכיון דלישראל במשיכה לעכו"ם במעות. א"כ א"ש הקרא דזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו. וזאת התעודה בישראל לקיים כל דבר בין לקנות ובין להקנות לחברו. אבל בעכו"ם איכא גווני דלא מצי לזכות ולא מצי לעשות כן בקנין סודר. היינו דהעכו"ם מקנה לישראל המתנה או המכירה לא מצי לאקנויי בסודר של ישראל דעכו"ם אינו זוכה בהסודר. אבל לדידן דקיי"ל כרבי יוחנן דדבר תורה מעות קונות ומדישראל בכסף לעכו"ם במשיכה. יש לומר כמ"ש דקיי"ל כרבי יהודא בע"ז דאסור ליתן מתנה לעכו"ם א"כ לא אפשר לעשות בקנין סודר היכי שעכו"ם בעי לזכות בסודר ע"כ קאמר וזאת התעודה בישראל. דבעכו"ם איכא גווני דלא יכול לעשות בקנין סודר. זה נלע"ד לקיים פסק ר"ת ז"ל: