ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
חושן משפט
סימן פא
נסתפקתי בהא דקיי"ל דאין דנין דיני קנסות בבבל ואם תפס הניזוק לא מפקינן מיניה אם יכול הניזוק לתפוס ע"י שליח. לכאורה לא מהני תפיסה ע"י שליח דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. כיון דבלאו האי תפיסה לא הי' יכול הניזוק לגבות מהמזיק א"כ הוי חב למזיק. וכה"ג כתבו החמ"ח והב"ש באע"ז (סי' ע"ז סעי' ב') גבי מורדת דאינה גובה נכסיה רק ע"י תפיסה לא מהני תפיסה ע"י אחר דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. דהוא חב לבעל בתפיסה זו כ"כ האחרונים מטעם זה דבכל ספיקא דדינא דמהני תפיסה לא מהני תפיסה ע"י אחר:
אך אפשר לומר דלא דמי דדוקא בהא דמספקינן דלמא ליכא שום חיוב כלל על הבעל ליתן נכסיה לידה. דע"כ אין מוציאין מבעל ונותנין לה. ע"כ מקרי שפיר חב לבעל. דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. אבל הכא דבאמת חייב המזיק לשלם לניזוק. אלא דאין כאן דיינים לכופו. ואי בעי ניזוק לילך לא"י דהוי סמוכים יכול לגבות מהמזיק. ע"כ כיון דהניזוק עצמו יכול לתפוס ע"כ אפילו ע"י שליח ג"כ יכול לתפוס. דזהו לא הוי חב לאחרים. והוי כמו דתופס היכי דלא חב לאחרים שאינו חייב הלוה לאחרים. דהוי רק חב ללוה דזכה התופס כמבואר בחו"מ (סי' ק"ה סעי' ד'):
אלא דאפשר לומר דמכל מקום מקרי חב לאחרים אפילו בזמן דהיו סמוכים בארץ ישראל דהי' יכול הניזוק לילך לא"י לדיינים סמוכים משום כל כמה דלא אזיל לא"י ולא תפס הניזוק הי' יכיל המזיק להרויח במעות אלו. א"כ אינו יכול לתפוס ע"י שליח דהוי חב למזיק. ואינו דומה להיכי דלא הי' על הלוה חובות לאחרים ותפס המלוה ע"י שליח דמהני. דהתם כיון דנקיט שטרא בידו ויכול לקיימו כמבואר בחו"מ דמיירי דנקיט שטרא בידי' ע"כ זכה התופס. דהא יכול לגבות ממנו בב"ד מיד. אבל הכא דאינו יכולין הדיינים שאינן סמוכין בבבל לדונו לכופו לגבות מהמזיק. ע"כ מקרי השליח תופס במקום שחב לאחרים. וכ"כ הב"ש באע"ז (סי' צ"ג סעי' כ"ג ס"ק מ"ד) סברא זו. גבי אלמנה שתפסה מטלטלין כדי שתזון מהם. בין שתפסה מחיים ובין שתפסה לאחר מותו. אפילו תפסה ככר זהב אין מוציאין מידה אלא ב"ד כותבין עליה מה שתפסה ומחשבין עליה והיא ניזונת ממה שבידה. וכתב הרמ"א מתשו' הריב"ש ודוקא שתפסה בעצמה אבל תפסה ע"י שליח לא מהני תפיסתה. משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים היינו ליורשים אם תופס יותר משיעור הראוי להגבותה בבת אחת שיעור כדי מזון שלשים יום. וכתב הב"ש ואפשר אפילו אם תופס השליח כשיעור הוי חב ליורשים משום דאלו לא תפסה היה הכל ביד היורשים והיו יכולין להרויח בהם:
אך בתשו' מוהר"מ אלשי"ך (סי' ל"ז) כתב דלא אמרו רק בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. אבל לא במקום שמונע ריוח לאחרים. וכיון דחיובא דמזונות עלייהו רמיא. והיא מתזנא מינייהו אלא שהיו מרויחים היורשים בנכסים מהני תפיסה ע"י שליח עי"ש. א"כ שפיר מהני הכא גבי ניזוק תפיסה ע"י שליח, דהוי דומיא היכי דגברא אלמא הוי המזיק דאינו יכול לכופו לב"ד דהוי רק חב ללוה דזכה התופס לב"ח:
עוד אפשר לומר דדוקא בספיקא דדינא או בפלוגתא דרבוותא לא מהני תפיסה ע"י שליח. דהוי כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. לפמ"ש בחידושי לחו"מ בספיקא דדינא ופלוגתא דרבוותא דאינו יכולים להוציא ממון מספק מיד המוחזק, אפילו לצאת ידי שמים פטור המוחזק. משום דהוי כמו דלא תבעי לי' כלל. והלוה או' איני יודע אם הלויתני דפטור אפי' לצאת ידי שמים כמבואר בחו"מ (סי' ע"ה סעי' יו"ד). (ובסעי' י"ט) בטענו שניהם ספק כגון שטענו הלויתיך ואיני יודע כמה והלוה אומר אמת שהלויתני ואיני יודע כמה מביא שני דעות בזה אי הלוה חייב לצאת ידי שמים. דבעה"ת ס"ל דלצאת ידי שמים אינו יוצא עד שיתפשר עם המלוה במה שיכול וכיון דלדידן דהוי ספיקא דדינא אם הוי עיקר חיוב לצאת ידי שמים או לא. דהא פליגי בעיקר החיוב לצאת ידי שמים. א"כ הוי כמו דלא תבעי' והלוה אומר איני יודע דפטור לכ"ע אפי' לצאת ידי שמים. והא דאם לא תבעו אדם כלל והלוה אומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך חייב לצאת ידי שמים. מיירי כה"ג היכי דלא בעי המלוה לידע והיכי דלא הוי למידע כיון דהלוה מסופק בפרעון חייב לצאת ידי שמים. או כמ"ש הש"ך (שם ס"ק למ"ד) דמיירי דהמלוה אומר ברי שלא פרעתני ואיני יודע מהלוואה. (וכה"ג כתב המל"מ (בפי"א מה' מכירה ה' י"ו) דשאני היכי דאומ' איני יודע אם פרעתיך דחייב דריע טענתי' דהוי ליה למידע ומש"ה חייב אבל בספק פלוגתא דרבוותא לא שייך לומר טעם זה. לפ"ז מצי לומר קים כמ"ד דפרעתיך וזה ברור והשיג על תשו' לחם רב עי"ש]. וא"כ כיין דהוי ספיקא דדינא אפילו לצאת ידי שמים פטור. ע"כ מקרי התופס תופס לב"ח במקום שחב לאחרים. היינו ללוה דליכא חיובא עליו כלל. אבל בכה"ג דאין דנין דיני קנסות משום דהוי מלתא דלא שכיחא דהוא חייב לצאת ידי שמים. ע"כ התופס בשבילו לא מקרי חב לאחרים:
אבל לפ"ז בקנסות דלא הוי חיוב כלל עד שעת העמדה בדין כמ"ש התוס' בב"ק (דף ל"ג) ד"ה איכא בינייהו. ואפי' לצאת ידי שמים אינו מחוייב בקנס כדאיתא בירושלמי בכתובות פ' אלו נערות (ה' יו"ד) ברבי גמליאל שהפיל שן טבי עבדו אתא גבי' דרבי יהושע אמר טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו אמר לי' מה בידך אין קנסות אלא בב"ד ועדים. ויאמרו לו צא ידי שמים הדא אמרה שאין אומרים צא ידי שמים. אלא היכי דתפס לא מפקינן מיני' משום דעביד אינש דינא לנפשיה. כמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"ק (סי' כ'). דלא תקנתא היא אלא דינא מדאורייתא מחייב לי'. אלא שאין לו דיין בבבל שיכופו ליתן לו. בכל כה"ג עביד אינש דינא לנפשיה. ולא מפקינן עד דיהיב לי' כל מה דמחוייב לי' מדאורייתא. אבל אחר אינו יכול לתפוס עבור הניזוק דכל כמה דנא הועמד בדין ליכא חיובא עליו אפילו לצאת ידי שמים פטור א"כ הוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים. אבל בהא דאין דנין בזמה"ז כגון מלתא דלא שכיחא, אעפ"י שיש בהם חסרון כיס דהוי ממון גמור אלא דאין כאן דיינים סמוכים שיכולין לכופו. והוא מחוייב לצאת ידי שמים יכול לתפוס עבור הניזוק ולא הוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים:
ולכאורה יש לומר אפילו היכי דשלחו לתפוס עבורו לא מהני. או דתופס מעצמו עבור הניזוק דהוי מטעם זכי' דהוי משום שליחות. דהא כל מה שאנו דנין בזמה"ז דהא בעינן מומחים וסמוכים אלא משום שליחותייהו דקמאי עבדינן. ובמלתא דלא שכיחא וליכא ח"כ אין אנו יכולין לדון ולהיות שלוחין דקמאי. א"כ ה"נ אינו יכול אחר לתפוס בשביל הניזוק להיות שליח ממנו בזה. אע"ג דהניזוק בעצמו יכול לתפוס כדי נזקו. משום דהוא בעצמו הוי כמו ב"ד מומחין ועביד אינש דינא לנפשי'. וכמ"ש הט"ז דהתפיסה הוי במקום דיין וכמ"ש הרא"ש בב"ק. אבל אחר אינו יכול לתפוס ולהיות שליח דהאחר לא הוי כב"ד מומחה:
אך אפשר לומר היכי דהניזוק שלחו בפירוש שיתפוס עבורו מהני. דהא ב"ד מומחין יכולין לעשות שליח לגבות מהמזיק. וכיון דהניזוק יש לו כח ב"ד מומחה יכול לעשות ג"כ שלוחין. דאנן הכי קאמרינן דבמלתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו דקמאי. דהב"ד מומחין לא נתנו לנו רשות ולא עשו אותנו לשלוחין. אבל הניזק דהוא עצמו כמו ב"ד מומחה דעביד דינא לנפשי' ויכול לתפוס א"כ אם הוא שלח שליח עבורו לתפוס ג"כ מהני. א"כ צ"ע אם מהני בכל מילי דאין דנין בזמה"ז תפיסה ע"י שליח משום דהוי תפיסה במקום שחב לאחרים:
ראיתי ביש"ש בפ"ק דב"ק (סי' מ"ג). היכי שתפס הניזוק שוב אינו יכול המזיק לחזור ולתפוס מהניזוק. מאחר שבא ליד הניזוק מכבר א"כ זכה בו בדין שהרי מדין תורה מחוייב ליה לשלם בין קרן בין קנס שזכתה לו תורה. אלא שאין לו דיין בבבל לכופו לשלם בכה"ג עביד דינא לנפשיה והיכי שתפס זכה בו בדין. משא"כ בשאר תפיסה בספיקא דדינא. דלעולם יכול לתפוס ממי שתפס כבר. ובנתיבות כתב להוכיח מדברי הרא"ש בפ"ב דב"ק (דף י"ט) דלא כמוהרש"ל. דגם בזה לא מהני תפיסה שתפס הניזוק ויכול המזיק לחזור ולתפוס ממנו. כמו בשארי תפיסה בספיקא דדינא. מהא דכתב הרא"ש הא דלא הביא הרי"ף בעיא דרב אשי. יש שינוי לצרורות לרביע נזק או אין שינוי לצרורות לרביע נזק. דאפשר דסבר דאין נפקותא בהך איבעי' משום דלא מצינו צרורות דביעוט דהוי משונה וקנסא הוי אלא א"כ תפס. וכי תפס לא מפקינן מיניה עד שישלם לו חצי נזק. כיון שעלתה בתיקו והוא מוחזק הלכך אין נפקותא באיבעי' זו. דבלא תפיסה לא דיינינן לי' וכי תפס גובה חצי נזק. א"כ מוכח מהרא"ש דשווה ממש הך תפיסה בהא דאין דנין בבבל. לתפיסה דספיקא דדינא. דאל"כ הי' להרי"ף להביא בעיא זו. דיש שינוי לצרורות לרביע נזק. דאיכא נפקותא אם יכול המזיק לחזור ולתפוס ממנו:
ולענ"ד נראה להכריע בזה דבהני דלא הוי קנסא רק משום דהוי מלתא דלא שכיחא. כגון בהמה שהזיקה את האדם או אדם שחבל בחברו. דלא עבדינן שליחותייהו דקמאי בזה. כדאיתא בב"ק (דף פ"ד). דהוי ממון גמור רק שאין כאן דיינים לכופו. בזה מסתברא כרש"ל כיון דעביד אינש דינא לנפשי' וכבר זכה בו. לא מצי המזיק לחזור ולתפוס ממנו. אבל במילי דקנסא כגון חצי נזק וכפל וכה"ג. דכל כמה דלא הועמד בדין לא הוי כלל בר תשלומין כמ"ש התוס' בב"ק (דף ל"ג) דבקנס לא זכי רק משעת העמדה בדין. ולא חשבינן גברא בר תשלומין אע"ג שהעבד תפוס בעצמו וזוכה בשחרורו לאלתר כדמוכח בב"ק (דף ע"ד). ואפילו לצאת ידי שמים פטור כדאיתא בירושלמי. אלא כיון שתפס לא מפקינן מיניה. דהוי בזה כדיין כל זמן שמוחזק בידו. אבל אם חזר המזיק ותפס ממנו מהני תפיסה דהמזיק והדרינן לדינא. דלא מגבינן בבבל דלא דנין בבבל דיני קנסות. כיון שלא נתחייב בב"ד מומחה ודמי לתפיסה בספיקא דדינא. וא"כ אינו ראי' מהרא"ש דאי יש שינוי לצרורות לרביע נזק. הוי קנס כמו פלגא נזקא קנסא. ע"כ מהני אם חזר המזיק ותפס מידו דניזק:
עוד כתב בנתיבות אמנם אשכחא גוונא דגרע הך תפיסה מתפיסה דספיקא דדינא דנראה דמיתמי לא מהני תפיסה זו דהא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי אפילו בנזקין כמבואר בב"ק (דף מ"ד). רק דבע"ח גובה מתקנת הגאונים. ובנזקין לענין תפיסה ודאי לא תקנו הגאונים. משא"כ בתפיסה בספיקא דדינא מהני אפילו ביתומים. ומדברי הרא"ש לא מוכח רק דעכ"פ לא עדיף הך תפיסה מתפיסה דספיקא דדינא אבל מכל מקום י"ל דגרע עכ"ד. ולענ"ד נראה דזה אינו. דהא אנן קיי"ל גם בנזיקין מגבין לניזוק אפילו מטלטלי דיתמי כמבואר בחו"מ (סי' תי"ט סעי' ג') משום תקנות הגאונים ולא כרבינו אפרים דס"ל דגבי נזיקין לא תקנו הגאונים משום מלתא דלא שכיחא. א"כ אי הוי הכא דיינים לפסוקי דינא. או היכי דפסקו לדינא בא"י דהוי סמוכים הי' גובין אפילו ממטלטלי דיתמי. וכיון דמהני תפיסה דידיה משום דעביד דינא לנפשיה והוי כמו דיין. ע"כ יכול לתפוס אפילו ממטלטלי דיתמי. ולא שייך לומר דבזה לא תקנו הגאונים. כיון דתקינו הגאונים גם בנזקין לגבות אפי' ממטלטלי דיתמי. ממילא הוי לתקנות הגאונים המטלטלי כמו קרקע הוי האי ממילא בכלל תקנות הגאונים דמהני תפיסה דידי' אפילו ממטלטלי דיתמי. ועוד להרא"ש גם בלא תקנת הגאונים גובין בנזקין אפי' ממטלטלי דיתמי משום דבדורות הללו הוי מטלטלי כמקרקע לכל מילי מדינא דגמרא. דהוי כגמלי דערבא ואשלי דקמחינא דאשה גובה פורנא מהן כדאמרינן בכתובות (דף ס"ו). ועי' בש"ך (סי' תי"ט ס"ק ד') ועי' באע"ז (סי' ק' בב"ש ס"ק ב'):
והנה בהני קנסות שקנסו חכמים כמו בתוקע או סטר לחברו דלא מגבינן בבבל. רק היכא דתפס לא מפקינן מיניה. אם מת המכה או התוקע לחברו אינו נגבה מהיתומים משום כיון דהוי קנסא דרבנן אמרינן לדידיה קנסוהו רבנן לבריה לא קנסוהו רבנן. ודמי לטימא טהרות חבירו או עשה שאר היזק שאינו ניכר דלא קנסו רבנן לבריה כדאיתא בגיטין (דף מ"ד) ובחו"מ (סי' שפ"ה). ועי' בש"ך (שם ס"ק ב' ובסי' ק"א) היכי שחייבוהו יתר טל מה שהפסיד אפי' היכי דעמד בדין אינו גובה מבנו. א"כ כה"ג אפי' תפס מהיורשים לא מהני תפיסתו כיון דגם בב"ד מומחין לא היו מחייבין לבנו לשלם אם מת המזיק דלברי' לא קנסוהו רבנן. אבל אם תפס מחיים ועדיין לא בא הניזק להחליט נו תפיסתו ומת המזיק מהני תפיסתו ואינו צריך להחזיר להיורש. דהוי כגבוי ולא קיימא עוד ברשות היורשים וכמו דמהני תפיסתו מחיים לגבי מטלטלי דיתמי כמבואר בחו"מ (סי' ס"ד). אבל בקנס דאורייתא כמו חצי נזק ותשלומי כפל וכה"ג. אפי' לברי' קנסו כדמשמע בגמ' דגיטין דלדידי' קנסו רבנן ולברי' לא קנסו רבנן אבל בקנס דתורה אפילו לבריה קנסה התורה. ע"כ אע"ג דהאידנא אינו גובין מכל מקום אם תפס הניזק אפילו מרשות היורשים דהוי תפיסה דלאחר מיתה מהני:
סימן פב
בטור חו"מ (סי' א') הביא דברי הרא"ש בפ"ק דב"ק. שכתב בשם הראב"ד אם הודה ואח"כ באו עדים קיי"ל כרב. מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור. ואי תפס מפקינן מיניה. ואי תפס מקמי הודאתו ואח"כ הודה מפקינן מיניה ולא אמרינן דתפיסה מקמי הודאה כעדים דמי. והרמב"ן הקשה עליו דלא הוי הודאה אלא בב"ד והאידנא ליכא ב"ד מומחין והוי לי' כמודה חוץ לב"ד שאינו נפטר מן הקנס. כדאמרינן שאין העדאה בבבל משום דבעינן העדאה בב"ד וליכא. הלכך אי תפס לא מפקינן מיני' בין תפס מקמי הודאה או אחר הודאה. וכתב הסמ"ע (ס"ק י"ח) והש"ך (ס"ק מ"ו) דאפילו לא באו עדים כלל. מכל מקום הודאתו הודאה לחיוב דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי. מיהו לא מפטר משום מודה בקנס פטור כיון שאין ב"ד מומחין בזהמ"ז. ועי' בד"מ (ס"ק ו') משמע דלא פשיטא לי' כ"כ דיהי' חייב בלא עדים כלל. שכתב מיהו נראה דאין לחלק ואפשר דהרמב"ן חולק בכל ענין אפילו לא באו עדים כלל ואם תפס לא מפקינן מיניה. והש"ך ביו"ד (סי' רס"ז ס"ק נ"ב) תמה בזה. דמב"ק (דף ע"ה) מוכח דהיכי דלא מפטר משום מודה בקנס פטור הודאתו נמי לאו הודאה היא. דפריך למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור. ממעשה דרבי גמליאל שסימא עין טבי עבדו והיה שמח ומצאו לרבי יהושע אי אתה יודע שטבי עבדי יוצא לחירות אמר לו למה שסמית את עינו אמר לו אין בדבריך כלום שאין לך עדים. הא יש לו עדים חייב שמעינן מינה מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב. ומשני שאני רבי גמליאל שחוץ לב"ד הודה. וכן התם קאמר להאי תנא שאמר שכבר אין לך עדים סבר חוץ לב"ד אודי. ואם איתא דהיכי דלא מהני הודאתו לפטור מכל מקום הוי הודאה לחיוב. והודאת בע"ד כמאה עדים דמי. והעבד תפוס בעצמו אפילו דהודאתו דר"ג הוי חוץ לב"ד מהני תפיסתו. ומודה בקנס לא הוי כיון שהודה חוץ לב"ד. א"כ מוכח היכי דליכא עדים כלל ודאי הודאתו לאו הודאה כלל לחיוב ופטור ולא מהני תפיסה בזה עי"ש:
ולענ"ד נראה ליישב זה דהא קיי"ל כהני מ"ד כר"ש ור"א ור"ע יוצא בשן ועין צריך גט שחרור כדאיתא ביו"ד (סי' רס"ז סעי' כ"ז). והיכי דבאו עדים בב"ד מומחין דהפיל שן עבדו או סימא את עינו. בע"כ צריך לשחררו וליתן לו גיטא דחרותא וכייפינן לרבו ע"ז. אע"ג דהמשחרר עבדו עובר בעשה הכא התורה חייבו לשחררו. גם לפמ"ש התוס' בגיטין (דף ל"ח) ד"ה כל המשחרר עבדו עובר בעשה כתבו. והא דאמר לקמן (דף מ') מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה ומסקינן דאם אמר בלשון שחרור כופין היורשין לכתוב לה גט שחרור וכן בירושלמי אמרינן בהדיא דאי אמר שחררו משחררין. התם כיון דאין היורשים רשאין להשתעבד בה משום מצוה לקיים דברי המת ולא קרינן בה לעולם בהם תעבודו משום נתינת גט לחודא ליכא איסור עשה עכ"ל. א"נ כיון שיוצא בשן ועין דנפקע שעבודו רשאי ליתן גט דחרותא. אבל היכי דהפיל שן עבדו או סימא את עינו בזמה"ז דליכא מומחין דלא מגבין בבבל דיני קנסות רק היכי דתפס לא מפקינן מיניה. והכא העבד תפוס בעצמו. אפ"ה אסור לרב ליתן לו גיטא דחרותא משום איסור עשה דמשחרר עבדו עובר בעשה. אע"ג דכתבו התוס' דבנתינה לחודי ליכא איסור עשה כיון דאינו יכול להשתעבד בה. שאני הכא דמה שאינו יכול להשתמש בעבד הוא רק משום שהעבד תפוס בעצמו. ודומה לאלם שאינו יכול להוציא שעבוד ממנו. אבל מכל מקום לא נפקע השעבוד מרבו. דקנס לא הוי חיוב רק משעת העמדה בדין בב"ד מומחה שמחייבין אותו ואפילו לצאת ידי שמים אינו מחוייב כדאיתא בירושלמי דכתובות (פ"ג ה' יו"ד). ואי הוי יכול לתפוס העבד ולהשתמש בו הוי מהני תפיסתו דבקנס גמור מהני התפיסה מה שחזר המזיק ותפס מיד הניזק. א"כ לא דמי להא דכתבו התוס' בגיטין דבנתינת גט לחודי ליכא איסור עשה. דהתם נפקע השעבוד לעולם בכל ענין דאינו יכול להשתמש בעבד. משא"כ האידנא דאין דנין דליכא מומחין. אע"ג דהפיל הרב שנו של עבד. אסור להרב ליתן לו גט שחרור דעובר בעשה. דהא גוף השעבוד לא נפקע ממנו כל כמה דלא חייבוהו ב"ד מומחין. אלא משום דהעבד תפוס בעצמו ומוחזק בזה אינו יכול להשתמש בו. א"כ בגט שחרור דהרב מוחזק בו. ואם כפה עבדו והשתמש בו אין מוציאין ממנו דמי מלאכתו דהרב יכול לתפוס ממנו השעבוד. א"כ אסור להרב ליתן לו גט שחרור דעובר בעשה דהוי כמפקיע הרב שעבודו של עבד ועובר בלעולם בהם תעבודו. והוא נכון בסברא בעזה"י:
א"כ א"ש הא דקאמר רבי יהושע לרבי גמליאל אין בדבריך כלום שכבר אין לך עדים ולא מהני הודאתו דחוץ לב"ד אודי. דעיקר כוונת רבי גמליאל כאשר מצא עילה לשחרר טבי עבדו. שיהי' ישראל גמור ויתחייב במצות ככל ישראל להיות בן חורין. היה שמח כמ"ש רש"י לפי שעבד כשר הי' והי' רבי גמליאל מתאוה לשחררו. אלא שהמשחרר עבדו עובר בעשה. ע"כ שפיר קאמר לי' רבי יהושע שאין לך עדים והודאתך לאו הודאה דחוץ לב"ד הוי. אע"ג דמהני לגבי עבד שהוא תפוס בעצמו. מכל מקום עיקר שמחתו של ר"ג שיצא לחירות. דלא הי' מקפיד ר"ג על שימוש עבדו טבי. וכיון דחוץ לב"ד אודי ואין לך עדים א"כ אי אתה רשאי לשחררו ליתן לו גיטא דחרותא דבזה הרב תפוס וא"כ אם ישחררו בגט שחרור אכתי עובר בעשה דמפקיע שעבודו לגמרי. והסמ"ע והד"מ שכתבו דאפילו בלא באו עדים כלל מהני הודאתו לחיוב. דמהני מה שהעבד תפוס בעצמו שאינו יכול לכוף עבדו להשתעבד בו. או דמיירי בשאר קנסות היכי דתפס מהני. אבל ליתן גט שחרור לעבדו שהפיל שנו דליכא ב"ד מומחין. והוי הודאתו שלא בפני ב"ד. אסור ליתן גט שחרור משום דבזה הרב מוחזק כנלע"ד:
אך קשה דהר"ן בקידושין (דף כ"ד) כתב אע"ג דיציאת שן ועין וראשי אברים קנסא הוא ובעי ב"ד מומחין וליכא א"כ למה כתב הרי"ף שמועות הללו שבעבד כנעני. כתב הרמב"ן דהיינו טעמא משום דקיי"ל בקנסא אי תפס לא מפקינן מיניה וכיון דהעבד תפוס בעצמו מכיון שהפיל שנו לא יהבינן לי' רשותא לאשתעבודי ביה ומשמתינן לי'. עד דכתב לי' גיטא דחרותא. וכ"כ הר"ן בגיטין (דף מ"ב) דאע"ג דאין דנין דיני קנסות בבבל מכל מקום אם תפס לא מפקינן מיני'. והכא העבד תפוס בעצמו לפיכך אינו רשאי להשתעבד ביה. ועדיף לעבד טפי כשאין דנין דיני קנסות לפי שאין האדון יכול להפטר משום מודה בקנס שהמודה בקנס אינו פטור עד שיודה בב"ד וליכא ב"ד. לפיכך כיון שהעבד תופס בעצמו זכה וכופין את רבו למכתב גט חירות עכ"ל. והוא דעת יש מי שכתב (שהובא ביו"ד סי' רס"ז סעי' מ') שמשמתין אותו עד שיכתוב לו גט שחרור שהביא המחבר:
ולפמ"ש תקשי דהיאך יכול לכוף לרבו בזמה"ז דליכא מומחין ליתן גט שחרור דעובר בעשה דלעולם בהם תעבודו. דהא מה שאינו יכול להשתעבד הוא משום שהעבד תפוס בעצמו. ואם הי' יכול הרב לתפוס ולהשתמש בעבדו לא היו מוציאין מעשי ידיו של מלאכת העבד מרבו. דבקנס גמור מהני תפיסה מיד הניזק שתפס דלא זכי עד שעת העמדה בדין שחייבו אותו ב"ד מומחה. ואם יתן לו רבו גט שחרור מדעתו הוי כאלו הוא משחרר אותו לגמרי דמפקיע השעבוד של העבד ועובר בעשה:
ואפשר לומר דהרמב"ן והר"ן ס"ל ג"כ כמ"ש. דיש לחלק דוקא היכי דליכא עדים כלל והוי רק הודאתו בזמה"ז דליכא מומחין. או דאודי בזמן מומחין וליכא עדים חוץ לב"ד. איכא איסורא לשחרר ליתן לו גט שחרור. אע"ג דהתפיסה מהני מה שהעבד תפוס בעצמו. דלא יהבינן לי' רשות להשתמש ביה. אסור לו ליתן גט שחרור. משום דלעולם לא יוכל לבוא שיצא ממנו העבד בע"כ לחירות. דאם יודה בב"ד מומחה אזי יהי' פטור משום מודה בקנס פטור. ואז פשיטא דאסור לשחררו כיון דהתורה פטרתו. והוי כמו שלא הי' עליו חיוב כלל וזכות לעבד. וגם השתא דליכא מומחין לדונו לפטרו משום מודה בקנס פטור. ולא מהני הודאתו אלא לתפיסתו של עבד דהוא תפוס בעצמו מטעם הודאת בע"ד. אבל מכל מקום איסורא גבי רב נתן לו גט שחרור. דבזה הרב תפוס ומוחזק בגט שחרור כמ"ש. אבל אם איכא עדים שהפיל שן עבדו או סימא את עינו. אע"ג דהשתא ליכא מומחין למדייניה. מכל מקום אם היו מומחין הוי יוצא העבד בע"כ דאדון לחירות גמור. רק השתא ליכא דיינים שיקבלו העדות ולדונו מכל מקום לאו איסורא איכא על הרב לשחרר בגט שחרור. ע"כ כייפינן להרב ליתן לו גט שחרור ומשמתינן לי':
ומה שכתב הרמ"א (ביו"ד סי' רס"ז סעי' מ'). וה"ה בהודה האדון מעצמו. קאי אריש דברי המחבר בש"ע שכתב יציאת העבד בראשי אברים אעפ"י שהוא קנס נוהג בזמה"ז. שאם באו עדים בדבר שאינו יכול להשתמש בו. וע"ז כתב הרמ"א וה"ה שהודה האדון מעצמו (שלא באו עדים). רק האדון הודה בזה לא הוי מודה בקנס דפטור משום דלא הוי הודאתו בב"ד מומחה כמ"ש הרמב"ן והרא"ש. וג"כ אינו יכול להשתמש בו אבל ליתן גט שחרור אין כופין אותו בזה. ובלבוש כתב ה"ה היכי שהודה האדון מעצמו כופין את האדון לכתוב גט שחרור. וזה אינו כמ"ש. ועי' שם בט"ז (ס"ק ט"ו) שהוכיח מלשון הטור דכמו שהרב אינו יכול לכופו להעבד בדין להשתעבד בו. כיון שיש לו עדות שהפיל שינו והעבד תפוס בעצמו. כן העבד אינו יכול לכוף להרב שיכתוב לו גט שחרור. דבזה מקרי העבד מוציא מרבו. ע"כ אמרינן דאין לכ"א כפי' זע"ז. זה לא ישתעבד בו וזה לא יכתוב לו גט שחרור. ולפמ"ש איכא ג"כ איסורא לרב לכתוב לו גט שחרור. משום דקנס זה שעבד יוצא לחירות אינו חיוב עד שמחייבין אותו בב"ד מומחין ואפי' לצאת יד"ש פטור. בין אם יש עדים או אין עדים ובעצמו יודע האמת שהפיל שינו. דלא הוי כשארי ממון דלא אברי סהדי אלא לשקרי וצריך ב"ד רק לכופו ולהוציא גזילתו ממנו. משא"כ בקנס עיקר החיוב מתחיל עד שיחייבו אותו ב"ד מומחין. ומזה הטעם צדקו דברי הסמ"ע והש"ך בחו"מ (סי' א' ס"ק י"ז) שהשיגו על הע"ש דאפי' בלא תפיסה דמשמתין לי' עד שיפייס בע"ד ואין מתירין לו עד שיתן קרוב לכפל וד' וה'. דדוקא בחובל בחבירו דאין דנין שאין בו ממון יותר תקינו לנדות. דאל"כ כ"א ילך ויחבול ויזיק לחבירו. משא"כ בכפל וד' וה' דבלא"ה מחוייב לשלם הקרן עי"ש. ולפמ"ש דבקנס כפל וד' וה' דליכא חיובא כלל קודם שיחייבו אותו ב"ד מומחין ואפי' לצאת ידי שמים פטור היאך יכולין לנדות אותו:
סימן פג
הרמב"ם (בפ"ג מס' גניבה ה' ח' ט') מי שהודה בקנס ואח"כ באו עדים אם הודה בתחילה בפני ב"ד ובב"ד פטור. אבל אם הודה חוץ לב"ד או שהודה בפני שנים בלבד ואח"כ באו עדים הרי זה משלם קנס על פיהם. כיצד הודה בב"ד שגנב ואח"כ באו עדים שגנב פטור מן הכפל שהרי חייב עצמו בקרן קודם שיבואו עדים. אבל אם אמר לא גנבתי שפטר עצמו מן הכל ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי או מכרתי אם באו עדים אח"כ שטבח או מכר משלם תשלומי ד' וה' וה' לפי שפטר עצמו מכלום עד שבאו עדים. והמגיד משנה כתב דפסק כרב המנונא בב"ק (דף ע"ה) דאמר רב המנונא מסתברא מלתא דרב באומר גנבתי ובאו עדים שגנב פטור שהרי חייב עצמו בקרן. אבל אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום. וכן ס"ל לרב אשי הכי. ותמה בזה המשנה למלך דהרמב"ם כאן פסק כרב וכרב המנונא. ובפ"ט מה' שבועות (ה' ד') המשביע עדי קנס וכפרו פטורין משבועות התורה מפני שאם קדם הנתבע והודה בקנס יפטר מלשלם. וע"כ מיירי הרמב"ם במידי דהוי קנס לחודי. דאל"כ ודאי חייבין העדים משום כפירת ממון דאית ביה. ולפי מה שפסק הרמב"ם במידי דהוי קנס לחודי אם מודה לא יפטר אם אח"כ באו עדים שהרי פטר עצמו מכלום:
וד תמה המל"מ משבועות (דף ל"ג) איבעיא להו משביע עדי קנס אליבא דרבי אליעזר ב"ר שמעון לא תבעי לך דאמר יבואו עדים ויעידו. כי תבעי לך אליבא דרבנן דאמרו מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור. וכרבנן דהכא דאמרי גורם לממון לאו כממון דמי. מאי כיון דאלו מודה מפטר לאו ממונא קא כפר ליה. או דלמא השתא מיהו לא אודי. ת"ש משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק והא חצי נזק קנסא כמ"ד פלגא נזקא ממונא. והא היכי דפטר עצמו מכלום אליבא דכ"ע מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב. והיכי דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב לא תבעי לי' כדאמר אליבא דר"א ב"ר שמעון לא תבעי לך. א"כ מאי פריך מחצי נזק הא חצי נזק פטר עצמו מכלום. ותי' המל"מ דסוגיא זו דשביעית אזלא אליבא דשמואל בב"ק (דף ע"ה) דאמר דר"א ב"ר שמעון ורבנן פליגי בזה אי מודה בקנס ואח"כ באו עדים דרבנן ס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור. וראב"ש דאמר יבואו עדים ויעידו ס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב כדאמרינן התם. ושמואל אמר לך לאו ר"א ב"ר שמעון דקאי כוותי. ורבנן ס"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור. ואליבייהו בעי בשבועות אבעי' משביע עדי קנס מהו. ומוכרח הוא דאליבא דשמואל אזלא בשבועות מדקאמר אליבא דרבי אליעזר ב"ר שמעון לא תבעי לך. ולרב לא פליגי רבנן ור"א ב"ר שמעון בזה. אלא דלכ"ע מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ורבי אליעזר ב"ר שמעון דאמר יבואו עדים ויעידו דוקא היכי דמודה משום בעתותא דעדים. אבל הכא דמודה בעצמו אפילו רבי אליעזר ב"ר שמעון מודי כדאמרינן התם בב"ק שם:
ודבריו דחוקים דמניין להש"ס לשמואל דאמר דרבנן ס"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אפי' היכי דפטר עצמו מכלום ובאו עדים פטור ופליגי בזה ג"כ על רב. ודלמא ס"ל לשמואל ג"כ כרב דלרבנן דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור הוא דוקא היכי דחייב עצמו בקרן ולא היכי דפטר עצמו מכלום. והיכי פריך בפשיטות מחצי נזק קנס. והנה כבר עמד בזה הרש"ל ביש"ש בב"ק (דף ע"ה) בסתירת דברי הרמב"ם וסוגיית הש"ס דשבועות (דף ל"ג). וע"כ יצא לחלוק על הטור והר"ן והפוסקים דכל מודה בקנס אע"ג דלא מחייב עצמו במידי דהוי מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור. רק הכא באומר תחילה לא גנבתי ואטביחתו הודה. א"כ הודאתו הי' כדי לפטור עצמו מקודם שיבואו העדים. כה"ג מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב ע"ש:
ולעד"נ ליישב לפמ"ש הרב המ"מ (בפ"ט מה' נזקין ה' י"א) ניזק אומר הגדול הזיק את הגדול והקטן את הקטן והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק את הגדול וגדול את הקטן כו' המוציא מחברו עליו הראיה כו' ואם תפס הניזק הרי משלם לקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן כמו שהודה המזיק. וכתב המ"מ והוא ודאי בשניהם תמין. ואע"ג שהמודה בקנס פטור כבר תירץ הראב"ד בפירושו דפלגא נזקא שאני משארי קנסות שאם תפס אין מוציאין מידו והוא דעת רבינו ז"ל. וטעמא של הראב"ד בזה משום שכל הקנסות לא הוי פסידא לתובע כמו אונס ומפתה דמשלם בושת ופגם וגם משלם חמשים סלעים או בטביחה ומכירה דאע"ג דמשתלם הקרן חייבה התורה אותו ביותר בד' וה'. משא"כ בפלגא נזקא דהוי פסידא לתובע דהניזק מפסיד פלגא נזקא ע"כ מהני תפיסה אע"ג שהודה המזיק. וגם הרשב"א בחידושיו בב"ק (דף ל"ה) כתב בשם הראב"ד דפלגא נזקא קנסא שאני משארי קנסות דעלמא. דהכא קרנא הוא וכי אתי לב"ד ומודי זיל שלים אמרינן ליה. ומפרש הרשב"א דבריו דזיל שלים אמרינן לי' אבל כפויי לא מכפינן דאינו משלם עפ"י עצמו בע"כ רק לצאת ידי שמים מחוייב ע"ש ולא דמי לשארי קנסות דאמדינן בירושלמי דכתובות (פ"ג ה' יוד) דאין אומרים בקנסות צא ידי שמים. דהכא כיון דהפסידו קרנא ע"כ אפי' פלגא נזקא דהוי קנסא אי אודי נפטר מ"מ לצאת ידי שמים חייב:
והנה הרמב"ם (פכ"א מה' עדות ה' ד') כתב העידו שסימא את עין עבדו ואח"כ הפיל את שינו והוזמו ונמצא הדבר בהיפך שהאדון הפיל את שינו ואח"כ סימא את עינו משלמין דמי עין לעבד. (והוא כיון שהעידו שסימא את עינו ואח"כ הפיל שינו בסימא את עינו יוצא לחירות וכשהפיל שינו אח"כ אינו נותן לו רק דמי מועט בעבור שינו. והפסידו הרבה שהי' חייב ליתן לו דמי עינו כשהי' המעשה שהפיל שינו ואח"כ סימא את עינו ע"כ צריכין לשלם ההפרש שיש בין דמי שינו לדמי עינו). וכתב הכ"מ אעפ"י שהרמב"ם פסק (פ"ד מה' חובל ומזיק ה' י"א) כל עבד שיוצא לחירות ועדיין לא הגיע גט שחרור לידו אין לו קנס כו' לפיכך המפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו. ואם תפס אין מוציאין מידו. משום דהוי אבעי' דלא אפשיטא בגיטין (דף מ"ב) מעוכב גט שחרור יש לו קנס או אין לו קנס. וזהו השגת הראב"ד על הרמב"ם). משום שהרי הפסידוהו אפילו יתפוס לא יועיל ודבר קרוב הוא לתפוס דתפיסה בעדים הוא דבר קל. וכיון שכן משלמין לו העדים ע"ש. ורש"י כתב בב"ק (דף ע"ה) בד"ה שהרי פטר עצמו מכלום. כלומר אין זה הודאה שהרי אינו בא להשיב כלום בהודאתו דיודע הוא דמודה בקנס פטור. הלכך לפטור עצמו נתכוין. א"כ יש לומר דזהו דוקא בשארי קנסות דלא מהני תפיסה אחרי שהודה בקנס דפטור. משא"כ בפלגא נזקא קנסא דאע"ג דהודה בזה ומודה בקנס פטור מ"מ אם תפס אין מוציאין מידו כמ"ש הה"מ. א"כ לא מקרי פוטר עצמו מכלום שהרי בהודאתו מתחייב דאם יתפוס אח"כ הניזק אינו מוציאין מידו אע"ג דליכא עדים כלל על הנגיחה ותפיסה בעדים הוא דבר קל כמ"ש הכ"מ שיכול לתפוס אפילו בעדים. א"כ מתחייב עצמו בהודאתו לגבי תפיסה דהניזק בעדים דאין מוציאין אותו מידו:
ולפ"ז לדברי הראב"ד בחצי נזק קנס דהוי הפסד בקרנא מהני תפיסה אע"ג שהודה המזיק לא מקרי מודה בקנס דפטור דלא יועיל תפיסה. א"כ ה"ה בשלשים של עבד מהני ג"כ תפיסה אע"ג שהודה בקנס. דלא מבעיא אם העבד היה שוה יותר א"כ מפסיד בעל העבד. ודמי ממש לחצי נזק קנס דמהני תפיסה משום דיש לומר קרנא אית ליה גבי. אלא אפילו דהעבד הי' שוה רק סלע מ"מ מהני תפיסה לדמי העבד. דזה לא הוי קנס דהא הפסידו דמי העבד ומהני תפיסה. א"כ כה"ג ג"כ לא מקרי פוטר עצמו מכלום דמתחייב בהודאתו לגבי תפיסה שיתפוס בעל העבד אפי' בעדים דהוי דבר קל אחרי הודאתו:
וא"כ א"ש הסוגיא דשבועות (דף ל"ג) דאבעי' להו משביע עדי קנס מהו כיון דאלו מודה מפטר לאו ממונא קא כפר לי'. מיירי בהני קנסות בחצי נזקא קנסא או בשלשים של עבד דכה"ג לא מקרי פוטר עצמו מכלום דמהני הודאתו למפטר משום מודה בקנס משום דמתחייב עצמו לגבי תפיסה. ע"כ אם הודה ואח"כ באו עדים פטור. [והא דפריך בשבועות (שם) מהא דמשביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שהוציא איש פלוני שם רע על בתי חייבין. הודה מפי עצמו פטור. (דקס"ד דאפי' באו לאחר שהודה פטור וקתני המשביע את העדים קודם הודאתו חייבין אלמא משביע עדי קנס חייבין כמ"ש רש"י). אע"ג דמוציא שם כולה קנס א"כ פטר עצמו מכלום הוא. יש לומר כיון דקיי"ל דמוציא שם רע שותה בעציצו ולא יוכל לשלחה כל ימיו וחיובא דלו תהי' לאשה א"כ מתחייב הוא בהודאתו בהא דשותה בעציצו אפי' חגרת וסומא. ושוויא נפשה חתיכה דאיסורא דלא יוכל לשלחה. דדוקא לענין קנס פטר רחמנא מודה בקנס. א"כ לא הוי פוטר עצמו מכלום בהודאתו וא"ש]. וכן הרמב"ם (בפ"ט מה' שבועות ה' ד') דמשביע עדי קנס וכפרו פטורין משבועת התורה מפני שאם קדם הנתבע והודה פטור מלשלם מיירי נמי כה"ג דמיירי הש"ס דפטור אם הודה אף דאח"כ באו עדים. משום דלא מקרי בזה פוטר עצמו מכלום דמתחייב א"ע לגבי תפיסה דבקל יכול לתפוס:
ובזה א"ש בתוס' ב"ק (דף מ') ד"ה ולימא לי' אם תם הוי מודינא ומפטר הך פרכא ליתא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב. וקשה הא אפילו למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור הא חצי נזק פטר עצמו מכלום א"כ לכ"ע אפילו למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור כיון דלא מתחייב במידי ופטר עצמו מכלום חייב וכמ"ש התוס' בב"מ (דף ל"ד) וכן הלכה ע"ש. וכן רש"י פי' (דף ט"ו) פלגא נזקא רב פפא אמר ממונא רב הונא בריה דרב יהושע אמר קנסא. ורש"י ד"ה ממונא דין הוא שישלמנו ואינו קנס. ונפקא מינה אי מודי קמי דאתי סהדי לא מפטר. קשה דמשמע למ"ד דפלגא נזקא קנסא אי אודי קמי דאתי סהדי פטור. קשה הא פלגא נזקא פוטר עצמו מכלום אפילו למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור בחצי נזק קנס חייב אם באו עדים דלמפטר נפשי' הודה א"כ ליכא נ"מ רק בהודה ולא באו עדים כלל. ולפמ"ש א"ש דפלגא נזקא שאני משארי קנסות כמ"ש הראב"ד והה"מ דמהני תפיסה אחר הודאתו. א"כ כה"ג לאו פוטר עצמו מכלום דמתחייב עצמו לגבי תפיסה בעדים דהוא דבר קל לתפוס. ע"כ למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור גם למ"ד פלגא נזקא קנסא פטור:
שוב מצאתי בתשו' נודע ביהודא תנינא (חלק אהע"ז סי' כ"ג) הביא דברי הרש"ל מיש"ש ב"ק (דף ע"ה) מסתירת דברי הרמב"ם וסוגיא דשבועות. וכתב הנודע ביהודא דמפלגא נזקא קנסא מעיקרא קושייתו ליתא. משום דאם מודה בב"ד ששורו נגח אע"ג שאינו משלם עפ"י עצמו מכל מקום מותרה הוא עפ"י עצמו בפני ב"ד לשמור שורו. ואם נגח עוד שני פעמים יחשב מועד. ע"כ מתחייב עצמו בזה שממהר שורו להיות מועד אם יגח עוד שני פעמים. ולכך פטור אפילו באו עדים אח"כ דלא מקרי פטר עצמו מכלום ע"ש. הנה גם אנכי חשבתי סברא זו והדרנא בי. דהתוס' בב"ק (דף כ"ד) ד"ה במכירין בעל השור תימה דלא משני שאין מכירין שור המנוגח. אי נמי שנגח שור של הפקר או שור של עכו"ם. או שהעידו שנגח שוורים של עצמו. ואומר ר"י דשמא אין העדאה מועלת אלא בפני חיוב לכך לא מצי למימר שאין מכירין שור המנוגח דאי אין מכירין שמא הוי דעכו"ם או דהפקר עכ"ל. א"כ ה"ה היכי דהוי מודה בקנס דפטור מתשלומין לא נחשב מועד אם יגח עוד שני פעמים דלא חשיב העדאה עפ"י עצמו שהודה בב"ד ופטור. דלא מקרי העדאה דמועלת אלא בפני חיוב:
ועפ"ז שכתבנו יתיישב ג"כ הסוגיא דגיטין (דף מ"ג). איבעיא להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור תבעי לרבי מאיר תבעי לרבנן תבעי לרבי מאיר עד כאן לא קאמר רבי מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתי אבל הכא מי יימר דמנגח ואם תמצא לומר דמנגח דלמא מודה ומפטר דקשה ג"כ דהכא בעבד פוטר עצמו מכלום לא מהני הודאתו ודוחק לומר דסוגיא אזלא להני דאמרי דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אפי' היכי דפוטר עצמו מכלום כמו דס"ל לרבא בב"ק (דף ע"ה). וביותר תמוה דברי הה"מ (ברמב"ם פכ"ג מה' מכירה ה' ג') שכתב הרמב"ם המוכר עבדו לקנס שאם יוגח ויומת שיהי' הקנס ללוקח הרי זה ספק ולא קנה ואם תפס הקנס אין מוציאין מידו. וכתב המ"מ בעיא דלא אפשיטא. ודקדקו המפרשים למה אינו מכור כגוף לפירותיו ויש מי שתירצו כיון דאיכא תרי ספיקי מי יימר דמינגח ואם תמצא לומר דמינגח דלמא מודה ומפטר א"כ אינו כגוף לפירות. והוא תמוה דלדידן דקיי"ל דפוטר עצמו מכלום לא הוי מודה בקנס א"כ הכא ליכא תרי מי יימר. ולפמ"ש א"ש דהכא בשלשים של עבד דודאי היכי דהעבד הי' שוה יותר משלשים סלעים דהוי פסידא לבעל העבד. א"כ דמי לפלגא נזקא קנסא כיון דאינו משתלם כפי נזקו מהני תפיסה כמ"ש הראב"ד והרשב"א דקרנא אית לי' גבי. דלא דמי לכל שארי קנסות בכפל ד' וה' או באונס ומפתה דקרן שלו לקח אלא דחייבו התורה ביותר מקרנו ע"כ מהני הודאתו ולא מהני תפיסתו. משא"כ בפלגא נזקא דלא משתלם קרנא וכן אם הי' העבד שוה יותר משלשים סלע מהני תפיסה. ואפילו היכי דהעבד הי' שוה פחות מ"מ לדמי העבד מה ששוה הוי ממונא דמפסיד מהני תפיסה אפי' היכי שהודה דקרנא אית לי' גבי. א"כ לא הוי פוטר עצמו מכלום דמתתייב א"ע לגבי תפיסה דהוא דבר קל דיכול לתפוס בעדים כמ"ש הכ"מ דהוי זה כהפסידו העדים אותו מזיק. א"כ א"ש הסוגיא דגיטין ודברי הה"מ דאכתי איכא תרי מי יימר:
ובזה יש ליישב בכתובות (דף י"ד) מצא תינוק מושלך אם רוב עכו"ם עכו"ם ואם רוב ישראל ישראל מחצה על מחצה ישראל וקאמר התם מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא. אמר ריש לקיש לנזקין. היכי דמי אי דנגחיה תורא דידן לתורא דידיה. לימא ליה אייתי ראי' דישראל את ושקיל. לא צריכא דנגח תורא דידיה לתורא דידן פלגא משלם ואידך פלגא אמר להו אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ואתן לכון. וקשה דהא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אפילו בדיני ממונות. ובדיני קנסות לכ"ע בעי עדות שאתה יכול להזימה. א"כ כיון דאם יתזמו הני סהדי דמסהדי דנגחיה תורא דידיה לתורא דידן לא בעי שלומי דיאמרו העדים אייתי ראי' דישראל את דלמא עכו"ם הוא ורצו לחייבו רק עכו"ם דלא בעי שלומי משום כאשר זמם לעשות לאחיו כתיב. וכיון דאינהו לא משלמי לאו עדות הוי אפי' לשלם פלגא:
ולכאורה יש לומר דמיירי דהשתא נתגייר הספק שנמצא במחצה על מחצה בשעה שהעדים מעידים אעפ"י בשעה שנגח עדיין לא נתגייר הוי עדות שאתה יכול להזימה. דכיון בשעת עדותן כבר נתגייר וישראל ודאי הוי אם יתזמו העדים יתחייבו לשלם:
אך זה אינו דאיתא בסנהדרין (דף ע"ב) אמר רבי חנינא בן נח שבירך השם ואח"כ נתגייר פטור הואיל ואשתני דינו אשתני מיתתו. ת"ש ב"נ שהרג את חברו ובא על אשת חברו ונתגייר פטור עשה כן בישראל ונתגייר חייב. ואמאי נימא הואיל ואשתני. אשתני דינו ומיתתו בעינן האי דינו אשתני מיתתו לא אשתני. בשלמא רוצה מעיקרא סייף והשתא סייף אלא אשת איש מעיקרא סייף והשתא חנק. בנערה המאורסה דאידי ואידי בסקילה והא עשה כן בישראל דומיא דאשת חברו קתני. אלא קלה בחמורה מישך שייכי ועי' שם בתוס'. וא"כ לפ"ז אם שור של עכו"ם שנגח שור של ישראל ואח"כ נתגייר פטור לגמרי. דהא אשתני דינו ואשתני תשלומין דידיה דמעיקרא כשהיה עכו"ם היה דינו בע"א והשתא בשני עדים ודיינים. מעיקרא הי' משלם נזק שלם והשתא דנתגייר משלם רק חצי נזק ומגופו. ואם נאבד השור או ערק לאגמא אינו משלם כלל:
וליכא למימר דהא קלה בחמורה מישך שייכא. א"כ ה"נ פלגא נזקא מישך שייכא בנזק שלם שהי' חייב בעודו עכו"ם דבכלל מאתים מנה. דזה אינו כיון דמעיקרא הי' נזק שלם מהעליה. והשתא הוי חצי נזק ומגופו. ואם נאבד השור פטור מכלום. ודמי להא דאמרינן בב"ק (דף ל"ה) ניזק אומר מועד הזיק ומזיק אומר תם הזיק המוציא מחברו עליו הראי'. הא לא מייתי ראי' שקיל כדאמר מזיק. אמאי הא הוי טענו חטין והודה לו בשעורין ולא הוי בכלל מאתים מנה דהא תובע אמר שהמועד הזיק כיון דתם אינו משלם אלא מגופו לא הוי בכלל מן הטענה. וכן בחו"מ (סי' פ"ח סעי' י"ג) הטוען לחברו מנה הלויתיך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים זוז שנתת אותן דמים בחפץ פלוני והרי הוא קיים או שהלויתני עליו על מנת שלא להשתלם אלא מגופו לא הוי הודאה ממין הטענה עי"ש. א"כ כיון דנתגייר פעור מלשלם אפילו פלגא. א"כ ליכא למימר דמיירי דהשתא נתגייר בשעה שהעירו העדים דהוי עדות שאתה יכול להזימה. דכה"ג אפילו פלגא לאו בעי שלומי. משום דאשתני דינו ואשתני תשלומין. ודמי לאשתני דינו ואשתני מיתתו דפטור:
אך לפמ"ש הכסף משנה שהבאתי לעיל בדעת הרמב"ם (פכ"א מה' עדות) דמשלמין דמי עין לעבד אע"ג דמעוכב גט שחרור א"צ לשלם א"כ העדים לא הוי מחייבין כלל להאדון לשלם אלא אם תפס וכל כמה דלא תפס א"צ לשלם א"כ לא הפסידו להעבד. מכל מקום כיון דתפיסה בעדים הוי דבר קל לתפוס מהרב. ותפיסה בעדים הוי דבר קל לתפוס הוי כממון גמור שביקשו אותו העדים להפסידו. ע"כ משלמין מחמת כאשר זמם דמי עין לעבד. א"כ ה"נ הספק שנמצא במחצה על מחצה לא יתחייבו לשלם כאשר יתזמו משום דלמא עכו"ם הוא. מ"מ כיון דאם יתפס הספק הנמצא מהעדים הי' מהני דיאמר להו אייתו ראי' דלא ישראל אנא. דלמא ישראל אנא וחייבין אתם לשלם משום כאשר זמם. וכיון דתפיסה הוי דבר קל הוי כהפסד ממון גמור והוי עדות שאתה יכול להזימה]:
ועיין בש"ך ביו"ד (סי' רס"ז סעי' מ' ס"ק נ"א ונ"ב) שכתב הא שכתב המחבר יציאת העבד בראשי אברים נוהג בזמן הזה. שאם באו עדים בדבר אינו יכול להשתמש בו. הוא אפילו היכי שהודה קודם שבאו העדים לא אמרינן מודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור. כיון דבעינן ב"ד מומחין אין הודאתו של ב"ד של עכשיו כלום. ומסיק בשם הב"ח דלא כייפינן להאדון למכתב גט שחרור דלמא הוי כמודה לפני ב"ד כהראב"ד דהוי מודה בקנס פטור ע"ש. ולכאורה בלא"ה לא הוי מודה בקנס כלל דהא פטר עצמו מכלום דקיי"ל כרב המנונא ורב אשי וכמבואר בטור תו"מ (סי' שמ"ח). אך לפמ"ש הנימוקי יוסף בפ' מרובה בשם הראב"ד דבזמה"ז אם הודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אפי' בדברים שפטר עצמו מכלום משום כשם שאין דנין בזמה"ז דיני קנסות כך אין מקבלין עדות והוי כמו שאין שם עדות. א"כ א"ש. ועי' בט"ז חו"מ (סי' א') שתי' ג"כ קושייתו בזה. אבל אינו מוכרח לתי' זה דאפשר לומר על קושית הט"ז דהראב"ד שהובא ברא"ש ספ"ק דב"ק מיירי בהני קנסות דלא הוי פוטר עצמו מכלום גם פלגא נזקא לא הוי להראב"ד פוטר עצמו מכלום כמ"ש וא"ש:
סימן פד
תשובה לרב גדול אחד
הנה מש"כ מעכ"ת להעיר על דברת הגאון תשו' נודע ביהודא קמא (חלק אע"ז סי' ע"ב). על תשו' הרשב"א שכתב לחלק באומר אשתך זנתה עמי פלגינן דיבורו דאין אדם משים עצמו רשע. אבל אם אומר אני זניתי עם אשתך לא פלגינן דיבורו. דאם תסלק דיבורו דאני זניתי אין להנשאר בעדותו טעם. ואי דנימא דפלגינן דבורו שלא הי' לרצונו אלא לאונסו הא אין קושי אלא מדעת. ואי דאנוס הי' דאמרו לו אי לא קטילנא לך אפילו כה"ג משים עצמו רשע. דדינו יהרג ואל יעבור א"כ רשע הוא עי"ש. והביאו הסמ"ע להלכה בחו"מ (סי' ל"ד ס"ק ס"ד). דהרא"ש בתשו' הובא באע"ז (סי' י"ז סעי' ו') אנוסים שעברו דתן מחמת אונס כשרים לעדות אע"ג דחייב למסור נפשו שיהרג ולא יעבור לא מקרי רשע וכשר לעדות א"כ ה"ה באומר אני זניתי עם אשתך אמרינן דהי' לאונסו דאמרו קטלינא לך ולא לרצונו. דכה"ג לא רשע מקרי. שוב הביא הנודע ביהודא מהרב הגאון מקושטוטינא שהקשה על תשו' הרא"ש. מהא דכתובות (דף י"ט) עדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו דסבר רבי מאיר דאינן נאמנין לפוסלו. מאי טעמא אמר רב חסדא קסבר רבי מאיר וכו' חתומו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר. א"כ מבואר אע"ג דאנוס הוא אפ"ה כיון שדינו שיהרג ואל יעבור פסול לעדות ודחק ליישב זה עי"ש. ותמה מעכ"ת דבאמת דכה"ג דהוי אנוס אע"ג שדינו ליהרג ולא יעבור אינו פסול לעדות מחמת זה כמ"ש הרא"ש. מכל מקום הוא עצמו אינו נאמן לומר כך שהי' אנוס ועבר על מצות קידוש השם שהי' מחוייב להרג ולא יעבור דכה"ג משוי נפשי' רשיעא. אע"ג שאינו פסול לעדות מחמת זה עכ"ד. יפה כיון מעכ"ת בזה. ואשתמיט להנו"ב דברי הרשב"א בחידושיו בכתובות (שם). שכתב גם רב חסדא ס"ל דרבי מאיר סבר דאין לך עומד בפני פיקוח נפש רק שלשה דברים ע"ז וג"ע וש"ד מכל מקום מדת חסידות הוי דלקטלי' ולא יחתמו שקר א"כ אי לא עביד הכי משוי נפשי' רשיעא. וקסבר רבי מאיר אפילו כה"ג אין אדם משים עצמו רשע שאינו חסיד עי"ש. שוב ראיתי כי בקצוה"ח (סי' ל"ד) הרגיש בכל זה. והשיג על התומים והנודע ביהודא. שנראה מדבריהם דהיכי דלא מפסלי לעדות בזה לא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע. אלא אפילו היכי דלא פסלי לעדות רק כיון דעשו שלא כהוגן וכדין. אין אדם משים עצמו רשע לומר דעשה שלא כהלכה. וכמו עדים שאמרו אמנה הי' דברינו אין נאמנין משים דעולה הוא אע"ג דלא מצינו דמפסלי לעדות מזה שחתמו על אמנה. וע"כ אע"ג דלא מפסלי לעדות כיון דהוי שלא כהוגן אין אדם משים עצמו רשע:
אמנם אח"כ חזר הקצוה"ח מזה בספרו שב שמעתתא (שמעתא זיין פרק ה'). דמוכת מיבמות (דף כ"ה) דהיכי דלא מפסל לעדות משוי עצמו רשע. דתנן הרגתיו לא ישא אשתו הוא ניהו דלא ישא הא לאחר תנשא. והאמר רב יוסף פלוני רבעני לאונסי. הוא ואחר מצטרפין להורגו. לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת כו' רשע להיות עד חמס. וכ"ת שאני עדות אשה דאקילו בה רבנן. והאמר רב מנשה גזלן דבר תורה פסול לעדות אשה. משמע דאלו גזלן דבר תורה כשר לעדות אשה מהימן לומר הרגתיו. ואע"ג דמשים עצמו רשע. וכן משמע בהא דאמר רב יוסף לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע. ומבואר דוקא היכי דפסול לעדות הוא דאין אדם משים עצמו רשע. ודבריו תמוהים לי. דאע"ג דנימא דגזלן דבר תורה כשר לעדות אשה אכתי אמאי מהימן לומר הרגתיו. דמשוי נפשיה רשיעא. דפוסל א"ע לעדות דעלמא. ומה יועיל בזה דהשתא לעדות אשה דבא להעיד כשר מ"מ כיון דמשוי נפשי' רשיעא ופוסל עצמו לכל עדות א"כ אי אמרינן אין אדם משים עצמו רשע אינו נאמן בזה. היכי שרינן בהרגתיו דתנשא לאחרים דלא מהמנינן לי'. וע"כ משום דרב יוסף דאמר לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ס"ל דאדם משים עצמו רשע. כמו דאמרינן בממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ה"נ יכול אדם לפסול עצמו לעשות רשע דפסול לעדות ושבועה. אלא כיון דרשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ע"כ לא מהני בפלוני רבעני לרצוני. אבל בעדות אשה דרשע כשר לעדות הי' מועיל עדותו באומר הרגתיו א"כ א"ש הא דיבמות:
גם לפמ"ש בתשו' נודע ביהודא שם לפרש טעמא דרב יוסף דס"ל ג"כ אין אדם משים עצמו רשע רק ס"ל לרב יוסף דלא פלגינן דיבורי'. דמתוך שנאמן על חברו נאמן על עצמו. וא"כ ה"נ אי רשע כשר לעדות אשה מהימן לומר הרגתיו. מגו דמהימן לומר מת פלוני מהימן לומר הרגתיו. אבל אי גזלן דבר תורה פסול לעדות אשה א"כ לא מהני כמו בפלוני רבעני לרצוני. דאמרינן כיון דמהימן על חברו נאמן על עצמו אלא שהתורה פסלו דרשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד. וא"כ יש לומר גם לרב יוסף היכי דמעיד על עצמו לחודי שפיר אין אדם משים עצמו רשע אפי' היכי דלא נפסל לעדות בזה. דאינו יכול להוציא עצמו מחזקת כשרות דידיה לומר שלא עשה כתורה:
עוד כתב הקצוה"ח לפרש דברי הרשב"א בהא דאמר רב חסדא קסבר רבי מאיר אפילו בכה"ג אין אדם משים עצמו רשע שאינו חסיד. הוא דוקא היכי בתורת עדות אנוסים היינו מחמת נפשות דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא כיון דאין כתב ידם יוצא ממקום אחר יש להם מגו דאי בעי שתקי בזה סבר רבי מאיר דלא הוי מגו. כיון שלא כדין עבדי הוי לי' מגו במקום חזקה. דאמרינן מסתמא כדין וכשורה עבדי והיינו במגו לא מהימני בכך. אבל כל היכי שנאמן בתורת עדות ממש לא מפסל אלא היכי דמשוי נפשי' רשע דפסול לעדות. אבל היכי דלא מפסל לעדות דמשוי נפשי' רשיעא שפיר מקרי עכ"ד. אינו נראה לי כיון דבלא מגו מהימני לעשות עצמו רשיעא במידי דלא מפסל לעדות בהכי. ונאמן להוציא עצמו מחזקתו שעשה שלא כשורה כיון דלא מפסיל בהכי. א"כ כ"ש שיועיל היכי דיש לו מגו. ועוד דבאין כתב ידם יוצא ממקום אחר לא הוי חוזרין ומגידין כלל דכולא חדא הגדה נינהו כמ"ש רש"י ד"ה כיון שהגיד דתוכ"ד הוי חדא הגדה ועי' בתשו' הריב"ש (סי' שצ"ז) עי"ש:
ולענ"ד נראה דלעולם אין אדם משים עצמו רשע אע"ג היכי דלא פסול לעדות. ויש להוכיח זה מהא דכתב הרמב"ן (הובא בחו"מ סי' מ"ו סעי' כ"ה) אם באו עדים והעידו שבשעה שנתקיים בפניהם לא היו במעמד אחד אלא כל אחד קבל עדות בפני עצמו פסול ואין הדיינים עצמן נאמנין לומר שלא היו ביחד ושעשו שלא כדין אפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר מטעם כיון דעולה הוא לא מצי משווי נפשייהו רשיעי כמ"ש הש"ך שם בשמו (בס"ק ס'ב). א"כ מבואר אפילו באיסור דרבנן דלא מפסל לעדות בהכי וקיום שטרות דרבנן אמרינן ג"כ אין אדם משים עצמו רשע. וראיתי בתומים (בכללי מגו ס"ק ק"ה) שהביא תשו' פני משה שהתוכח עם מוהר"א ששון בזה אי אמרינן באיסור דרבנן אין אדם משים עצמו רשע עי"ש. ולא העירו מהא דתשו' הרמב"ן שכתב גס בקיום שטרות דרבנן אמרינן שאין אדם משים עצמו רשע שעשה שלא כתורה. גם כתב שס התומים הגע עצמך לרבא דבעי עד חמס. ולחד תי' בתוס' סנהדרין (דף ט') ד"ה לרצונו. אפי' בזנות כשר רק לעדות הזה מפסל דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. א"כ איך אמר רבא לרצוני ג"כ כשר דאדם קרוב אבל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע דמה בכך הא לא מפסל לעדות וע"כ אע"ג דלא נפסל לעדות מ"מ רשע דאורייתא הוא. ותמוה דהתומים סותר את דבריו מה שכתב (בסי' ל"ד) דהיכי דלא מפסל לעדות משוי נפשו רשע]. ולפ"ז ע"כ הא דכתב הג"א בפ"ק דב"מ (באות ג') הא דאמרינן אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע הני מילי דלא פסיל נפשי' לעדות. אבל הכא איכא למימר שעשה תשובה שאינו רוצה להביא חולין בעזרה. לאו דוקא דלא פסיל נפשי' לעדות דאפי' היכי דלא מפסיל לעדות בעבירה זו ג"כ אינו נאמן לפסול נפשו לומר שעשה שלא כתורה לגרוע חזקת כשרות דידי':
גם יש להוכיח מדברי הראב"ד הובא בר"ן כתובות (דף ע"ב) גבי עוברת על דת דמאכילתו שאינו מעושר פריך היכי דמי אי דידע נפרוש אי דלא ידע מנא ידע. וכתב הראב"ד הא דלא מוקי לה במודה משום דאינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע. והר"ן כתב ולא נראה דלהפסיד כתובתה ודאי דנאמנת דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי. א"כ מוכח מדברי הראב"ד אפי' באשה אמרינן אין אדם משים עצמו רשע אע"ג דאשה בלא"ה פסול לעדות. וע"כ דלעולם אמרינן אין אדם משים עצמו רשע ולא תלי' אם מפסיל עדות משום זה או לא. (ומזה מוכח ג"כ לפמ"ש הה"מ (בפרק כ"ד מה' אישות ה' י"א) דמאכילתו שאינו מעושר מיירי אפי' בזמה"ז דהוי מדבריהם. ועי' בחמ"ח באע"ו (סי' קט"ו ס"ק ב'). ולהראב"ד הא דלא מוקי במודה משום דאין אדם משים עצמו רשע א"כ מוכח אפי' באיסור דרבנן ג"כ אמרינן הכי]. אך אפשר לומר בזה דגם באשה אמרינן דאין אדם משים עצמו רשע דפוסלת עצמה לעדות שהאשה כשרה לה כמו בעדות סוטה אחרי קינוי וסתירה ולעדות מיתה שמת בעלה של פלוני דהאשה נאמנת בזה ורשע דאורייתא אינו נאמן גם פוסלה עצמה לשבועה:
ולכאורה יש להקשות בהא דיבמות (דף כ"ה) דקאמר התם הרגתיו לא ישא את אשתו. הוא ניהו דלא ישא את אשתו הא לאחר תנשא. והאמר ר"י פלוני רבעני לרצוני וכו' והתורה אמרה אל תשת רשע עד. לפמ"ש דרב יוסף ס"ל דאדם משים עצמו רשע. רק דאינו מעיד על הרובע משום דהוי רשע. הא זהו דוקא במידי דבעי עדות גמור בב"ד. ע"כ כיון דהוי רשע פסול לעדות. אבל גבי אשה שמת בעלה דבעינן רק אמיתת הענין והוכחה שמת בעלה ע"כ כל הפסולין כשר לעדות זה. וכיון דאמרינן דאדם משים עצמו רשע ומהמנינן לי' בזה ע"כ הענין אמת. ע"כ בהרגתיו תנשא לאחר. וכן בהא דקאמר וכ"ח שאני עדות אשה דאקילו בה רבנן והאמר רב מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה גזלן דדב"ת פסול לעדות אשה. קשה הא אפילו דגזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה מ"מ זהו מוכח דבעדות אשה לא בעי עדות גמור. דהא קרובים ואשה לאו בני עדות נינהו. גם מסל"ת אקילו בה רבנן דלא הוי רק הוכחה בעלמא דמת בעלה משום דהכא בעינן אמיתת הענין ולא עדות גמור. א"כ כיון דמהמנינן לי' שהרגו והענין אמת דמשוי נפשי' רשע א"כ ממילא מותרת להנשא לאחר:
ואי אמרינן דרב יוסף ס"ל ג"כ דאין אדם משים עצמו רשע. אלא דס"ל דלא פלגינן דיבורו. ומתוך שאינו נאמן על עצמו אינו נאמן גם על חברו. וכיון דמשקר על עצמו דלא מהימנינן ליה דאין אדם משים עצמו רשע אינו נאמן גם על גוף הענין דמת פלוני. אכתי תקשי הא דקאמר וכ"ת שאני עדות אשה דאקילו בה רבנן. וכן הא דקאמר אמר לך רב יוסף אנא דאמרי אפי' לרבנן ושאני עדות אשה דאקילו בה רבנן. ורב מנשה דאמר כרבי יהודא. ורב יוסף לית ליה דרב מנשה. הא כיון דס"ל לרב יוסף דאין אדם משים עצמו רשע. א"כ לא מהני מה דרשע כשר לעדות אשה כיון דא"א משים עצמו רשע ולא מהימנינן כלל שהרג ולא פלגינן דבורו. ומתוך שאינו נאמן על עצמו אינו נאמן גם על חברו:
גם אי נימא דרב יוסף ס"ל דאין אדם משים עצמו רשע ולא פלגינן דיבורו. ומתוך שנאמן על חברו מהימן גם על עצמו רק משום דהוי רשע דפסול לעדות ע"כ לא מהני בפלוני רבעני לרצוני כמ"ש הנודע ביהודא. א"כ קשה מאי פריך מהא דאמר רב יוסה פלוני רבעני לרצוני רשע הוא. וכן מאי דקאמר וכ"ת שאני עדות אשה דאקילו בה רבנן והאמר רב מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשם גזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה כיון דבעדות אשה לא בעינן עדות גמור רק הוכחה ואמיתת הענין. ורב יוסף מתוך שנאמן על חברו נאמן על עצמו אלא שהתורה אמרה אל תשת רשע עד. וכיון דנאמן שהרגו מתוך שנאמר דמת פלוני ונהרג ע"י אחר נאמן גם על עצמו א"כ הענין אמת. א"כ ממילא כה"ג אע"ג דהוי רשע דאורייתא מועיל העדות:
וכה"ג קשה לי לפרש"י והרמב"ם בפירוש המשניות דרבי יהודא דאמר הרגתיו לא תנשא אשתו. משום דס"ל אדם משים עצמו רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד. ורב מנשה דאמר גזלן דבר תורה פסול לעדות אשה ס"ל כרבי יהודא. כיון דמהמנינן לי' לעשות עצמו רשע ואמרינן דהענין אמת במה דמשים עצמו רשע. א"כ ממילא מותרת להנשא בעדותו. דלא בעינן הכא רק אמיתת הענין והוכחה דמת בעלה:
לכן נראה לענ"ד דאע"ג דאמרינן אדם משים עצמו רשע היינו דיכול לפסול עצמו לעדות כמו דמהני הודאת בע"ד בממון. מכל מקום לא נקטינן כל דבורו מה שאמר כדי שיועיל עדותו. דא"כ הוי בגדר עדות וכיון דמחזקינן ליה לרשע פסול לעדות וחיישינן למשקר. וע"כ באומר הרגתיו אע"ג דמהימן לעשות עצמו רשע מכל מקום לא מהמנינן לי' כל הענין בשלימות וחיישינן אע"ג שהרג אדם והוי רשע דיכול לפסול עצמו מחזקת כשרות דידי'. לא מאמינין לו שהרג בעל אשה זו. וכן בפלוני רבעני לרצוני אמרינן דלמא אחר ולא אותו פלוני. ולסמוך על דבריו הוי בגדר עדות דלא מהמנינן לרשע דאורייתא. וכן נראה מירושלמי דמתניתין (פ"ב ה' י"א) הרגתיו מה נפשך קטלי' החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. לא קטלי' בחיים הוא (והוא טעמא דרבי יהודא מפרש דאמר הרגתיו ולא תנשא). והוא תמוה מאי דקאמר קטלי' חשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. דזהו בחשוד מעיקרא על איסור זה אמרינן דאינו דנו ומעידו באותו דבר שהוא חשוד עליו ולא מהמנינן לי' עוד בזה אבל הכא דמהמנינן לי' לעשות חשוד מה שאמר הרגתיו א"כ ממילא לא בעינן עדותו בזה דבעינן רק הוכחה שמת. כיון דבזה הוי גופא שחשוד על הדבר דקטלי'. וע"כ דאמרינן דקטלי' ונעשה חשוד שהרג אדם מכל מקום לא מהמנינן לי' שהרג בעל אשה זו. ודלמא אחר שהרג כמ"ש. ונדחה בזה דברי הנו"ב עי"ש:
ידידו דו"ש ברוך מרדכי ליבשויץ חופ"ק סעמייאטיץ יע"א.
סימן פה
גם זה להרב הנז'
ראיתי בתשו' נודע ביהודא (סי' ע"ב שם) שתמה הרבה טל תשו' הרשב"א. שכתב באומר אני זניתי עם אשתך. לא פלגינן דיבורו שאם תסלק דבורו אני זניתי. אין להנשאר בעדותו טעם. ויסודו מדאמר בסנהדרין (דף ט') פלוני רבעני לרצוני פלוני. בא על אשתי. ולא נקט רבעתי את פלוני ובאתי על אשת פלוני וע"כ משום דכה"ג ליכא למימר דפלגינן דיבורו. שלא הי' ברצונו אלא לאונסו. דאין קישוי אלא מדעת ואם שכב מדעת הי'. ואם תאמר אכתי אפשר לאונסו דאמר לי' התקשה ואי לא קטילנא לך אכתי רשע דחייב להרג ולא יעבור. ותמה הנודע ביהודא איך נעלם ממנו מקור הגמרא במקומו דהרי שם בגמרא נקט בדין זה פלוגתא דאמוראי דרב יוסף סבר דפלוני רבעני לאונסי נאמן. לרצוני רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד. ורבא חולק עליו וסובר דאדם קרוב אצל עצמו ופלגינן דיבורו. והנה ברבעתי את פלוני אי אפשר להמצא לאונסו. דאין קישוי אלא מדעת כמ"ש הרשב"א בתשו' ההיא. וא"כ מוכרח הגמרא למנקט פלוני רבעני משום דעת ר"י דמחלק בין לרצונו ובין לאונסו. ונסתרה ראי' ראשונה של הרשב"א ז"ל עכ"ל. ואני תמה על הנודע ביהודא בזה. דהא הרשב"א בתשו' כתב ואם תאמר אכתי אפשר לאונסו. דאמרו לי' התקשה ואי לא קטילנא לך. לא היא דאפילו בהא משים עצמו רשע שאם עבר מתוך האונס מ"מ חייב הוא להרג ולא יעבור ואם עבר רשע הוא. ואם אכתי נפלוג ונימא לא לרצון אלא לאונס וכגון שנתקשה לאשתו והדביקוהו עליה לא היא דדבר רחוק הוא הוא ובכלל כי הא לא סמכינן למימר בה פלגינן דיבורו לאכשורי סהדותא למקטלי' והוא הדין והוא הטעם ברבעתי את פלוני עכ"ל וכעין זה כתבו התוס' בכתובות (דף י"ט) ד"ה א"א משים עצמו רשע. דהכא לא פלגינן דיבורו דאין לנו לומר מעצמנו דאנוסים היו מחמת נפשות דאונס נפשות לא שכיחי. אבל התם שכיח שבא על אשת איש אחר כמו על אשתו או שרבעו אדם אחר וכן בהרגתיו ביבמות (דף כ"ה) יכול להיות דאדם אחר הרגו]. וא"כ זהו שייך באומר רבעתי את פלוני לרצוני לא פלגינן דיבורו כ"כ לתלות במידי דלא שכיחי. אבל באומר רבעתי את פלוני לאונסי. שפיר יש לומר לאוקמי כה"ג בהתקשה לאשתו והדביקוהו עלי'. א"כ, קמה ראית הרשב"א על מכונה הא דלא נקט רבעתי את פלוני לאונסי נאמן וברבעתי את פלוני לרצוני אינו נאמן גם לרב יוסף וע"כ ברבעתי את פלוני לא הוי חולק רבא לומר דפלגינן דיבורי':
גם מה שתמה הנודע ביהודא על הרשב"א בתשו' בראי' שניה הא דנקט רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להורגה. ולא נקט רבא באומר באתי על אשת פלוני. דשגג הרשב"א שגגה גדולה דנעלם ממנו סוף דברי הגמרא במקומו. דפריך מאי קמ"ל דפלגינן דיבורו היינו הך מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אצל אשתו לא אמרינן קמ"ל. וא"כ עיקר הרבותא בזה דאדם קרוב אצל אשתו. והיאך ינקוט אני באתי על אשת פלוני דזהו פשיטא דאדם קרוב אצל עצמו ומנין נדע דאדם קרוב אצל אשתו. ותמהני על מאור עינים הרשב"א ז"ל דנהירין לי' שבילי דתלמודא איך לא הרגיש בזה עכ"ל:
נפלאתי מאוד על הנודע ביהודא בזה אשר חשב כן על מאור עינינו הרשב"א ז"ל. וזה לשונו של הרשב"א בתשו' (סי' אלף רל"ז). ואני אומר דודאי באומר אשת פלוני זינתה עמי. הוא ואחר מצטרפין להורגה ומטעם שאמרתי דתופסין מאי דקאמר זנחה. ואין מקבלין מה דמסיק דבריו עמי. אבל באומר אני באתי על אשת פלוני מיד נתבטלה עדותו לגמרי משום דאי אפשר לומר בזה אלא לרצונו ולא לאונסו לפי שאין קישוי אלא מדעת ואם שכב מדעת הי' כו'. והוא הדין והוא הטעם ברבעתי את פלוני. והיינו דנקט להו בפלוני רבעני לרצוני ופלוני בא על אשתי. ולא נקט ברבעתי ובאתי עכ"ל. ולענ"ד ביאור דברי הרשב"א דקשי' לי' רק על הדין הראשון דקאמר רב יוסף ורבא בפלוני רבעני לרצוני. אמאי לא נקטו ברבעתי את פלוני לרצוני. או למנקט בבאתי על אשת פלוני דכה"ג ג"כ שייך למנקט פלוגתא דרב יוסף ברבעתי את פלוני לאונסי נאמן כמ"ש לעיל. לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. ורבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. או דינקוט בבאתי על אשת פלוני ג"כ לרב יוסף דמחלק בין לאונסי ובין לרצוני. ולרבא אין אדם משים עצמו רשע פלגינן דיבורו וזה עדיפא להרשב"א מרבעתי את פלוני. דאם ינקוט באתי על אשת פלוני. הוי דומיא דאידך מימרא דרבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו ולא להורגה. ה"נ במימרא הראשונה הוי למימר באתי על אשת פלוני. דאדם קרוב אצל עצמו וא"א משים עצמו רשע. וע"כ תפס הרשב"א בלשונו מעיקרא והיינו דנקט פלוני רבעני לרצוני ופלוני בא על אשתי. ולא נקט ברבעתי ובאתי וקאי על מימרא הראשונה דיהי' כאידך בבא דפלוני בא על אשתי. כן נראה לי ביאור דברי הרשב"א ולא כמו שהבין בתשו' נודע ביהודא:
עוד תמה הנודע ביהודא על הרשב"א שכתב וההיא דלדידי אוזיף בריבתא בסנהדרין (דף כ"ה) ושבקו מאי דקאמר לדידי אוזיף בריבתא עדות גמור אעפ"י שלא פירש למי. דהוא תמוה אם לא פירש למי. מה זה עדות לפסול בר בניתס על ידו. שמא לגוי הלוה שאינו נפסל. וע"כ אין הכוונה שאנו מחלקין דבריו. אלא הכוונה שאנו מחלקין היוצא מכוונת דבריו ומאמינים מה שמעיד על אחרים ואין מאמינים ע"ע עכ"ל. לענ"ד נראה דסברת הרשב"א הוא כך כיון דבאו לפסול לבר בניתוס לעדות שעבר עבירה ואמר חד קמי דידי אוזיף בריבתא וחד אמר לדידי אוזיף בריבתא. אע"ג דמסלקינן מאי דאמר לדידי מ"מ אמר שעשה איסור דעבר עבירה. ע"כ דלא הלוה לעכו"ם:
ובזה נדחה נמי מה שתמה בתשו' נודע ביהודא על הרשב"א ז"ל בהא דפלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להורגה דאדם קרוב אצל אשתו ופלגינן דבורו. ואם מסלקינן מדבריו כמ"ש הרשב"א מה שאמר על אשתי נשאר בעדותו רק פלוני בא בטלה עדותו, ואפי' אמר פלוני זנה ולא פירש עם מי איך הורגין ע"ז דלמא עם חייבי לאוין או חייבי כריתות ע"ש. ולפמ"ש א"ש כיון דבאו להורגו ע"כ מיירי באתרו ביה והתיר עצמו למיתה א"כ ע"כ דלא בא על חייבי לאוין או חייבי כריתות. וא"כ עולה תשו' הרשב"א כהוגן לענ"ד:
שוב מצאתי בתשו' נודע ביהודא תנינא (סי' ע"ז) שהשיבו בזה חכמי בראד להגאון נודע ביהודא על הא שתמה על הרשב"א דהביא ראי' דלא פלגינן דיבורו באני זניתי עם אשתך מהא דלא נקט רבא רבעתי דמוכרח הגמרא למנקט פלוני רבעני משום דעת רב יוסף דמחלק בין לרצוני ובין לאונסי וברבעתי את פלוני אי אפשר להמצא לאונסו דאין קישוי אלא מדעת כמ"ש הרשב"א. דאכתי משכחת לאונסו כמ"ש הרשב"א בהתקשה לאשתו והדביקוהו עליה א"כ גם ברבעתי משכחת לאונסו כמ"ש לעיל. והשיב להם הנודע ביהודא דביאור דבריו כך הוא. דבזה דאמר רב יוסף פלוני רבעני לאונסי דהוא ואחר מצטרפין להורגו הוא מלתא דפשיטא וליכא רבותא כלל דנאמן ועיקר רבותא דרב יוסף דאמר לרצוני רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד לאפוקי מדרבא דאמר פלגינן דיבורו. ואי הי' נקט רבעתי את פלוני לא שייך בזה פלגינן דיבורו שהרי אין קישוי אלא מדעת ולמימר דלא פלגינן דיבורו דהי' לאונסו היינו בהתקשה לאשתו והדביקוהו עלי'. זה אינו חידוש דגם רבא מודה בזה ובגמרא נקט מלתא דפליג רב יוסף על רבא. לכך לא נקט רבעתי כיון שאין קישוי אלא מדעת אין כאן מקום למפלג דיבורו כי אם במלתא דלא שכיח כמ"ש הרשב"א עכ"ל:
ואני תמה עליו דעושה מערכה מכח הדרוש. דזה גופא ראית הרשב"א ז"ל באני באתי על אשת פלוני או רבעתי את פלוני ליכא צד למפלג דיבורו משום דאי מסלקינן דיבורו דבאתי או רבעתי לא נשאר עדות כלל דלומר דפלגינן דיבורו שלא הי' לרצונו אלא לאונסו ליכא למימר דהא אין קישוי אלא מדעת. ולומר דהי' לאונסו היינו דהתקשה לאשתו והדביקוהו עלי' דכיון דדבר רחוק הוא ולא שכיחא לא אמרינן פלגינן דיבורו. וע"ז מביא הרשב"א ראי' דאי לא תימא הכי אלא גם באני זניתי עם אשתך או רבעתי את פלוני ג"כ אמרינן פלגינן דיבורו. וע"כ דפלגינן המשמעות היוצא מכלל דבריו כמ"ש התוס' והרמב"ם בפי' המשניות לנדרים (דף צ"א) היינו דאמרינן דפלוני רבע איש אחר. א"כ גם ברבעתי את פלוני יש לומר פלגינן דיבורו דפלוני נרבע אבל הוא לא רבעו ולא משגיחינן בזה אם נסלק דיבורו מה שאומר רבעתי או באתי על אשת פלוני דלא נשאר עדות כלל דא"כ אמאי לא אמר רב יוסף ורבא ברבעתי את פלוני דרב יוסף ס"ל דלא פלגינן דיבורו לחלק משמעות דבורו לומר דפלוני נרבע והוא לא רבעו. א"כ רשע הוא ואין מצטרפין להורגו. ורבא ס"ל דפלגינן דיבורו באומר רבעתי את פלוני לרצוני ומהימנינן לי' לגבי הנרבע ואמרינן איש אחר רבעו. וכיון דלא אמר רב יוסף ורבא ברבעתי את פלוני או בבאתי על אשת פלוני ע"כ דכה"ג דהוי, חד דיבורא לא אמרינן בשום צד דפלגינן דיבורו כיון דמסלקין דיבורו שאמר רבעתי או באתי לא נשאר עדות כלל ונתבטל עדותו. דליכא לחלק בזה דלא הי' לרצונו אלא לאונסו דאין קישוי אלא מדעת. ואם הי' אונס ע"י עכו"ם דאמרו התקשה ואי לא קטלינא לך אכתי רשע דהוי להרג ולא יעבור ואם התקשה לאשתו והדביקו עלי' כיון דלא שכיחא לא אמרינן בזה פלגינן דיבורו:
עוד ראיתי בתשו' נודע ביהודא תנינא (שם) שהשיבו צ"כ חכמי בראד עליו מה שמפרש תשו' הרשב"א (סי' תקנ"ב) שהשיב להשואל בענין סוטה שאם שמעו מעוף הפורח לא הי' שותה אם הודה החשוד אם לא נאמינוהו משום דאין אדם משים עצמו רשע או אם נאמן דפלגינן דבורו. והשיב הרשב"א ז"ל דמסתברא דפלגינן דבורו ואין אנו דנין כאלו הוא עצמו בא עליה אלא כאלו העיד שזנתה. ותמה בזה החכ"צ (בתשו' סי' ק"נ) דמניין להרשב"א זה. דהא בעינן שנשמע אפי' מעוף הפורח שנטמאה מאיש זה דהי' ע"ז קנוי וסתירה. וא"כ היאך אפשר לומר בזה פלגינן דבורו. דלא זנתה עמו אלא עם איש אחר. ועל האיש אחר לא הי' קינוי וסתירה. א"כ מעוף הפורס אינו נאמן ושותה. ומפרש הנודע ביהודא דהרשב"א לקולא השיב דאי לא הוי פלגינן דבורו ונאמן על עצמו מתוך שנאמן עליה א"כ לא הוי שותה. ומה שנעשה רשע לא אכפת לן בזה שהרי אפי' פסולי עדות נאמנין בה רק פסולי עדות מחמת עבירה חיישינן למשקר והכא מחמת זה נעשה רשע משום דמאמינים לו עליה ועל עצמו. א"כ לא היתה שותה שהרי נטמאת מאותו האיש שהי' קנוי וסתירה עמו. אבל אי אמרינן פלגינן דבורו א"כ אינו מעיד על עצמו רק שזינתה עם אחר והרי לא הי' קינוי וסתירה עם אחר ואין עד אחד נאמן עלי' הרי היא שותה ומותרת לבעלה. ותמהו בזה כמו שתמה מעכ"ת מיבמות (דף כ"ה) הא דאמר רבי יהודא הרגתיו לא תנשא ולא פלגינן דבורו. הא לעדות אשה כל הקרובים כשרים רק רשע דאורייתא פסול. והכא כיון דלא פלגינן דבורו ומהימן לעשות עצמו רשע. א"כ לא חיישינן למשקר ומהני בעדות אשה א"כ אמאי לא תנשא. והשיב הנו"ב לחלק דוקא ברובע ונרבע בנואף ונואפת. דאי אפשר לרובע בלי נרבע ולא נואף בלא נואפת. ע"כ אמרינן מתוך שנאמן על חברו נאמן גם על עצמו או על אשתו. אבל בהרגתיו דאפשר לנהרג בלי הורג שנפל מן הגג או שנפל עליו קורה וכדומה. וגם מה ענין לאשה אם מת או נהרג. לא שייך בזה לומר מתוך שנאמן לומר שנהרג פלוני דמאי נאמנות איכא על הנהרג דנימא מתוך שנאמן על האשה שנהרג בעלה נאמן על עצמו שהוא הרגו. דמאי ענין לאשה אם נהרג בעלה או מת על מטתו. וכיון שאינו נאמן על עצמו אין אנו מאמינים לו כמאמרו שאמר הרגתיו. וכיון שלא פלגינן דבורו לרבי יהודא לא העיד כלל שנהרג לכך סובר רבי יהודא הרגתיו לא תנשא ע"ש:
אך אכתי תמוה מהא דיבמות דא"כ מאי קאמר התם אמר לך רב יוסף אנא דאמרי אפילו לרבנן ושאני עדות אשה דאקילו בה רבנן. הא לפמ"ש הנו"ב בתשו' (סי' ע"ג) דרב יוסף ס"ל אין אדם משים עצמו רשע רק דסבר מתוך שנאמן על חברו נאמן על עצמו ולא פלגינן דבורו. והתורה אמרה אל תשת רשע עד הוא פסול. א"כ מה בכך דשאני עדות אשה דאקילו בה רבנן ורשע כשר לעדות. כיון דרב יוסף ס"ל דלא פלגינן דיבורו ואין אדם משים עצמו רשע. והכא בהרגתיו כמ"ש הנו"ב לא שייך לומר מתוך שנאמן לומר שנהרג פלוני נאמן לומר שהוא הורגו. דכיון דאין אדם משים עצמו רשע אין אנו מאמינין לו כלל שהרגו. ולא פלגינן דיבורו א"כ אינו נאמן שנהרג פלוני:
ועוד קשה לי מאי פריך ביבמות על רב יוסף מהרגתיו לא ישא את אשתו הא לאחר תנשא. הא רשע הוא דפסול לעדות דגזלן דבר תורה פסול לעדות אשה. דלמא ס"ל לרב יוסף דלא פלגינן דיבורו בפלוני רבעני לרצוני משום דא"א לרובע בלי נרבע דודאי יש נרבע לכך מתוך שנאמן ע"ז נאמן לומר שהוא עצמו נרבע. אלא דהוא רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד. אבל בהרגתיו שאפשר לנהרג בלי הורג ואינו קשורים המעשים ביחד ע"כ לא אמרינן בזה מתוך שנאמן ע"ז שנהרג פלוני נאמן שהוא הרגו והוי רשע דפסול לעדות אלא פלגינן דיבורו כמו לרבא. כיון דגם רב יוסף ס"ל דאין אדם משים עצמו רשע:
ועוד קשה לי על גוף הפירוש של הנודע ביהודא בתשו' הרשב"א (סי' תקנ"ב). דהא הרשב"א בתשו' (סי' אלף רל"ז) כתב ובהרגתיו ג"כ אפי' אמר בהדיא הרגתיו לרצוני פלגינן דבורו ואמרינן לא לרצונו אלא לאונסו או בשוגג והוא לרבא דס"ל פלגינן דבורו. (והרשב"א לא ס"ל כמ"ש התוס' דפלגינן משמעות היוצא מכלל דבריו דאמרינן שנהרג פלוני אבל איש אחר הרגו או שמעצמו נהרג שנפל מן הגג וכדומה). א"כ לרב יוסף דלא ס"ל פלגינן דבורו בפלוני רבעני לרצוני וכן לרבי יהודא דלא ס"ל פלגינן דבורו לא אמרינן דנרבע לאונסו ולא לרצונו ואמרינן כיון דמאמינין לו שנרבע מאמינין לו שהי' לרצונו. וא"כ רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. וגם בהרגתיו אמרינן לרב יוסף ולרבי יהודא דלא פלגינן דבורו ומהימן לומר שהיה לרצונו שהרג פלוני. כמו דמאמינין לו שהרגו באונס או שוגג להתיר לאשתו ולהוריד יורשיו בנכסיו מהימנינן ג"כ שהי' לרצונו. א"כ להרשב"א לא שייך כלל מה שכתב הנו"ב לחלק. ואכתי קשי' אמאי ס"ל לרבי יהודא הרגתיו לא תנשא כיון שלעדות אשה כל הפסולים כשר רק רשע דאורייתא פסול משום דחיישינן למשקר והכא כיון דלא פלגינן דבורו מאמינין לו. ולפמ"ש לעיל דאע"ג דאמרינן דאדם משים עצמו רשע מכל מקום לא מאמינין לו לכולי מלתא כדי שיועיל עדותו דא"כ הוי בגדר עדות ורשע פסול לעדות רק דאמרינן דאדם משים עצמו רשע שיכול לפסול עצמו לעדות כמו הודאת בעל דין בממון א"ש הסוגיא דיבמות.
והנה בהאי ענינא דאין אדם משים עצמו רשע ראיתי בנימוקי יוסף בב"ב (דף קכ"ז) בהא דאמר רבי יהודא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר רבי יהודא נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה. ואם תאמר היאך נאמן לשום עצמו רשע שנשא גרושה או חלוצה. (והקושיא הוא לדידן דקיי"ל כרבי יהודא וס"ל דאין אדם משים עצמו רשע. דלרבי יהודא ס"ל ביבמות (דף כ"ה) בהרגתיו דלא תנשא ס"ל דאדם משים עצמו רשע). יש לומר כגון שאמר שוגג הייתי ובאומר על בנו שהוא ממזר (דאמרינן בקידושין (דף ע"ח) דהוא נאמן) אין אשתו נאסרת שיפסלו הבנים שיהיו אח"כ משום בני זונה דאמר שוגגת היתה ואינו נאסרת באשת ישראל. ואפילו אמר שהיא מזידה אינו נאמן עליה להפסידה כתובתה ולא על הבנים שילדה אח"כ לפוסלה לכהונה עכ"ל ודבריו תמוהים לי דמשמע דקשי' להנימוקי יוסף מהא דאומר בני זה ממזר היינו שאומר על אחד מבניו שאינו בנו. או שאומר על בנו הקטן שזהו בכור. א"כ בניו הראשונים ממזרים א"כ משוי נפשי' רשיעא שבא על אשתו שזינתה דאסורה עליו משום סוטה ודאית. וע"ז כתב לתרץ דאמר שוגגת היתה ואינה נאסרת באשת ישראל. א"כ לפ"ז תקשי בכהן שאומר על בנו שהוא ממזר ואינו בנו או הקטן הוא בכור דאשת כהן נאסרת אפי' בשוגג ואונס. לא יהי' מהימן לומר זה בני ממזר משום דמשוי נפשי' רשיעא. (וכה"ג הקשו בתוס' סנהדרין (דף ט') ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע). ואי דנימא דמיירי שהי' שוגג דמתחילה לא ידע שזינתה ועתה ידע שזינתה או שאומר דלא ידע הדין שאסורה עליו ואומר מותר שוגג הוא. א"כ גם באשת ישראל הי' יכול הנימוקי יוסף לומר כן. ומאי בעי אתויי לומר שאשתו שוגגת היא ואינו נאסרת באשת ישראל. [וקשה לפמ"ש הנ"י דיכול לומר שוגג הייתי בענין דא"א משים עצמו רשע. אמאי ביו"ד (סי' קע"ז סעי' י"ב) המקבל מעות לחצי דיוח וטוען שמלוה בריבית הוא אינו נאמן משום דא"א משים עצמו רשע. וכן בחו"מ (סי' מ"ו סעי' כ"ה) שכתב הרמ"א בשם תשו' הרמב"ן שאין הדיינים נאמנין לומר שלא היו ביחד ועשו שלא כדין. דכיון דעולה הוא לא משוי נפשי' רשיעא. אמאי אינו יכולין לומר שהיינו שוגגין וטעו בדין. ודוקא היכי שידוע הדבר בעדים שעבר עבירה אינו יכול לומר שוגג הייתי להכשיר עצמו כמ"ש הרשב"א הביאו הרמ"א בחו"מ (סי' ל"ד סעי' ו'). וכן יכול לומר שלא ידעתי שזה איסור דבית וצ"ע] (ואולי הא דכתב הנ"י ובאומר על בנו שהוא ממזר כו' הוא מלתא באפי נפשי' ולא קאי אדלעיל ודינא אתי לאשמעינן):
וגם תמוה לי מה דכתב הנימוקי יוסף דאין אשתו נאסרת לפסול הבנים שיהיו אח"כ משום בני זונה. דאומר שוגגת היתה ואפילו אמר שהיא מזידה אינו נאמן על הבנים שילדה אח"כ לפוסלם מכהונה. דהא לא הוי חלל רק מאיסורי כהונה וכיון דמיירי באשת ישראל אפילו זנתה במזיד הבנים כשרים אפי' לכהונה. רק רבינו חננאל בתוס' יבמות (דף מ"ט) ד"ה סוטה נמי דהא תפסי קידושין ס"ל אע"ג דלא הוי ממזר מדאורייתא מ"מ הוי ממזר מדרבנן מידי דהוי אשה שהלך בעלה למד"ה ואמרו לה מת בעלך ונשאת ואח"כ בא בעלה דהולד ממזר ותצא מזה ומזה. ואנן לא קיי"ל כרבינו חננאל כמ"ש התוס' ודחי דלא דמי להא דאשה שהלך למד"ה. וכן קיי"ל באע"ז (סי' ד' סעי' ט"ז). אבל דנימא דיהי' הולד מאשה שזינתה שבא עלי' בעלה פסול לכהונה לבד לא שמענו וצ"ע. ולענ"ד לא קשה כלל בזה דמהימן לומר בן גרושה ובן חלוצה ובני זה ממזר. מהא דאין אדם משים עצמו רשע. דשאני הכא דהאמינה תורה דילפינן מקרא דיכיר ומשנואה בנשואיה כדאיתא בירושלמי דקידושין בן שנואה יכיר. ע"כ במקום דמשים עצמו רשע האמינתו תורה ועי' בתוס' קידושין (דף ע"ד) ד"ה כשם:
ידידו דו"ש וטובתו קשור באהבתו ר"ח כסליו תרי"א לפ"ק. ברוך מרדכי ליבשיץ חופ"ק סעמייאטיץ יע"א.
סימן פו
בטור חו"מ (סי' ע"ה) כתב בשם הרמ"ה דלא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן כגון מודה במקצת וליכא כפירת שתי כסף אי נמי ליכא דבר שבמדה ומשקל אי נמי ליכא הודאה ממין הטענה או דאמר לי' הילך וה"ה נמי לכל הנך שאינן נשבעים עליהם מן התורה כגון עבדים ושטרות וקרקעות לא אמרינן בהו מחוייב שבועה הוא ואינו יכול לשבע משלם. וכן הוא בש"ע חו"מ (סי' ע"ה סעי' י"ד). והאחרונים הקשו בזה אמאי לא אמרינן בשבועות (דף מ"א) דאיכא בינייהו בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן לענין מתוך שאינו יכול לשבע משלם דבשבועה דאורייתא אמרינן מתוך שאינו יכול לשבע משלם ובדרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ. ובקצוה"ח (סי' צ"ב) כתב ליישב הטעם דאמרינן בשבועה דרבנן לא אמרינן מחוייב לשבע ואינו יכול לשבע משלם משום בשבועה דרבנן נשבעין באינו יודע א"כ כיון שיכול לשבע שבועה דאינו יודע לא שייך בזה מתוך שאינו יכול לשבע משלם דהא יכול לשבע שאינו יודע. אבל בשבועה דאורייתא דאינו נשבעין באינו יודע רק שבועת ברי. ולהכי לרב ושמואל בשבועות (דף מ"ז) דלא סבירא להו מתוך שאינו יכול לשבע משלם בחמשין ידענא ובחמשין לא ידענא נפטר משבועת התורה כיון דליכא בדאורייתא שבועה שאינו יודע. ומש"ה למאן דס"ל מתוך צריך לשלם בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא. כיון דליכא שבועה באינו יודע. אבל בשבועת היסת אם טוען להד"ם בברי נשבע בברי ואם טוען אינו יודע אם נתחייבתי נשבע שאינו יודע דבשבועה דרבנן איכא נמי שבועת אינו יודע. ולא שייך מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם כיון דיכול לשבע שאינו יודע. וכן דין נסכא דרבי אבא נמי לא שייכא בשבועה דרבנן אם העד מעיד בעבדים ושטרות וקרקעות אין השבועה ע"י העד דהא עד אינו יכול לחייבו שבועה בקרקעות. רק נשבע אלא על טענת ברי דהתובע וכי משיג דידי חטף הרי נשבע על טענתו דדידיה חטף. ע"כ לא קאמר בגמ' נמי לענין מתוך דהא לא משכחת דין מתוך בשבועה דרבנן דבשמא יכול לשבע בשמא. ונסכא דרבי אבא לא משכחת בשבועה דרבנן. ומזה נראה דהיכי דמשכחת דין מתוך בשבועה דרבנן אמרינן מתוך ע"ש. ואינו נראה דבריו לי בזה. דהא גם בתובע בספק על פי העד כמבואר בחו"מ (סי' ע"ה סעי' כ"ג) דבדברים שאינו נשבעין עליהם והוא טוען אינו יודע ג"כ לא הוי מחשואיל"מ: