ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
חושן משפט · סימן קיג
תשובה לחכם אחר
עלכ' דבר שהקשו בתוס' ב"ק (דף ל"ה) ד"ה לימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן דאמר טענו חיטים והודה לו בשעורים פטור וא"ת אמאי לא מוקי לה כרבי גמליאל דאמר בשבועות (דף מ') טענו חיטים והודה לו בשעורים פעור ורבי גמליאל מחייב ויש לומר דמהדר לאוקמי כרבנן. ועוד יש לומר דרבה בר נתן אמר למלתא ככולי עלמא ולא מחייב רבן גמליאל אלא שבועה. דאי הוי מחייב בדמי שעורים מנא ליה לרבה בר נתן דרבנן פליגי עלה בהא דלמא לענין שבועה דוקא פליגי דכתיב כי הוא זה דבעינן הודאה ממין הטענה כו' ע"ש. והקשה דא"כ למה רבי גמליאל מחייב שבועה להימני במגו דכפר הכל דחזקה דאין אדם מעיז פניו בפני ב"ח ליכא הכא. דגם השתא מעיז כיון דמה דמודה בשעורים פטור מלשלם. כמ"ש התוס' כה"ג בב"מ (דף ד') ד"ה וש"מ הילך פטור. וא"ת להימני לומר שלש במגו דאי בעי אמר שתים ויש לומר כיון דאמר שתים הוי הילך דפטור אם אמר שתים הוי לי' כופר הכל דאין אדם מעיז. ומגו לאפטורי משבועה לא אמרינן רק היכי דבעי להעיז כמ"ש הרא"ש ועי' חו"מ (סי' צ"ג וסי' רצ"ו). וכיון דהכא גם השתא מעיז דפטור גם משעורים א"כ אמאי מחייב רבי גמליאל שבועה דלהימני במגו דכופר הכל. גם בב"מ (דף ק') זה אומר עבד גדול וזה אומר עבד קטן ישבע המוכר שקטן מכר לו כו'. ופריך הא מה שטענו לא הודה סבר כרבי גמליאל דתנן טענו חיטים והודה בשעורים פטור ורבי גמליאל מחייב אכתי הילך הוא אמר רבא בעבדא דקטעא לידיה. ולדברי התוס' דרבי גמליאל ג"כ פוטר מדמי שעורים א"כ מאי פריך הילך הוא עכ"ד:
לענ"ד לא קשה כלל דבלא"ה יש להבין לרבי גמליאל אמאי מחייב שבועה כלל משום מודה במקצת כיון דליכא הודאה כלל דפטור מדמי שעורים. וע"כ דפטור מדמי שעורים משום שהודה לו דאינו חייב לו שעורים או משום דמחל לו שעורים א"כ אינו נגמר הודאתו או מחילתו על השעורים רק מדלא תבעו לו אחרי הודאתו בשעורים אמת שגם שעורים אתה חייב לי ואין דעתי עתה לתבוע בפעם אחת כמ"ש המהרש"ל והש"ך בחו"מ (סי' פ"ח ס"ק י"ט). א"כ בשעה שהודה הלה בשעורים שפיר הוי מודה במקצת לרבי גמליאל דלא בעי הודאה ממין הטענה דהוא מחייב עצמו בהודאתו בשעורים. אלא מדלא תבעו התובע אח"כ ג"כ שעורים נגמר הודאה של תובע או מחילתו א"כ הוי מחילה או שהודה התובע שאינו חייב לו שעורים רק אחרי הודאתו שלו בשעורים אבל הנתבע שהודה בשעורים הוי הודאה גמורה ע"כ מחייבו רבי גמליאל שבועה דאורייתא דדמי לכל מודה במקצת. א"כ פריך שפיר בב"מ אכתי הילך הוא בשעת הודאתו. גם ליכא מגו כלל בשעת הודאתו בשעורים דלהימני במגו דלהד"מ משום אין אדם מעיז כמו בכל מודה במקצת.
ודרך אגב אודיע למעכ"ת אשר חביבה עליו שמעתתא דידי מה שאמרתי בסוגיא זו (בחידושי לחו"מ) דרש"י ותוס' פירשו טעמא דרבה בר נתן דאמר טענו חיטים והודה לו בשעורים פטור הוא מטעם מחילה כיון שהודה לו שאינו חייב לו שעורים א"כ אחיל מחיל גבי'. וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ג מה' טוען ה' יו"ד) כור חיטים יש לי בידך אין לך בידי אלא כור שעורים פטור אף מדמי שעורים שהרי אומר לו אין לי בידך שעורים ונמצא זה דומה למי שאמר לחברו בב"ד, מנה לך בידי ואומר לו האחר אין לי בידך שאין ב"ד מחייבין אותו ליתן כלום עכ"ל. והרא"ש הקשה ע"ז דמלתא דשכיחא שיש לאדם כמה תביעות על חברו ואינו רוצה לתובעם בפעם אחת ותובע אחת מהן. ומשום הכי לא מחל על שאר התביעות. ועוד מאי פריך ממתניתין על רבה בר נתן אפי' אי נימא במתניתין דחייב דלא אזלינן בתר הודאתו לפטור הקטן דמה שהודה על הקטן כדי להרוויח ולפרע מן הגדול מכל מקום בהך דרבה בר נתן אפשר שפטר אפילו מדמי שעורים שהרי מחל לו (דהכא ליכא למימר דעשה כדי להרויח טען חיטים דא"כ יטעון חיטים וגם שעורים אלא מדלא טען מתל לו כדפי' שם הפ"ח. והיינו דבמתניתין מיירי בשעה ידועה יש לומר דעשה כדי להרויח ע"כ תובע הגדול. אבל הכא דלא מיירי בשעה ידועה דהיו שני הלוואות פעם אחת הלוה לו חיטים ופעם אחרת הלוה לו שעורים לא מצית אמר דדעתו להרויח א"כ הי' לטעון השני הלוואות חיטים וגם שעורים ומדלא טען מחל לו). ע"כ מפרש הרא"ש דרבה בר נתן מיירי ג"כ כעין מתניתין כגון שטענו חיטים הלויתיך באותו יום ובאותה שעה והלה אומר שעורים היו אם איתא דהלוהו שתיהן הי' טוען שתיהן כיון דבבת אחת הן אלא ודאי הודה שלא הלוה לו שעורין עכ"ל. וביאור דבריו דהיכי דטוען בשעה ידועה ליכא למימר דלא הודה לו שעורים והא דטען חיטים כדי להרוויח שחטים דמיהן יותר משעורים והי' באמת רק הלוואה אחת שעורים והוא טוען חיטים כדי להרוויח אבל לא מחל לו השעורים. והוא דלזה לא חיישינן דאי הי' רק הלואה אחת בשעה ידועה ודעתו להרוויח טוען חיטים. דהיאך מניח הודאי ונוטל הספק דאם תובע לו חיטין יכול להעיז ולכפור לו בו לגמרי כיון דבאמת לא הלוה לו חיטים כלל. ואם הי' תובע לו שעורים שהלוהו לא הי' יכול להעיז ולכפור דאין אדם מעיז פניו בפני ב"ח. וע"כ כיון דתובע לו חיטים הודה ומחל לו שעורים ע"כ פטור משעורים. וכה"ג אמרינן בכתובות (דף מ"ג) דרבנן ס"ל לא שביק אינש מידי דכי מודי ביה לא מפטר ותבע מידי כי מודי בי' מפטר. ה"נ לא שביק אינש לתבוע מידי דלא יכול להעיז ותבע מידי דיכול להעיז ולכפור ביה. וע"כ כיון דתבע חיטים הודה ומחל לו שעורים:
אך אם יש לו עדים שחייב לו שעורים או דיודעים שהלוה אותו כור ואינן יודעים אם חיטים או שעורים. דעכ"פ חייב לו לכה"פ שעורים. בזה לא אמרינן דהודה ומחל על שעורים מדלא תבע לו שעורים. דאדרבה יש לומר היכי דהי' בשעה ידועה והי' הלוואה אחת דעתו להרוויח. דהכא ליכא למימר דהאיך מניח מידי דאינו יכול לכפור ולהעיז לומר שאינו חייב לו כלום ותובע מידי דיכול להעיז ולכפור כיון שלא הלזה לו חיטים וע"כ הודה לו שאינו חייב לו שעורים שמחל לו כין דיש עדים על שעורים שחייב לו לכה"פ ואינו יכול לכפור לגמרי א"כ יש לומר דדעתו להרויח:
ובזה יש ליישב דברי הש"ע בחו"מ (סי' פ"ח סעי' י"ב) דכתב יש מי שאומר הא דתבעו חיטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים שהטעם משום דחשיב כאלו הודה לו התובע שאינו חייב לו שעורים לפיכך אפי' יש עדים על השעורים פטור דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. והקשה הש"ך (שם ס"ק ט"ו) דהא המחבר (בסי' ת' סעי' ג') כתב היו שני השוורים רודפים אחד גדול ואחד קטן הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר קטן הזיק אם יש, עדים שאחד מהן הזיק משתלם כמו שאמר המזיק מן הקטן ולא הביא שם שום חילוק דאפי' אם יש עדים פטור משום הודאת בעל דין ע"ש. ולפמ"ש א"ש דהכא (בסי' פ"ח) מיירי משני זמנים דהוי שתי הלוואות דטענו חיטין שהלוה לו ביום א' והודה לו שעורים שחייב לו שהלוה לו ביום ב'. (דאח"כ הביא המחבר דעת הרא"ש דוקא בטענו חיטים משעה ידועה והוא אמר דהוי שעורים). א"כ בשני זמנים ליכא למימר דדעתו הי' להרויח. א"כ הי' לו לתבוע חיטים וגם שעורים וע"כ הודה ומחל לו שעורים כמ"ש הרא"ש. ע"כ אפילו יש עדים שחייב לו שעורים פטור. אבל בסי' ת' מיירי בשעה ידועה דמה שהתובע אומר שור גדול הזיק והמזיק אומר שור הקטן הזיק והוי כהלוואה אחת. א"כ יש לומר דהא דתבעו הגדול דדעתו להרוויח. והכא ליכא למימר דהאיך מניח הודאי ונוטל הספק דשביק מידי דלא יכול לכפור ותבע מידי דיכול לכפור כיון דיש עדים על הנגיחה א"כ אינו יכול לכפור לגמרי. ע"כ תובע הגדול להרוויח ולא אמרינן דהודה ומחל לו:
ונראה דרבה בר נתן מיירי אפילו בתבעו סתם חיטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים אף דלא הזכיר שעה ידועה אפ"ה פטור משעורים משום דהודה ומחל לו השעורים. ואי דלמא הי' הלוואה אחת ודעתו להרויח. דא"כ היאך תובע מידי דיכול להעיז ושביק מידי דלא יכול להעיז. וע"כ מחיל לו שעורים. ואם יש עדים על השעורים לא אמרינן דהודה ומחל לו דכה"ג אמרינן דדעתו להרויח ואי היכי תובע מה דיכול להעיז ולכפור כיון דיש עדים על השעורים אמרינן דדעתו להרויח דהכא אינו יכול להעיז ולכפור לגמרי:
ובזה מיושב מה שהקשה הרא"ש דמאי פריך על רבה בר נתן ממתניתין הא מתניתין מיירי בשעה ידועה ע"כ יש לומר הא דתובע דגדול הזיק כדי להרויח לפרוע מן הגדול משא"כ ברבה בר נתן אי מיירי שלא טענו שעה ידועה לא שייך שעשה כדי להרויח וא"כ פטור משום דמחל לו. דז"א דגם רבה בר נתן מיירי בסתם כיון דקאמר רבה בר נתן דפטור משעורים משום דהודה ומחל לו. ולא אמרינן דדעתו להרויח משום דלא שביק אינש מידי דלא יכול להעיז ולכפור לגמרי ותבע מידי דיכול להעיז ולכפור וע"כ הודה ומחל לו. א"כ במתניתין נמי נימא הכי ואמאי שקיל כדאמר מזיק. דהיכי תבע מידי דיכול לכפור לגמרי ושביק מה דאינו יכול לכפור וע"כ הודה ומחל לו. (ועי' בש"ך ס"ק י"ט שנדחק בזה). ואי דקשה דהכא במתניתין ע"כ מיירי דיש עדים על הנגיחה אלא שאינן יודעים אם הגדול הזיק או הקטן הזיק דבלא"ה הוי מודה בקנס. כמ"ש הרא"ש להקשות על שיטת הרמ"ה דמפרש טעמא דרבה בר נתן דפטור משעורים משום השטאה דיכול לומר משטה אני בך. דהכא כיון דאיכא עדים א"כ כשיטעון הניזק גדול הזיק הוצרך המזיק להשיב קטן הזיק ולא כמשטה דאם לא השיב כן הי' מתחייב בגדול עכ"ל. א"כ ה"נ כיון דאיכא עדים על הנגיחה א"כ שפיר יש לומר במתניתין דעתו להרויח והכא ליכא למימר היכי שביק אינש מה דאינו יכול לכפור ותבע מה דיכול לכפור ע"כ הודה ומחל לו. דהכא כיון דאיכא עדים אינו יכול לכפור לגמרי. אפשר לומר דסוגיא דמתניתין דתני סתמא דהמוציא מחברו עליו הראי' הא לא מייתי ראי' שקיל כדאמר מזיק מיירי אפילו היכי דלא באו עדים בשעת הודאתו רק העדים באו אח"כ דהשתא לא הוי מודה בקנס לא מבעי למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים דחייב. ואפי' למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור הכא בחצי נזק שפטר עצמו מכלום לכ"ע מודה אם אח"כ באו עדים חייב כדאיתא לקמן בב"ק (דף ע"ה) א"כ מקשה שפיר כיון דס"ל לרבה בר נתן דפטור משעורים משום שהודה ומחל לו. ולא אמרינן דדעתו להרויח דלא הוי שביק מידי דאינו יכול לכפור ותבע מה דיכול לכפור הכל. דהא בשעת הודאתו ליכא עדים וע"כ הודה לו ומחל על שעורים. א"כ גם במתניתין נימא דאין דעתו להרויח דהיכי תבע הגדול מה דיכול לכפור הכל ושביק מה דאינו יכול לכפור וע"כ הודה לו על הקטן וא"כ אע"ג שאח"כ באו עדים על הנגיחה לא לשקיל כלל משום דהוי הודאת בע"ד כיון בשעת מעשה לא הוי ידע מהעדים כלל. (ועי' בש"ך (ס"ק ט"ז) שהביא הה"מ והנ"י דהסוגיא אזיל למ"ד פלגא נזקא ממונא. והמהרש"ל ולח"מ תמהו בזה דהסוגיא אזלא דלא כהלכתא ועי' שם בש"ך ולפמ"ש א"ש):
וראיתי בחידושי מוהרש"א בתוס' ריש פרק שור שנגח את הפרה (דף מ"ו) שכתב דין מחודש אע"ג דלא קיי"ל כרבי אחא בגמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו מכל מקום היכי דמזיק מודה אנן סהדי דכן הוא ולא מקרי מודה בקנס. וגם בשור שהיה רודף אחר שור אחר והזיק זה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה המוציא מחברו עליו הראיה. אם אין עדים רק המזיק מודה דשורו הזיק לא מפטר משום מודה בקנס משום דאיכא סהדי דרדף אחריו והוא מודה לית למתלי אלא בשור ולא בסלע עי"ש. ולענ"ד דבריו תמוהים דהוא נגד ש"ס ערוך בב"ק (דף מ"ג) דאיתא התם גבי עבד שאינו משלם קנס עפ"י עצמו והיכי דמי דאי אתי עדים ואסהידו ביה דתורא דידיה קטיל ולא ידעי אי תם הוי או מועד הוי ואמר מריה מועד הוא לא משתלם קנס ע"פ עצמו היכי דליכא עדים לא משלם דמים. והכא אם תם הוא פטור משלשים דעבד דנקי מדמי עבד. והעדים אינן יודעים אם הוא תם או מועד האי תורא אי מודה מריה דמועד הוי הוי מודה בקנס. אע"ג דסתם שורים בחזקת שימור קיימא. א"כ כ"ש דעדים מעידים רק על הרדיפה ואולי בסלע לקה דאם המזיק מודה ודאי הוי מודה בקנס. ולדברי מוהרש"א הכא דעדים מעידים דשור זה נגח העבד אע"ג דמזיק אומר דמועד הוי לא הוי מודה בקנס. וע"כ משום דיכול למפטר עצמו דהוא תם והוא אמר דמועד הוי מודה בקנס מכ"ש בעדי רדיפה לחודי אם המזיק מודה הוי מודה בקנס ע"כ בחידושי]:
ידידו דו"ש כה"י ברוך מרדכי ליבשיץ פה וואלקאוויסק יע"א: