ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
חושן משפט · סימן קיב
הב"י בחו"מ (סי' קכ"ט סעי' ט"ו) כתב קבלן לעולם יפרע ממנו תחילה אם ירצה אפילו יש נכסים ללוה אלא אם כן הלוה רוצה לפרעו. וכתב הרמ"א ואין הלוה נאמן לומר פרעתי. דהוי ליה לקבלן להתנות. ונראה לי דהמלוה נשבע ונוטל. והש"ך (בסי' פ"ג סעי' ג' ס"ק ה') תמה בזה דהא המחבר שם כתב. אם הלוה אומר מחוב פלוני שפלוני ערב נתתים לך ועל מנת כן קבלתם. והמלוה אומר לא נתרציתי לקבלם אלא מחוב פלוני שאין בו ערב. אם החוב שאמר הלוה שפרעו הוא מלוה על פה. נאמן הלוה בשבועת היסת. ונפטר הערב אפילו הוא קבלן. והכא (בסי' קכ"ט) פסק דהקבלן חייב לשלם אפילו דהלוה אומר פרעתי למלוה. גם הביא הש"ך דברי הרב המגיד ובעל התרומות ותשו' ר"א בן חיים. שחולקים על הר"מ שבמרדכי אפילו מן הקבלן אינו נפרע אלא במה שהלוה משתעבד. ואם הלוה טוען פרעתי משתבע הלוה ומפטר הקבלן עי"ש:
ולענ"ד נראה כפסק מוהר"מ והרמ"א דבאמת צריך ביאור להבין זה אמאי יהי' חייב הקבלן. כיון דהלוה אומר פרעתי והלוה פטור ממילא גם הקבלן לא משתעבד. ונראה הטעם בזה משום דהקבלן והלוה הוי כשנים שלוו ביחד. דהוי ערבים קבלנים זה לזה אם התנו בהדיא ע"ז לכ"ע. וכיון דהקבלן הוי לוה דידיה א"כ הוי כמו דאומר הלוה איני יודע אם פרעתיך. דחייב לשלם כיון דודאי נתחייב למלוה. והספק אם פרעו הלוה ומפטר מחיובו או לא פרעו ועדיין עומד בחיובו. וכיון דהוי ספק בפרעון חייב הקבלן. ואפי' אם טוען הלוה שפרעו ע"פ אחר והוא עצמו אינו יודע הוי איני יודע שפרעתיך חייב לשלם ולא הוי כמו שטוען ברי שפרעו בטענת עצמו שפטור. אע"ג דלענין שבועה משביעינן לי' בהוגד לו מפי אחר כמבואר בחו"מ (סי' ע"ה סעי' כ"ג) ואפי' ע"י קרוב משביעינן שבועת היסת ומחשב כטענת ברי. מכל מקום לענין פרעון דהוי הלואה ודאי וספק בפרעון אם אינו יודע בעצמו שנפרע חייב משום חזקת הלואה וכ"ש הכא שאינו יודע שנפרע רק ע"פ הלוה דהוי נוגע דאפי' לשבועה לא משביעינן ע"פ נוגע כ"ש הכא דהוי כאיני פרעתיך. וכ"כ הר"ן בקידושין (דף מ"ג) ובחידושי רשב"א עי"ש. ועי' מש"כ לעיל (בסי' צ"ג):
ומזה נראה לענ"ד דאם יש ללוה מגו כגון דהערב אמר תן לו מנה ואני נותן או תן לו ואני קבלן לדעת הרמ"א (בסי' קכ"ט סעי' י"ח) והלוה המלוה ללוה שלא בפני הקבלן בלא עדים והקבלן אינו יודע אם הלוה לו והלוה מודה להמלוה רק בחמשים שחייב לו וחמשים פרעו. אע"ג דהלוה יש לו מגו דלהד"ם וחייב שבועה דאורייתא דלא מהני מגו דהעזה למפטר משבועה דאורייתא. מ"מ לגבי קבלן מחשב מנו דלוה דהי' יכול לומר להד"ם כעדי' למפטר מממון. דהקבלן פטור מתמשי' שטען הלוה שפרעו או היכי דלוה טוען מחלת לי דיש לו מגו דלהד"ם פטור הקבלן דמגו הוי כעדים. [והא דמגו להוציא לא מהני ועדים מהני להוציא ממון משום דאיכא חזקת ממונא אלימא כנגד מגו. אבל הכא כיון דבאמת אם הוי ידעינן דפרעו הלוה הוי פטור הערב אע"ג דערב קבלן אינו יודע אם פרעו מ"מ כיון דאיכא מגו דמסייע להלוה אמרינן ברי ושמא ברי עדיף כדאמרינן בכתובות (דף י"א). ואע"ג דטענת פרעתי הוי טענה מעליתא מ"מ יש לו מגו דמהני לקבלן שאינו יודע מהלואה דמאמינין ללוה או שיודע מהלואה ואינו יודע מהפרעון]:
א"כ לפ"ז א"ש מה שהקשה הש"ך (בסי' פ"ג) דהתם מיירי דיש ללוה מגו כמ"ש הסמ"ע שם (ס"ק ה'). א"כ מגו דהלוה הוי לגבי קבלן כעדים דפטור הקבלן. והר"מ שבמרדכי והרמ"א (שבסי' קכ"ט) מיירי היכי דלית ללוה מגו רק שאומר פרעתי דהוי טענה דפרעתי בעצמו טענה מעלייתא לגבי לוה ע"כ אע"ג דהלוה פטור מ"מ הקבלן הוי כאינו יודע שפרעו דהוי רק מפי אחר. ובזה יש להשוות הפוסקים הר"מ ובעה"ת שאינן חולקין על הר"מ שבמרדכי דהם מיירי בכה"ג דיש ללוה מגו דהוי כעדים ע"כ פטור הקבלן. שוב ראיתי בב"ח (סי' קכ"ט) שכתב כדברי דבערב כ"ז שאינו מביא ראי' דלא פרעו הלוה אינו יכול לגבות ממנו. אבל בערב קבלן יכול לפרוע ממנו. והטעם דבערב הוי לי' כאומר איני יודע אם חייב לך שהרי אינו חיוב על הערב אלא היכי דלא פרעו הלוה ושמא כבר פרעו ואיני חייב לך. אבל בקבלן דהחיוב חל מיד ולא נפטר מחיובו אא"כ דפרע כבר הלוה. וכיון שאינו יודע אם פרעו הלוה הוי לי' כאומר איני יודע אם פרעתיך וחייב לשלם. דלא כתשו' הרה"מ ומביאו ב"י דאפי' מן הקבלן אינן נפרעין אלא בראי' ברורה והכי נקטינן עכ"ל. ולענ"ד נראה להכריע כמ"ש היכי דיש ללוה מגו דהוי כעדים לגבי הקבלן פטור הקבלן אם אומר הלוה דפרעו. והיכי דלית ללוה מגו דלהד"ם הוי כאיני יודע אם פרעתיך לא מהני מה דאומר הלוה שפרעו כמ"ש. אך לפמ"ש קשה למה כתב הרמ"א ונראה לי דהמלוה נשבע ונוטל כיון דהקבלן הוי כאיני יודע אם פרעתי א"כ נוטל בלא שבועה. ואפשר משום דדעת הה"מ דהקבלן פטור דאין מוציאין רק בראי' ברורה כמ"ש הש"ך (סי' ל"ב) ודעת השערי רב אלפסי גם בא"י אם פרעתי המלוה נשבע ונוטל כמ"ש הש"ך (בסי' ע"ה ס"ק כ'):
ומה שהקשה בתומים (בסי' קכ"ט) מהא דסי' ק"ח (סעי' י"א) גם הש"ך (בסי' ק"ח ס"ק כ"ג) רמז לזה באם מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת המלוה והניח הלוה נכסים אינן נפרעין יורשי המלוה מהערב. דהרי הערב חוזר ונפרע מיורשי לוה כיון שהניח להן אביהן נכסים ואין חילוק בין ערב לקבלן. ולדברי הרמ"א תקשי כיון דאפילו אם הלוה חי וטוען פרעתי למלוה חייב הקבלן לשלם. א"כ הוי הקבלן כבע"ד של מלוה והוא חי אע"ג דהלוה מת בחיי המלוה אמאי יורשי המלוה אינן גובים מהקבלן. ולענ"ד לא קשה כלל דשאני התם דמיירי במלוה בשטר ואם יגבה מהקבלן יחזור הקבלן לגבות מיורשי הלוה. דרק המלוה לא הי' יכול לגבות מיורשי הלוה אלא בשבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. אבל הקבלן שישלם השתא יחזור ויגבה בהשטר מיורשי הלוה שפרע חוב אביהן. וכיון דערבא בתר יתמי אזיל הוי כמו שגובה יורשי המלוה מיורשי הלוה והוי בכלל דרב ושמואל: