אור ברסלב
ברית יעקב חלק א חושן משפט › סימן קז

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

חושן משפט · סימן קז

סימן קו

ראיתי ונתתי אל לבי לבאר דין יאוש והפקר באיזה ענין מקרי יאוש ובאיזה ענין הוי הפקר. ובמה ישתנו זה מזה. והבדל פרטי דיניהם וגדרי עניניהם. כי לא מצאתי להפוסקים אשר יבארו בזה:

ולענ"ד נראה דעיקר הבדל שביניהם מיאוש להפקר הוא. דאינו דומה עצם ההפקר לעצם היאוש דהפקר הוי מה דמסלק גוף הדבר ממנו דהוא בעל החפץ או הקרקע והוא מסלק גוף הדבר ממנו דמפקירו לכל דמוציא מרשותו לרשות הפקר. והכוונה רק בגוף החפץ לסלק ממנו. ודמי למכירה ומתנה דהוי בעצם הדבר דמוציא מרשותו לרשות אחר. ה"נ מוציא מרשותו לרשות הפקר. אבל גדר היאוש הוא דכל דבר שיש לאדם הוא הוי בעליו של החפץ והחפץ הוי שלו וברשותו, והיאוש הוא שמסלק עצמו מן החפץ דלא הוי עוד בעליו על החפץ וממילא נשאר החפץ בלי בעלים כיון שסילק עצמו מהחפץ וא"כ כיון שנשאר החפץ בלי בעלים הוי הפקר וכל הקודם זכה ודמי לגר שמת ואין לו יורשים כל המחזיק בנכסיו זכה בהן משום שאין לו בעלים כמבואר בחו"מ (סי' רע"ה סעי' א'). (ודמי לחילוק שבין נדר ושבועה דנדר חל על החפץ שאוסר חפצו עליו. ושבועה אוסר נפשו על החפץ כמבואר בנדרים (דף ב') ועי' תוס' שבועות (דף כ"ה) ד"ה מה שאינו כן בשבועות). ולכאורה מדברי התוס' ביבמות (דף מ"ח) ד"ה המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור שכתבו וא"ת אמאי לא תשיב הפקר גבי קנינים של עבד בפ"ק דקידושין (דף כ"ב) וי"ל דלא חשיב אלא קנינים שמקנה הרב לעבד עצמו והפקר אינו אלא סילוק בעלמא שהרב מסלק עצמו של עבד עכ"ל. משמע דלא כמ"ש דהפקר לא הוי סילוק רק דמפקיר גוף החפץ דמסלק החפץ ממנו. ויש לדחות דלאו דוקא כתבו התוס' לשון סילוק דמסלק עצמו מן העבד רק משום דבמתניתין דקידושין לא תני רק קנינים שמקנה הרב לעבד עצמו. והפקר דמוציא מרשותו לרשות הפקר הוא מפקיר לכל. וכן משמע מדברי התוס' שכתבו לעיל כיון דהמפקיר עבדו יוצא לחירות למה לו שטרא. ולימא לי' באפי בי תרי זיל כדאמרינן בקידושין (דף י"ו) גבי עבד עברי למה לי שטרא לימא לי' באפי בי תרי זיל. ומשני עבד עברי גופו קנוי. ואמר ר"י דהתם פריך דלשון הכתוב בשטר הרי את בן חורין הרי את לעצמך יאמר לו בע"פ דס"ד דאין צריך אלא מחילה מחוב שעליו ע"ז משני דעבד עברי גופו קנוי דאין הלשון דכתיב בשטר מועיל בע"פ אבל הפקר שמסלק רשותו מועיל אפי' בע"פ עכ"ל. א"כ משמע דהפקר מסלק הדבר ממנו. ועוד הא למ"ד המפקיר עבדו אין צריך גט שחרור ה"נ בנתייאש מפלוני עבדו א"צ גט שחרור. ע"כ כתבו משום דלא הוי קנין לעבד עצמו דהוי לכל לא חשיב רק קנינים שמקנה הרב לעבד עצמו]:

עוד יפרדו יאוש מהפקר דהפקר לעולם מדעתו ורצונו ואין לו הכרח שגורם להפקיר אלא הכל עושה מדעתו ורצונו ומי ימחה בידו. אבל יאוש הוא להיפך דדוקא אם יש לו הכרח שגורם לזה דמתייאש ממנו. דאלו הי' מרצונו בלא הכרח ואונס כלל כגון שהי' נקוט חפצו בידו או שהי' יודע מהחפץ ואומר אני מתייאש מחפץ זה דודאי לא הוי כלום יאוש זה מה דאמר אני מתייאש מחפץ זה. ודברי הבאי בעלמא שהרי אנו רואים שהחפץ בידו ורשותו. א"כ מאי מהני שאומר אני מתייאש מזה דהא ע"כ הוא שלו. (ודמי לאומר דין ודברים אין לי על שדה זו דלא מהני). ויאוש הוי דוקא היכי דהוי הכרח ואונס כגון שנאבד ואינו יודע היכן הוא מתייאש מזה. א"כ זה הדבר גורם לו שיתייאש ממנו. דאלו הי' יודע היכן הוא לא הי' מתייאש מזה:

עוד יש חילוק בין הפקר ליאוש דהפקר אינו חל אם החפץ אינו ברשותו דהוי כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וה"ה להפקיר נמי אינו יכול לפי שאינו ברשותו. כדאיתא בב"ק (דף ס"ט) דפריך ומי אמר רבי יוחנן הכי גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה כו' והצנועין מניחין המעות ואומרים כל הנלקט מזה מחולל על המעות הללו כו' והאמר רבי יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד ורבי דוסא נלקט קאמר דרבי דוסא אומר לעתות ערב אומר כל שלקטו עניים מהא הפקר. א"כ מבואר למ"ד דגזל ולא נתייאשו הבעלים דאינו ברשותו אינו יכול להקדיש ה"ה אינו יכול לחלל ולהפקיר. דאנן קיי"ל כרבי יוחנן כמבואר בחו"מ (סי' שנ"ד סעי' ו'). אבל יאוש מהני באינו ברשותו כמו דמהני יאוש באבידה וגזילה. והטעם בזה הוא נכון ע"פ חילוקים שבין הפקר ליאוש שבארנו. דכיון דהפקר הוא מה דמסלק החפץ ממנו ומוציא מרשותו דעיקר ההפקר הוא עושה בחפץ. ע"כ אם החפץ אינו ברשותו אינו יכול להפקירו אע"ג דאכתי מקרי שלו מ"מ כיון דאינו ברשותו אינו יכול לפעול ההפקר בזה כמו דאינו יכול להקדישו ואינו יכול למוכרו וליתנו לאחר החפץ שביד הגזלן או בפקדון דכפריה הנפקד דלא מהני הקנין בזה כמבואר ברמב"ם (פכ"ב מה' מכירה ה' ט') ובחו"מ (סי' רי"א סעי' ז'). אבל יאוש הוא מה דמסלק נפשו ועוקר שם הבעלים שלו שהי' על החפץ וכיון דהבעלים מסלקים עצמם מחפץ זה א"כ ממילא נשאר החפץ בלי בעלים והוי הפקר. א"כ אע"ג דהחפץ אינו ברשותו כמו בגזילה ואבידה מכל מקום כיון דהחפץ הוא שלו דאכתי הוא בעלים של החפץ בכל מקום שהוא והוא עצמו ברשותו דיכול לסלק גופו מהחפץ דיאוש אינו עושה כלום בחפץ להקנותו לאחר ולהוציא מרשותו לרשות אחר. דנימא כיון דאינו ברשותו ולאו דומיא דביתו דכתיב איש כי יקדיש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו כדאמרינן בב"ק (דף ס"ט) דהא הוא מסלק רק נפשו וגופו דהוי ברשותו מהחפץ שלא יהי' נקרא עוד שלו ובעליו של החפץ. ע"כ מהני היאוש אע"ג דאינו ברשותו החפץ זה הנראה בעצם ההפרש שבין יאוש להפקר:

עתה נבאר חילוקי דינים שבין יאוש להפקר אשר שונים המה זה מזה. הנה בהפקר קיי"ל דמהני אפילו בקרקע כדאיתא בנדרים (דף מ"ג) ובחו"מ (סי' רע"ג סעי' ג'). וביאוש קיי"ל דלא מהני בקרקע כמ"ש הרמב"ם (בפ"ח מה' גזילה ה' י"ד) ובחו"מ (סי' שע"א סעי' א') קרקע אינה נגזלת לעולם אלא ברשות בעלים עומדת אפילו נמכרה לאלף זה אחר זה ונתייאשו הבעלים הרי זו חוזרת לנגזל בלא דמים. ולהבין טעמו של דבר משום לפמ"ש דיאוש הוא דוקא אם אינו עושה מרצונו ודעתו. אלא דיש לו הכרח ואונס שגורם לזה שיתייאש ממנו. אבל אם נקט חפצו בידו או דהוי ברשותו והוא יודע ממנו ואומר כי מתייאש מחפץ זה אמירה דידיה לאו ממשא איכא. א"כ א"ש דקרקע אף אם גזלו ממנו גוף הקרקע הוי כמו תחת ידו. דהארץ לעולם עומדת. ע"כ לא מהני היאוש בזה דהא ליכא הכרח שגורם לזה שיתייאש ממנו כיון דהקרקע הוא ברשותו ויודע אותה הוי כמאן דנקיט חפצו בידו או דהוי ברשותו ואומר אני מתייאש ממנו. דמאי אכפת לנגזל דהקרקע אינו בידו דגזלו ממנו ונמכרה לאלף אנשים. מכל מקום גוף הקרקע לעולם עומדת וברשותו. ואינו חסר לו רק הפירות של הקרקע ע"כ לא מהני יאוש לגוף הקרקע. אבל בהפקר דהוא מדעתו ורצונו ואפילו אם החפץ בידו ורשותו יכול להפקיר אותו. ע"כ גם בקרקע מהני ההפקר אע"ג דהוי כמו שהוא ברשותו:

ולפמ"ש אפשר לומר דהפירות של הקרקע הגזולה מהני היאוש דפירות של קרקע שנתלשו דומה לשאר מטלטלין דאינו ברשותו דמהני היאוש. ואפילו גזל שדה מלאה פירות והפירות צריכין לקרקע דהוי כקרקע לכ"ע כמבואר בחו"מ (סי' קצ"ג). אפ"ה כיון דחושב דאינו יכול להשיג עוד הפירות שהגזלן יקצור אותם והנגזל התייאש מזה מהקרקע והפירות אע"ג דלקרקע לא מהני יאוש דהארץ לעולם עומדת והוי כמאן דהוא בידו ורשותו מ"מ להפירות מהני היאוש דכיון דהפירות שנקצרו ממנו לא הוי ברשותו דיכול להבריחם ולאכלם מהני היאוש להפירות דהוי כמו מטלטלין אח"כ שנקצרו מהקרקע הגזולה. וכ"ש להפירות שזרעוה גזלן וקצר שלא הי' ביד הנגזל מהני היאוש או בפירות שהגיעו לקצור. ואפשר אפילו דאמרו הבעלים רק סתמא אני מתייאש מהקרקע ולא פירש שמתייאש מהקרקע והפירות לא אמרינן כיון דבטל דיבורו מה שאמר אני מתייאש מהקרקע דלא מהני היאוש בקרקע. ממילא גם לענין הפירות הוי כאלו לא נתייאש מעולם. דכיון דבכלל דבריו שאמר אני מתייאש מהקרקע נכלל גם הפירות מהקרקע א"כ ידוע שנתייאש מהקרקע ומהפירות מהני היאוש להפירות. ודמי לקני את וחמור ומקנה דבר שבא לעולם עם דבר שלא בא לעולם דקיי"ל דקנה מחצה כמבואר בחו"מ (סי' ר"ט סעי' ד' בהג"ה) ובחו"מ (סי' ר"ג סעי' יו"ד). והא שכתב הרמב"ם (בפ"ט מה' גזילה ה' ח') הגוזל שדה ומכרה ואכל הלוקח פירותיה מחשבין עליו כל הפירות שאכל וישלם לבעל השדה וחוזר וגובה אותן מן הגזלן מנכסים בני חורין. ואם הכיר בה שהיא גזולה אינו גובה מן הגזלן אלא קרן וכן קיי"ל בחו"מ (סי' שע"ג סעי' ב'). והרב המגיד כתב שם ואינו נראה כן מלשון רש"י בגיטין (דף מ"ח) ד"ה אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות כו' מנכסין משועבדים שפרש"י לאכילת פירות הגוזל שדה ומכרה לאחר וזרעה וצמחה ועשתה פירות ובא נגזל וגבתה עם פירותיהן מן הלוקח כו'. משמע שאם כבר אכל הפירות שאינו משלם. אבל אם הוא בעין בקרקע נוטלן הנגזל ונותן ההוצאה. והכין משמע בב"מ (דף י"ד) באוקימתא קמייתא גבי לאכילת פירות דאמר הכא שגזל שדה מלאה פירות ואכל פירות וחפר בורות שיחין ומערות כו'. ואם כדברי רבינו לימא כגון שגזל שדה מחברו ומכרה לאחר ואכל פירות דהלוקח צריך לשלם ע"ש. והוא תמוה דהש"ס פריך לשמואל דאמר בלוקח מגזלן מעות יש לו שבת אין לו. מאי טעמא כיון דקרקע אין לו שכר מעותיו עומד ונוטל. וכיון לשמואל אין לו שבח כ"ש דלית לי' פירי דשכר מעותיו נוטל. אמאי תני דהלוקח גובה הפירות מנכסין בני חורין כמו דפריך התם בס"ד אלא לאו בלוקח שגזל שדה מחברו ומכר לאחר והשביחה כמ"ש רש"י שם ונעשה פירות גמורין ונגזל לוקח עם פירותי' ואינו נותן אלא יציאה דקאמר ארעא אשבח וקתני דלוקח חוזר וגובה מבני חורין וצע"ג]. זהו דוקא אם לא נתייאש הנגזל מהקרקע והפירות. אבל היכי דנגזל התייאש מהקרקע אע"ג דלקרקע לא מהני יאוש מ"מ להפירות של קרקע מהני יאוש והוי שינוי רשות ויאוש כמ"ש הרמב"ם והמחבר בחו"מ (סי' שנ"ג סעי' ג') אינו צריך הלוקח לשלם בעד הפירות:

ולכאורה אפשר לומר גם מה שכתב הטור בחו"מ (סי' שע"א) והביאו הרמ"א (שם סעי' ב') כשם שהקרקע הנגזלת הוא באחריות הנגזל לחובתו. שאם תקלקל אומר לו הרי שלך לפניך. כך הוא לטובתו באחריותו. אעפ"י שאם גזל מטלטלין ונשתמש בה אפ"ה א"צ לשלם מה אלא כשעת הגזילה גזל קרקע ונשתמש בה ואכל פירותי' צריך לשלם מה שנהנה ממנה. הוא ג"כ אם לא נתייאשו הבעלים דבגזל מטלטלין אפי' קודם יאוש א"צ לשלם כמבואר בחו"מ (סי' שס"ג סעי' ג') אבל בקרקע אם הוא קודם יאוש צריך לשלם מה שנהנה שאכל פירותי' או דר בה. אך אם כבר נתייאשו הבעלים בקרקע אע"ג דלא מהני היאוש לקרקע מ"מ לענין הפירות מהני היאוש. ואע"ג דיאוש כדי לא קני בגזלן וצריך לשלם הדמים אם כבר אכל היינו משום דבאיסורא אתי לידיה ע"כ לא מהני יאוש אבל בגזל קרקע והבעלים נתייאשו דמהני היאוש לפירות שגדלו אח"כ או דר בה אחר היאוש. ויאוש מהני אפי' לדבר שלא בא לעולם א"כ הפירות שגדלו אחר היאוש הוי כמו בהתירא אתי לידי' ודמי ליאוש באבידה. ועי' בש"ך (סי' שנ"ו ס"ק ד'):

אך מדברי רש"י בסוכה (דף למ"ד) ד"ה וקרקע אינה נגזל שכתב וקרקע אינה נגזלת כלומר אינה קנוי' לגזלן בשום יאוש דלעולם בחזקת בעלים היא דמקראי נפקא לן בב"ק (דף קי"ז) בנזקין אבל משנתלש הפרי הוי גזל והתולשו הוא גזלן. הלכך לזוזי אינהו מן המחובר ויתנוהו לכם שיהיו הן הגזלנין ואתם לוקחין אותן מהם והבעלים נתייאשו כבר מכל הפירות והוי יאוש אצלם ואח"כ הוא משתנה מרשותן לרשותכם וקסבר יאוש גרידא לא קני אבל יאוש ושינוי רשות קני עכ"ל. א"כ מבואר דהגזלן אינו קונה לעולם הפירות אע"ג דכבר התייאשו הבעלים מהן. וכל זמן שהן בעין צריך להחזיר וע"כ דגם זה מקרי באיסורא אתי לידי'. ולא דמי ליאוש באבידה דהכא מחמתו בא היאוש להפירות:

גם מוכח מרש"י כמ"ש לעיל להפירות של קרקע מהני יאוש אע"ג דלקרקע לא מהני היאוש. מ"מ לפירות דנגזלין מהני היאוש אם הוי יאוש ושינוי רשות. ואפילו אם הפירות צריכין לקרקע דהוי לכ"ע כקרקע מ"מ מהני היאוש. כיון דהפירות נגזלין והבעלים התייאשו מזה שאינו יכול להשיג הפירות שיקצרם ויבריחם:

וא"כ לפ"ז יצא לנו בעציץ נקוב דקיי"ל דהוי כקרקע כדאיתא בשבת (דף צ"ה) ובגיטין (דף כ"ב) וברמב"ם (בפ"ב מה' טומאת אוכלין ה' ט'). דיכולין לטלטלו מהני בזה יאוש, ואע"ג דהוי דינו כקרקע כיון דיכולין לטלטלו ולהבריחו דבזה לא שייך האי טעמא דלא מהני בקרקע משום דהארץ לעולם עומדת והוי כמו הדבר ברשותו דלא מהני יאוש. אבל בעציץ נקוב שיכול לטלטלו ולהבריח מהני יאוש:

אך מדברי הרב המגיד (פ"ד דשכנים ה' יו"ד) מוכח דגם כה"ג דמטלטלי ויכול להבריח כיון דהוי דין קרקע לא מהני יאוש. דהרמב"ם כתב (שם) שטף נהר זיתיו ושתלן בתוך שדה חברו ואמר הלה זיתי אני נוטל אין שומעין לו משום ישוב הארץ אלא יעמדו במקומן כדאיתא בב"מ (דף ק"א). ואם עקר הנהר בגושיהן כששתלן יחלקו הפירות בעל השדה עם בעל הזיתים כל ג' שנים ולאחר ג' הכל לבעל השדה. ואם לא נעקרו בגושיהן הכל לבעל הקרקע מיד. וכתב הרב המגיד ובהשגות אמר אברהם אומר אני בעל הזיתים נוטל ממנו דמי זיתיו ליטע כלומר אומדין כמה אדם קונה זיתים כאלו ליטע אותם בתוך שדהו ע"כ. ואני אומר כשנעקרו בלא גושיהן הרי זה אבידה המותרת כזוטו של ים וכשלוליתו של נהר דודאי בעליו מתייאש ממנו לפיכך הכל לבעל הקרקע מיד ואינו נותן לו דמים כלל. אבל כשנעקרו עם גושיהן הרי גדלו עם סיוע הגושין לפיכך נוטל חלקו עכ"ל, והכ"מ השיג ע"ז. דקשה אעפ"י שגדל עם סיוע הגושין כיון דהוי כזוטו של ים הרי נתייאשו הבעלים ואין להם חלק בו. וכתב המל"מ דטעמו של המ"מ דכיון דנעקרו עם הגושין דין קרקע יש לו דהרי פטורים מן הערלה וקרקע אין בו דין יאוש דקרקע אינו נגזלת ואינו בתורת יאוש ע"ש. א"כ אע"ג דהוי קרקע דנייד מטלטלי אפ"ה כיון דיש לו דין קרקע אין בזה דין יאוש. א"כ ה"ה בעציץ נקוב כיון דיש לו דין קרקע לא מהני יאוש. ומדברי הכסף משנה משמע בכה"ג יש לו דין יאוש דהוי כמטלטלי דמהני יאוש:

ואפשר לומר בזה דתליא בפלוגתא דרבוותא הרמב"ם והרשב"א והראב"ד אי מהני בזה יאוש. לפמ"ש הראב"ד בהשגות (פ"ט מה' גזילה) אע"ג דעבדים כקרקע דמי ואם גזל עבדים והזקינו אומר לו הרי שלך לפניך הני מילי לענין כחשה אע"ג דלא הדרא גזילה מיהא בעיני' איתא ואומר לו הרי שלך לפניך אבל מכל מקום נגזלים הן ונקני ביאוש דכתיב וישב ממנו שבי. ואמרינן בגיטין (דף ל"ז) העבד שנשבה ופדאוהו לשם בן חורין אחר יאוש לא ישתעבד לא לראשון ולא לשני. אלמא לאו כקרקע דמי דהא קני נפשיה ביאוש. הלכך כשמת העבד או נשרף משלם את דמיו. שהרי משמת אין שלו לפניו וכשמת לגזלן מת עכ"ל. והש"ך הביאו בחו"מ (סי' שס"ג ס"ק ג'). והרשב"א בחידושיו והרמב"ם ס"ל כמו שאין יאוש לקרקע כך אין יאוש לעבדים וכן הסכים הש"ך שם. והא דכתיב וישב ממנו שבי שאני דגלי לן קרא דחזקת מלחמה מהני אפי' בקרקע כדילפינן התם עמון ומואב טהרו בסיחון וכמ"ש הרשב"א בחידושיו. ועי' בש"ך חו"מ (סי' שפ"ו ס"ק י"ג) דאפילו בשטרות הוכיח דאינו נגזלין וכל היכי דאיתא ברשותו דמרי' איתא ואם נשרפו מעצמן בבית הגזלן פטור עי"ש. וא"כ להראב"ד אע"ג דעבדים כקרקע נינהו. כיון דהוי עבדים דניידי ומטלטלי מהני יאוש בהו. ולהרשב"א ורמב"ם וש"ך כיון דהוי עבדים כדין קרקע לא מהני בהו יאוש כמו בקרקע אע"ג דהם ניידי ומטלטלי. א"כ ה"ה בעציץ נקוב אע"ג דהוא ניידי ומטלטלי דיכול להבריחם אפ"ה כיון דהוי דין קרקע לא מהני בזה יאוש כמו בעבדים. [אך גוף הדבר קשה לי בשלמא הא דקרקע ועבדים ושטרות אינן נגזלין וברשות' דמרי' קאי ואפילו נשרפו מעצמן בבית הגזלן פטור משום דילפינן מכלל ופרט כדאיתא בב"ק (דף קי"ו) דילפינן מקראי. אבל גבי יאוש אפילו להפוסקים דס"ל דלא מהני יאוש בקרקע דליכא קרא א"כ בקרקע שפיר יש לומר דלא הוי יאוש משום דהוי בעין והארץ לעולם עומדת ע"כ אינו מתייאש מזה. אבל גבי עבדים וכיוצא בהן דהוי גיידי ומטלטלי אע"ג דמיעטינהו קרא דאינן נגזלין מכל מקום אמאי לא מהני יאוש כמו בכל מטלטלין. ועוד הא עיקר יאוש דמהני ילפינן מאבידה כדאמרינן בב"ק (ד' ס"ה) וכדר' יוחנן דאמר בב"מ (דף כ"ב וכ"ז). מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת שנאמר כן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצוי' לכל אדם יצא זו שאבודה ממנו ואינה מצוי' לכל אדם וכמ"ש רש"י בב"ק (שם). א"כ אם שטף נהר עבד או שטרות ג"כ מהני בי' יאוש ועבד זכה בעצמו. ואע"ג דעבדים ושטרות אינן נגזלין אפ"ה מהני בהן יאוש (ועי' בתוס' ב"ב (דף ע"ז) ד"ה קני איהו וכל שעבודי' דכתבו כיון דמכירת שטרות הוי רק מדרבנן הא דאצטריך קרא למעט שטרות מאונאה היינו שמצא שטר לאחר יאוש ומוכרו לבעליו ביוקר. אך י"ל דתוס' לשיטתייהו דכתבו בפ' חזקת הבתים (דף מ"ד) ד"ה דוקא מכר דהוי לי' יאוש ושנוי רשות דסברי אפי' בקרקע מהני יאוש). ואפשר כיון דקרא דילפינן מזה יאוש מאבידה. כתיבי רק מטלטלין כן תעשה לחמורו ולשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה. לא ילפינן מזה דמהני יאוש רק במטלטלין דנגזלין אבל בקרקע וכל מה דדמי לקרקע לא ילפינן בזה יאוש כלל. אך בב"מ (דף ל"א) אמרינן לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע אלא דהכא ילפינן מאשר תאבד ומצאתה וזה לא שייך בקרקע]:

ולפמ"ש גם בקרקע משכחת דמהני יאוש היכי דשטפה נהר שדהו והתייאשו הבעלים ממנה דכה"ג הוי שפיר יאוש אע"ג דהארץ לעולם עומדת והוי כמו דהוי ברשותו מכל מקום כה"ג דחושב שהנהר לא יפסוק מהשדה ונאבדה ממנו גוף הקרקע מהני היאוש ואם אח"כ פסק או יבש הנהר כל הקודם זכה:

ובזה אפשר ליישב מה שהקשו התוס' בסוכה (דף מ"ד). הא דמוכח שם דאין יאוש לקרקע מהא דירושלמי דכלאים דפריך ויש קרקע נגזלת אמר רבי לוי אעפ"כ יש יאוש לקרקע וכן הוא בירושלמי בערלה עי"ש. דהתם מיירי דנשתקעו שם בעלים ממנה. והטעם דלא מהני יאוש בקרקע משום דהוי כאלו ברשותו. ובב"מ (דף ז') גבי מסותא דקרקע דהיכי דאינו יכול להוציא בדיינים אינו יכול להקדישה. דכי יכול להוציא בדיינים ברשותו קיימא. אבל היכא דאינו יכול להוציא בדיינים לאו ברשותו קיימא ולא הוי הקדישו הקדש. וא"כ כיון שנשתקעו שם בעלים ממנה מסתמא אינו ידוע לשום אדם ואינו יכול להוציא בדיינים דלית לי' חזקת אבהתי'. א"כ לאו ברשותו קאי הקרקע ע"כ מהני היאוש לדבר שלא הוי ברשותו. (שוב ראיתי בנתיבות (סי'. שע"א) אשר כתב כן כדברינו אלה עי"ש):

ובזה מיושב פי' הר"ש והרע"ב (בפי"ח דאהלות מ' ד'). שדה בוכין לא נטעת ולא נזרעת. במוע"ק (דף ה') מפרש משום יאוש בעלים נגעו בה. דכיון שכן מתייאשים הבעלים ממנה והוי לי' כמיצר שהחזיקו בה רבים אסור לקלקלו. ומיהו דוקא משום דנתייאשו דאחזיק כדין אבל אם לא נתייאשו א"כ היו מחזיקין שלא כדין ומותר לקלקלו. דקשה דהא לא מהני יאוש בקרקע ולפמ"ש א"ש כיון דהוי כמיצר שהחזיקו בו רבים דאינו יכול להעמיד רבים בדין כמ"ש הרשב"ם בב"ב (דף צ"ט). והוי כמו דאינו יוצא בדיינים ע"כ אפילו בקרקע מהני יאוש. ועי' תוס' יו"ט ורש"י במוע"ק פי' בע"א:

ועפ"ז יבואר היטב ג"כ חילוק דין שבין יאוש להפקר. דהפקר בטעות לא הוי הפקר כמ"ש התוס' בגיטין (דף מ"ז) ד"ה אדעתא דעכו"ם מי מפקרא. והא דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש בירושלמי (פ"ו דפיאה). הפקיר לישראל ולא לעכו"ם דרבי יוחנן אמר הוי הפקר הני מילי כי שקיל ליה ישראל אבל כי שקיל לי' עכו"ם הפקר בטעות הוא ואינו הפקר עכ"ל. וכ"כ התוס' במנחות (דף ע"א) ד"ה ונותנין פיאה לירק ומיחו בה חכמים לפי שהיו מפקיעין הפיאה ממעשר כדפי' הקונטרס. וא"ת והא כיון דהוי הפקר פטור ממה נפשך. ויש לומר דהא תנן בפיאה (פ"ו) בית הילל אומרים עד שיהי' הפקר בין לעניים ובין עשירים כשמיטה. ואפילו לב"ש דאמרי הפקר לעניים הוי הפקר הכא הפקר בטעות הוא עכ"ל. אבל גבי יאוש אפי' בטעות הוי יאוש דעיקר יאוש ילפינן מאבידה כדאמרינן בב"ק (דף ס"ו). דכל אבידה הוי דמתייאש משום דלא ידע היכן האבידה מונחת. ואינו מוצא אותה ע"כ מתייאש ממנה. ואלו ידע היכן היא האבידה מונחת לא הוי מתייאש ממנה:

וכן אבידה ששטפה נהר דהרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים ממנה מפני שסובר שלעולם לא יבוא לידו ואלו הוי ידע דהנהר ישטפנה בקרוב לשפת הנהר לא הוי מתייאש. א"כ יאוש אפי' בטעות מהני. ולפמ"ש א"ש הטעם דהפקר עיקר פעולתו שעושה בגוף החפץ שמוציא מרשותו לרשות הפקר. ודמי למכירה ומתנה דכל קנין בטעות חוזר כדאמרינן בגיטין (דף י"ד) דהפקר נמי הוא נותן ומפקיר לכל מאן דבעי לזכות בו. והיכי דהוי בטעות לא מהני. דהטעם דכל קנין בטעות חוזר כתבנו במ"א משום דהוי דעושה על תנאי ולא נתקיים התנאי דהוי בטעות כמו אומדנא דמוכח דלולי הטעות לא היה עושה כן. אבל יאוש הוא כמ"ש דמסלק נפשי' מחפץ ואסוחי מסח דעתא מהחפץ ויאוש על תנאי לא מהני כיון דהוי על תנאי אכתי לא מסלק נפשי' ממנו שמא לא יתקיים התנאי ולא סילק נפשי' מהחפץ מכל וכל ע"כ אע"ג דהוי בטעות מ"מ כיון דכבר סילק נפשי' מהחפץ א"כ ממילא נשאר הפקר. או דיש לומר הטעם דקנין בטעות חוזר משום דבמכירה ומתנה בעינן דעת מקנה והיכי דהוי באונס דהוי מתנה וקנין באונס לא מהני. והטעות הוי כמו אונס כיון דליכא דעת מקנה והפקר באונס לא מהני. דהוי כמו תלוה ויהיב דהפקר בעינן מדעתו ורצונו. וכיון דהוי בטעות דהוי כמו אונס ע"כ לא מהני הפקר בטעות. אבל יאוש דעיקר יאוש הוי דהוי הכרח ואונס שגורם לו להתייאש מזה ולא מדעתו כמ"ש דהיכי דעושה מדעתו בלי אונס והכרח דנקיט חפצו בידו או דיש ברשותו והוא יודע בהן, ואמר אני מתייאש מזה החפץ הוי דברי הבאי בעלמא. א"כ אפי' בטעות דהוי כמו אונס מהני יאוש דהטעות מחזקי להיאוש שגורם זה להתייאש ממנו:

ובזה יש להסביר היטב דברי התוס' (דף קי"ו) ד"ה דכי אפקרי' אדעתא דארי' אדעתא דכ"ע לא אפקריה שכתבו לא דמי להא דאמר בב"מ (דף כ"ד) המציל מן הארי ומן הדוב כו' הרי אלו שלו. מפני שהבעלים מתייאשים מהן. דהתם ודאי שהארי בא לטרוף כדמשמע המציל מן הארי מתייאש לגמרי אבל הכא שהארי היה עמהם והיה מלוה אותם לשמור בהמותיהם מחיות ולסטים. רק שהיו נותנים לו לאכול חמור בכל לילה ואפשר, שפעמים הי' שבע ולא אכיל הלכך אינו מפקיר אלא אדעתא דאכיל ליה אריה והא לא אכיל ליה עכ"ל. ולכאורה אינו מובן דמאי שנא אם הארי בא לטרוף או דהם נתנו לו לאכול. ולפמ"ש מבואר יפה דהתם בב"מ המציל מן הארי. דהארי בא לטרוף לאכול א"כ הוי ע"י הכרח ואונס שמכריחו להתייאש ולא הוי מדעתו ורצונו א"כ הוי יאוש. אבל הכא דהארי שלוינהו בהדייהו הי' בן תרבות עמהם רק שהיו צריכין ליתן לאכול. והוי שדרו לי' כל לילה חמרא דחד מינייהו לאכול ופעמים שיכול להיות שלא ירצה לאכול א"כ הם נתנו לו מדעתם ורצונם א"כ כיון דהוי מדעת ורצון מטעם הפקר קאתינן עלה. ולא מטעם יאוש דלא מהני יאוש מדעת רק באונס. וכיון דהוי מטעם הפקר א"כ יש לומר כי אפקרי' אדעתא דארי' שיאכל ולא אכיל לא יוכל אחר לזכות בו. כמ"ש התוס' בגיטין (דף מ"ז) דהפקיר לישראל ולא לעכו"ם דכי שקיל עכו"ם לא מהני. וכן בירושלמי בפיאה (פ"ו) בהפקיר לבהמה ולא לאדם לכ"ע לא הוי הפקר:

ולפמ"ש א"ש מה דקשה לכאורה בכריתות (דף כ"ד). שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו (ופי' רש"י משום דהפקר הוא משנגמר דינו). אמר רבא מסתבר טעמא דר"י כגון דאמרו לי' נרבע שורו אבל אמרו רבע שורו הוא בעצמו מידע ידע דלא רבע ולא מפקר לי' וטרח ומייתי עדים. וכ"כ הרמב"ם (פי"א מה' נזקי ממון ה' י"ג). שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה בו. שהרי משנגמר דינו הפקירו בעליו. אמאי הוי הפקר דהא הוי הפקר בטעות. דסבר דעידי אמת הן ע"כ הפקיר השור ואלו הוי ידע דעידי שקר הן לא הוי מפקיר והוי הפקר בטעות דלא הוי הפקר כמ"ש התוס' בגיטין ובמנחות דהפקר בטעות לא הוי הפקר. ולפמ"ש יש לומר דהתם לא הוי מדין הפקר אלא מטעם יאוש קאתינן עלה. דמהני יאוש אפי' בטעות הוי יאוש כמו יאוש באבידה. כיון מיד שנגמר דינו לקטלא שאסור בהנאה משום דלא שכיחי דליתי סהדי דלתזמו הני סהדי אתייאש מיאש מיניה ע"כ הוי הפקר משנגמר דינו. ועי' ברא"ש בב"ק פרק הגוזל ומאכיל (דף קי"ו) עי"ש:

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה