אור ברסלב
ברית יעקב חלק א חושן משפט › סימן קו

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

חושן משפט · סימן קו

סימן קה

תשובה לחכם אחד

על דבר אשר שלח לי חורפא שלשה קושיות חמורות שנאמרו מפי גברא רבא הגאון העצום ר' עקיבא איגר ז"ל אולי אמצא תשובה בזה. ראשית דבריו מה שתמה על הריטב"א בקידושין (דף נ"ד). הפודה נטע רבעי שלו יוסיף עליו חומש. בין משלו בין שניתן לו במתנה. מני אלימא ר"מ מי מצי יהיב לי' והא גמרי קודש קודש ממעשר. אלא לאו ר"י לעולם ר"מ והכא במאי עסקינן כגון דיהיב כשהוא סמדר ודלא כר"י דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי. וכתב הריטב"א וכי תימא לוקמי אפילו כרבי יוסי וכדיהיב לי' מקמי דהוי סמדר איכא למימר דמקמי דהוי סמדר לא חשיבא מידי. וכפירות שלא בא לעולם חשוב ולא מצי למקני להו לרבנן מיהת. ואע"ג דהא רבי מאיר הוא. לא בעי לאוקמי בההיא פלוגתא דלית הלכתא כרבי מאיר עכ"ל. והוא תמוה דהא אמרינן בב"ב (דף קנ"ז) לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. יכיר למה לי בנכסים שנפלו כשהוא גוסס. ופרשב"ם שם דלרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. הני מילי כגון נכסים שנופלים לו בשעה שיש בו כח ליתן לאחרים. אבל גוסס שאינו יכול לדבר אין בו כח ליתן הלכך לא מצי למקנינהו קודם דאתא לידיה. כיון שאפילו בא לידו אינו יכול להקנותם וכ"ש מקודם לכן עי"ש. א"כ ה"נ ליכא לאוקמי כלל אפילו לרבי מאיר. כיון דהוי סמדר ממון גבוה אינו יכול להקנותם. א"כ אפילו קודם דהוי סמדר דהוי דבר שלא בא לעולם אינו יכול להקנות אפילו לרבי מאיר. דהא לרבי מאיר לא מהני להקנות דבר שלא בא לעולם רק אם יבוא בעולם יהי' ברשותו להקנותם. חל הקנין מקודם על השעה שיבוא לעולם עכ"ד:

ולענ"ד אינו דומה לנכסים שנפלו כשהוא גוסס. דגם לרבי מאיר לא מצי להקנות מקודם. משום דהתם לעולם לא שייך בו קנין כלל. דהשתא אינו בידו וכשיבוא לרשותו כשהוא גוסס לא יהא ביכולתו להקנותו. ע"כ גם לרבי מאיר אינו יכול להקנותו. אבל גבי פירות קודם שחנטו דהוי סמדר. אע"ג דהוי דבר שלא בא לעולם. מכל מקום שייך בו קנין השתא להקנות דקל לפירותיו כדאיתא בב"ב (דף קמ"ז). ובחו"מ (סי' רי"ג וסי' רנ"ג). דמהני אפילו לרבנן דרבי מאיר. א"כ כיון דהשתא שייך בו קנין להקנות הפירות ע"י דקל לפירותיו. אפי' מקנה הפירות עצמו קודם שהי' לעולם ואח"כ דיהי' סמדר דהוי ממון גבוה אינו בידו להקנותם מהני לרבי מאיר כיון דהשתא שייך בה קנין ע"י דקל לפירותיו. ודמי להא דאמרו בקידושין (דף ס"ב) היכי דהוי השתא בידו לא הוי כמו דבר שלא בא לעולם והא דלא קאמר בקידושין דיהיב לי' מקמי דהוי סמדר. כגון דהקנה לו גוף האילן לפירותיו. דא"כ הוא פשיטא דהוי שלו דחייב בחומש. ע"כ מוקי לה בדיהיב סמדר לאפוקי מדרבי יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי:

גם מה שתמה הגאון הגרע"א ז"ל על הר"ן דכתובות (דף צ"ז). הא דאמר רבי אלעזר אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה. אמר רבינא לא אמרן אלא למזוני אבל לכתובה מפקינן מינה. נראה לי דכי אמרינן לכתובה מפקינן מינה דוקא מטלטלין דמכל מקום מחוסר גוביינא אבל מעות לא שכבר נפרעה. וכן כתב הר"ן בפרק הכותב (דף פ"ז) גבי נשבעין ונוטלין שאם תפסו ואינם רוצים לשבע דלא נחתינן לנכסייהו אלא מנדין להו. מיהו כתב הרמב"ן דמסתבר דוקא בדתפסה מיני' מעות אבל תפסה מיני' מטלטלין כיון דגופייהו לא מקנינן מפקינן מינה והדר לא גביא אלא בשבועה. וכ"כ באע"ז (סי' צ"ו סעי' י"א) ועי' בחו"מ (סי' פ"ז סעי' ט') בסמ"ע (ס"ק כ"ב) ובש"ך שם (ס"ק כ"ד ובסי' ק"י ס"ק ו'). ועי' בש"ך חו"מ (סי' ק"י ס"ק ה') מש"כ בשם רבינו ירוחם בהא דאין נפרעין מנכסי יתומים קטנים ואפי' תפס לא מהני מ"מ היכי דתפס מעות מהני דכמאן דנפרע דמי משא"כ בתפס מטלטלין עי"ש. דהוא תמוה מהא דכתובות (דף צ"ב). ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות. וזקף עליו במלוה ומת ראובן ואתא ב"ח דראובן וקטריף לה משמעון. ופייסיה בזוזי דינא הוא דאמרי לי' בני ראובן אנן מטלטלין שבק אבונן גבך ומטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי וכיון דבמעות שתפס אמרינן כמאן דנפרע דמי. וכ"ש בתופס החוב שהוא חייב לאביהן של היתומים עכ"ד. וכן הקשה מעכ"ת כה"ג בכתובות (דף ק"י). גבי שנים שהוציאו שט"ח זה על זה כו' רמי בר חמא אמר הכא ביתמי עסקינן דיתמי מגבי גבי אגבויי לא מגבינן מינייהו. לכן ס"ל לחכמים זה גובה וזה גובה. אמאי אינו יכול לגבות החוב מיתמי דלא גרע מתפס מעות דלא מפקינן מיני':

ומש"כ ליישב הא דכתובות (דף ק"י) בשם דודו הרב הגאון שיחי' דדוקא ביורשין את אביהם דאיכא אפילו במטלטלין מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן מכלל כיבוד אב שלא יהי' אביהן בכלל לוה רשע ולא ישלם ולדעת הרמב"ן יכולין ב"ד לכוף אותם דהטעם דאין כופין משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה שאין ב"ד מוזהרין עלי' כמבואר בטור חו"מ (סי' ק"ז) ובסמ"ע (שם ס"ק ב'). בזה נחתו לחלק דבמטלטלין לא מהני תפיסה בע"כ כיון דלא אקנינהו ניהלי' וצריכין לשומא. משא"כ במעות דלא צריכי שומא ע"כ מהני תפיסה במעות. אבל יורשין קרובין אפי' הניח להן מעות ומטלטלין ליכא מצוה כלל לפרוע חוב מורישיהם דליכא בהו משום כיבוד אב. א"כ יש לומר דבכתובות גבי שנים שהוציאו שט"ח זה על זה דחכמים אומרים זה גובה וזה גובה דאמר רמי בר חמא דמיירי ביתמי מיירי שהן קרובים דאפילו מצוה ליכא עלייהו כלל לפרוע ממטלטלין. א"כ אפילו במעות דא"צ לשומא לא מהני עכ"ד. זה אינו ואשתמיטתי' תלמוד ערוך בב"ב (דף קנ"ז). דאקני קנה ומכר דאקני קנה והוריש מאי אמר רב חנא ת"ש נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו. (על ראובן ועל מורישיו כגון אחי ראובן או אחי יעקב אביו שאין להם קרוב יותר מראובן וראובן ראוי ליורשו) והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב. יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואח"כ מת האב ובעלי חובות אומרים האב מת ראשון כו'. ואי ס"ד דאקני קנה ומכר דאקני קנה והוריש לא משתעבד נהי נמי דאב מת ראשון דאקני הוא אמר להו רב נחמן זעירא חברין תרגמא מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן. והכא בנפל עליו ועל אביו. (ועי' ביו"ד (סי' ר"מ סעי' כ"ד בהג"ה) דאין אדם חייב בכבוד אבי אביו) ונפל עליו ועל מורישיו דאינו חייב בכיבוד מורישיו כלל ואפ"ה אמרינן מצוה על היתומים והיורשים לפרוע חוב מורישם. אע"ג דאומרים דלא זכה ראובן כלל. כיון דהוא ראוי ליורשו מצוה לפרוע חובו, [ועי' בתומים (סי' ק"ז ס"ק א') ובאורים (ס"ק ד') כתב בהא דלא הנוח אלא מטלטלין אין כופין אותם לפרוע חוב אביהן. אבל מצוה איכא עליהם לפרוע חוב אביהן. נראה אפי' אינו אביהם רק קרוב דלא שייך בי' מצות כיבוד אב. מכל מקום הואיל ויורשים שיסלקו חובות ולא יהיו הם יורשים ומורישם בכלל לוה רשע ולא ישלם עכ"ל. ותלה הדבר בסברתו. גם הוא לא זכר דמוכח כן מהא דב"ב (דף קנ"ז). דאל"כ אכתי מוכח דאקני משתעבד דליכא למימר משום מצוה על היתומים לפרוע חוב דהכא דנפל עליו ועל אביו ועל מורישם ליכא בזה משום כבוד אב וע"כ דגם בזה איכא מצוה על היורשים לסלק החובות]:

ובזה נדחה נמי מש"כ ליישב קושית הגרע"א ז"ל מהא דכתובות (דף צ"ב). לפמ"ש הטור בחו"מ והסמ"ע (סי' ק"ח ס"ק י"ז) אם מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה דאין אדם מוריש שבועה לבניו ואם הי' ערב ובאין היורשים לתבוע מן הערב כיון דערבא בתר יתמי אזיל. ואפי' הניח רק מטלטלין איכא מצוה עלייהו לפרוע חוב אביהן אין גובה מן הערב. אבל מן הלקוחות אף שמת לוה בחיי מלוה יכולין יורשי המלוה לגבות מן הלקוחות דלוה כשלא הניח להן קרקע אף דהניח להן מטלטלין משום דאין הלקוחות יכולין לחזור ולטרוף מיורשי הלוה דעביד אינש דזבין קרקע ליומא. א"כ התם בכתובות ראובן שמכר לשמעון באחריות. דאמרי בני ראובן אנן מטלטלין שביק אבונן גבך דאינו יכול לתפוס החוב שהוא חייב לאביהן של יתומים דהכא ליכא מצוה כלל גבי יתומים לפרוע חוב אביהן דעביד אינש דזבין ארעא ליומא אפי' היכי דהניח מטלטלין. ע"כ לא מהני תפיסה אפי' במעות דא"צ לשומא:

לפמ"ש זה אינו דהא מבואר בב"ב דאפילו היכי דליכא מצוה כלל דכיבוד אב. מ"מ איכא מצוה לפרוע חוב מורישם. ועוד דאם לא מת לוה בחיי מלוה אלא דמת לוה והניח מטלטלין ובא ב"ח דלוה וטריף מלוקח. ודאי דחוזר הלוקח על יתמי המלוה משום מצוה לפרוע חוב אביהן משום כבוד אב. וע"כ דמה שכתבו בלקוחות גבי מת לוה בחיי מלוה דיורשי המלוה יכולין לגבות מהלקוחות אע"ג דהניח מטלטלין דעביד אינש דזבין ארעא ליומא הוא משום דכה"ג לא הוי בכלל רב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו. ובזה אמרינן הבו דלא לוסיף עלה. כיון דעביד אינש דזבין ג"כ ארעא ליומא. אבל בלא"ה יש מצוה על היורשים לסלק מן המטלטלין ללוקח שלקח באחריות דהוי חוב אביהן:

גם דברי הסמ"ע אינן מוכרחים דבטור אין מבואר כן. דמיירי אפי' בהניח מטלטלין גובה מן הלקוחות. דהא הב"י כתב ודע דאין צורך לדברים אלו אלא לדעת הר' משה בר יוסף דאפילו כי לא הניח נכסים פורעים לערב צריך לאשמועינן אפ"ה אין פורעין ללקוחות. אבל לדעת רמ"ה וכן לדעת רבינו שכיון שלא הניח אביהן נכסים אינו חייבים לפרוע לערב. דין הערב ודין הלקוחות שוים עכ"ל. אלא הסמ"ע מדייק מלשון הטור שכתב בדברי ר"מ ב"ר יוסף אפילו לא הניח להן מאומה. וכאן בדין לקוחות כתב שלא הניח להן נכסים ע"כ מפרש בפרישה דגבי לקוחות אפילו הניח אביהן להן מטלטלין עי"ש בפרישה. אבל גם הסמ"ע ופרישה כוונתו דדוקא בזה היכי דמת לוה בחיי המלוה. דבערב אמרינן היינו דרב ושמואל. דאין אדם מוריש שבועה לבניו היכי שנתחייב מלוה שבועה ליורשים דערבא בתר יתמי אזיל. אבל גבי לקוחות אמרינן דיורשין נשבעין היורשים ונוטלין ולא אמרינן דחוזר על היתומים משום דזבין ארעא ליומא. אך דבריו דחוקים דא"כ אמאי אם לא מת לוה בחיי מלוה והלוה הניח מטלטלין ודאי הוי מצוה על היתומים לפרוע ללוקח כיון דאביהם קיבל אחריות עניו ויותר נראין פי' הב"י בטור:

ולענ"ד נראה הא דכתב הרמב"ן והר"ן בתפס מעות לא מפקינן דהוי כמאן דנפרע. רק היכי דיש שעבוד עליו כגון מהני דנשבעין ונוטלין כמו בעד אחד מעיד שהוא פרוע או פוגמת כתובתה או נפרעת שלא בפניו. דהוי עליו שעבוד בין מקרקע ובין מטלטלי. או ביתומים שהניח להן אביהם קרקעות. דאיכא שעבוד נכסי על היתומים לשלם חוב אביהם מדינא. ע"כ אע"ג דמטלטלין דיתמי לא משתעבדי לב"ח ומעות הוא ג"כ מטלטלי דיתמי. מכל מקום כיון דמחוייבים לשלם מדינא. דעלייהו רמיא לשלם החוב ממקרקעי שהניח להן אבוהון. בזה מחלקינן במטלטלין אם תפסה לא מהני כיון דגופייהו לא מקנינן וצריכא לשומא. ולא אקני לה מדעתם. אבל מעות שא"צ לשומא. ויורשים מחוייבים החוב שלהן. רק דהיא צריכה שביעה ע"כ אם תפסה הוי כמו שכבר נפרעה ולא מפקינן מינה. אבל היכי דלא הניח אביהן להיורשים מקרקעי כלל רק מטלטלי ומעות דמדינא ליכא שעבוד עלייהו לשלם החוב כלל רק משום מצוה על היתומים בזה לא מהני תפיסה אפילו היכי דתפס מעות. כיון דליכא עלייהו שעבוד נכסי כלל. ואין כופין אותו לשלם כלל רק משום מצוה בעלמא. דמי להא דקיי"ל ביו"ד (סי' קס"א ס"ב) אבק ריבית אינו יוצאה בדיינים ואם בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר ואם תפס לוה משל מלוה מפקינן מיני'. וא"כ לא קשה כלל מהא דכתובות (דף צ"ב). ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקף עליו במלוה ומת ראובן ואתא ב"ח דראובן וקא טריף לה משמעון ופייסי בזוזי דינא דאמרי לי' אנן מטלטלין שביק אבונן גבך ומטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבד. דאינו יכול לתפוס החוב שחייב לאביהן. דהתם דלא הניח להיתומים קרקע כלל. דאל"כ הא אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ולא נשאר רק מטלטלין והחוב שהוא חייב לאביהן א"כ ליכא שעבוד נכסי כלל על היתומים לא מהני תפיסה במעות כלל דלא הוי עליה רק משום מצוה ע"כ יכולין יחמי לומר אנן מטלטלין שביק אבונן גבך ולב"ח לא משתעבד מטלטלי דיתמי דגם מעות הוי מטלטלי דיתמי וזה נכון:

ומה שהקשה בב"ב (דף קכ"ב) לתת לו פי שנים פי שנים כאחד. או אינו אלא פי שנים בכל הנכסים. ודין הוא חלקו עם אחד פי שנים כאחד אף חלקו עם חמשה פי שנים כאחד. או כלך לדרך זו מה חלקו עם אחד פי שנים בכל הנכסים אף חלקו עם חמשה פי שנים בכל הנכסים. ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו התורה ריבתה נחלה אצל אחין. דלמה לי קרא ע"ז תיפוק לי' מדבעינן קרא למעט לקמן (דף קכ"ז) טומטום שנקרע ונמצא זכר דאינו ממעט בחלק בכורה שנאמר וילדו לו בנים עד שיהא בן בשעת לידה. וכן בב"ב (דף קמ"ב) דאמרינן בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה מאי טעמא וילדו לו אמר רחמנא והא ליכא. א"כ אי אמרינן דהבכור נוטל תמיד פי שנים בכל הנכסים. אפילו הוי עשרה אחין המה נוטלים רק חלק שליש בנכסים. א"כ אפילו דנימא דטומטום שנקרע ונמצא זכר או בן דנולד לאחר מיתת אביו הוי בן. אפ"ה נוטלים כולם רק חלק שליש ולא בעי קרא למעוטינהו וע"כ דבכור נוטל פי שנים כאחד ולא בכל הנכסים ע"כ בעינן קרא למעוטי שאינו ממעט בחלק בכורה עכ"ד. נראה דלא קשי' כלל דאי הוי אמרינן דבכור נוטל פי שנים בכל הנכסים. בעינן קרא למעוטי שאינו מרבה בחלק בכורה. כגון אם הניח האב תשעה מנים ובכור ופשוט. דנוטל הבכור ששה מנים והפשוט ג' מנים. ואם ה"א דטומטום ובן שנולד לאחר מיתה מחשב כבן לענין חלק בכורה. א"כ הוי חלק בכרוה ביד הבכור שנוטל ששה מנים. מנה וחצי הוי חלק פשיטות כמו הפשוט והטומטום שחולקין השלשה מנים לכ"א מנה וחצי. וארבעה מנים וחצי הוי חלק בכורה. אבל אם הטומטום ובן שנולד לאחר מיתה לא מחשב כבן לענין חלק בכורה א"כ הששה מנים שנוטל הבכור הוי שלשה מנים כחלק פשטות ורק שלשה מנים הוי חלק בכורה. א"כ איכא נפקותא אם הי' נוטל פי שנים בכל הנכסים כמה מקרי חלק בכורה שלו. ונ"מ בין חלק בכורה לחלק פשטות דחלק בכורה אינו נוטל בראוי כבמוחזק ואינו נוטל בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביו. ולענין שאם אמר איני נותן ואיני נוטל אם יצא עליהם שט"ח משום דמתנה קריא רחמנא כדאמרינן בב"ב (דף קכ"ד). ובחלק פשיטות אינו יכול לסלק עצמו כמ"ש הטור בחו"מ (סי' רע"ח) בשם הר"ר לוי ולהראב"ד נ"מ לענין חזרה עי"ש:

עוד הביא מעכ"ת מה שהקשה הנרע"א ז"ל. בב"ב (דף קל"ח) שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני. אין אומרין כל הקודם בשטר זכה. לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מכולם. וכתב הרשב"ם אם יצא עליו שטר חוב קודם שקבלו המעות אי נמי כגון דהני מאתים זוז שדות ששוות כך וכך דמים הלכך אפילו לאחר שגבו גובה ב"ח מהן דמקבל מתנת שכיב מרע כיורש שוויא רבנן לקמן במי שמת ומקרקעי דיתמי משתעבדי לבעל חוב עכ"ל. ותמה הגאון רע"א ז"ל דמאי אריא הא דכתב הרשב"ם דמתנת שכיב מרע כיורש שוויא רבנן ע"כ גובה מהן דהא אפילו דהוי מתנת בריא נמי גובה מהן בשטר חוב. עוד הוסיף מעכ"ת לתמוה. מה זה דכתב הרשב"ם שיצא עליו שטר חוב קודם שקבלו המעות. וע"כ משום אחר שגבו המעות הוי מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי. א"כ מאי מהני שיצא השער חוב קודם שקבלו המעות. דהא דברי שכיב מרע ככתובין ומסורין דמי:

הנה בקצוה"ח (סי' רנ"ג ס"ק ד') עמד בזה דכתב הרשב"ם דיצא עליו שטר חוב קודם שקבלו המעות דהא כיון דמיירי במטלטלין א"כ כי לא קבלו מעות מאי הוי כיון דדברי שכיב מרע ככתובין ומסורין דמי. הוי ליה כמו מלוה ופקדון ביד אחרים דלא משתעבדי לבעל חוב דקיי"ל כרבי עקיבא בכתובות (דף פ"ד) שכולן צריכין שבועה ויורשין אינן צריכין שבועה וה"נ במתנת שכיב מרע דהוי כיורש ינתן ליורש ולא לבע"ח. ודוחק לומר דהברייתא אתי' כרבי טרפון דס"ל דבע"ח קדים. וכתב הקצוה"ח דטעמא דרבי עקיבא כמ"ש בירושלמי לא הוי עיקר הטעם משום שכולן צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה הגע בעצמך שפטרן מן השבועה זו תורה וזו אינה תורה. ופי' הרא"ש עיקר טעמא דרבי עקיבא משום דב"ח מחוסר גוביינא ויורשים אינו מחוסר גוביינא דכל היכי דאיתא ברשותייהו קיימא. אבל מתנת שכיב מרע אע"ג דהוי ככתובין ומסורין דמי אפ"ה מקרי מחוסר גוביינא כמ"ש בתה"ד (סי' ש"נ) במי שצוה ליתן לבת בנו עשרים ליטרה ובעל האשה תובע העשרים ליטרה וכתב שם דלא הוי מידי ממשא בתביעת הבעל משום דכה"ג לא בא ממון זה ליד אשתו מעולם ומחוסר גוביינא חשיב ראוי ואין הבעל יורש את אשתו בראוי וגרע טפי ממלוה בשטר דאית לה לאתתא בנכסי מלוג שלה דלא ירית לה בעל דחשיב ראוי עכ"ל, וא"כ דגם המקבל מתנת שכיב מרע דהוי כיורש הוא עצמו ג"כ מחוסר גוביינא ולא הוי כמו יורש דאורייתא דאינו מחוסר גוביינא א"כ לא עדיף זכותי' מב"ח דהוי מחוסר גוביינא א"כ מודה רבי עקיבא לר' טרפון דינתן לבע"ח ואכתי צ"ע עכ"ל:

אך הב"ש באע"ז (סי' צ' ס"ק י"ג) כתב שכיב מרע שנתן מתנת שכיב מרע לאשת איש ומתה קודם שגבתה פסק בתשו' הרב רבי בצלאל דבעל יורש ויפה פסק משום דדברי שכיב מרע ככתובים ומסורין דמי. והיורשים אינן יכולין למכור כמ"ש בחו"מ (סי' רנ"ב סעי' ב'). ותמהני שלא ראה הב"ש דברי התה"ד (סי' ש"נ) שכתב דהוי ראוי כל זמן שלא בא לידה דלא גרע ממלוה שלה שאינו יורש דהוי ראוי. אולם הרואה בתה"ד שהביא הקצוה"ח יראה שהב"ש יפה פסק והקצוה"ח לא העתיק יפה לשון השאלה. ראובן צוה מחמת מיתה שיותן מנכסיו לבת בנו עשרים לטרה ותקנה בהן חגורה אחת ונפטר ראובן. אח"כ בעל האשה תובע מחמיו בן ראובן כי עדיין לא הוציא מידו השיב לו בן ראובן אבי לא צוה אלא שתקנה בתו חגורה עבור אותם כ' לטרה והלא נפטרה בזמן מועט אחר פטירתו וע"כ נתבטל מחשבתו וצוואתו והבעל טוען לא נתבטל משום כך. ע"ז השיב שפיר בעל תרומת הדשן דלא הוי ממשא בתביעת הבעל משום דכה"ג לא בא ממון זה ליד אשתו מעולם ומחוסר גוביינא חשיב ראוי ואין הבעל יורש את אשתו בראוי. וגרע טפי ממלוה בשטר דאית לה בנכסי מלוג שלה דחשיב ראוי. והוא כמ"ש מהרי"ו והובא באע"ז (סי' ק' סעי' ב' בהג"ה). האב שצוה לתת מתנה לבנו לאחר ב' וג' שנים או שצוה שלא לתת לו חלק ירושתו רק אחר ב' וג' שנים מקרי ראוי ואשת הבן אינה גובית כתובתה מזה. ועי' בחמ"ח (ס"ק י"ג) שחולק בזה להמעיין בתשו' מהרי"ו. דמדמה לה לשכר שכיר אע"ג דקודם מיתתו כשגמר המלאכה יש לו חוב אצל בעה"ב מכל מקום אחר שלא גבה עדיין מקרי ראוי ע"ש. והב"ש כתב דאינו כן להמעיין בתשו' אלא אם לא קצב זמן לא הוי ראוי ודומה למה שכתבתי (בסי' צ') בשם הרב רבי בצלאל אם נתן מתנה לאשה ולא גבתה עדיין ומתה הבעל יורש המתנה משום דהוי כמסורים בידה דמי אלא אם לא הגיע הזמן פרעון אז הוי ראוי. ודומה למ"ש מי שצוה שלא ליתן חלק ירושתו מיד והכל חד טעמא הוא עכ"ל. וא"כ הכא בתה"ד שצוה ליתן לבת בנו עשרים לטרה ותקנה בהן חגורה א"כ לא נתן לה מתנה בסתם מיד רק שיוקנה מהן חגורה ע"כ אמרינן דהוי ראוי. אבל היכי דהוי אמר לה רק שיתן עשרים לטרה לחודי אע"ג דלא גבתה עדיין לא הוי ראוי. וכן מדוקדק בלשון תה"ד שכתב כה"ג דלא בא ממון זה ליד אשתו. וכן נראה מדברי תה"ד שכתב אח"כ דרצה לזכות להבעל מטעם אחר לדמות להא דביצה (דף כ') ההוא גברא דאמר הבו ארבע מאה זוזי לפלוני ולנסיב ברתיה אמר רב פפא ד' מאה זוזי שקיל ברתא אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב כו'. ומוכח מהתם מפרש"י ותוס' שהטעם הוא משום דאמרינן תפיס לשון ראשון כשאמר הבו ד' מאה זוזי זכה בהן דדבריו ככתובין ומסורין דמי. ומאי דקאמר אח"כ ולנסוב ברתא אי בעי עביד ואי בעי לא עביד. ה"נ בנ"ד מה שאמר שיותן מנכסיו לבת בנו עשרים לטרה אותה צוואה מיד ככתובים ומסורין דמי. ומה שצוה ותקנה בו חגורה אי בעי קני אי בעי לא קני עכ"ל. א"כ לפ"ז ליתא לדברי קצוה"ח:

ונראה לי דע"כ כתב רשב"ם קודם שקבלו המעות דמברייתא דשכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני כו' משמע אפילו דלא הוי המעות בעין רק שאמר ליתן היינו מנכסיו ואיתא בגיטין (דף ס"ה) ומבואר זה בחו"מ (סי' רנ"ג סעי' י"ג) היכי דלא אמר שוה מאתים זוז האחריות ופורני ליתמי. וא"כ צריכין למכור הנכסים וליתן להמקבלי מתנות לזה מאתים זוז ולזה שלש מאות זוז או ליתן המטלטלטלין בשומא מאתים זוז דצריכין לעשות שומא. א"כ הוי כמו דאמר השכיב מרע ליתן להם לאחר זמן ולא מיד. דהא צריכין למכור הנכסים וליתן למקבלי מתנה הוי כמו דקצב זמן מה ליתן להם אע"ג דהיורשים מחוייבים ליתן להם אבל מקרי ראוי ומחוסר גוביינא כמ"ש הב"ש והרמ"א באע"ז (סי' ק' סעי' ב'). ע"כ קודם שקבלו המעות המקבלי מתנה הבע"ח קודם כמ"ש הקצוה"ח. דבזה גם רבי עקיבא ס"ל דינתן לב"ח:

ומש"כ הרשב"ם באי נמי דהני מאתים זוז שדות ששוה כך וכך דמים הלכך אפילו שגבו המקבלי מתנה. הב"ח גובה מהן דמתנת שכיב מרע כיורש שויא רבנן. דתמוה דהא אפילו הוי כמתנת בריא ג"כ ב"ח גובה מהן. אפשר לומר בזה דהרשב"ם ס"ל כמ"ש הטור בחו"מ (סי' ר"נ) דמתנת שכיב מרע אע"ג דאינו קונה אלא לאחר מיתה מכל מקום לאחר מיתה קונה למפרע משעת נתינתו דהוי כמסורים למפרע. א"כ הברייתא דתני סתמא יצא עליו שטר חוב משמע אע"ג דהשט"ח זמנו מאוחר מצוואתו דשכיב מרע אפ"ה גובה מכולן. לזה כתב רשב"ם דמתנת שכיב מרע כיורש שוויא רבנן. דכיון דהוי כיורש מחוייב לשלם על כן אפי' דהשט"ח מאוחר מצוואתו מחוייב היורש לשלם משא"כ אי הוי כמתנת בריא דהוי כלוקח. אע"ג דשט"ח גובה ממתנת בריא מכל מקום מלוקח מוקדם אינו יכול לגבות וכן ממתנת בריא שמוקדם:

עוד יש לומר דהרשב"ם מיירי בשטר דאין בו דאקני וקנה והוריש. ואע"ג דקיי"ל אחריות טעות סופר לגבי דאקני לא אמרינן בזה אחריות טעות סופר כמבואר בזה בש"ך (סי' קי"ב ס"ק א') דאיכא כמה ראשונים דסברי הכי. והיכי דאין בזה דאקני קנה והוריש משתעבד כמבואר בחו"מ (סי' קי"א סעי' כ') לדעת הראב"ד ובעל התרומות דגובה מהיורש. וכן מוכח בב"ב (דף קנ"ז) דדחי שם דאקני לא משתעבד משום מצוה על היתומים לפרוע חובות אביהן כמ"ש הש"ך שם (ס"ק ג') ע"כ קאמר הרשב"ם דמתנת שכיב מרע כיורש שוויא רבנן ע"כ הב"ח גובה. ואי הוי כמתנת בריא כיון דאין דאקני משתעבד לא הוי גובה מהן:

דברי שארו ידידו דו"ש כה"י. ברוך מרדכי ליבשיץ חופ"ק וואלקאוויסק יע"א:

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה