אור ברסלב
ברית יעקב חלק א חושן משפט › סימן קה

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

חושן משפט · סימן קה

סימן קד

להרב הנזכר

ובדבר שנסתפק מעכ"ת אי אדם המזיק שלא בכוונה נפטר בשמירה בבעלים. הנה המל"מ (בפכ"א מה' אישות ה' ט') שכתב הרמב"ם האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכתה בתוך ביתה פטורה ואין זה מן הדין אלא תקנה שאם אין את אומר כן אין שלום בתוך הבית לעולם. והראב"ד כתב ע"ז לא מן השם הוא זה אלא מפני שהוא פשיעה בבעלים שהוא שכור לה בכל שעה. וכתב המל"מ דס"ל להראב"ד דבמזיק בידים דמתכוין להזיק חייב אפי' בבעלים אבל היכי דמזיק שלא נתכוין להזיק הוי רק דין פושע כמו בנתקל דאמרינן דהוי פושע ואזיק שלא במתכוין פטור בבעלים דהוי כדין פושע. ולהרמב"ם ע"כ אפי' במזיק שלא בכוונה הוי דין מזיק וחייב בבעלים ע"כ בא הירושלמי (מקורו דהרמב"ם) משום תקנה שלום בית. וכ"כ המל"מ (בפי"א מה' נחלות ה' י"א) להראב"ד מזיק שלא בכוונה הוי כמו פשיעה. (ובפ"ה מה' שלוחין ה' ב') כתב המל"מ הא דכתב הרמב"ם אחד מן השותפין שעבר ומכר בהקפה או ששינה שנתן לו חברו לקנות חיטים דאם פחתו פחתו לו וחייב לשלם. אע"ג דהוי בבעלים אם שניהם נתעסקו אפ"ה חייב השותף ששינה לשלם דהוי כמזיק דחייב אפילו בבעלים ואפילו להראב"ד בפכ"א מה' אישות דס"ל דאין חילוק בין פשיעה למזיק יש לחלק דהתם הוי מזיק שלא במתכוין אע"ג דאדם מועד לעולם מ"מ עשה שלא מדעת לא מקרי מזיק בבעלים לחייבו משא"כ בשותף ששינה או מכר בהקפה דעשה מדעת אע"ג דכוונתו הי' להרוויח מ"מ עשה בכוונה ומדעת הוי מזיק דחייב אפילו בבעלים ע"ש. א"כ הוי פלוגתא דרבוותא במזיק שלא בכוונה אי חייב בבעלים בין הרמב"ם והראב"ד:

ומצאתי בבית מאיר על אע"ז (סי' פ') האריך בזה וכתב דיש ראי' דלא כסברת המל"מ מהא דקיי"ל איש שהזיק את אשתו בתשמיש המטה חייב בנזקי' (באע"ז סי' פ"ג סעי' ב') ובחו"מ (סי' תכ"א סעי' י"ב). והרי בעל לגבי אשתו ידוע שדין שמירה בבעלים הוא על נכסיה. ואי נימא דאפילו על נזקין בשוגג פטור נמי בנכסי' יותר מאינש דעלמא מטעם דהיא עמו במלאכתו. אטו היזק גופה גרע מנכסיה והא בעליו עמו קרינן אלא ודאי דלגבי היזק בנכסיה חייב. ואף שבחו"מ (סי' קע"ו סעי' מ"ח בהג"ה) איתא יש אומרים אם הלך בשבילו בחנם חייב לפדותו דהוי עליו דין שואל. ראיתי בתשו' גאון אחד באמת פקפק בזה דאין עליו דין שואל מטעם שמירה בבעלים דלא יהא חמור גופו מנכסיו. ובלא זה אין דעת יש אומרים אלו הלכה. וגם יש להקשות דעבדים אתמעטו מדין שומרים ועי' חו"מ (סי' צ"ה וסי' רכ"ז) עכ"ל. ולדידי בלא"ה קשי' על רבינו מאיר שבמרדכי שהביא הרמ"א בחו"מ (סי' קע"ו סעי' מ"ח) מי ששלח חברו בעסקיו ונתפס י"א דאם הלך בשבילו בחנם חייב לפדותו. דהוי עליו כשואל שחייב באונסין. דהא דעת הרמ"ה בטור חו"מ והובא בסי' ש"מ (סעי' ג') השואל בהמה מחברו ללכת דרך ידוע ובאו עליו לסטים באותו הדרך או חיות רעות ואנסוהו ממנו חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה כיון שמחמת הדרך ששאלה לילך בה הוליכה ונאנסה. א"כ הכא דהלך חברו בשבילו אע"ג דנעשה שואל על גופו ונתפס אמאי חייב באונסין דהא הוי מתה מחמת מלאכה דבא לו ע"י הליכתו בדרך. (ודוחק לומר די"א אלו ס"ל כדעת הרא"ש היש חולקין שהביא רמ"א (בסי' ש"מ סעי' ג') ועוד לפמ"ש הש"ך בחו"מ (סי' צ"ה) דאדם אפי' ב"ח הוקש לקרקע א"כ בלא"ה ליכא דין שמירה בזה:

ולענ"ד נראה דמעולם לא עלה דעת רבינו מאיר במרדכי דנעשה דין שואל על גופו של אדם. דהא אמרינן בב"ק (דף ד') אדם שמירת גופו עליו הוא. והמרדכי אתי עלה מטעם כיון דנתפס בהליכה זו ששלחו המשלח והלך בחנם הוי כשואל שכל הנאה שלו דחייב באונסין. ה"נ כיון דהלך בחנם חייב לפדותו דהוי כמו דקיבל בפירוש להצילו מהפסד ואונסין שיבוא עליו בדרך זו. וא"כ לא קשיא מהא דשמירה בבעלים. דהא גם בשמירה בבעלים מהני היכי דקני מיניה. דדמי להני דברים שאין להם שמירה דחייב בקנו מידו כדאיתא בחו"מ (סי' ש"א סעי' ג'). ועוד דגבי שמירה בבעלים היכי דמתחייב ומתנה סגי ולא בעי אפילו קנין כלל. דלא דמי להני דברים שטרות ועבדים וקרקעות דאמעטי משמירה דאין עלייהו דין שומרים כלל לא תשלומין ושבועה. אבל גבי שמירה בבעלים אע"ג דפטור מתשלומין אפילו מפשיעה. אבל בשליחות יד ושבועה דאינו ברשותו חייב אפילו בבעלים. א"כ כיון דאיכא בזה קצת דין שומרים מהני אם מחחייב א"ע כמו דמתנה ש"ח להיות כשואל. וע"כ ס"ל להמרדכי דגם בזה דשלחו בחנם ושואל גופו דכל הנאה שלו מקבל עליו מהפסד שיהי' בשליחותו. והכא לא בעינן קנין דתחילת הלוכו של זה הוי כמו קנין דהתחיל במלאכה. וכ"ש למ"ש דכה"ג לא בעי קנין וסגי במתחייב עצמו. וכן משמע מהמרדכי שכתב אם ראובן הלך בשליחות בשכר ונתפס בדרך ולא בסיבת שמעון אינו חייב לפדותו הא אם נתפס בשביל המשלח אפי' הי' בשכר חייב המשלח באונסו כמ"ש הד"מ (בסי' קע"ז ס"ק ב') והכא לא הוי דין שואל עליו. וע"כ הטעם דהוי כקיבל עליו דיצילנו מהפסד שיקרה בהליכתו בדרך זו. ואפשר דגם המרדכי מודה אם שלח חברו בחנם בדרך והי' לו אונס דחלה השליח. כיון דחלה הי', יכול שהי' לו אונס זה דחלה אינו חייב המשלח לרפאותו. ולא אמרינן דהוי כדין שואל דחייב באונסין:

ואין להקשות נפמ"ש דעל גופו של אדם לא נעשה שומר כלל דאדם שמירת גופו עליו הוא. א"כ מאי מבעי לן לאפוקי עבדים מדין שמירה משום דהוקש לקרקע. תיפוק לי' כיון דבר דעת הוא שמירת גופו עליו. וכיון דלא נעשה שומר עליו ממילא אינו מתחייב בדיני שומרים. דשאני התם דבעינן למעוטי היכי דשוכר עבד מחברו ונגנב העבד דחברו רבו של העבד נפסד א"כ ה"א דחייב השוכר ולא מהני הא דאדם שמירת גופו עליו דמאי אכפת לרבו בזה דהא מחוייב להעמיד לו העבד. ועוד בעבד חש"ו דמהני דלאו בני דעה נינהו הוי שמירתו עליו. ע"כ בעינן הטעם משום דהוקש לקרקעות. ועוד משכחת לה בעבד קטן דלאו בר שמירת גופו עליו הוא:

ומש"כ הבית מאיר אטו היזק גופו גרע מנכסי' והא בעליו עמו קרינן. תמהני הא מצינו אדרבה דהיזק גופו חמור יותר מנכסיו כמ"ש הטור בחו"מ (סי' שע"ח) והסמ"ע שם באדם המזיק אם נפל מן הגג ברוח שאינו מצויה חייב אם הזיק אדם ואם הזיק כלים פטור ברוח שאינו מצויה ע"ש. וא"כ היכי כתב הב"מ בפשיטות דגם בזה פטור בבעלים דלא גרע מנכסיו דהא להסמ"ע מצינו דהיזק נכסיו גרע מהיזק גופו אך באמת קשה לי על הסמ"ע והטור כיון דרוח שאינו מצויה אע"ג דפטור מד' דברים מכל מקום מחוייב בנזק מדין אדם המזיק ולא מקרי אונס לגבי' א"כ גם בכלים ששבר ברוח שאינו מצויה יתחייב מדין אדם המזיק. דהא באבנו וסכינו שהניחו בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' חייב אפי' בד' דברים דאשו משום חיצו והוי כאדם המזיק. והיכי דנפלו ברוח שאינו מצויה והזיקו בשעת נפילה פטור כמבואר בחו"מ (סי' תי"א סעי' ב')]. ולי נראה כמ"ש דהיזק גוף לא מפטר בבעלים ולא מצינו שאלה בבעלים רק בנכסים. וכן נראה מהא דב"ק (דף פ"ז) החובל בעבד עברי חייב בכולן חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו. משמע דהוי דינו כמו שחבל אינש אחרינא לחייב בד' דברים. הא היכי דנפל ברוח מצויה דחייב בד' דברים דהיא קרובה לפשיעה או אפילו ברוח שאינו מצויה דחייב בנזק לבך מכל מקום לא מתכוין להזיק מקרי ואמאי חייב בד' דברים בע"ע הא הוי בבעלים. וע"כ דבהיזק גופו שאני אע"ג דלא נתכוין להזיק והוי כמו פשיעה לדעת הראב"ד דמפטר בנכסים חייב אפי' בבעלים דשמירה בבעלים לא הוי רק בנכסים דהוי עלייהו דין שומר. אבל על גוף האדם דלא נעשה שומר עלי' הוי כאינש דעלמא. ועוד דשמירה בבעלים גזה"כ ואין לך בו אלא חידושו היכי דהשאיל נכסי' והבעלים עמו פטור:

ומש"כ מעכ"ת ליישב הא דמזיק את אשתו בתשמיש המטה דחייב דהא הוי בבעלים משום דבעת הזאת אינה עוסקת במלאכתו. והראב"ד הביאו הרא"ש בב"מ (דף צ"ז) כתב הא דאמרינן מקרי דרדקי ושתלא וטבחא ואומני כולן בעידן עבידתייהו כשאילה בבעלים דמי. דלאו דוקא בעידן עבידתייהו אלא בזמן הראוי למלאכה והכא לאו זמן הראוי למלאכה. אע"ג דקיי"ל הי' עמו בשעת שאלה א"צ שיהי' עמו בשעת שבירה זהו דוקא בשמירה בבעלים אבל במזיק דלא שייך בשעת שאלה. דאין החיוב מחמת שאלה. הלכך בעינן שיהיה עוסקת במלאכה עכ"ד. דבריו אינן נכונים כלל דהא להראב"ד באשה ששברה כלים במלאכתה דפטורה אע"ג דהוי מזיק כיון שמתחילה הי' שכור לה הוי בבעלים. ועוד גם האשה בלילה שכורה לכל שעה דעומדת ומשמשת לפניו ליתן לו מים וליטול מלפניו כדאיתא באע"ז (סי' פ' סעי' ד') א"כ הוי בבעלים:

גם מה שתמה על המל"מ (בפ"ב מה' שכירות ה' ג') שהקשה על הראב"ד בהשנות שאין פושע דומה למזיק שאם הי' כן פשיעה בבעלים למה פטור. הא הראב"ד (בפכ"א מה' אישות ה' ט') השיג על הרמב"ם שכתב האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכה פטור מצד התקנה שלום בית. דבלא זה פטור משום שהיא פשיעה בבעלים שהוא שכור לה בכל שעה. א"כ היכי כתב דפושע דומה למזיק שא"כ פשיעה בבעלים למה פטור כיון דס"ל דגם מזיק בבעלים פטור. ותי' המל"מ דבפכ"א מה' אישות מיירי במזיק שלא בכוונה עי"ש. דהא פושע לאו מזיק במתכוין הוא כי די שנשוה פושע למזיק בידים. אבל לא כמתכוין למזיק הלכך פטור בבעלים. ואפ"ה בשטרות ועבדים וקרקעות יש לומר דפושע חייב. הדברים פשוטים דכוונת הראב"ד להשיג על הרמב"ם דכתב דאם פשע בעבדים ושטרות וקרקעות חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא. ע"ז מקשה הראב"ד דאי נימא דפושע מזיק הוא אע"ג דלא מכוין להזיק אפ"ה הוי כמו אינש דעלמא דאזיק שלא במתכוין דחייב לשלם. דלאו מדין שמירה חייב. א"כ למה פטרינן פשיעה בבעלים כיון דהוי בפשיעה הוי כמזיק שלא במתכוין דאפילו אינש דעלמא חייב. וע"כ דפשיעה ואזיק שלא במתכוין לא מקרי מזיק ממש. ע"כ אפי' דפשע בקרקעות ושטרות פטור:

וראיתי למעכ"ת שהביא דעת הש"ך דבור ואש אינו דנין בזמה"ז ובקצוה"ח כתב דדנין. הנה בחידושי לחו"מ כתבתי בזה. וראיתי להעתיקו. וז"ל ראיתי להקצוה"ח שכתב להכריע דבור ואש דנין מדברי התוס' דב"ק (דה ט"ו). ד"ה פרט לב"ד הדיוטות. דב"ד מומחין דנין דיני קנסות ולא ב"ד הדיוטות. ואע"ג דמתניתין לא מיירי בקנסות למ"ד תנא שור לרגלו ומבעה לשינו. מכל מקום מרמז לנו התנא במתניתין אפי' במילי דלא איירי ברישא דה"נ מפרש בסמוך על פי עדים פרט למודה בקנס ואח"כ באו עדים. ואי נימא דבור ואש בעי מומחין א"כ שפיר מצי קאי אמתניתין דתני אש ובור בתוך ארבעה אבות נזיקין. אלא ודאי ס"ל דאש ובור לא בעי מומחין עכ"ד:

לענ"ד יש לדחות דאינו ראי'. לכאורה קשה היכי תני במתניתין שום כסף בפני ב"ד וע"פ עדים. ע"פ ב"ד פרט לב"ד הדיוטות דהא אם תפס מהני אפילו בב"ד הדיוטות השום כסף דשמין אותו ואומרים לו כך וכך תחזיק וכך וכך תחזיר אפי' בב"ד הדיוטות היכי דתפס. ונראה בזה משום דתפיסה שאני דעביד אינש דינא לנפשי'. והתפיסה הוי כב"ד ודיין מומחה כמ"ש הט"ז אך זהו דוקא היכי דיש לו עדים על נזקו. דהוא חייב לשל נזקו אלא שאין כאן דיינים שיכופוהו. בזה אמרו דהתפיסה הוי כב"ד ודיין מומחה כמ"ש הט"ז. אבל היכי דאין לו עדים כלל על נזקו. לא מבעי היכי דתפס בעדים לא מהני וצריך להחזיר ואפילו היכי דתפס שלא בעדים ג"כ יש לומר דס"ל להתוס' כדעת הרמ"ה בטור חו"מ (סי' שצ"ט) דבקנסא לא שייך חיובא אלא בעדים וכמ"ש בנ"י פרק המניח. ע"כ לא מהני מגו בקנס וא"כ תני במתניתין שפיר בפני ב"ד ובפני עדים פרע לב"ד הדיוטות דתפיסה דמהני עפ"י עדים הוי ג"כ בב"ד מומחה דעביד אינש דינא לנפשי':

וא"כ אינו ראי' דיש לומר דגם בור ואש אינו דנין בזמה"ז ואפ"ה לא קאי הך עפב"ד וע"פ עדים פרט לב"ד הדיוטות אמתניתין דתני בור ואש. דהא גבי בור ואש אפי' היכי דאין לו עדים על נזקו ותפס בעדים מהני דאם מודה המזיק דהני לאו בני קנסות נינהו. אלא משום דלא שכיחי לא דיינינן להו. ע"כ אפי' היכי דאין לו עדים על נזקו ותפס בעדים. וכ"ש כשתפס שלא בעדים שיש לו מנו דלא תפסתי. א"כ לא מצי קאי הך בפני ב"ד וע"פ עדים פרט לב"ד הדיוטות אבור ואש. דהכא מהני תפיסה גם בב"ד הדיוטות ואע"ג דתפיסה הוי כב"ד מומחה מ"מ היכי דאין לו עדים על נזקו אלא הודאת המזיק סגי ושמין לו כך וכך תחזיק וכך וכך תחזיר. וכ"ש היכי דתפס שלא בעדים דמהני. ע"כ צריכין התוס' לומר משום דמרמז לנו התנא במתניתין אפילו במילי דלא איירי בה ברישא:

[אך יש לומר דלא קשי' היכי תני בפני ב"ד פרט לב"ד הדיוטות. דהא מהני תפיסה אפילו בב"ד הדיוטות. משום דמתניתין תני שום כסף שוה כסף. ומסיק בגמ' שוה כסף היינו קרקעות ולא כסף דהני כולהו כסף נינהו. ומיירי ביתמי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי. ע"כ לא מהני תפיסה דבקרקע לא מהני תפיסה. אלא דא"כ לפי' התוס' בפני ב"ד ולא בפני ב"ד הדיוטות קאי אקרן. קשה דהא בזה בתם דמשתלם מגופו מהני תפיסה אפי' בדיתמי. א"כ למה תני בפני ב"ד מומחין ולא הדיוטות דהא מהני היכי דתפס גם בב"ד הדיוטות. אלא דיש לומר דמתניתין לא מיירי רק היכי שלא תפס בעינן ב"ד מומתין ולא הדיוטות. דב"ד מומתין כופין אותו לשלם ולא הדיוטות. ולא מיירי היכי דתפס. כחו דלא מיירי כדאוקמי ביתמי בתפס מטלטלין מחיים דלא בעינן שוה כסף היינו קרקע. גם יש לומר דתנא מילי מילי קתני. ולא קאי הך בפני ב"ד אהאי דתני ברישא שוה כסף. וכן מוכת מרש"ל ביש"ש שכתב לחלק בדיני קנסות אם אמר שומו לי נזקי אם אתפוס ממנו אעכבנו אין שומעין לו דאין נזקקין לקבל עדותו לזכותו כמו דאין מועד בבבל. דאין ב"ד נזקקין לקבל העדאה. אעפ"י שאין בו עתה הוצאת ממון. אבל במידי דלא שכיחי דאין גובין בבבל שומעין לכתחילה לקבל עדותו לשום לו מקו. שיועיל אם יתפוס אח"כ עי"ש. א"כ יכולין לכתחילה לשום בפני ב"ד הדיוטות וע"כ דבפני ב"ד לא קאי ארישא שום כסף וכן יש לומר דלא קאי על שוה כסף דרישא. א"כ אינו הוכחה מתוס' דס"ל דבור ואש דנין בזמה"ז דלא בעינן מומחין כמ"ש):

ומצאתי בראב"ן (דף פ"ד ע"ד) בב"ק (דף נ"ד) הא דאמר רבא נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותו בבבל ונזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור אין גובין אותו בבבל מפרש דלא כפרש"י נזקי שור באדם נזקין שבאו לשור ע"י אדם וכן נזקי אדם בשור שבא היזק לאדם ע"י שור. אלא מפרש נזקי שור באדם שור דאזיק אדם היינו בנתחככה בכותל להנאתה ונפל על שור או על אדם דהוי תולדה. דנין וגובין אותו בבבל דממוניה הוא ונזק שלם. דאי בשן ממש דנשך והזיק תולדה דקרן היא דאין גובין בבבל. ונזקי בור ותולדותיו כיון דלא שכיחי אין דנין בבבל. ולמ"ד מבעה זה אדם האמר רבא נזקי אדם אין דנין בבבל. וההבער כיון דאשו משום חיצו היא הוי לי' נזקי אדם ואין דנין בבבל עכ"ל. משמע מדבריו דבור אינו דנין דלא שכיחי אבל אש הוא שכיח ודנין בזמה"ז. אלא דהראב"ן לטעמי' דמפרש דנזקי אדם אין דנין ואשו משום חיצו. [וכן מצאתי להרמב"ם בס' המצות (במ"ע סי' רל"ו) שכתב. ודע שדיני הקנסות אלו כולם דיני אדם באדם. זכי הבהמה הזיקה האדם או האדם את הבהמה הנה לא ידונו בהם ויקנסו זולת ב"ד הסמוכים בארץ ישראל. ע"כ הוא מפרש ג"כ כפי' הראב"ן נזקי אדם בשור אין גובין שהזיק אדם הבהמה. ולא כמ"ש בחיבורו ברמב"ם פ"ה מה' סנהדרין (ה' י"א). אדם שהזיק בהמת חברו משלם נזק שלם בכל מקום. ובהמה שהזיקה את האדם אין גובין נזקו דייני חוץ לארץ מפני שהוא אינו מצוי דמפרש כפרש"י] ולדידן דקיי"ל אדם דאזיק ממון דנין אפי' אשו משים חיצו דנין בזמה"ז דהוא שכיח כמ"ש הראב"ן:

אולם מדברי המחבר בחו"מ (סי' ת"י סעי' ל"ז) משמע דבור נין בזמה"ז. שכתב שור שדחף בהמה לבור האידנא אינו משלם אלא ג' חלקים אע"ג שהשור פטור אף מהרביע שהרי אין דנין דיני קנסות אין בעל הבור משלם אותו בשבילו כיון מדינא בעל השור בר תשלומין הוא עי"ש. משמע דבעל הבור משלם אפי' בזמה"ז. ודוחק לומר דמיירי לענין תפיסה שתפס כולי נזק מבעל הבור (כמו דכתב המחבר כל דיני קרן. דהוא נ"מ לענין תפיסה בזמה"ז). דאינו יכול לגבות מבעל הבור רק ג' חלקים. דלשון אעפ"י שהשור פטור אף מהרביע שאין דנין דיני קנסות משמע דבעל הבור משלם בזמה"ז אפי' היכי דלא תפס דדנין אותו. ואפשר דמיירי לענין לצי"ש, דמלתא דלא שכיחא אע"ג שאין דנין בזמה"ז מ"מ חייב לצי"ש לשלם. משא"כ בדיני קנסות דקודם שחייבו ב"ד אפי' לצי"ש אינו מחוייב. וכן הוא בירושלמי כתובות פ"ג עכ"ד שם:

ידידו דורש שלומו כל הימים. ר"ח תמוז שנת תרי"ו לפ"ק. ברוך מרדכי ליבשיץ חופ"ק וואלקאוויסק יע"א:

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה