אור ברסלב
ברית יעקב חלק א חושן משפט › סימן קד

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

חושן משפט · סימן קד

סימן קג

תשובה לרב אחד

בדבר שאלתו ראובן שאל שני כלים משמעון בבעלים. שהי' שמעון במלאכתו של ראובן. והניח ראובן עליהם משוי כבידה מה שאין דרך אותן הכלים לסובלן. ועל כלי אחד הי' שוגג שלא ידע שכלי עומד שם שהי' מכוסה בבגד. ועל כלי השני הי' פושע. נסתפק מעכ"ת בזה. אם יש לראובן דין אדם המזיק דלא נפטר בבעלים. או דלמא לא מקרי אדם המזיק. אלא היכי דכחו הוא דאזקיה. אבל הכא כח המשא הוא ששיבר והוא לא עשה רק ההנחה וההיזק בא לאחר זמן. ואינו חייב רק מחמת חסרון שמירתו דמפטר בבעלים:

נלע"ד דדמיא האי דינא להא שכתב הרא"ש בתשו' (כלל פ"ז) והובא בחו"מ (סי' ש"ז סעי' ג'). ראובן שכר בית משמעון ונתן בו חטים. כי הי' אוצר עשוי לכך ומחמת שהיו החטים ימים רבים קלקלו כותלי העליה. כי היתה מכבדת עליהם ונפלו כותלי העליה וגם כותלים אחרים של השכנים. וכתב הרא"ש דהוי פושע וחייב לשלם כל ההיזק שעשה לבעל הבית ולשכנים דהוי גירי דיליה. שהכביד משאו על הכתלים רעועים שלא היו יכולים לסובלן והפילן כו'. ולא דמי לכותל ואילן לדבר זה שנתנו התוס' דין בור אף למה שהזיק דרך נפילתם. משום דהתם אי אפשר לדמותו לסכינו ומשאו שהניחן בראש גנו. ונפלו ברוח מצויה והיזיקו דרך הילוכן. דהתם תחילת עשייתם ע"י כח אחר. אבל כותל ואילן מחמת רעותן נפלו. אחרי שהתרו בו הלכך מדמי להו לבור. אבל האי ממוניה הוא ודמי לדליל דאית לי' בעלים ונקשר ברגל התרנגול והזיקו דבעל דליל חייב בכולי נזק כדאיתא בב"ק (דף נ"ט) עכ"ל. ודבריו מחוסרי הבנה. דמאי קשיא להרא"ש מהא דכותל ואילן. וכבר עמד בזה בנתיבות עי"ש. ונראה ביאור דברי הרא"ש בזה. דקשיא לי' כיון דכתבו התוס' דכותל ואילן דין בור יש להם ובבור פטור בו קרקעות כדאיתא בריש ב"ק בירושלמי תני רבי ישמעאל והמת יהי' לו יצאו קרקעות שאינן מטלטלין. [וצריך לומד הא דבעינן קרא למעט קרקע הא כל מידי דלאו בעל חיים הוי ככלים כדאמרינן בב"ק (דף מ"ח) דהוי מים כלים משום דשאני קרקע דהזיקן לאו היינו מיתתן ע"כ בעינן קרא למעוטי שאינן מטלטלין]. וכותל הוי קרקע א"כ לפטר ראובן מקלקול הכותלים כי החטים דין בור יש להם. ע"ז קאמר הרא"ש דשאני כותל ואילן דמחמת רעותן נפלו. ומתחילה הי' כראוי אלא דאח"כ נתרועעו ונתקלקלו ליכא לדמות לאבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך נפילתן. דהתם מתחילתן נעשים ע"י כח אחר. אבל הכא דהניח חטים ימים רבים דמכבידים על הכותל רעועים שלא היו יכולין לסבלן לא הוי עלייהו דין בור ודמי לדליל שנקשר ברגל התרנגול דאזיק בשעת גרירה דהוי דין אש דחייב אפי' בנזקי כלים כמ"ש הטור בחו"מ (סי' ש"צ ובסמ"ע שם ס"ק כ"ה). ואשו משום חיצו והוי גירי דיליה וחייב באש אפילו על נזקי קרקע כדאיתא בב"ק (דף ס'). לאתויי לחכה נירו וסכסכה אבניו. וכ"כ הש"ך בחו"מ (סי' ש"ז ס"ק א'). דחטים המכבידים על הכותלים הוי גירי דילי' הוי כאדם המזיק בידים עי"ש. א"כ מבואר דאע"ג דלאו כחו הוא דאזקי' אלא ממוניה כיון דעשה תחילת מעשה ההנחה. הוי גירי דיליה והוי כאדם המזיק ואשו משום חצו:

עוד יש להביא ראיה מהא דב"ק (דף יו"ד) גבי הכשרת מקצת נזקו. דפריך רב ששת והא איכא מרבה בחבילות. וקאמר היכי דמי (וגרסת הרמב"ם הכי) אי דבלאי איהו לא הוי אזלא פשיטא. ואי בלאו איהו נמי אזלא מאי קעביד. ומפרש הרמב"ם (בפ"ו מה' חובל ומזיק ה' י"ד). בחמשה שהניחו חמשה חבילות על הבהמה ולא מתה. ובא זה האחרון והניח חבילתו עליה ומתה. אם היתה מהלכת באותן החבילות ומשהוסיף זה חבילתו עמדה ולא הלכה האחרון חייב. ואם מתחילה לא היתה מהלכת האחרון פטור עכ"ל. א"כ מטעם אדם המזיק חייב אע"ג דעשה רק מעשה הנחה והי' יכול לסלק מיד החבילה דכיון דעמדה ולא הלכה. וידוע דמכח האחרון היא מתה חייב דהוי גירי דיליה. וכמאן דמזיק בידים אע"ג דלאו כחו הוא דאזקיה. דאפילו היתה הבהמה מהלכת כשהוסיף האחרון חבילתו ומתה האחרון חייב אם ידוע מחמת חבילתו הוא. כמ"ש הרמב"ם אם אינו ידוע כולן משלמין בשוה. דהוי אדם המזיק כל היכי דהוי גירי דיליה והוי כאשו דהוי כחיצו. ועדיפא מינה אשכחן בהני דיני דב"ב (פרק לא יחפור) בהא דמרחיקין את הזפת והחול והזבל והמלח והזיקא דמתונתא מכותל חברו שלשה טפחים אם סמך במקום שהי' לו להרחיק והזיק דחייב לשלם. משום דהוי גירי דיליה והוי כמזיק ממש. דהכא מייתי מחמת ליחות שהכותל מתלחלח ונופל מעצמו נמצא שהוא מזיק ממקומו וגפת ומלח וסיד שהני מחמת חמימותן מזקי לכותל במקומן. וכן כולם גירי נינהו כמ"ש הנימוקי יוסף שם. וכ"כ הרמב"ן בדיני גרמי שלו. דהזיקא דמתונתא וסלעים לא אמרינן הרי לא הזיקו בידים. אלא ששם באותו כותל סלעים ונשתהו שם עד שהזיקו הכותל מחמת הבלא. וכן הנך משום מתונתא הוא דוקא לרבי מאיר דדאין דיני דגמרי דחייב. אבל לרבנן דרבי מאיר פטור מלשלם. אלא הנך אפילו לרבנן חייב שקרירותן מחמת עצמן הוא. ולמה זה דומה למניח גחלת על בגדו של חברו שהוא מבעיר והולך חייב אף כאן הם מחלחלים ומלקין את הכותל עד שנופל וחייב כו'. וכן בהנך דהוי משום הבלא דהסלעים מחמת עצמן חמין. אלא שאין חמימותן ניכרת עד שנשתהו וכל אחת ואחת כגחלת דמי אלא שאינו מזקת עד זמן מרובה הלכך לכ"ע חייב. והלשון מוכיח כן שהרי קראוהו גירי נינהו עכ"ל עי"ש. א"כ הכי נמי היכי דהמשא מכבדת עליו הוי גירי דיליה ודמי לגחלת שאינו מזקת אלא לזמן מרובה. ואפילו להראב"ד שהובא בטור חו"מ (סי' קנ"ה ובש"ע סעי' ל"ג). דס"ל דכל הני הרחקות דמתניתין הוי גרמות בעלמא ופטור מלשלם וזה הראב"ד שהובא ברמב"ן בדיני דגרמי דכולי גירי דרבי יוסי גרמא בנזקין ופטור. מכל מקום מודה הראב"ד כה"ג היכי שהניח משא כבידה אף שנשתהה ומזקת לאחר זמן הוי כגחלת כמ"ש הרמב"ן:

וא"כ לפמ"ש תמוה מה שהקשה הרמב"ן בהא דב"מ (דף פ') היכי דהוסיף קב לכתף חייב בנזקין אפילו בחבטו לאחר זמן הובא בב"ז חו"מ (סי' ש"ח) וז"ל והרמב"ן כתב הא דאמרי' בקב לכתף קסבר חולשא הוא דנקט. דמשמע דמשכיר חייב בנזקין. תמהני וכי שומר הוא על גופו שישלם לו. ואי בשוכר עבד מחברו אף הוא פטור אפילו מפשיעה. ואם תאמר שנזקי אדם הם. תימה הוא דהא לאי מכחו אתי לו נזקי' אפילו הטעינו הוא עכ"ל. דהא הרמב"ן בעצמו כתב בדיני דגרמי אפילו בהזיקא דמתונתא וסלעים וגפת חייב לשלם הזיקו דדמי לגחלת דאינו מזקת אלא לאחר זמן. ה"נ במשא כבידה שהניח על הפועל הוי גירי דילי' וכגחלת דמי וכמ"ש:

וראיתי בקצוה"ח (סי' ש"ח) שהביא בשם השיטה תי' לקושית רמב"ן וז"ל רב אשי אמר כסבור חולשא הוא דנקט לי' ואם תאמר מכל מקום הוא הטעה את עצמו ולמה יהי' זה חייב לו יש לומר מפני שהוא גרם לו הטעות שהי' סבור שאמר לו אמת. וכיון שעל פיו ועל סמך שלו ניזוק הרי זה גורם כמראה דינר לשולחני ואמר לו שהוא יפה ונמצא שאינו יפה וכן כל כיוצא בו עכ"ל. וזה נראה היינו טעמא דהרמ"ה שהביא הטור ומסתברא דלא יהיב ליה אלא נזק אבל ארבעה דברים לא מחייב אלא היכי דאזקי' בידים עכ"ל. והיינו כיון דזה אינו נזק בידים אלא משום דינא דגרמי ולא מחייב בדיני דגרמי אלא בנזק ולא בד' דברים. אבל היכי דחבטו לאלתר ורבץ תחת משאו גם בד' דברים מחייב עליה. ודבריו אינן נכונים דממ"נ דאי נימא דלאו כחו הוא דאזקי' רק מדיני דגרמי ג"כ אפי' בחבטו לאלתר לפטר מד' דברים כיון דממוניה הוא דאזקי' ואעפ"י שע"י גרמא שלו שהטעהו מ"מ לא הוי אלא גורם דפטור מד' דברים כמו שהשיג עליו בנתיבות ע"ש. ואי דכחו הוא א"כ אפילו בנזקין דלאחר זמן ולא חבטו לאלתר הוי גירי דיליה ואשו משום חיצו כמ"ש הרמב"ן דדמי לגחלת שמזקת לאחר זמן. א"כ לעולם חייב בד' דברים דגם אבנו וסכינו שהניח בראש גגו ונפלו ברוח מצויה. ואזקי' בשעת נפילה דהוי אש חייב בד' דברים דאשו משום חיצו כדאמרינן בב"ק (דף נ"ג)]:

שוב ראיתי בב"ח (סי' ש"ח) דכתב על קושית הרמב"ן דלא ידע מאי קשיא לי' דחייב בנזקין אלו בין באדם ובין בבהמה מדיני דגרמי כיון דהוסיף במשאו בידים הוי כאלו הזיקו בידים עכ"ל. ולענ"ד נראה דהיכי דאמר לפועל לישא המשא על כתפו והוסיף במשאו והפועל לקח בעצמו על כתפו והוזק אח"כ או נחבט לאלתר הוי רק דיני דגרמי שהטעהו הוי רק גורם דפטור מד' דברים. אבל היכי דבעה"ב הטעינו בעצמו על כתפו והוסיף המשא הוי גירי דילי' וכמאן דאזקי' בידים דמי ודמי לגחלת כמ"ש הרמב"ן בדיני דגרמי והרא"ש דכה"ג הוי כאשו וחייב בד' דברים. והרמ"ה שהובא בטור דכתב דפטור מד' דברים מיירי שלא הטעינו בעצמו רק הפועל לקח בעצמו המשא על כתפו. א"כ הוי רק גורם שהטעהו דפטור מארבעה דברים דאינו חייב רק בנזק לחודי כמו במראה דינר לשולחני כנלע"ד הכרעה בהא מלתא:

וא"כ עולה מזה גם בשוכר בהמה והוסיף במשאו אפי' היכי דהי' בבעלים דפטור מדין שמירה מ"מ חייב דהוי כאדם המזיק וגירי דיליה כמ"ש:

וראיתי למעכ"ת שהקשה על הרמב"ן בהא דקב לכתף שכתב דליכא למימר דנזקי אדם הן דהא לאו מכחו הוא דאזקי'. מהא דב"ק (דף כ"ז) דאמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו והכיר בה ושכחה לענין נזקין חייב. והא האבן נפל מחיקו מעצמו שלא כח אדם ורבה לית לי' דיני דגרמי ואפ"ה מחייב בזה וע"כ אע"ג דנא מכחו אתי ליה נזקיה הוי אדם המזיק. לאו קיש א היא כלל דהא קאמר התם היתה אבן מונחת לו בחיקו והכיר בה ושכחה ועמד ונפלה א"כ מחמת עמידתו נפל האבן מחיקו א"כ הוי ג"כ כחו. וכן נראה מדברי הרשב"א בתו"ה שלמד מהא דרבה גבי שחיטה דבעינן דאתי מכח בן דעת היכי דנפל הסכין מידו ומחיקו הוי דינו כמו הפילה הוא. ובמשמרת הבית השיג עליו משום דנזקין שאני דכל היכי דאיהו גרים לה חייב והוא תמוה דהא רבה לא דאין דיני דגרמי. א"כ ע"כ מטעם כחו אתי עלה. אלא דהרשב"א חשש לדעת התוס' להחמיר גבי שחיטה דלא ילפינן מנזקין ע"ש והטעם דהתם מחייבין באדם המזיק היכי דקרובה לפשיעה. תדע דהא בנפל מן הגג ברוח מצויה והזיק חייב אפילו בדיני ארבעה דברים כדאיתא בב"ק (דף כ"ג) וגבי שחיטה כה"ג הוי שחיטה פסולה:

והנה התוס' בסנהדרין (דף ע"ז) ד"ה סוף חמה לבוא הקשו מהא דחולין (דף ל"א) דתנן נפלה סכין מידו ושחטה שחיטתו פסולה. ודייק טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשירה כמאן כרבי נתן דלא בעי כוונה. קשה נפלה נמי להוי כי הפילה למ"ד אשו משום חיצו. אם לא נחלק בשחיטה ולא מסתבר לחלק כיון דאפילו מיתה גמרינן מממון. אלא נראה דאתיא ההיא סוגיא כמ"ד אשו משום ממונו עכ"ל. והוא תמוה דהא בסוגיא דחולין (שם) נדה שנאנסה וטבלה אמר רב יהודא אמר רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ורבי יוחנן אמר אף לביתה לא טהרה כו' מתקיף לה רב שימי בר אשי ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נפלה סכין ושחטה אעפ"י ששחטה כדרכה פסולה. והוינן בה טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה ואע"ג דלא מכוין. ואמרינן מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה ואמר רבא רבי נתן היא דלא בעי כוונה לשחיטה. והכא לרבי יוחנן קיימינן דאמר בב"ק (דף כ"ב) אשו משום חיצו ואליבא דרבי יוחנן לא מצי לדייק טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה דאפי' נפלה כשרה למ"ד אשו משום חיצו כמ"ש התוס' וע"כ צריך לחלק דשחיטה שאני:

ונראה ליישב דברי התוס' שלא יהיו תמוהים כ"כ דאפשר לומר לרבי יוחנן דס"ל הלכה כסתם משנה וס"ל דאשו משום חיצו. ותני נפלה סכין ושחטה אעפ"י ששחטה כדרכה פסולה. וכיון דס"ל דאשו משום חיצו אמאי תני נפלה פסולה. וע"כ צריך לומר דמתניתין מיירי דנפלה הסכין ברוח שאינה מצויה דפטור באשו כדאמרינן בב"ק (דף ס') רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה ולבתו הרוח ברוח שאינו מצויה כמ"ש בתוס' שם ד"ה רבא אמר דברוח שאינו מצוי' לא הוי לי' לאסוקי אדעתא. א"כ גם לרבי יוחנן יש לדייק טעמא דנפלה (היינו ברוח שאינו מצויה) אבל הפילה כשרה (או דנפלה ברוח מצויה דהוי כחיצו כשרה) ע"כ פריך הש"ס גם לרבי יוחנן שפיר מי בעי כוונה לחולין. והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה כו' והא דנדחקו התוס' לומר דהאי סוגיא אתיא כמ"ד אשו משום ממונו הוא משום דמתניתין סתמא תני נפלה סכין מידו ושחט שחיטתו פסולה משמע אפי' נפלה ברוח מצויה פסולה השחיטה דלא מפרש טעמא דנפלה ברוח שאינו מצויה הא הפילה או דהוי ברוח מצויה כשרה א"כ משמע אפי' ברוח מצויה נפלה הסכין פסולה ע"ז קאמרי התוס' דההיא סוגיא אתי' כמ"ד אשו משום ממוניה. ולרבי יוחנן דייקינן במתניתין טעמא דנפלה ברוח שאינו מצויה. דע"כ לרבי יוחנן ג"כ הלכה כסתם משנה דנפלה פסולה רק הסוגיא דחולין דס"ל כמ"ד אשו משום ממוניה ע"כ קאמר בסתמא טעמא דנפלה הא הפילה כשרה דנפלה אפי' ברוח מצויה פסולה. ועוד מוכח מסוכה (דף ל"ז) נפל משפופרת לשוקת פסול הא הפילו הוא כשר. ובסנהדרין (דף ע"ז) במקדש ונפל קידוש על ידו אם על הצד ואח"כ נפל לשיקח פסול ומוקי שם בשוחח דלאו כחו הוא. א"כ גם נפל משפופרת לשוקת מיירי ג"כ בשוחח ובלא"ה היכי דהפילו כשר דכחו הוא ועי' בתוס' יו"ט בפרה (פ"ו מ"א) וא"כ לרבי יוחנן דס"ל דאשו משום חיצו א"כ נפל נמי להוי כמו חיצו. וע"כ מיירי ברוח שאינו מצוי' אבל ברוח מצוי' הוי כח כחו:

אך להרמב"ם (פי"ו מה' נזקי ממון ה' י"ו) הניח אבן או סכין או משא בראש גגו ונפלה ברוח מצויה והזיקו חייב שהן תולדות הבערה ובה' (ט"ו) באש שהזיק את האדם המבעיר חייב בארבעה דברים אעפ"י באשו משום ממונו הוא הרי הוא כמו שהזיק בחיציו. (ובפ"ב מה' שחיטה ה' י"ב) כתב הרמב"ם סכין שנפלה ושחטה אעפ"י ששחטה כדרכה הרי זה פסולה ולא חילק בין נפלה ברוח מצויה או בשאינה מצויה משמע אפי' נפלה הסכין ברוח מצויה פסולה אע"ג דאשו משום חיצו וע"כ דשחיטה שאני:

נראה עיקר כמ"ש התוס' בסנהדרין שם בתי' השני. ועוד דכל הני דסוף חמה וצינה לבוא וזרק צרור למעלה ואזל לפחת אפילו כפתו והביאו שם פטור ואש שהמית ברוח מצויה פטור ממיתה (ועי' במוהרש"א) דהוי כמו כח כחו. אלא דלענין ממון חייב נזק שלם אע"ג דכח כחו דהא אשו חייב נמי משום ממוניה ע"ש. וא"כ יש לומר ג"כ גבי שחיטה אפי' היכי דנפל ברוח מצויה ושחט פסולה דיש לדמות למיתה. וכן נראה דאי' לזה מהא דמכות (דף ח') דרבי אמר נשמט הברזל מקתו ומן עץ המתבקע הרי זה גולה וחכמים אומרים אינו גולה. ואמר ר"פ התם האי מאן דשדי פסא לדקלא ואתא תמרי ואזיל תמרי וקטלי' באנו למחלוקת רבי ורבנן פשיטא מהו דתימא ככח כחו דמי קמ"ל ועי' שם בתוס'. וא"כ אמאי לא חשיב רבה בב"ק (דף כ"ו) כה"ג לענין נזקין באנו לפלוגתא דרבי ורבנן. וע"כ דנזקין שאני אפי' בכח כחו חייב. וכ"נ מהא דב"ק (דף י"ט) בעי רב אשי כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לא. מי גמיר הלכה ומוקי לה בכח כחו. א"כ באדם דליכא דין צרורות אע"ג דכח כחו פטור ממיתה כדאמרינן במכות (שם) ולרבי כח כחו היכי משכחת לה כו' לענין נזקין לעולם חייב אפילו בכח כחו. א"כ גבי שחיטה נמי יש לומר דלא דמי לנזקין דלא קרינן בי' וזבחת רק בכח ראשון ולא בכח כחו כדאמרינן בחולין (דף י"ז):

וא"כ לא קשה כלל מה שהקשה על הרמב"ן מהא דב"ק (דף כ"ח) שור שעלה על גבי חברו להורגו ובא בעל התחתון ושמע את שלו ונפל עליון ומת פטור מאי לאו במועד דליכא פסידא לא בתם דאיכא פסידא. אי הכי אימא סיפא דחפו לעליון ומת חייב ואי בתם אמאי חייב שהי' לו לשמטו ולא שמט. ואי ס"ד דלא מקרי אדם המזיק אלא בכחו ממש מאי ראי' דעביד אינש דינא לנפשיה דלמא בשמט התחתון אע"ג דנפל העליון ומת מכל מקום לא נפל העליון ע"י כחו ע"כ פטור ובסיפא דדחפו לעליון ומת דחייב משום דהוי אדם דאזיק דנפל ע"י כחו. ואי משום דהוי דינא דגרמי דלמא אתיא כרבנן דר"מ דלא דאין דיני דגרמי. וע"כ גם היכי דליכא כחו דאזקי' הוי אדם המזיק. ע"כ אפי' בשמטו הי' חייב. משום דשאני התם דהוי כמו כח כחו דחייב בנזקין. ע"כ אפי' בשמטו לתחתון הי' חייב. משא"כ בהוסיף קב לכתף לאו כחו כלל דהוא לא עשה רק הנחה בעלמא והפועל נושא המשא בעצמו על כתפו:

גם מה שהקשה מהא דבעי רבא בב"ק (דף י"ז) דרסה על הכלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופי' הוא או בתר תבר מנא אזלינן. והרי"ף והרא"ש פסקו כרבה דפשיטא לי' בזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמר לי' מנא תבירא תבר דבתר מעיקרא אזלינן. א"כ ה"נ אזלינן בתר מעיקרא ע"כ אפילו נשבר הכלי לאחר זמן או דנחבט הפועל לאחר זמן דיינינן כמו שנשבר מעיקרא דאזלינן בתר התחלת המעשה. לא ראה דברי הרמב"ן במלחמות דכתב דרבה ס"ל בתר תבר מנא אזלינן ומפרש הסוגיא הכי ע"ש. וכ"כ הרמב"ן בדיני גרמי בדברי הרי"ף דס"ל בתר תבר מנא אזלינן. ובלא"ה יש לומר דלא דמי דהתם התחיל מעשה השבירה משא"כ הכא לא התחיל כלל במעשה שבירה דעשה רק הנחה בעלמא:

ומש"כ לדמות היכי דהניח משא כבידה להא דסנהדרין (דף ע"ז) כפתו בחמה ומת בצינה ומת חייב משום דכבר מוכן כל ההיזק וכן כפה עליו הגיגית למ"ד דחייב משום דאויר רע כבר ישנו שם והאויר הולך ומתחזק א"כ ה"נ בכפה עליו משוי כבד דהכין כל ההיזק חייב. שוב דחה זה דקשיא מאי שנא מזרק חץ ותריס בידו או זרק חץ וסמנים בידו דפטור משום דאפשר בתקנה. א"כ ה"נ בכפתו בחמה או כפה עליו הגיגית דאפשר להסיר הגיגית ולהתיר הכפיתה שכפתו בחמה. וע"כ דשאני תריס וסמנים דהצלה בידו של נרצח. אבל הכא דהוי הצלה בידו של רוצח והוא רוצה להורגו חייב. א"כ בכפה עליו משוי כבד שאפשר בהצלה ולא הי' ברצונו לשבר הכלי או להחביט את הפועל ע"כ לא הוי אלא גרמא עכ"ד. תמה אני עליו שלא ראה דברי התוס' (שם) ד"ה כפה עליו הגיגית ופורע עליו מעזיבה ואם תאמר מאי שנא פרע מעזיבה מתריס ובדקא דמיא בכח שני. ויש לומר דהכא חייב טפי כדמסיק דמתחיל ביה בשעתיה עכ"ל. ולפמ"ש ליכא התחלה לקושייתם מהא דתריס דהתם ההצלה ביד הנרצח. וע"כ כמ"ש דתריס שאני דמפסקי גירי ולא התחיל כלל הנזק. וגם כבר כתב הרמב"ן בדיני דגרמי דאין אומרין בנזקין זו דומה לזו שהדברים עמוקים והחילוקים דקים כחוט השערה וכולהו גמרא עכ"ל:

אך לענ"ד אפשר לומר בדעת הרמב"ן דהא דהטעינו להפועל במשוי לאו ברי הזיקא דכמה פעמים נושא אדם משוי יותר לפי כחו. גם יכול לפוש בנתים ולישא המשא ולא הוי כמו שהכין הוא כל ההיזק דכיון דהוא בר דעת יכול למשדי' ודמי לדחפו במים ויכול לעלות משם דפטור. ומה שהטעה עצמו וסבר דיכול לישא המשא לאו כחו הוא דאזקי'. ואפי' בחבטו לאלתר יש לומר דאם כבד עליו לשדי' והוא הטעה א"ע. ולא דמי להיזק מתונתא או הבלא דסמך לכותל חברו דדמי לגחלת שאינו מזקת רק לזמן מרובה משום דאדם דבר דעת הוא יכול להסיר המשא. ודמי להא דאמרינן בב"ק (דף כ"ז) הניח גחלת על לבו ומת פטור וה"ה הוזק דפטור כמ"ש התוס' שם. א"כ הוא בעצמו הטעה ולא כחו הוא. וגם לא דמי למראה דינר לשולחני דס"ל כדעת הרי"ף דגבי מראה דינר לשולחני צריך לומר חזי דעלך קא סמכינא כמ"ש הש"ך בחו"מ (סי' ש"ו) לדעת הרמב"ן במלחמות ע"ש. אך להלכה עיקר כמ"ש לעיל:

ומש"כ לחלק בדיני דגרמי דלא מתחייב רק בדיני ממונות ולא בדיני נפשות כדמוכח מדברי הרמב"ם (פ"ג מה' רוצח ה' י"א) הדוחף חברו לבור והי' שם סולם שיכול לעלות עליו ובא אחר או הדוחף עצמו חזר וסילק הסולם פטור ממיתת ב"ד. (ובפ"ו מה' חובל ומזיק ה' ז') הזורק כלי שלו מראש הגג על גבי כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסלק הכרים והכסתות ונחבט הכלי בארץ ונשבר חייב נזק שלם כאלו שברו בידו שסילוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר. זה פשוט וכבר מבואר כן במח"א ה' נזקי ממון שהקשה על הרשב"ץ הובא בחו"מ (סי' שפ"ח) מי ששלח למי שהוחזק למסור למסרו אע"ג שאין שליח לדב"ע מחוייב משום דברי הזיקא דא"כ בקידושין (דף מ"ב) גבי אוריה אפילו דאין שליח לדב"ע יתחייב דוד מדיני דגרמי דברי הזיקא דיואב מחוייב לשמוע ולציית למלך וע"כ דמחמת דיני דגרמי לא מחייב רק גבי ממון ולא בדיני נפשות ע"ש. וא"ש נמי מה שהקשה הש"ך על הרשב"ץ (ס"ק ס"ז) דטעמא דרשב"ץ משום דברי הזיקא והוי דיני דגרמי:

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה