אור ברסלב
ברית יעקב חלק א חושן משפט › סימן קב

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

חושן משפט · סימן קב

סימן קא

תשובה לחכם אחד

בדבר אשר הקשה לשאול להשיבו על קושיות שהציע לפני במכתבו כי גם רבותינו בעלי התוס' וראשונים מצינו שנשארו בחימה בהרבה מקומות בש"ס. גם בש"ס מצינו שעמדו בקושיא מי יערב לבבו אשר בידו ליישב כל קושיא ותמיה. אך כל הוגי תורה ועמליה בכל זמן יראו ליישב דברי הש"ס והראשונים אשר דעתם רחבה מני ים ולבן של ראשונים כפתחו של אולם ומד' אבקש עזר יאיר עיני בתורתו להשיבו כיד ד' הטובה ואת אשר יראני ד' אותו אדבר:

(א) בתוס' ב"ק (דף ז') ד"ה שור רעהו הביאו ירושלמי דתני רבי חייא נזקין להדיוט ואין נזקין להקדש משמע דלא משכחת נזקין בהקדש לא בשן ורגל ולא באדם המזיק אלא באומר הרי עלי מנה לבדק הבית. וכן משמע במתניתין לקמן (דף ט"ו) נכסים שאין בהם מעילה ואכולהו אבות קאי ואפילו נזקין דאדם למאן דאמר מבעה זה אדם והא דאמר שמואל בב"מ (דף צ"ט) כי יאכל פרט למזיק דלא משלם חומש. ומשמע קרן מחייב היינו מדרבנן עכ"ל. וכ"כ התוס' בב"מ (דף צ"ט) ד"ה פרט למזיק ע"ש. ותמה בזה א"כ למאי בעינן קרא דרעהו למעט הקדש מדין שמירה שומר חנם אינו נשבע ונושא שכר אינו משלם. דהא אפילו מזיק בידים פטור מדאורייתא פשיטא דשומר פטור אפילו מפשיעה וכ"ש מגניבה ואבידה עכ"ד. לענ"ד יש ליישב שפיר לפמ"ש הרמב"ם (בפ"ב מה' שכירות ה' ה') הפקיד הקדש ואח"כ פדהו והרי הוא חולין בעת שנטלו מיד השומר אי שהשאילן חולין ואח"כ הקדיש ביד השואל. וכן עכו"ם שהפקיד ואח"כ נתגייר כל אלו אין בהן דין השומרין עד שיהיה תחילתן וסופן נכסי הדיוט ונכסי ישראל. וכתב הרב המגיד במכילתא וכי יתן איש אל רעהו וכתיב ישלם שנים לרעהו לרעהו ולא להקדש ולא לאחרים. פי' בעינן לרעהו בשעת נתינה ובשעת תשלומין ופי' אחרים עכו"ם עכ"ל. ועי' בחו"מ (סי' ש"א סעי' ט') שהובא דברי הרמב"ם ועי' בסמ"ע שם (ס"ק י"ב וי"ג) א"כ לק"מ דבעינן רעהו למעט הקדש שהי' בשעת נתינה ואח"כ פדהו דהשתא הוי חולין דאולי הזיקו השתא חייב דחולין הן. מ"מ פטור דכיון בשעת נתינה הי' הקדש והשתא חולין אין בהם דין שמירה:

ובזה מיושב ג"כ קושיה התומים (סי' צ"ה ס"ק א') גבי נכסי עכו"ם דממעטינן מרעהו. דלמה לי קרא, הא הפקעת הלוואתו מותר ומה טיבה של שבועה לו יהי' דאמת. ולפמ"ש באע"ז (סי' כ"ח) משמע אפילו פקדון יש בו הפקעת הלוואתו ע"ש. ולפמ"ש א"ש דנפקא מינה אפילו היכי דהי' עכו"ם כשהפקיד ואח"כ נתגייר פטור וא"צ שבועה ואינו חייב בדין שומרים:

ובזה א"ש ג"כ מה שהקשה בב"ק (דף קי"ג) אבידת עכו"ם מותרת שנאמר וכן תעשה לכל אבידת אחיך ולא אבידת עכו"ם וכי תימא הני מילי דלא מטי לידי' דלא בעי לאהדורי ולאטרוחי בתריה אבל אתי לידיה חייב להחזירה ת"ל ומצאתה דאתי לידיה משמע. דמהיכי תיתי בעינן קרא היכי דלא אתי לידיה דלא בעי אטרוחי בתרה דהא עכו"ם לא מעלין ולא מורידין א"כ לא יהא ממונו חמור מגופו. דודאי לא בעי לאטרוחי ולאהדורי ממונו לידיה. דיש לומר כמו דאמרינן בב"מ (דף כ"ז) אשר תאבד פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה אע"ג שחזרה והוקרה דשוה פרוטה אפ"ה פטור מלהחזיר האבידה אשר תאבד כתיב ובשעת אבידה לא הוי ש"פ. א"כ יש לומר נמי הכי לכל אבידת אחיך פרט לאבידת עכו"ם דלא בעי לאהדורי ולאטרוחי בתרה אע"ג דאח"כ נתגייר העכו"ם דהוי ישראל מעליא. דאי משום דלא יהא ממונו חמור מגופו הוי בעי לאהדורי בתרה. דהשתא ישראל מעליא הוא קמ"ל קרא לכל אבידת אחיך פרט לאבידת עכו"ם כיון דבשעת אבידה הי' עכו"ם פטור מלהחזיר אבל דאתי לידי' אפילו אבידת עכו"ם בעי לאהדורי ת"ל ומצאתה דאתי לידיה משמע. [ואין להקשות בסנהדרין (דף ע"ג) אבידת גופו מניין ת"ל והשבותו לו. (ועי' בתוס' שם ד"ה להצילו בנפשו) דלמה לי קרא להכי כיון דממונו מחוייב להשיב. א"כ כ"ש גופו דמחוייב להשיב דיש לומר דבעינן קרא להני גווני דפטור להחזיר אבידת ממונו כגון בזקן ואינו לפי כבודו או בשלו מרובה משל חברו דאינו חייב להשיב אבידתו אבל בהשבת גופו חייב ולזה בעי קרא דוהשבותו לו. והש"ס בסנהדרין פריך דגם השבת גופו מלא תעמוד על דם רעך. למה לי דנפקא מהשבותו לו]:

ולכאורה קשה לי הא דקאמר בב"ק (דף פ"א) גבי עשרה תנאין שהתנה יהושע התועה בין הכרמים מפסיג ועולה ומפסיג עד שיעלהו לעיר או לדרך ופריך הא דאורייתא היא דתניא השבת גופו מניין ת"ל והשבותו לו ומשני דאורייתא הוא דקאי בי מצרי אתא הוא ותיקן מפסיג ועולה ומפסיג ויורד דעדיין קשה לפמ"ש בסנהדרין שם מניין לרואה בחברו שהוא טובע בנהר או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך הא מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מניין ת"ל והשבותו לו. ומשני אי מהתם הוי אמינא הני מילי בדנפשי' אבל מטרח ומיגר אגורי אימא לא קמ"ל. א"כ מחוייב להפסיד ממונו כדי להציל גוף חברו. א"כ מאי בעי יהושע לתקן דיהא מפסיג ועולה ומפסיג ויורד. אבל לא קשה מידי לפמ"ש הרא"ש שם בסנהדרין דאם יש להניצול ממון מחוייב לשלם להמציל מה שהוציא ממונו ע"ז. והכא דמפסיג ועולה ומפסיג ויורד לא בעי לשלם כלל. ועוד אפילו יכול להקיף הכרם ולא יפסיד אפ"ה מותר לפסג ועולה ומפסג ויורד:

[וכה"ג אמרתי ליישב מה שהקשו בתוס' ב"מ (דף קי"א) ד"ה מגרך זה גר צדק. דאמאי איצטרך גרך למימר גר צדק דמאחיך נפקא. דגר צדק הוי אחיך לכ"ע לרבי יהודא ורבנן בב"ק (דף פ"ח) גבי אין לעבדים בושת דיש לו אחוה ואחיך הוא במצות. דאפשר לומר דגרך אתא לרבות היכי דשכרו לעכו"ם למלאכה ולא תבעו השכירות בעודו עכו"ם דעושק מקרי היכי דתבעו השכירות או הלואה והוא אינו רוצה ליתן לו. ובין בך נתגייר העכו"ם ותובעו השכירות השתא מה שעשה לו בעודו עכו"ם. דסד"א דכה"ג דבעכו"ם אינו עובר בכל תעשוק א"כ אפילו השתא דנתגייר ליכא משום בל תעשוק אפ"ה אתי קרא דמגרך זה גר צדק כיון דתובעו השתא שהוא גר צדק הוי בבל תעשוק]:

(ב) בב"מ (דף ק"י) ת"ר האומר לחברו צא ושכור לי פועלים שניהם אינן עוברין משום בל תלין זה לפי שלא שכרן וזה לפי שאין פעולתן אצלו. וכתב רש"י זה לפי שלא שכרו ולא קרינא שכיר גבי'. והקשה כיון דקיי"ל שלוחו של אדם כמותו ואם מכר או קנה ע"י שלוחו הדבר קיים והוי כמו שעשאו המשלח בעצמו. א"כ גם הכא להוי כמו דהשכיר בעצמו הפועלים ואמאי לא קרינא שכיר גבי' לפי שלא שכרן כיון דשלוחו כמותו והשכירות קיים. ואמאי אינו עובר בבל חלין. והוא תמיה' עצומה. והנה מצאתי להריטב"א בב"מ שעמד בזה וז"ל זה לפי שלא שכרן כו' תימה הוא דהא בכל מקום שלוחו של אדם כמותו ושמא לא אמרינן הכי לחובתו וצ"ע. דהא ליכא מיעוטא בקרא דבעינן שיהא הוא שכרם עכ"ל:

ולענ"ד אפשר לומר בזה דאמרינן בב"מ (דף ע"ד) ההוא גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמוהי לסוף זל נדוניא אתו לקמי' דרב פפא אמר לי' אי פסקת עמו כשער הגבוה שקיל כדהשתא ואי לא שקיל כי מעיקרא ומסיק אי פסק כשער הגבוה מוכר הדר ביה מקבל עלי' מוכר מי שפרע אי לא פסק לוקח קא הדר בי' מקבל עליה לוקח מי שפרע. אמר לי' רב אחא בריה דרבא לרב אשי ותיפוק ליה דשליח שוויא. ופי' רש"י ותיפוק לי' דאין כאן מי שפרע אצל לוקח נדוניא. דהא שליח שויא של בית חמיו עשאוהו שליח לפסוק וחמיו חוזר בו ומה בידו של זה לעשות שב"ד מקללין אותו וחמוהי נמי לאו בר קיבולי מי שפרע הוא דמצי אמר הי' לך לפסוק כשער הגבוה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי ובדבר עיוות במה שהי' עליו לתקן לא נעשה שליחותו. א"כ חזינן היכי דשלח שליח ונתן מעות דע"כ נוטל כשער הזול ואם רוצה לחזור ולא ליטול אפילו כשער הזול מקבל המשלח מי שפרע. אבל אינו יכול לכוף המשלח שיקבל כשער שנתן דמים משום איסור ריבית. כיון דהי' יכול השליח להתנות מעיקרא דהי' פוסק כשער הגבוה. דהי' מותר ליטול כדהשתא הוי עוות ולא נעשה שליחותו בזה. והש"ך בחו"מ (סי' של"ט ס"ק ב') כתב אם מתנה עם הפועל שלא יהא עמו בבל תלין אינו עובר ואין בזה משום מתנה על מה שכתוב בתורה שהרי אמרו חכמים אדם מתנה להאכילו לחם צר ומים לחץ אע"פ שחייב להאכילו כסעודת שלמה בשעתו. והוא (מס"ח) ע"ש. א"כ יש לומר דע"כ אינו עובר המשלח בבל תלין כיון דהי' יכול השליח להתנות שלא יהא עליו בבל תלין א"כ הוי עוות ולא נעשה שליחותו בזה. ואע"ג דיש לומר דשאני התם דהוי עיוות דאם הי' פוסק כשער הגבוה הוי ריוח ממון. אבל הכא ליכא ריוח מעות גבי משלח רק איסורא לחודי דלא יעבור בבל תלין לא מקרי עיוות. מכל מקום אפשר דגם מחמת זה מקרי עוות ע"כ אינו עובר ע"י שליח בבל תלין. דיכול המשלח לומר אני הייתי מתנה עם הפועל ע"מ שלא יהי' בבל תלין כנלע"ד לחומר הקושיא:

(ג) בכתובות (דף ט') אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת ליום הרביעי ליום רביעי אין ליום חמישי לא. מאי טעמא אי משום אקרורי דעתא ולמאי אי למיתב לה כתובה ניתב לה. ותמה בזה דהא כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה למ"ד דהוי מקח טעות ואין לה כלום. או למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה יש לה כתובה מנה. א"כ הוי כתובה בטילה ומאי קאמר אי למיתב לה כתובה ניתב לה הא יש לחוש דאתיא למטרף מלקוחות שלא כדין כמו בכולי דוכתי דחיישינן ללקוחות גם זה קושיא עצומה:

ולענ"ד דהר"ן הביא מה שהקשה הרמב"ן הא דאמרינן חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן מוכח דאי הוי כתובה דאורייתא לא הוי מהימן וכמו שכתב הרי"ף דהני מילי דמהימן לענין מנה ומאתים. אבל לענין תוספות לא מהימן דטעמא דמסתבר דלא תקינו רבנן אלא מנה ומאתים. אבל תוספות איהו כתב אנפשי' הלכך לא מהימן אלמא אי דאורייתא לא מהימן. אמאי אפילו כתובה דאורייתא שהרי לא כתב לה אלא על מנת לכונסה וימצאנה בתולה. וכיון שכן עליה להביא ראי' שנתקיים התנאי אטו מאן דמפיק שטרא דתנאי לא אמרינן לי' קיים שטרך ותנאך ואתי לדינא ומאי טעם אמרו והם האמינוהו דאלמא אי דאורייתא לא מהימן. והר"ן כתב לדידי לאו קושיא היא כיון דאית לה כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ מאי הועילו חכמים בתקנתם הלכך אי לאו דהאמינוהו רבנן משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה לא הוי מהימן. דאם איתא דמהימן יהיו בנות ישראל כהפקר. ואלו הוי כחובה דאורייתא לא סמכינן אההיא טעמא דלא ברירא כולי האי שאינו בדין שיפחה אותה כדי שיעשה בה רצונו ואח"כ יבוא ויאמר פחח פתוח מצאתי ובודאי כלא על דעת כן נשתעבדה. אלא כיון דכתובתה דרבנן סמכו על טענה זו והאמינוהו ומקולי כתובה שנו כאן עכ"ל, והר"ן בפרק המדיר (דף ע"ב) כתב כל תנאים דהוי להנאתו אפי' החנה בתנאי כפול הוי רק הכוונה רק אם יקפיד כשישמע אז יבוטל המעשה ואם לא יקפיד לא יבוטל הקידושין. ועי' באע"ז (סי' ל"ח סעי' ל"ה) בב"ש (ס"ק נ"ז) וכתב הב"ש שם בחנאי ממון אפי' כששמע הקפיד מהני מה שמוחל אח"כ דהוי כמו שנתקיים התנאי ע"ש. א"כ הכא כיון דלא מקפיד על תנאו ולא איכפת לו א"כ הוי שטר דמצי גבי מלקוחות דהלקוחות הוי לאזהורי דלמא לא יקפיד. וכה"ג כתב הרא"ש והטור ומחבר בחו"מ (סי' ס"א סעי' ז') ובש"ך שם (ס"ק י"כ) דהלקוחות הוי לאזהורי ולחשוב שמא יתן לו כתיבת ידו. וכן בחו"מ (סי' ס"ו סעי' ל"ה) דאם כתב לו בשעת מכירת השטר אם אחזור ואמחול חוב זה הריני משעבד עצמי ונכסי לשלם חוב זה גובה ממשעבדי אפי' מלקוחות שקדמו למחילחו וכתב הש"ך (ס"ק קט"ו) הטעם דהוי ללקיחות להזהר שמא ימחול מיד ודמי למ"ש הרא"ש וטור לעיל (סי' ס"א סעי' ז') דשמא נתן לו מיד כתיבת ידו ע"ש עכ"ל:

ד) בסנהדרין (דף נ"ז) איש מה ת"ל איש איש לרבות העכו"ם שמוזהרין על העריות כישראל, הא מהכא נפקא מהתם נפקא לאמר זה גלוי עריות התם בעריות דידהו הכא בעריות דידן. דקתני סיפא בא על ערות ישראל נדון בדיני ישראל למאי הלכתא. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוהו לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה. ופריך מגרע גרע. והקשה מעכ"ת היכי ס"ד אם בא על עריות ישראל בעינן שני עדים כדין ישראל דהא הוי עדים שאי אתה יכול להזימה, דישראל שהרג עכו"ם פטור. לענ"ד לא קשה כלל. חדא יכולני לשנויי לי' דאיתא לקמן בסנהדרין (דף ע"א) בן נח שבירך השם ואח"כ נתגייר פטור הואיל ונשתנה דינו. (דמעיקרא נידון בע"א ובדיין אחד ואלו עביד השתא בעינן התראה וסנהדרין כ"ג ועדים כמ"ש רש"י). נשתנה מיתתו כו' ת"ש בן נח שהכה את חברו. ובא על אשת חברו ונתגייר פטור. עשה כן בישראל ונתגייר חייב. ואמאי נימא הואיל ואשתני אשתני. דינו ומיתתו בעינן. האי דינו אשתני מיתתו לא אשתני כו'. א"כ נפקא מינה הא דקאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא נצרכא אלא לעדה ועדים והתראה. היכי דהשתא נתגייר. ורב נחמן ס"ל אפילו היכי דאשתני דינו לחודי נמי פטור כס"ד הכא דמיתבי עשה כן בישראל ונתגייר חייב אמאי נימא הואיל ואשתני אשתני. א"כ אע"ג בעודו עכו"ם ליכא לאשכוחי בעידי ישראל חיוב מיתה. משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה כדין ישראל מ"מ חיוב מיתה איכא עליו דהיכי דעשה בפני ב"ד כדאמרינן לקמן (דף ע"ח) חייב. וכיון דלרב נחמן גם בעודו עכו"ם היו בעינן בבא על עריות ישראל עדה ועדים והתראה א"כ לא נשתנה דינו וחייב ג"כ כשנתגייר. דהא רב נחמן דאמר לא נצרכא אלא לעדה ועדים והחראה ע"כ גם לענין מיתה דינו כישראל דהוי בחנק כישראל. ולא הוי מיתתו בסייף כדין בן נח. א"כ לא נשתנה דינו ומיתתו. והא דלא קאמר רב נחמן לא נצרכא דמוזהרין על עריות כישראל בעריוח דידן היינו דחייב בחנק כישראל ולא בסייף משום דבעי למימר אפילו לתנא דבי מנשה דאמר דכל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא חנק. ע"כ אמר לא נצרכא לעדה ועדים והתראה ע"כ לא פריך רק משום וכי מגרע גרע. ועוד יש לומר הא דקאמר רב נחמן לא נצרכא אלא לעדה ועדים והתראה מיירי בעדה ועדים של עכו"ם. דאם בא על עריות דידהו סגי בדיין אחד ועד אחד. ובעריות דידן בעינן עדה ועדים. ולא נהרג בדיין אחד ועד אחד אבל סגי בשל עכו"ם. ולא בעינן כלל עדי ישראל ועדות שאתה יכול להזימה כדין ישראל:

(ה) במכות (דף ג') אמר רב יהודא אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו כו' אלא באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני וחייבנו. ס"ד אמינא כיון דלחברי' לא מצי מחייב לי' איהו נמי לא מחייב קמ"ל. והקשה מעכ"ת לפי מאי דקיי"ל כרבי נתן בב"ק (דף נ"ג) גבי שור שדחף חברו לבור בעל הבור משלם שלשה חלקים ובעל השור רביע. וכל היכי דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. א"כ ה"נ שמודה העד שהוא וחברו הזיקו. אע"ג דאינו נאמן על חברו וליכא לאשתלומי מיניה לשתלם מהאי:

לענ"ד נראה לי דדוקא היכי דכל אחד הי' בידו יכולת לעשות כל ההיזק. בין אי נימא האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד. או דנימא האי כולא הזיקא עבד והאי כולא הזיקא עביד כדאמרינן שם בב"ק (דף נ"ג) ס"ל לרבי נתן היכי דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. אע"ג דהשתא האי פלגא הזיקא עביד. אבל היכי דאחד לבדו לא הי' יכול לעשות כל ההיזק. רק ההיזק אתי ע"י שניהם. לא אמרינן בזה היכי דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. כיון דלעולם לא הי' יכול לבדו לעשות כל ההיזק. א"כ הכא בעד אחד דאינו יכול לחודי' להוציא ממון על פיו. דעד אחד אינו קם לממון רק בצירוף חבירו דהעידו עליו שנים. א"כ היכי דהודה האחד שהוזמו בב"ד פלוני. אינו משלם רק חלקו ולא אמרינן היכי דליכא לאשתלם מהאי משתלם מהאי. ודמי להא דאמרו בב"ק (דף כ"ג) אבל הכא מי מצי אמר בשר אזיק אימורין לא אזיק כמ"ש (רש"י שם):

ובזה א"ש ג"כ מה שהקשה בקצוה"ח (סי' כ"ה) בסנהדרין (דף למ"ד) מה דאמרינן התם למ"ד זכאי משלם אינהו מנתא דידיה. ופריך ולימרו ליה אי לאו את בהדן לא סליק דינא מידי. וכתב הרא"ש שם. אם טעו ובעי לשלומי. שנים המזכין משלמין שני חלקים והשלישי פטור ובעל דין מפסיד חלקו. הא לפי מאי דקיי"ל כרבי נתן דכל היכי דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. א"כ השנים ראוים לשלם בעד השלישי כיון דליכא לאשתלומי מהאי עי"ש. ולפמ"ש א"ש דהיכי שאינו יכול אחד לעולם לעשות ההיזק לבדו רק בצירוף חברו. לא אמרינן בזה כל היכי דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. א"כ הכי נמי דשנים אינן ראוים כלל לפסוק הדין אם לא יצטרף השלישי אינן מחוייבים לשלם חלק השלישי ע"כ בע"ד מפסיד חלקו:

ידידו דו"ש ברוך מרדכי ליבשיץ פה וואלקאוויסק יע"א

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה