ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
חושן משפט · סימן צו
הנה בב"מ (דף ל"ה) והלכתא שומא הדרא לעולם משום שנאמר ועשית הישר והטוב. וכן הוא מבואר בחו"מ (סי' ק"ג סעי' ט'). בית דין ששמו קרקע לבע"ח. בין בנכסי לוה בין במשועבדים שביד הלוקח. ואח"כ השיגה ידו של לוה או של נטרף או של יורשיהם והביאו לבע"ח מעותיו מסלקין אותו מאותה הקרקע:
וראיתי להעיר בזה איזה חידושי דינים אשר לא נתבארו בדברי הפוסקים. כי יש להסתפק אם שומא הדרא דוקא במעות מזומנים שיתן הלוה או הלוקח לדעת הרמב"ם. אבל אם רוצים ליתן מטלטלין בעד החוב אינו יכולין לכוף המלוה שיהדר השומא. או דנימא דשומא הדרא לעולם אע"ג דלית להם מעות מזומן ורוצים ליתן מטלטלין מסלקין המלוה מאותה קרקע. ולענ"ד נראה דחכמים שעשו דשומא הדרא ללוה או ליורש. היינו דהמעות דנותן הלוה אח"כ שיהדרו לו השומא. היא בתורת פרעון על גוף החוב. והקרקע שגבה הוי כמו משכנתא דאם פורע לו חובו מהדר המשכנתא. ולא דאמרינן דחכמים תקנו שאם יתן לו המעות אח"כ דיהדר השומא ללוה בתורת מכירה. שצריך המלוה לחזור ולמכור להלוה השומא. אלא דלעולם מחשב המעות שנותן הלוה כפורע החוב קודם שגבה המלוה השומא דהמעות הוי בתורת פרעון על גוף החוב:
וכן משמע בב"מ (דף י"ו) אמר רבא והני לאו בני פרעון נינהו. והא אמרי נהרדעי כו' דשומא הדרא לעולם אלא אמר רבא התם היינו טעמא איהו דאפסיד אנפשי' דבעידנא דפרעי' אבעי למקרעיה לשטרא. אי נמי למכתב שטרא אחרינא כו' ועי' ברש"י שם דאי דחהו לומר אבד שטרי הי' למכתב שטר אחרינא. דהכותב שטר מכירה אינו טועה הואיל ודחהו מלהחזיר לו שטר של ב"ד. משום מדינא ארעא לא בעי למהדר ומשום ועשית הישר והטוב אמרו רבנן תהדה הלכך מרישא הוא דזבין כו' ועי' בנימוקי יוסף שם. וא"כ גם אם נותן הלוה מטלטלין ואין לו מעות אפ"ה צריך המלוה להחזיר לו השומא, דהוי כמו קודם שהגבו לו ב"ד השומא. דאז הי' יכול לסלק המלוה במטלטלין. ע"כ גם אח"כ יכול לסלק במטלטלין ומהדרינן לי' השומא ולא אמרינן זיל טרח ואייתי זוזי:
ולכאורה יש להביא ראי' לזה מב"מ (דף ל"ה). מהא עובדא ההוא גברא דאפקיד כיפי גבי חברא. אמר ליה הב לי כיפי. אמר לי' לא ידענא היכי אותיבינהו. אתא לקמי' דרב נחמן אמר כל לא ידענא פשיעותא הוא זיל שלים. לא שילם אזל רב נחמן אגביהו לאפדנא מיני' לסוף אשתכח כיפי ואיקר אמר רב נחמן אהדר כיפי למרייהו. והדרי אפדנייהו למרייהו וס"ד דש"ס משום דסבר שומא הדרא. כמו דקאמר למימרא דסבר רב נחמן דשומא הדרא כו'. א"כ מוכח דאפילו במטלטלין מהדרינן שומא. אך יש לומר דשאני התם כיון דשומא אפדני' הוא בשביל חוב דכיפי דמי כמו שמהדר השומא במעות. אם נותן לו הכיפי דאשתכח:
שוב ראיתי במל"מ (פכ"ב מה' מלוה ה' י"ו). שכתב הא דשומא הדרא לבעלים לעולם. נראה לי דוקא במעות הדרא אבל בקרקע אחר או במטלטלין לא הדרא. ולפי זה אזדא ראית המוהרש"ל שכתב בתשו' (סי' ב'). דדוקא בחוב שומא הדרא בכתובה לא הדרא והביא ראי' ממאי דאמרינן בכתובות (דף צ"ח) אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דאמרינן מאן שם לך דתיפוק לי' דשומא הדרא אלא ודאי דבכתובה לא הדרא. ולפמ"ש איצטרך לומר מאן שם לך שרוצים לשלם לה בקרקע אחר או במטלטלין עכ"ל:
והנה בהא שכתב לדחות דברי מהרש"ל בתשו' כבר קדמו הש"ך (בסי' ק"ג ס"ק י"ח) בזה לדחות דברי מהרש"ל בחד נפקא מינה. אך הש"ך לא כתב רק דנ"מ דאי משום שומא הדרא הוי היתומים צריכים לשלם לה מעות לפדות הקרקע. אבל עכשיו שהשומא לאו כלום הוא נותנים להאלמנה קרקע אחרת איזו קרקע שירצו ע"כ. אבל אם אין להם מעות ויש להם מטלטלין שאינו יכולים לסלק במטלטלין אינו מוכח מדברי הש"ך. ואפשר לומר דבמטלטלין שפיר מהדר השומא כמו במעות. דבשלמא בקרקע אחרת שפיר יש לומר דלא מהדרינן השומא. דמאי עדיפא האי קרקע מקרקע אחרת. ואפילו אם הי' קרקע עדית שגבתה האלמנה שלא הי' רק עדית. אע"ג דלא הוי דינה בזה אפ"ה כיון בשעת הגבי' לא הי' קרקע אחרת והיתה קרקע זו משועבדת לבע"ח או לאלמנה והשתא דרוצה ליתן קרקע אחרת גרוע דלא הוי פרעון טוב ע"כ לא מהדר השומא. אבל מטלטלין דכל מילי מיטב הוא דהוי כמו מעות דמזדבני בכל מקום. ואין לו מעות והוי פרעון טוב שמחזיר לו הלואתו. והוי כמו קודם שגבה מהדרינן השומא אפילו במטלטלין ולא כמ"ש המל"מ:
אך אפשר לומר דתליא זה בפלוגתא דרבוותי בדעות הפוסקים. אי בעינן קנין חדש מהמלוה להלוה בהחזרת השומא או דסגי בסילוק בעלמא. להרמב"ן והריטב"א (הובא בש"ך שם ס"ק י"א) דסברי דבעינן הקנאה חדשה ומפרשים הא דב"מ (דף י"ו) אבעי' לך למקרע לשטרא או למכתב שטרא אחרינא עלי' היינו לעשות קנין סודר מחדש מהמלוה להלוה ולקרוע השטר הראשון או למכתב שטרא אחרינא לגמרי א"כ הוי כמכירה דחכמים תקנו דהמלוה מחוייב לחזור ולמכור לו. יש לומר דמחוייב הלוה ליתן מעות מזומנים. ואם אין לו מזומנים אינו מכריחין המלוה לחזור ולמכור בעד מטלטלין. אבל לדעת הרמב"ם והר"ן והנ"י דסגי בסילוק בעלמא ולא בעינן הקנאה חדשה וסגי בהחזרת השטר. רק הש"ס קאמר איבעי לך למכתב שטרא אחרינאי היינו דהברירה ביד הלוה אם דחהו המלוה שאבד השטר יכול ליתן המעות בתורת קנין ויעשה הקנאה חדשה. כמ"ש רש"י דהכותב שטר מכירה אינו טועה בזה דמדינא ארעא לא בעי למהדר רק רבנן אמרו דמהדר משום ועשית הישר והטוב הילכך מרישא הוא דזבין אבעי למכתב שטר זביני. אבל יכול ליתן המעות בתורת פרעון על גוף החוב שהי' מגיע להמלוה קודם גבית השומא ע"כ כיון דחשבינן המעות שנותן בתורת פרעון החוב וסגי בסילוק בעלמא. א"כ אפי' במטלטלין אם אין לו מעות יכול לסלק להמלוה ומהדרינן השומא. ואנן קיי"ל כדעת רוב הפוסקים כמבואר בש"ע חו"מ (סי' ק"ג סעי' ט') דסגי בסילוק בעלמא ועי' בחידושי הר"ן על ב"מ (דף י"ו) שמשיג על הרמב"ן והרשב"א בזה דס"ל דבעינן הקנאה חדשה בחזרת השומא. דמדקאמר אלא אמר רבא משמע דהדר בי' מהא דקאמר מעיקרא דשטר אחלטתא לאו בני פרעון נינהו אלא ודאי בני פרעון נינהו כשטרי הלואה וכל שהחזיר את השטר חזרה שומתו. אלא ס"ל לרבא דבר פרעון הוא ממש כיון דתיקון רבנן דשומא הדרא אף כשהגבוהו מתחילה ע"ד כן הגבוהו. ועוד כיון דבע"כ הדרא לא בעינן הכא דעת מקנה מן הטעם שאמרנו או מפני הפקר ב"ד אינו כתחילת קני' שיצטרך שטר אלא בביטל שומא ראשונה וכל שהחזיר לו השטר חזרה שומתו. וכ"נ מדברי הרמב"ם שכתב שאם הב"ח נותן מעותיו מסלקין אותו מאותה הקרקע א"כ הוי רק סילוק בעלמא עי"ש. א"כ הוי המעות שנותן הלוה רק בתורת פרעון כמו קודם הגבי':
ולפמ"ש יש לדחות דברי הב"י בחו"מ (סי' ק"ב מחודש א'). יורשים שלא הניח אביהם אלא קרקעות. והם רוצים לסלק לב"ח במטלטלין שלהם. נראה שהדין עם בע"ח. דהנך מטלטלין לא היה שעבודו עליהם כיון שלא הי' של הלוה וכן נראה ממה שכתב רבינו (בסי' ק"ו). אבל יורש שמכר כל הנכסים ודאי ב"ח טורף מהלקוחות כו'. ומיהו אם רוצים לסלקו במעות אעפ"י שלא הניח מורישם מעות, משמע דמסלקי לי' שהרי אין דינו אלא במעות אם הניח הלוה מעות וכיון דמטבע אין בו סימן לא הניח כהניח דמי. ועוד שאם רצו היורשים למכור הקרקע וליתן מעות רשאים הם. הלכך שפיר מצי מסלקי ליה במעות עכ"ל. ולדברינו אפי' במטלטלין יכול היורש לסלק לבע"ח וכ"ש במעות. ואינו צריכין כלל לדברי הב"י שטרח ליתן טעם הא דיכולין היורשין לסלק במעות שלהן. אלא כיון דקיי"ל שומא הדרא ליורש כמ"ש הרמב"ם. א"כ אפילו אם הי' הב"ח גובה קרקע בב"ד. היה יכול לכוף את המלוה אח"כ שיחזור לו השומא במעות שלו. א"כ כ"ש קודם הגביה יכול לסלק להב"ח במעות שלו דהפוכי בי מטרתא למה לי. ולפמ"ש אפילו במטלטלין מהדרינן השומא. א"כ קודם הגביה יכול לסלק להב"ח במטלטלין שלו. ועי' ברא"ש בכתובות (דף צ"א) גבי ההוא גברא דהוי מסקי ביה אלפי זוזי. הוי ליה תרין אפדנא זבנינהו חדא בחמש מאה וחדא בחמש מאה אתי בע"ח וטרפא לחדא. הדר אתי קטריף לאידך שקל אלפא זוזי וקא אזיל לגבי'. אמר לי' אי שוויא לך אלפא זוזי לחיי ואי לא שקיל אלפא זוזי ואסתלק סבר רמי בר חמא למימר היינו מתניתין אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר אין שומעין להן. א"ל מי דמי התם אית להו פסידא הכא מי אית לי' פסידא אלפא יהיב אלפא שקיל. הוכיח הרא"ש מזה דלוקח שלקח שעבודו של מלוה לא שייך בי' הישר והטוב. כי נכנס לשעבודו של מלוה ולקח במעותיו. יחזור ויקבל מהמוכר מעותיו. וישאר למלוה שעבודו דהא לרמי בר חמא אף כשבא המלוה לטרוף אין הלוקח יכול לסלקו בזוזי. הלכך לרבא נמי נהי דבשעת טרפא יכול לסלקו בזוזי מודה הוא לאחר שירד לקרקע בשומת ב"ד תו לא מצי לסלוקי בזוזי עכ"ל וע"כ דסברת הרא"ש כך הוא דאם איתא דגם ללוקח מהדר השומא. א"כ כיון דאף אחר הגביה יכול לסלק להמלוה בזוזי א"כ כ"ש קודם הגביה דיכול לסלק לבע"ח בזוזי ומאי טעמא דרמב"ח דסבר דאין הלוקח יכול לסלק בזוזי והיא ראי' לדברינו:
גם בסמ"ע בפרישה (סי' ק"ז ס"ק ו') חלק על הב"י. בהא שכתב הטור ואם היורש רוצה לסלק המלוה במעות יכול לסלקו מהנכסים שמכר אעפ"י שלא ירש המעות מאביו. וז"ל לכאורה משמע דוקא במעות וכ"כ ב"י (סי' ק"ב סעי' ב' במחודשים) שמדברי רבינו דהכא משמע דוקא במעות יכול לסלקו אבל לא במטלטלי שלהן עי"ש. אבל לא נראה לי כלל דהא תיכף אח"ז כתב רבינו אבל אם אין ליורש משל עצמו לא מטלטלי ולא מעות אלא קרקע כו' משמע דבמטלטלי יכול לסלקו כמו במעות וכן משמע בבעה"ת שהביא הב"ח. ולכן נראה דמעות דנקט רבינו לאו דוקא דכל מטלטלין שיכול להוליכן למכור למקום שירצה שוין הם למעות עכ"ל וכ"כ בסמ"ע עוד נראה לענ"ד באפותיקי מפורש דאמר לא יהא פרעון אלא מזו. לא הדרא השומא אע"ג דקודם שגבה יכול הלוה לסלק במעות או במטלטלין כמ"ש הסמ"ע והש"ך (בסי' קי"ז ס"ק ב'). מכל מקום היכי דגבה האפותיקי דהגבו לו ב"ד. הוי כמכורה מעיקרא מעת ההלואה. אע"ג דהי' יכול לסלק מקודם במעות דהוי כמו שהתנה מעיקרא עם המלוה אם ובוא לגבות קרקע לא יהא לך פרעון אלא מזו. אבל הברירה כיד הלוה לסלק לו במעות (ועי' בש"ך סי' קט"ו ס"ק כ"ו). ואפשר דגם המלוה כופה להלוה ליתן לו מעות אם יש לו. דהתנאי לא הי' רק על מה דסומך דעתו עליו היינו על הקרקע דעיקר אחריותו עליו. התנה עמו שלא יהי' לו פרעון אלא מזו. אבל אם יש להלוה מעות צריך ליתן לו כדינו. אבל אח"כ שהגבו ב"ד באפותיקי מפורש להמלוה הוי כמכורה למפרע משעה ראשונה. א"כ כיון דהוי כמכורה א"כ לא שייך בזה שמכר מעצמו לומר דשומא הדרא. וראי' לזה מהא דקיי"ל דאם רוצה הלוקח לסלק לו במעות את המלוה הרשות בידו. וישאר לו הקרקע וישאל מהמוכר מה שפרע להמלוה עבורו. ואם עשאה אפותיקי מפורש דאמר לי' לא יהא לך פרעון אלא מזו. אינו יכול הלוקח לסלקו במעות. כמבואר בחו"מ (סי' קי"ד סעי' ג'). והרמב"ם והב"י בחו"מ (סי' ק"ג סעי' ט') ס"ל דגם ללוקח הדרא השומא שהגבו ב"ד ממנו. א"כ קשה אמאי לא יכול לסלק הלוקח במעות באפותיקי מפורש. כיון דאפילו אם יגבה ממנו האפותיקי ע"כ יהיה צריך להחזיר לו במעות שיתן לו משום דשומא הדרא ללוקח. א"כ כ"ש קודם הגביה אם מסלקו במעות אמאי אינו יכול לכופו לקבל מעותיו. ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטריחינן ואהפוכי בי מטרתא למה לי. וכן בסי' ק"ז (סעי' ג'). יורש שמכר נכסי אביו והי' אפותיקי מפורש אינו יכול לסלק במעות. וכ"כ הש"ך (בסי' קי"ז ס"ק ב') בשם הרב המגיד שכתב בשם הרמב"ן והרשב"א דבאפותיקי מפורש אפילו יורשיה אינן יכולים לסלק במעות. שהרי היא כמכורה כיון שלא פדאה האב ולא צוה לפדותו עכ"ל. והא ליורש לכ"ע שומא הדרא ויכול לכופו אחר הגביה שיהדר לו השומא במעות שלו. א"כ כ"ש קודם הגבי' אמאי אינו יכול היורש לסלק לו במעות והפוכי בי מטרתא למה לי. וע"כ מוכח דאפותיקי מפורש לא הדרא השומא. אע"ג באפותיקי מפורש בעינן שומא והכרזה ואינו יכול המלוה לירד בלא רשות ב"ד כמבואר בסי' ק"ג (סעי' ו'). מכל מקום אחר שהגבוהו לו ב"ד האפותיקי מפורש לא נקראת שם שומא עלי' רק הוי כמכורה למפרע משעת הלואה.
אך מצאתי בחידושי ריטב"א בב"מ (דף ל"ה) שכתב מצאתי להרמב"ם ז"ל שכתב דשומא הדרא ללוקח כמו ללוה גופיה. ונראה דדוקא בלא שוויא ניהלי' אפותיקי כיון דקיי"ל דהלוקח מצי לסלק לב"ח מעיקרא בזוזי הכי נמי השתא אמרינן דהדרינן לי' משום ועשית הישר והטוב. אבל אי שוויא ניהלי' אפותיקי דמעיקרא לא הוי מצי לסלוקי בזוזי השתא נמי לא הדרא ללוקח משום ועשית הישר והטוב. מיהו גבי לוה אפילו שויא אפותיקי הדרא לי'. דהא הוי מצי מעיקרא למפרעי' ולסלוקי מהאי ארעא עכ"ל. ולענ"ד אינו ראי' מהא דבשעת טרפא יכול לסלוקי בזוזי ע"כ יהי' יכול לסלק אחרי הגבי' ולהדר השומא לעולם. כמ"ש הרא"ש בכתובות גבי ההוא גברא דהוי לי' תרין אפדנא דגם רבא מודי נהי בשעת טרפא יכול לסלוקי בזוזי מודה הוא לאחר שירד לקרקע בשומת ב"ד תו לא מצי לסלוקי בזוזי. א"כ באפותיקי מפורש לכ"ע דהוי כמכורה למפרע משעת הלואתו לא הדרא השומא אפילו ללוה גופיה כמ"ש לעיל:
עוד נראה לענ"ד הא דשומא הדרא ללוה דוקא אם הלוה רוצה ליתן מעות בעד כל חובו ויחזור לו השומא. אבל אם הלוה נותן רק חצי החוב. ורוצה שיחזיר לו מחצית השומא אע"ג שישאר שיעור קרקע להמלוה. אינו יכול לכוף המלוה שיחזיר לו מחצית השומא. וכה"ג מבואר בחו"מ (סי' ע"ד סעי' ד'). אם משכן לו שדהו או אפילו שתי שדות אינו יכול לכופו שיחזיר לו חצי המשכונא בחצי המעות. וכ"ש בכה"ג שגבה המלוה בתורת גביה בב"ד ומדינא ארעא לא מהדר רק משום ועשית הישר והטוב אמרו רבנן דתהדר. אבל לחצאין לא תקנו רבנן שתהדר. ובזה ג"כ יש לדחות ראית מוהרש"ל דבכתובה לא אמרינן דשומא הדרא מהא דבאלמנה ששמה לעצמה דאמרו מאן שם לך. דסיפוק לי' דשומא הדרא. דנפקא מינה דכיון דאמרינן דהשומא בטלה א"כ אפילו מחצית השומא יכולין היורשים לכופה להחזיר להם מה ששמה לעצמה ומשום שומא הדרא לא הדרא לחצאין:
אך מדברי התוס' (ב"ק דף ט') ד"ה ורב אמר בטלה מחלוקת גבי אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן. רב אמר בטלה מחלוקת. וא"ת מכל מקום יתן לו מעות ויפדה הקרקע מיד בעח דקיי"ל דשומא הדרא לעולם. ויש לומר דנ"מ היכי דזבנא או אורתה דאמר התם לא הדרא. וכ"כ התוס' בב"ב (דף ק"ז). מוכח לכאורה דיכול להחזיר מחצית השומא. דהאח השני לא יתן רק מחצית מעות על חלקו לפדות הקרקע ולא יהדר רק חצי השומא שנטל מחלקו של אחיו. וא"כ אי נימא דלא להדר לחצאין לא מקשו מידי. ואפשר דכוונתם דיתן אחד מחצית מעות והאח השני יתן מחצה. שוב ראיתי בבעה"ת (שער ס"ט) אחרי שכתב דברי הרמב"ן אם משכן לו שדה לחברו או שמשכן שתי שדות בהלואה אחת אין הלוה יכול לכופו להמלוה להחזיר חצי המשכון בחצי מעות דאמר לי' אכולה שדה יהבית ולא אפלגא. ודבר זה הדעת נותנת. וכתב בעה"ת ויש לנו תוספת ראי' עליו מפרק בית כור בשמעתתא דבטלה מחלוקת עכ"ל. והביאו ג"כ הב"י (בסי' ע"ד). וכוונתו ע"כ על קושית התוס' דיתן מעות ויפדה דשומא הדרא. וע"כ דאינו יכול לפדות מחצית השומא. וע"כ גבי משכנתא נמי דינא הכי והוא כמ"ש:
והנה הרא"ש בתשו' כתב הא דאמרינן זבנא אורתה לא הדרא השומא. היינו דוקא בהוריש מחיים אבל בירושה דממילא. יורש במקום המוריש קאי ומהדר השומא. וירושה דממילא דחוזרת דוקא ביורש אחד הוא דהדרא השומא. אבל אם היו יורשים הרבה דקיי"ל אחים שחלקו לקוחות הן א"כ הוי כמו זבנא דאותו שירש שדה מאביו מכר חלק שהי' לו בקרקע שגבה אביו בחובו לאחיו. ואחיו מכר חלקו שהי' לו בקרקע של אביו. והוי לי' כמו זבינא דלא הדרא כי אדעתא דארעא נחית מי שנפל לחלקו השומא שיהי' לו בקרקע כמו לאחיו. ולא שיירש אחיו בקרקע והוא מעות כמ"ש הטור. והובא ברמ"א (סי' ק"ג סעי' יו"ד). וראיתי להט"ז שתמה בזה על הרא"ש. דהא דאמרינן דאחין שחלקו לקוחות הן. אלא מה שבין האחין גופייהו כגון דמחזירין זה לזה ביובל כדאמרינן בגיטין (דף מ"ח) ולענין בא ב"ח ונטל חלקו של אחד מהן בב"ק (דף ט'). משא"כ לענין אינש אחרינא. שתיכף שמת אביהן נפל הירושה לפניהן. וכולהו במקום אביהן הן ועל יהו רבעה המצוה דשומא הדרא וכל אחד שוה בזה לא אמרינן בזה האחין שחלקו לקוחות הוי לגבי אינש אחרינא. וראי' מב"ק (דף קי"א) מריש הגוזל ומאכיל דאמרינן מת והוריש לבניו לא הוי שינוי רשות דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי. והא התם מיירי ביורשים רבים. דהא הגוזל ומאכיל את בניו תנן. ואפ"ה לא מחשבינן אותם ללוקח נגד הנגזל וע"כ כיון דכולם נתחייבו להנגזל נגד אביהם לא מהני חלוקה דידהו. ואין לומר דשם מיירי בלא חלקו ביניהם. דהא רבא לא משכח פרוקא שם אמאי פטורים והוצרך לומר חסורי מחסרא ואמאי לא אמר דמתניתין מיירי שחלקו וע"כ דחלוקתם לא מהני לגבי הנגזל והכי נמי כאן לענין הלוה עכ"ל:
ולענ"ד אפשר לומר דאינו ראי' דיש לומר דרבא לטעמא אזיל דאמר בבכורות (דף מ"ח). דכ"ע אית ליה דרב אסי דמספקא לן אי אחים שחלקו לקוחות הוי או יורשים הוי עי"ש. א"כ לא מצי רבא הכא לאוקמי דמיירי שחלקו ביניהם הגזלה. כיון דהוי ספק בקנין דלמא אחים שחלקו יורשים הוי ולא הוי שינוי רשות כלל או לקוחות הוי והוי שינוי רשות. דא"כ אמאי פטורים מלשלם. כיון דהוי הגזילה בידם. וספק אם קנו הגזילה ובספק קנין לא מצי לקנות הגזילה. אבל לדידן דקי"ל אחין שחלקו לקוחות הן א"כ דינם כלוקח והוי כזבנה דלא מהדר השומא:
אמנם קשה לי על הרא"ש דהא טעמא דאמרינן דאחין שחלקו לקוחות הן משום דאין ברירה כמ"ש הרשב"ם בב"ב (דף ק"ו). דנמצא כל אחד נטל חלק אתיו והחליפו זה בחלקו של זה. וכ"כ רש"י בבכורות (דף מ"ח). ועי' בתוס' גיטין (דף מ"ח ד"ה אי לאו). וע"כ אמרינן מחזירין זה לזה ביובל דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה. ויובל הוי מילי דאורייתא. א"כ כיון דקיי"ל בדרבנן יש ברירה. א"כ במילי דרבנן בעינן למימר דהאחין שחלקו לאו כלקוחות דמי. וכיון הא דשומא הדרא הוי מלתא דרבנן משום ועשית הישר והטוב. א"כ לאו כלקוחות דמי אחין שחלקו. א"כ יש לומר אפילו בהרבה יורשים שחלקו השומא חוזרת. ואין לומר הא דאמרינן בדאורייתא אין כדירה היינו משום דהוי לחומרא. משום ספק דאורייתא לחומרא. והא בדרבנן קיי"ל דוש ברירה משום דהוי ספק דרבנן דהוי לקולא כמ"ש הר"ן בגיטין (דף כ"ו). וא"כ זהו שייך באיסור דרבנן דאזלינן לקולא. אבל בממונא קיי"ל דהממע"ה וספק ממונא קיי"ל קולא לנתבע. ע"כ אמרינן בזה אחין שחלקו כלקוחות הן דאין ברירה ולא בעי לאהדורי השומא שגבוהו להמלוה. דזה אינו דא"כ תקשי אמאי מחזירין ביובל. דהתם ג"כ נימא הממע"ה ואין מוציאין ממון מספק מחזקת הבעלים שזכו בו מכבר. ואפ"ה אמרינן בדאורייתא אין ברירה ומחזירין זה לזה ביובל. א"כ ה"ה הכא בדרבנן יש ברירה משום ספק דרבנן לקולא. גם בספק ממונא נימא להוציא מחזקת הבעלים דמלוה ויהדרו השומא:
אך יש לחלק דשאני גבי יובל דהוי מצוה דאורייתא להחזיר ביובל. ע"כ אמרינן בדאורייתא אין ברירה אע"ג דהוי ספק ממונא הוא לקולא לנתבע אזלינן לחומרא משום מצוה. וכ"כ ב"ש באעה"ז (סי' קל"א ס"ק ד') בשם חידושי רשב"א. ואע"ג דגבי מתנות כהונה ופדיון הבן מספק אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה אע"ג דהוי ג"כ מצוה כמ"ש הש"ך ביו"ד התם דאיכא פסידא דממונא והכא כיון דמחזירין זה לזה לא הוי פסידא כולי האי דמתחילה חלקו בשוה ע"כ אמרינן מצוה שאני אבל הכא גבי שומא הדרא אע"ג דהוי מלתא דרבנן מכל מקום כיון דהוי ספק ממונא דאין להוציא מספק אמרינן דאין ברירה בזה וכלקוחות דמי]: