ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
חושן משפט · סימן צה
ראיתי להעיר למעכ"ת בזה אם בית הוי כתלוש לדיני תורה או דהוי כקרקע וכן בכל תלוש ולסוף חברו אי הוי כקרקע או דהוי כתלוש. הנה מדברי התוס' בערכין (דף כ"א) דאמרינן התם הקדישו משכיר הדר בו מעל השכר להקדש ופריך הקדישו משכיר היכי דייר בו במעילה קיימא. וכתבו התוס' אע"ג דאין מועלין במחובר לקרקע צריך לומר דהך סוגיא אתיא כרב דאמר תלשו ולסוף חברו הוי תלוש דאמר המשתחוה לבית אסרו. ובמעילה (דף כ') נמי מייתי לה להא דרב דאמר התם וכיון דבני לה מעל. ועי' שם במעילה (דף כ') בתוס' ד"ה לימא. ועי' בעירובין (דף ל"א) בתוס' ד"ה ונתן הכסף וקם לו. ואע"ג דבעלמא שוה כסף ככסף הכא איכא מיעוטא דדרשינן האי קרא בכלל ופרט וכלל וכן משמע בבכורות (דף נ"א) אין פודין לא בעבדים כו' ולא בקרקעות ולא בהקדשות ומפרש בגמ' ולא הקדשות בכל אלו. וא"ת דאמרינן במעילה (דף י"ד) בונין בחול ואח"כ מקדישין אלמא מחללין מעות הקדש על הבנין ויש לומר דלענין זה חשוב תלוש ולסוף חברו תלוש אי נמי התם חשוב תלוש טפי כיון דאי לא קדיש עומד לתלישה. וכ"כ התוס' בב"מ (דף פ"ד) ד"ה הקדש אינו מתחלל על הקרקע. א"כ מבואר מדברי התוס' אלו דאפילו בית תליא בפלוגתא אי תלוש ולסוף חברו הוי כתלוש או דהוי כקרקע. (ולא כמ"ש הש"ך דבית לכ"ע הוי כקרקע). ואפשר לומר דהתוס' בשבועות (דף מ"ב) דכתבו דשאל בית ונשרף דפטור הוא למ"ד דתלוש ולסוף חברו הוי כקרקע דכן ס"ל לתוס' לפסק הלכה. אבל למ"ד דתלוש ולסוף חברו הוי כתלוש גם לדיני שומרים ושבועה נחשב כתלוש דחייב בדין שמירה ונשבע ע"ז שבועת התורה:
ולכאורה יש לומר דבשומרים ושבועה כ"ע מודה דתלוש ולסוף חברו הוי כקרקע משום דהא דממעטינן קרקע משבועה ושמירה משום דדרשינן כלל ופרט וכלל מכל דבר אבידה על שור וחמור ומכי יתן איש לרעהו כלל כסף או כלים פרט לשמור חזר וכלל אין אתה דן אלא כעין הפרט דבר המטלטל א"כ תלוש ולסוף חברו ג"כ נתמעט מהני קראי דלא הוי כעין הפרט דהני מטלטלין גמורים. מה שא"כ בתלוש וחברו לקרקע דאינו יכול לטלטל אותן כמו הני כסף וכלים:
אך זה אינו דא"כ במעילה (דף י"ח) ילפינן אין מעילה במחובר לקרקע משום דגמרינן בגז"ש חטא חטא מתרומה דאינו נוהג כי אם בתלוש ואפ"ה ס"ל לרב דיש מעילה בתלוש ולסוף חברו כמבואר במעילה (דף כ'). אע"ג דלא הוי דומיא דקרא דילפינן חטא חטא מתרומה דלא הוי רק בתלוש לגמרי. וכן בחולין (דף י"ו) בעי רבא תלוש ולסוף חברו לענין שחיטה מהו והאיבעיא הוי אליבא דרבי דאמר השוחט במחובר לקרקע פסול הא עיקר ילפותא לשחיטה שהוא בתלוש מקרא דאברהם ויקח את המאכלת לשחוט:
א"כ מאי קמבעי לרבא דהא לאו דומיא דמאכלת הוא דהוי מטלטלין גמור שניקח ביד והוא תלוש לגמרי. ועוד הא בהכשר זרעים אמרינן התם תנאי היא אי תלוש ולסוף חברו הוי כמחובר או כתלוש. וחד תנא ס"ל דתלוש ולסוף חברו הוי כתלוש. אע"ג דעיקר הא דבעינן שאחשיבינהו לצורך תלוש היא משום דכתיב כלי כמ"ש רש"י ותוס' ותלוש ולסוף חברו לקרקע ס"ל דהוי כתלוש אע"ג דלא דמיא לכלי. וע"כ דלא תליא בזה דאמרינן דמיעוטא לא הוי רק לקרקע גמור דילפינן מחטא חטא מתרומה לענין מעילה. וכן גבי שחיטה דילפינן דהוי בתלוש לא אמרינן רק במחובר גמור ולא לתלוש ולסוף חברו. ה"נ בשומרים ושבועה ג"כ יש לומר דלא ממעטינן מכלל ופרט רק קרקע ומחובר גמור ולא לתלוש ולסוף חברו:
ולפמ"ש יש לדחות ג"כ הא דכתב הקצוה"ח ראי' מדברי התוס' (דף ס"א) כמ"ש לעיל. דיש לומר דהקשו למ"ד דס"ל דתלוש ולסוף חברו הוי כקרקע אבל למ"ד דתלוש ולסוף חברו הוי כתלוש גם בית הוי כתלוש:
אך דברי הש"ך מוכרחים מהא שכתב הרמב"ם (פי"ג מה' מכירה) ובחו"מ (סי' רכ"ז סעי' ל"ג) כשם שאין אונאה לקרקעות כך שכירות קרקע אין לו אונאה. אפילו שכר טרקלין גדול בדינר או רפת קטנה בדינר בכל יום אין להם אונאה כמ"ש הש"ך להוכיח מהא דבית הוי כקרקע. אבל אפשר לומר דהרמב"ם בכל תלוש ולסוף חברו הוי כקרקע לכל דיני תורה כמ"ש המרדכי וסמ"ג. אבל להחולקין דסברי בתלוש ולסוף חברו הוי כתלוש סברי דיש אונאה בשכירות בתים רק בשדה ומערה דהוי קרקע גמור אין להם אונאה. והא דלא הגיה הרמ"א (בסי' רכ"ז סעי' ל"ג) י"ל דסמך על מש"כ (בסי' צ"ה) גם יש לומר דהרמ"א ס"ל כן להלכה ע"כ כתב בפשיטות (בסי' ש"א) דשאל בית ונשרף פטור ועי' בבאה"ג שהעיר בזה ע"ש. גם בחו"מ (סי' קע"ה סעי' נ"ג) גבי מצרנות כתב המחבר ומחובר לקרקע כקרקע ויש בו דין מצרנות וכתב הרמ"א לכן יש דין מצרנות בבתים. ולא הערו בזה דלמ"ד דתלוש ולסוף חברו הוי כתלוש ליכא בזה דין מצרנות:
ויש לעיין דביו"ד (סי' ו' סעי' ב') השוחט במחובר לקרקע שחיטתו פסולה ובתלוש ולסוף חברו בדיעבד שחיטתו כשרה. וביו"ד (סי' קמ"ה סעי' ג') המשתחוה לבית בנוי אסרה בהנאה ולא העיר הרמ"א בזה להקל ולהחמיר למ"ד דתלוש ולסוף חברו הוי כקרקע גבי שחיטה פסול וגבי ע"ז המשתחוה לבית לא אסרה כמו שהביא שני דעות בזה בחו"מ (סי' צ"ה סעי' ב') ומש"כ הש"ך במו"מ (שם ס"ק ח') אע"ג דבחולין (דף ט"ז) משמע דבית הוי ככותל בנין היינו לענין איסורא אבל בממונא הוא כקרקע. לא מסתברא לחלק בזה כמ"ש לעיל מדברי התוספת דעירובין וערכין. ועי' בב"י (באע"ז סי' קכ"ד) גבי גט דאין כותבין במחובר לקרקע אפילו יתן לה המחובר כמו שהוא. דבעינן ונתן בידה כמ"ש הרא"ש והטור משום דכתיב ונתן בידה דבעינן דבר הניתן מיד ליד היינו תלוש. ובירושלמי יליף לה מדכתיב ספר מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל דבר שהוא בתלוש כמ"ש הרשב"א. ואם תלש ולסוף חברו ג"כ פסול משום מחובר אפי' דנותן לה כמו שהוא. ולא העירו למ"ד דתלוש ולסוף חברו הוי תלוש אם נותן לה כמו שהוא כשר הגט מדאורייתא דלא חיישינן מן התורה לשמא יקצץ. ע"כ צריך ליתן טעם בזה:
גם דברי הרמב"ם צ"ע בזה (דבפי"ג מה' מכירה ה' י"ד) כתב אם השכיר לו טרקלין גדול בדינר לשנה או רפת בקר בדינר בכל יום אין להם אונאה ע"כ ס"ל דבית הוי כקרקע. וכן משמע מרמב"ם (פי"ב ה' ד' מה' טומאת אוכלין) שכתב אם נתכוין שיודח הכותל אם הי' כותל בית הרי אלו מכשירין שבתלוש שחיברו לענין הכשר הרי הוא כתלוש ונמצאו מים שעל כותל בית זה כמים שבכלים. מדכתב לענין הכשר משמע דבכולי דוכתי הוי בית כקרקע ותלוש ולסוף חברו הוי כקרקע ובה' עכו"ם (פ"ח ה' ד') בית שבנאו העכו"ם שיהי' הבית עצמו נעבד וכן המשתחוה לבית בנוי הרי זה אסור בהנאה וע"כ דתלוש ולסוף חברו הוי כתלוש. ובה' ערכין (פ"ו ה' למ"ד) המשכיר בית לחברו וחזר והקדישו הרי זה קודש ופקעה השכירות. ואם דר בו השוכר מעל. ובה' מעילה (פ"ה ה' ה') כתב המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל דאין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע. ועי' שם בלח"מ. גם טעמא בעי אמאי בהכשר וע"ז הוי תלוש שחברו כתלוש. ובהקדש הוי תלוש שחברו כקרקע:
ולכאורה יש לומר דהא דכתב הרמב"ם בשכירות בתים שאם השכיר טרקלין גדול בדינר דאין אונאה לשכירות קרקע משום דהא השכיר לו ג"כ המקום שהטרקלין או הרפת בקר עומד עליו. וכיון דלא הוי אונאה על הקרקע שהטרקלין והרפת בקר עומד עליו ע"כ לא הוי אונאה לגבי התלוש שחברו לקרקע. וא"כ יש לחלק דדוקא היכי דהוי רק ע"י דיבור כמו בשכירות בתים או הקדש אמרינן כיון שלא חל האונאה על הקרקע וכן הקדש מעילה לגבי הקרקע שהבית עומד עליו. ע"כ גם להתלוש שחברו ליכא אונאה ודין הקדש. אבל לגבי ע"ז או גבי הכשר זרעים או בשחיטה דפסק הרמב"ם דתלוש ולסוף חברו הוי כתלוש. משום דכה"ג לא שייך מגו דע"י מעשה הוי דמשתחוה לבית הבנוי משתחוה ג"כ להתלוש ולסוף חברו. וכן גבי הכשר זרעים דהגשמים מדיח להכותל. וכן בשחיטה דשוחט רק עם התלוש שחברו. ע"כ אמרינן דהוי דינו כתלוש:
אך בתה"ד (סי' שי"ח) כתב גבי היכי דשכר פועל עם סוס. דלגבי פועל ליכא דין אונאה. ולגבי סוס בשכירת הבהמה יש דין אונאה. לא אמרינן הואיל דשכירות שמעון עצמו ושכירות הסוס שלו נכללין בסך אחד הואיל וליכא אונאה לגבי פועל לא הוי אונאה לגבי הסוס. דמכל מקום חשבינן אונאה לגבי הסוס דדמי להא דאיתא בגיטין (דף ח') עבד שהביא גיטו וכתוב בו נכסי קנויין לך. אמר אביי מגו דלא קנה נכסים לא קנה את עצמו ורבא אמר עצמו קנה נכסים לא קנה דפלגינן דבורי' וקיימא לן כרבא לגבי אביי. ה"נ אפילו לגבי הפועל ליכא דין אונאה מכל מקום לגבי סוס יש בו דין אונאה:
גם אין סברא לומר דהואיל ולא נפרט השכר כמה יגיע מן הדינר ליום לשמעון עצמו. וכמה יגיע שכר הסוס לסוסו א"כ מצי ראובן לומר טול לשכר הסוס חמשה חלקים מן הדינר ולשכר עצמך טול ששית מן הדינר ונמצא בשכר הסוס לא אניתיך ובשכר עצמך אם נתאנית ביותר כפלי כפלים לא מתחייב בכך דמצי לומר קי"ל כהני גאונים דפסקו אפי' יותר מפלגא אין אונאה בקרקעות ואפי' שוה מנה בפרוטה ודין שכירות פועל כדין קרקע לענין אונאה. דודאי לא אמרינן הכי כדמוכח בב"מ (דף ע"ו) ולחזי פועלים היכי מתגרי במתא ואזלינן בתרא לפי מנהג דאתרא ה"נ אמרינן כמה שכר ראוי לעצמו לשמעון וכמה שכר הי' לתת בשביל הסוס עכ"ל. א"כ ליכא למימר כמ"ש לעיל ברמב"ם (בה' מכירה) שהשכיר לו טרקלין גדול בדינר לשנה או רפת בקר בדינר בכל יום דאין לו אונאה דהוי כדין קרקע כיון דלא חל האונאה על הקרקע אינו חל האונאה גם על התלוש שחבר לקרקע. וגם מדכתב הרמב"ם אפי' שכר טרקלין גדול בדינר או רפת בקר בדינר לכל יום משמע אפי' היכי דנחשב גם בעד התלוש שחברו יעלה יותר משיעור אונאה אפ"ה ליכא דין אונאה. וע"כ ס"ל דתלוש ולסוף חברו הוי כקרקע:
שוב מצאתי להב"ח ביו"ד (סי' ו' בקו"א) שכתב מהרו"ך האריך לתת טעם למה אמרו בגמ' דלענין ע"ז פשיט לי' דתלוש ולסוף חברו דינו כתלוש כדלקמן (סי' קמ"ה). ולענין שחיטה קמבעי לי' ולענין קבר בנין נמי הוי כתלוש ואסור בהנאה כדלקמן (ריש סי' שס"ד). ולענין שבועה בחו"מ (סי' צ"ה) דינו נמי כתלוש. ובתה"ד (סי' פ"ט) כתב לענין סוכה נמי הוי כתלוש. ולגבי שחיטה מסיק הרא"ש דדינו כמחובר. ולפענ"ד דתלוש ולסוף חברו אינו אסור מדאורייתא אלא מדרבנן גזרה משום מחובר מעיקרו ואין לדמות גזרת חכמים זו לזו כמ"ש התוס' בכמה מקומות גם הרשב"א בתשו' (סי' רמ"ח) האריך בזה עכ"ל. ודבריו תמוהים כדמוכח מדברי התוס' בערכין (דף כ"א) וכן מוכח במעילה (דף כ') למ"ד תלוש ולסוף חברו הוי כקרקע אין מועלין בה וא"כ מדאורייתא הוי כקרקע דאי מדאורייתא הוא כתלוש היכי אתי רבנן לאקולי על דברי תורה. אח"כ ראיתי בתב"ש השיג ג"כ על הב"ח דמוכח מדברי הראשונים שפסקו להחמיר באבעי' דרבא לענין שחיטה בתלוש ולבסוף חיברו. ומדהדרי למיהב טעמא למה פסק הרי"ף באבעי' דרבא לקולא. ולא כתבו בפשיטות משום דהוי מידי דרבנן אזלינן לקולא אלמא דהוי דאורייתא ע"ש. וכ"כ הרש"ל ביש"ש מאחר דבעי' דרבא לא נפשטא אזלינן לחומרא במילי דאורייתא ע"ש וצ"ע:
ידידו דו"ש יום ד' ה' לחודש חשוון תקצ"ט פה וואלקאוויסק יע"א.