אור ברסלב
ברית יעקב חלק א חושן משפט › סימן צד

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

חושן משפט · סימן צד

סימן צג

תשובה לחכם אחד

בדבר שאלתו הנני להשיבו כי נידון שאלתו דינו מבואר באע"ז (סי' קיב סעי' ב'). מי שמת ואלמנתו באה לגבות כתובתה ויש עליו בעלי חוב. אם זמן שניהם שוה או דלא הניח אלא מטלטלין יתנם לבע"ח אפי' הוא מאוחר ולאשה לא יהבינן. וכתב הרמ"א שם ואין חילוק בזה בין מלוה בשטר או מלוה על פה הידועה עי"ש א"כ גם הכא כיון דהאלמנה מודית שחייבים עדיין לבע"ח. אע"ג דלא מהימני כלל לגבי יורשים כמבואר בחו"מ (סי' ק"ח סעי' א') מתשו' הרא"ש אם הוציאו הוצאות בחליו אינה נאמנת אשתו לומר שלא נפרעו מכל מקום לגבי דידה מהימנא לחייב את עצמה. א"כ הוי כמלוה הידועה דהדין נותן לדחות האשה מכתובתה ולשלם לבע"ח אפילו הוא מאוחר:

אך אם נשאר בית מעזבון בעלה א"כ הוי כקרקע דאיכא בהו דין קדימה א"כ האשה קודמת לגבות דזמנה מוקדם ואין לבע"ח כלום. דלגבי יתומים האלמנה אינה נאמנת. ולגבי דידה אע"ג דהודית דעדיין חייבים היורשים לבע"ח ולא פרע אביהן. מכל מקום היא מוקדמת לגבות דזמנה קידם. וקרקע הוי דין קדימה ובית הוי כקרקע. ואע"ג דהרמ"א בחו"מ (סי' צ"ה סעי' א') הביא שני דעות אי תלוש ולסוף חברו בקרקע הוי כקרקע דבעל העיטור ס"ל לאו כקרקע ויש חולקין ולכן אם שאל בית ונשרף פטור. אך הש"ך חולק (שם) דבית הוי כקרקע לכל מילי לכ"ע וחולק על הרמ"א והוכיח בפשיטות דבית הוי כקרקע. דהא נקנה בכסף ושטר וחזקה כקרקע. וגם מקרי נכסים שיש להן אחריות לענין עשור נכסי ושעבוד וקדימה עי"ש. ועי' בבאר הגולה (סי' ש"א) עי"ש:

ולכאורה יש להביא ראי' להש"ך מכתובות (דף ס"ט) אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא הוי מגבינן אפילו מעמלי דביתא ועי' שם ברש"י ותוס'. א"כ מוכח דבית הוי כקרקע לענין שעבוד וגביה וה"ה לכל דיני תורה. אבל לענ"ד יש לחלק ולומר דדוקא לענין שעבוד וגבי' יש לומר דבית הוי כקרקע ותלוש ולסוף חברו הוי כקרקע. אבל לגבי שארי דיני תורה אפילו בית הוי כתלוש ולא כקרקע. והטעם בזה דמטלטלין אין בהם שעבוד דלא סמך דעתא דמלוה עליהם דיכול להבריחם כמ"ש הפוסקים. אבל דבר המחובר לקרקע דאין מזיזין אותו ממקומו הוי כקרקע דסמך דעת המלוה ע"ז דלא יעקרם מחיבורם. אבל לשארי דיני תורה כמו בשבועה ושומרים יש לומר דגם תלוש ולסוף חברו הוי כמטלטלין. וכה"ג כתב הש"ך (בסי' צ"ה ס"ק ט' ובסי' קצ"ג ס"ק א' ובסי' שס"ג ס"ק ב') לחלק אפי' בעבדים דלדיני תורה הוי כקרקע מכל מקום לענין ב"ח שאני הוי עבדא כמטלטלי דלא סמך דעת המלוה עליו דיכול להבריחו עי"ש:

ובזה נראה לפרש דברי בעל העיטור שכתב אבל רבינו חננאל אומר מדשלח רב נחמיה לאגבויי עישור נכסי אפילו מאצטרובלי דאינין מטלטלין קבועין בקרקע (כתובות דף ס"ט). שמע מינה דסוגיא דשמעתתא כרבי אליעזר אתיא. דאמר כל המחובר לקרקע כקרקע ולא אתברר לן שפיר וכתב הש"ך לפרש מה שכתב בעל העיטור לא אתברר לן שפיר. דהא משמע התם בב"ב (דף ס"ה) דגם חכמים מודים דאצטרובלי מכורים עם הבית ולא פליגי אלא בשארי מטלטלין עכ"ל. דבריו תמוהים דבש"ס בעי התם לרבנן אי אצטרובלי כקרקע לענין הכשר זרעים או דהוי כתלוש. וכתב הרשב"ם דטעמא דרבנן דאמרי דאצטרובלי מכור לא משום דחשוב מחובר דהא גבי מכר מכתשת חשבי ליה לתלוש ולסוף חברו כתלושים. ואצטרובלי נמי תלוש ולסוף חברו היא. אלא טעמייהו משום דעיקר עשייתו לקביעות בקרקע טפי ממכתשת תשיב כבית לענין מכירת בית דומיא דכותלי בית דחשיבי תלוש לענין הכשר זרעים ולגבי מכר הרי הן בכלל בית וחשיבי כקרקע עי"ש. א"כ אמאי קשי' לבעל העיטור על רבינו חננאל כיון דטעמייהו דרבנן באצטרובלי דהוי בכלל בית ולא משום דדינו כקרקע א"כ שפיר הוכיח מהא דאגבה עישור נכסי מאצטרובלי דסלקא שמעתתא כרבי אליעזר וכבר השיגו הקצוה"ח להש"ך בזה:

[ומש"כ

הקצוה"ח לפרש דברי בעה"ע דאפשר לחלק דין שעבוד מעישור נכסי. לפי מה שאמרו (שם) גבי צינר שחקקו ולסוף קבעו דאתיא כרבנן. ושאני שאיבה דרבנן עי"ש בסוגיא. וכיון למ"ד שעבודא דאורייתא מטלטלין נמי משעבדי מן התורה וכמ"ש הרשב"א אלא מדרבנן מטלטלין לא משעבדי. וא"כ במידי דרבנן מודים חכמים דהוי כקרקע אבל שומרין ושבועה דהוי מן התורה לא אמרי' דהוי כקרקע אפי' בית כדמשמע שם אפי' בית הוי בכלל תלוש ולסוף חברו עי"ש. ודבריו אינן נראין לי. דשאני גבי שאיבה דרבנן. דמדאוריית' להני פוסקים דאפילו כולו שאוב בכלי כשר מדאורייתא אבל בשלשה לוגין שאובים לכ"ע הוי מדרבנן. כמ"ש התוס' שם והרא"ש והר"ש בה' מקואות דשאיבה הוי מדרבנן דמדאורייתא אינו פסול כלל. וכיון דהוי רק מדרבנן הקילו גבי צינור שחקקו ולסוף קבעו ואוקמא אדאורייתא משום דהוי כקרקע. אבל הא דגבי מעישור נכסי' (או למ"ד שעבודא לאו דאורייתא) דהוי כולו מדרבנן דמן התורה אינו גובה כלל דעיקר חיובו הוי רק מדרבנן ומן התורה אפי' ממקרקע גמור אינו יכול לגבות א"כ היאך החמירו חכמים בדבריהם אפי' בתלוש ולסוף חברו מה דלא הוי כקרקע לומר דזה דיינינן כקרקע מה דמן התורה אפי' בקרקע אינו יכול לגבות וא"כ אתיא הא דאגבי עישור נכסי' מאצטרובלי כרבי אליעזר אתיא דאמר כל המחובר לקרקע כקרקע דמי]:

אך לפמ"ש א"ש דברי בעה"ע שכתב על רבינו חננאל ולא אתברר לן שפיר. משים דליכא לאוכוחי מהא דאגבי עישור נכסי מאצטרובלי לכל דיני תורה דתלוש ולסוף חברו הוי כמחובר לקרקע. משום דשאני שעבוד וגבי' דהטעם דמטלטלי לא משעבדי. דלא סמך דעת המלוה עליו דיכול להבריחם. והיכי דהוי מחובר לקרקע אע"ג דהוי תלוש ולסוף חברו תו אינו יכול להבריחם דהוי דבר קיים לעולם כקרקע. אבל לכל דיני תורה שפיר יש לומר דתלוש ולסוף חברו לא הוי כקרקע. א"כ ליתא לאוכוחי מהא מדהוי לשעבוד וגבי' וקדימה כקרקע לכל דיני תורה לשומרין ושבועה:

גם הא דמייתי הש"ך מהא דבית נקנה בשטר וחזקה כקרקע. לאו ראי' היא כמ"ש המג"א באו"ח (סי' תרל"ז ס"ק ז') דיש לומר כיון דהקרקע ניקנית בכסף ושטר וחזקה נקנית הבית עמו. דמטלטלי נקנה אגב קרקע גם י"ל דנקנית מטעם חצר:

גם מש"כ הקצוה"ח ראי' מתוס' ב"מ (דף ס"א) שכתבו דריבית בקרקע שרי והקשו מהא דאמרינן בערכין רבית בבתי ערי חומה ריבית והתורה התירתו עי"ש ואי נימא דבית הוי כמטלטלין לא מקשי מידי. ג"כ אינו ראי' דהא אמרינן בערכין (דף ל"ב). דגם בורות ושיחין ומערות הוי בכלל בתי ערי חומה. וזה הוי קרקע גמור ע"כ מקשי התוס' שפיר. ועי' כה"ג בע"ז (דף מ"ו) בתוס' ד"ה ואי משום בית מה שכתבו ליישב פרש"י עי"ש, וא"כ לפמ"ש דלענין שעבוד וגבי' לכ"ע הוי בית כקרקע וכל תלוש ולסוף חברו הוי כקרקע. א"כ הוי דין קדימה להאשה בכתובתה ואין לבע"ח כלום:

ואין לומר כיון דהיתומים מסלקים להאלמנה במעות הוי כמו בדברים שאין להם דין קדימה. דזה אינו דהוי רק כמו שהאלמנה מכרה להיתומים חלקה בהבית דהוי כקרקע. כיון דהמעות שנותנים היתומים לא ירשו מאביהם רק מעות שלהם כמו שמבואר בחו"מ (סי' ק"ז סעי' ו'). א"כ אין לבע"ח כלום. אלא אם נשאר ג"כ מטלטלין מאביהן מעיזבון בטלה וזה ג"כ משועבד לכתובה. א"כ אעפ"י שהיתומים נתנו לאלמנה מעות שלהם נותנין ג"כ בעד המטלטלין. אם לא אמרו בפירוש שרוצים להגבות לאלמנה מהקרקע א"כ מחוייבת האלמנה לשלם מכתובתה אם נשאר מטלטלין כערך החוב. דיכולה לחייב את עצמה כמ"ש א"כ יש לבע"ח דין קדימה ואפילו אם תפסה קיי"ל דמוציאין מידה:

עוד יש לדון בנ"ד מהא דכתבו הח"מ והב"ש (באע"ז סי' ק"ב סעי' ב' ס"ק ח'). לכ"ע אם האשה נושאת ונותנת ובאו המעות לידה חייבת מדין ערב. לפ"ז אפילו אם היא מוקדמת ויש קרקע חייבת לשלם. אע"ג דבחו"מ (סי' צ"ו) פסק בנושאת ונותנת בתוך הבית וחייבת לאחר אינו צריך הבעל לשלם עבורה דשם לא באו המעות ליד הבעל רק לידה עכ"ל. ומדנקט הח"מ והב"ש להלכה פסוקה. ע"כ אתי' אליבא. דכ"ע. אפי' להך דס"ל בחו"מ (סי' ע"ז סעי' ב') דאם שותף לא ציוה לשותפו השני ללות אעפ"י שידוע בעדים. או שמודה אין השותף משתעבד במאמר שותפו. ואע"ג שבא ההלואה לשותפות כיון דהשתא אין להשותף אצלו כלום אינו חייב לשלם. ומדברי הח"מ וב"ש משמע דבאשה הנושאת בתוך הבית אפי' היכי שכלה המעות הלואה חייבת לשלם מדידה כיון שמעיקרא בא המעות לידה והוא תמוה. דהאשה הנושאת בתוך הבית הכל הוא של בעל ואפילו נהנית ג"כ בהן. דכיון דהכל של בעל דמיא רק לשליח בעלמא ואינו יכול לגבות ממנה כלל מכ"ש משותף דס"ל להפוסקים שאינו יכול לגבות מה שלוה השותף השני לצורך השותפות:

ואפשר דהא דס"ל להפוסקים דאין השותף משתעבד במאמר שותפו. היינו דנימא דהוי הדין כמו בשנים שלוו דהוי דין ערבים קבלנים זה לזה להרא"ש בתשו' ולדידן הוי ערבים סתם כמבואר בחו"מ (סי' ע"ז סעי' א'). דהלואה על שותפות דמועל לגבות חצי מכל אחד מיד דהוי כלוה בזה אמרינן אין השותף משתעבד במאמר שותפו. אבל מדין ערב באם אין להשותף שלוה לשלם מחוייב השותף השני שבא המעות השותפות לידם לשלם מדין ערב. גם יש לומר דהאשה הנושאת בתוך הבית עדיפא משותפים משום דאדעתא דשניהם הלוה דידוע שיש להלוה אשה הנושאת בתוך הבית ויבוא מעות שלו לידה ותהנית בזה. או אם האשה לותה ויש לה בעל דיבוא המעות ג"כ לידו חייב מדין ערב. כיון דשניהם נהנין מהמעות ואדעתא דשניהם הלוה כמ"ש הרמ"א בתשו' הביאו הש"ך בחו"מ (סי' ע"ז) טעמא דשניהם שלוו נעשין ערבין זה לזה. ואע"ג דהאשה הנושאת בתוך הבית כל הריוח לבעל והיא לא הוי רק כשליח בעלמא דהדין עם המשלח. מכל מקום כיון דגם לה יש לה ריוח ביתא והנאה מממון. ע"כ מחוייבת לשלם מדין ערב מכתובתה כמו דס"ל להפוסקים דשותפים שלוה אחד לצורך השותפות. מחוייב השותף השני לשלם מביתו כדין שנים שלוו מאחד. ע"כ בכה"ג כ"ע מודי דאע"ג דהבעל לבדו או האשה לוותה כיון דהאשה נושאת בתוך הבית והיא נהנית ממנה דאיכא ריוח ביתא ע"כ הוי על האשה דין ערב או אם האשה לותה ובאו המעות לידו כמ"ש הב"ש. כן נראה ביאור דברי הב"ש והח"מ:

ובזה נדחה מש"כ הנתיבות בפשיטות בחו"מ (סי' ע"ז סעי' יו"ד). איש ואשתו שלוו מאחד היא חייבת לשלם החצי מכתובתה היינו דוקא היכי שסמך המלוה בפירוש עלי'. או שחתמה א"ע בשטר דנעשה גם עלי' חיוב. אבל בלא"ה אפי' אשה נושאת ונותנת בתוך הבית כיון שידוע לכל שיש לה בעל וכל מה שנו"נ הכל של הבעל והריוח וההפסד חל על הבעל והיא לית לה משלה כלום הוי כהודיע שהיא שליח והדין עם המשלח עכ"ל. תמוה שלא הזכיר כלל מדברי הח"מ והב"ש שכתבו אפי' הבעל לוה והאשה נושאת ובאו המעות לידה חייבת מדין ערב וכ"ש היכי אם האשה בעצמה לוותה דעלי' ג"כ החיוב לשלם אם אין להבעל לשלם. ואפי' מקודם יכול לתבוע אותה אם היא בעצמה לוותה ולא אמרינן דהוי כשליח בעלמא:

ולכאורה יש להביא ראי' לזה מהא דכתב הר"ן בכתובות (דף ק"ו) מי שהלך למד"ה ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר איבד מעותיו שלא אמרתי לך הלוני ואני אפרע אבל הלוה את האשה על מנת שתשלם לו תובעה והיא תובעת לבעל וישלם כו'. אבל הרא"ה כתב דעיקר חיובו של מלוה על הבעל הוא שכך תקנו חכמים שתהא האשה כשליח הבעל ללות עליו כו' היכי דלית לי' להבעל היא חייבת שאף היא נשתעבדה לו עכ"ל. וכ"כ באע"ז (סי' ע' סעי' ח') הלך בעלה ולותה חייב בעל לשלם מיהו המלוה תובע לאשה והיא תובעת לבעל כו' והרמ"א כתב שם דאם אין לבעלה לשלם או מת צריכה היא לשלם ע"ש. א"כ מוכח מזה דליכא למימר דהאשה הוי רק כשליח בעלמא דהדין עם המשלח. דא"כ כ"ש בכה"ג דלוותה לצורך מזונותי' דחיובא דידה על הבעל רמיא. אמאי צריכה האשה לשלם אף יכול לתובעה מקודם ואי לית להבעל צריכה היא לשלם וע"כ כיון שבא המעות לידה גם היא נכנסת בשעבוד אע"ג דהאשה הוי רק כשליח בעלה ללות עליו. מ"מ נכנסת בשעבוד כדין ערב כמ"ש הרא"ה. והר"ן שם לא נחלק עליו. אלא אף כשיש לו לבעל אין לנו שיהא עיקר שעבודו של מלוה על הבעל אלא על האשה הוא והיא תובעה לבעל. א"כ מוכח מזה דלא אמרינן דאשה שלקחה ההלואה הוי רק החיוב על הבעל והיא הוי כשליח בעלמא. ויש לדחוק דשאני היכי שהלך בעלה למד"ה והיא לוותה הוי כמפרש המלוה דסומך עלי' ג"כ שתשלם היא:

אמנם המעיין בתשו' מהרי"ו דברי הב"ש אינן מוכרחים דזה לשון של מהרי"ו (בסי' למ"ד) והנה מ' חנה לא כפרה בזה רק השיבה דטעות הי' בידי. וא"כ כשאמרה אני רוצה לפרוע לך ועל דיבורה והמנותא קסמכא מ' רחל חייבת מ' חנה לפרוע רי"ג זהובים שהיא מודה בה מדין ערב כיון דסמכא אדיבורה ושתקה ולא תבעה מאביה נעשה ערב ועובדא כי האי איתא במרדכי שכ' מהר"ם על ההוא עובדא שהמלצר הי' חייב ליתומים כ"א לטרא וביקש המלצר מן הקהל שיהיו ערבים לפרוע כו'. כיון שעל ידם פטרום לא גרע מערב בשעת מתן מעות. ה"נ בעובדא דידן על יד מ' חנה ועל המנותא קסמכא מ' רחל ולא תבעה מאביה. ואע"ג דאמרינן שלהי בתרא דערב שלא במתן מעות לא משתעבד הני מילי ערב דעלמא שאין בידו הממון שנתערב עבורו. אבל האי איתתא כיון שבידה הי' הממון והיא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית. ומ' חנה כיון דלא השיבה ע"ז מודה היא שהיא היתה עיקר הבית ונותנת בתוך הבית וכיון שהמעות בידה לא גרע מערב ומהאי טעמא שהממון הי' תחת ידה והיתה נושאת ונותנת בתוך הבית מפקינן מינה ויהבינן לב"ח אפי' למאן דסבר דלא מפקינן מן האשה הני מילי ממון שהלוה לבעלה ולא בא הממון לידה אבל היכי דבא הממון לידה כעין עובדא דידן כל אפי שוין דמפקינן מינה ויהבינן לבע"ח עכ"ל. א"כ מיירי התם משום שעירבה האשה בפירוש. אלא דהי' לאחר מתן מעות דקיי"ל דבעי קנין ע"ז כתב מהרי"ו כיון דבא המעות לידה מהני ערבות אפי' לאחר מתן מעות. וכ"כ הרמ"א בחו"מ (סי' קכ"ט סעי' ג') בשם מהרי"ו. ועי' שם בש"ך (ס"ק יו"ד). אך כתב שם מוהרי"ו כעין זה כתב הראב"ן במרדכי פרק החובל ובהג"א ובהגמי"י (פ"ב מה' חובל ומזיק) נשים בזמה"ז כיון שנושאות ונותנות בתוך הבית בממון בעליהן חייבין לשלם דשלוחו דבעלים נינהו ומשום תקנת השוק שישאו ויתנו עמהם. הכי נמי מהאי טעמא מוציאין מן האשה דאל"כ נעלת דלת בפני לוין דבחיי בעלה כיון שהיא נושאת ונותנת בהממון תחזיק בכל הממון והאיך יצא נקי וכ"כ הח"מ (שם ס"ק ד') בשמו. משמע דהיא מחוייבת ג"כ לשלם מכתובתה דמפקינן מינה ויהבינן לבע"ח. ומדברי הש"ך בחו"מ (סי' צ"ו סעי' ו' ס"ק ט') משמע דמסיק כמ"ש המוהרש"ל היכי דאשה נושאת בתוך הבית דבעלה חייב לשלם משום תקנת השוק דלא מסתבר כלל שהיא תקח מאחרים והבעל ידע מזה ויאכלו ביחד הממון ולא ישלמו כלום ע"כ מחוייב הבעל נשלם אבל שיוכל לגבות מאשה עצמה אם לית להבעל או דמת לא משמע כן מדבריו ע"ש. א"כ הוי רק מטעם תקנות השוק ס"ל למוהרי"ז דיכולין לגבות מהאשה ולא מטעם ערבות:

שוב מצאתי בס' בית מאיר כתב להשיג על הב"ש בזה. דבמהרי"ו מיירי בעובדא דידי' שעירבה האשה שבקשה שלא יתבע את בעלה ויבטח עלי' שתשלם לו. ע"ז כתב אע"ג דלאחר מתן מעות מ"מ נעשה ערב כיון שיש בידה הממון שלה. ותמה דמפני שהבעל לוה ומסר לה המעות למסחר בה בשליחותו תעשה ערב בעדו בלי שום קבלות ערבות. וגם תמה על גוף הדמיון של מוהרי"ו כמו משום תקנת השוק הבעל מחוייב לשלם כמו כן האשה חייבת לשלם מפני תקנות השוק. דאינו דומה דשם שייך לומר מכח תקנות השוק מסתמא הוי האשה הנושאת ונותנת כשליח בעלה והוי הבעל עיקר המלוה וצריך לשלם אבל מהיכי תיתי משום זה לומר במה שלוה הוא תהי' היא הערב. וגם כתב ג"כ להעיר מחו"מ (סי' ע"ז) וכתב לענ"ד האשה הנושאת ונותנת שלוחה. לעסק מ"מ להרוויח לבעל שפיר יש לומר דיש לדמות לשותף ומסיק הכל בצ"ע ע"ש. ועי' בתשו' שבות יעקב (ח"א בחו"מ סי' קנ"ה) ע"ש:

וראיתי להב"מ שם שכתב בהא דכתב הרמ"א שם ואין בזה בין מלוה בשטר ובין מלוה ע"פ הידועה דאם מלוה על פה ידועה כי אם ע"פ הודאת האשה. משמע במהרי"ו (סי' למ"ד) דנמי חשוב ידוע וחייבת לשלם מכתובתה או מנדוניתא לפי ערך במטלטלין והוא מלתא דמסתברא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. מכל מקום אם מניח יותר מהמגיע להאשה ומלוה ע"פ קיי"ל בחו"מ (סי' ק"ח) דאי אפשר לגבות כ"א באופנים המבוארים. ואף האשה העיד לתובע פשיטא שאין בעדותה מידי אם לא שיש לה מגו כמבואר בחו"מ (סי' נ"ו וסי' ס"ב) הפשוט לענ"ד שאז הב"ח מפסיד ואינו יכול לבוא עליה לגבות מדידה ע"פ הודאתה. דבשלמא אם אין יותר מהמגיע לה מדבריה מה שהיא גובה מגיע ממנו חלק להב"ח. משא"כ ביש נמי חלק לב"ח אף לדבריה אין שעבודו על מה שהיא גובה אלא חלקו מונח לפניו וזה בידה אם אינה נאמנת לגבי יורשים נמצא אינה מודה כלל על עצמה כלום כו'. והוא חידוש המציאות היכי דהלוה הניח הרבה נפסד המלוה. והיכי דהניח מעט נשכר. והוא הדין בשני בע"ח אחד בשטר ואחד בע"פ ואינו ידוע כי אם בהודאת בעל השטר והעזבון במטלטלין עכ"ל:

ולענ"ד דבריו אינן נראין דבמטלטלין דשעבוד שוה לשניהם ומשועבדים לזה כמו לזה. והני מטלטלין דלוקחת האלמנה משועבד ג"כ לבע"ח. דמאן מפיס והשעבוד של בע"ח אע"ג דהוא קטן מערך חוב שעבוד כתובתה אפ"ה חל שעבוד הבע"ח על כל המטלטלין כמ"ש התוס' בכתובות (דף צ"ג) ד"ה רבי אומר שכל השלש מאות משועבדין לכתובת בעלת מנה ובעלת מאתים כמו לבעלת שלש מאות. שכל נכסיו אחראין לכתובתה עד שיהי' לה כל המנה שלה וכן הוא בבע"ח כמבואר בחו"מ (סי' ק"ד סעי' יוד). אלא הכא בכתובה עדיפא הבע"ח מהאלמנה דדחינן האלמנה ממטלטלין ונותנין לבע"ח. ואפילו אם תפסה האלמנה מוציאין ממנה. א"כ הוי כשעבוד הבע"ח על האלמנה דאינה יכולה לגבות כתובתה מהמטלטלין עד שיסולק מקודם הב"ח א"כ אפי' בהניח יתר מכדי שעבוד כתובתה אפ"ה ב"ח גובה מהאלמנה דהודה דחייבים לבע"ח ממטלטלין אלו שבאת לגבות כתובתה. דהא גם שעבוד הב"ח רמיא על מטלטלין אלו, אע"ג דהב"ח אינו יכול לגבות מהיורשים מכל מקום כיון דאלמנה מודה במלוה ע"פ והיא לוקחת מטלטלין אלו אשר משועבדים לב"ח. ואיכא נעילת דלת לגבי בע"ח כיון שהודית שחייבים לבע"ח וגבי דידה איכא טעמא יותר מהאיש רוצה לישא האשה רוצית להנשא כדאמרינן בכתובות (דף פ"ו) ע"כ חייבת האלמנה ליתן המטלטלין לבע"ח:

גם מש"כ הב"מ ה"ה בשני בע"ח אחד בשטר ואחד בע"פ ואינו ידוע כי אם בהודאת בעל השטר ונשאר רק מטלטלין. דבריו תמוהים בזה דבשני בע"ח נראה פשוט אפילו לא הניח רק כדי חוב השטר והוא מודה שחייב לב"ח של מלוה ע"פ. אפ"ה א"צ ליתן כלל לב"ח של מלוה ע"פ. דלא דמי לאלמנה שהיא נדחית מפני הב"ח מפני נעילת דלת. ואפי' אם תפסה מפקינן מינה ונותנין לב"ח. א"כ הוי כלוקחת נכסי המשועבדים לב"ח. אבל בשני בע"ח דאחד בשטר ואחד בע"פ דאם תפס הבעה"ש לא מפקינן מיני'. דהחיוב על היורשים לפרוע חוב אביהן משום מצוה. וכיון דאינו יכול הב"ח דמלוה ע"פ לגבות מהיורשים רק בעה"ש. מה איכפת לבעה"ש ואפילו לכתחילה נותנין לבעה"ש ואין לבע"ח של מלוה ע"פ עליו כלום כיון שאינו ידוע החוב של ע"פ ואינו יכול לגבות מיורשים. א"כ ליכא שעבוד נכסי' ומיד בעה"ש אם תפס זכה בו לא מוציאין ממנו:

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה