אור ברסלב
ברית יעקב חלק א חושן משפט › סימן צא

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

חושן משפט · סימן צא

סימן צ

והנה קשה לי בשבועות (דף ל"ב). דמוקי הא דהכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה בשניהם חשודים. דאמר מר חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לשבע משלם. לפמ"ש הש"ך (בסי' צ"ב ס"ק י"א). דאם תובע את החשוד בשמא עפ"י העד להרמב"ם דכתב דאם החשוד שומר וטען שאבד את הפקדון או נגנב שכנגדו אינו יכול לשבע וליטול שהרי אינו טוען ודאי שאכלו. ה"ה היכי דתובע את החשוד בשמא ע"פ העד דאינו יודע אם הוא חייב לו ואינו יכול לשבע וליטול פטור החשוד. וא"כ לרבינו ישעי' והטור בשם הרמ"ה דס"ל דהיכי דהשומר משוד ואינו יכול לשבע וישלם שאם הי' התובע טוען ודאי דשלח בו יד הוינן משביעין לי' ועכשיו שטוען ספק הוא אינו יכול לשבע ושכנגדו מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם. א"כ לרבינו ישעי' והרמ"ה ג"כ בתובע שמא עפ"י העד את החשוד דאינו יכול לשבע ושכנגדו חשוד ואינו יכול לשבע משלם. א"כ אמאי מוקי הש"ס בשניהם חשודים בחד חשוד מצי לאוקמי דהי' הלוה חשוד והתובע תובע בשמא עפ"י העד דהתובע אינו יכול לשבע דמשלם. דעדיפא משומר חשוד דהשומר החשוד שאינו יכול לשבע משלם אע"ג דהמפקיד אינו יודע אם נגנב או נאבד. וכה"ג דתובע בשמא ע"פ העד לא גרע משניהם חשודים דחזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לשבע משלם:

ולענ"ד נראה ליישב דהא דאמרינן מי יימר דמשתבעת. אע"ג דהעד יודע האמת ומעיד שחייב לו החשוד אמאי לא ישבע באמת א"כ היכי יכול לומר מי יימר דמשתבעת. וע"כ כמ"ש רש"י ד"ה הא אמר אביי. למ"ד המשביע ע"א חייב דהוי גורם לממון וס"ל דגורם לממון כממון דמי משום דרוב בני אדם אינן נשבעין לשקר והי' משלם. ולמ"ד משביע ע"א פטור משום דהוי רק גורם לממון ולאו כממון דמי ה"נ מי יימר דמשתבעת דכמה בני אדם מונעין אפי' משבועת אמת א"כ לא הוי רק גורם לממון דפטור. ובשבועות (דף מ"א) אמרינן דאם אינו רוצה לשבע היסת משמתינן לי' ומנגדינן לי' וכן הוא בחו"מ (סי' פ"ז סעי' ט') ומותר לקרותו עבריין. גם זה מבואר בחו"מ (סי' פ"ב סעי' יו"ד) ובש"ך (סי' ע"ה ס"ק ל"ט) אפילו היכי דמחוייב לשלם מקודם או היכי דהוי מחוייב לשבע ואינו יכול לשבע משלם. מכל מקום יכול להשביע היסת אחר הפרעון. וא"כ א"ש דברי רבינו ישעי' והרמ"ה דלא מצי לאוקמי בחשוד חד והתובע תובע בספק ע"פ העד. דהחשוד מחוייב לשלם דהוי מחשואיל"מ. דאכתי הוי רק גורם לממון. ויכול לומר לי' מי יימר דמשתבעת. היינו אפי' דחשוד ישלם מתחילה מ"מ יכול להשביע היסת אחר הפרעון שאינו יודע מהלואה. והעד לא הוי עד מסייע דעד הבא לחיוב שבועה אינו יכול להיות עד מסייע כמ"ש הש"ך. א"כ אכתי מי יימר דמשתבעת ולא תרצה לשבע אפילו על אמת ותחזור ותשלם לי. א"כ מאי אפסדך דלא הוי רק גורם לממון. ואי דהיסח לא כפינן לי' ולא נחתינן לנכסי' מ"מ משמתינן לי' ומנגדינן לי' ומותר לקרותו רשע. א"כ מי יימר דמשויח נפשך רשיעא ותקבל שמתא דרבנן דהא הש"ס קאמר מי יימר דמשתבעת אפי' על שבועת אמת וכ"ש כה"ג. ואע"ג דקאמר הכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה קאי אפלוגתא דרבנן ורשב"א. ובזמן המשנה לא הי' היסת. מכל מקום עדיפא לומר דמיירי בשניהם חשודים דשייך גם השתא בתר תקנתא דרב נחמן דמשביעין אותו היסת. ולא מוקי לה בתובע בשמא ע"פ העד. דלא שייך השתא בתר תקנתא דמשביעין היסת]:

אך קשה לי אמאי לא מוקי לה בחשוד לוה ואי דלימא לי' מי יימר דמשתבעת. נימא דמיירי דחשוד טוען איני יודע אם הלויתני דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם כמבואר בחו"מ (סי' ע"ה סעי' י"ב) דהוא נוטל בלא שבועה כלל. ובזה ליכא למימר כמ"ש לעיל דלמא אחר הפרעון ישבע היסת ואכתי י"ל מי יימר דמשתבעת. כיון דהחשוד הנתבע טוען איני יודע אינו יכול להשביע אפי' אחר הפירעון מספק כמ"ש הש"ך (בסי' ע"ה ס"ק מ"ו) [וליכא למימר משום דיכול לומר לו דלמא יטעון אח"כ נזכרתי שלא הלויתני א"כ הוי רק גורם לממון. דמאינו יודע ליודע לא הוי חוזר וטוען מחיוב לפטור כמ"ש הרמ"א (סי' ע"ה סעי' ט'). אם טוען איני יודע אם פרעתיך וחזר ואמר אח"כ נזכרתי שפרעתיך נאמן משום דשאני במחשואי"ל דמשלם נגד העד. כ"כ דלא מכחיש העד הוי העד כמו שנים אינו יכול לחזור ולומר פרעתיך כמ"ש בכנס"ה הביאו הקצוה"ח עי"ש. ועוד דאיכא לאוקמי בכמה גווני דאינו יכול לחזור ולטעון כמבואר בסי' פ'):

אלא דיש לומר בזה דא"כ מאי זה שאמר אביי הכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה. דהא כה"ג אפילו בלא חשוד כלל הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם. אבל קשה אמאי מוקי הש"ס הא דאמר אביי הכל מודים בעד אחד בנסכא דרבי אבא לוקמי כה"ג הכל מודים בע"א היכי דהנתבע אומר איני יודע אם הלויתני. ואם הי' העד מעיד הי' מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם. ונראה לי ליישב דמבואר בב"ב (דף קל"ה) רבא אמר זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ואביי אמר לעולם חייב ושאני הכא דכמנה לאחר בידך דמי. א"כ ס"ל לאביי כרב הונא ורב יהודא בב"ק (דף קי"ח) דברי ושמא ברי עדיף. ועי' שם בתוס'. א"כ לא מצי הש"ס לאוקמי אליבא דאביי מרא דהאי מימרא. דהכל מודים בע"א מיירי בטוען איני יודע והעד מעיד שחייב לו דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם. כיון דאביי ס"ל דברי ושמא ברי עדיף א"כ אפי' בלא העד הי' נוטל בלא שבועה. א"כ לא אפסדי' מידי. ע"כ מוקי לה הש"ס בנסכא דרבי אבא:

ובזה יש מקום ליישב מה שתמהו בתוס' ד"ה ואמר מר חזרה שבועה למחוייב לה. תימא דרבי אבא הוא דאומר חזרה שבועה למחוייב לה כדמוכח התם מנסכא דהכא. וא"כ הוי לי' למימר הכל מודים בעד אחד ושכנגדו חשוד על השבועה כרבי אבא. דבכתובות (דף י"ב) מבואר דאפילו לרב נחמן דס"ל מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור. ולא אמרינן בדי ושמא כדי עדיף רק אוקי ממונא בחזקת מרא. מודה היכי דאיכא חזקה או מגו דמסייע לטענת ברי אמרינן בזה ברי ושמא ברי עדיף (ועי' בש"ך חו"מ סי' צ"א ס"ק י"ב). ונראה ה"ה דעד אחד מסייע לטענת ברי והנתבע טוען שמא אמרינן ג"כ בזה ברי ושמא ברי עדיף כיון דאיכא הא דמסייע לטענת ברי כמו דמהני חזקה ומגו לטענת ברי דאמרינן בזה ברי ושמא ברי עדיף. (ועי' בטור חו"מ סי' ע"ה) ונפקא מינה אפילו היכי דליכא לחיובי משום מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם כגון בהני דאינו נשבעין עליהן כקרקעות ושטרות ועבדים. אפ"ה אמרינן בזה ברי ושמא ברי עדיף אם עד אחד מסייע. וא"כ יש לומר דדוקא בהא דקאמר אביי הכל מודים בעד אחד הוצרך הש"ס לפרש בנסכא דרבי אבא דלא תימא דמיירי הכל מודים בעד אחר בנתבע טוען איני יודע אם הלויתני כמו דיש לומר כן לרב ושמואל דלא ס"ל הא דרבי אבא. דהכא אליבא דאביי קיימינן דס"ל דברי ושמא ברי עדיף כרב הונא ורב יהודא כדמוכח בב"ב (דף קל"ה). א"כ גם בלא העד הי' נוטל בלא שבועה משום ברי ושמא ברי עדיף. ע"כ הוצרך לומר דאתי' כרבי אבא. ולרב ושמואל דלא ס"ל הא דרבי אבא יש לומר הכל מודים בעד אחד באומר הנתבע איני יודע דבלא העד הי' פטור משום דאוקי ממונא בחזקת מרי'. ועי' בתוס' כתובות ד"ה אלא דאיכא מגו. ואם הי' העד מעיד דהוי השתא התובע דטוען ברי מסייע לו העד הוי כה"ג ברי ושמא ברי עדיף והי' נוטל בלא שבועה א"כ הפסידו העד ממון גמור. אבל בשכנגדו חשוד על השבועה לא הוצרך לפרש דהוא כרבי אבא. דליכא לאוקמי כלל אליבא דרב ושמואל דלא ס"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם]:

אכן בלא"ה לא קשה כלל דלוקמי דטוען הנתבע איני יודע דאם הי' העד מעיד הוי מחוייב שבועה ואיל"מ. משום דזהו הכל נלמד מנסכא דרבי אבא כמ"ש הב"י בחו"מ (סי' ע"ה) ע"כ נקט העיקר. דאלת"ה קשה דנוקמי דטוען התובע ספק ע"פ העד והנתבע אומר איני יודע אם הלויתני דכה"ג הוי מחשואיל"מ. דכה"ג ליכא משום ברי ושמא ברי עדיף. וע"כ דזהו הכל בכלל נסכא דרבי אבא ונלמד זה מדר"א ע"כ נקט דר' אבא. ואפ"ה ע"כ מוכרח מה שכתבתי לעיל דלא תקשי לוקי בהנתבע אומר איני יודע והתובע ברי דבלא"ה הי' פטור משום אוקי ממונא בחזקת מרי'. ואם הי' העד מעיד דמסייע לטענת ברי דהוי כמו חזקה או מגו מסייע לברי דאמרינן ברי עדיף לכ"ע. וע"כ משום דקאי אליבא דאביי דאמר דברי ושמא ברי עדיף א"כ אפילו בלא העד הי' נוטל בלא שבועה:

עוד קשה לי לפי מאי דקיי"ל בחו"מ (סי' צ"ב סעי' י"ב) חשוד שמוציא שטר על יתומים כיון שאין נפרעין מיתומים אלא בשבועה והוא אינו יכול לשבע מפסיד משום דזה הוי דרב ושמואל שאמרו מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה דאין נפרעין כלל כמ"ש הרא"ש בפסקיו בשבועות (דף מ"ח). א"כ אמאי מוקי הש"ס דוקא בשניהם חשודים וכדרבי אבא דאמר חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לשבע משלם ולא כרב ושמואל דאמרי דחזרה שבועה לסיני. לוקמי בחשוד חד היינו המלוה דמוציא שטר על יתומים דהוא חשוד דבלא העד הי' מפסיד שטרו ותובע להעד שיהי' עד מסייע ויפטרנו משבועה ויגבה בשטרי' ואתיא אליבא דכ"ע. ואין לומר כיון דדינו דחשוד דמוציא שטר על יתומים מפסיד. א"כ הוי כעד אחד דקם לממון דלא מהני עדותו כמ"ש הש"ך בחו"מ (סי' פ"ז סעי' ז' ס"ק ט"ז) דהיכי דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם אין עד אחד מסייע פוטרו דהוי כקם לממון וכ"כ (בסי' ע"ה ס"ק ס"א). דזה אינו דשאני הכא בחשוד כיון דרוצה לשבע אלא דאין אנו מניחין לו כמ"ש התוס' בב"מ (דף ה') ד"ה שכנגדו דע"כ לא אמרינן בחשוד מתוך שא"י לשבע משלם:

ונראה לי בזה דהא אנן קיי"ל בכל מלוה בשטר דאם הנתבע אומר השבע דלא פרעתיך דצריך בעל השטר לשבע ואם אינו רוצה לשבע אינו נוטל. מכל מקום אם תפס אפילו בעדים לא מפקינן מיני' כמבואר בחו"מ (סי' פ"ז סעי' יו"ד). והסמ"ע (שם ס"ק כ"ב ובסי' פ"ב סעי' ה' ס"ק כ"ב) ס"ל דאפילו לא משמתינן ליה להאי דאינו רוצה לשבע משום דהשטר עומד בחזקת שאינו פרוע. אך הש"ך (בסי' פ"ב ס"ק י"ז) חולק עליו וס"ל דאם אינו רוצה לשבע ותפס מנדין לי' ע"ש. ונראה לי דבחשוד שהוציא שטר על היתומים ותפס בעדים דלא מפקינן מיני' לכ"ע לא משמתינן לי'. דהא ברצונו לשבע רק דאנו לא מניחין ליה כמ"ש התוס' בב"מ (דף ה') כה"ג. והשטר עומד בחזקת שאינו פרוע כמ"ש הטור (בסי' פ"ב). ובודאי בחשוד שמוציא שטר על היתומים אע"ג דאינו גובה בו מכל מקום אין מוציאין השטר ממנו דיכול לתפוס בעדים. ולא דמי למ"ש הסמ"ע (בסי' פ"ב ס"ק כ"ב) דבאינש דעלמא שיש לו שטר והלוה טוען השבע לי דלא פרעתיך ואינו רוצה לשבע דיכול לומר או השבע וטול או החזיר לי שטר כדי שלא יתפוס ממנו. בחשוד שאני כיון דהוא רוצה לשבע אלא דאנן אין מניחין לו. ועי' בכסף משנה (פכ"א מה' עדות ה' ד') דהיכי דמהני תפיסה בעדים נחשב לממון גמור משום דתפיסה בעדים הוא דבר קל דיכול לתפוס. ובזה מיישב דברי הרמב"ם שכתב דעדים שהעידו שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו והוזמו משלמין דמי עין לרב. והשיג עליו הראב"ד דהא הרמב"ם (בה' חובל ומזיק פ"ד ה' א') כתב דכל זמן שלא הגיע השטר שחרור להעבד הוי בעיא דלא אפשיטא בגיטין (דף מ"ב) אי משלם לו דמי עינו ואינו משלם הרב רק אם תפס העבד אין מוציאין מידו דהוי ספיקא דדינא. א"כ אמאי משלמין דמי עין לרב מכאשר זמם כיון דכל זמן שלא תפס העבד א"צ הרב לשלם א"כ לא הפסידו ממון. וכתב הכסף משנה והמ"ע כיון דחפיסה בעדים בקל יכול לתפוס א"כ הוי ממון גמור שרצו העדים להפסידו ע"ש. א"כ א"ש דליכא לאוקמי הכי בחשוד מלוה שהוציא שטר על יתומים דהעד מפסיד בכבישת עדותו דהיה נוטל מיתומים בלא שבועה כיון דבלאו עדותו של העד הי' יכול לתפוס והי' מהני תפיסתו בעדים. ובקל יכול לתפוס א"כ אינו מפסידו העד ממון גמור. כיון דגם בלא עדותו הי' יכול ליטול אלא בעדותו של העד לא היה צריך לבוא ע"י תפיסה מקרי רק גורם לממון. (ואין לומר בזה דע"כ לא אמרינן דמהני תפיסה ביתומים רק לדידן בתר תקנת הגאונים כמבואר בחו"מ (סי' ק"ו) אבל מדינא דגמרא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח. ובקרקע לא מהני תפיסה א"כ לא שייך לומר דתפיסה בעדים דבר קל הוא לתפוס דבקרקע לא מהני תפיסה ולאו דבר קל הוא לתפוס. דאפשר לומר כמ"ש בחו"מ (סי' קט"ו וסי' קצ"ג) פירות דא"צ לארעא הוי כקרקע ואפ"ה מהני תפיסה ובקרוב וקל יכול לתפוס]:

ולכאורה יש לומר דבלא"ה לא קשה כלל מה שהקשינו דלוקמי בחשוד חד ובחשוד מוציא שטר על יתומים דמפסיד שטרא ואם הי' העד מעיד היה נוטל בלא שבועה. דבשבועות (דף ל"ז) אמרינן משביע עדי קרקע פליגי רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר חייב וחד אמר פטור ותסתיים דרבי יוחנן אמר פטור דאמר רבי יוחנן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב בשטר פטור משום דהוי שטר שעבוד קרקעית ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות. א"כ ליכא לאוקמי במשביע עד אחד בחשוד שהוציא שטר על יתומים דהוי כפירת שעבוד קרקע דפטור ואינו חייב העד קרבן שבועה כלל. ואי נימא דמיירי דמחל לו השעבוד כמ"ש התוס' (שם) ד"ה ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות. א"כ גם כשיעיד לו העד לא יועיל עדותו לגבות מיתומים דשעביד קרקע מחל לו ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי:

אך אפשר לומר דכתוב ומפורש בשטר קרקע ומטלטלין. א"כ לא הוי כפירת קרקע. וע"כ משום דכה"ג דכתוב קרקע ומטלטלי מהני תפיסה לתפוס מטלטלי דידהו. דכה"ג משעבדי מטלטלי דיתמי ותפיסה בעדים הוי דבר קל וקרוב לתפוס א"כ לא הוי הפסד ממון גמור. דגם בלא עדותו הי' יכול לתפוס א"כ לא הוי רק כמו גורם לממון ולא הפסידו העד כמ"ש כה"ג הכסף משנה והמ"ע כמ"ש לעיל. [אך צ"ע בתי' דהכ"מ (פכ"א מה' עדות ה' ד') על הרמב"ם בזה בהא שהעידו שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו והוזמו משלמין דמי עין לרב. אע"ג דהרב לא בעי לשלומי לעבד משום דמעוכב גט שחרור הוי בעיא דלא אפשיטא וספיקא דדינא א"כ לא הפסידו ממון. משום דהעבד יכול לתפוס ותפיסה בעדים הוי דבר קל א"כ הוי להפסידו ממון גמור דהא בספיקא דדינא כמו שהעבד יכול לתפוס מהאדון דמי עין. א"כ גם הרב יכול לתפוס מהעבד ג"כ מה שתפס ממנו ותפיסה בעדים דבר קל הוא א"כ אכתי קשי' מאי הפסידוהו להרב. אלא דהכא דהיתומים חייבים ודאי לשלם כשמעיד העד גם בלא עדותו דעד כיון דאיכא שטרא על היתומים אם תפס לא מפקינן מיני' דחשוד ותו לא יועיל תפיסה אח"כ אם יתומים יתפסו ממנו. א"כ יש לומר שפיר משום דתפיסה בעדים הוי דבר קל לתפוס יש לומר דלא הפסיד העד ממון גמור כיון דבלאו עדותו יוכל בקל לתפוס בעדים כמ"ש]:

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה