ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
חושן משפט · סימן פו
בטור חו"מ (סי' ע"ה) כתב בשם הרמ"ה דלא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן כגון מודה במקצת וליכא כפירת שתי כסף אי נמי ליכא דבר שבמדה ומשקל אי נמי ליכא הודאה ממין הטענה או דאמר לי' הילך וה"ה נמי לכל הנך שאינן נשבעים עליהם מן התורה כגון עבדים ושטרות וקרקעות לא אמרינן בהו מחוייב שבועה הוא ואינו יכול לשבע משלם. וכן הוא בש"ע חו"מ (סי' ע"ה סעי' י"ד). והאחרונים הקשו בזה אמאי לא אמרינן בשבועות (דף מ"א) דאיכא בינייהו בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן לענין מתוך שאינו יכול לשבע משלם דבשבועה דאורייתא אמרינן מתוך שאינו יכול לשבע משלם ובדרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ. ובקצוה"ח (סי' צ"ב) כתב ליישב הטעם דאמרינן בשבועה דרבנן לא אמרינן מחוייב לשבע ואינו יכול לשבע משלם משום בשבועה דרבנן נשבעין באינו יודע א"כ כיון שיכול לשבע שבועה דאינו יודע לא שייך בזה מתוך שאינו יכול לשבע משלם דהא יכול לשבע שאינו יודע. אבל בשבועה דאורייתא דאינו נשבעין באינו יודע רק שבועת ברי. ולהכי לרב ושמואל בשבועות (דף מ"ז) דלא סבירא להו מתוך שאינו יכול לשבע משלם בחמשין ידענא ובחמשין לא ידענא נפטר משבועת התורה כיון דליכא בדאורייתא שבועה שאינו יודע. ומש"ה למאן דס"ל מתוך צריך לשלם בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא. כיון דליכא שבועה באינו יודע. אבל בשבועת היסת אם טוען להד"ם בברי נשבע בברי ואם טוען אינו יודע אם נתחייבתי נשבע שאינו יודע דבשבועה דרבנן איכא נמי שבועת אינו יודע. ולא שייך מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם כיון דיכול לשבע שאינו יודע. וכן דין נסכא דרבי אבא נמי לא שייכא בשבועה דרבנן אם העד מעיד בעבדים ושטרות וקרקעות אין השבועה ע"י העד דהא עד אינו יכול לחייבו שבועה בקרקעות. רק נשבע אלא על טענת ברי דהתובע וכי משיג דידי חטף הרי נשבע על טענתו דדידיה חטף. ע"כ לא קאמר בגמ' נמי לענין מתוך דהא לא משכחת דין מתוך בשבועה דרבנן דבשמא יכול לשבע בשמא. ונסכא דרבי אבא לא משכחת בשבועה דרבנן. ומזה נראה דהיכי דמשכחת דין מתוך בשבועה דרבנן אמרינן מתוך ע"ש. ואינו נראה דבריו לי בזה. דהא גם בתובע בספק על פי העד כמבואר בחו"מ (סי' ע"ה סעי' כ"ג) דבדברים שאינו נשבעין עליהם והוא טוען אינו יודע ג"כ לא הוי מחשואיל"מ:
ולענ"ד נראה דלעולם לא אמרינן בשבועה דרבנן מתוך שא"י לשבע משלם אפילו בשבועת המשנה. והטעם כיון דקיי"ל דבשבועה דרבנן לא נחתינן לנכסי' אם אינו רוצה לשבע. אע"ג דיכול לשבע השבועה דחייבוהו דרבנן. וע"כ משום דלא אלמוהו רבנן לשבועותייהו לירד לנכסיו אם אינו רוצה לשבע ואינו רוצה לשלם כמו בשבועה דאורייתא. א"כ כ"ש אם אינו יכול לשבע השבועה שחייבוהו רבנן לא אמרינן בזה מתוך שאינו יכול לשבע משלם דלא גרע מאם יכול לשבע ואינו רוצה לשבע דאין נזקקין לנכסיו משום השבועה. ודאי דכה"ג דאינו יכול לשבע שבועה דרבנן דלא חייבוהו לשלם. א"כ לא קשה כלל מאי דלא אמרו בשבועות (דף מ"א) דאיכא בינייהו בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן במחשואיל"מ כיון דאמרו בדאורייתא נחתינן לנכסי' בשבועה דרבנן לא נחתינן לנכסי'. א"כ ממילא מוכח מזה בשבועה דרבנן לא אמרינן בזה מחוייב שבועה שאינו יכול לשבע משלם. דא"כ הי' נחתינן לנכסים כמ"ש דהוי חדא טעמא הוא:
ובזה ניחא מה שהקשה הש"ך בחו"מ (סי' נ"ח ס"ק כ"ג) על התוס' והר"ן והרמב"ן דס"ל היכי דיש עד אחד שפרעו והוא טוען סטראי דאתרע שטרא כיון שהיה מכחיש העד הי' צריך לשבע להכחיש העד לא הוי מגו ואתרע שטרא. ואמאי הא הוי הדין כמו בנסכא דרבי אבא. והכא דהוי שבועה דרבנן לא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם. ולפמ"ש א"ש דהש"ך בחו"מ (סי' פ"ז ס"ק כ"ה) הביא בשם פסקי מהר"מ רקנטי שכתב מחוייב שבועה דרבנן והוא אינו רוצה לשבע והתובע תפס משלו מספקא לי'. ומדברי הש"ך (ס"ק ל"ח) נראה דהדר פשיטא ליה דאם תפס התובע משלו אפילו בעדים א"צ להחזיר לו עד שישבע הנתבע. ואפילו הנתבע ירצה לשבע היסת ס"ל להש"ך דהתובע התופס יכול לומר לא אחזיר לך עד שתשבע היסת בנק"ח כדעת הפוסקים דהיסת צריכא נק"ח ע"ש. ואני ראיתי בס' ראב"ן (דף קי"ו) בפשיטות איכא בינייהו מיחת לנכסיו בדאורייתא אם אמר איני נשבע ב"ד נחתי לנכסיו לפורעו לזה כדכתיב ולקח בעליו ולא ישלם הא אם אינו נשבע משלם בדרבנן לא נחתי לנכסיו ולדוחקו לפרוע לו אם אמר איני נשבע. מיהו אם תפס לא מפקינן מיני' ואם לא תפס משמתינן לי' עד דלא ציית דינא עכ"ל. וכ"כ בתשו' רדב"ז ח"ד (סי' רי"ז) שכתב כבר ראיתי מי שהעלה זה בצ"ע ולדידי נראה דלא מפקינן מיני' כיון דאלמוהו רבנן לתקנתא דרב נחמן דמשביעין אותו היסת אם לא רצה לשבע משמתינן לי' עד דמטי זמן נגדי' ונגדינן לי' ושבקינן ליה. וטעמא דאי לאו הכי מעקר תקנתא דרב נחמן דכל אחד יאמר איני נשבע ואיני משלם א"כ אלמוהו נמי להא אם תפס דלא מפקינן מיני' ע"ש וכ"כ התומים בשם הרדב"ז. ולפמ"ש דהטעם בשבועה דרבנן אין אומרים מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם משום כיון דאע"ג דיכול לשבע ואינו רוצה לשבע לא נחתינן לנכסי' דלא אלמוהו רבנן לשבועתייהו כמו בשל תורה א"כ כ"ש באינו יכול לשבע לא אמרינן מתוך דלא נחתינן לנכסי'. וכיון בשבועה דרבנן רק הב"ד לא נחתי לנכסי' אבל אם תפס מעצמו מהני שא"צ התובע להחזיר עד שישבע:
א"כ א"ש קושיית הש"ך בעד אחד שפרע והוא טוען סטראי דאתרע שטרא אע"ג דלא הוי אלא מחוייב שבועה דרבנן ובדרבנן ל"א מתוך שאינו יכול לשבע משלם ואמאי יפסיד המלוה. משום דהכא דהלוה מוחזק בממונו ותפוס בעצמו. א"כ יכול לומר לא אשלם לך עד שתשבע השבועה שחייבו חכמים לשבע נגד העד שמעיד שפרעו ואינו יכול לשבע השבועה יפסיד המלוה משום דכה"ג היכי דתפס שכנגדו אינו מחוייב להחזיר עד שישבע ונחתינן לנכסי' קרינן. והכא שאינו יכול לשבע נגד העד דמי לשבועת התורה שאינו יכול לשבע משלם. כיון דעיקר טעמא דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לשבע משלם משום דלא נחתינן לנכסי' בשבועה דרבנן אפילו אם יכול לשבע ואינו רוצה אבל היכי דתובע תפס משלו אינו מחוייב להחזיר ומחוייב לשבע שבועה דרבנן ע"כ אם אינו יכול הוי לי' מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם. והכא דטוען סטראי ועד אחד מעיד שפרעו מפסיד שטרו. דהלוה מוחזק הוי כמחוייב שבועה דאורייתא ואינו יכול לשבע משלם:
ובזה א"ש ליישב מה שנדחק הש"ך בכמה מקומות בחו"מ (סי' ע"ב ס"ק פ"ב) בהא שכתב המחבר (סעי' י"ח) בהא דמלוה על המשכון. המלוה אומר סלע הלויתיך עליו והלוה אומר שקל הלויתני. והוא בענין שאינו יכול לטעון לקוח הוא בידי או לא היה דברים מעולם או החזרתיו לך. נשבע הלוה שלא הלוהו אלא שקל ופורע לו ונוטל משכונו. וכתב הש"ך דהלשון מהופך דהדין הוא שנוטל הלוה תחילה משכונו ואח"כ נשבע היסת. וכ"כ הש"ך (בסי' צ' ס"ק כ"א ובסי' קל"ג ס"ק ח') דהלשון מהופך ואינו מדוקדק דמתחילה מחזיר הכלים ואח"כ ישבע היסת דלא מצינו שבועת היסת בנשבע ונוטל ע"ש. ובזה הקשה הש"ך (בסי' ע"ח ס"ק ט"ו) על הרמ"א שכתב יש אומרים אם הלוה חי ואומר שפרעו תוך זמנו צריך המלוה לשבע שלא פרעו וגובה. דלא מצינו היסת קודם פרעון ע"ש. ולפמ"ש י"ל כיון דבהיסת אם אינו רוצה לשבע כלל לא נחתינן לנכסי' לכופו לשלם רק אם תפס התובע מהני תפיסתו שא"צ להחזיר לו עד שישבע כתקנות חכמים. א"כ בכל הני גווני דלעיל דכשנגדו תפיס ועומד יכול לומר דלמא לא ירצה אח"כ לשבע היסת ע"כ יכול לעכב המעות או המשכון או הכלים עד שישבע א"כ הלשון מכוון יפה. דמתחילה נשבע הלוה שלא הלווהו אלא שקל ואח"כ נוטל משכונו. וכן בסי' צ' סעי' י"א ובסי' קל"ג ובסי' ע"ח דיכול לעכב עד שישבע תחילה דלמא לא ירצה אח"כ לישבע היסת. דכיון שהוא תפוס אין מוציאין מידו עד שישבע תחילה היסת:
גם יש לבאר, בזה דברי הרמב"ם (בפ"ב מה' טוען ה' ה'). הובא בחו"מ (סי', פ"ב סעי' ח' וסי' צ"ב סעי' ט'). נתחייב החשוד שבועה מדבריהם אם הי' מהנשבעין ונוטלין. אינו יכול לשבע וליטול. אלא הנתבע שכנגדו ישבע היסת ויפטר. וכן פוגם את שטרו וכל כיוצא בזה שהיה חשוד. וטוען הלוה שפרעו ואמר ישבע לי הרי הנתבע נשבע היסת ויפטר מן השטר. והראב"ד השיגו ואמר איני מודה בזה שאין פוסלין שטר מקויים מפני שבועה דרבנן. וזה שני הדעות שהובא בחו"מ (סי' פ"ב וצ"ב). ולכאורה יש להבין טעמא דהרמב"ם בזה. כיון דמהדין נוטל בלא שבועה אלא דרבנן הטילו עליו שבועה בפוגם את שטרו או בטוען ישבע לי אמאי מפסיד המלוה החשוד מפני שאינו יכול לשבע הא קיי"ל בשבועה דרבנן לא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם. והני דהוי מחוייב שבועה דרבנן אמאי יפסיד המלוה החשוד. כמ"ש הריטב"א הובא בש"ך (חו"מ סי' נ"ח ס"ק כ"ג). ועי' במל"מ שם מה שכתב בזה. ועי' תוס' שבועות (דף מ"ז) ד"ה מתוך (וב"ב דף ל"ד). ועי' תוס' כתובות (דף פ"ז) ד"ה מייתי:
ואין לומר דחשוד דאפיק שטרא ריעא טענתי' ולא נחשב לטענת ברי. והוי כמו המלוה שהוציא שטר מקויים והלוה טוען פרוע והמלוה אומר איני יודע דאינו גובה בו. כמבואר בחו"מ (סי' נ"ט). וכן משמע בבעל התרומות הביאו הב"י (בסי' נ"ט) כתב שהרב ר"י מברצולוני כתב בזה שני סברות. יש אומרים שהשטר בחזקתו וגובה בו ויש אומרים כיון דלוה טוען ברי והמלוה שמא אוקי ממונא בחזקת מרי'. וכתב בעל התרומות דמסתברא כסברא בתרא דדמי לחשוד דאפיק שטרא אחבריה ואמר לי' אידך שטרא פריעא הוא דפקע שטרא עכ"ל. וכה"ג כתב הרמב"ם (פי"ד מה' טוען ה' ה') שלא תקנו שבועת היסת אלא לישראל. וכתב המ"מ דברים ברורים הם שאין טענת העכו"ם טענה להשביע עליה. דלא נחשב לטענת ברי רק לטענת שמא דאין נשבעין עליה ועי' בסמ"ע (סי' קמ"ט ס"ק כ"ג). והא דחשוד משביע היסת לשכנגדו ולא מחשבינן לטענת שמא כמו בעכו"ם. הוא משום דאל"כ כ"א נוטל ממונו של חשוד והולך לו. כמו שנשבעין על טענת קטן שבועת היסת אע"ג שאין נשבעין שבועת התורה על טענת קטן משום שלא יהא כל אחד נוטל כמבואר בחו"מ (סי' צ"ו סעי' ב):
אבל זה אינו דהא במת המלוה והלוה טוען ברי שפרעו. אפ"ה לא אמרינן דאתרע שטרא. ונשבעים היורשים שבועת היורשים שבועה שלא פקדנו ונוטלים. אע"ג דהיורשים הוי בספק אם השטר פרוע או לא אפ"ה השטר בחזקתו. א"כ היכי נימא דברי של החשוד גרע טפי והוי כטענת ספק. וע"כ צ"ל דשאני אם המלוה טוען בעצמו איני יודע אם נפרע השטר דאתרע שטרא. משום דאמרינן ברי ושמא ברי עדיף כה"ג דחזקת ממון מסייע לי' אע"ג דחזקת שטרא בידי מאי בעי עדיפא מחזקת ממון. דהא בשניהם טוענים ברי או בשניהם טוענים שמא. השטר בחזקתו וגובה בו כמבואר בחו"מ (סי' פ"ב סעי' ב'). מכל מקום כה"ג דהלוה טוען ברי שפרעו והמלוה טוען שמא. דהמלוה מגרע חזקת שטרא בטענתו דאינו יודע דיש לו ספק שמא פרעו והלוה טוען ברי ומסייע לו חזקת ממון. דברי וחזקה עדיפא אפילו להוציא ממון. כמבואר בכתובות (דף י"ב) דגם רב נחמן ורבי יוחנן דסברי ברי ושמא לא אמרינן ברי עדיף להוציא מחזקת ממון. מודי דהיכי דחזקה מסייע לברי מהני להוציא ממון. א"כ ה"נ ברי דהלוה עם חזקת ממון מוציא מחזקת שטרא בידי תה בעי. דאתרע טענתו של המלוה]:
ע"כ דהיכי דהמלוה מת והיורשים באים לגבות מן הלוה. אע"ג דהלוה טוען ברי שפרעו. והיורשים הם בספק אם השטר פרוע. מכל מקום כה"ג לא אתרע כלל חזקת שטרא בידי מאי בעי היכי דמת המלוה. ודמי לשניהם טוענים שמא דהשטר בחזקתו. וכ"ש הכא כמ"ש הרא"ש בכתובות פ"ב דחשבינן לטענת יתומים טענת ברי דטענינן כל מה דמצי אבוהון למטען. וא"כ בחשוד שטוען ברי שלא נפרע שטרו. לא אתרע כלל חזקת שטרא. שוב ראיתי בבעה"ת (שער נ"ג סי' א') שכתב ג"כ כעין זה לחלק בין מת המלוה דיורשים גובים בשטר אעפ"י שהם בספק אם נפרע השטר. דלא הוי למידק ולא הוי לי' למידע. משא"כ במצוה גופא שאינו יודע אם נפרע השטר והלוה טוען ברי שנפרע אמרינן ברי ושמא ברי עדיף אוקי ממונא בחזקת מריה ואתרע שטרא עי"ש. וכן נראה מדברי הש"ע בחו"מ (בסי' פ"ב סעי' ב') שכתב בהי' המלוה חשוד דנוטל בלא שבועה כדעת הראב"ד והרמ"ה דנוטל בלא שבועה דהכי מסתברא. ובסי' נ"ט כתב היכי דמלוה אומר איני יודע אם נפרע שטרי. והלוה טוען ברי שפרעו אינו גובה בו. וע"כ דשאני התם משום דהוי ברי ושמא דברי עדיף היכי דמסייע חזקת ממון:
אך לפמ"ש דהיכי דהוא תפוס ומוחזק כה"ג אפי' בשבועה דרבנן אם אינו יכול לשבע משלם. א"כ א"ש דברי הרמב"ם לנכון. דהתוס' בב"מ (דף ה') ד"ה שכנגדו קאמינא וא"ת מאי שנא דבחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל. אמאי לא אמרינן מתוך שאינו יכול לשבע משלם כדאמר גבי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ובנסכא דרב אבא. ויש לומר הכא אי אמרינן משלם לא שבק ליה חיי. דכל העולם יביאוהו לידי שבועה ויטלו כל אשר לו. ועוד דהתם אמר ליה שבועה דאורייתא אית לי עליך או תשבע או תשלם. אבל הכא ברצון ישבע אם נניחנו ולכך לא ישלם עכ"ל. א"כ אפשר לומר דהרמב"ם ס"ל כתי' ראשון שבתוס' דהטעם דלא אמרינן בחשוד במודה במקצת שחייב שבועה מתוך שאינו יכול לשבע משלם משום תקנתא דחשוד דיביאו אותו לידי שבועה ויטלו כל אשר לו. ובלא"ה הוי אמרינן בו מתוך שאיל"מ. א"כ בחשוד דאפיק שטרא דלא שייך בזה החשש ולא בעי תקנה לזה וכיון דחשוד מחוייב לשבע על שטרו והוא אינו יכול לשבע. והכא דהלוה תפוס בממון שפיר אמרינן בי' מתוך שאינו יכול לשבע משלם ומפסיד החשוד ואינו גובה בשטרו. ובזה יש לומר דהרמב"ם והראב"ד פליגי בשני תירוצי התוס' דב"מ. דהראב"ד ס"ל כתירוץ שני שבתוס' דהטעם דלא אמרינן בחשוד מתוך שאינו יכול לשבע משלם. כיון דברצון הי' נשבע אם היו מניחין אותו. רק אנן אין מניחין אותו לשבע. ע"כ לא שייך בזה מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם, ה"נ בחשוד דאפיק שטרא דהוא רוצה לשבע אלא אנן אין מניחין לו לא אמרינן בזה מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם. והרמב"ם ס"ל כתי' ראשון שבתוס' דהטעם דלא אמרינן בחשוד מתוך שאינו יכול לשבע משלם משום תקנה דחשוד והלוה תפוס ע"כ אפי' בשבועה דרבנן אמרינן מחוייב שבועה ואיל"מ. ע"כ מפסיד החשוד והנתבע נשבע היסת:
ומזה נראה אפילו להרמב"ם דס"ל בחשוד דאפיק שטרו ופגם שטרו או דטוען הלוה שפרעו וישבע לי דנתבע נשבע היסת ויפטר מן השטר. מ"מ מודה היכי דהחשוד יש לו משכון וטוען עליו כדי דמיו דצריך לשבע בנק"ח כמ"ש הרמב"ם (פי"ג מה' מלוה ה' ג'). כה"ג דהוא חשוד נוטל בלא שבועה דכה"ג לא אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם בשבועה דרבנן אע"ג דלא הוי בזה תקנתא דחשוד. מ"מ כיון דהלוה אינו תפוס והמלוה מוחזק במשכון ע"כ אם אינו יכול לשבע משום דהוי חשוד אינו מפסיד ונוטל בלא שבועה:
ובהאי ענינא שכתבתי בטעמא דמלתא לחלק בין אם המלוה אומר איני יודע שנפרע שטרי והלוה טוען ברי שפרעו דאתרע חזקת שטרך בידי מאי בעי. ובין אם שניהם טוענים שמא דהשטר בתקפו כמו בשניהם טוענים ברי דאיכא חזקת שטרך בידי מאי בעי. כתבתי בזה בחידושי לחו"מ (סי' ס"ה סעי' כ"ג) האומר שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזהו כל שטרותיו פרועים. וכתב הש"ך (ס"ק ט"ו) דאם חזר וטוען. אח"כ נזכרתי שזהו פרוע והאחרים אינן פרועים שחוזר וגובה בהן כדלעיל (סי' נ"ט) עי"ש. ולענ"ד נראה דלא דמי לדעיל (סי' נ"ט) דאם המלוה אומר איני יודע אם נפרע שטרי דאינו גובה בו. ואם חזר ואמר נזכרתי בברי שאינו פרוע חוזר וגובה בו. משום דהתם איכא חזקת שטרך בידי מאי בעי. אלא שאם אמר איני יודע אם פרוע הוא או לא. הוא בעצמו מגרע חזקת שטרא. דיש לו ספק אם נפרע השטר ואפ"ה השטר בידו. אבל אם אח"כ אמר שעיינתי בחשבוני ונזכרתי בברי שאינו פרוע הדרא חזקת שטרא לדוכתיה. דעדיפא מחזקת ממון. ולא נגרע מה זה שאמר מתחילה שאינו יודע. משא"כ הכא דהודה דאיכ' בידו שטר אחד פרוע אלא שאינו יודע איזהו. א"כ אזלא חזקת שטרך בידי מאי בעי אפי' אומר שנזכרתי שזהו אינו פרוע. דיכול הלוה לומר כיון דבע"כ יש בידך שטר אחד פרוע אני הוא שפרעתי לך והשטר בידך אינו ראי' ואתה משקר שאומר נזכרת כי שלי אינו פרוע. וכל אחד מהלוים יכולים לדחותו דשלי הוא הפרוע. ומשום מגו דאי בעי לא הי' מודה מתחילה דשטר אחד פרוע בידו אין להאמינו דהוי מגו למפרע. ועי' בסי' נ"ד (סעי' ג') ברמ"א שכתב מתשו' הרא"ש. אם יש עדים ששטר אחד פרוע יש לו עליו. כל שטרותיו בחזקת פרועים ונאמן הלוה לומר דהגדול פרוע. אעפ"י שהמלוה אומר ברי שהקטן פרוע דכה"ג לא הוי חזקת שטרא. ה"נ הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ששטר אחד פרוע יש לו. א"כ אינו יכול לומר אח"כ נזכרתי שזהו אינו פרוע:
ולזה נראה דהכא באומר שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזהו. דכל שטרותיו פרועים. אפילו דהלוה אינו אומר ברי שפרעו. רק טוען איני יודע אם פרעו לו. ובשניהם טוענים שמא קיי"ל דהמלוה גובה בשטרו כמבואר בסי' פ"ב (סעי' ב'). משום דהתם איכא חזקת שטרך בידי מאי בעי ואינו מגרע טענת המלוה שאינו יודע אם נפרע שטרו. כיון דגם הלוה הוי בספק אם פרעו הוי חזקת שטרא בתקפו. משא"כ הכא דהודה דיש לו שטר אחד פרוע א"כ ליכא חזקת שטרא ביד המלוה מאי בעי. כיון שידוע שיש לו שטר פרוע א"כ יכול הלוה לומר דלמא אני הוא שפרעתי לך ע"כ אינו גובה אפילו אם הלוה ג"כ אומר שאינו יודע שפרעו עכ"ד. [אחר שנים רבות מצאתי בס' שעה"מ שהרגיש גם הוא בזה להשיג על הש"ך כמ"ש עי"ש]: