ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
חושן משפט · סימן פה
גם זה להרב הנז'
ראיתי בתשו' נודע ביהודא (סי' ע"ב שם) שתמה הרבה טל תשו' הרשב"א. שכתב באומר אני זניתי עם אשתך. לא פלגינן דיבורו שאם תסלק דבורו אני זניתי. אין להנשאר בעדותו טעם. ויסודו מדאמר בסנהדרין (דף ט') פלוני רבעני לרצוני פלוני. בא על אשתי. ולא נקט רבעתי את פלוני ובאתי על אשת פלוני וע"כ משום דכה"ג ליכא למימר דפלגינן דיבורו. שלא הי' ברצונו אלא לאונסו. דאין קישוי אלא מדעת ואם שכב מדעת הי'. ואם תאמר אכתי אפשר לאונסו דאמר לי' התקשה ואי לא קטילנא לך אכתי רשע דחייב להרג ולא יעבור. ותמה הנודע ביהודא איך נעלם ממנו מקור הגמרא במקומו דהרי שם בגמרא נקט בדין זה פלוגתא דאמוראי דרב יוסף סבר דפלוני רבעני לאונסי נאמן. לרצוני רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד. ורבא חולק עליו וסובר דאדם קרוב אצל עצמו ופלגינן דיבורו. והנה ברבעתי את פלוני אי אפשר להמצא לאונסו. דאין קישוי אלא מדעת כמ"ש הרשב"א בתשו' ההיא. וא"כ מוכרח הגמרא למנקט פלוני רבעני משום דעת ר"י דמחלק בין לרצונו ובין לאונסו. ונסתרה ראי' ראשונה של הרשב"א ז"ל עכ"ל. ואני תמה על הנודע ביהודא בזה. דהא הרשב"א בתשו' כתב ואם תאמר אכתי אפשר לאונסו. דאמרו לי' התקשה ואי לא קטילנא לך. לא היא דאפילו בהא משים עצמו רשע שאם עבר מתוך האונס מ"מ חייב הוא להרג ולא יעבור ואם עבר רשע הוא. ואם אכתי נפלוג ונימא לא לרצון אלא לאונס וכגון שנתקשה לאשתו והדביקוהו עליה לא היא דדבר רחוק הוא הוא ובכלל כי הא לא סמכינן למימר בה פלגינן דיבורו לאכשורי סהדותא למקטלי' והוא הדין והוא הטעם ברבעתי את פלוני עכ"ל וכעין זה כתבו התוס' בכתובות (דף י"ט) ד"ה א"א משים עצמו רשע. דהכא לא פלגינן דיבורו דאין לנו לומר מעצמנו דאנוסים היו מחמת נפשות דאונס נפשות לא שכיחי. אבל התם שכיח שבא על אשת איש אחר כמו על אשתו או שרבעו אדם אחר וכן בהרגתיו ביבמות (דף כ"ה) יכול להיות דאדם אחר הרגו]. וא"כ זהו שייך באומר רבעתי את פלוני לרצוני לא פלגינן דיבורו כ"כ לתלות במידי דלא שכיחי. אבל באומר רבעתי את פלוני לאונסי. שפיר יש לומר לאוקמי כה"ג בהתקשה לאשתו והדביקוהו עלי'. א"כ, קמה ראית הרשב"א על מכונה הא דלא נקט רבעתי את פלוני לאונסי נאמן וברבעתי את פלוני לרצוני אינו נאמן גם לרב יוסף וע"כ ברבעתי את פלוני לא הוי חולק רבא לומר דפלגינן דיבורי':
גם מה שתמה הנודע ביהודא על הרשב"א בתשו' בראי' שניה הא דנקט רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להורגה. ולא נקט רבא באומר באתי על אשת פלוני. דשגג הרשב"א שגגה גדולה דנעלם ממנו סוף דברי הגמרא במקומו. דפריך מאי קמ"ל דפלגינן דיבורו היינו הך מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אצל אשתו לא אמרינן קמ"ל. וא"כ עיקר הרבותא בזה דאדם קרוב אצל אשתו. והיאך ינקוט אני באתי על אשת פלוני דזהו פשיטא דאדם קרוב אצל עצמו ומנין נדע דאדם קרוב אצל אשתו. ותמהני על מאור עינים הרשב"א ז"ל דנהירין לי' שבילי דתלמודא איך לא הרגיש בזה עכ"ל:
נפלאתי מאוד על הנודע ביהודא בזה אשר חשב כן על מאור עינינו הרשב"א ז"ל. וזה לשונו של הרשב"א בתשו' (סי' אלף רל"ז). ואני אומר דודאי באומר אשת פלוני זינתה עמי. הוא ואחר מצטרפין להורגה ומטעם שאמרתי דתופסין מאי דקאמר זנחה. ואין מקבלין מה דמסיק דבריו עמי. אבל באומר אני באתי על אשת פלוני מיד נתבטלה עדותו לגמרי משום דאי אפשר לומר בזה אלא לרצונו ולא לאונסו לפי שאין קישוי אלא מדעת ואם שכב מדעת הי' כו'. והוא הדין והוא הטעם ברבעתי את פלוני. והיינו דנקט להו בפלוני רבעני לרצוני ופלוני בא על אשתי. ולא נקט ברבעתי ובאתי עכ"ל. ולענ"ד ביאור דברי הרשב"א דקשי' לי' רק על הדין הראשון דקאמר רב יוסף ורבא בפלוני רבעני לרצוני. אמאי לא נקטו ברבעתי את פלוני לרצוני. או למנקט בבאתי על אשת פלוני דכה"ג ג"כ שייך למנקט פלוגתא דרב יוסף ברבעתי את פלוני לאונסי נאמן כמ"ש לעיל. לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. ורבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. או דינקוט בבאתי על אשת פלוני ג"כ לרב יוסף דמחלק בין לאונסי ובין לרצוני. ולרבא אין אדם משים עצמו רשע פלגינן דיבורו וזה עדיפא להרשב"א מרבעתי את פלוני. דאם ינקוט באתי על אשת פלוני. הוי דומיא דאידך מימרא דרבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו ולא להורגה. ה"נ במימרא הראשונה הוי למימר באתי על אשת פלוני. דאדם קרוב אצל עצמו וא"א משים עצמו רשע. וע"כ תפס הרשב"א בלשונו מעיקרא והיינו דנקט פלוני רבעני לרצוני ופלוני בא על אשתי. ולא נקט ברבעתי ובאתי וקאי על מימרא הראשונה דיהי' כאידך בבא דפלוני בא על אשתי. כן נראה לי ביאור דברי הרשב"א ולא כמו שהבין בתשו' נודע ביהודא:
עוד תמה הנודע ביהודא על הרשב"א שכתב וההיא דלדידי אוזיף בריבתא בסנהדרין (דף כ"ה) ושבקו מאי דקאמר לדידי אוזיף בריבתא עדות גמור אעפ"י שלא פירש למי. דהוא תמוה אם לא פירש למי. מה זה עדות לפסול בר בניתס על ידו. שמא לגוי הלוה שאינו נפסל. וע"כ אין הכוונה שאנו מחלקין דבריו. אלא הכוונה שאנו מחלקין היוצא מכוונת דבריו ומאמינים מה שמעיד על אחרים ואין מאמינים ע"ע עכ"ל. לענ"ד נראה דסברת הרשב"א הוא כך כיון דבאו לפסול לבר בניתוס לעדות שעבר עבירה ואמר חד קמי דידי אוזיף בריבתא וחד אמר לדידי אוזיף בריבתא. אע"ג דמסלקינן מאי דאמר לדידי מ"מ אמר שעשה איסור דעבר עבירה. ע"כ דלא הלוה לעכו"ם:
ובזה נדחה נמי מה שתמה בתשו' נודע ביהודא על הרשב"א ז"ל בהא דפלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להורגה דאדם קרוב אצל אשתו ופלגינן דבורו. ואם מסלקינן מדבריו כמ"ש הרשב"א מה שאמר על אשתי נשאר בעדותו רק פלוני בא בטלה עדותו, ואפי' אמר פלוני זנה ולא פירש עם מי איך הורגין ע"ז דלמא עם חייבי לאוין או חייבי כריתות ע"ש. ולפמ"ש א"ש כיון דבאו להורגו ע"כ מיירי באתרו ביה והתיר עצמו למיתה א"כ ע"כ דלא בא על חייבי לאוין או חייבי כריתות. וא"כ עולה תשו' הרשב"א כהוגן לענ"ד:
שוב מצאתי בתשו' נודע ביהודא תנינא (סי' ע"ז) שהשיבו בזה חכמי בראד להגאון נודע ביהודא על הא שתמה על הרשב"א דהביא ראי' דלא פלגינן דיבורו באני זניתי עם אשתך מהא דלא נקט רבא רבעתי דמוכרח הגמרא למנקט פלוני רבעני משום דעת רב יוסף דמחלק בין לרצוני ובין לאונסי וברבעתי את פלוני אי אפשר להמצא לאונסו דאין קישוי אלא מדעת כמ"ש הרשב"א. דאכתי משכחת לאונסו כמ"ש הרשב"א בהתקשה לאשתו והדביקוהו עליה א"כ גם ברבעתי משכחת לאונסו כמ"ש לעיל. והשיב להם הנודע ביהודא דביאור דבריו כך הוא. דבזה דאמר רב יוסף פלוני רבעני לאונסי דהוא ואחר מצטרפין להורגו הוא מלתא דפשיטא וליכא רבותא כלל דנאמן ועיקר רבותא דרב יוסף דאמר לרצוני רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד לאפוקי מדרבא דאמר פלגינן דיבורו. ואי הי' נקט רבעתי את פלוני לא שייך בזה פלגינן דיבורו שהרי אין קישוי אלא מדעת ולמימר דלא פלגינן דיבורו דהי' לאונסו היינו בהתקשה לאשתו והדביקוהו עלי'. זה אינו חידוש דגם רבא מודה בזה ובגמרא נקט מלתא דפליג רב יוסף על רבא. לכך לא נקט רבעתי כיון שאין קישוי אלא מדעת אין כאן מקום למפלג דיבורו כי אם במלתא דלא שכיח כמ"ש הרשב"א עכ"ל:
ואני תמה עליו דעושה מערכה מכח הדרוש. דזה גופא ראית הרשב"א ז"ל באני באתי על אשת פלוני או רבעתי את פלוני ליכא צד למפלג דיבורו משום דאי מסלקינן דיבורו דבאתי או רבעתי לא נשאר עדות כלל דלומר דפלגינן דיבורו שלא הי' לרצונו אלא לאונסו ליכא למימר דהא אין קישוי אלא מדעת. ולומר דהי' לאונסו היינו דהתקשה לאשתו והדביקוהו עלי' דכיון דדבר רחוק הוא ולא שכיחא לא אמרינן פלגינן דיבורו. וע"ז מביא הרשב"א ראי' דאי לא תימא הכי אלא גם באני זניתי עם אשתך או רבעתי את פלוני ג"כ אמרינן פלגינן דיבורו. וע"כ דפלגינן המשמעות היוצא מכלל דבריו כמ"ש התוס' והרמב"ם בפי' המשניות לנדרים (דף צ"א) היינו דאמרינן דפלוני רבע איש אחר. א"כ גם ברבעתי את פלוני יש לומר פלגינן דיבורו דפלוני נרבע אבל הוא לא רבעו ולא משגיחינן בזה אם נסלק דיבורו מה שאומר רבעתי או באתי על אשת פלוני דלא נשאר עדות כלל דא"כ אמאי לא אמר רב יוסף ורבא ברבעתי את פלוני דרב יוסף ס"ל דלא פלגינן דיבורו לחלק משמעות דבורו לומר דפלוני נרבע והוא לא רבעו. א"כ רשע הוא ואין מצטרפין להורגו. ורבא ס"ל דפלגינן דיבורו באומר רבעתי את פלוני לרצוני ומהימנינן לי' לגבי הנרבע ואמרינן איש אחר רבעו. וכיון דלא אמר רב יוסף ורבא ברבעתי את פלוני או בבאתי על אשת פלוני ע"כ דכה"ג דהוי, חד דיבורא לא אמרינן בשום צד דפלגינן דיבורו כיון דמסלקין דיבורו שאמר רבעתי או באתי לא נשאר עדות כלל ונתבטל עדותו. דליכא לחלק בזה דלא הי' לרצונו אלא לאונסו דאין קישוי אלא מדעת. ואם הי' אונס ע"י עכו"ם דאמרו התקשה ואי לא קטלינא לך אכתי רשע דהוי להרג ולא יעבור ואם התקשה לאשתו והדביקו עלי' כיון דלא שכיחא לא אמרינן בזה פלגינן דיבורו:
עוד ראיתי בתשו' נודע ביהודא תנינא (שם) שהשיבו צ"כ חכמי בראד עליו מה שמפרש תשו' הרשב"א (סי' תקנ"ב) שהשיב להשואל בענין סוטה שאם שמעו מעוף הפורח לא הי' שותה אם הודה החשוד אם לא נאמינוהו משום דאין אדם משים עצמו רשע או אם נאמן דפלגינן דבורו. והשיב הרשב"א ז"ל דמסתברא דפלגינן דבורו ואין אנו דנין כאלו הוא עצמו בא עליה אלא כאלו העיד שזנתה. ותמה בזה החכ"צ (בתשו' סי' ק"נ) דמניין להרשב"א זה. דהא בעינן שנשמע אפי' מעוף הפורח שנטמאה מאיש זה דהי' ע"ז קנוי וסתירה. וא"כ היאך אפשר לומר בזה פלגינן דבורו. דלא זנתה עמו אלא עם איש אחר. ועל האיש אחר לא הי' קינוי וסתירה. א"כ מעוף הפורס אינו נאמן ושותה. ומפרש הנודע ביהודא דהרשב"א לקולא השיב דאי לא הוי פלגינן דבורו ונאמן על עצמו מתוך שנאמן עליה א"כ לא הוי שותה. ומה שנעשה רשע לא אכפת לן בזה שהרי אפי' פסולי עדות נאמנין בה רק פסולי עדות מחמת עבירה חיישינן למשקר והכא מחמת זה נעשה רשע משום דמאמינים לו עליה ועל עצמו. א"כ לא היתה שותה שהרי נטמאת מאותו האיש שהי' קנוי וסתירה עמו. אבל אי אמרינן פלגינן דבורו א"כ אינו מעיד על עצמו רק שזינתה עם אחר והרי לא הי' קינוי וסתירה עם אחר ואין עד אחד נאמן עלי' הרי היא שותה ומותרת לבעלה. ותמהו בזה כמו שתמה מעכ"ת מיבמות (דף כ"ה) הא דאמר רבי יהודא הרגתיו לא תנשא ולא פלגינן דבורו. הא לעדות אשה כל הקרובים כשרים רק רשע דאורייתא פסול. והכא כיון דלא פלגינן דבורו ומהימן לעשות עצמו רשע. א"כ לא חיישינן למשקר ומהני בעדות אשה א"כ אמאי לא תנשא. והשיב הנו"ב לחלק דוקא ברובע ונרבע בנואף ונואפת. דאי אפשר לרובע בלי נרבע ולא נואף בלא נואפת. ע"כ אמרינן מתוך שנאמן על חברו נאמן גם על עצמו או על אשתו. אבל בהרגתיו דאפשר לנהרג בלי הורג שנפל מן הגג או שנפל עליו קורה וכדומה. וגם מה ענין לאשה אם מת או נהרג. לא שייך בזה לומר מתוך שנאמן לומר שנהרג פלוני דמאי נאמנות איכא על הנהרג דנימא מתוך שנאמן על האשה שנהרג בעלה נאמן על עצמו שהוא הרגו. דמאי ענין לאשה אם נהרג בעלה או מת על מטתו. וכיון שאינו נאמן על עצמו אין אנו מאמינים לו כמאמרו שאמר הרגתיו. וכיון שלא פלגינן דבורו לרבי יהודא לא העיד כלל שנהרג לכך סובר רבי יהודא הרגתיו לא תנשא ע"ש:
אך אכתי תמוה מהא דיבמות דא"כ מאי קאמר התם אמר לך רב יוסף אנא דאמרי אפילו לרבנן ושאני עדות אשה דאקילו בה רבנן. הא לפמ"ש הנו"ב בתשו' (סי' ע"ג) דרב יוסף ס"ל אין אדם משים עצמו רשע רק דסבר מתוך שנאמן על חברו נאמן על עצמו ולא פלגינן דבורו. והתורה אמרה אל תשת רשע עד הוא פסול. א"כ מה בכך דשאני עדות אשה דאקילו בה רבנן ורשע כשר לעדות. כיון דרב יוסף ס"ל דלא פלגינן דיבורו ואין אדם משים עצמו רשע. והכא בהרגתיו כמ"ש הנו"ב לא שייך לומר מתוך שנאמן לומר שנהרג פלוני נאמן לומר שהוא הורגו. דכיון דאין אדם משים עצמו רשע אין אנו מאמינין לו כלל שהרגו. ולא פלגינן דיבורו א"כ אינו נאמן שנהרג פלוני:
ועוד קשה לי מאי פריך ביבמות על רב יוסף מהרגתיו לא ישא את אשתו הא לאחר תנשא. הא רשע הוא דפסול לעדות דגזלן דבר תורה פסול לעדות אשה. דלמא ס"ל לרב יוסף דלא פלגינן דיבורו בפלוני רבעני לרצוני משום דא"א לרובע בלי נרבע דודאי יש נרבע לכך מתוך שנאמן ע"ז נאמן לומר שהוא עצמו נרבע. אלא דהוא רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד. אבל בהרגתיו שאפשר לנהרג בלי הורג ואינו קשורים המעשים ביחד ע"כ לא אמרינן בזה מתוך שנאמן ע"ז שנהרג פלוני נאמן שהוא הרגו והוי רשע דפסול לעדות אלא פלגינן דיבורו כמו לרבא. כיון דגם רב יוסף ס"ל דאין אדם משים עצמו רשע:
ועוד קשה לי על גוף הפירוש של הנודע ביהודא בתשו' הרשב"א (סי' תקנ"ב). דהא הרשב"א בתשו' (סי' אלף רל"ז) כתב ובהרגתיו ג"כ אפי' אמר בהדיא הרגתיו לרצוני פלגינן דבורו ואמרינן לא לרצונו אלא לאונסו או בשוגג והוא לרבא דס"ל פלגינן דבורו. (והרשב"א לא ס"ל כמ"ש התוס' דפלגינן משמעות היוצא מכלל דבריו דאמרינן שנהרג פלוני אבל איש אחר הרגו או שמעצמו נהרג שנפל מן הגג וכדומה). א"כ לרב יוסף דלא ס"ל פלגינן דבורו בפלוני רבעני לרצוני וכן לרבי יהודא דלא ס"ל פלגינן דבורו לא אמרינן דנרבע לאונסו ולא לרצונו ואמרינן כיון דמאמינין לו שנרבע מאמינין לו שהי' לרצונו. וא"כ רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. וגם בהרגתיו אמרינן לרב יוסף ולרבי יהודא דלא פלגינן דבורו ומהימן לומר שהיה לרצונו שהרג פלוני. כמו דמאמינין לו שהרגו באונס או שוגג להתיר לאשתו ולהוריד יורשיו בנכסיו מהימנינן ג"כ שהי' לרצונו. א"כ להרשב"א לא שייך כלל מה שכתב הנו"ב לחלק. ואכתי קשי' אמאי ס"ל לרבי יהודא הרגתיו לא תנשא כיון שלעדות אשה כל הפסולים כשר רק רשע דאורייתא פסול משום דחיישינן למשקר והכא כיון דלא פלגינן דבורו מאמינין לו. ולפמ"ש לעיל דאע"ג דאמרינן דאדם משים עצמו רשע מכל מקום לא מאמינין לו לכולי מלתא כדי שיועיל עדותו דא"כ הוי בגדר עדות ורשע פסול לעדות רק דאמרינן דאדם משים עצמו רשע שיכול לפסול עצמו לעדות כמו הודאת בעל דין בממון א"ש הסוגיא דיבמות.
והנה בהאי ענינא דאין אדם משים עצמו רשע ראיתי בנימוקי יוסף בב"ב (דף קכ"ז) בהא דאמר רבי יהודא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר רבי יהודא נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה. ואם תאמר היאך נאמן לשום עצמו רשע שנשא גרושה או חלוצה. (והקושיא הוא לדידן דקיי"ל כרבי יהודא וס"ל דאין אדם משים עצמו רשע. דלרבי יהודא ס"ל ביבמות (דף כ"ה) בהרגתיו דלא תנשא ס"ל דאדם משים עצמו רשע). יש לומר כגון שאמר שוגג הייתי ובאומר על בנו שהוא ממזר (דאמרינן בקידושין (דף ע"ח) דהוא נאמן) אין אשתו נאסרת שיפסלו הבנים שיהיו אח"כ משום בני זונה דאמר שוגגת היתה ואינו נאסרת באשת ישראל. ואפילו אמר שהיא מזידה אינו נאמן עליה להפסידה כתובתה ולא על הבנים שילדה אח"כ לפוסלה לכהונה עכ"ל ודבריו תמוהים לי דמשמע דקשי' להנימוקי יוסף מהא דאומר בני זה ממזר היינו שאומר על אחד מבניו שאינו בנו. או שאומר על בנו הקטן שזהו בכור. א"כ בניו הראשונים ממזרים א"כ משוי נפשי' רשיעא שבא על אשתו שזינתה דאסורה עליו משום סוטה ודאית. וע"ז כתב לתרץ דאמר שוגגת היתה ואינה נאסרת באשת ישראל. א"כ לפ"ז תקשי בכהן שאומר על בנו שהוא ממזר ואינו בנו או הקטן הוא בכור דאשת כהן נאסרת אפי' בשוגג ואונס. לא יהי' מהימן לומר זה בני ממזר משום דמשוי נפשי' רשיעא. (וכה"ג הקשו בתוס' סנהדרין (דף ט') ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע). ואי דנימא דמיירי שהי' שוגג דמתחילה לא ידע שזינתה ועתה ידע שזינתה או שאומר דלא ידע הדין שאסורה עליו ואומר מותר שוגג הוא. א"כ גם באשת ישראל הי' יכול הנימוקי יוסף לומר כן. ומאי בעי אתויי לומר שאשתו שוגגת היא ואינו נאסרת באשת ישראל. [וקשה לפמ"ש הנ"י דיכול לומר שוגג הייתי בענין דא"א משים עצמו רשע. אמאי ביו"ד (סי' קע"ז סעי' י"ב) המקבל מעות לחצי דיוח וטוען שמלוה בריבית הוא אינו נאמן משום דא"א משים עצמו רשע. וכן בחו"מ (סי' מ"ו סעי' כ"ה) שכתב הרמ"א בשם תשו' הרמב"ן שאין הדיינים נאמנין לומר שלא היו ביחד ועשו שלא כדין. דכיון דעולה הוא לא משוי נפשי' רשיעא. אמאי אינו יכולין לומר שהיינו שוגגין וטעו בדין. ודוקא היכי שידוע הדבר בעדים שעבר עבירה אינו יכול לומר שוגג הייתי להכשיר עצמו כמ"ש הרשב"א הביאו הרמ"א בחו"מ (סי' ל"ד סעי' ו'). וכן יכול לומר שלא ידעתי שזה איסור דבית וצ"ע] (ואולי הא דכתב הנ"י ובאומר על בנו שהוא ממזר כו' הוא מלתא באפי נפשי' ולא קאי אדלעיל ודינא אתי לאשמעינן):
וגם תמוה לי מה דכתב הנימוקי יוסף דאין אשתו נאסרת לפסול הבנים שיהיו אח"כ משום בני זונה. דאומר שוגגת היתה ואפילו אמר שהיא מזידה אינו נאמן על הבנים שילדה אח"כ לפוסלם מכהונה. דהא לא הוי חלל רק מאיסורי כהונה וכיון דמיירי באשת ישראל אפילו זנתה במזיד הבנים כשרים אפי' לכהונה. רק רבינו חננאל בתוס' יבמות (דף מ"ט) ד"ה סוטה נמי דהא תפסי קידושין ס"ל אע"ג דלא הוי ממזר מדאורייתא מ"מ הוי ממזר מדרבנן מידי דהוי אשה שהלך בעלה למד"ה ואמרו לה מת בעלך ונשאת ואח"כ בא בעלה דהולד ממזר ותצא מזה ומזה. ואנן לא קיי"ל כרבינו חננאל כמ"ש התוס' ודחי דלא דמי להא דאשה שהלך למד"ה. וכן קיי"ל באע"ז (סי' ד' סעי' ט"ז). אבל דנימא דיהי' הולד מאשה שזינתה שבא עלי' בעלה פסול לכהונה לבד לא שמענו וצ"ע. ולענ"ד לא קשה כלל בזה דמהימן לומר בן גרושה ובן חלוצה ובני זה ממזר. מהא דאין אדם משים עצמו רשע. דשאני הכא דהאמינה תורה דילפינן מקרא דיכיר ומשנואה בנשואיה כדאיתא בירושלמי דקידושין בן שנואה יכיר. ע"כ במקום דמשים עצמו רשע האמינתו תורה ועי' בתוס' קידושין (דף ע"ד) ד"ה כשם:
ידידו דו"ש וטובתו קשור באהבתו ר"ח כסליו תרי"א לפ"ק. ברוך מרדכי ליבשיץ חופ"ק סעמייאטיץ יע"א.