אור ברסלב
ברית יעקב חלק א אורח חיים › סימן מא

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

אורח חיים · סימן מא

סימן מ

תשובה לחכם אחד

על דברת המל"מ פ"ה מה' יסודי התורה כי יש לחקור בהא דקיי"ל כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן שלא כדרך אכילתן. אם נאמר ג"כ במצ"ע דרחמנא אמר תאכל כגון מצה וקרבן פסח. אם אכלן שלא כדרך אכילתן אם יצא יד"ח. ונראה דלא שנא דכי היכי דבמצות ל"ת דרחמנא אמר לא תאכל אמרינן דאם אכלו שלא כדרך הנאתו דפטור משום דלא מקרי אכילה. ה"נ במצות עשה דרחמנא אמר תאכל אם אכלו שלא כדרך הנאתו לא יצא יד"ח משום דלא שמה אכילה. אלא שלא ראיתי כעת דין זה בפירוש במצות עשה עכ"ל. כתב כת"ה ראי' לזה מהא דירושלמי (פ"ג דחלה) הביאו התוס' בקידושין (דף ל"ח) ד"ה קריב עומר. בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבוא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש. ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור. ואי נימא דעשה דמצה יוצא שלא כדרך הנאתן. א"כ תקשי אמאי לא אכלו שלא כדרך הנאתן דליכא איסורא דחדש ויוצא ידי מצה. אלא ע"כ דאינו יוצא יד"ח שלא כדרך הנאתן. הנה ראי' זו כתובה על ספר שעה"מ עי"ש:

אך אפשר לדחות ראי' זו. לפמ"ש הרש"ל בשבועות (דף כ"ג). דלר"ש דס"ל כל שהוא למכות. ה"ה אפי' שלא כדרך הנאתן אסור. או י"ל למ"ד דנותן טעם לפגם אסור אפי' שלא דרך הנאתן חייב. א"כ אליבייהו גם בל"ת דחדש חייב שלא דרך הנאתן. א"כ יש לומר גם הירושלמי מקשי לרבי שמעון או למ"ד דנותן טעם לפגם אסור. דחייב אפי' שלא כדרך הנאתן דלמה לא אכלו מצות דיבוא עשה וידחה ל"ת. אבל דידן דקי"ל שלא כדרך הנאתן פטור דליכא איסור אפ"ה במצות עשה יוצא שלא כדרך הנאתן. והא לא קשי' אי נימא דירושלמי ס"ל דלרבי שמעון דכל שהוא אפי' שלא כדרך הנאתן חייב ומקשי אליבא דר"ש הא לא הוי בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה. דיש לומר כמ"ש התוס' בזבחים (צ"ז) דהיכי דאי אפשר בע"א לא בעי בעידנא. ועי' בנ"י בב"מ (דף ל"ב) עי"ש. ועי' תוס' גיטין (דף מ"א) מוכח דלא ס"ל סברא זו עי"ש. (ועי' מש"כ לעיל סי' ט"ו):

גם מש"כ השעה"מ ראי' מהא דאיתא בירושלמי הביאו הרי"ף והרא"ש (בספ"ג דשבועות) שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח. שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח. לוקה ואוכל מצה בליל פסח. ואי נימא דיוצא במ"ע שלא כדרך הנאתן. אמאי לוקה ואוכל מצה בליל פסח דהא אין זה שבועות שוא. דהא יכול לאכול מצה שלא כדרך הנאתן. ואיסור שבועה ליכא שלא כדרך אכילתן. דנשבע רק שלא יאכל כדרך אכילתן, גם בנשבע סתם אסור לאכול מצה. מכל מקום צריך לאכול מצה שלא כדרך אכילתן עי"ש. יש לדחות כמו דאמרינן בפסחים (דף ל"ה). ולא בטבל פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן שזרע בעציץ שאינו נקוב. ופרש"י משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. א"כ שלא כדרך אכילתן איסור דרבנן הוי. ע"כ אינו יכול לאכול שלא כד"ה. משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. ע"כ בנשבע סתם שלא יאכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח ולא אמרינן שיאכל שלא כדרך אכילתן. דכיון דהוי איסור דרבנן אינו יוצא יד"ח דהוי מצוה הבאה בעבירה. וכן בנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה דאי אפשר לאכול מצה שלא כדרך אכילתן דהוי איסור דרבנן ואינו יוצא בזה משום מצוה הבאה בעבירה. ע"כ לוקה ואוכל דהוי ש"ש:

עוד כתב השעה"מ ראי' מזבחים (דף צ"ו) יקדש להיות כמוה אם כשרה תאכל כחמור שבה. ואם פסולה תפסל. ופריך אמאי ניתי עשה ולדחי ל"ת אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. ואי נימא דעשה דאכילה יוצא יד"ח ג"כ שלא כדרך אכילתן. א"כ אמאי אמרינן אם פסולה תפסל יאכל שלא כדרך אכילתן ויתקיים שניהם עשה ואכלו אשר כופר ואיסור ל"ת ליכא ע"ש. בזה יפה דחה אבא מארי הרב כו' מוהר"י זלל"ה. דשאני קדשים דאכילת קדשים בעינן למשחה ואינו נאכל אלא צלי ובחרדל כדרך שהמלכים אוכלין, כדאיתא בחולין (דף קל"ב) וכתבו התוס' ד"ה אין נאכלין. והא דאמרינן בזבחים (דף צ') בכולן רשאין הכהנים לשנות באכילתן לאכול צלוין ושלוקין ומבושלין. ואמרינן בגמרא טעמא משום דכתיב למשחה כדרך שהמלכין אוכלין. דודאי כמו שטוב לו ונהנה יותר מצי אכיל להו. אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל יאכל צלי שהוא דרך גדולה יותר עכ"ל. א"כ כיון דבעינן באכילת קדשים למשחה דרך גדולה לא מצי אכיל שלא כדרך אכילתן דלאו למשחה הוא כדרך שהמלכים אוכלין ע"כ אמרינן אם פסולה תפסל. אבל במצה וקרבן פסח דלאו מתנות כהונה לא שייך בהו למשחה כמ"ש התוס' בזבחים (דף ע"כ) ד"ה בכור אינו נפדה. יש לומר אפי' שלא כדרך אכילתן יוצא יד"ח והוא נכון:

וראיתי בתורת חיים בחולין (דף ק"כ) גבי המחה את החלב וגמעו. דפריך הא אכילה כתיבה בה והא לאו אכילה. אמר ריש לקיש נפש לרבות השותה. תניא נמי גבי חמץ כה"ג המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת. ואם מצה היא אין אדם יוצא יד"ח בפסח. בשלמא אם מצה אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם עוני. הא דלא קאמר גבי מצה נמי הא אכילה כתיבה בה. וכתב דגבי חלב קיימא לן דכל האיסורין אינו חייבין עליהן עד שיאכל כדרך הנאתן כו' א"כ המחה החלב וגמעו כיון דגרועי גרעי אמאי חייב והא אכילה כתיב בה. ונימא דלא מחייב רחמנא אלא כשאכלו דרך הנאתן. אבל גבי מצה דלאו בהנאה תליא מלתא. דמצות לאו להנות נתנו. דאפילו בלע מצא יצא אע"ג דלא נהנה ממנו. הלכך אי לאו דלחם עוני אמר רחמנא אם המחה וגמעה הוי יוצא בו ידי חובתו עכ"ל. א"כ מבואר מדבריו במצה ובמ"ע אפילו שלא כדרך הנאתן יוצא:

אך דבריו תמוהין לי. מאי דקאמר דמצות לאו להנות נתנו דלא שייך כאן זה דהא רחמנא אמר דיאכל ומצוה שיהנה כדרך אכילתן. גם מאי ראיה מהא דבלע מצה יצא. דהא באיסורין ג"כ בבלע איסור חייב ועי' בכתובות (דף ל') בתוס' ד"ה ואי דלא מצי לאהדורי. ומסתברא כדברי המל"מ דאינו יוצא שלא כד"א כמו באיסורין. והוי כמו כרכן בסיב דאמרינן בפסחים (דף קט"ו) דאף ידי מצה לא יצא. והא דקאמרי בירושלמי (פ"ג דשבועות ה' ג') שבועה שלא אוכל פת וכרכה בעלי גפנים ועלי קנים חייב. יש לומר דקאמר אליבא דרבי עקיבא דאמר שלא אוכל כ"ש משמע. ע"כ אפי' שלא כדרך אכילתן אסור כמ"ש לעיל בשם הרש"ל:

ומה שהקשה בברכות (דף כ') אמר רבינא לרבא נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן. למאי נפקא מינה לאפוקי רבים ידי חובתן. אי אמרת דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא. אלא אי אמרת דרבנן הוי שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן. דהא כתב הטור בשם הרא"ש באו"ח (סי' נ"ט) דהשומע צריך לכוין בשתיקה לשמוע מפי המברך. ועי' בטו"ז (סי' קפ"ג ס"ק ו'). ורבינא ס"ל זאת אומרת הרהור כדיבור מדקאמר בעל קרי מהרהר בלבו. דאי לאו כדיבור דמי למה מהרהר. א"כ מאי קאמר רבינא דאי נשים בבהמ"ז דרבנן אינו מוציאין רבים יד"ח. הא כיון דשומע מהן יוצאין השומעים בהמ"ז מטעם דהרהור דידהו כדיבור דמי עכ"ד:

כו (ח"א) הנה לפמ"ש הש"א בתשו' (סי' כ"ד) דרבינא דאמר ז"א הרהור כדיבור דמי. הוא רבינא הקדמון שהרי רב חסדא השיב על דבריו רב חסדא אמר הרהור לאו כדיבור דמי דאס"ד הרהור כדיבור דמי יוציא בשפתיו. כמ"ש הרא"ש בסנהדרין (דף ע"ו). והכא דבעי רבינא מרבא הוא רבינא בתרא דסוף הוראה ע"ש. לא קשי' כלל. אלא דתקשי להרמב"ם וסמ"ג דפסקו דהרהור כדיבור דמי. כמ"ש הב"י באו"ח (סי' קפ"ה). והרמב"ם (בפ"ה מה' ברכות ה' א') כתב נשים ועבדים חייבין בברכת המזון. וספק יש בדבר אם חייבין מן התורה לפי שאין קבוע לה זמן. או אינם חייבין מן התורה לפיכך אין מוציאין הגדולים ידי חובתן. וכיון דהרהור כדיבור דמי תיפוק לי' דיוצאין מצד עצמן דשמעו מפיהן דהוי כדיבור:

וראיתי כה"ג בטורי אבן במגילה (דף י"ט) שהקשה הא דהכל כשרין לקרות המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן. לרבינא דס"ל הרהור כדיבור דמי. השתא אמאי אין מוציאין חש"ו אחרים ידי חובתן. הואיל ואין מחוייבים בדבר. דמאי הוי דל קריאה דידהו מכאן דאינן מוציאין אחרים. אפ"ה יוצאין ידי חובתן ע"י הרהור דנפשיה ע"ש. ולענ"ד נראה דהרהור כדיבור דמי היינו שמחשב בלבו הדברים ומחתך בלבו כל מלה ומלה. ויקרא התיבות בלבו כמו שמוציא בשפתיו. דוקא הרהור כזה שקורא בלבו כל תיבה ותיבה דמי לדיבור. בזה אמרינן דבעל קרי מהרהר בלבו. אבל אם שומע מאחר מה שמדבר בהרהור זה ששומע אינו מחתך כל תיבה ותיבה בלבו. בזה תלי' רק אם שומע מבר חיובא דהוי דיבור דידי' ושומע הוא מה שמדבר יוצא בשמיעה דידיה. אבל אם שומע מאינו בר חיובא אינו יוצא בשמיעה דידיה. דבשמיעה לחודי אינו מחתך כל תיבה ותיבה בלבבו. משא"כ אם מחתך הדברים בלבו וקורא כל תיבה ותיבה בלבו הרהור זה הוי כמוציא בשפתיו אפילו שומע ממי שאינו בר חיובא יוצא בהרהור דנפשי'. וראי' דא"כ לרבינא דהרהור כדיבור דמי למה בעי קרא בסוכה (דף נ"ח) דיליף מקרא דשומע כעונה. דהא אפי' שומע מבר חיובא אי אפשר לצאת אא"כ מטה אזנו ושומע מה שזה מוציא מפיו. ועל כרחך דיש חילוק בין שמיעה דאינו מחתך כל תיבה ותיבה בלבו. דהרהור כזה מה ששומע מה שזה מוציא מפיו אפי' לרבינא לאו כדיבור דמי. רק דילפינן מקרא דשומע כעונה. אבל הרהור שמחתך כל תיבה ותיבה בלבו. בהרהור כזה ס"ל לרבינא כדיבור דמי. א"כ א"ש דתני הכל כשרין לקרות המגילה חוץ מחש"ו דזה הוי רק בהרהור משמיעה מה שזה מוציא בשפתיו. בזה בעינן שישמע מבר חיובא. וא"ש ג"כ הא דרבינא דאי נשים אינן חייבות אלא מדרבנן בבהמ"ז אינן מוציאין האנשים בשמיעה מה שהנשים מברכין:

ובזה א"ש מה שהקשה באליהו רבה (סי' ס"ב ס"ק ד). הא דאיתא בברכות (דף י"ג) ק"ש ככתבה דברי רבי וחכמים אומרים בכל לשון דכתיב שמע בכל לשון שאתה שומע. דלרבינא דס"ל הרהור כדיבור דמי א"כ למה לי קרא דשמע בכל לשון כיון דיוצא בהרהור א"כ ודאי דיוצא בכל לשון. דבהרהור לא שייך לשון כמ"ש הרשב"א ע"ש. ולפמ"ש גם רבינא דאמר דהרהור כדיבור דמי הוא בהרהור שמחתך הדברים בלבו כל תיבה ותיבה רק שאינו מוציא בשפתיו. א"כ אי לאו קרא ה"א דצריך שיחתך כל תיבה ותיבה בלבו בלשון הקודש דוקא]:

ומה שהקשה למה לא אמר הגמ' נפקא מינה אי נשים בבהמ"ז דאורייתא אם הוי ספק אם ברכו בהמ"ז או לא חוזרין ומברכין בהמ"ז כמו בספק קרא ק"ש ספק לא קרא דחוזר וקורא כדאיתא (דף כ"א). ואי נשים בבהמ"ז דרבנן אם נסתפקו אם ברכו בהמ"ז או לא ברכו אינן חוזרין ומברכין דהוי כמו ספק התפלל או לא החפלל דאינו חוזר ומתפלל. דיש לומר דאמרו נ"מ אי להוציא רבים ידי חובתן אפי' למ"ד הרהור כדיבור דמי. דלמ"ד דהרהור כדיבור דמי אפי' דהוי נשים בבהמ"ז דרבנן ג"כ מהרהר בלבו. דכיון דלא הוי אלא הרהור דבר קל. ומחייב להרהר אפי' דהוי ספק דרבנן. ודמי להא דאמרו בע"ז (דף צ"ז) בספק טומאה בר"ה דטהור כי אתי לקמי' דרבי ינאי אמר הא מיא בשקיעותא דנהרי זילו וטבילו. ולא דמי לבעל קרי דאינו מברך לפני' ולאחרי' אפי' בהרהור כיון דברכות דרבנן. דשאני התם דעיקר חיובו דברכות לפני' ואחרי' לא חייבו ב"ק כיון דאינו חייב לברך בפה. משא"כ היכי דחייב לברך בע"פ ונסתפק לו אם בירך או לא אפי' בספק דרבנן יהרהר מספק. בשלמא לברך בפה מספק בדרבנן אזלינן לקולא. גם איכא משום חומרא ברכה שא"צ. אבל להרהר בלבו כיון דהרהור כדיבור אפי' בספק מהרהר בלבו. ובהרהור ליכא משום ברכה א"צ. ואפי' אי נשים בבהמ"ז דאורייתא אם ספק אם ברכו בהמ"ז. כיון דהרהור כדיבור דמי סגי שיהרהר בלבו הברכת המזון.. משום חומרא ברכה שא"צ. א"כ ליכא נפקותא בזה אי נשים דאורייתא או דרבנן:

ומה שתמה על הר"ן בסוכה (דף מ"ו) דאמר רבי יוחנן אתרוג בשביעי אסור בשמיני מותר סוכה אפי' בשמיני אסור. אמר רב פפא לאביי לרבי יוחנן מאי שנא סוכה ומאי שנא אתרוג. אמר ליה סוכה דחזי' לבין השמשות דאי מתרמי ליה סעודתא בעי למיתב בגוה ומיכל בגוה אתקצאי לבין השמשות ומגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא דשמיני. אתרוג דלא חזי' לבין השמשות לא אתקצאי לבין השמשות לא אתקצאי ליומא דשמיני. ופי' הר"ן דטעמא דרבי יוחנן דאתרוג בשביעי אסור דלכולא יומא אתקצאי. כיון דאם לא נטל שחרית נוטלו בין הערבים דכל היום חזי למצוה. ומש"ה בשמיני מותר דליכא למימר מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא משום דלבין השמשות גופא לא אתקצאי שהרי בין השמשות אינו ראוי למצות אתרוג שאפילו לא נטל כל היום אינו נוטלו בין השמשות כיון דלולב בזמן הזה דרבנן בר מיום ראשון. ובין השמשות ספיקא וספק דרבנן לקולא. וליכא למימר מגו דאתקצאי לפלגא דיומא דשביעי אתקצאי לכולא. ונמצא הוקצה אפילו בין השמשות. דלא אמרינן הכי אלא בשבת ויו"ט לפי שכל דבר שאינו מוכן בין השמשות של שבת ויו"ט. אי אפשר שתבוא לו הכנה כל היום. אבל ביום של חול אינו אסור אלא בשעת הקצאה בלבד. ובין השמשות כיון שאינו ראוי לנטילת לולב אין האתרוג מוקצה בו עכ"ל. דא"כ קשה מאי קאמר הגמ' בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש פליגי רב ורב אסי דאתמר הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים אמר רב כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר ורב אסי אמר כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה למחר. במאי קמיפלגי מר סבר למצותה אתקצאי ומר סבר לכולי יומא אתקצאי ורב אסי ס"ל כרבי יוחנן. הא ביום הראשון האתרוג חזיא לבין השמשות. דאם לא נטל שחרית ניטל בין הערבים ובין השמשות דהוי ספיקא דאורייתא ביום הראשון. א"כ כיון דאתקצאי בין השמשות אתקצאי לכולא יומא. א"כ אתרוג שהפריש בראשון לתסר למחר ואמאי אמר רב אסי כל אחת ואחת יוצאה ואוכלה למחר עכ"ד. כבר ראיתי כתובה קושיא זו בהפלאה בחידושי בנו הגאון ז"ל והניח בצע"ג. ולענ"ד לא קשי' מידי דהא תנאי מהני באומר שיהא כולו ליום ראשון ואינו בודל בין השמשות של ליל שני כמ"ש התוס' ד"ה אתרוג בשביעי אסור וכ"כ הב"י בשם הרא"ש והרמ"א בא"ח (סי' תרמ"ט סעי' ה' בהג"ה). א"כ כיון דהפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים הוי כמתנה בפירוש שאינו מקצה אלא למצותו. וכ"כ הר"ן להדיא בפ"ק דביצה (דף ד') דהא דאמרינן דסוכה אסורה עד מוצאי יו"ט של חג. משום מגו דאתקצאי בין השמשות של יום השביעי אתקצאי נמי לשמיני. והא התם הוי מוקצה מחמת יום שעבר איכא למימר מוקצה מחמת מצוה חמיר טפי. וכי תימא הא אמרינן החם הפריש שבעה אתרוגים כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר. אלמא מוקצה למצותו קיל טפי דלא אמרינן ביה מגו דאתקצאי אפילו מחמת אותו יום. ותירץ הרא"ה ז"ל דהתם שאני כיון שהפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים הרי הוא כמתנה בפירוש שאינו מקצה אותו אלא למצותו בלבד עכ"ל. וכ"כ הר"ן בפ"ד דביצה (דף למד) גבי הא דכריך מאי שנא מהפריש שבעה אתרוגים לז' ימים. דהוי כמתנה בפירוש שאינו מקצה רק למצותו וליומו ע"ש. ועי' בר"ן בשבת בפרק כירה בשם הרמב"ן אפי' בנר שהודלק באותו שבת מהני תנאי לטלטלו אחר שכבה וכן הוא בש"ע באו"ת (סי' רע"ט סעי' יוד). וכן גבי סוכה אע"ג דלא מפסקי לילות מימים מ"מ אם התנה להשתמש אחרי שביעי של סוכה אע"ג דאסור בשביעי משום דאי אתרמי לי' סעודה ביה"ש חזיא לי' אפ"ה מותר בשמיני אפי' לרבי יוחנן וכ"כ הר"ן בפ"ד דביצה דבשמיני של חג אינו אסור בסוכה ונויה רק משום מוקצה ומהני בי' תנאי. וא"כ גם רב אסי דאמר כל אחת ואחת יוצא ואוכלה למחר משום כיון דהפריש ז' אתרוגים הוי כהתנה שהקצה למצותו וליומו כמ"ש הר"ן. א"כ רב אסי הוא כרבי יוחנן דלכולי יומא אתקצאי רק היכי דהפריש ז' אתרוגים לז' ימים הוי כהתנה אפילו ליום ראשון דאינו בודל בה"ש של ליל שני. והא דאמר רבי יוחנן סוכה בשמיני אסור מיירי היכי דלא התנה:

ולכאורה לפמ"ש הר"ן דביום חול לא אמרינן אתקצאי אלא בשעת הקצאה בלבד רק בשבת ויו"ט אמרינן דאי אפשר שתבוא לו הכנה אם אינו מוכן בין השמשות של שבת ויו"ט. א"כ דיום שני הוי רק ספק אם היום קודש או חול. א"כ א"ש הא דאמר רב אסי כל אחת ואחת יוצא ואוכלה למחר ולא אמרינן מגו דאתקצאי ביה"ש דהוי ספיקא דאורייתא ביום ראשון. אפ"ה לא אתקצאי ליום מחר. דממ"נ אם היום חול לא בעי הכנה ולא מתסר משום הקצאה של בה"ש דביום חול אינו אסור אלא בשעת הקצאה ואם אתמול חול לא אתקצאי כלל כמו ביצה שנולדה בזה מותרת בזה. אך זה אינו דהא אנן אמרינן דרבי יוחנן וריש לקיש בפלוגתא דרב ורב אסי דהפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים דרב אמר כל אחת יוצא בה ואוכלה לאלתר. ורב אסי אמר כל אחת יוצא ואוכלה למחר דס"ל לכולי יומא אתקצאי כרבי יוחנן. ורב אסי ס"ל בביצה (דף ד') שני יו"ט של גליות ביצה שנולדה בזה אסורה בזה. דרב אסי ספוקי מספקא לי' אי קדושה אחת היא ועביד לחומרא:

אמנם אפשר לומר דהא דקאמר הפריש שבעה אחרוגים לשבעה ימים ע"כ מיירו בזמן הבית דלולב הי' נוטל ג"כ בשבת. ובארץ ישראל הוי רק יום אחד והשני חול. א"כ אפילו אתרוג של יו"ט ראשון מותר לאכול למחר אע"ג דאתקצאי בין השמשות של יום ראשון משום ספיקא דאורייתא מכל מקום כיון דיום שני הוי יום חול לית בי' איסור משום מוקצה כמ"ש הר"ן דביום של חול אינו אסור אלא בשעת הקצאה ומיירי ביום טוב א' שלא חל בע"ש דשבת ויו"ט כקדושה אחת דביצה שנולדה בזה אסורה בזה]:

ידידו דורש שלומו ברוך מרדכי ליבשיץ פה וואלקאוויסק יע"א

סליק חלק אורח חיים

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה