ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
אורח חיים · סימן מ
נשאלתי בימי חרפי לפרש דברי התוס' ביומא (דף נ') ד"ה תמורת חטאת היא ותמורה למיתה אזלא. ולא מצי לשנויי דרבי שמעון היא דלית לי' מיתה בחטאת שותפות דמכל מקום רעיה אית לי'. והוא תמוה מאד. דהא רבי שמעון דס"ל דפר יוה"כ דשותפין הוי א"כ אינו עושה תמורה כלל דשותפין אינו עושין תמורה והיכי קתני שהזבח עושה תמורה אי נימא דזבח דפר הוי. וע"כ דמתניתין אתיא כרבי מאיר דפר כהן גדול דיחיד הוי ועושה תמורה דכהנים מקופיא מכפרי. ע"כ דחי הש"ס דאי ס"ד דפרו דתמורה דפר שבת וטומאה לא דחי הא בחול מקרב קרבה הא תמורת חטאת היא ותמורת חטאת למיתה אזלא:
[ולענ"ד נראה לפרש כונתם דאפי' לרבי שמעון דס"ל דפר יוה"כ דשותפין הוי אע"ג דאינו באה משל שותפין רק מגזא דאהרן דרחמנא אפקרי' לגזא דאהרן לגבי אחיו הכהנים כדמסיק (דף נ"א). וע"כ ס"ל לרבי שמעון פר יוה"כ שאבד והפריש אחר תחתיו. ירעה עד שיסתאב שאין קרבן שותפות מתה וחמש חטאות מתות ביחיד גמירי. מכל מקום מודי רבי שמעון אם אחר שנתכפר באחר ונמצא פרו של כה"ג. או הפר הנמצא של כהן גדול לבדו ולא של שותפות דרחמנא לא אפקרי' לגזא דאהרן אלא לגבי כפרה דיתכפרו בו אחיו הכהנים. וכיון דבשעת כפרה הוי עליו שם שותפות על הקרבן שנאבד ע"כ לא אזיל למיתה. אבל לאחר שנתכפר באחר ונמצא הפר הוי הפר דאהרן לחודי ולא של שותפות א"כ הוי קרבן יחיד ועושה תמורה. א"כ לפ"ז מקשי התוס' דליכא לשנויי דרבי שמעון היא דלית לי' מיתה בחטאת השותפות. ובפר יוה"כ שנאבד והפריש אחר לאו למיתה אזיל. ומיירי שנמצא אחר כפרה דאי הוי הפר הנמצא דאהרן לחודי והוי קרבן יחיד ועושה תמורה. וקאמר חומר בזבח מבתמורה שהזבח נוהג ביחיד ובציבור ודוחה השבת ואת הטומאה מיירי בכרו של אהרן ועושה תמורה אם נאבד ונמצא אחר כפרה שעושה תמורה. מה שאינו כן בתמורה שבת וטומאה לא דחיה הא בחול מקרב קרבה. (וכה"ג הקשו התוס' (דף נ"א) ד"ה ונוקמי בפסח. תימא לי לוקמי בפסח ראשון. ונימא דהכי קאמר חומר בזבח שיש זבח אחד ששייך כל הנו מילי דקא חשיב דנוהג ביחיד כבציבור ודוחה שבת וטומאה. ועושה תמורה אם לא קירב בזמנו דהוי לי' מותר פסח וממירין בו אפי' למ"ד אין שוחטין פסח על היחיד אם משכו בעליו את ידיהם ולא נשאר עליו אלא אחד עושה תמורה כדאמר בפסחים (דף צ"ו) דפסח בשאר ימות השנה עושה תמורה כו' עכ"ל). א"כ אכתי לא אפשיט בעיין אי פר יוה"כ לרבי מאיר עושה תמורה. דבשלמא לרבנן דסברי בפר יוה"כ שנאבד והפריש אחר תחתיו למיתה אזיל אע"ג שנמצא אחר שנתכפר הוי דפר דאהרן לחודי אפ"ה אינו עושה תמורה כיון דנדחה למיתה שוב אינו עושה תמורה כדאיתא בתמורה (דף כ"ב). שאבדה ונמצאת בעל מום אי משכפרו בעלים תמות ואינו עושה תמורה. אבל לרבי שמעון דסבר דפר יוה"כ שנאבד ונמצא אח"כ שהפריש אחר תחתיו. לא אזיל למיתה עושה תמורה דאחר שנתכפר באחר הוי דקרבן יחיד דאהרן לחודי. ע"ז תירצו דמכל מקום רעי' אית ליה כיון שפר כה"ג שנמצא אחר כפרה בעי רעי' אע"ג דעושה תמורה מ"מ תמורתו כיוצא בו דכל שבא מחמת קדושה דחויה הוי תמורתו כיוצא בו. א"כ ליכא לשנויי רבי שמעון היא דאכתי תקשי מה שאמר שאינו כן בתמורה. א"כ שבת וטומאה לא דחיה הא בחול מקרב קרבה דהא גם בחול רעי' בעי):
אך לכאורה קשה לי על תי' התוס' דמכל מקום רעי' בעי א"כ גם התמורה בעי רעיה. דזהו דוקא היכי דהוי מתחילה קדושה דחויה כמו בקידושין (דף ח') בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדישה קדושה ואינו קריבה ועושה תמורה ותמורתו כיוצא בו. או בהמה דהוי חצי' עולה וחציה שלמים דתרעה עד שתסתאב בתמורה (דף כ"ו). עושה תמורה ותמורתו כיוצא בו כמ"ש הרמב"ם (בפ"ג מה' תמורה ה' ג'). בהמה חציו עולה וחציה שלמים תמורתה כמוה וכן כל הקדש שאינה קריבה מפני תחילת הקדישה תמורתה כמוה. אבל היכי דהקדיש ואח"כ נעשה בע"מ קבוע אע"ג דהוא אינו קרב תמורתו קריבה כמ"ש התוס' בבכורות (דף ט"ז) דתמורה שלפני פדיונן קרבה עי"ש. כ"ש הכא לפמ"ש התוס' לעיל ד"ה חטאת ציבור דההיא רעי' מדרבנן הוי עי"ש. א"כ תמורת פר שנאבד קרבה אע"ג דהפר עצמו שנמצא רועה עד שמסתאב. ונראה דיש לומר דהכא גרע טפי דגזרינן אטו חטאת יחיד דנתכפר באחר דלמיתה אזיל ואינו עושה תמורה ע"כ ליכא למימר הכא בתמורה דפר של אהרן שנאבד ונמצא אחר שנתכפר תקרב אלא דירעה עד שיסתאב כמו הפר גופי':