ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
אורח חיים · סימן לט
גרסינן בברכות (דף מ"ז) אמר רבי יהושע בן לוי תשעה ועבד מצטרפין. מיתבי מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה. שחרר אין לא שחרר לא. תרי איצטריכי לי' שחרר חד ונפיק בחד. והיכי עביד הכי והאמר רב יהודא כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו. לדבר מצוה שאני. ופריך מצוה הבאה בעבירה היא. מצוה דרבים שאני. והר"ן בגיטין (דף ל"ח) כתב הא דמשחרר עבדו עובר בעשה לאו עשה גמורה היא. דאי עשה גמורה הוא היכי דחינן עשה שבתורה משום האי מצוה. ויש מתרצים שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתב בעכו"ם לא תחנם. וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו עביד אלא לצורך עצמו. והוי לי' כנותן דמי עצמו עכ"ל. והוא תמוה כמו שתמה הב"י ביו"ד (סי' רס"ז) והמ"א באו"ח (סי' צ' ס"ק למד). דא"כ מאי פריך הכא והא מצוה הבאה בעבירה דלדידהו משום מצוה דהוי לצורך עצמו ליכא עבירה כלל. דלאו משום חנינה דידי' עביד ע"ש. [ואין לומר בזה דע"כ דברי היש מתרצים לא אתי' אליבא דרבי מאיר בע"ז (דף כ') דאמר הא דכתיב גבי נבלה לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי. אחד גר ואחד עכו"ם בין בנתינה ובין במכירה וס"ל לר"מ דמותר ליתן מתנת חנם לעכו"ם. א"כ על כרחך דלא הוי טעמא דלעולם בהם תעבודו משום שאסור ליתן מתנת חנם. א"כ הוי סוגיא דברכות דפריך והא מצוה הבאה בעבירה אתי' אליבא דרבי מאיר דע"כ דהאי עשה דלעולם בהן תעבודו לאו עשה גמורה דדחינן משום תפלה כמ"ש הר"ן. והכא בגיטין דלא פריך והא מצוה הבאה בעבירה היא רק משני מצוה שאני. יש לומר דאזלא אליבא דרבי יהודה דס"ל אסור ליתן מתנת חנם לעכו"ם. א"כ יש לומר דעשה לעולם בהם תעבודו הוא משום דאסור ליתן מתנת חנם. וכיון דשחרר בשביל מצוה ולאו משום חנינה דידהו רק לצורך עצמו שפיר דמי. דזה אינו אפי' לרבי יהודא לא אתי' שפיר דהא לכ"ע מותר ליתן מתנת חנם לגר תושב ומקרא מלא לגר אשר בשעריך תתננו. וכ"ש לעבד כנעני דחייב במצות שהאשה חייבת. ובגיטין (דף י"ב) אמרינן מאן דמרחם אבני חרי מרחם נמי אעבדא. ובפרק השולח (גיטין דף ל"ז) כשם שמצוה לפדות בני חורין כך מצוה לפדות העבדים. והיאך קאמרי דאסור לשחרר העבד משום שאסור ליתן מתנת חנם. וע"כ כוונתם דהאי דלעולם בהם תעבודו הוא דוקא בחנם. דהתורה אסרה לשחרר בחנם. כעין שאסרה לעכו"ם מתנת חנם ה"נ בעבדים אסר רחמנא לשחררו בחנם. אבל שארי מתנת חנם שרי ליתן להם גם מצוה איכא. ומצווין להחיותו דלא גרע מגר תושב. א"כ אפי' לרבי מאיר דס"ל דשרי כה (ח"א) ליתן מתנת חנם לעכו"ם אפ"ה לשחרר עבד אסר רחמנא בחנם ליתן להם מתנה זו לשחררו בחנם. שוב מצאתי בחידושי רשב"א בגיטין (ל"ח) דהביא זה בשם הרמב"ן ז"ל. והקשה עליו הרשב"א בזה דהא לגר תושב מותר ליתן מת"ח וכ"ש לעבד כנעני שתייב במצות ע"ש. ולענ"ד כוונת דברי הרמב"ן והי"מ כמ"ש]:
וראיתי באחרונים שכתבו ליישב דברי הי"מ דתליא בפלוגתא דב"ב (דף י"ג) טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו. רשב"ג אומר אין שומעין לו. ומאי טעמא דרשב"ג משום דאמר אי בדמי לית לי דמי למיתן. ואי במתנה לא ניחא לי דכתיב ושונא מתנות יחיה. והסמ"ע בחו"מ (סי' קע"א ס"ק כ"ד) כתב דטעמא דת"ק בהא. כיון דחברו נותן לו המותר משום טובת עצמו דניחא לי' בחלוקה לא קאי קרא דשונא מתנות ע"ז ע"ש. א"כ טעמא דיש מתרצים כיון דהא דמשחררו לאו משום חנינה דידהו רק לצורך עצמו לא הוי מתנה וחנינה. אתיא כת"ק דרשב"ג דס"ל דכה"ג לא נחשב למתנה. אבל לרשב"ג דס"ל אפי' בכה"ג נחשב למתנה א"כ אפי' דהוא עושה לצורך עצמו אסור. א"כ הסוגיא דברכות קאי אליבא דרשב"ג ע"כ פריך והא מצוה הבאה בעבירה וסוגיא דגיטין אתיא אליבא דת"ק דרשב"ג. ולענ"ד נראה כי אין הדמיון עולה יפה. דאפי' לרשב"ג אתיא שפיר סברת היש מתרצים. דדוקא התם לגבי מקבל מתנה ס"ל לרשב"ג אע"ג דהנותן מכוין לצורך עצמו. מכל מקום יכול המקבל לומר כיון דאני איני נותן דמים ובחנם באה אלי לא ניחא לי במתנה. והוא בכלל שונא מתנות. אבל הכא דעיקר האיסור להרב שלא ליתן השחרור במתנת חנם להעבד. א"כ היכי שעושה לצורך עצמו ולא לצורך העבד. אע"ג דממילא אתיא להעבד חנינה הוי כמכרו לו דמקבל דמים מעבד דשרי. ה"נ מקבל הנאה ממנו שמקיים המצוה הוי כנותן דמי עצמו. אפילו רשב"ג מודה דאין איסור לשחררו היכי דמקבל הנאה מהמצוה דהוי כמכרו לו דנותן דמי עצמו דשרי. אע"ג דלגבי העבד מקרי מתנה אבל גבי רבו לא מחשב שמשחררו בחנם. א"כ אכתי לא מצאנו מזור לדברי הי"מ והרמב"ן:
והנה מקודם שנבוא ליישב דברי הרמב"ן והי"מ נעמוד לחקור על שינוי הסוגיות בגיטין (דף ל"ח) אמר רב יהודא אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו מיתבי מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה מצוה שאני. ולא פריך והא מצוה הבאה בעבירה. ובברכות פריך והא מצוה הבאה בעבירה על הא דמשני מצוה שאני. ומשני מצוה דרבים שאני. גם דבגיטין פריך התם ודלמא רבי אליעזר סבר לה כמאן דאמר רשות. ומשני לא ס"ד דתניא בהדיא רבי אליעזר אומר חובה. ובברכות לא פריך הש"ס ודלמא רבי אליעזר סבר כמ"ד רשות:
וראיתי בתשו' נודע ביהודא קמא (בסוף ספרו) הביא בשם חתנו ליישב בזה. דבגיטין איתא אמר רב יהודא אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה. ובברכות לא מייתי רק אמר רב יהודא כל המשחרר עבדו עובר בעשה. דבסוכה (דף ל"א) אמרינן לולב הגזול פסול בין ביו"ט ראשון ובין ביו"ט שני מאי טעמא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ואח"כ מייתי הש"ס אמר רב יצחק בר נחמני אמר שמואל לא שנו אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. וכתבו התוס' הכא שהוא מדרבנן לא חייש שמואל למצוה הבאה בעבירה. א"כ בגיטין דמייתי דאמר רב יהודא אמר שמואל המשחרר עבדו עובר בעשה דפריך עלה מרבי אליעזר ששחרר עבדו והשלימו לעשרה משום דמצוה שאני. לא פריך והא מצוה הבאה בעבירה משום דשמואל לא חייש למצוה הבאה בעבירה בדרבנן והכא הוי תפלה דרבנן. אבל בברכות איתא רק אמר רב יהודא כל המשחרר עבדו עובר בעשה א"כ כאשר פריך מהא דר"א ששחררו עבדו והשלימו לעשרה מצוה שאני פריך והא מצוה הבאה בעבירה. דרב יהודא חייש למצוה הבאה בעבירה אפי' בדרבנן כדמוכח בר"ה (דף כ"ח) דאמר רב יהודא תקע בשופר של שלמים לא יצא. אע"ג דבשלמים ליכא מעילה מ"מ איסורא דרבנן איכא ע"כ לא יצא דחייש למצוה הבאה בעבירה אפי' עבירה דרבנן במצוה דאורייתא ה"נ חייש במצוה דרבנן לעבירה דאורייתא וקלסיה הרב הגאון הנודע ביהודא בזה ע"ש:
ואני תמה על הגאון נודע ביהודא בזה. כי דברים תמוהים המה. והוא קלסיה בזה. דהא דלא חייש שמואל ביו"ט שני בלולב הגזול למצוה הבאה בעבירה דהוי מצוה דרבנן לא חיישינן למצוה הבאה בעבירה. היינו היכי שכבר נעשית העבירה דכבר גזל הלולב מכבר אפ"ה ביו"ט שני יכול לצאת בזה כיון דהוי מצוה דרבנן. אבל היכי יכול לעשות לכתחילה עבירה דאורייתא כדי לעשות מצוה דרבנן. ואפי' עבירה דרבנן כדי לקיים מצוה דאורייתא אסור. כדאיתא בר"ה (דף ל"ב) שופר של ר"ה אין עולין באילן ואין רוכבין ע"ג בהמה כו'. ואין מביאין סכין של מילה בשבת אפי' היכי דליכא רק איסור דרבנן כדאיתא בשבת (דף ק"ל) ובפסחים (דף צ"ב). א"כ היכי שחרר רבי אליעזר עבדו להשלימו לעשרה דמצוה שאני. דהא הוי מצוה הבאה בעבירה לעבור לכתחילה עבירה דאיסור עשה כדי לקיים תפלה דרבנן כמו דפריך בברכות והא מצוה הבאה בעבירה. ותקשי גם לשמואל דלא חייש במצוה דרבנן למצוה הבאה בעבירה. ועוד אכתי אינו מיושב מה דבברכות לא פריך ודלמא רבי אליעזר סבר לה כמ"ד רשות. כמו דפריך בגיטין:
עוד קשה בסוגיא דברכות. הא דפריך והיכי עביד הכי והאמר רב יהודא המשחרר עבדו עובר בעשה בתר דמשני תרי הוי שחרר חד ונפיק בחד. דבלא"ה קשי' היכי עביד הכי הא עובר בעשה. וגם בגיטין פריך על רב יהודא דאמר המשחרר עבדו עובר בעשה מהא דרבי אליעזר ששחרר עבדו וראיתי באחרונים שהרגישו בזה. וכתבו ליישב ע"פ דברי הרשב"א בחידושיו (דף ג') הא דכופין רבו בחציו עבד וחציו ב"ח שעושה אותו ב"ח וכי אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חברך דהרב עובר בעשה. משום כיון דהוא חציו בן חורין לית בהו משום לעולם בהם תעבודו משום צד חירות שבו. וההיא אמתא דהוי עבדי אינשי איסורא (בגיטין דף ל"ח) משום שהרבים היו נכשלים בה התירו לשחררה וכפוהו ע"ש. דא"כ קשה אמאי פריך על רבי אליעזר ששחרר עבדו להשלים לעשרה היכי עביד הכי הא המשחרר עבדו עובר בעשה דלמא הי' חציו עבד וחציו בן חורין דליכא בזה משום לעולם בהן תעבודו:
ואין לומר דא"כ תקשי מאי איריא דשחררו השתא כדי להשלימו עשרה דבלא"ה כיון שהי' חציו בן חורין וחציו עבד ע"כ מחוייב הוא לשחררו כב"ש דאמר כופין את רבו ועושה אותו בן חורין דחזרו ב"ה להורות כב"ש כמבואר בגיטין (דף מ"א). דאפשר לומר דהעבד הי' קטן וחציו בן חורין דעד השתא לא היו יכולין לכופו לעשות אותו בן חורין משום דקטן אינו מצוה על פריה ורביה. ע"כ לא שחררו מקודם עד השתא שלא מצא עשרה ושחררו דתשעה וקטן מצטרפין. ע"כ פריך השתא דקאמר תרי הוי שחרר חד ונפיק בחד. א"כ היכי עביד הכי והא עובר בעשה. דליכא למימר השתא דהיה חציו ב"ח והי' קטן כמ"ש דעבד עם קטן אינו מצטרפין כמו דשני קטנים ושני עבדים אינו מצטרפין להשלים לעשרה. וע"כ שאותו עבד היה גדול וע"כ דלא היה חב"ח דא"כ הי' מקודם משחררו עוד שלא מצא עשרה בבית הכנסת. ע"כ פריך והיכי עביד הכי והא עובר בעשה. ואכתי אינו מספיק זה. דהא דכופין חב"ח וחציו עבד משום פו"ר א"כ בסריס דלאו בר אולידי אין כופין את רבו לעשות בן חורין. א"כ יש לומר דהי' ח"ע וחציו ב"ח והוי סריס דלאו בר אולידי ע"כ שחררו השתא כשלא מצא עשרה כדי להשלימו לעשרה:
[אך דברי הרשב"א בלא"ה תמוהין. דמאי פריך הש"ס בגיטין (דף ל"ח) גבי ההיא אמתא דעבדי בה אינשי איסורא אמר אביי אי לאו דאמר רב יהודא המשחרר עבדו עובר בעשה הוי כייפינן למרה ויהיב לה גיטא דחירותא. רבינא אמר כי הא מודה רב יהודא משום מלתא דאיסורא. ופריך ואביי משום מלתא דאסורה לא. והאמר רבי יצחק מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה ב"ח וכפו את רבה ועשו אותה ב"ח. ואמר רב נחמן מנהג הפקר נהגו בה. דמאי קושיא דשאני חציה שפחה וחציה בת חורין דליכא בזה משום לעולם בהם תעבודו. ע"כ כפו את רבה ועשו אותה בת חורין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר משא"כ גבי ההיא אמתא דעבדי אינשי איסורא. דהיא שפחה גמורה ואיכא איסור עשה לעולם בהם תעבודו שפיר אמר אביי משום מלתא דאיסור לא:
ולענ"ד נראה בישוב דברי הרשב"א בזה. דיש להבין מאי טעמא דרשב"א בהא דחציו בן חורין לית בזה משום לעולם בהם תעבודו. אמאי הא יום של רבו הרי מתקיים בהם תעבודו. וראיתי בקצוה"ח (סי' קע"ד) שהרגיש בזה ע"ש. ונראה ביאור דבריו דכיון דחציו בן חורין וליכא לקיומי לעולם בהם תעבודו. שיעבוד תמיד דהא יום של עצמו לעצמו משום צד חירות. ע"כ אפי' בצד עבדות ליכא בזה עשה דלעולם בהם תעבודו. כיון דאינו יכול לעבוד בו לעולם. ומצאתי בטורי אבן על חגיגה שכ"כ מעצמו. כיון דביומו של עצמו הוי לעצמו ואין רשות רבו עליו. מעתה אפי' בצד עבדות שלו אין בו עשה זו כיון דאי אפשר לקיים בו לעולם תעבודו ע"ש. ונעלם ממנו כי קדמו הרשב"א בזה:
ולפ"ז נראה לי לחלק דזה לא שייכא רק בהיה העבד של אדון אחד דקרא כתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו וגו'. והתנחלתם אותם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו. כיון שקנה אותו שיעבוד אותו תמיד כן יהי' עבודתו בו לעולם כעין שקנה אותו. והשתא דשחרר חציו וליכא לקיומי בו לעולם בהם תעבודו משום דיום של עצמו לעצמו. ע"כ אפי' בצד עבדות ליכא בו עשה דלעולם בהם תעבודו. כיון דלא הוי השתא כמו שקנה אותו לעבודתו לעולם ותמיד. אבל עבד של שני שותפין דמתחילתו קנה אותו לעבודת חציו יום אחד שיעבוד אותו. אפילו שחרר השותף השני את חלקו מכל מקום גבי שני איכא עשה דלעולם בהם תעבודו כיון דמעיקרא קנה אותו ג"כ לשותפות ולא יעבוד אותו רק יום אחד מה נפקא מיני' מה ששחרר האחר חלק חציו. דעובד לעצמו יום אחד או עובד לחברו יום. א"כ כה"ג איכא בזה איסור עשה דלעולם בהם תעבודו. כיון שקנה אותו ליום אחד כן יעבוד בו לעולם ואסור לשחררו:
וא"כ א"ש הא דפריך ואביי משום מלתא דאיסורא לא. והאמר רבי יצחק מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה ב"ח וכפו את רבה ועשה אותה בת חורין ואמר ר"נ מנהג הפקר נהגו בה דהמעשה שהיה בזמנם ידעו דהיתה שפחה חציה בת חורין וחציה שפחה משני שותפין דשחרר אחד את חלקו. דאכתי איכא איסור עשה דלעולם בהם תעבודו לרבו של אחד. ואפ"ה כפו את רבה לשחרר את חלקו משום מלתא דאיסורא שנהגו בה מנהג הפקר:
אך קשה הא דפריך הש"ס על רב יהודא מהא דרבי אליעזר ששחרר את עבדו דלמא הי' עבד שהי' חציו עבד וחציו ב"ח אשר קיבל דמי פדיונו של חציו עבד דהוי כמוכרו לו. כמו דאמרינן בגיטין אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא. דהא האי מעשה הוי קדים טובא לרבי יהודא. א"כ איכא למימר דהי' חציו עבד וחציו ב"ח דליכא עבירה בזה לשחררו כמ"ש הרשב"א:
והנראה לי בזה דבסנהדרין (דף מ"ה) אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור מאי טעמא דבעינן יד העדים תהי' בראשונה כו'. ופריך מי בעינן קרא כדכתיב כו' ואח"כ מסיק תנאי הוא. אין לו בהן יד בהן רגל אוזן ימנית אין לו טהרה עולמית רבי אליעזר אומר נותן על מקומו ויוצא. דרבי אליעזר לא בעי קרא כדכתיב. א"כ לא שייך סברת הרשב"א. כיון דחציו בן חורין וליכא לקיומי לעולם בהם תעבודו ע"כ אפילו צד עבדות ליכא בזה משום עשה בהם תעבודו. זה הוא רק למ"ד דבעינן קרא כדכתיב דלעולם בהן תעבודו. אבל למ"ד דלא בעי קרא כדכתיב א"כ אפילו בחציו עבד וחציו בן חורין איכא איסור דבהם תעבודו. א"כ לרבי אליעזר לטעמי' דלא ס"ל בעינן קרא כדכתיב לעולם בהן תעבודו. אפי' הוי חציו בן חורין איכא איסור עשה דבהם תעבודו. א"כ פריך שפיר מהא דרבי אליעזר ששחרר עבדו כיון דאיכא איסור עשה א"כ לדידי' לר"א לעולם הוי איסור עשה דלא בעי קרא כדכתיב. והא דקאמר בגיטין (דף מ"א) אמר רבינא בעבד של שני שותפין וד"ה. ולהרשב"א לפמ"ש דבזה איכא עשה דלעולם בהם תעבודו. וא"כ הדר' הקושיא איך כופין את רבו. וכי אמרינן לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. דכתב הרשב"א משום דבחציו ב"ח ליכא בזה עשה דלעולם בהם תעבודו. וא"כ דיש לומר דרבינא קאמר בעבד של שני שותפין. וכהני תנאי דלא בעי קרא כדכתיב. והא דכופין את רבו הוי משום מצוה רבה. או מטעמא אחרינא כנלע"ד לקיים דברי הרשב"א בזה]:
עוד יש לדקדק בהאי סוגיא דברכות דמשני מצוה שאני. גם לפמ"ש הר"ן דע"כ הוי טעמא דעשה דתפלה דוחה עשה דלעולם בהם תעבודו. א"כ הוי בזה כעשה דוחה ל"ת. א"כ לא שייך למפרך והא מצוה הבאה בעבירה. כיון דאמרינן דעשה זו דוחה עשה כה"ג דלעולם בהם תעבודו. כמו בעלמא היכי דעשה דוחה ל"ת לא שייך לומר הא מצוה הבאה בעבירה הוא. ואי דס"ל דלא נתנה לדחות עשה דלעולם בהם תעבודו מפני תפלה דרבנן. הוי למפרך והיכי דחינן עשה דלעולם בה"ת מפני תפלה דרבנן ולא מצוה הבאה בעבירה. אלא היכי שכבר נעשית מכבר העבירה כמו בסוכה (דף למ"ד) כמ"ש לעיל והוא דקדוק עצום:
ולענ"ד נראה ליישב כל זה ושינוי הסוגיות דגיטין מברכות. דנראה דהא דאמר רבי יהושע בן לוי תשעה ועבד מצטרפין זהו דוקא היכי דליכא ישראל בן חורין אמרנין דמצטרף לתשעה ישראלים. אבל היכי דאיכא לאהדורי אחר ישראל בן חורין ודאי דמהדרינן דטפי עדיפא דיהיו עשרה בני חורין דונקדשתי בתוך בני ישראל כתיב דלכל דבר שבקדושה לא פחות מעשרה ישראלים כדאמרינן בברכות (דף כ"א). ומצוה מן המובחר מיהא הוי דיהיו עשרה ישראלים בני חורין. רק היכי דליכא ישראלים עשרה מצרפינן גם עבד לתשעה ישראלים שלא לבטל דבר שבקדושה. והנה הא דשחרר רבי אליעזר עבדו כדי להשלימו לעשרה להתפלל בעשרה ע"כ לאו דחיובא איכא בזה אם אינו מוצא עשרה להתפלל אם לא ישחרר עבדו מחוייב לשחרר העבד. דהא אפי' טרחא דגופא לא מטריחינן להתפלל בעשרה. כדאמרינן בפסחים (דף מ"ו) וברכות (דף ט"ו). לתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין (וכתב רש"י אם הולך בדרך ובא עת ללון ולהתפלל אם יש בהכ"נ לפניו ברחוק ארבעה מילין הולך ומתפלל ולן שם). אמר רבי יוסי בר חנינא לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו אפי' מיל אינו חוזר. ובברכות (דף ח') אמר ליה רב יצחק לרב נחמן מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי. אמר לי' לא יכילנא אמר לי' לכנפי מר עשרה וליצלי אמר לי' טריחא לי מלתא כו'. א"כ אפי' טרחה דגופי' לא מטריחינן כ"ש דלא בעי למפסיד ממונא מחמת זה. וכ"ש לשחרר עבד מחמת זה. וע"כ דרבי אליעזר עשה זה ששחרר עבדו דמצות חביבין עליהם כדאמרינן בסוכה (דף מ"א). דמצוה איכא לקדש את שמו ברבים כמ"ש הרא"ש בשמעתין. דאלים מצוה זו דונקדשתי בתוך בני ישראל דהוי עשה דרבים להגיד קדיש וברכו לדחות עשה דיחיד עי"ש. אבל מדינא לא הי' מחוייב ר"א לעשות כן כיון דאפי' טרחה דגופא לא מטריחינן להתפלל בעשרה כ"ש להפסיד ממון:
וא"כ יש לומר הא דפריך השתא בתר דמשני תרי הוי איצטרכי נפיק בחד ושחרר חד. והיכי עביד הכי האמר רב יהודא המשחרר עבדו עובר בעשה. דבלא"ה לא קשי' לי' משום דאיכא למימר דרבי אליעזר סבר לה כמ"ד לעולם בהם תעבודו רשות. אבל השתא דמשני תרי אצטרכי נפיק בחד ושחרר חד. כיון דבלא"ה לא הוי מחוייב מדינא לשחרר העבד כדי להתפלל בעשרה. רק עדיפותא דרבי אליעזר דלא הוי קפיד אממונא כדי לעשות מצוה להתפלל בעשרה. א"כ כיון דגם רבי יהושע בן לוי מודה דהיכי דאיכא לאהדורי אחרי ישראלים עשרה בני חורין הוי מצוה טפי דונקדשתי בתוך בני ישראל בודאי לא הוי ר"א מקפיד לשחרר תרווייהו. וע"כ דס"ל לרבי אליעזר דלעולם בהם תעבודו חובה. ע"כ כיון דסגי בתשעה ישראל וחד עבד דמצטרפין על כן שחרר חד עבד. אבל לשחרר תרווייהו בשביל מצוה מן המובחר לא דחינן הך עשה דלעולם בהם תעבודו בשביל זה ע"כ פריך והיכי עביד לשחרר חד. והאמר רב יהודא המשחרר עבדו עובר בעשה ומשני מצוה שאני. (ודוחק לומר כי הי' עבד אחד של איש אחר. ולא הי' רבו כאן לשחררו. או דלא הי' רוצה לשחררו). וע"כ פריך שפיר והא מצוה הבאה בעבירה כיון דמדינא אינו מחוייב אפי' בטרחה דגופי' לחזור אחרי עשרה. וכ"ש להפסיד ממון מחמת זה. רק רבי אליעזר רצה לזכות במצוה ולא קפיד אהפסד ממונו. כיון דס"ל דחובה הוי לעולם בהם תעבודו. ואיכא איסור עשה היכי עביד הכי דהוי מצוה הבאה בעבירה לשחרר עבד בשביל להתפלל בעשרה. ולא דמי לכל עשה דדוחה ל"ת דנתנה לדחות דמחוייב בעשה זו. אבל הכא דליכא חיובא כולי האי להתפלל בעשרה רק רבי אליעזר לא קפיד על ממוני'. מ"מ במקום איסור עשה דלעולם בהם תעבודו אסור לעשות כן דהוי מצוה הבאה בעבירה ומשני מצוה דרבים שאני דאלים הך ונקדשתי בתוך בני ישראל. דדחי עשה דיחיד לעולם ב"ת כמ"ש הרא"ש:
וא"ש דבגיטין דלא מייתי הך דרבי יהושע בן לוי דתשעה ועבד מצטרפין ותרי איצטרכי לי' נפיק בחד ושחרר חד. ופריך מהא דרבי אליעזר דשחרר עבדו אהא דרב יהודה דמשחרר עבדו עובר בעשה ומשני מצוה שאני. וע"כ דהך עשה דתפלה אלים מהך עשה דלעולם ב"ת כמ"ש הר"ן. ואע"ג דבתפלה להתפלל בעשרה לא הוי חיובא כולי האי. דהא טרחה דגופי' לא מטריחינן וכ"ש להפסיד ממונו. אפ"ה לא קפיד ר"א על ממונו כדי לזכות במצוה זו להתפלל בעשרה. א"כ אפי' אם היו תשעה ישראלים וחד עבד כיון דמצוה טפי להיות עשרה ישראלים בני חורין לא קפיד ר"א משום הך מצוה ונקדשתי בתוך בני ישראל. ע"כ לא פריך והא מצוה הבאה בעבירה היא. רק הכא בברכות דקאמר דתרי הוי נפיק בחד ושחרר חד. וע"כ דלא שחרר תרווייהו כדי לעשות מצוה מן המובחר דודאי לא הי' קפיד על ממונא. כי גם לשחרר חד לא הי' מחוייב לעשות כן לשחרר העבד ולהפסיד ממונא. אלא דרבי אליעזר הי' רוצה לזכות במצוה דונקדשתי בתוך בני ישראל לא הוי קפיד אממונא דידי'. א"כ כיון דמצוה טפי שיהיו עשרה ישראלים גמורים הוי לשחרר תרווייהו. וע"כ כיון דתשעה ועבד מצטרפין וס"ל דלעולם בהם תעבודו חובה אינו רשאי לשחרר תרווייהו משום מצוה מן המובחר כיון דיכול לקיים ונקדשתי בתשעה ישראלים וחד עבד. ע"כ פריך דאפי' לשחרר חד היכי עביד דהוי מצוה הבאה בעבירה כיון דמצוה דתפלה ליכא חיובא אפי' בטרחה דגופי' וכ"ש בהפסד ממונו. ואיכא איסור עשה דלעולם בהם תעבודו. ומשני מצוה דרבים שאני דאלים הך ונקדשתי לדחות עשה דיחיד לקדש שמו. אבל משום מצוה מן המובחר לשחרר תרווייהו אינו רשאי לעשות כן לעשות איסור דלעולם בהם תעבודו:
ומעתה יש מקום ליישב דברי הרמב"ן והיש מתרצים שהביא הר"ן. דטעמא דשרינן לשחרר עבד בשביל מצוה תפלה דהוי דרבנן. דהטעם דאסור לשחרר עבד הוא משום חנינה דעבד ליתן מתנת חנם השחרור לעבד. וכיון דאיכא מצוה א"כ לא משום חנינה דעבד עביד רק לצורך עצמו ליכא איסורא דהוי כנותן דמי עצמו. ולפמ"ש מוכח מברכות משום מצוה מן המובחר אסור לשחרר. ולהרמב"ן וי"מ כיון דלצורך עצמו לאו משום חנינה דעבד שרי לשחרר א"כ גם משום מצוה מן המובחר שרי:
ונראה דבזה גם הרמב"ן והי"מ מודי דדוקא משום צורך מצוה שרינן לשחרר עבדו. אבל לא בשביל מצוה מן המובחר והטעם בזה דאמרינן בב"ק (דף צ"א) שורי הרגת נטיעותי קצצת. אתה אמרת לי להורגו כו' פטור. ומוקי לי' התם בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה. אי הכי מאי טעין ליה אנא בעינא למעבד מצוה כהא דתניא ושפך וכסה מי ששפך יכסה מעשה באחד ששחט ובא חברו וכסה וחייבו ר"ג ליתן עשרה זוז וכתב הרי"ף דדינא הכי עי"ש. וכ"כ הרמב"ם (בפ"ז מה' חובל ומזיק ה' י"ד) המונע חברו ממצוה משלם יו"ד זוז. ועי' בש"ך (סי' שפ"ב) בחו"מ. ובב"ק (דף ע"ח) היכי דגנב עולה שהפריש שור. (אליבא דר"ש דקדשים שחייב באחריותן חייב). פטר נפשי' בכבש לרבנן ובעולת העוף לראב"י ולא מצי אמר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר א"כ חזינן משום מצוה מן המובחר א"צ לשלם כלל. ומשום מצוה צריך לשלם עשרה זוז. א"כ דזהו ודאי פשיטא דאסור לשחרר העבד בנותן פחות מדמיו דמותר הדמים ששוה העבד הוי כנותן לו מתנת תנם. ואפי' להרמב"ן וי"מ אסור לשחרר בפחות מדמיו. ומשום מצוה שרינן לשחררו משום דלאו משום חנינה דעבד הוא רק לצורך עצמו אע"ג דמצוה שויא רק עשרה זהובים משום דיכול לומר לדידי שוויא כל דמי העבד דכל חפציך לא ישוו בה. רק היכי שבטלו ממצוה לא חייבו חכמים רק עשרה זהובים או כפי שיראו הדיינים. אבל משום מצוה מן המובחר דאם בטלו א"צ לשלם כלל. לא מקרי שווי ממון כלל אסור לשחרר העבד בשביל זה. דלא מסתבר לומר להרמב"ן והי"מ דמשום הנאה פורתא בעלמא שרינן לשחרר עבד וההנאה שווי' רק פרוטה נימא דהוי לצורך עצמו ושרי לשחרר. רק במצוה שרי לשחרר עבד דהוי כנותן דמי עצמו כמ"ש הרמב"ן וי"מ:
וא"כ א"ש בברכות דפריך והא מצוה הבאה בעבירה לפמ"ש הוא לפי מה דמשני דתרי הוי נפיק בחד ושחרר חד. ומשום מצוה מן המובחר לא שרינן לשחרר עבד בשביל זה. א"כ גם דשחרר חד כיון דמצוה דתפלה להתפלל בעשרה ליכא חיובא כולי האי דאפי' טרחא דגופא לא חייבו לחזור לאחוריו מיל כמ"ש. א"כ אפי' דלא הוי שם עשרה היכי שרי לשחרר עבד ולהצטרף לעשרה דהוא דמי למצוה מן המובחר דלא שרינן לשחררו אע"ג דמכוון להנאתו לא מקרי שווי ממון. וע"ז משני מצוה דרבים שאני כמ"ש: