אור ברסלב
ברית יעקב חלק א אורח חיים › סימן לא

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

אורח חיים · סימן לא

סימן ל

וראיתי בתשו' נודע ביהודא באו"ח (סי' ל"ו) שהקשה בהאי סוגיא במה פליגי רבי וראב"ש. בהא דנשכו נחש כו' וגוזזין לו את הכרישין וא"צ לעשר. רבי אליעזר ב"ר שמעון אומר לא יאכל עד שיעשר. ודחינו שבות הפרשה דשבת שלא יאכל טבל דרבנן. ורבי סובר דלא דחינן הפרשה בשבת דהוי שבות מפני איסור טבל דרבנן. למה לי כולי האי. יכניסו דרך גגות וקרפיפות כרישין הללו, ופטורין מן המעשרות וליכא אפי' איסור דרבנן. ואף לדעת רש"י בפסחים (דף ט') במכניסו דרך גנות וקרפיפות אסור באכילת קבע מדרבנן. הא אכילה זו שאוכל לרפואה לנשיכת הנחש לא מקרי קבע. בשלמא בהא דפליגי ת"ק ובן תימא אי מאכילין אותו טבל או תרומה לא קשי' יכניסו הטבל דרך גגין וקרפיפות. ולא יהי' בו איסור טבל דאורייתא ואפי' איסור דרבנן ליכא לדעת רש"י כיון שהוא לרפואה. דיש לומר דמיירי דכבר הוכנס הטבל דרך שערים שכבר נתחייב במעשר מן התורה דלא ידעו מאתמול שיצטרכו לזה לרפואה. אבל הכא בפלוגתא דרבי וראב"ש דמיירי במחובר דגוזזין לו הכרישין בשבת וא"צ לעשר דברי רבי וראב"ש אומר לא יאכל עד שיעשר. תקשי יכניסו דרך גנות וקרפיפות ולא בעי לעשר כלל ולא יעשה שום איסור כלל מה שאוכל לרפואה. ותירץ הנו"ב משום דמיירי בשבת ואמרינן בביצה (דף ל"ה) דאמר רב נחמן לימוד ערוך הוא בידינו שהשבת קובעת בין דבר שנגמרה מלאכתו בין דבר שלא נגמרה מלאכתו א"כ הכרישין שגזזו היום אע"ג דלא נגמרה מלאכתן אפ"ה שבת קובעת למעשר ואסור לאכול אפי' ארעי. ורבי יוחנן דאמר התם שגם שבת אינה קובעת למעשר אלא בדבר שנגמרה מלאכתו איכא לאוקמי פלוגתא דרבי ורבי אלעזר בן שמעון בפלוגתא דהילל ורבנן. דהילל ס"ל דשבת קובעת אפילו בשלא נגמרה מלאכתו ורבנן פליגי עליו. א"כ יש לומר דרבי ס"ל כרבנן דשבת אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. וכרישין שגזזו היום בודאי לא גמר מלאכתן בשבת לכך א"צ לעשר. וראב"ש ס"ל כהילל דשבת קובעת אפי' בשלא נגמרה מלאכתו לכך לא יאכל עד שיעשר ע"ש:

ולענ"ד זה אינו. דהא במעשרות (פ"א מ' ה') איזה גורן למעשרות כו' ירק הנאגד משיאגד. אם אינו אוגד עד שימלא את הכלי ואם אינו ממלא את הכלי עד שילקט כל צרכו. בד"א במוליך לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהן ארעי עד שיגיע לביתו. והטעם דבמוליך לשוק שמא ימצא לוקחים והמקח קובעת למעשר. וא"כ כשמלקט הירק כל צרכו הוי גמר מלאכתו. ושבת קובעת למעשר לכ"ע. א"כ כרישין שגזזו היום כיון שמלקט כל צרכו נגמרה מלאכתו למעשר והוי גמר מלאכה ושבת קובעת לכ"ע. ועוד נראה כיון דהא דשבת קובעת למעשר הוא משום דכתיב וקראת לשבת עונג ע"כ אפי' אכילת ארעי מקרי קבע א"כ כל זה שאוכל לשם תאוה ושביעה. אבל הכא דכרישין שגזזו בשבת אסורין לבריא משום מוקצה ואוכל רק משום רפואה לחולי שיש בו סכנה לא מקרי זה אכילת קבע משום שבת. כיון דאינו אוכל משום עונג רק לרפואה אפי' שבת אינה קובעת. א"כ קשה במאי פליגי רבי וראב"ש במה שגוזזין מן המחובר הכרישין אי צריך לעשר או לא. יכניסו דרך גגות וקרפיפות דלא הוי איסור כלל. ועוד כיון דכרישין שגזזו היום לא נגמרה מלאכתן א"כ אפי' יכניסו לבית דרך שער אינו נקבע למעשרות. דגם בית וחצר אינו קובעת עד שנגמר מלאכתו. אבל האמת דכרישין שגוזז כל צרכו נגמר מלאכתן מקרי כירק כמ"ש. ותקשי יכניסו דרך גגות:

והנראה לי בזה דאפשר לומר דפלוגתייהו דרבי וראב"ש מיירי דכרישין עומד בחצר וחצר קובעת וכי תלשא חזיא פני חצר. וכה"ג משני הש"ס בבבא מציעא (דף פ"ח) ובמעשרות (פ"ג מ' ח'). תאנה העומדת בחצר אוכל אחת ופטור ואם צירף חייב. א"כ מיד שתולשין הכרישין נקבעים למעשר דחצר קובעת. ואין לומר דוקא תאנה העומדת בחצר חצר קובע למעשר. אבל זרעים מבטלין מתורת חצר כדאמרינן בעירובין (דף כ"ד). דהא נזרע מיעוט חצר לכ"ע אינו מבטל מתורת חצר. ועוד הרמב"ם (בפ"ד מה' מעשר ה' י"ד) כתב אפי' בנזרע רובא של חצר לענין מעשר אינו מבטל מתורת חצר וקובע למעשר ועי' שם בראב"ד וכסף משנה ע"ש:

ובזה יש ליישב מאי דקשי' לן בסוגיא דבמאי פליגי רבי ורבי אליעזר ב"ר שמעון בנשכו נחש דגוזזין לו הכרישין וא"צ לעשר. וראב"ש לא יאכל עד שיעשר. דהא בפ"א דפיאה (מ' ו') נותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח. וכן איתא בב"ק (דף כ"ח) המפקיר כרמו והשכים בבוקר ובצרו חייב בפרט ועוללות כו' ופטור מן המעשרות. לפקרינהו הני כרישין ויהי' פטור מן המעשרות ולא יעשה שום איסור כלל. דבשלמא בברייתא דבן תימא ות"ק אי מאכילין אותו טבל או תרומה ליכא לאקשויי דליפקרינהו ויהי' פטור מתרומה ומעשרות משום דמיירי אחר מירוח דאחר מירוח אינו מועיל ההפקר לפטרו מן המעשרות כמ"ש הר"ש והרע"ב וכ"כ הר"ש (בפ"ג דמעשר שני) ע"ש. אבל הכא בפלוגתא דרבי וראב"ש דגוזזין לו הכרישין מן המחובר תקשי ניפקרינהו מקודם ויהי' פטור מן המעשרות. [ומדברי הרמב"ם (פ"ג מה' מעשר ה' כ') שכתב ואם גמרו אעפ"י שלא נקבעו למעשר לא יפקיר ולא יאכיל לבהמה וחיה ולעופות אכילת קבע עד שיעשר. נראה דהיינו אחר שימרח אסור לכתחילה להפקיר ולהאכיל לבהמה ולחיה ולעוף אבל בדיעבד אם עבר והפקיר יש לומר ההפקר פטור מן המעשרות ודלא כהר"ש והרע"ב. ולכאורה יש להביא ראי' להר"ש והרע"ב דאחר מירוח וגמר מלאכתן לא מהני ההפקר. מדקאמר בסוכה (דף ל"ה) דמאי הא לא חזי לי' מגו דאי מפקיר נכסי' וחזי השתא נמי לכם קרינן. ולא קאמר מגו דאי בעי מפקיר להאתרוג גופא והוי הפקר פטור מן המעשרות ואפילו אם זכה בו אח"כ פטור מן המעשרות השתא נמי לכם קרינן, וע"כ דאחר מירוח וגמר מלאכה לא מהני ההפקר כלל לפטרו מן המעשרות. אך זה אינו ראי' כלל. דהרמב"ם לא קאמר דבדיעבד מהני ההפקר רק קודם שנקבעו למעשר בששה דברים שקובעין למעשר אלא אחר מירוח וגמר מלאכתו מהני ההפקר בדיעבד. אבל אחר שנקבע למעשר שהכניס לבית וחצר אינו מועיל הפקר לפטרו מן המעשרות. והתם כבר הוקבע למעשר:

אך יש ראי' מב"ב (דף פ"א) הקונה אילן אחד בתוך של חברו מביא ואינו קורא ופריך וליחוש דלמא לאו ביכורים נינהו וקא מעייל חולין בעזרה דמקדיש להו. והא בעי מיכלינהו דפריק להו ודלמא לאו ביכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומה ומעשר. (ונמצא אוכל טבלים כמ"ש ברשב"ם). דהא הקדש פטור מן המעשרות כמו הפקר דכתיב דגנך ולא של הקדש והפקר. א"כ מאי פריך ודלמא לאו בכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומה ומעשר. הא כיון דאקדישנה מעיקרא. א"כ הקדש פטור מן המעשרות והכא כיון דנגמר הפרי דבהבאה בעינן פרי ראוי להביא ביכורים כמ"ש הרע"ב והתוס' יו"ט בפ"ג דביכורים. ואפי' לא נקבע למעשר. א"כ מאי פריך ודלמא לאו בכורים נינהו כיון דהקדשונהו פטור מן המעשרות. וע"כ דאחר מירוח אינו פוטר הקדש מן המעשרות והוא כדאיתא בפ"ד דפאה (מ' ח') משבאו לעונת המעשרות ופדאן חייב ועונת המעשרות הוא מירוח, וע"כ דאין הקדש פוטר אחר מירוח מן המעשרות אם יפדה אח"כ ה"נ הפקר]:

והנה הרמב"ם (פ"א מה' זכי' ה' ד') כתב הפורס מצודה בשדה חברו וצד בו חיה ועוף אעפ"י שאין רשות לעשות דבר זה קנה. ואם הי' עומד בעל שדה בתוך שדהו ואמר זכתה לי שדה קנה בעל השדה ואין לבעל המצודה כלום. והרב המגיד כתב דטעמו לפי שזה שפרס מצודה בשדה חברו שלא ברשות לא תקנו חכמים שיהי' בהן גזל מפני דרכי שלום. תדע לך שהרי אמרו (בגיטין דף ס') באוזלי ואוהרי כ"ע לא פליגי שיש להן תוך הלוקח משם הוא גזלן. ואם ברשות חברו ודאי כליו של אדם ברשות חברו לא קנה וק"ו מכליו של לוקח ברשות מוכר אעפ"י שיש דעת אחרת מקנה דלא קנה. אלא ודאי בפורס שלא ברשות אפי' יש למצודה תוך קנה בעל הקרקע. אם היא חצר המשתמרת קנה לאלתר ואם אינה משתמרת בעומד בצד שדהו ע"ש. ועי' בקצוה"ח (סי' רע"ד) דכיון דשלא ברשות חברו הניח שם כליו לא מקרי הפסקה לבעל החצר שלא יקנה. ולא דמי לכליו של מוכר ברשות לוקח דמספקא לי' משום דמוכר רוצה למכור מבטל הכלי אצל רשות. אבל היכי שלא ברשות כלל ודאי לא מקרי הפסקה וקונה בעל החצר ע"ש. [ובזה ישבתי מה שכתבו התוס' בב"מ (דף ק"ב) ד"ה לא צריכי בקטן תימא דאפילו בגדול הוי מצי לאוקמי. וכגון שנתן ידו או בגדו תחת הבצים בשעה שאם רובצת עליהן ולא נתכוין לזכות בבצים עדיין. דאסור הוא אלא עשה כן כדי שלא יזכה בעל השובך בביצים אח"כ ושילת את האם ונטל עכשיו וזכה בהן עכ"ל. ולפמ"ש הה"מ אפי' נתן ידו או בגדו בחצר קברו שלא ברשות לא מקרי הפסקה לבעל החצר וקונה בעל החצר]:

וא"כ לפמ"ש יש לומר בכרישין של אחרים שנזרעים בחצר רק משום פ"נ שרי ליטלו ולאכול ממון חברו והוי כבעלי' שיכול לתרום עליו. א"כ לא קשה דליפקרינהו והפקר פטור מן המעשרות. דכיון דהכרישין של אחרים בחצר חברו. אע"ג דרחמנא אקני' ושרי לי' גזל ממון חברו מפני פיקוח נפש. מכל מקום ידו וכליו של אדם ברשות חברו שלא ברשותו לא קני לי' כלל כמ"ש הרמב"ם והה"מ. א"כ בעודו בחצר עדיין לא קנה ידו לו עדיין מה דלא הוי שלא ברשות בעל החצר ואינו יכול להפקיר מה שאינו שלו. וכי תלשי הכרישין מיד ראה פני החצר ונקבע למעשרות לכ"ע. ואפי' להרמב"ם כמ"ש אינו יכול אח"כ להפקיר כשמוציא מחצרו דכבר ראה פני החצר שנקבע למעשרות וגם אחרי גמר מלאכה אינו מועיל ההפקר להר"ש והרע"ב. א"כ לא קשה כלל דלפקרינהו. ועי' בירושלמי פ"ד דמעשרות אם קבע למעשרות פירות של חברו שלא מדעתו נטבלו למעשרות דקיי"ל כרבי יוחנן שם וכ"כ הרמב"ם (פ"ג דמעשר ה' ז') ע"ש. [ובלא"ה ג"כ יש לומר כיון דמיירי בכרישין של אחרים דרחמנא שרי' משום פ"נ. א"כ קודם שמלקט אינו יכול להפקיר דאכתי לא זכה בו עדיין ואינו שלו. ואחר שמלקט הוי נגמר מלאכתו למעשר לא מהני ההפקר לדעת הר"ש והרע"ב. ואי דיפקיר קודם שמלקט כל צרכו מכל מקום אח"כ כשמלקט המותר עד כל צרכו הוי גמר מלאכתו לא מהני הפקר לפטור ממעשרות לאחר גמר מלאכתן]:

ועפ"ז יש מקום ליישב דברי הרמב"ם (פי"ד מה' מאכלות אסורות ה' י"ז) אשר המג"א באו"ח (סי' תרי"ח) תמה עליו שהרמב"ם כתב סתם טבל ותרומה אם אי אפשר לתקן הטבל (פי' כגון שלא יהי' די בנותר) מאכילין אותו טבל שאינו קדוש כתרומה עכ"ל. ולא חילק בין מעשר ירק לפירות והא קיי"ל כרבי מחברו. ואפשר דמיירי בחול. וקשה דלמה השמיט הרמב"ם גופא הדין בשבת יש חילוק דבעציץ שאינו נקוב דהוי מדרבנן דחינן שבות הפרשת מעשרות ולא נאכילו טבל דרבנן. ובירק אפי' בשבת לא מעשרינן ונאכילו טבל:

הנה בנדה (דף מ"ז) איזהו חצר שחייבת במעשר רבי שמעון אומר איזהו חצר שהכלים נשמרים בתוכה. רבי עקיבא אומר כל שאחד פותח ואחד נועל פטורה. רבי נחמי' אומר כל שאין אדם בוש לאכול בתוכה חייבת רבי יוסי אומר כל שנכנסין לה ואין אומרים מה אתה מבקש פטורה. רבי יהודא אומר שתי חצרות זו לפנים מזו הפנימית חייבת והחיצונה פטורה. שאלו את רבי הלכה כדברי מי אמר להו כדברי כולן להחמיר. וכתבו התוס' ורש"י דמספק עביד הכא לחומרא והכא לחומרא. כיון שהי' חדא גווני קובעת למעשר שאין אוכלין מפירות הנכנסים עד שיתעשרו ולהפריש על טבל אחר עד שיהא כולה גווני. או עד שיהי' החצר נשמר בשומר קבוע ע"ש. ונראה אפי' בתרומת ירק דרבנן או בעציץ שאינו נקוב דרבנן אם יש רק חדא גוונא בחצר לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא. דהא גבי סימנין אמרי' נמי כה"ג בנדה (דף נ"ב) שתי שערות האמורות בכל מקום כדי לכוף ראשן לעיקרן דברי רבי ישמעאל רבי אליעזר אומר כדי קרוץ בציפורן. רבי עקיבא אומר כדי שיהא נוטלת בזוג אמר רב חסדא אמר מר עוקבא הלכה כדברי כולן להחמיר. וכתב רש"י דהוי להחמיר משנקרצות לא ממאנת שמא גדולה היא. ולענין חליצה עד דאיכא שיעור רבא דכולה. ובנדה (דף מ"ו) אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא חוששין שמא נשרו. והני מילי היכי דקדשה בתוך זמן ובעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאורייתא אבל מעיקרא לא. וכתב רש"י אבל הביאה סימנין אע"ג דקידושי קמאי לא הוי קידושין אלא מדרבנן לא תקנו רבנן מיאון בגדולה דלמא אתי' למאן הנבעלת לאחר שגדלה דההיא הויא אשת איש דביאה שבא עליה משגדלה מקדשה לה. ומשמע כיון שהביאה סימנין שתי שערות אפילו נקרצות אינה ממאנת אפילו היכי דלא בעיל דהוי רק קידושין דרבנן. ולא אמרינן מספק תמאן עד שיעורא רבא. וע"כ משום דגזרינן דלמא אתי למאן אחר שגדלה היכי דבטיל בשיעור זוטא דנקרצת בציפורן דהוי ספק דאורייתא א"כ ה"נ בתרומה דרבנן אפילו בחצר דאיכא חדא גוונא היינו שכל שאין בוש בתוכה לאכול או כל שנכנסין לה ואין אומרים לו מה אתה מבקש אפ"ה חצר קובעת למעשר מספק. דלמא יקילו ג"כ בטבל דאורייתא דהוי ספק דאורייתא. ובירושלמי (בפ"ג דמעשרות) במתניתין איזהו חצר שקובעת למעשרות איתא רב שמעון ב"ר אלעזר אומר משום ר"ע כל שאחד פותח ואחד נועל פטור כו' רבי זעירא ורבי אומר תרווייהו בשם רבי יוחנן הלכה כרשב"א משום ר"ע:

וא"כ קשה אמאי דחיק הגמ' לשנויי אפילו תימא רבי עד כאן לא קאמר רבי התם אלא במעשר ירק דרבנן. אבל במעשר דגן דטבל דאורייתא אפילו רבי מודה דאי שרית לי' בעציץ שאינו נקוב אתי למיכלי בעציץ שהוא נקוב. דהא אמרינן בביצה (דף י"ח) דכ"ע מיהא כלי בשבת לא. מאי טעמא אמר רבה גזרה שמא יעבירנו ד"א בר"ה. אמר ליה אביי יש לו בור בחצרו מאי איכא למימר. אמר לי' גזרה בור בחצרו אטו בור בר"ה תינח בשבת ביו"ט מאי איכא למימר גזרה יו"ט אטו שבת. וכתבו התוס' ולא הוי גזרה לגזרה דשבת ויו"ט אחת הן. ה"נ יש לומר שם טבל אחת הן. ועוד בחולין (דף ק"ד) אמרינן כה"ג אי שרית לי' לאסוקי בשר עוף וגבינה אתי לאסוקי בשר וגבינה. מתקיף לה רב ששת סוף סוף צונן כו' אלא גזרה שמא יעלה באלפס רותח. וא"כ מצינו אפי' בדרבנן גזרינן. אע"ג דבשר עוף בבשר בהמה לא מחלף ולמ"ד כל היכי דמימלך עלי' שליח לאו בר מינה הוא. ועי' תוס' שם ד"ה ומנא תימרא ע"ש. ואמאי לא נימא גם הכא לפמ"ש דמיירי דכרישין קיימא בחצר ומיירי בחצר דלית בו כל גווני רק בחדא מהנך גווני דפליגי הני תנאי בפ"ג דמעשרות אפ"ה גזרינן. והא דאין מגביהין תרומה ומעשרות בשבת ויו"ט הטעם דהוי כמתקן. ואפי' דמאי אסור להפריש בשבת ויו"ט. כיון דהוא אסור מספק לאכול והוא מפריש השתא הוי ודאי איסור דמתקן הספק שאסור לאכול בזה שמפריש השתא. א"כ יש לומר דרבי לטעמי' דאמר כדברי כולן להחמיר מספק ע"כ אמר רבי הכא דמאכילין אותו טבל וא"צ לעשר, דלא דחינן איסור ודאי דרבנן להפריש בשבת משום ספק טבל דרבנן. וראב"ש ס"ל כמו שאמרו בירושלמי דהלכה כר"ע א"כ הוי החצר דלא הוי אחד פותח ואחד נועל חייבת במעשרות. א"כ נקבע ודאי למעשרות מיד שתלשה ראה פני החצר ע"כ ס"ל כרבה דאמר דדחינן שבות דהפרשת מעשר בשבת ולא נאכילו טבל דרבנן. וגם רבי מודה בודאי טבל דחינן שבות דהפרשת מעשרות מפני ודאי טבל דרבנן והכא הוא משום דהפרשת מעשר בשבת הוי ודאי איסור דרבנן והטבל בחצר דהוי חדא גווני הוי ספק דרבנן אי הוי טבל שנקבע למעשרות או לא ואסור מספק כמ"ש לעיל. דדמי להביאה סימנים דהוי נקרצות בציפורן ושיעורא זוטא דגזרינן. [ועוד אם נימא דוקא במיאון אם הביאה שערות בשיעורא זוטא אע"ג דלא בעל דהוי קידושין מחמירין דלמא אתי למאן הנבעלת אחר שגדלה דהוי אשת איש דאורייתא. משום דשאני התם דהוי חומרא דאשת איש ע"כ מספק משנקרצת בציפורן אינה ממאנת. דאי תמאן אחר שנבעלה הוי ספק איסור אשת איש דאורייתא. אבל בספק טבל דרבנן שפיר יש לומר דאינו קובעת חצר דלא הוי בהו כל גווני שיהי' שמירה עדיפא. משום דספיקא דרבנן ולקולא. א"כ כ"ש יש לומר דרבי וראב"ש פליגי בהא דכרישין מיירי בחצר דלית בה כולהי גווני דהני תנאי דפליגי בפ"ג דמעשרות. רק מיירי בחדא גוונא א"כ במעשר ירק דאינו קובעת למעשר א"כ יכול לפקדינהו. או להכניסו דרך גגות וקרפיפות כיון דעדיין לא נתחייב במעשר. וראב"ש ס"ל כירושלמי דהלכה דאם אין אחד כותח ואתר נועל ע"כ לא יאכל עד שיעשר כיון דמיד דתלשה ראה פנו החצר וקובעת למעשר בחצר כה"ג. ע"כ אינו יכול לפקדינהו או להכניסו דרך קרפיפות דכבר נקבע למעשרות):

ונראה דע"כ לא מוקי הש"ס הכי משום דבנדה (דף מ"ז) רב פפא ורב חנינא בריה דרב איקא חד מתני הא דשאלו רבי הלכה כדברי מי אסימני בגרות דפליגי שם תנאי הלכה כדברי מי שלח להו כדברי כולן להחמיר. וחד מתני לי' הא דרבי אחצר. א"כ למאן דלא מתני הא דרבי אחצר רק אסימני בוגרות. א"כ קיי"ל בחצר הלכה כר"ע כדאמרינן בירושלמי (דפ"ג דמעשרות) דקיי"ל הלכה כר"ע מחברו. א"כ ליכא למימר דפליגי בהא רבי וראב"ש. דכרישין קיימא בחצר דאית בי' חדא גווני דאין אחד פותח ונועל דרבי לטעמי' וראב"ש ס"ל דהלכה כר"ע. ע"כ דחיק הש"ס לומר דשאני מעשר ירק דרבנן קאמר רבי דא"צ לעשר אבל במעשר דנן דהוי טבל דאורייתא אפי' בעציץ שאינו נקוב מודה רבי. אבל למאן דמתני הא דרבי אחצר וכן פסק הרמב"ם (בפ"ד דמעשרות ה' ח'). א"כ לא קשי' כלל הא דרבה תנאי היא. דרבי וראב"ש פליגי אם החצר כה"ג בחדא גוונא קובעת למעשר או לא כמ"ש. ע"כ לכ"ע אפי' במעשר ירק דחינן שבות הפרשת מעשר בשבת. ולא נאכילו טבל מעשר ירק דרבנן כרבה. ע"כ א"ש דברי הרמב"ם:

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה