אור ברסלב
ברית יעקב חלק א אורח חיים › סימן ל

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

אורח חיים · סימן ל

סימן כט

גרסינן ביומא (דף פ"ג) מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל. טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה. טבל ושביעית. שביעית. טבל ותרומה תנאי היא. דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה. בן תימא אומר תרומה ולא טבל. אמר רבה היכי דאפשר בחולין כולי עלמא לא פליגי דמתקנינן לי' ומספינן לי' כי פליגי בדלא אפשר בחולין מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה. מר סבר טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן. ומר סבר תרומה חמורה אבל טבל אפשר דמתקנינן. אפשר בחולין פשיטא לא צריכא בשבת. בשבת נמי פשיטא טלטול מדרבנן בעלמא הוא. הכא במאי עסקינן בעציץ שאינו נקוב מדרבנן. מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה. לימא תנאי היא. דתניא מי שנשכו נחש קורין לו רופא ממקום למקום ומקרעין לו את התרנגולת. וגוזזין לו את הכרישין ומאכילין אותו ואינו צריך לעשר דברי רבי. רבי אלעזר ב"ר שמעון אומר לא יאכל עד שיעשר נימא רבי אלעזר ב"ר שמעון היא ולא רבי. אפילו תימא רבי עד כאן לא קאמר רבי התם אלא לענין מעשר ירק דרבנן. אבל במעשר דגן דטבל דאורייתא אפילו רבי מודה דאי שרית לי' בעציץ שאינו נקוב אתי למיכלי' בעציץ שהוא נקוב. ואיכא למידק בהאי סוגיא הרבה. לכאורה תמוה מאי דקאמר הכא במאי עסקינן בעציץ שאינו נקוב דרבנן מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה דלמה לי' לאסוקי דמר סבר טבל חמור כו'. דהא קאי אמאי דפריך על רבה אפשר בחולין כ"ע לא פליגי כו' אפשר בחולין פשיטא. ע"ז מסיק לא צריכא בשבת ובעציץ שאינו נקוב. דבעי לאשמעינן דהטבל טבול מדרבנן. והפרשת מעשרות בשבת הוי דרבנן שידחה השבות דהפרשת מעשרות בשבת ולא יאכילוהו טבל דרבנן דאתי למשרי טבל דאורייתא כמ"ש רש"י. אבל פלוגתייהו דת"ק ובן תימא מיירי באי אפשר בחולין ופליגי בטבל דאורייתא אי טבל חמור או תרומה חמורה:

גם הא דקאמר לימא תנאי מי שנשכו נחש כו' גוזזין את הכרישין ואינו צריך לעשר דברי רבי. רבי אלעזר ב"ר שמעון אומר לא יאכל עד שיעשר נימא רבי אלעזר ב"ר שמעון היא. קשה אמאי לא קאמר הא דרבה לאו תנאי היא דפליגי בדלא אפשר בפלוגתא דת"ק ובן תימא. אי טבל חמור או תרומה חמורה. וכבר עמד בזה בחידושי מוהרש"א ע"ש:

וראיתי בתשו' נודע ביהודא קמא (ח' או"ח סי' ל"ו) שתירץ זה משום דקאמר רבי אינו צריך לעשר משמע שהברירה בידו. ואם ירצה לעשר הרשות בידו. ואין איסור בדבר אלא שאינו צריך. ואי ס"ד דבלא אפשר עסקינן ופליגי בפלוגתא דתנאי דלעיל אם תרומה חמורה או טבל חמור. ורבי סבר תרומה חמורה א"כ איך קאמר אינו צריך לעשר דמשמע דהרשות בידו. ואי ס"ל תרומה חמורה אינו רשאי לעשר דיצטרך לאכול תרומה דחמורה ע"ש. והוא דחוק דשפיר יש לומר דאינו צריך לעשר דקאמר רבי היינו דאינו חייב לעשר דוקא משום דטבל חמור מתרומה אלא מאכילין אותו טבל משום דתרומה חמורה. דהא רש"י ג"כ כתב לעיל דקאמר כי פליגי בדלא אפשר בן תימא אומר תרומה ולא טבל. דמוטב שיפרישו תרומתו ויאכילוהו כל אחד לעצמו ולא יאכילוהו טבל כמו שהוא עכ"ל. כתב לשון מוטב משמע דליכא איסור להפריש תרומתו. ולא קאמר דמחוייב להפריש תרומתו ואינו רשאי להאכילו טבל משום דלגבי פיקוח נפש כל האיסורין רחמנא שריא. אלא משום דמאכילין אותו הקל הקל. ע"כ סבר בן תימא דמוטב להפריש תרומתו ולא יאכילוהו טבל דטבל חמור. ות"ק סבר דמוטב להאכיל אותו טבל מלהפריש תרומתו דתרומה חמורה. וכן קאמר רבי הכא אינו צריך לעשר דוקא. משום דטבל חמור אלא מאכילין אותו טבל דהוא הקל לגבי תרומה דחמורה:

עוד יש לתמוה כמו שהקשה המשנה למלך (בספרו פר"ד). במאי פליגי ת"ק ובן תימא דמר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה. דלמה לא נעשה תיקון אחר וינצל מאיסור טבל ותרומה דיפריש תרומה ויערב אותה עם החולין. דליכא איסור תורה כלל. ואי משום דאין מבטלין איסור לכתחילה. הוי רק מדרבנן. ואפילו לדעת הראב"ד דאין מבטלין איסור לכתחילה הוי מדאורייתא שהביא הר"ן בפרק גיד הנשה. מכל מקום אינו אלא איסורא בעלמא. א"כ מוטב שנעבור איסור זה. משנאכיל להחולה איסור טבל או תרומה:

ומה שכתב המל"מ בזה כיון דאיסור זה שאנו מבטלין האיסור אין בו צורך להחולה כלל. ואע"ג שאנו מצילין אותו מאיסור חמור מכל מקום כיון שאין בו צורך להחולה כמו איסור טבל או תרומה דהוא צורך להחולה. אע"ג שהוא איסור קל לא ניתן לדחות. ומוטב שיעבור החולה על איסור חמור כיון שהוא בו צורך להחולה ממה שנעבור אנו על איסור כיון שאין בו צורך להחולה עכ"ד. זה אינו כדמוכח מהא דפריך הש"ס בשבת נמי פשיטא טלטול דרבנן בעלמא הוא. א"כ פשיטא דמפרישין תרומה בשבת ולא נאכילהו טבל. אע"ג דהפרשת תרומה אין בו צורך להחולה כמו גוף הטבל או תרומה אפ"ה עושין איסור הפרשת תרומה בשבת ואין מאכילין אותו טבל. וכבר סתר המל"מ בעצמו זה עי"ש. ועוד דכבר כתבו התוס' בשבת (דף ד') ובגיטין (דף מ') דהיכי דלא פשע אמרינן לאדם חטא בשביל שיזכה חברך עי"ש. ועוד נראה לי דכה"ג ליכא איסור כלל אפי' מדרבנן לבטל האיסור. דזהו דוקא באיסורין אסור לבטל האיסור לכתחילה דלא לעביד טצדקי לאכול גוף האיסור. אבל הכא שהותר להחולה האיסורין. רק דאנן עבדינן להקל על החולה שלא יאכל איסור בעין. דמצוה להאכילו הקל הקל. ברור דליכא איסור כלל בזה]:

עוד תמה המל"מ דבמאי פליגי ת"ק ובן תימא אם מאכילין אותו טבל או תרומה. הא חטה אחת פוטרת כל הכרי מן התורה דאין שיעור לתרומה. ומה שאמרו עין יפה אחת מארבעים ועין בינונית אחת מחמשים הוי רק מדרבנן. א"כ נפרוש מהטבל חטה אחת לשם תרומה. ואע"ג דיש צורך להחולה ג"כ באותה חטה. מ"מ נאכיל אותו אותה חטה אחת שאין שיעור איסור. לא מבעי' למ"ד דחצי שיעור הוי רק מדרבנן לא נאכילהו רק איסור דרבנן ולא איסור תורה ואפי' למ"ד דחצי שיעור הוי איסור דאורייתא מכל מקום איסורו קל ואין בו לאו כלל ושבועה חלה על חצי שיעור א"כ היכי ס"ד דנאכיל אותו טבל:

הר"ן בסוגיא הביא דברי הראב"ד שנשאל בזה אם היה חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת. למה לא נאמר לעכו"ם שינחור לו התרנגולת ונאכילנו נבלה שאין בו אלא איסור לאו. ולא נשחט ונדחה שבת דיש בה איסור סקילה. והראב"ד השיב בזה דשוחטין לו תרנגולת כיון דרק איסור שבת עומד לנגדו דאלו לאו איסור שבת לא היו מבקשים לו נבלה אלא שחוטה. וכיון שכן האיסור שעומד עליו ומעכבו שבה להיתר גמור לא איסור אחר לפיכך אין מתירין לו נבלה. והר"ן השיג עליו. וכתב דלגבי חולה אין איסור נבלה קל מאיסור שבת דנהי דנבלה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא בנבלה לפי שהאוכלה עובר אכל זית וזית. אבל איסור שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא דמעשה שבת מותר ומשום הכי לאוין הרבה דנבלה לא מקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת אע"ג דהוי איסור סקילה. ותמה עליו המל"מ דא"כ מאי פליג ת"ק ובן תימא אי מאכילין אותו טבל או תרומה פשיטא דמפרישין תרומה ומאכילין אותו בפני עצמה. דליכא איסור רק באותו זית דתרומה משא"כ בטבל חייב על כל זית וזית. ועוד אמאי קאמר הגמ' לבן תימא דאמר תרומה ולא טבל משום דטבל חמור דלא חזי' לכהן אבל תרומה חזיא לכהן. הא לדברי הר"ן אפי' דנימא דתרומה חמורה מאיסור טבל מאכילין אותו תרומה. משום דבתרומה לא עביד רק חד איסורא ובטבל עביד בזה כמה איסורים בריבוי לאוין דחייב על כל זית וזית:

ולי קשה עוד מהא דתניא טבל ונבלה מאכילין אותו נבילה דאע"ג דמיירי בדלא אפשר לתקוני שאינו די בנותר חולין מכל מקום יפריש מהטבל התרומה ויאכל בפני עצמה. ואע"ג דתרומה במיתה מכל מקום ריבוי לאוין דנבילה דעובר אכל זית וזית חמירא מתרומה דהוי במיתה כמ"ש הר"ן לגבי שבת:

וכתב המל"מ בזה דהר"ן אינו מפרש כפרש"י הא דקאמר רבה באפשר בחולין כ"ע לא פליגי כי פליגי בדלא אפשר. היינו בדאפשר שיש די בחולין כשיפריש התרומה ובלא אפשר שאין די בחולין אחר שיפריש התרומה אלא א"כ אוכל כולו. ומיירי רק בקב אחד דפליגי אם מתקנינן התרומה ויאכל תרומה או לא מתקנינן ויאכל טבל. אלא מיירי בשני קבין אחד של טבל ואחד של תרומה וקאמר רבה היכי דאפשר בחולין דמתקנינן ומספינן לי' היינו דיכולין להפריש דשני קבין הוא של חולה. או דהבעלים כאן מפרישין התרומה כדי שלא יעבור על איסורין הרבה של טבל דחייב על כל זית וזית משום דרבוי לאוין חמירא. אפי' היכי דלא די בנותר אחר שינטל התרומה וצריך לאכול גם התרומה שיפריש. כי פליגי בדלא אפשר היינו דקב אחד של תרומה וקב טבל הוי של איש אחר דאין הבעלים כאן להפריש תרומה מהקב של טבל. דאין בידינו לתקנו דהשתא הוי שני איסורין מטבל ותרומה שוין דעובר על כל זית וזית. בזה נחלקו ת"ק ובן תימא איזה חמור אי טבל חמור או תרומה חמורה עי"ש:

ולענ"ד אי אפשר לומר כן. דהא כתבו התוס' והרא"ש בב"ק (דף ס'). בהא דאבעי' לדוד. גדישין של ישראל דהוי מטמרי בה פלשתים. מהו להציל עצמו בממון חברו. שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חברו. אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו. דלא אבעי' לדוד אי שרי למקלינהו מפני הצלת ישראלים דמלתא דפשיטא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא שלש עבירות. אלא הכי מבעי' לי' אי שרי למקלינהו אדעתא דלפטר מתשלומין. ושלחו לי' אסור להציל עצמו בממון חברו אדעתא דליפטר עי"ש. וכן ביומא שם (דף פ"ג ע"ב) דאחזי בולמוס לרבי יהודא קפחי' לרועה ואכלי' צרפתא. א"כ כמו שיכול ליטול ממון חברו ושלא מדעתו במקום פקוח נפש. א"כ הוי כבעלים ממש על ממון חברו והוי כשלו דרחמנא אקני' לי'. א"כ יכול ג"כ להפריש תרומה בלא הבעלים כי החולה מסוכן הוי בעליו. וכמו דמותר לאכול ממון חבירו כן יכול להפריש תרומה מזה:

ועוד לפמ"ש הרמב"ם בה' תרומות (פ"ד ה' ג'). התורם שלא ברשות או היורד לתוך שדה חברו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם. ותרם אם בא בעה"ב ואמר לו כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד. וכתב שם הכ"מ (והב"י ביו"ד והט"ז סי' של"א) אע"ג דבב"מ (דף כ"ב) מוקמינן אליבא דאביי דקיי"ל כוותי' דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. בדשווי' שליח לתרום. אפ"ה סמך הרמב"ם במה שאמרו בקידושין (דף נ"ב) לא אמרו כלך אצל יפות אלא גבי תרומה משום דהוי ניחותא דמצוה שאני אמרינן מעיקרא נמי ניחא לי'. וע"כ קיי"ל דמותר ליטול טלית של חברו שלא מדעת משום כי ידע ניחא לאינש לעשות מצוה. אע"ג דקיי"ל כאביי לא מהני מה דהשתא ניחא לי'. ולא אמרינן מעיקרא נמי ניחא לי' כמ"ש התוס' בב"מ ד"ה מר זוטרא לא אכל. דאין לומר דסמך רב אשי שיתרצה מרי בר איסק כשידע דהא קיי"ל כאביי אע"ג דהשתא ניחא לי' מעיקרא לא הוי ניחא לי'. וע"כ משום ניחותא דמצוה שאני. א"כ ה"נ כיון דהוי מצוה לא תעמוד על דם רעך. וניחא לבעה"ב כשיתודע לי' ע"כ מעיקרא נמי ניחא לי' ויכול להפריש תרומה מטבלו. אע"ג שאין הבעלים כאן:

עוד קשה לי לפמ"ש התוס' בב"מ (דף פ"ח) ובמנחות (דף ל"א) בשם ר"ת דהא דאמרינן בב"מ שם. עשר תעשר תבואת זרעך ואכלת שם לפני ה'. עשר תעשר ואכלת ולא מוכר. תבואת זרעך ולא לוקח. הא דלוקח פטור ממעשרות דוקא בקונה אחר מירוח הוא דפטור מן התורה ולא הוי רק מדרבנן חיוב מעשרות אבל קונה קודם מירוח תבואת זרעך קרינן וחייב מן התורה. וא"כ הכא מיירי ע"כ בתבואה ממורח שראוי לחולה. ולא הוי הטבל רק מדרבנן אם מיירי בטבל של אחרים שלוקחין לחולה משום פקוח נפש. א"כ הוי לקוח אחרי מירוח דפטור מן התורה. א"כ אמאי ס"ל לבן תימא דתרומה ולא טבל אי מיירי בקב של טבל של אחר דאין הבעלים כאן להפריש דהא הוי לקוח דהוי הטבל מדרבנן ותרומה דאורייתא גם אמאי אמרינן טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה. כיון דהטבל הוי של איש אחר א"כ הוי לקוח דרבנן אמאי מאכילין אותו נבלה דהוי מדאורייתא ולא איסור טבל דהוי דרבנן. אך בזה יש לומר דהר"ן לא ס"ל כר"ת וס"ל כפי' ריב"ם שהובא בתוס' דדוקא קודם מירוח הוי לקוח מדרבנן. ואחר מירוח חייב מן התורה. גם הר"ן בחידושיו כתב לחלק בע"א דהא דלקוח פטור היינו כשמרחן על מנת למכור דמוכר פטור ואכלת ולא מוכר. לוקח נמי פטור דלאו תבואת זרעך הוא. אבל כשמרחן ע"מ לאכול דאתחייב גבי מוכר אפי' לוקח חייב מן התורה. ור"ת יפרש כפי' רש"י דבאפשר שהי' די בנותר ובדלא אפשר שאין די בנותר ומיירי בטבל של חולה:

ולענ"ד נראה לפרש הסוגיא ויתיישב כל מה שהקשינו בזה. לפי מאי דאמרו בירושלמי בפ"ב דכלאים ופ"ה דתרומות כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסורין. ומבואר כן ביו"ד (סי' צ"ט) בב"י בשם הרמב"ם והרשב"א דאם עבר וביטל אסור לו למבטל וכן למי שנתבטלו בשבילו משום קנסא דלמא אתי למימר לעכו"ם שיבטלנו עי"ש. ולפמ"ש התוס' בביצה (דף ו') דהא דאמרו הא דאין מבטלין איסור לכתחילה הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין. זהו דוקא דבר שעיקרו מדרבנן כגון מוקצה אבל פירות האילן אע"ג דהוי מדרבנן אין מבטלין לכתחילה דהוי עיקרו בדאורייתא שיש תרומת דגן תירוש ויצהר דהוי מן התורה עי"ש. והנה בפ"א דמעשרות כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ חייב במעשרות. ובירושלמי פ"א דמעשרות וכל מעשר הארץ מזרע הארץ לרבות זרע שום ושחלים וגרגיר או יכול שאני מרבה לוף העליון וזרע כרישין זרע בצלים כו' ת"ל מזרע הארץ ולא כל הארץ כו' ירקות מניין איסי בן יהודא אומר מעשר ירקות מדבריהם. והביאו התוס' בבכורות (דף י"ד) ד"ה ושני מינין. ועי' תוס' ע"ז (דף נ"ט) ד"ה בצר לאו היינו בצרה עי"ש. ובירושלמי דחלה (פ"ד) אימת גזרו על הכרשינין רבי יוסי אומר בימי רעבון. רבי חנינא בשם רב בימי דוד אמרין היא הדא היא הדא. א"כ כרשינין לא אוכל כלל רק כיון בימי רעבון אוכלין אותו גזרו עליהן מעשרות. א"כ יש לומר דתרומת ירק וזרעוני גינה וכ"ש כרישין דלאו אוכל הוא רק בימי רעבון לא הוי עיקרו בדאורייתא דתבואת זרעך כתיב. ודמי להא דאמרו בבכורות (דף כ"ז) תרומת ח"ל מבטלה ברוב רבה מבטל לה. וע"כ לא הוי עיקר בדאורייתא מדמבטלין אותו לכתחילה משום דתבואת הארץ בעינן ולא חו"ל. ועי' בטור ביו"ד (סי' קכ"א) שכתב בשם הרשב"א דתרומת חו"ל וחלת חו"ל אין צו עיקר מן התורה כמ"ש הב"ח שם, ועי' בב"י (סי' צ"ט) וכ"ש תרומת כרישין דלא הוי אוכל רק בשני רעבון דגזרו עליו מעשרות שרי לבטל לכתחילה. אבל טבל דרבנן מעציץ שאינו נקוב בא"י אסור לבטל לכתחילה דזה דבר שיש לו עיקרו בדאורייתא [ובריטב"א דגיטין (דף ס"ה) כתב הא דפריק בעציץ שאינו נקוב דרבנן ולא פריק במעשר שני דאילנות וירקות דהוי דרבנן משום דההוא אית לי' עיקר מן התורה אבל בעציץ שאינו נקוב אין לו עיקר מן התורה כלל. תמוה לי דמהא דיומא דקאמר אפילו תימא רבי עד כאן לא קאמר רבי אלא לענין מעשר ירק דרבנן אבל במעשר דגן דטבל דאורייתא אפילו רבי מודה, דאי שרית לי' בעציץ שאינו נקוב אתי למיכלי בעציץ שהוא נקוב. א"כ מבואר דעציץ שאינו נקוב חמור ממעשר ירק. ועציץ שאינו נקוב יש לו עיקר בדאורייתא בעציץ שהוא נקוב. אבל מעשר ירק וכ"ש כרשינין שאינו אוכל כלל רק בשני רעבון אין לו עיקר בדאורייתא דתבואת זרעך כתיב לא הוי עיקר בדאורייתא. והא דלא פריק התם במעשר שני דאילנות. לאו משום דיש לו עיקר מן התורה דא"כ מאי משני מקודם במעשר בזהמ"ז בא"י דרבנן דהא ודאי יש לו עיקר בדאורייתא. וע"כ לא קאי האי שינויא אליבא דורדאן. אלא אפילו דבר שיש לו עיקר מן התורה לא אמרינן בו כל מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. אלא כיון דהוי דרבנן שאני דזוכה לאחרים. וה"ה בעציץ נקוב דיש לו עיקר בדאורייתא שאני כיון דהוי מדרבנן זוכה לאחרים]:

וא"כ י"ל כיון דמסיק באפשר כ"ע לא פליגי דמתקנינן ומספינן לי'. כי פליגי בדלא אפשר. והא דקאמר באפשר כ"ע לא פליגי מיירי בשבת ובעציץ שאינו נקוב. ופליגי בלא אפשר מיירי ג"כ פלוגתייהו דת"ק ובן תימא בעציץ שאינו נקוב בטבל דרבנן. ע"כ מסיק הש"ס בהא דרבה הבמ"ע בעציץ שאינו נקוב מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה. דכיון דמיירי בדלא אפשר ליכא לאוקמי פלוגתייהו דת"ק ובן תימא בטבל דאורייתא. דתקשה דיפריש תרומה ואח"כ יבטלנו בחולין וינצל מאיסור תורה מטבל ותרומה. ואי דאין מבטלין איסור לכתחילה הא זה רק מדרבנן. אבל השתא דמוקי דפליגי באיסור טבל דרבנן. לא קשי' כלל דיפריש תרומה ואח"כ יבטלנו בחולין דהא מדרבנן אכתי אסור למבטל ולמי שנתבטל בשבילו הא מבטל במתכוין ואכתי הוי איסור דרבנן. ע"כ ס"ל לת"ק דעדיפא שלא יפריש הטבל ולהאכיל הטבל דרבנן משיפריש הטבל ומאכילו תרומה דרבנן. ובן תימא ס"ל דטבל חמור ומאכילין אותו תרומה ולא טבל דתרומה חזי' לכהן ע"כ יפריש התרומה ויאכילנה בפני עצמה. אבל לבטל התרומה שיפרוש בהחולין לא מהני מידי דאכתי איכא איסור תרומה דרבנן דאסור למבטל ולמי שנתבטל בשבילו א"כ יאכל בלא ביטול כלל:

ובזה מיושב שפיר מה שהקשה מוהרש"א למה לא קאמר הא דרבה לאו תנאי היא ורבי וראב"ש פליגי בפלוגתא דקמאי דת"ק ובן תימא בדלא אפשר. דהא כרשינים ותרומת ירק דלא הוי עיקרו בדאורייתא ולא דמי לפירות האילן שיש עיקר בדאורייתא דאין מבטלין לכתחילה. דכרשינין שאינו מאכל כלל וגם תרומות ירק דלא עיקר מן התורה כלל מותר לבטל לכתחילה איסור דרבנן. א"כ אי נימא דפלוגתא דרבי וראב"ש מיירי בדלא אפשר. תיקשי שיפריש תרומה ואח"כ יבטלנו. דכה"ג דשרי לבטל לכתחילה דליכא איסור כלל מותר כשיבטלנה. וע"כ דמיירי פלוגתא דרבי וראב"ש בהא דרבה אי דחינן שבות דהפרשת תרומה בשבת ולא נאכילו טבל דרבנן:

וא"ש נמי מה שהקשה המל"מ דיפריש חטה אחת דאין שיעור לתרומה ולא הוי רק חצי שיעור. דכיון דמיירי בטבל דרבנן א"כ אם יתרום פחות מכשיעור דהיינו יותר מחלק אחד מששים ה"ז תרומה ויחזור ויתרום כמו שהוא למוד. כמו שאמרו במתניתין (פ"ד דתרומות מ' ג') תרם ועלה בידו אחד מששים ה"ז תרומה ואינו צריך לתרום. עלה בידו מששים ואחד ה"ז תרומה ויחזור ויתרום כמו שהוא למוד. א"כ הוי עדיין איסור טבל דרבנן כיון דלא תרם כשיעור תרומה דבעינן אחד מששים:

ולפ"ז א"ש ג"כ דברי הר"ן שכתב דאם צריך לשחוט עבור חולה בשבת שוחטין לו ואין מאכילין אותו נבלה משום ריבוי איסורין דנבלה דחייב על כלי זית וזית ושבת הוי חד איסורא מה ששוחט בשבת. דהקשה המל"מ דא"כ מאי פליגי ת"ק ובן תימא אי מאכילין אותו טבל ולא תרומה. דפשיטא דמאכילין אותו תרומה דתרומה משיפריש הוי חד איסורא דזית תרומה ובטבל איכא ריבוי לאוין דחייב על כל זית וזית. דלא קשי' כלל דהר"ן מיירי באיסור תורה אמרינן דממעיט באיסורא עדיפא דריבוי איסורין אע"ג דהוי רק איסור לאוין חמירי טפי. אבל הכא בפלוגתא דת"ק ובן תימא דת"ק סבר דמאכילין אותו טבל ולא תרומה שאינו מפרישין התרומה להאכילו בפני עצמה משום דטבל קיל דאפשר לתקוני. ולא אמרינן ריבוי איסורין דכל זית וזית מטבל חמורה מאיסור תרומה דכיון דמיירי בטבל דרבנן בעציץ שאינו נקוב לא איכפת לת"ק בריבוי איסורין משום דתרומה חמורה דא"א לתקוני חמורה מטבל דאפשר לתקוני אפי' דהוי ריבוי איסורין אכל זית וזית. ועוד הא כבר כתבנו בתשו' (ועיין מש"כ לעיל סי' י"ט) אפי' בעבירות חלוקות דרבנן כגון שרכב על סוס בשבת חוץ לתחום לא מנגדינן לי' מכות מרדות רק פ"א. כמ"ש הרמב"ם והר"ן בכתובות (דף מ"ו) דמ"מ הוא בלא מנין עד שתצא נפשו או שיקבל עליו שלא לעשות עוד כן. א"כ באוכל טבל דרבנן אע"ג דאוכל כמה זיתים לא מנגדינן לי' מכות מרדות אלא פ"א עד שיקבל עליו שלא לעשות כי אינו חייב על כל זית וזית. ע"כ ס"ל לת"ק דתרומה חמורה דא"א לתקוני וטבל אפשר לתקוני מאכילין אותו טבל ולא תרומה:

אך עדיין קשה על הר"ן מה שהקשינו מהא דתני טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה. דאע"ג דמיירי בדלא אפשר לתקוני דאין די בנותר שצריך לאכול גם התרומה שיפריש. מ"מ יפריש התרומה ויאכילנה בפני עצמה. ואע"ג כשיפריש יהיה התרומה במיתה ונבלה בלאו. מ"מ ריבוי איסורין דנבלה דחייב אכל זית וזית חמורה מתרומה דבמיתה. והכא ע"כ איירי בטבל דאורייתא דאי בטבל דרבנן לא הוי מאכילין אותו נבלה דהוי דאורייתא ולא טבל דרבנן. ועוד קשה הכא דיפריש תרומה ויבטלנו בהחולין דינצל מאיסור טבל ונבלה. ועוד דהא יכול להפריש חטה אחת דהוי חצי שיעור ולא נאכילנו נבילה דהוי ריבוי איסורין דחייב על כל זית וזית:

ואפשר לומר בזה דהכא בטבל ונבילה מיירי בטבל של אחרים דאין הבעלים כאן להפריש דהוי תורם שאינו שלו ונבילה של עצמו דחולה. והכא ליכא למימר כיון דבמקום פיקוח נפש יכול ליטול שלא מדעתו א"כ הוי כבעלים לתרום דרחמנא אקני לי' כשלו. וכמו שיכול לאכול ממון חבירו כן יכול להפריש. כיון שיכול לאכול של עצמו אינו יכול ליטול ממון חבירו אפי' יש להחולה איסור של עצמו ומאכל היתר של אחרים אינו יכול ליטול של חבירו שלא מדעתו דאסור להציל בממון חבירו דהכא ליכא פ"נ כיון דיש לו מה לאכול במאכל של עצמו. ע"כ מאכילין נבילה ולא טבל. אבל הכא בפלוגתא דת"ק ובן תימא ליכא לפרושי דהוי בטבל של אחרים ותרומה של עצמו דא"כ תקשי כמו שהקשה המל"מ אמאי ס"ל לת"ק דמאכילין אותו טבל ולא תרומה דהא בתרומה איכא חד איסורא. ובטבל איכא ריבוי איסורין איסור גזל כיון דיש לו מאכל של עצמו ואיסור טבל. דתרומה ליכא רק איסור תרומה. ובטבל של אחרים איכא ריבוי איסורין איסור גזל ואיסור טבל וריבוי איסורין ס"ל להר"ן דחמור. ואי נימא דמיירי בתרומה וטבל של אחרים דע"כ צריך להאכילו גזל של אחרים ופליגי אי טבל חמור או תרומה חמור דהשתא הוי שני איסורין טבל ותרומה של אחרים שוין. א"כ תקשי כמ"ש כיון דממ"נ רחמנא שרי' לגבי פ"נ של גזל. א"כ הוי כדידי' יכול להפריש ג"כ עליו תרומה. א"כ אמאי מאכילין אותו טבל דהוי ריבוי איסורין על כל זית וזית יפריש התרומה ויאכילנו בפני עצמה. ואע"ג דתרומה במיתה ריבוי לאוין דטבל חמורה כמ"ש הר"ן. וע"כ מיירי פלוגתייהו בטבל דרבנן בעציץ שאינו נקוב דבזה לא שייך ריבוי איסורין כמ"ש. ויש ראי' להר"ן מסוגין דמוקי דפלוגתייהו בטבל דרבנן. [ואפשר גם המל"מ דמוקי בטבל של אחרים מיירי דהקב של תרומה הוי של עצמו. ולא קשה מה שהקשינו עליו כיון דיש לו מאכל של עצמו לא הוי בזה היתר דפ"נ ליטול של אחרים. אלא דאכתי תקשי דא"כ להר"ן במאי פליגי ת"ק ובן תימא דודאי יאכילנו תרומה של עצמו דבטבל של אחרים איכא ריבוי איסורין של גזל וטבל. ובתרומה של עצמו ליכא רק איסור תרומה לחודי וא"כ ממ"נ נידחין דברי המל"מ בזה כמ"ש]:

אך קשה לי לפמ"ש לר"ת בתוס' בב"מ (דף פ"ח) דס"ל לקוח אחר מירוח פטור דתבואת זרעך ולא לקוח. א"כ אמאי טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה דממ"נ במאי מיירי אי מיירי בטבל של עצמו א"כ אמאי מאכילין אותו נבילה יפרישו התרומה ויאכילוהו בפני עצמה. עם החולין ולא יאכילוהו נבילה דהוי ריבוי איסורין על כל זית וזית. ואי מיירי בטבל של אחרים ואין הבעלים כאן להפריש. א"כ טבל אחרי מירוח שלוקח הוי לקוח דהוי דרבנן. ואיך מאכילין אותו נבילה דהוי דאורייתא, וע"כ דר"ת לא ס"ל סברת הר"ן דריבוי איסורין עדיפא מאיסור חמור דמיתה. א"כ מיירי בטבל של עצמו. ע"כ מאכילין אותו נבילה ולא טבל. [ואולי יש לומר לר"ת מיירי בטבל קודם מירוח ומיירי בטבל של אחרים ואין הבעלים כאן ולר"ת בטבל לקות קודם מירוח מדאורייתא חייב לעשר. והוא דחוק כמ"ש לעיל כיון דראוי לחולה ודאי הוי ממורח]:

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה