ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
אורח חיים · סימן כו
בחגיגה (דף י"ז) אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה. שנאמר בחג המצות בחג השבועות בחג הסוכות מקיש חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה. ובתוס' ד"ה אף עצרת יש לה תשלומין כל שבעה. בירושלמי אמר רבי יוסי בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר כלומר מהתם משמע דיש לו תשלומין. וקשה להר"ר אלחנן תיפוק לי' בלא"ה לא היו מקריבין בראשון כיון שהי' בשבת כדמשמע בשבת בפרק במה מדליקין (דף למ"ד) דבשבת נפטר דוד. ושמא התם לית ליה הכי אלא פליג אהא עכ"ל:
והנה ז"ל הירושלמי (בחגיגה פ"ב ה' ג'). וכן היא בביצה (בפ"ב ה' ג') אמר רבי יוסי ב"ר בון. רבי שמעון בן לקיש הוי עבר קומי סידרא ושמע קצהין קרי הדין פסוקא ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' ממחרת היום ההוא. אמר מאן דמפסיק לי' כבית שמאי (דאמרי ב"ש מביאין שלמים אבל לא עולות) ומאן דקרי כולה כב"ה (דאמרי מביאין שלמים ועולות). ניחא עולות למחרת היום ההוא שלמים למחרת היום ואין שלמים באים כב"ש (דאפי' לב"ש מביאין שלמים ביו"ט). אמר רבי יוסי בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר והוא על ענין אחרת את אמרת הירושלמי ולא על עצרת שיש לו תשלומין. ומאי בעי התוס' להביא הירושלמי ולפרשו כלומר דמהתם משמע יש לו תשלומין. משום דקשה להו הא דקאמר רבי אלעזר מניין שיש לעצרת תשלומין כל שבעה. והיכי נשמע דעצרת יש לז תשלומין דפריך מנא לן מקרא. ואי משום דתני במתניתין ומודים שאם חלה להיות בשבת שיום טבוח לאמר השבת. וב"ש אמרי באם חל להיות בערב שבת שיום טבוח אחר השבת. מוכח דיש לעצרת תשלומין. א"כ הוי לרבי אלעזר לומר מקודם מניין שיש לעצרת תשלומין ואח"כ לפריך מניין שיש לעצרת תשלומין כל שבעה. ע"כ הביאו התוס' הירושלמי דמקרא ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' למחרת ביום ההוא דקאמר בירושלמי ע"כ השלמים והעולות הביאו למחרת היום ולא היום. דהא שלמים מביאין ביו"ט לכ"ע. משום דדוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר א"כ מוכח מהאי קרא דיש לעצרת תשלומין. וע"כ אמר רבי אלעזר מניין שיש לעצרת תשלומין כל שבעה שנאמר בחג המצות ובחג השבועות מקיש חג השבועות לחג המצות]:
ולכאורה קשה טובא למה דחקו התוס' לומר דירושלמי לא ס"ל כש"ס דילן דדוד מת בשבת. בפשוטו לא קשיא כלל קושית רבינו אלחנן. דאפשר לומר דדוד מת בשבת ועצרת חל ביום א' אחר השבת ע"כ לא היו יכולים להקריב ביום א' שהיו אוננין דלא נקבר עד לערב שנשתהו ולא היו יכולים להקריב הקרבנות. והא דקאמר דוד מת בעצרת היינו שבעצרת הי' דוד מת אבל המיתה היה בשבת מערב עצרת ע"כ הקריבו למחר:
והנראה לי בזה דלעיל (דף ט') פליגי רבי יוחנן ורבי אושעיא. רבי יוחנן אמר תשלומין לראשון ורבי אושעיא תשלומין זה לזה. מאי בינייהו אמר רבי זירא חגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני איכא בינייהו רבי יוחנן אמר תשלומין לראשון כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני ורבי אושעיא אמר תשלומין זה לזה אע"ג דלא חזי בראשון חזי בשני. והתוס' ד"ה תשלומין זה לזה (דף ט') כתבו וההיא דלקמן (דף י"ז) דילפינן תשלומין לחג השבועות מחג המצות כל ז' לא מסתבר למימר תשלומין זה לזה כיון דחיל גמור היא עכ"ל. ונראה היכי דהי' פשוט ביום ראשון עד חצי היום או קודם ואח"כ נעשה חגר ונתפשט ביום שני פשיטא דהוא חייב לכ"ע. אפי' למ"ד תשלומין דראשון הוי ומאן דלא חזי בראשון לא חזי בשני. הכא ודאי חייב כיון דמעיקרא חיובא רמי עליה דהי' פשוט ביום ראשון גופא עד שנעשה אח"כ חיגר באותו יום. והי' יכול להביא אז קרבנותיו ולהראות בעזרה תו לא פקע חיובו ממנו. והתוס' ד"ה כיון דלא חזי מסתפקים אם הי' פשוט ביום ראשון וחגר בשני מי אמרינן כיון דחיובו עלי' רמיא בראשון תו לא פקע מיניה אע"ג דהשתא לא חזי. או דלמא כיון דתשלומין זה לזה לא מחייב. ומיהא כיון דהשתא לאו בר חיובא הוא לא מצי מייתי לי' הואיל ואינו בביאה לא הויא בהבאה עכ"ל. משמע למ"ד דתשלומין דראשון הוי לא מספקא להו מידי דפשיטא כיון דהי' פשוט ביום ראשון ואח"כ נעשה חיגר חייב בראי' כיון דחיובא עליה רמיא תו לא פקע ממנו:
ומה שהקשה בטורי אבן על התוס' דא"כ לעיל (דף ב') דאמר הכל חייבין בראיה לאתויי חגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני הא ניחא למ"ד כולן תשלומין זה לזה אלא למ"ד כולן תשלומין דראשון הכל לאתויי מאי. דא"כ להתוס' הי' יכול לומר לאתויי פשוט ביום ראשון וחגר ביום שני עי"ש. לא קשה כלל דיש לומר משום דזה פשיטא. היכי דהי' פשוט ביום ראשון וחגר ביום שני דחיובא דרמיא עלי' לא פקע לא בעי הכל לאתויי זה. וכה"ג כתבו התוס' שם ד"ה תשלומין דראשון. ולא הוי מצי למימר לאתויי תגר בשעה ראשונה ונתפשט בשעה שני' דזה פשיטא הוא. ועוד המהרש"א כתב ומיהא שכתב התוס' כיון דהשתא לאו בר חיובא לא מצי מייתא ליה הואיל ואינו בביאה אינו בהבאה גם לרבי יוחנן פטור דאל"כ לימא הא איכא בינייהו עי"ש]. וא"כ ודאי היכי דהי' פשוט בראשון בשעה ראשונה. ואח"כ נעשה חגר ואח"כ נתפשט ביום שני ודאי דחייב אפי' למ"ד דכולן תשלומין דראשון דחיובא דרמי' עלי' תו לא פקע והשתא דנתפשט מצי מייתי לי'. ואפשר אפי' היכי דהי' פשוט בליל ראשון ואח"כ נעשה חגר כל יום ראשון אפ"ה חייב למ"ד דלילה לא הוי מחוסר זמן. וא"כ א"ש דליכא למימר דדוד מת בשבת ערב עצרת ונקבר בעצרת דהיו כל היום אוננין והקריבו למחר. ובעצרת כ"ע מודי דהוי תשלומין דראשון כמ"ש התוס'. א"כ מאן דלא חזי בראשון לא חזי בשני. ואונן פטור מכל המצות ואינו יכול לשלוח קרבנותיו כשהוא אונן כדאיתא במוע"ק (דף ט"ו). גם נשיא שמת הכל מטמאין עליו והכל אוננין עליו אפי' כהנים כמבואר בפסחים (דף ט'). וכמ"ש הרמב"ם (פ"ג מה' אבל ה' יו"ד). וכהן אונן שעבד חילל כדאיתא בזבחים (דף י"ו). א"כ לא חזי בראשון לא חזי בשני. ולמה הקריבו למחרת הקרבנות. וע"כ אי נימא דדוד מת בעצרת. והירושלמי ס"ל כש"ס דידן מדדוד מת בשבת ע"כ בעצרת שחל בשבת ודוד מת בחצי יום או קודם אשר כבר חל חיובו עלי' להביא הקרבנות ולהראות בעזרה ותו לא מפקע חיובו ממנו. א"כ קשי' דתיפוק לי' משום דהי' שבת לא הוי מצי להקריב ע"כ הקריבו למחר. וע"כ הכריחו לומר דפליג הירושלמי על ש"ס דילן:
ולפ"ז אפשר לומר אשר הירושלמי וש"ס דילן המה לאחדים כי למ"ד דכולן תשלומין דראשון ומאן דלא חזי בראשון לא חזי בשני. ולרב פפא ס"ל לרבי יוחנן בטמא בראשון ונטהר בשני ג"כ כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני. נראה לי אם נטמא בטומאה דרבנן כגון ברוק של עכו"ם כמו ביומא (דף מ"ז). ורוק של עכו"ם אינו מטמא אלא מדרבנן דרבנן גזרו שיהיו כזבים לכל דבריהם. כדאיתא בנדה (ל"ד). או בגדי ע"ה דהוי מדרס לפרושין. ועי' בסוס' (דף כ"ג) לקמן ד"ה האונן דבהני טומאות דרבנן בעינן ג"כ הערב שמש ע"ש. אע"ג דלא חזי בראשון לא אמרינן כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני כיון מדאורייתא הוא חזי ורמיא עלי' חיובא להראות בעזרה ולהביא קרבנותיו. אע"ג מדרבנן לא חזי בראשון. מ"מ לא מפקע חיובו דרמיא עליה וצריך להביא בשני. דלא אתי רבנן לאקולי עלי' למפטרי' מחיובא דאורייתא. (שוב ראיתי אשר הדבר מפורש כמ"ש בתוס' פסחים (דף פ') ד"ה אתה מדחהו מחגיגתו ז"ל וא"ת השתא כשמשלחהו בדרך רחוקה נמי מדחהו מחגיגתו שאינו יכול לבוא ביו"ט מחוץ לתחום וכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני. ויש לומר דיכול לבוא ולעשות ביום הראשון מן התורה דתחומין דרבנן עכ"ל]. ובזבחים (דף ק') איתא רב מרי אמר לא קשיא. כאן שמת לו בי"ד וקברו בי"ד כאן שמת בי"ג וקברו בי"ד מת לו מת בי"ד וקברו בי"ד יום מיתה תופס לילו מדאורייתא יום קבורה מדרבנן אינו תופס לילו אלא מדרבנן ע"ש. ועוד דאנינות של נשיא לא הוי רק מדרבנן משום כבודו של נשיא. א"כ יש לומר השתא דדוד מת בשבת ועצרת חל ביום אחר שבת דנקבר ביום א' דיתעסקו בו עממין. ואע"ג דגם ביום א' היו אוננין. ואונן אינו משלח קרבנותיו. וא"כ לא חזי בראשון. ומאן דלא חזי בראשון לא חזי בשני. כיון דיום קבורה לא הוי רק מדרבנן ומדאורייתא מחזי חזי מכל מקום אפי' בעצרת דכ"ע הוי תשלומין דראשון. לא אמרינן בזה מאן דלא חזי בראשון לא חזי בשני ע"כ הקריבו למחרת היום ההוא:
וראיתי להמל"מ (פ"ג מה' אבל ה' יוד) שנתקשה הרבה בדברי הירושלמי הלז. דקאמר רבי יוסי ב"ר בון שדוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר. דאם כוונתו דנטמאו לו משום כבוד הנשיא כמ"ש הרמב"ם נשיא שמת הכל מטמאין לו אפי' כהנים עשוהו כמת מצוה לכל מפני שהכל חייבין בכבודו וכן הכל אוננים עליו. א"כ תיפוק לי' דהיו הכל טמאי מתים א"כ היאך הקריבו למחרתו והא בעי הזאה שלישי ושביעי. וכ"ת דלמחרתו לאו דוקא אלא הכוונה ביום השביעי אחרי שהזו עליו וטבל הביאו שלמים ואכלו אותם לערב. גם זה לא יתכן. דהא התוס' בפסחים (דף ס"ב) ד"ה ערל וטמא משלחין קרבנותיהן. הקשו היכי מצי טמא לשלוח קרבנות הא בעי סמיכה. ותי' דמיירי בעופות דלא בעי סמיכה. והכא ע"כ לא היו מן העופות. דליכא למימר דהיו דרים ונדבות א"כ לא בעי הירושלמי לומר דהיו אוננין ע"כ לא הקריבו. דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט. וע"כ היו שלמי חגיגה ועולות ראי'. והני לא באין מן העופות עכ"ד. והוא תמוה דהא האי קרא ויזבחו לד' זבחים ויעלו עולות לד' למחרת היום ההוא הוא פסוק בדה"א (כט כא) ומסיים קרא עולות לד' פרים אלף אלים כבשים אלף ונסכיהם וזבחים לרוב ועופות לאו זבחים נינהו. א"כ ליכא למימר דמיירי בעופות. גם אשתמיט לי' דברי התוס' בגיטין (דף כ"ח) ד"ה והא בעי סמיכה. הקשו ג"כ מהא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן דהא בעי סמיכה וכתבו אע"ג דסמיכה לא מעכבא מ"מ לכתחילה אין לעשות בלא סמיכה דמיירי הא דערל וטמא שאין לו תקנה להמתין כמו בערל שמת אחיו מחמת מילה וטמא בזב ומצורע שאין רפואתו תלוי' בעצמו. אי נמי כגון שהי' עובר בבל תאחר אם הי' ממתין ע"ש. א"כ ה"נ כיון דליכא תקנה להמתין דאפי' אחר הזאת שלישי ושביעי היינו ביום הז' ג"כ אינו יכולין לסמוך. ע"כ היו יכולין מיד לשלוח קרבנותיהן כיון דאין להם תקנה סמיכה לא מעכבא. ועוד בלא"ה כיון דאמרינן דנשיא הכל מטמאין עליו אפי' כהנים א"כ גם הכהנים היו טמאין מי יקריבם. וקרבנות יחיד דאין זמנו קבוע אינו דוחה השבת והטומאה כדאמרינן בתמורה (דף י"ז). [ואין לומר דהטעם דקרבן יחיד דאין זמנו קבוע דוחה שבת וטומאה משום דיכול להקריב אח"כ וחגיגה ועולת ראי' דאינו דותה השבת וטומאה משום שיש להן תשלומין כל שבעה כמ"ש רש"י ביומא (דף נ') ד"ה חביתי כהן גדול חגיגה אינו זמנו קבוע שהרי יש לה תשלומין כל שבעה. א"כ הכא אם נטמאו כולן. דגם לאחר שהזו ושנו הכהנים ביום ז' א"א לבוא לעזרה להקריב דעדיין טמאין הן ואחר ז' עבר הזמן ומעוות לא יכול לתקן א"כ הוי כזמנו קבוע דוחה השבת והטומאה. דזה אינו כיון דעיקר הדבר בחגיגה וראי' לא הוי זמנו קבוע אע"ג דע"י מקרה וסיבה הוי השתא שאינו יכול לדחותו עוד להקריב לאח"כ אפ"ה לא הוי קבוע זמנו דאל"כ נימא גם באונן ואבל דאינו משלח קרבנות אם הוי השתא יום ז' דאח"כ לא יוכל להביא חגיגתו והי' דוחה שבת וטומאה. וע"כ כיון דבעצמותו לא זמנו קבוע לעולם אינו דוחה השבת וטומאה. ועוד דהא בפסחים (דף ע' ע'"ב) ילפינן מקרא דוחגותם דאין חגיגה דוחה שבת ועי' תוס' פסחים (דף ע"ו) ד"ה קמ"ל ע"ש. ועי' בביצה (דף כ'). ועי' בלח"מ פ"א מה' חגיגה ה' ז' ע"ש]:
ומה שהקשה המל"מ. דאם נימא דנטמאו לו כדין נשיא. הרי קרבן ראי' הטמא פטור כדאמרינן ריש חגיגה (דף ד') דכתיב ובאתם שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו בביאה אינו בהבאה. גם זה אינו קושיא כמ"ש לעיל דזה דוקא אם הי' טמא מכבר ואינו בביאה אינו בהבאה ולא חזי כלל ביום ראשון לא חזי בשני. אבל אם נטמא בחצי היום דמיד שהאיר המזרח רמי חיובא עלי' תו לא פקע חיובו ממנו. א"כ אפי' אם נטמאו אם אח"כ ביום הז' אחרי שם זו ושנו יכולין לשלוח קרבנותיו אם הי' מי שיקריבם בטהרה שהיו כהנים טהורים. דכה"ג לא אמרינן מאן דלא חזי ביום ראשון כו' דהא הי' חזי ביום ראשון קודם שנפקע חיובו טמנו:
אולם נראה עיקר כמ"ש המל"מ ושמא יש לומר דלעולם ישראל לא נטמאו לו. דאף דיש לדוד דין נשיא מ"מ משום המצוה דחל חיובא עליהם דהיינו מצות ראי' וחגיגה ושמחה אם היו מטמאים לו היו מתבטלים ממצות אלו משום הכי לא נטמאו. ומה שלא הקריבו באותו יום הוא מדין אונן שהרי הכל אוננין עליו. ואונן אינו משלח קרבנותיו. ואע"ג דגם אבל כל זיין אינו משלח קרבנותיו כדאמרינן במוע"ק (דף ט"ו). גבי נשיא לא גזרו רק אנינות ולא אבילות עכ"ל. וכוונתו כמ"ש כיון דדוד מת אחר שהאיר היום בעצרת א"כ חיובו רמי' עליהו מצות חגיגה וראי' דאינו נפקע חיובו ממנו ע"כ אם היו נטמאו לו כדין נשיא לא היו יכולין לעשות חגיגה ועולת ראי' ע"כ נדחה טומאת נשיא מזה ואין מטמאין עליו. והא דאמרינן בפסחים (דף ע') דאמרינן דמית נשיא דאתי' הפסח בטומאה דמצוה כל ישראל להתעסק בו ונדחה מחגיגה וראי'. התם דמית נשיא בי"ג או בי"ד דקודם דרמיא חיובא דפסח ע"כ מחוייבים לטמאות לנשיא. ולא היכי דרמי' חיובא דפסח מעיקרא. וכן הוא בזבחים (דף ק') כה"ג אביי אמר כאן קודם חצות כאן לאחר חצות כו'. ומנא תימרא דשני לי' בין קודם חצות ובין לאחר חצות דתניא לה יטמא מצוה לא רצה מטמאין אותו בע"כ. ומעשה ביוסף הכהן שמת אשתו בערב הפסח ולא רצה לטמא ונמנו אחיו הכהנים ועימאוהו בע"כ. ורמינהו לאחותו מה תלמוד לומר הרי שהלך לשחוט את פסחו כו' ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא כו'. אלא לאו ש"מ כאן קודם חצות כאן לאחר חצות. אם מת לו מת אחר חצות דרמי' חובה דפסח אינו מטמא לקרוביו אע"ג דהוי מצוה לטמא לו. והיכי דמת לו מת קודם חצות דלא רמי' חובת פסח עליו מחוייב לטמא, לקרוביו ע"ש. ע"כ לא נטמאו לו משום חגיגה והיו כל ישראל רק אוננין. גם כהנין אוננין וכהן אונן שעבד חילל. ואע"ג דהרמב"ם כתב דנשיא שמת דמטמאין לו הכל דעשאוהו כמת מצוה לכל מפני שהכל חייבין בכבודו ובמת מצוה אמרי' בזבחים הרי שהלך לשחוט פסחו הרי אמרת לא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ואפי' אחר חצות א"כ אע"ג דחיובו דפסח רמי' עליו דזהו הוי רק דומיא דמת מצוה. וכן משמע לשון הרמב"ם שעשאוהו כמת מצוה. ועיקר משום כבודו. ובכה"ג היכי דרמיא חיוביה דמצות חגיגה וראי' נדחה טומאתו מפני חיוביוהו דרמי עליהו]:
ומה שכ' המל"מ דלא גזרו על הנשיא אלא אנינות של דבריהם שיהא אסור בבשר ויין ושהוא פטור מכל המצות. אבל אנינות של תורה לא גזרו בנשיא. והא דלא הקריבו הקרבנות אחרי שנקבר דוד. יש לומר דכבוד גדול עשו לו במותו ונשתהו עד הערב. אינו נראה לי דמפני כבודו של נשיא הכל קרוביו. והוי כשבעה מת מצוה שחייב להתאבל ועל הכל מוטל זה והוי לכל ישראל כמת לו מת שמחויב להתאבל. וגם הוי כמת מצוה דאפי' נזירין וכהנים וכהן גדול מטמאין לו. א"כ אפי' אנינות של תורה לשלח קרבנות וכהן הדיוט שאסור לעבוד נוהג בנשיא שמת:
גם מש"כ המל"מ דהא דקאמרו בירושלמי שהיו אוננין כל היום משום שהיו טרודים באבלו של דוד. ע"כ היו אסורין לאכול קדשים משום טרדה כדאמרינן ביומא (דף י"ד). אינו נראה דנמשך אחר פרש"י דפי' נהי דאנינות לא חייל אטרודי לא מטרד ובקדשים דבעינן למשחה שיהא נאכל כדרך שהמלכים אוכלין. ובתו"י הקשו ע"ז דא"כ מי שטבעה נמי ופי' פי' אחר ע"ש:
גם מש"כ דאנינות של תורה שלא לאכול קדשים נראה לי דאין חילוק בין שבת ליו"ט למת בימי החול לפי שלא ראיתי לרבינו (בה' מעשר שני ופ"ב מה' ביאת מקדש) שחילק בזה עכ"ל. ואנכי הרואה שהדבר מפורש כן ברש"י בזבחים (דף ק' ע"ב) ד"ה רבה בר רב הונא אמר. כתב רש"י שם דאלו מת לו מת בי"ג וקברו אותו עכו"ם לאחר שקיעה די"ד אסור לאכול בפסח. ואע"ג דחלה עליו שמחת הרגל ואינו נוהג אבילתו ברגל הני מילי אבילות דרבנן היא וכתיב ושמחת בחגך. אבל אנינות לאכול בקדשים חלה עליו עכ"ל. וכן מוכח שם בסוגיא דקאמר רב אסי ל"ק כאן שמת לו מת בארבעה עשר וקברו בי"ד כאן במת בי"ג וקברו בי"ד יום קבורה לא תפיס לילו אפי' מדרבנן. א"כ היכי דקברו בי"ד אוכל פסח דאנינות לילה מדרבנן ולא בקדשים משום אנינות לילה דרבנן. דגבי קדשים העמידו דבריהם ולא בפסח. וכן הא דקאמר רב מרי כאן שמת בי"ד וקברו בי"ד יום מיתה תופס לילה מדאורייתא. ע"כ לא אכיל פסח וכאן שמת בי"ג וקברו בי"ד יום קבורה דרבנן אינו תופס לילו אלא מדרבנן א"כ לרב אסי אסור בקדשים לאכול בליל פסח אע"ג דהוי רגל. והא דאכיל פסח משום דלא העמידו דבריהם. אבל משום רגל הוי אסור. וכן לרב מרי דאינו אוכל פסח בלילה ביום מיתה דתופס לילה מדאורייתא ע"ש:
אך לפמ"ש ליישב הירושלמי דהיו ישראל אוננין ע"כ לא הקריבו באותו יום והקריבו למחר. דלא פליג עם ש"ס דילן דדוד מת בשבת. דמיירי דעצרת הי' ביום א' אחר השבת. וכיון דהוי יום קבורה ולא יום מיתה לא הוי אנינות רק דרבנן לא אמרינן מאן דלא חזי בראשון לא חזי בשני. קשה אמאי לא נטמאו לדוד דהוי נשיא שהכל מטמאין לו. והכא מת נשיא קודם דרמי' חיובא דחגיגה וראי' כמו דקאמר בזבחים (דף ק'). כאן קודם חצות דלא רמיא חיובא דפסח לא דחינן טומאת קרובים. יש לומר משום דטומאה דחויה בציבור ואז הוי מיעבד קרבן תמיד וקרבנות החג בעצרת שזמנו קבוע בטומאה ע"כ לא נטמאו הכהנים כדי שיעשו קרבנות ציבור שקבוע זמנו בטהרה. וא"כ אותן ישראל שנטמאו לו היו יכולין לשלוח אח"כ קרבנותיהן אע"ג דבעי סמיכה כיון דאין תקנה להמתין סמיכה לא מעכבא. ויקריבו הכהנים וס"ל רבי יוסי בר בון כזקני דרום בזבחים (דף כ"ב) טמא מת נמי משלח קרבנותיו. [אך במדרש רות (פ' ג') איתא דדוד מת בעצרת שחל להיות בשבת וסלקה סנהדרין מתמיה אפין לשלחה ע"ש. ואפשר כי באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש כמבואר בר"ה דף למ"ד]: