ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
אורח חיים · סימן כה
גרסינן ביומא (דף ס"ו) איש להכשיר את הזר. עתי שיהא מזומן עתי אפילו בשבת כו'. עתי אפילו בשבת למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו כמאן דלא כרבי נתן דאי רבי נתן הא אמר חי נושא את עצמו אפילו תימא רבי נתן חלה שאני אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"כ. והוא תמוה דבכריתות (דף י"ד) יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם אחת כו' רבי מאיר אומר אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב. ובגמ' פריך וניתני אם הוציאו בפיו חייב מאי טעמא קתני אם היתה שבת. אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"כ. ממאי דלמא יש עירוב והוצאה ליו"כ והכי קתני אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת ויוה"כ. אלא אי אתמר דרפרם על ההיא אתמר דתניא ושילח ביד איש עתי. איש להכשיר את הזר. עתי אפילו בטומאה ואפי' בשבת עתי במזומן קתני עתי אפילו בשבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"כ. ממאי שאני שעיר המשתלח דהכשרו ביוה"כ בכך. אלא דרפרם בדותא היא. והכא ביומא לא דחי הש"ס הא דרפרם וקאמר דלא כהלכתא. והתוס' בכריתות שם כתבו דביומא לא דחי הש"ס דלמא שאני שעיר המשתלח דהכשרו בכך כדאמר הכא דרגילות הוא דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר וכ"כ התוס' ישנים ביומא שדרך התלמוד להאריך במקום זה יותר מבזה. ודוחק לפרש דבכריתות מיירי להתיר איסור תחומין וכמ"ד דהוי מן התורה דחה שפיר שאני יו"כ דהכשירו בכך. אבל הכא ביומא דקאמר דעתי אפי' בשבת היכי דהשעיר חולה מרכיבו על כתיפו. ליכא למימר שאני שעיר המשתלח דהכשירו בכך ביוה"כ אלא כשהשעיר יכול ללכת ברגליו. ולא כשהוצרך להרכיב על כתיפו. דאינו נראה כלל שיהא שנים אלו דברי רפרם. והש"ס לא הזכיר כאן אותו של שם ולשם אותה של כאן עי"ש:
ולענ"ד נראה ליישב שינוי הסוגיות דדחוק טובא לומר דהש"ס אסיק דברי רפרם שלא כהלכתא דמאי דלא מוכח מזה דאין עירוב והוצאה ליו"כ כדדחי הש"ס בכריתות. וסמיך הש"ס הכא אהא דכריתות. ונקדים לזה ביבמות (דף ל"ד) שנים שקדשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו של זה לזה ושל זה לזה. הרי אלו חייבין משום אשת איש. ואם היו אחיות חייבין משום אחות אשה. ואם היו אחין חייבין משום אשת אח. ואם היו נדות חייבים משום נדה. ובגמ' מאן תנא דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת. אמר רב יהודא אמר רב רבי מאיר היא דתנן יש אוכל אכילה וחייב עלי' ארבעה חטאות ואשם אחד. טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשים ביוה"כ רבי מאיר אומר אם היתה שבת והוציא בפיו חייב. וכתב רש"י אם היתה שבת כו' אבל משום יוה"כ לא הוי מחייב אהוצאה דקסבר אין עירוב והוצאה ליו"כ. והכי מפרש בכריתות אלמא אית ליה לרבי מאיר כולהי כו'. הוי ליה יוה"כ מגו דמתסר בחולין משום יוה"כ אסור נמי בקדשים משום יוה"כ והיינו נמי איסור כולל. ומדחייב רבי מאיר משום הוצאת שבת אלמא אית ליה איסור בת אחת. דכשקידש היום חלו עליו אכילת יוה"כ ואיסור שבת. והוא תמוה כמו שהקשו בתוס' עליו דמאי ענין זה לאיסור חל על איסור. אפילו למ"ד אין איסור חל על איסור אפילו בבת אחת. הכא חל לכולי עלמא אפילו בזה אחר זה ואפילו יעשה אכילה והוצאה בזה אחר זה ואפילו חלו שבת ויוה"כ בזה אחר זה שבשביל איסור מלאכת שבת אם הוא תחילה לא ימנע איסור אכילת יו"כ לחול אחריו שעדיין לא נאסר זה מחמת השבת. וכן הקשו הרשב"א והריטב"א כיון דהוי תרי שמות וענינים לד"ה חלין. דאלת"ה האוכל ועשה מלאכה ביו"כ שחל להיות בשבת א"כ לפטרי למ"ד אין איסור חל על איסור אפי' בבת אחת. ועוד הקשו מאי דכתב רש"י אם היתה שבת חייב משום שבת אבל משום יוה"כ לא מחייב דס"ל אין עירוב והוצאה ליו"כ כדמפרש בכריתות. הא בכריתות אדחי לי' זה. וגם רפרם בדותא הוא. ומאי דכתבו הרשב"א והריטב"א דרש"י סבר הא דקאמר בדותא אזאת אומרת קאי דמהא ליכא למשמע מינה ולא דחי' אלא בלשון דלמא. א"כ ליכא למימר דהא דקאמר הכא דס"ל לרבי מאיר איסור בת אחת הוא ממאי דחייב משום הוצאה דשבת ומשום דיוה"כ כמ"ש התוס' והרי"ף כדדחי הש"ס בכריתות דאף משום שבת קאמר רבי מאיר לאפושי חיוב. כיון דלא אדחי הא דרפרם רק אזאת אומרת דמהא ליכא למשמע מינה מ"מ איסור בת אחת ג"כ לא משמע מהא דס"ל לרבי מאיר לפירושם. דהא יש לומר כרפרם דאין עירוב והוצאה ליו"כ ע"ש. מכל מקום הוא דחוק טובא. מי הכריחו לרש"י לפרש כן. דאי הוי מוכרח לפירושו דרב ס"ל דרבי מאיר סבר דאין עירוב והוצאה ליו"כ שפיר יש לומר דרב סבר כרפרם ולא כדדחי הש"ס בכריתות דבדותא הוא. או דהש"ס לא קאמר בדותא רק הא דקאמר זאת אומרת ליכא למשמע מינה. אבל אמאי לא פורש דרב סבר דרבי מאיר ס"ל יש עו"ה ליוה"כ א"כ הוי איסור בת אחת שבת ויוה"כ מדמחייב על הוצאות שבת ויוה"כ:
ולעד"נ דרש"י הוכרח לפירושו דליכא לפרושי כפי' התוס' והרי"ף. לכאורה קשה מאי קאמר מאן תנא דאית לי' איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת. הא לעיל (דף ל"ג) אמר השתא באיסור כולל מחייב תרתי באיסור בת אחת מבעי'. א"כ מאן דס"ל איסור כולל ואיסור מוסיף ס"ל דבבת אחת ודאי חייל דאיסור בת אחת עדיפא לחול מאיסור כולל ומוסיף. א"כ מאי פריך מאן תנא דאית לי' איסור כולל ומוסיף ובת אחת. וגם אמר רב יהודא אמר רב רבי מאיר היא הא גם ת"ק דיש אוכל אכילה אחת טמא שאכל חלב דס"ל איסור כולל ומוסיף כדמפרש בכריתות. א"כ ס"ל גם איסור בת אחת דעדיפא לחול טפי מאיסור כולל. וגם רבי יוסי ס"ל לעיל איסור כולל א"כ ס"ל גם איסור ב"א:
לכן נראה דהא דאמרינן השתא באיסור כולל מחייב תרתי באיסור בת אחת מבעי'. דוקא באיסור שוין דאי הוי איסור אחד קדים לא מצי איסור שני חל עליו. או היכי דהי' איסור אחד קדים הוי מצי שני לחול עליו. משום כולל או מוסיף ע"ז אמרינן כיון דאי הוי איסור קדים הי' השני יכול לחול עליו או דלא הי' יכול איסור אחד לחול על חברו כלל דלא הוי כולל ולא מוסיף אמרינן כיון דבאו בבת אחת ודאי חיילין תרווייהו דהי מינייהו מפקת. אבל היכי דאם הי' איסור אחד איסור כולל או מוסיף ואיסור שני לא הוי כולל או מוסיף ואם הי' אחד קדים האיסור שאינו כולל ומוסיף הי' האיסור כולל או מוסיף חל עליו. ואם הי' האיסור כולל או מוסיף קדים לא הי' יכול איסור שני דלא כולל או מוסיף לחול עליו. השתא דבאו תרוויהן בב"א חל האיסור כולל או מוסיף ולא איסור שני שאינו כולל או מוסיף דמעכב האיסור כולל או מוסיף דלהוי כאיסור קדים דלא יחול האיסור שני שאינו כולל או מוסיף אפי' באו בב"א. וע"כ לעיל גבי זר שאכל מליקה דכל חדא אי הוי איסור קדים הוי חל איסור שני עליו משום כולל. ע"כ גם בבאו בבת אחת חיילין תרווייהו דהי מינייהו מפקת. א"כ הכא בשני אחין שקדשו שתי נשים דבא בב"א איסור אשת אח ואיסור אשת איש. דאיסור אשת איש אי הוי איסור אשת אח קדים הי' חל עליו איסור אשת איש באיסור מוסיף מנו דמתסר אכולי עלמא משום איסור אשת איש מתסר נמי עליו משום איסור אשת איש. אבל אי הוי איסור אשת איש קדמו לא הוי איסור אשת אח חל כלל על איסור א"א, דקדים דלא הוי כולל ולא מוסיף. וא"כ הי' ראוי לחול רק איסור אשת איש ולא איסור אשת אח ואפ"ה אמרינן דאיסור בת, אחת שבאו שניהם בשוה חיילין תרווייהו. וע"ז פריך מאן תנא דגם כה"ג דס"ל איסור כולל ומוסיף ואיסור בת אחת. דחיילין תרווייהו ולא אמרינן דיחול איסור מוסיף ולא האיסור שני דלא הוי כולל ומוסיף. ועי' בתשו' ש"א (סי' ע"ב) שכתב ג"כ סברא זו ע"ש:
ע"כ לא ניחא לרש"י לפרושי כפי' התוס' דאמר מאן תנא רבי מאיר היא דס"ל איסור בת אחת משום דתני אם הוציאו חייב אף משום שבת והוצאה דיו"כ. דיש לומר דשאני התם דאי שבת קדים איסור יו"כ אינו חל על שבת. אע"ג דהוי איסור כולל מגו דמתסר באכילה מתסר נמי במלאכה משום דהוי איסור קל על חמור. דמוכח לעיל (דף ל"ג) זר ששימש בשבת במאי אי בהקטרה האמר רבי יוסי הבערה ללאו יצאתה כמ"ש התוס' א"כ ליכא למיחל איסור שבת דהבערה דהוי איסור כולל על זרות דהוי במיתה דהוי קל על חמור ע"ש. ואי יו"כ קדים לא מצי שבת לחול עליו דלא הוי איסור כולל ולא איסור מוסיף דמשום ששבת חמור שניתוסף איסור מיתת ב"ד הוי רק איסור חמור בעלמא דאינו חל על איסור כמ"ש רש"י לעיל (דף ל"ג) ד"ה מגו דמחסרה במלאכה. דשבת על איסור זרות הוי כולל ולא מוסיף ע"ש. ע"כ כיון דבאו בבת אחת הי מינייהו מפקת על כן חייב על שתיהן. אבל בשנים שקדשו דאיסור אשת אח לא מצי חייל כלל על איסור אשת איש אי הוי קדים ואי הוי איסור אשת אח קדים שפיר מצי איסור אשת איש דהוי איסור מוסיף לחול על איסור אשת אח ואפ"ה אמרינן דחייב גם על איסור אשת אח מחמת שבאו בבת אחת. ע"כ קאמר מאן תנא דאינו מוכח מדרבי מאיר כלל. לכן פרש"י דרבי מאיר ס"ל דאין עירוב והוצאה ליו"כ וחייב אם הוציאו רק משום שבת, א"כ הוי איסור שבת גבי יו"כ איסור כולל. מגו דמתסר בהוצאה משום שבת אסור נמי בשארי מלאכות משום שבת. ואי הוי שבת קדים לא הוי מצי יו"כ חל על שבת דהוי איסור כולל קל על חמור דאינו חייל. ואפ"ה לא אמרינן דאיסור שבת הוי כאיסור קדים ולא חל כלל איסור יו"כ משום איסור מלאכה וכיון דאינו חל איסור יו"כ לגבי מלאכה אינו חייל ג"כ איסור אכילה דיו"כ. ואפי' הכי מחייב משום איסור אכילה דיו"כ ומשום הוצאה דשבת משום דבאו בבת אחת. ולא אמרינן האיסור כולל לחול ולא איסור שני דלא מצי לחול אם הי' האיסור כולל קדים כמו הכא דחייב משום אשת אח ואשת איש. הוא כדברי רבי מאיר:
ולפ"ז א"ש מה שהקשו הרשב"א והריטב"א על רש"י היכי קאמר רש"י דס"ל לרבי מאיר אין עו"ה ליו"כ והכי מפרש בכריתות הא בכריתות דחי הש"ס ממאי דלמא יש עירוב והוצאה ליו"כ והכי קתני אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת ויוה"כ ורפרם בדותא היא. לכאורה גם בלא מה שדייק הגמ' וניתני אם הוציאו סתם חייב ומאי טעמא תני אם היתה שבת והוציאו בלא"ה ע"כ רבי מאיר סבר דאין עו"ה ליו"כ דאל"כ מתניתין דיבמות שנים שקדשו שתי נשים והוחלפו כו' אמאן תרמי'. דזה אינו דהא הכא ביבמות קאמר איבעית אימא באיסור בת אחת ואליבא דרבי שמעון דלית לי' איסור כולל דשוינהו שליח ושוי אינהו שליח ופגע שליח בשליח. וא"כ יש לומר דבזה פליגי בכריתות דרפרם אמר דמוכח מרבי מאיר דאמר אם היתה שבת והוציאו ולא תני סתם אם הוציאו דאין עו"ה ליו"כ. ומתניתין דיבמות אתי' כרבי מאיר ודחי מהא דלא תני סתם אם הוציאו רק אם היתה שבת היינו דחייב אף משום שבת. א"כ לא הוי שבת כולל לגבי יוה"כ. ומתניתין דיבמות דשנים שקדשו שתי נשים מיירי כאב"א באיסור בת אחת ואליבא דר"ש דלית לי' כולל ואיסור בת אחת אית לי'. ע"כ קאמר רש"י הכא והכי מפרש לה בכריתות. והא דדחי התם בכריתות משום דאתי' כאב"א דר"ש היא. ומיירי באיסור בת אחת דפגע שליח בשליח:
ולכאורה קשה מהא דכתב רש"י בחולין (דף נ"א). דפריך ורבי יוסי הגלילי לית ליה איסור כולל והא תניא שבת ויוה"כ שגג ועשה מלאכה מניין שחייב ע"ז בפני עצמו וע"ז בפני עצמו תלמוד לומר שבת היא יום הכפורים היא דברי ר"י הגלילי. רבי עקיבא אומר אינו חייב אלא אחת. וכתב רש"י שם אע"ג דהני איסור בת אחת הוי דהא שבת ויוה"כ בהדדי אתי. מיהו אי אמרת בשלמא אית לי' איסור כולל או מוסיף דחיילי על שאר איסורין איכא למימר משום הכי מתחייב אתרווייהו. דהא אי נמי הוי אפשר דקדמי' חד לחברי'. הוי אתי חבריה וחייל עליה. דשבת לגבי יוה"כ איסור מוסיף הוא דאי הוי יוה"כ קדים הוי חייב על זדון מלאכות יוה"כ כרת וכי אתי שבת איתוסף בה מיתת ב"ד. ויוה"כ לגבי שבת הוי איסור כולל. דשבת אסור במלאכה ומותר באכילה מגו דמתסר באכילה מתסר נמי מלאכה משום יוה"כ. אלא אי אמרת איסור כולל ואיסור מוסיף לא חיילי כי אתי אהדדי אמאי חיילי תרווייהו והוא תמוה דהא יוה"כ על שבת אינו חייל אע"ג דהוי כולל משום דהוי קל על חמור כמ"ש התוס' ביבמות (דף ל"ג ע"ב) ד"ה אמר רבי יוסי דמוכח כן בגמ'. גם הא דכתב רש"י דשבת לגבי יו"כ הוי איסור מוסיף משום שנתוסף מיתת ב"ד. דזהו לא הוי מוסיף כמ"ש רש"י ביבמות (דף ל"ג ע"א). דאיסור מוסיף לא הוי דלא ניתוסף שום איסור על החתיכה ע"ש. וכן מוכח בגמ' שם דקאמר זר מעיקרא שרי במלאכה ואסור בעבודה הוי לי' שבת מגו דמתסר במלאכה מתסר נמי בעבודה ולא קאמר משום דניתוסף בה מיתת ב"ד. ואי דכוונת רש"י דשבת הוי איסור חמור חל על איסור קל. דהא איסור חמור חל על איסור קל למ"ד אין איסור חל על איסור ליכא למ"ד דחל. ונראה דרש"י כתב שם לפי הס"ד דאמרינן ריה"ג לית ליה איסור כולל דהא רבי יוסי הגלילי ס"ל בשבת ויוה"כ חייב על זה בפני עצמו וע"ז בפני עצמו. א"כ אי נימא דריה"ג ס"ל איסור כולל אפי' קל על חמור ואי שבת קדים חל יוה"כ עליו. וס"ל איסור חמור חל על איסור קל שפיר י"ל דחיילין בבת אחת. אבל אי אמרת ריה"ג לית לי' כלל איסור כולל ואיסור חמור דחל על איסור קל. היכי חיילין בבת אחת. אבל להמסקנא דקאמר איפוך דריה"ג לדר"ע ודר"ע לריה"ג יש לומר דהא דר"ע מחייב שתים משום דס"ל איסור חל על איסור. ע"כ בא בת אחת חיילין תרווייהו. אבל איסור כולל קל על חמור אינו חייל למ"ד אין איסור חל על איסור וכן איסור חמור אינו חל על איסור קל להאי מ"ד. והש"ס ביבמות הוא לפי המסקנא דחולין:
וע"פ מה שכתבנו יש ליישב הסוגיא דחולין מתחילה דלא היפך דריה"נ סובר ביוה"כ ושבת חייב שתים. ורבי עקיבא אמר דאינו חייב אלא אחת. א"כ ס"ל לר"ע אפילו בב"א אינו חייב תרתי. הקשו בתוס' שם דהא בכריתות (דף כ"ג) חתיכת חלב חולין וחתיכת חלב קודש ואכל אחת מהן ואינו יודע איזהו מהן אכל מביא חטאת. רבי עקיבא אומר אף אשם תלוי. אלמא דר"ע אית ליה איסור חל על איסור וכ"ש איסור בת אחת. ויש לומר מיהו קדשים שאני דאפי' מאן דאית ליה אין איסור חל על איסור בקדשים אית ליה ע"ש. ולי קשה מהא דכריתות (דף ט"ו) אמר רבי עקיבא שאלתי את רבי גמליאל ואת רבי יהושע באיטליז של אמאוס כו' הבא על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו חייב אחת על כולן. או חייב על כל אחת ואחת. אמרו לו זו לא שמענו אבל שמענו הבא על ב' נשים נדות בהעלם אחת שהוא חייב על כל אחת ואחת ורואין אנו שהדברים ק"ו. ובגמ' דאבעי' לר"ע הרי שמות מחולקין או דלמא אין גופין מחולקין ע"ש. א"כ מוכח דר"ע ס"ל דאיסור בת אחת חיילין תרווייהו וחייב אכל חדא וחדא. ואין לומר דשאני התם דגלי קרא דכתיב ערות אחותו גילה דאתי נחייב על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו. דא"כ תקשי למ"ד דאיסור חל על איסור ואיסור בת אחת למה לי קרא ע"ז. וע"כ משום דס"ד דשם אחוה אחת והוי חד איסור דאחוה וגוף אחד לא מחייב אלא חדא כמ"ש רש"י בכריתות (דף ב' ע"ש. אבל אי איסור בת אחת אינו חייב אלא חדא קשה אמאי אכל חדא וחדא. וראיתי בריטב"א בחולין שכתב לתרץ קושית התוס' דע"כ רבי עקיבא בשבת ויה"כ אינו מחייב אלא אתת משום דיוה"כ אקרי שבת. ושם שבת אחת היא ע"ש. קשה לי חדא דלא מצינו סברא זו בש"ס. ועוד הא בכריתות (דף ט"ז) אמרינן דר"ע בעי לי' אי שבתות כגופין דמי או לא. והא אפי' בשבת ויוה"כ אמרינן דשם שבת אחת היא א"כ שבתות ודאי ג"כ לא כגופין דמי דשם שבת אחת הן. עוד קשה הא דאמר שם שלח רבין משום דרבי יוסי בר חנינא כך הצעה של משנה ואיפוך שלח רב יצחק בר גיורי משום דרבי יוחנן לדברי ריה"ג למאי דאפכן שגג בשבת והזיד ביוה"כ חייב הזיד בשבת ושגג ביוה"כ פטור. מאי דייק למאי דאפכן הא מצי למימר האי דינא קודם דאפכן ורבי עקיבא ס"ל דאינו חייב אלא אחת. שנג בשבת והזיד ביוה"כ חייב כו':
ולפמ"ש יבוא לנכון. דרפרם דס"ל דאין עירוב והוצאה ביו"כ ע"כ ס"ל הא דפליגי ב"ש וב"ה בביצה (דף י"ב). אי מוציאין הקטן וס"ת לר"ה דב"ש אוסרין וב"ה מתירין לאו במתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך פליגי כמו שאמר שם רבי יוחנן. ועי' שם בתוס' ורש"י דא"כ נאסרה הוצאה ביו"ט רק במתוך פליגי ובעינן לצורך קצת כמ"ש התוס'. והיכי דהוי שלא לצורך כלל כמו באבנים גם לב"ה אסור. א"כ ביו"כ דליכא מתוך שהותרה כו' ודאי איכא עו"ה ליו"כ, אלא ס"ל לרפרם כרבה שם דפליגי ב"ש וב"ה דמר סבר עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"ט ומר סבר עירוב והוצאה לשבת ועירוב והוצאה ליו"ט. וב"ה דס"ל דאין עירוב והוצאה ליו"ט דכתיב ולא תוציאו משא ביום השבת בשבת אין ביו"ט לא ה"נ יש לומר בשבת אין ביו"כ לא. דקיל משבת דזדונו בכרת. ועי' בתשו' ש"א (סי' ע'). וא"כ רבי עקיבא דאמרינן בפסחים (דף ה') דר"ע ס"ל דלא אמרינן מתוך שהותרה לצורך כו' ע"כ הא דב"ה מתירין להוציא ביו"ט משום דס"ל כרבה דסברי ב"ה עירוב והוצאה לשבת שבת אין יו"ט לא. וה"ה דאמרינן שבת אין יוה"כ לא כרפרם:
א"כ לפמ"ש א"ש. ומיושב קושית התוס' גם מה שהקשינו דע"כ רבי עקיבא אינו מחייב אלא אחת בשבת ויוה"כ דס"ל שפיר איסור כולל חל על איסור באיסור חמור ואיסור כולל קל על חמור אינו חל כדאמרינן ביבמות (דף ל"ג). א"כ אי שבת קדים לא הוי מצי יוה"כ לחול על שבת בכולל מגו דמתסר באכילה מתסר נמי במלאכה משום דהוי קל על חמור. אבל שבת הוא חל על יו"כ אי הוי קדים כיון דר"ע ס"ל כרפרם דאין עירוב והוצאה ביו"ט. וכן ביוה"כ דלא תוציאו משא ביום השבת שבת אין יו"ט ויו"כ לא. א"כ הוי שבת לגבי יו"כ איסור כולל באיסור חמור דחל. והא דאמרינן מה באיסור כולל מחייב תרתי באיסור בת אחת מבעי' היינו דוקא באיסורין שוין. אי הוי חד קדים הוי מצי לחול על חברו או אי הוי חד קדים לא מצי לחול על חברו. ע"כ באיסור בת אחת הי מינייהו מפקת חיילין תרווייהו. אבל היכי דחד מצי לחול על חברו משום כולל ואיסור שני לא הוי מצי לחול על איסור אחר אי הוי קדים השתא נמי שבאין בב"א האיסור כולל חייל ומעכב על השני שלא לחול. דהאיסור כולל הוי כאיסור קדים כמ"ש. ע"כ ס"ל לר"ע בשבת ויוה"כ אינו חייב אלא אחת היינו משום שבת דשבת חל דהוי כולל על יוה"כ והוי כאיסור קדים ועל יוה"כ אינו חייב. אבל גבי חתיכת חלב קודש שהביאו התוס' דהתם הוי איסור כולל שפיר אית לי' לר"ע. וכן הא דחייב על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו על כל חדא וחדא. דהתם האיסורין שוין הי מינייהו מפקת ע"כ חלין כולם בב"א:
וניחא הא דשלח רב יצחק בר גיורי משום דרבי יוחנן למאי דאפכן לדברי ריה"ג שגג בשבת והזיד ביו"כ חייב. משום דלר"ע דלא ס"ל מתוך שהותרה לצורך פליגי וס"ל דאין עו"ה ליו"כ פשיטא דהא דאינו חייב אלא אחת היינו משום שבת דשבת הוי כולל לגבי יו"כ ע"כ חל איסור שבת היכי דבאין בבת אחת אבל יו"כ אינו חל על שבת דהוי איסור כולל קל על חמור דאינו חייל. אבל רבי יוחנן דס"ל מתוך שהותרה הוצאה לצורך פליגי ב"ה א"כ גם ביו"ט נאסרה הוצאה שלא לצורך כלל א"כ גם ביוה"כ הוי עו"ה. ולא הוי שבת איסור כולל לגבי יו"כ דיהי' כאיסור קדים יש לומר דחייב אחת משום יו"כ. דהוי ס"ד דיוה"כ הוי כולל על שבת אע"ג דהוי קל על חמור כמו דהוי ס"ל בס"ד כמ"ש. ואיסור חמור בלא כולל אינו חל על איסור א"כ חייב משום יוה"כ דשבת הוי רק איסור חמור ויוה"כ הוי איסור כולל דהוי כאיסור קדים ע"כ הוא חל בבת אחת ולא שבת קמ"ל דחייב משום שבת משום דקביעא וקיימא הוי כאיסור קדים. ולמאי דאפיך דרבי עקיבא ס"ל בשבת ויוה"כ חייב שתים. אע"ג דשבת הוי איסור כולל לגבי יו"כ אי הוי קדים. ויו"כ אינו רק כולל דקל על חמור. אפ"ה לא אמרי' (ח"א) דשבת חל דהוי כאיסור קדים ולא יו"כ דס"ל כמ"ש ביבמות בשנים שקדשו שתי נשים ואם היו אחין דחייבין משום איסור אשת איש ומשום אשת אח משום איסור בת אחת כמו דאמרינן מאן תנא ר"מ היא כמ"ש. אלא לרבי יוסי הגלילי דלית לי' איסור כולל לית לי' ג"כ איסור בת אחת כמ"ש רש"י:
ובזה יש לפרש דברי הראב"ד בהשגות (פ"ט מה' ביאת מקדש ה' י"ב) שכתב הרמב"ם זר ששימש במקדש חייב משום שבת ומשום זרות. וכן בעל מום ששימש בטומאה חייב משום טומאה וחייב משום בעל מום. וכ' הראב"ד שם שתיהן שבאו עליו בב"א זר ששימש במקדש שהביא שתי שערות בשבת בעל מום שחתך אצבע בסכין טמאה. ותמה עליו הכסף משנה מי הזקיקו לכך כיון דרבינו פוסק דאיסור כולל חל על איסור. א"כ שבת חל על איסור זרות מעיקרא הוי ליה זר שרי במלאכה ואסור בעבודה אתי' לי' שבת מגו דמתסר במלאכה אסור נמי בעבודה וכן בעל מום מעיקרא שרי באכילה ואסור בעבודה אטמי לי' מגו דאסור באכילה אסור נמי בעבודה ע"ש. ולמ"ש יש לומר דהראב"ד אתי לאשמעינן, אע"ג דאתי בבת אחת חייב שתיהן. דלא נימא כיון דשבת הוי איסור כולל לגבי זרות אבל זרות אינו חייל על איסור שבת. וכן טומאה הוי כולל לגבי בעל מום ואיסור בע"מ לא מצי לחול על איסור טומאה. א"כ היכי דבאו בבת אחת הוי האיסור כולל כאיסור קדים ולא חל איסור זרות ואיסור בע"מ ע"כ אשמעינן דה"נ בבת אחת חלי תרווייהו כמתניתין שנים שקדשו כמ"ש]:
עתה נשובה להש"ס דכריתות. לכאורה קשה הא דקאמר עתי אפילו בשבת אמר רפרם זאת אומרת אין עירוב והוצאה ליו"כ ממאי שאני שעיר המשתלח דהכשירו בכך. וכתב רש"י דהוי דומיא דתמידין שקריבין בשבת. דא"כ למה בעינן קרא דעתי אפי' בשבת. דבלאו האי קרא הוי ידעינן דדחי שבת. דומיא דתמידין שקריבין בשבת. ומנא לן כל עבודות יוה"כ דדחי שבת. וע"כ משום דילפינן בפסחים (דף ע"ז) מקרא אלה תעשו לד' במועדיכם דאיתא התם. וידבר משה את מועדי ד' מה תלמוד לומר שלא למדנו אלא בתמיד ופסח שנאמר במועדו. במועדו אפי' בשבת במועדו אפי' בטומאה. שאר קרבנות ציבור מניין ת"ל אלה תעשו לד' במועדיכם כו'. או משום דכתיב חוקת עולם. א"כ שילוח השעיר נמי דחי שבת ומאי בעי קרא לזה. ועוד הוצאת פרים דיוה"כ לשריפה מחוץ למחנה מנא לן דדחי שבת וע"כ מהני קראי. ה"ה שילוח שעיר נמי נילף מהתם ולמה לי קרא דעתי:
ונראה לי בזה דאמרינן ביומא (דף מ') יעמד חי לפני ה' לכפר עליו עד מתי יהא זקוק לעמוד חי עד שעת מתן דמו של חברו דברי רבי יודא ר' שמעון אומר עד שעת ווידוי דברים במאי קמיפלגי דתניא לכפר עליו בכפרת דמים הכתוב מדבר וכן הוא אומר וכלה לכפר את הקודש מה להלן בכפרת דמים אף כאן בכפ"ד דברי רבי יהודא רבי שמעון אומר לכפר עליו בווידוי דברים. וא"כ כיון דאינו זקוק לעמוד חי רק עד כפרת דמים ואח"כ אם מת אינו זקוק להביא אחר א"כ כיון דאינו מעכב שילוח השעיר הוי אמינא דלא דחי שבת דלא דמי לכל עבודת יוה"כ דמעכבין ע"כ בעינן קרא דעתי אפי' בשבת. והשתא ילפינן מזה להוצאת פרים ג"כ דדחי שבת אע"ג דלא מעכבא דוחה שבת כמו בשעיר המשתלח:
אך עדיין קשה לפמ"ש דבעינן קרא דעתי משום דלא מעכבי לא הוי ידעינן דדחי שבת. א"כ כיון דקאמר ממאי ס"ל דיש עירוב והוצאה ליו"כ אכתי מנ"ל דדחי שבת דבעינן קרא ליו"כ גופא דאם חלה מרכיבו על כתיפו דהוי אמינא כיון דלא מעכבא לא דחי שילוח השעיר להוצאה על כתיפו בחלה דלא דמי לעבודת יו"כ ואכתי מנא לן דדחי שבת דהוי איסור סקילה. כמו דס"ל לרפרם דאין עו"ה ליו"כ ובעינן קרא על שבת ויש לומר דעל יו"כ גופא דדחי להוצאה דאם חלה מרכיבו טל כתיפו ידעינן זה מהוצאות פרים אע"ג דלא מעכבי אמר קרא והוציאו מחוץ למחנה. אע"ג דלא מעכבי ואם נאבדו ונשרפו אחרי שנזרקו דמן אינן צריכין להביא אחרים. ואפ"ה דחי יו"כ ה"ה בשעיר דחלה דמרכיבו על כתיפו. א"כ לא צריכא קרא דעתי על היכי דחלה ואתי עתי אפי' בשבת ושפיר אמרינן דיש עו"ה ליו"כ:
ובזה יש להסביר היטב הא דלא חש רפרם להאי דדחי שאני שעיר המשתלח דהכשירו בכך. משום דקשה לרפרם מנ"ל להוכיח דאין עו"ה ליו"כ דאם יש עו"ה ליו"כ אמאי איצטרך לרבויי שבת הא דחי יו"כ וה"ה לשבת כפרש"י. דלמא אע"ג דדחי יו"כ שבת דאיסור סקילה לא דחי שילוח השעיר היכי דחלה. כיון דלא מעכבא ע"כ אחי עתי אפי' בשבת. ועל כרחך דס"ל לרפרם כיון דחזינן דשילוח שעיר דחי יו"כ אע"ג דלא מעכבי א"כ דמי' לכל עבודת יו"כ דדוחה שבת מהאי קרא דפסחים דכל קרבנות ציבור דוחה השבת אם זמנו קבוע. א"כ לא בעי קרא על שבת וע"כ דאין עו"ה ליו"כ. וע"ז דחי שאני שעיר המשתלח דהכשרו בכך. ואי לא אתי קרא דעתי אפילו בשבת לא הוי ידעינן דדחי שבת דאיסור סקילה אע"ג דקרבנות יו"כ דוחה שבת. אבל שילוח שעיר דלא מעכבי דהוי הכשרו בכך כמו בהוצאות פרים מחוץ למחנה דחי יו"כ מ"מ שבת לא ידעינן דדחי קמ"ל קרא דעתי אפי' בשבת אבל יש עו"ה ליו"כ:
אמנם קשה לי הא דקאמר רב ששת עתי אפי' בשבת למאי הלכתא. שאם חלה מרכיבו על כתיפו. אמאי לא מוקי לה שאם חלה מרכיבו על החמור דהא קיי"ל כרבי יוחנן המחמר אחרי בהמתו בשבת פטור מכלום בשוגג לא מחייב חטאת כו' ואפילו בלאו נמי לא מחייב משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דאין לוקין עליו. ואפי' למ"ד דלוקין לא מיחייב דלכתוב רחמנא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך אתה למה לי הוא ניהו דמחויב בהמתך לא מחייב כדאיתא בשבת (דף קנ"ד) עי"ש. וא"כ מנא לי' לרב ששת דעתי אפילו בשבת אתי להוצאה שאם חלה מרכיבו על כתיפו דהוי חיוב סקילה דלמא אתי עתי אפי' בשבת לומר שאם חלה מרכיבו על החמור דהוי רק איסור לאו. ואפי' דנימא דרב ששת ס"ל כרמי בר חמא דהמחמר אחרי בהמתו חייב סקילה ובשוגג מחייב חטאת כדאיתא שם בשבת. מ"מ אמאי לא מוקי רב ששת על מחמר. גם מנא לרפרם להוכיח דאין עירוב והוצאה ליו"כ דלמא אתי קרא למחמר שאם חלה מרכיבו על החמור. ועוד כיון דמוקי האי ברייתא כרבי נתן אע"ג דחי נושא את עצמו חלה שאני ובשבת (שם) פריך על רמי בר חמא ממתניתין דסנהדרין המחלל שבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה כלל דאיכא מידי דאין חייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה ומאי ניהו מחמר. לא תחומין ואליבא דרבי עקיבא. ובהבערה ואליבא דרבי יוסי. ורב ששת ס"ל דתחומין דרבנן כמ"ש רש"י והבערה ס"ל לר"נ לחלק יצאתה וע"כ מתניתין דסנהדרין אתי למעוטי מחמר דהוי רק איסור לאו. א"כ מנא לן דקרא עתי אתי אפי' בשבת שאם חלה מרכיבו על כתיפו דהוי איסור סקילה דלמא אתי להתיר מחמר. [וליכא למימר כיון דמחמר הוי רק איסור לאו. לא בעי קרא דעתי לזה. דאתי עשה ודחי ל"ת א"כ אתי עשה דשילוח השעיר ודחי ל"ת דמחמר. דזה אינו דהא שבת הוי ג"כ איסור עשה דביום השביעי תשבות כמ"ש הרמב"ם ריש ה' שבת. וגם עשה דשביתת בהמתו למען ינוח שורך. א"כ אין עשה דוחה ל"ת ועשה]. ונראה בזה דיש לומר דרב ששת ס"ל דמחמר איתא ג"כ ביו"כ. דאין בין שבת ליו"כ אלא שזה זדונו בהכרת וזה זדונו בסקילה ויוה"כ הוי ג"כ בעשה דשבתון כמ"ש ריש ה' שביתת עשור. א"כ כיון דדחי יו"כ ה"ה בשבת. ועל כרחך קאי על הוצאה שאם חלה מרכיבו על כתיפו ואין עו"ה ליו"כ. ואתי קרא דעתי אפי' בשבת שאם חלה מרכיבו על כתיפו. וטעמא דאמרינן אין עירוב והוצאה ליו"כ ולא אמרינן אין מחמר ביו"כ. משום דס"ל כרבה בביצה (דף י"ב) דב"ש וב"ה פליגי אם יש הוצאה ליו"ט. דכתיב ולא תוציאו משא ביום השבת שבת אין יו"ט לא וה"ה יו"כ לא. אע"ג דגם יוה"כ מקרי שבתון מ"מ כיון דליתא ביו"ט ה"ה ביו"כ. ועוד דהוצאה מלאכה גרוע כמ"ש התוס' ריש שבת דמה לי אם הוציא מרה"י לר"ה ומה לי הוציא מרה"י לרה"י. גם מדהוי במשכן ולא בעינן קרא ויכלא העם מהביא רק משום דהוצאה מלאכה גרוע כמ"ש התוס' (בשבת דף צ"ז). ע"כ אמרינן אין הוצאה ליו"כ וכמ"ש התוס' בביצה (דף י"ב):
ובזה יבואר ירושלמי ביומא (פ"ו ה' ג') שאלו את רבי אליעזר חלה המשתלח אמר להן יכול הוא לטעון אתכם ולו כו'. וחכמים אומרים חלה השליח משלחו ביד אחר חלה המשתלח מרכיבו על החמור. ובש"ס דילן איתא דאמרו חכמים חלה מרכיבו על כתיפו. דיש לומר בהא פליגי הירושלמי וש"ס דילן. דירושלמי ס"ל כרבי יוחנן דהוא מרא דתלמודא דאמר בביצה דב"ה דמתירין להוציא ביו"ט במתוך פליגי דס"ל מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והיכי דלא הוי צורך כלל גם ביו"ט אסור הוצאה א"כ ביו"כ דליכא מתוך ערוב והוצאה ליו"כ כמו ביו"ט וע"כ אתי קרא דעתי אפי' בשבת למחמר דס"ל לרבי יוחנן דמחמר אחר בהמתו בשבת לא הוי רק איסור לאו כדאיתא בשבת (ד' קנ"ד). גם הירושלמי ס"ל בעירובין (פ"ג ה' ד') דאין לך מחוור שבכולם אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל, די"ב מילין הוי מן התורה כמ"ש הרי"ף בספ"ק בעירובין והוא מדכתיב אל יצא איש ממקומו. כמו דתני רבי חייא ולוקין על תחומין דבר תורה מקרא דאל יצא איש ממקומו ועי' ברא"ש ספ"ק דעירובין. והתוס' כתבו בריש שבת דהוצאה מלאכה גרוע מדבעינן תרי קראי לזה דאל יוציא איש עי"ש. ולהירושלמי דהאי קרא קאי על תחומין א"כ ליכא אלא חד קרא על הוצאה ס"ל דהוצאה לאו מלאכה גרוע. ועי' בירושלמי ריש שבת. ע"כ ס"ל דיש עו"ה ליוה"כ ע"כ אמר אם חלה מרכיבו על החמור. ולא על כתיפו דהוי איסור מלאכה דזדונו סקילה. וש"ס דילן ס"ל דתחומין דרבנן וקרא דאל יצא איש ממקומו קאי על הוצאה שאל יצא איש ממקומו עם כליו ללקוט המן כמ"ש התוס' שם בעירובין. א"כ כיון דהוי תרי קראי הוי הוצאה מלאכה גרוע וע"כ אין עו"ה ליו"כ ע"כ אתי עתי אם חלה מרכיבו על כתיפו:
ואין להקשות לפמ"ש דע"כ מוקי רב ששת שאם חלה מרכיבו על כתיפו. ולא מוקי למחמר שאם חלה מרכיבו על החמור. משום דס"ל מחמר איתא גם ביו"כ וכיון דדחי יו"כ א"כ ה"ה שבת. אבל אין עו"ה ליו"כ ע"כ אתי עתי אפילו בשבת שאם חלה מרכיבו על כתיפו. דהא אמרינן בשבת (דף קנ"ד) כל שבחברו פטור בבהמתו מותר לכתחילה כיון דלא הוי מלאכה כמ"ש רש"י שם ד"ה מניחו כשהיא מהלכת כיון דאדם לא מחייב חטאת כה"ג מותר דהכא נמי מלאכה כתיב והאי לאו מלאכה. א"כ כיון דאין עירוב והוצאה ליו"כ ורשאי אדם לשאת משא ביו"כ א"כ כ"ש בהמתו איך נימא דהוי מחמר ביו"כ:
זה אינו דגם ביו"ט דמותר הוצאה. יש מחמר ביו"ט כמ"ש הב"י (בסי' תצ"ה באו"ח והמ"א בסי' רמ"ו) ועוד משום דאיכא עשה דשביתת בהמתו]:
ומעתה א"ש שינוי הסוגיות דיומא ודכריתות ומיירי שפיר באופן אחד. דמעיקרא דקאמר ליתני אם הוציאו חייב. מאי טעמא קתני אם היתה שבת והוציאו אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"כ. ודחה ממאי דלמא יש עירוב והוצאה ליו"כ והכי קתני אם היתה שבת חייב אף משום שבת ויוה"כ. ואי דא"כ מתניתין דיבמות דשנים שקדשו שתי נשים מני כמ"ש לעיל דאתיא כאידך שנויא ביבמות דאבעית אימא באיסור בת אחת ואליבא דר"ש אע"ג דלית איסור כולל מ"מ איסור בת אחת מודי דחייל. וקאמר אלא איתמר דרפרם על ההיא אתמר עתי אפילו בשבת אמר רפרם זאת אומרת עו"ה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"כ. ודחי שפיר שאני שעיר המשתלח דהכשרו בכך וכמ"ש. אבל בסוגיא דיומא דקאמר רב ששת למאי הלכתא שאם חלה מרכיבו על כתיפו. ולא קאמר שאם חלה מרכיבו על החמור. וע"כ משום דגם מחמר איתא ביו"כ א"כ כיון דדחי יו"כ א"כ ה"ה לשבת. וע"כ לא ס"ל רב ששת שאני יו"כ דהכשרו בכך. משום כיון דזמנו קבוע אע"ג דלא מעכבא ודחי יו"כ דומה לכל קרבנות יו"כ. א"כ שפיר מוכח מהא דרב ששת דאין עו"ה ליו"כ. והא דלא מוקי רב ששת שאם חלה מרכיבו על החמור. ע"ז אתי עתי אפי' בשבת. ואי כיון דדחי יו"כ א"כ ה"ה בשבת משום שאני יו"כ דהכשירו. משום דס"ל כסוגיא דחולין (דף ק"א) דמאן דלית לי' איסור כולל לית לי' גם איסור בת אחת. א"כ ע"כ מתניתין דשנים שקדשו ביבמות. דליכא לומר כאידך שינויא דאבעית אימא באיסור בת אחת אפי' מאן דלית לי' איסור כולל בבת אחת מודי וע"כ אתי כר"מ דס"ל איסור כולל ואיסור בת אחת. א"כ מוכח אע"ג דשבת על יו"כ הוי איסור כולל מגו דמתסר בהוצאה דליתא ביו"כ מתסר נמי בשאר מלאכות. ויו"כ אינו חל על איסור שבת דהוי קל על חמור. ואפ"ה חייל בבת אחת ומוכח דר"מ ס"ל אין עו"ה ליו"כ. ע"כ מוקי רב ששת שאם חלה מרכיבו על כתיפו. ולא אמרינן דרפרם בדותא אליבא דרב ששת. והש"ס דכריתות ס"ל כאידך שנוי' דאפי' מאן דלית ליה איסור כולל איסור בת אחת מודי דאיסור בת אחת עדיפא מאיסור כולל דבב"א חיילין תרווייהו. א"כ מתניתין ביבמות דשנים שקדשו אתי' כרבי שמעון. א"כ אינו מוכח דר"מ ס"ל דאין עו"ה ליו"כ ע"כ קאמר דרפרם בדותא היא:
[וע"פ מש"כ נראה לפרש ירושלמי דב"ק (פ"ג ה' ד') אימתי דמחייבין ומסייעין לריש לקיש (ממתניתין דכריתות אם היתה שבת והוציאו חייב) הוציאו ביו"כ פטור. אמר רבי יוסי בר בון אתיא דרבי מאיר כרבי עקיבא דתני מניין ליו"כ שחל להיות בשבת שגג ועשה מלאכה שחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו תלמוד לומר שבת היא יום הכיפורים הוא דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר אין חייב אלא אחת. ופי' הפ"מ תמוה עי"ש. דריש לקיש סבר כרפרם דאין עירוב והוצאה ליו"כ. דהא בשבת בירושלמי (פ"ז ה' ב') ובביצה (פ"א ה' ג') המבשל נבלה ביו"ט רבי יוחנן אמר אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט. (היינו דס"ל דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כדאמר רבי יוחנן בש"ס דילן בביצה (דף י"ב) ה"נ מתוך שהותרה בישול לצורך הותרה נמי שלא לצורך). וריש לקיש אמר לוקה שלא הותרה מכלל בישול אלא לאכילה בלבד. וא"כ כיון דריש לקיש לא ס"ל מתוך שהותרה כו' וע"כ ס"ל כרבה הא דפליגי בית שמאי וב"ה בביצה (דף י"ב) אי מוציאין הקטן ולולב לר"ה ביו"ט דב"ש ס"ל יש עירוב והוצאה ליו"ט וב"ה ס"ל אין עירוב והוצאה ליו"ט. משום דכתיב ולא תוציאו ביום השבת שבת אין יו"ט לא. א"כ ה"ה ביו"כ לא דאין עו"ה ליו"כ. ע"ז אמרי דמסייעין לריש לקיש דתני אם היתה שבת והוציאו חייב הוציאו ביו"כ פטור. וע"ז אמר רבי יוסי בר בון אתי' דר"מ כרבי עקיבא שחייב ע"ז בפני עצמו וע"ז בפני עצמו. והא דתני היתה שבת אף משום שבת ויוה"כ כדקאמר בכריתות]: