אור ברסלב
ברית יעקב חלק א אורח חיים › סימן כא

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

אורח חיים · סימן כא

סימן כ

וראיתי להעיר כאן בעניני דב"נ שראיתי בתשו' פ"א (סי' ע"ד) שהביא קושיא שהקשה לו הגאון בעל שאג"א הא דכתב הרמב"ם דב"נ חייב על אבר מן החי ובשר מן החי בכל שהוא דלא נתנה שיעורין אלא לישראל בלבד. למאי נפקא מינה כתב הרמב"ם אבמ"ה אסור לב"נ בכל שהוא הא אין אבר מן החי אלא ביש בו משהו בשר וגידין ועצמות. א"כ לאחר שחייב ב"נ בבשר מן החי בכל שהוא. א"כ כשאוכל אבר מן החי חייב על אותו משהו בשר שיש באבר מן החי משום בשר מן החי. א"כ לאיזה צורך כתב דחייב על אבר מן החי. דליכא למימר לעבור בשני לאוין דהא בדידהו אזהרתן זו מיתתן. וכתב הפ"א דנפקא מינה להא דאיתא בסנהדרין (דף ע"א). ב"נ שהכה את חברו ובא על אשת חברו ונתגייר פטור. עשה כן בישראל ונתגייר חייב. ואמאי נימא הואיל ואשתני אשתני. דינו ומיתתו בעינן והאי דינו אשתני מיתתו לא אשתני. בשלמא רוצח מעיקרא סייף והשתא סייף אלא אשת איש מעיקרא סייף והשתא חנק כו' קלה בחמורה מישך שייכא. א"כ אם אכל ב"נ בשר מן החי פחות מכזית ונתגייר פטור דאשתני דינו. דאי עביד השתא שאכל פחות מכזית פטור. ואם אכל כזית בשר מן החי ונתגייר חייב. אע"ג דהשתא בר מלקות הוא לא מקרי אשתני דינו דקלה בחמורה מישך שייכא דמלקות מישך שייכא בחמורה דמיתה. וכן אם אכל אבמ"ה ונתגייר חייב ודיינינן לי' כדינא דהשתא במלקות דקלה בחמורה מישך שייכא. א"כ א"ש דע"כ כתב הרמב"ם דב"נ חייב על אבר מן החי ובשר מן החי לומר דמוזהר על אבמ"ה בכל שהוא. דאלו לא הי' ב"נ מוזהר כלל על אבמ"ה רק על בשר מן החי. א"כ אם אכל אבר מן החי שיש בו כזית משהו בשר וגידין ועצמות ואח"כ נתגייר פטור. משום דעל משהו בשר שאכל בעודו שהי' ב"נ. השתא אשתני דינו דהשתא שאין בו כזית פטור. אבל כיון דמצוה ג"כ על אבמ"ה דהוי בכזית משהו בשר וגידין ועצמות. דהשתא ג"כ בר מלקות הוא א"כ קלה בחמורה מישך שייכא. גם השתא דאתגייר חייב מלקות ע"ש:

ולענ"ד נראה דאין זה דמיון כלל. ואפי' אכל ב"נ כזית אבמ"ה או בשר מן החי ונתגייר אינו חייב מלקות דמקרי אשתני דינו דאי עביד השתא פטור. דכיון דב"נ חייב בכל שהוא. א"כ מה שאכל ב"נ כזית בשר מן החי או אבמ"ה הוי כמו שאכל באיסור כמה פעמים בכל שהוא. דאינו מועיל מה דהוי כזית לחיובא. דהא עיקר חיובו הוי אכל שהוא דכבר נתחייב בזה. ותרי קטלי לא קטלינן. א"כ השתא דנתגייר פטור אכל שהוא ועיקר חיובא השתא על כזית. א"כ אשתני דינו ומיתתו. ואינו דומה להבא על אשת איש של ישראל דהוי חדא ענינא דבשניהם הוי חדא מעשה לחיובא בהעראה כדאמרינן בירושלמי דקידושין בעכו"ם מניין דחייב בהעראה ודבק באשתו ולא באשת חברו כל שהוא. ודכוותי' ולא בזכור ולא בבהמה אפי' כל שהוא. ע"כ אם נתגייר חייב דמה דמעיקרא הוי מיתתו בסייף דחמור והשתא בחנק קלה בחמורה מישך שייכא. ועוד נראה דדוקא מיתה קלה בחמורה אמרינן מישך שייכא ולא מקרי נשתנה מיתתו. אבל מה דהשתא לוקה לא אמרינן מלקות במיתה מישך שייכא. ודמי לב"נ שגזל ונתגייר דפטור ממיתה ולא אמרינן קלה בחמורה מישך שייכא. מה דהשתא דבר תשלומין מישך שייכא במיתה. ה"ג גבי מלקות לא אמרינן דמישך שייכא מלקות במיתה החמורה. והא דאמר רבא (בסנהדרין דף יוד) מלקות במקום מיתה עומדת. הוא דוקא כמ"ש רש"י שם דהוי דינו להא דבעינן כ"ג כמו במיתה. אבל לא אמרינן משום זה דקלה בחמורה מישך שייכא ולא מקרי אשתני דינו:

גם מש"כ הפ"א דנפקא מינה לענין לפני עור. דהיכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא ויכול ליקח מעצמו, או דיש לו דאינו עובר בלפני עור כדאיתא בע"ז (דף ו'). א"כ אם יש לו בשר מן החי אם לא הי' מצוה על אבר מן החי הי' מותר להושיט לב"נ איסור אבר מן החי דליכא לפני עור דהא יש לב"נ בשר מן החי. אבל השתא דמצוה גם על אבר מן החי אע"ג דיש לב"נ בשר מן החי אסור לישראל להושיט לו אבר מן החי. דאבר מן החי לית לי'. תמהני עליו דהא לב"נ לא הוי אבר מן החי ובשר מן החי תרתי איסורין. רק חדא לאו אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו כמ"ש הרשב"א בחולין. דקרא דנאמר בבי ב"נ סובל שתיהן אבר מן החי ובשר מן החי וכמ"ש הלח"מ (בה' מלכים פ"ט ה' י"א). ואבר מן החי דיש בו גידין ועצמות ומשהו בשר לא גרע מן בשר מן החי דחייב אכל שהוא. וכיון דהוי חדא לאו גבי ב"נ א"כ אם יש לב"נ בשר מן החי אע"ג דאין לו אבר מן החי ליכא איסור דלפני עור אם מושיט לו אבמ"ה:

עוד כתב הפ"א לחלק אע"ג לענין טומאה אבר הפורש מן החי בעינן בשר וגידין ועצמות כדאיתא ברמב"ם (ה' אבות הטומאה פ' ה' ב') ובחולין (דף קכ"ח). מכל מקום לענין איסור אבר מן החי אפי' אבר שאין בו בשר כלל כמו ארכובה ג"כ חייב עליו משום אבר מן החי. א"כ הוצרך הרמב"ם לומר דב"נ חייב על אבר מן החי כמו בארכובה דאין בשר כלל דיחייב ג"כ בבשר מן החי בכל שהוא ע"ש. אינו נראה לי כלל. דהרמב"ם (פ"ה ממאכלות אסורות ה"ב) כתב אחד אבר מן החי שיש בו בשר וגידין ועצמות כגון היד והרגל. ואחד אבר שאין בו עצמות כגון הלשון והבצים וטחול וכליות וחלב. אלא שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו הרי זה אסור משום אבר מן החי. והאבר שיש בו עצם עד שיפרוש כברייתו בשר וגידין ועצמות. ולא כתב דאפילו ארכובה שאין בו בשר כלל דהוי עצם לחודי חייב משום אבר מן החי. ע"כ דשוין הם כמו לענין טומאה:

ול"נ ליישב לפמ"ש הרמב"ם (בפ"ה ממ"א ה' נ'). חתך מן האבר כברייתו בשר וגידין ועצמות ואכלו לוקה אעפ"י שאין בשר אלא כל שהוא. אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי והפריד הבשר מן הגידין ומן העצמות אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו. ואין העצמות והגידין מצטרפין בו לכזית מאחר ששינה מברייתו. אפשר דזהו דוקא גבי ישראל דבעי אבר מן החי דיהי' כזית. רק אם הוא כברייתו כזית אעפ"י שאין בו בשר רק כל שהוא וגידין ועצמות חייב. ע"כ אם הפריד הבשר מן הגידין ועצמות אינו חייב על הבשר עד שיהי' כזית בשר משום אבמ"ה. ועל הגידין ועצמות אינו מצטרפין משום דלאו אכילה נינהו. אבל לב"נ דחייב על אבמ"ה בכל שהוא. ע"כ אם הפריד הבשר מן הגידין ועצמות ואכל הגידין ועצמות שנפרד מאבר מן החי ג"כ חייב משום אבר מן החי אע"ג דלאו בשר נינהו מ"מ הן אבר מן החי דהוי ככל שהוא דלאו אכילה הוא ורחמנא חייבו. וליכא למימר מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי חייב דאע"ג דפטור על עצמות וגידין מ"מ איסורא איכא. ע"כ הוצרך הרמב"ם למנקט נמי דחייב ב"נ גם על אבר מן החי ובשר מן החי, [ואע"ג כיון דגם בשר מן החי אסור לב"נ בכל שהוא ואפי' גידין ועצמות אסור לב"נ דהוי ככל שהוא א"כ לא בעי הרמב"ם לאשמעינן דב"נ מצוה על אבמ"ה דהכל ידעינן מבשר מן החי. י"ל דמשום בשר מן החי ה"א בשר ולא גידין כדאמרינן כה"ג בירושלמי דפסחים (פ"ז ה' י"א) ואכלו הבשר בלילה הזה בשר ולא גידין. ה"נ דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו בשר ולא גידין. אך כיון דגם הוא מוזהר על אבמ"ה א"כ אסור לאכול האבר אפי' מגידין ועצמות שכל האבר אסור עליו]:

ראיתי בפמ"ג (ביו"ד סי' ס"ב) שמסתפק בענינא דב"נ דמוזהר על אבר מן החי. אם אבר מן החי נתבטל ברוב שחוטות דמן התורה בטל ברוב אלא מדרבנן אינו בטל משום ברי'. אי מהני ביטול איסור בזה לבני נח. דהא ביטול איסורין ילפינן מאחרי רבים להטות. זהו בישראל משא"כ לב"נ או נימא מי איכא מידי לישראל שרי ולנכרי אסור ע"ש. [ומ"ש הפמ"ג שם אינה נראה כמ"ש לעיל. גם מה שהקשה בחולין (ק"ב) דאמר רב אבמ"ה צריך כזית מ"ט אכילה כתיב בי' ולא נימא דקרא אתא לכי אית בי' ג' וד' זיתים דמחייב בכזית ממנו כמו בג"ה חולין (דף צ"ו). אשתמיט לי' דברי התוס' ד"ה ור"י אכילה כתיב בי' שהקשו זה ותי' ע"ש]. ונראה דפשיטא לי' דגבי ב"נ לא אזלינן בתר רובא. וכן מצאתי בתשו' נודע ביהודא תנינא (סי' מ"ב) דגבי ב"נ לא אזלינן בתר רובא. והוא תמוה דא"כ היאך חייב ב"נ על אשת אביו לר"ע ולר"א על אחות. אביו. כדאיתא בסנהדרין (דף נ"ח) והרמב"ם (פ"ט מה' מלכים ה' ה'). שש עריות אסורות לבני נח האם ואשת אב כו'. וב"נ חייב על מפותת אביו. ואם לא אזלינן בתר רובא דלמא לאו אביו הוא דילפינן מזה בחולין (דף י"א) דאזלינן בתר רובא. ומש"כ בתשו' נו"ב שם ליישב דלחומרא אזלינן בתר רובא בדידהו להחמיר עליו. דלא עדיף ב"נ מישראל דנהרג עפ"י רוב א"כ גם ב"נ נהרג. רק דחיישינן בב"נ גם למיעוט לאיסור ע"ש. דבריו תמוהין לי כיון דלא אזלינן בתר רובא א"כ הוי כספק. אמאי נהרג ב"נ מספק. דפשיטא דאם נתערב אבמ"ה ברוב שחוטות אע"ג דלא אזלינן בב"נ בתר רובא להתיר או היכי דנתערב חד בחד אינו נהרג בן נח אם אכל חד מהן. דהוי ספק דלמא לא אכל הב"נ האבמ"ה. לא מבעי' לדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא ומדרבנן לחומרא א"כ שרי לב"נ לאכול אם יש ספק אבמ"ה. אף להרשב"א דס"ל דספק איסור מן התורה לחומרא. או דנימא כיון דאקבע איסורא גם להרמב"ם מן התורה לחומרא. מכל מקום בגדר ספק הוי ואין לוקין וממיתין אספק איסור. ועוד דהא דקיי"ל ביו"ד (סי' ק"ט) דאיסור בטל ברוב ילפינן מרבים להטות. וא"כ ב"נ מצווין על הדינין ולהושיב שופטים בכל פלך ופלך לדון אותן בשבע מצות דידהו כמ"ש הרמב"ם (בפ"ט מה' מלכים ה' י"ד) ולהרמב"ן בפי' התורה פ' וישלח ב"נ מחוייבים בכל דיני ממונות כמו ישראל ומכלל המצוה להושיב דיינים לדון אותו. והביאו הכ"מ שם. א"כ אע"ג דב"נ נהרג בדיין אחד. מכל מקום אם איכא טובי דיינים ונחלקו הדיינים אם לזכות אם לחובה א"כ איך ידונו מאי חזית דציית להני ציית להני ע"כ גם המה יכריעו עפ"י רוב. וכיון דאזלינן בדידהו בתר רובא בדיינים כמו בישראל דאחרי רבים להטות. ה"ה בכל דוכתי אזלינן בתר רובא כמו לדידן דילפינן מזה ביטול איסור מאחרי רבים להטות. וכ"ש רובא דאיתא קמן היכי דנתערב אבמ"ה ברוב שחוטות דשרי לנכרי כמו לישראל, ועיין ברש"י בגיטין (דף ט') כל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם. אעפ"י שחותמיהן עכו"ם כשרים חוץ מגיטי נשים ושיחרורי עבדים. שכתב דלאו בני כריתות נינהו הואיל דלא שייכי בתורת גיטין וקידושין אבל על הדינין נצטוו ב"נ ושטרות כשרים משום דינא דמלכותא ע"ש. משמע דלא ס"ל כרמב"ן דעכו"ם מצווין על הדינין כמו ישראל כמ"ש הכ"מ פ"י מה' מלכים]:

וכן מוכח מירושלמי דסנהדרין (פ"ד ה' ז') דיני נפשות מתחילין מן הצד. אתפלגין רבי יוחנן וריש לקיש חד אמר דינינו כדיניהן. וחד אמר אין דינינו כדיניהן. א"כ למ"ד דינינו כדיניהן דגם המה מתחילין מן הצד. אע"ג דטעמא דבישראל דמתחילין מן הצד משום לא תענה על ריב רב כתיב. וא"כ לא יחלקו עליו ולא יהי' נידונין ע"פ רוב. אבל גבי ב"נ דנהרג ע"פ דיין אחד. א"כ ליכא האי טעמא למה מתחילין מן הצד. וע"כ גם בדידהו היכי דאיכא הרבה דיינים מכריעין אחרי הרוב:

ודרך אגב ראיתי לכתוב כאן מה שכתבתי בחידושי ליו"ד בהא דקיי"ל דיבש חד בתרי בטיל כדאיתא בחולין (דף צ"ת ודף ק') וכמ"ש רש"י מדאורייתא ברובא בטיל דילפינן מאחר רבים להטות. וכ"כ הרא"ש בפרק גיד הנשה ולדעת הרא"ש מותר לאדם אמר לאכול כולם ביחד ע"ש. דאינו מובן. דהיאך ילפינן מהא דאחרי רבים להטות. דאינו דומה כלל לסנהדרין דרוב מזכין ומיעוט מחייבין אזלינן בחר הרוב. או הרוב אוסרין ומיעוט מתירין דאזלינן בתר הרוב. ולא פסקינן כמיעוט המחייבין או מיעוט המזכין ואוסרים או מתירין. דבטלה דעתם נגד הרוב ופסקינן כהרוב. אבל הכא בתערובת דהאיסור גופא נהפך להיתר דיאכל האיסור. מנין למילף מאחרי רבים להטות. ומצאתי להפמ"ג בפתיחתו לה' תערובות שעמד בזה ע"ש. ונראה לי בזה לפי מה דאיתא בירושלמי ריש ברכות גבי מעשה ובאו בניו של רבי גמליאל מבית המשתה כו' פריך ורבי גמליאל פליג על רבנן ועביד עובדא כוותי'. והא רבי מאיר פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה. ורבי עקיבא פליג על רבנן ולא עביד עובד כותי' ע"ש. וכן הוא בירושלמי מוע"ק (פ' אלו מגלחין ה' א') פריך על רבי אליעזר דטיהר טהרות שנגעו בתנורו של עכנאי ורבי אליעזר לית לי' אמרי רבים להטות. ועי' ביבמות (דף י"ד). א"כ המיעוט שחולקין על הרוב אסורים לעשות כדבריהם. ומחוייבים לעשות כדברי הרוב. אע"ג דהמיעוט סוברים דהדין עמהם וחולקין עם הרבים אסורים לעשות כמותן וצריכים לעשות כדברי הרוב. א"כ הרוב מכריח את המיעוט שיעשו כמותן אע"ג דהמה סוברים דהדין עמהם. וכמו דאיתא בירושלמי דע"ז (פ"ב ה"ק). דרב לא קיבל מה דאמר רבי שמלאי דרבי ובית דינו התירו השמן אמר שמואל אכול דלא כן אנא כתב עלך זקן ממרא. א"כ ה"נ בתערובות הרוב מכריח את המיעוט להיות היתר כמותן]:

ובעת שוטטו רעיוני הנה והנה. הוקשה לי בחולין (דף ד') שחיטת כותי מותרת בד"א כשישראל עומד ע"ג. אבל אם בא ומצאו ששחט. חותך כזית בשר ונותן לו. אכלו מותר לאכול משחיטתו כו'. כיוצא בו מצא בידו דקוריא של ציפורין קוטע ראשו של חד מנהון אכלו מותר לאכול משחיטתו כו'. ופריך דלמא הא דשחיט שפיר אמר רב מנשיא במכניסן תחת כנפיו. הא דעת הרא"ש בפרק גיד הנשה תרננולת אפי' בנוצתה הוי חתיכה הראוי' להתכבד הובא ביו"ד (סי' ק"א) וגם לדעת הש"ד הובא בכרו"פ (סי' ק'). וכן הוא דעת הרמב"ם (בפ"ד מה' מאכלות אסורות ה"ו). וכותים ודאי ס"ל דאזלינן בתר רובא דהוא דאורייתא אחרי רבים להטות. ודרבנן לא ס"ל. א"כ מאי מהני שמכניסן תחת כנפיו ומסמס מיסמוס עד שאינו ניכר ע"כ אם אוכל הכותי כשקוטע ראשו של חד מנהון שרי דלמא שחט חדא מנהון או שנים בדרסה וחלדה הפוסלין את השחיטה. ולכותי דלא ס"ל דרבנן דברי' או חתיכה לא בטיל דרבנן לא חיישי ומדאורייתא ברובא בטיל. א"כ מאי מהני שאוכל הכותי. כי לדידן דס"ל דחה"ל וברי' לא בטיל א"כ הוי ספק איסור תורה דלא בטיל אם הוא ברי' וחה"ל:

אך יש לחלק בזה דוקא היכי דנתערב בוודאי ספק טריפה אם הוא מדברים שאינן מתבטלין דלא בטל אפי' באלף דלא מהני מה דהוי ספק טריפה כיון דהוי הספק אחד בגופו או משום דהוי הספק בדאורייתא כמ"ש ביו"ד (סי' ק"י סעי' ט'). וליכא למימר דלית כאן ספק איסור כלל. דהא ודאי נתערב כאן ספק איסור תורה ע"כ אסור כל התערובת. אבל הכא דלא ידעינן בודאי דלא שחיט חד שפיר ומדאורייתא אין כאן איסור כלל דנתבטל ברוב. רק איסור דרבנן משום דהוי ברי' או חה"ל אינו בטיל. וכיון דאיכא למימר דאין כאן איסור כלל הוי ספק דרבנן לקולא. וכה"ג כתב הש"ך ביו"ד (סי' ק"י ס"ק ס"ג בדיני ס"ס אות י"ט). אבל קשה לדעת הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוי רק דרבנן. וכותי אינו חייש לספיקא כדאמרינן בנדה (דף נ"ו) דאין הכותים נאמנין על הסככות ופרעות דאינהו לספיקא לא חיישי. א"כ ניחוש דלמא שחט מחצה בדרסה וחלדה ושהי' וליכא רוב היתר. ואינהו בדרבנן גם לספיקא לא חיישי ולדידן אע"ג דספק דאורייתא לחומרא מדרבנן חיישינן לספיקא. א"כ איך נסמוך מה דהכותי אוכל מה דנותן לו ואפשר לומר דשאני התם בנדה דאיכא חזקת טהרה דגברא ע"כ לא חייש לספיקא. אבל בלא"ה גם כותי חייש לספיקא. ועוד דכה"ג אקבע איסורא גם להרמב"ם הוי ספק תורה לחומרא מדאורייתא כמ"ש הפמ"ג בה' תערובות ע"ש:

ומה שהקשה על הרמב"ם (פ"י מה' מלכים ה"ב) גבי ב' לעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצות. הא כתב הרמב"ם (בפ"ט ה' יוד) דב"נ חייב על אבר מן החי ובשר מן החי בכל שהוא לפי שלא נתנו שיעורין אלא לישראל בלבד. והרא"ש בתשו' כתב הא דקיי"ל דבן י"ג נעשה גדול הוא משיעורין דהוי הלכה למשה מסיני ולב"נ לא נתנו שיעורין אמאי אין עונשין קטן מהן. לא קשי' כלל דהרא"ש בתשו' (כלל ט"ז סי' א') שכתב הא דבן י"ג שנה ויום אחד הוי גדול. וכן בת שלש שנים ויום אחד דביאתה ביאה. ובן ט' ויום אחד דביאתו ביאה ולא פחות הוי מכלל שיעורין דהוי הלכה למשה מסיני. לאו למימרא דאי לאו הלכתא הוי מענישין קטן בן ג' או ד' וה' שנים אשר אין לו דעת וכונה כלל. דזה לא גרע משוטה וחרש דלאו בני דעה נינהו. וע"כ דהל"מ הוי אע"ג דחזינן קטן בר דעת ועושה כל דבריו כגדול אפ"ה מהלכתא למשה מסיני דלא מענישין קודם י"ג שנה ויום אחד. א"כ הרמב"ם דנקט סתמא אין מענישין מהן קטן. הוי בקטן שאין בו דעת וכונה ודומיא דחרש ושוטה דנקט הרמב"ם. אבל אם קטן בר דעת ועושה כל דבריו כגדול אפי' קודם י"ג שנה יש לומר דמענישין בבני נח. דהלכתא לישראל נאמרה ולא לב"נ:

אמנם לי נראה דדברי הרא"ש בתשו' אינן מוכרחים. דרש"י בנזיר (דף כ"ט) ד"ה ורבי יוסי ב"ר יהודא. והרע"ב באבות בן י"ג למצות. דילפינן מאיש ואשה אשר יעשו מחטאות האדם. וגבי שכם כתיב ויקחו שני בני יעקב איש חרבו ולא היו באותו פרק רק בן י"ג שנה וקרי להו איש. א"כ גם בב"נ הדין כן. (ועי' ברש"י בנדה (דף מ"ד) ד"ה מאי טעמא. ובערכין (דף י"ח) ד"ה אמר לך דשנים שבבן ובת הוי דרבנן וצ"ע). ואפשר דהרא"ש שכתב בתשו' דבן י"ג שנים ויום אחד הוא מהלכה למשה מסיני הוא לדידן דבעינן דוקא בן י"ג שנה ויום אחד ובעינן שיביא ב' שערות. אבל אם לא הביא ב' שערות דינו כקטן זהו מהלכתא למשה מסיני. ולב"נ יש לומר היכי דהוי בן י"ג שנה אע"ג שלא הביא שערות הוי כגדול. אך בתשו' מוהרי"ל (סי' נ"א) מצאתי דכתב ג"כ בן י"ג לעונשין הוי מהלכתא. וכתב להשואל מה שהבאתי מלוי אכתי מנא לן דפחות מי"ג לא הוי איש כו' אלא מהלכתא ע"ש:

והנה הרמב"ם שכתב דלא נתנו שיעורין אלא לישראל לבד הכ"מ לא הערה מקורו דהרמב"ם לזה. ולי נראה דמקורו בנזיר (דף ס"א) דפריך אימא בני ישראל דכתיב גבי נזירות בני ישראל מדירין את בניהם בנזיר ואין העכו"ם מדירין בניהם בנזיר יכול לא יהיו נזירים תלמוד לומר איש. הא אמר רבי יוחנן הלכה היא בנזיר. א"כ לא בעי קרא למעט כותים דאינן מדירין בניהם בנזירות. כיון דהוי רק הלכה לא נשנית אלא לגבי ישראל כמ"ש התוס' שם. וא"כ מבואר כדברי הרמב"ם דהלכה לא נתנה רק לישראל:

ולפ"ז יש להוכיח דהא דאין עונשין בבני נח קטן. ושיעור הוי בדידהו לגדלות מהא סוגיא דנזיר שם. דפריך (דף ס"ב) איש כי יפליא נדר בערכך בערכין למה לי מכדי הא אתקש ערכין לנדרים דאמר קרא איש כי יפליא נדר בערכך. והתניא גבי נדרים איש איש לרבות הכותים שהן נודרים נדרים ונדבות כישראל אלא האי מבעי לי' לאתויי מופלא סמוך לאיש הניחא למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא אלא למ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן איש כי יפליא למה לי לאתויי מופלא סמוך לאיש דכותי וע"ש ברש"י. א"כ מבואר דזמן איכא ג"כ בעכו"ם לשיעור גדלות דאתי קרא לרבות מותלא סמוך לאיש. ועל כרחך לא מהלכה הוא דבעינן י"ג שנים ויום אחד. אלא כמ"ש דילפינן משכם דכתיב ויקחו איש חרבו ולוי הי' באותו פרק י"ג שנים. א"כ גם בב"נ הדין כן:

גם מה שכתב מעכ"ת על מה שהקשה הטורי אבן בר"ה (דף ט"ז) על הרשב"א בחידושיו גבי תוקעין ומריעין כשהן יושבין דכתב הא דיתבינן בסוכה בשמיני דיתבין ואוכלים וישינים בה למצוה וליכא בל תוסיף בזה. וכן בר"ה שחל בשבת שאין תוקעין אע"ג דרחמנא אמר תקעו וליכא משום בל תגרע. משום דהיכי דעשאו חכמים לצורך או עשו סייג ליכא בזה משום בל תוסיף ומשום בל תגרע. דא"כ מוכח מדבריו בכל ביטול מצות עשה איכא בל תגרע. א"כ למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו לילקי נמי בכל המבטל מצות עשה משום בל תגרע ולא מצינו לאיזה תנא או אמורא דנימא הכי ע"ש. דיש לומר דלהכי אין לוקין על ביטול מצ"ע אפי' למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו משום דבל תגרע הוי לאו שבכללות דאין לוקין עליו עכ"ד ותמוה לי דא"כ מאי פריך אביי בר"ה (דף כ"ח) וכן בעירובין (דף צ"ו) אלא מעתה הישן בשמיני ילקה. דהא בל תוסיף נמי הוי לאו שבכללות דאין לוקין עליו. כדאמרינן כה"ג בפסחים (דף כ"ד). דאי מדרבי אלעזר דאמר לא יאכל כי קודש הוא כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו אין לוקין על לאו שבכללות. ורציתי לומר בזה. לפמ"ש התוס' במנחות (דף נ"ח) דאביי ורבא דפליגי בפסחים (דף מ"א) ובמנחות שם דאביי ס"ל אין לוקין על לאו שבכללות ורבא ס"ל דלוקין. ובנזיר (דף ל"ח) הסוגיא הפוכה גבי אכל חרצן וזג דאביי ס"ל לוקין על לאו שבכללות ורבא ס"ל אין לוקין. וכ"כ התוס' בפסחים דהסוגיא הפוכה וכמ"ש התוס' דמצינו כמה סוגיות הפוכות ע"ש. א"כ י"ל דסוגיא דעירובין ובר"ה ס"ל דלוקין על לאו שבכללות וסוגיא דפסחים ס"ל דאין לוקין על לאו שבכללות. וא"כ שפיר י"ל דמ"ד שלאו שאין בו מעשה לוקין ס"ל לאו שבכללות אין לוקין והך מ"ד דס"ל דלאו שבכללות לוקין ס"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין. אמנם זה אינו דדוקא היכי דכלל קרא מלתי טובי כמו לא תאכלו כי אם צלי אש. וכולל נא ומבושל. או קרא מכל אשר יעשה מגפן דכולל חרצן וזג. והקרא מפרש אח"כ חרצן ועד זג. או בנא ומבושל לוקין ע"ז לחודי'. אבל היכי דהלאו כולל לכמה מילי כמו האי לאו דלא יאכל קודש דהוי כלל לכל שבקודש פסול. וכן בסנהדרין (דף ס"ג) דלא פרט כל לאו בפ"ע אלא נפיק מילי טובי מלאו אחד. לכ"ע הוי כה"ג לאו שבכללות דאין לוקין עליו. שוב ראיתי בדברי הרמב"ן בפי' על התורה פ' משפטים שכ"כ (פ' י"ג) ובכל אשר, אמרתי אליכם תשמרו. רש"י פי' לעשות כל מצות עשה באזהרה. שכל שמירה שבתורה אזהרה במקום לאו. ולפי דבריו יצטרך לומר שיהי' לאו שבכללות. שאם לא כן יהיו לוקין על כל עשה ועשה שבתורה. אבל בזה הלאו שיכלול דברים רבים ולא יזכור שם העבירה כלל הכל מודים שאין לוקין בו עכ"ל. א"כ ע"כ הא דקאמר אלא מעתה הישן בסוכה בשמיני ילקה. הא הוי לאו שבכללות. ילקה לאו דוקא רק איסור בעלמא כמ"ש כה"ג התוס' ביומא (דף ל"ז) ומכות (דף י"ח). ואפשר דהאי ילקה דקאמר הוי מכות מרדות כמ"ש התוס' כה"ג בבכורות (דף נ"ד):

אך אני לעצמי ישבתי דברי הרשב"א דס"ל להרשב"א כמ"ש הריטב"א בקידושין (דף ל"ד) בהא דמצות עשה שלא הזמן גרמא אחד האנשים ואחד הנשים חייבין. איזהו מ"ע שלא הזמן גרמא. מעקה אבידה ושילוח הקן. והקשו בתוס' תיפוק לי' דאיכא לאו בכל חדא וחדא מינייהו. ונשים בכל לא תעשה חייבין. ורבינו ז"ל תירץ דבהני אע"ג דאיתנהו לא תעשה אין העיקר אלא בעשה שבהן. ולא אתי ל"ת אלא לקיומא לעשה. דבמעקה כתב ועשית מעקה לגגך ובו הרצון והכונה ואחר כך אמר ולא תשים דמים בביתך כלומר לא תעכב מלעשות מצוה זו. וכן בשילוח הקן לא תקח האם לעצמך רק שלח תשלח. וכיון דעשה עיקר אלו היו נשים פטורות מן העשה היו פטורות מלאו שבו. שאין הלאו אלא קיום עשה שבו וזה נכון עכ"ל. א"כ ה"נ בלאו דבל תגרע במצות עשה. כיון דהעשה עיקר והלאו בא רק לקיומי ולחזק העשה דמחוייב לעשות המצוה ולא תגרע. א"כ אפי' למ"ד דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו. הכא בעשה דלא לקי גם בלאו דבל תגרע דבא לקיומי לעשה לא מלקינן עלה. משא"כ בבל תוסיף דהתם לא בא לחזק רק שלא תוסיף עוד שום מצוה. ע"כ שפיר מלקינן אי לאו דהוי לאו שבכללות כמ"ש:

ובזה יש ליישב בב"ק (דף נ"ו). שומר אבידה רבה אמר כשומר חנם דמי רב יוסף אמר כשומר שכר דמי בההיא הנאה דלא בעי למיתב לי' ריפתא לענו' הוי כשומר שכר ופרש"י משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה. דקשה לכאורה הא בצדקה איכא לאוי לא תקפוץ את ידך ולא תאמץ את לבבך. א"כ היכי מצי למפטרי' משום עוסק במצוה כטור מן המצוה דאטו היכי דעוסק במצוה מצי למעבד איסורא. וליכא למימר משום דאתי עשה ודוחה ל"ת דהא הוי תרי לאוי דסמיכי ולא אתי עשה ועקר תרי לאוי דסמיכי כמ"ש התוס' בחולין (דף פ"א) ד"ה הנח למחוסר זמן. ועוד מי מדחי איסורא מקמי ממונא כדאמרינן בב"מ (דף למ"ד). ולפמ"ש א"ש דהני לאוי דצדקה באו רק לחזק העשה פתח תפתח את ידך. ודמי למעקה ושילוח הקן. דאי לאו דמצות שאין הזמן גרמא הוי נשים פטורות אע"ג דאיכא לאו כיון דפטורות מעיקר המצות עשה פטורות מהני לאוי דבאו לקיומא לעשה. ה"נ העוסק במצוה דפטור ממצות עשה דצדקה פטורין נמי מהני לאוין. והא דכתבו התוס' בב"ה (דף ח') בד"ה אכפי' רבא לר"נ דהקשו הא הוי מצ"ע שמתן שכרה בצידה דאין ב"ד מוזהר עלי'. דכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך. ותי' משום דבצדקה איכא לאו לא תקפוץ ולא תאמץ. התם שאני כיון דהלאוין באו לחזק העשה ע"כ כופין ע"ז כמו גבי מעקה]:

ידידו דורש שלומו יום ט"ו חשוון שנת תר"י לפ"ק ברוך מרדכי ליבשיץ חופ"ק סעמייאטיץ יע"א.

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה