ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
אורח חיים · סימן כ
ומש"כ להסתפק הא דקיי"ל דב"נ נהרג עפ"י ע"א ועפ"י קרוב. אם הודאת עצמו מהני. דהא דהודאת עצמו לא מהני משום דאדם קרוב אצל עצמו. וכיון דב"נ נהרג על פי קרוב הודאת עצמו שעבר על דת מהני ונהרג ע"ז. או דלמא הא דהודאת עצמו לא מהני דאין אדם משים עצמו רשע משום דממ"נ אי מהימנינן לי' דאמת הי' הוא רשע ופסול לעדות או דלא מהמנינן לי' כלל וא"כ הודאת עצמו גם בב"נ לא מהני דרשע פסול לעדות גם בב"נ. ולא מצא גילוי לדין זה אלא מלשון רש"י ד"ה מי קא ספו לך מאלי' וביד רבי יהודא בן בתירא לא הי' לו כח להורגו. משמע דאם הי' שבט המושל בידו הי' הורגו אע"ג דהוי רק הודאת עצמו כי לא הי' עד בדבר כלל. רק הודאת עצמו דפיו ענה בו. וב"נ נהרג עפ"י ע"א דוקא. וע"כ כיון דב"נ נהרג עפ"י קרוב גם הודאת עצמו מהני עכ"ד. הנה ברש"י לא כתוב כלשון זה שכתב מעכ"ת רק לא הי' ביד רבי יהודא בן בתירא להורגו. יש לומר לאו דלא הי' בידו שבט המושל בידו. רק דהוי רק הודאת עצמו ע"כ לא הי' יכול להורגו. ע"כ נסיב לי' עצה שידעו אנשי ירושלים בזה ויהרגוהו. גם לפמ"ש הרמב"ם בה' סנהדרין (פי"ח ה' ו') שאין ממיתין בב"ד ואין מלקין את האדם בהודאת פיו. שמא נטרפה דעתו בדבר זה ושמא הוא מן העמלין מרי נפש המחכים למות. שתוקעין חרבות בבטנם ומשליכים עצמן מן הגגות. ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג. וכללו של דבר גזרת מלך הוא. א"כ גם בב"נ שייך ג"כ טעם זה דלא מהני הודאת עצמן:
ונראה דיש להוכיח מדברי התוס' בע"ז (דף ס"ד) ד"ה איזהו גר תושב שקיבל עליו בפני שלשה חברים שלא לעבור עכו"ם. וא"ת הלא מיד שעבר שבע מצות חייב מיתה דאזהרתן זו מיתתן בלא עדים והתראה. ויש לומר כל זמן שלא דנוהו ב"ד אינו חייב מיתה עכ"ל. וכ"כ בהג"א שם. דמאי קשי' להו דהא ב"נ נהרג בע"א וכאן לא הי' עד כלל. ואי מנא ידעינן מעיקרא דעבד ע"ז מקודם. הוא על פי הודאת עצמו. וע"כ דס"ל להתוס' דגם על הודאת עצמו חייב מיתה אך אכתי קשה דהא משכחת גר תושב דאין כאן עד שעבד ע"ז רק נשים. וב"נ אינו נהרג עפ"י אשה כדאמרינן בסנהדרין (דף כ"ז). ואי כיון דאשה אינו נאמן עליו שעבד ע"ז. למה בעי קבלה כלל שיקבל עתה שלא לעבוד ע"ז. יש לומר כמ"ש הרמב"ם (פ"ה מה' מלכים ה' י"א). דאם לא נזהר בשבע מצות מפני הקבלה אלא עשה אותן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב:
אבל בס' החינוך להרא"ה ז"ל פ' אחרי (מצוה קצב) וכן בפ' יתרו מבואר להדיא דבב"נ מהני הודאת עצמן ואינן צריכין שני עדים וכתב כי כן הורה זקן ע"ש. ונראה דבירושלמי קידושין (פ"א ה' א') מפורש הדבר כן. אם בא ב"נ על ארוסת ישראל חייב על ארוסת עו"ג פטור. במה הוא מתחייב בדיניהם בדיני ישראל אי תימר בדיני ישראל בשני עדים ובכ"ג דיינים ובהתראה ובסקילה. ואי תימר בדינייהו בעד אחד ובדיין אחד ושלא בהתראה ובסייף. רבי יהודא בן פזי מוסיף בחונקו מפני עצמה מאי טעם כי דם באדם. והפני משה מפרש מפני עצמה של מקרא זה שופך דם האדם באדם דמו ישפך. ואינו נכון פי' דמפני עצמה. וגי' הק"ע מפי עצמו. דרבי יהודא בן פזי ס"ל דלא בעינן גבי ב"נ עד כלל רק הודאת עצמן סגי. ויליף מבאדם אפי' ע"י האדם עצמו דהוי הודאתו לחודי דמו ישפך. והוא ראי' לדברי החינוך:
אך לפ"ז פליגי רבנן עלי' דרבי יהודא בן פזי וסברי דוקא ע"א. והפ"מ והק"ע מפרשי דרבי יהודא בן פזי פליג את"ק דס"ל דמיתת בן נח הוי בסייף והוא ס"ל דמיתתן בחנק, לא דקו רבנן בזה. ועוד לפירושם מאי מוסיף בחונקו כיון דהוא פליג את"ק א"כ לאו מוסיף הוא. ונעלם מהם דברי המדרש (בראשית פ' ל"ד). דקאמר רבי יהודא בר סימון אף החונקו. והתם לא קאמר מקודם ובסייף. אלא דפתח שופך דם האדם באדם דמו ישפך. אמר רבי חנינא כולהון כהלכות בני נח. בעד אחד בדיין אחד בלא עדים והתראה ע"י שליח ע"י עוברים שופך דם האדם באדם אחד דמו ישפך בלא עדים והתראה כו' רבי יהודא בן סימון אומר אף החונקו. ופי' רש"י דלאו דוקא אם הרג אדם ושפך דמו. אף אם חנק הב"נ את חברו ולא שפך דמו. ודריש שופך דם האדם באדם שנשאר דמו בקרבו. ע"כ נראה לי לפרש הירושלמי דחשיב הכא בדיניהן. וקאמר רבי יהודא בן פזי מוסיף החונקו ולא שפך דמו לחוץ רק חנק אותו חייב. ומפי עצמו לאו דברי רבי יהודא בן פזי הוא. אלא דקאי לכ"ע מפי עצמו ג"כ נהרג. וזה דאמרו במדרש בלא עדים היינו הודאת עצמו. דהא קאמר מתחילה בע"א והיכי קאמר בתר הכי בלא עדים וע"כ גם בהודאת עצמו. וע"ז קאמר מאי טעם כי דם האדם והוא דריש הכל מקראי דשופך דם האדם באדם דמו ישפך כדאיתא במדרש. א"כ לכ"ע דב"נ נהרג בהודאת עצמו ומה שהורה זקן הוא בירושלמי כנלע"ד:
עוד הקשה בהא דסנהדרין (דף נ"ח) אמר ריש לקיש עו"ג ששבת חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבתו. אמר רבינא לא נצרכא אפי' שני בשבת. (ופרש"י דמנוחה בעלמא קאסר להו ואפי' שלישי ורביעי בשבת). ופריך ולחשבי' גבי שבע מצות כי קחשיב שב ואל תעשה קום ועשה לא חשיב. אמאי נטר הגמ' לפרוכי ונחשבי' גבי שבע מצות בתר דהביא מאי דאמר רבינא לא נצרכא אפי' שני בשבת. ולא פריך על ריש לקיש גופא שאמר עו"ג ששבת חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבתו. ונחשבי' גבי שבע מצות. וכתב ליישב זה עפ"י דברי הצל"ח שכתב דלאו בן נכר. על עכו"ם גופא אזהר רחמנא שלא לאכול בק"פ. והא דלא חשיב הגמ' גם שבע מצות הא דב"נ לא יאכל מק"פ. משום דלא חשיב רק דבר שנוהג בתמידות בכל שעה כמו עכו"ם וגזל. אבל שלא לאכול מקרבן פסח אינו נוהג בכל שעה רק בשעת הפסח ובזמן שהפסח נוהג בזמן שהבמ"ק קיים. א"כ יש לומר ג"כ הכא הא דלא פריך על ריש לקיש גופא ונחשבי' גבי שבע מצות כיון דס"ד דריש לקיש קאמר על יום השבת דוקא ולא על יום החול מאיזה יום מימי השבוע א"כ לא הוי מצוה תמידית שישנו בכל שעה ורק הזמן גרם. ע"כ לא דמי לשבע מצות דידהו שישנו בכל שעה:
משא"כ בתר דמסיק דרבינא קאמר לא נצרכא אלא אפי' בשני בשבת וה"ה בכל ימי השבוע דמנוחה בעלמא אסר להו רחמנא וישנו בכל זמן. ע"כ דמי לאינך שבע מצות דידהו ע"כ פריך ולחשבי' גבי שבע מצות עכ"ד:
לענ"ד מדברי הפוס' בסנהדרין (דף נ"ט) ד"ה והא פרי' ורבי'. תימא מנא לן שלא נאמרה לבני נח. ואי משום דלא חשיב גבי שבע מצות הא אמר לעיל קום ועשה לא קחשיב. ויש לומר דשב ואל תעשה נמי הוא. דמי שמצוה על פריה ורביה מצוה שלא להשחית זרע עכ"ל. נדחה דברי הצל"ח. דלדבריו אכתי תקשי מנין דפ"ו לא נאמרה לב"נ והא דלא חשיב בהדי שבע מצות לימא דלא חשיב רק מצות תמידות דנוהג לעולם ובכל שעה אבל פו"ר אם יש לו בן ובת אינו מצוה עוד בפרי' ורבים ע"כ לא חשיב. ולא דמי לאינך כמ"ש גבי לאו דבן נכר לא יאכל בו. ועוד לכאורה קשה הא דפריך הגמ' גבי עכו"ם ששבת ולחשבי' גבי שבע מצות. וכן פריך הגמ' בעו"ג שעוסק בתורה ולחשבי' גבי שבע מצות. לימא לחלק דלא חשיב רק שבע מצות דגם בני ישראל מוזהרין עליהן. קאמר דשבע מצות אלו ב"נ מוזהר עליו כישראל. אבל הני דגבי ישראל שרי ואיכא מצוה לשבות ולעסוק בתורה ולבני נח איסורא לא חשיב. ע"כ ב"נ דשבת אפי' בשני בשבת דישראל שרי ולב"נ אסור לא חשיב. ועכצ"ל דלא מסתברא להגמ' לומר זה משום דלישראל ליכא איסורא אלא גם מצוה ע"כ לא חשיב גבי ב"נ דהא בעינן לאשמועינן כל מה דב"נ מוזהר עליהן א"כ לחשבי' גם הנך. עו"ג ששבת ועו"ג שעסק בתורה. בשלמא הא דקאמר דקום ועשה לא קחשיב שפיר דהתנא לא חשיב רק איסורין ועבירות דב"נ מוזהר שלא לעשות ודינין נמי שב ואל תעשה שלא לעשות עול כמ"ש רש"י וחשיב שבע דברים שב"נ מוזהר שלא לעשות. אבל מה שב"נ מחוייב לעשות לא קחשיב. א"כ נדחה דברי הצל"ח דאטו כיון דהוא לא מצוה תמידית ואינו בכל שעה לא בעי למחשבי' גבי שבע מצות:
ומה שהקשה אמאי לא פריך הגמ' על ריש לקיש גופא דאמר עו"ג ששבת חייב מיתה ולחשבי' גבי שבע מצות. לענ"ד נראה ליישב זה בהקדם דברי הרמב"ם (פ"י מה' מלכים ה' ט'). עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד. וכן עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול אם עשאו לעצמו כמו שבת חייב מיתה. ואצ"ל אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר אין מניחין אותו לחדש דת ולעשות מצוה לעצמן מדעתן. אלא או יהי' גר צדק ויקבל כל המצות. או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע. ואם עסק בתורה או שבת או חידש דבר מכין ועונשין ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה אבל אינו נהרג עכ"ל. והכ"מ לא הערה מקורו מהיכן יליף הרמב"ם דב"נ שחידש מצוה חייב מיתה משום שהוסיף על שבע מצות דאזהר רחמנא:
לכן נראה דרמב"ם יליף זה מהא גופא דקשה לי' למה לא פריך הגמ' על ריש לקיש ולחשבי' גבי שבע מצות. ועל כרחך משום דמעיקרא הוי ס"ד דעו"ג ששבת היינו ביום השבת דהעו"ג שובת לשם מצוה וחובה אבל למנוחה בעלמא לא אסר לי' רחמנא. א"כ לא קשי' ולחשבי' גבי שבע מצות. דיש לומר זהו טעמא דאסור לב"נ לשבות ביום השבת לשם מצוה וחובה משום דשבע מצות אזהרי' רחמנא והוא בל תוסיף דרק ז' מצות ולא יותר. א"כ לא שייך למפריך ולחשבי' גבי שבע מצות דהא באמת תני רק שבע מצות. דהני ב"נ מצוין. ואם הוסיף עוד מצוה חייב ולא ישבתו דקאמר רחמנא אשבת אזהר לב"נ דלא יוסיף על ז' מצות ותלא בשבת ה"ה בשארי מצות לא יוסיף על שבע מצות. וחייב מיתה אם הוסיף. אבל לרבינא דקאמר אפי' שני בשבת דא"כ מנוחה בעלמא אסר להו רחמנא א"כ הוי איסור בפני עצמו שלא יבטלו ממלאכה אפי' ביום שאינו בו מצות שביתה. א"כ פריך הגמ' ולחשבי' גבי שבע מצות. א"כ מוכח מהכא דאם הוסיף ב"נ מצוה חייב מיתה. והא דכתב הרמב"ם (בה' יו"ד) ב"נ שרצה לעשות מצוה משארי מצות התורה כדי קבל שכר אין מונעין אותו לעשות כהלכתה. ע"כ לא מיירי דמכוין לשם מצוה דא"כ הוי בבל תוסיף כמ"ש הרמב"ם דלא יוסיף. אלא דיודע שאינו נצטוה ואינו עושה מצות התורה רק כדי לקבל שכר אין מונעין אותו:
ומש"כ לתמוה על הרמב"ם שהשמיט האי דינ' דלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבמ"ה לב"נ משום לפני עור לא תתן מכשול. ולפמ"ש בצל"ח א"ש כיון דכבר כתב המאכיל כזית מן הפסח עובר בל"ת דלפני עור א"כ תרתי שמעינן אפילו היכי דלנותן שרי מ"מ אסור לפני עור. ואפי' עכו"ם דלא הוי בכלל ערבות אסור ליתן לו ועובר בלפ"ע. א"כ תו לא צריך להביא הך דרבי נתן דלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבמ"ה. לב"נ משום לפ"ע עכ"ד. לדידי ליכא קושיא כלל הא דהשמיט הרמב"ם הך דרבי נתן דלא יושיט כוס יין לנזיר כו'. דכבר הביא הרמב"ם דין זה לפני עור הרבה פעמים, בה' רוצח (פי"ב ה' י"ד) כתב הרמב"ם. אסור למכור כלי זיין לליסטים ישראל שנמצא מחזיק ידי עוברי עבירה ומכשילו. וכן המכשיל עור בדבר. והשיא עצה שאינה הוגנת לו. וחיזק ידי עוברי עברה כו' הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר ולפני עור וגו'. וכ"כ בה' גזילה (בפ"ה ה' א'). אסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן ואסור לסעדו על שינויו וכיוצא בהן. מחזיק ידי עוברי עבירה ועובר על ל"ת על לפני עור (ובפ"ד מה' מלוה ה"ב) היכי שהי' סרסור בין הלוה בריבית או שסייע אחד מהן או הורהו עובר בלפני עור. (ובפ"ה מה' נזירות ה' כ') המטמא את הנזיר אם הי' הנזיר במזיד לוקה והמטמאו עובר בלפני עור. וכן (בפ"ו מה' כלאים ה' ל"א). המלביש חבירו כלאים אם הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום לפני עור. ואם לא ידע הלובש שהוא כלאים המלביש לוקה והלובש פטור ועי' שם בכ"מ. (ובפ"ג מה' אבל ה' ה') המטמא את הכהן אם היו שניהם מזידין הכהן לוקה והמטמא עובר משום לפני עור ואם הי' הכהן שוגג והמטמא מזיד הרי זה שטימאו לוקה. א"כ לא הי' צריך הרמב"ם להביא הך דרבי נתן לא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבמ"ה לב"נ. דמוכח מכל הני שהביא הרמב"ם אע"ג דלנותן שרי עובר בל"ע כמו במטמא את הנזיר ומטמא את הכהן. לדידי' ליכא איסור טומאה אפ"ה אסור משום ל"ע. ועוד דלא גרע מנותן עצה שאינה הוגנת. ובה' איסורי ביאה (פכ"ב ה' ו') הביא הרמב"ם האי דינא דמתניתין דע"ז (דף כ"ב). אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עכו"ם ואפי' זכרים כו' ואין מוסרין בהמה וחיה ועוף לרועה עכו"ם כו' מפני שכולן חשודין על הרביעה וכבר בארנו שאסורין בזכור ובהמה ונאמר לפני עור לא תתן מכשול א"כ לא צריך הרמב"ם להביא דלא יתן אבמ"ה לב"נ. דממילא שמעינן מהא דאין מעמידין בהמה כו':
אך קשה הא דהשמיט הרמב"ם הא דאמרי בע"ז (דף ו'). דלפני עור הוא דוקא היכי דקאי בתרי עברי דנהרא. אבל היכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא ליכא משום לפני עור. ולכאורה אפשר לומר בזה. דהרמב"ם ס"ל כמ"ש התוס' והרא"ש בשבת (דף ג'). דמפרש הגמ' בבא דרישא. פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעה"ב כו' העני חייב ובעה"ב פעור הוא פטור ומותר מיירי בחפץ של עכו"ם ובעכו"ם עי"ש. דבלא"ה הוי איסורא דעובר בעה"ב בלפני עור. ואפי' דמיירי דלא קאי בתרי עברי דנהרא. דהרי יכול ליטול מעצמו מכל מקום איסורא דרבנן איכא עי"ש. וכ"כ הר"ן בע"ז (דף ו'). הא דקאמר דהך דר"נ הוי בקאי בתרי עברי דנהרא. מיהו משמע דהני מילי לאיסורא דאורייתא. אבל מכל מקום איסורא דרבנן מיהא איכא. שהרי מחוייב להפרישו מאיסור. והאיך מסייע ידי עוברי עבירה. וכיון דאע"ג דלא קאי בתרי עברי דנהרא איכא איסורא דרבנן. א"כ לא הי' להרמב"ם להביא דין זה. דאפי' בתרי עברי דנהרא אין לוקין על לפני עור. ולהיכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא ג"כ אסור מדרבנן ומכין אותו מכות מרדות כמו בכל איסור דרבנן:
אבל לי נראה אפי' להר"ן ותוס' ורא"ש דגם היכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא איכא איסורא דרבנן. זהו דוקא לישראל אבל לעכו"ם שלא קאי בתרי עברי דנהרא שיכול ליקח האיסור מעצמו אפי' איסורא דרבנן ג"כ ליכא. וראי' מגמ' (דף ו') דאבעי' להו הא דאסור לשאת ולתת עמהן לפני אידיהן ג' ימים. אי משום הרוחה או משום לפני עור. ולמאי נפקא מינה דאית לי' בהמה לדידי'. אי משום הרוחה הא קא מרוח לי'. ואי משום לפני עור הא אית לי' לדידי' והא עיקר איסור לשאת עמהן ג' ימים קודם הוי רק איסור דרבנן. והיכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא איכא ג"כ איסורא דרבנן. א"כ מאי קאמר אי משום לפ"ע הא אית לי' לדידי' ד"ממ הוי איסור דרבנן וגם משום הרוחה לא הוי רק איסור דרבנן. וע"כ דגם הר"ן ותוס' מודי דבעכו"ם לא הוי איסור דרבנן היכי דלא הוי בתרי עברי דנהרא כיון שיכול ליקח מעצמו. רק בישראל דמחוייב להפרישו מאיסור ע"כ איכא איסורא דרבנן אפי' היכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא:
והנה הש"ך ביו"ד (סי' קנ"א ס"ק ו'). כתב ג"כ לחלק בדברי התוס' והרא"ש והר"ן דלא כתבו רק בישראל דמחוייב להפרישו מאיסורא איכא איסורא דרבנן אפי' היכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא. אבל בעכו"ם וישראל מומר שאינו מחוייב להפרישו מאיסור היכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא אפי' איסור דרבנן ליכא. דאל"כ יסתרו דברי הרא"ש והתוס' אהדדי דבע"ז (דף ו') בתוס' ד"ה מנין כתבו דאסור להושיט איסור למומרים דוקא היכי דקאי בתרי עברי דנהרא עי"ש. והוא תמוה דפשיטא ישראל מומר דקידושיו קידושין כישראל גמור הוא אי הוי מצינן למחויי בי' ואיכא לעולם איסור דרבנן אפי' היכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא. ועי' במג"א (סי' ש"ד ס"ק ח') וע"כ התוס' והרא"ש דבע"ז ס"ל בעכו"ם היכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא לעולם ליכא איסור דרבנן. שוב ראיתי במג"א (סי' שמ"ז ס"ק ד') כתב ג"כ לחלק בין ישראל לעכו"ם היכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא. וכ"כ הר"ן בפ"ק דע"ז בשם הרמב"ן עי"ש. וכן משמע מדברי התוס' בחגיגה (דף י"ג) ד"ה אין מוסרין עי"ש:
ובזה מיושב מה שתמה הש"א בס' עורי אבן בחגיגה בהא דע"ז (דף נ"א). רשב"א אומר לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקרא על שמו כו' ופריך מאי אריא מפני שנקרא על שמו תיפוק לי' משום לפני עור לא תתן מכשול ומשני חדא ועוד קאמר. חדא משום לפני עור ועוד מפני שנקראת על שמו. למה לשנויי שינויא דחיקא לימא בדאית לי' לכותי שדה או יש לו לשכור שדה אצל כותי או עו"ג אחר דמשום לפני עור ליכא. כיון דבלא"ה יש לו לכותי שדה או יש לו לשכור כמ"ש בע"ז (דך ו') בדאית לי' לעכו"ם בהמה לדידי' ליכא משום לפני עור. אבל משום טעמא דנקרא על שמו אפי' כה"ג אסור. ולפמ"ש א"ש דרבי שמעון בר אלעזר ס"ל דכותי' גרי אמת הן דהא פריך ותיפוק לי' משום לפ"ע וכמ"ש התוס' ובישראל מומר אפי' היכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא איכא איסור דרבנן דאסור משום לפני עור. א"כ פריך הגמ' שפיר תיפוק לי' משום לפ"ע דאע"ג דאיכא שדה אחרת לכותי איכא לפני עור מדרבנן:
אך לפ"ז אכתי קשה למה השמיט הרמב"ם הך דינא דרבי נתן. גבי עכו"ם היכי דקאי בתרי עברי דנהרא עובר בלפני עור והיכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא ליכא איסור אפי' מדרבנן. גם למה השמיט הרמב"ם האי מימרא דר"א בחגיגה (דף י"ג) אין מוסרין דברי תורה לעכו"ם שנאמר לא עשה כן כו'. לכן נראה לי דבע"ז (דף כ"ב) פריך הגמ' בהא דתני אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עכו"ם מפני שחשודין על הרביעה. מהא דתני לוקחין מהן בהמה לקרבן ואינו חוששין לא משום רובע ולא משום נרבע. ומשני עכו"ם חס על בהמתו שלא תעקר. ורבינא אמר הא לכתחילה והא דיעבד. א"כ רבינא לא ס"ל הא דעכו"ם חס על בהמתו שלא תעקר. ותנינן אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עכו"ם משמע אפי' אית לי' לעכו"ם בהמה לדידי' אפ"ה איכא איסורא דלפ"ע. ע"כ דתי הרמב"ם האי סוגיא דע"ז (דף ו'). דקאמר היכי דאית לי' בהמה לדידי' ליכא משום לפני עור וכן האי מימרא דרב אסי בחגיגה דע"כ מיירי כמ"ש התוס' דאיכא כותי אחר ללמדו. משום דלרבינא דהוא בתרא ס"ל לכתחילה הא דאין מעמידין בהמה בפונדקאות של עכו"ם. אפי' היכי דאית לי' לדידי' וכן אין מוסרין בהמה לרועה שלהן דהוי ג"כ לכתחילה א"כ אפי' היכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא איכא איסור לכתחילה גם גבי עכו"ם משום לפ"ע:
וראיתי למעכ"ת שהביא בשם כרו"פ (סי' כ"ז וסי' ס"ב) להקשות בסוגיא דפסחים (דף כ"ב). דפריך והרי אבר מן החי' דכתיב לא מאכל הנפש עם הבשר ותניא רבי נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ח"ל ולפני עור לא תתן מכשול הא לכלבים שרי לוקמי במפרכסת דלישראל בשחיטה חליא מלתא שרי ולב"נ אסור. כמ"ש הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים ה' יו"ד). או דלוקמי באבמ"ה מן הטמאה דלישראל ליכא איסור אבמ"ה. ומשום איסור דטמאה רחמנא שרי' מקרא דשרצים לכם שלכם יהי'. ולב"נ איכא איסור אבמ"ה כדאמרינן בחולין (דף ק"ב). (ומה שתירץ הכרו"פ בזה. אשתמיט לי' דברי התוס' בע"ז (דף ו') ד"ה מנין. ותוס' בחולין (דף ק"א) ד"ה איסור כולל עי"ש):
ולענ"ד נראה בישוב קושיות אלו. גם יתיישב מה שהקשו בתוס' ד"ה ואבמ"ה לב"נ. כיון דבאמ"ה של ב"נ מיירי כדאמרינן בע"ז (דף ו') מדקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן א"כ היכי דייק הא לכלבים שרי. דלרבי אבוהו כל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה א"כ אבמ"ה שנאמר לא תאכל הנפש עם הבשר גם איסור הנאה במשמע. א"כ גם קרא דכתיב גבי ב"נ אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. גם איסור הנאה במשמע. והא תניא ר"נ אומר מנין שלא יושיט אבמ"ה לב"נ הא לכלבים שרי משמע בין לכלבים של ישראל ובין לכלבים של ב"נ שרי ליתן. ואי אבמ"ה אסור בהנאה א"כ גם בב"נ אסור בהנאה א"כ אסור לישראל ליתן אבמ"ה אפי' לכלבים של ב"נ דמכשיל הב"נ דמהנהו שאוכלין הכלבים שלו, ואבמ"ה אסור לב"נ ג"כ בהנאה. א"כ עובר הישראל בלפני עור מה דב"נ נהנה שאוכלין הכלבים שלו. אע"ג דהב"נ לא עביד מידי מכל מקום כיון דגם לב"נ אסור אבמ"ה בהנאה אסור ליתן לכלבו. וישראל דנותן לכלנו עובר בלפ"ע. א"כ לא קשי' כלל מה שהקשו בתוס' דע"כ מדלכלבים שרי. א"כ אפי' הוי אבמ"ה דעכו"ם אפ"ה מוכח דקרא דב"נ אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו לא הוי איסור הנאה במשמע. וכן קרא דישראל לא תאכל הנפש עם הבשר ג"כ לאו איסור הנאה במשמע דמשמע דלכלבים לעולם שרי בין אבמ"ה של ישראל או של עכו"ם. או משום קרא דב"נ לחודי תקשי על ר"א. וא"כ לא קשה כלל מה שהקשו. לוקמי במפרכסת או באבמ"ה של טמאה דאכתי תקשי כיון דלב"נ אסור כה"ג משום אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואסור אבמ"ה בזה. אכתי אמאי לכלבים שרי היינו דשרי ליתן אפי' לכלבים של ב"נ אבמ"ה הא עובר בלפ"ע שמכשיל הב"נ מה דנהנין הכלבים שלו. והא דמשני שאני אבמ'"ה דאתקש לדם דכתיב רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש. דזה ניחא דאבמ"ה מותר בהנאה לישראל. אבל גבי ב"נ דליכא בדידהו היקשא לדם א"כ לא תאכלו דכתיב גבי ב"נ נימא דאסור בהנאה. א"כ אכתי קשה הא לכלבים של ב"נ שרי. ואי לא תאכלו איסור הנאה במשמע אבמ"יה של ב"נ אסור ליתן אפי' לכלבים דידהו משום לפ"ע דמכשיל הב"נ בזה. וע"כ דלא תאכלו לאו איסור הנאה במשמע. יש לומר דהאי סוגיא ס"ל דאמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור דלא כראב"י בחולין (דף ל""ג). ע"כ כיון שאבמ"ה מותר לישראל בהנאה דאפקע מינה איסורא דהנאה א"כ גם הקרא דב"נ אפקינן מאיסור הנאה דלא תאכלו:
וא"כ מהא דמפרכסת בלא"ה לא קשי' בזה רק למ"ד דלא אמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. דסוגיא אזיל הכא כברייתא דחולין (ל"ג). ואפי' דלוקמי בטמאה דליכא בזה משום מי איכא מידי כמ"ש התוס' בחולין (דף ל"ג) דמ"מ אסור לישראל משום איסור טמאה. אפ"ה מקשה שפיר מהא דלכלבים שרי אפי' באב'"ה דב"נ דשרי ליתן לכלבים של ב"נ. ע"כ מוכח דלא תאכלו דכתיב גבי ב"נ וכן לא תאכל הנפש עם הבשר דכתיב גבי ישראל לא הוי איסור הנאה דקאמר סתמא לא יושיט אבמ"ה לב"נ בין אבמ"ה של ישראל ובין אבמ"ה של ב"נ הא לכלבים שרי בין של ישראל ובין של בי"נ ואי אסור בהנאה א"כ עובר בצ"ע דמכשיל הב"נ כמ"ש:
ונלע"ד לפמ"ש גם להרמב"ם בה' מלכים (פ"ט ה' יו'"ד) שכתב ב"נ חייב על. אבמ"ה ובשר מן החי בכל שהוא שלא נתנו השיעורין אלא לישראל בלבד. לא אמרינן דב"נ חייב על אבמ"ה שלא כדרך אכילתן כגון שאכלו כשהוא חם עד שנכוה גרונו. או שעירב בו דבר מר כמ"ש הרמב"ם (פי"ד מה' מאכלות אסורות ה' י"א). לפמ"ש מוהרש"ל ורש"א בשבועות (דף כ"ג). לדבי שמעון דס"ל כל שהוא למכות אפשר אפי' שלא כד"ה אסור דמ"מ אף שלא כד"ה הוא מ"מ כ"ש הוי. מכל מקום ב"נ אינו חייב על אבמ"ה שלא כד"ה. משום דמי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. כמו באיסור הנאה דשרי אבמ"ה לישראל משום הקישא לדם. וגבי ב"נ דליכא הקישא אפ"ה גם לב"נ מותר בהנאה משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. דבשלמא הא דאסור לב"ג בכל שהוא ולישראל בכזית הוא משום דגם לישראל אסור חצי שיעור מן התורה. וכן באבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אעפ"י ששחט בה ישראל שני סימנים דאסור לב"נ וכן אבמ"ה מן הטמאה דאסור לב"נ כמ"ש הרמב"ם (שם ה' י"ב י"ג) ליכא (ח"א) בזה משום מי איכא מידי לישראל שרי ולנכרי אסור. דאבר ובשר מן המפרכסת שאני משום דלאו בני שחיטה נינהו כמ"ש הלח"מ. ואבמ"ה מן הטמאה גם לישראל אסור משום טמאה וכן חצי שיעור דנכרי חייב דלישראל ג"כ אסור משום חצי שיעור דאורייתא כמ"ש התוס' בחולין (דף ל"ג). אבל שלא כד"ה והיתר הנאה גם לב"נ שרי. אע"ג דהרמב"ם פסק כרבי אבוהו (בכ"ח מה' מאכלות אסורות ה' ט"ו). משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. דכל צד שלישראל שרו גם לנכרי שרי]:
ומה שהקשה על הצנ"ח שכתב דקרא דבן נכר לא יאכל בו קאי על הב"נ גופא. א"כ איך כתב הרמב"ם המאכיל כזית מן הפסח לב"נ עובר בל"ת לפני עור. דהא הרמב"ם ס"ל דב"נ חייב אפילו בכל שהוא משום דלא נתנה שיעורין לב"נ א"כ אפי' פחות מכזית אסור להאכיל לעכו"ם מן הפסח כמו דאסור להושיט אפילו כל שהוא לב"נ משום לפני עור. ולמה לי דכתב הרמב"ם המאכיל כזית מן הפסח לב"נ עובר בלא תעשה זה אינו ולא דקדק לשון הרמב"ם דכתב המאכיל כזית מן הפסח בין מפסח ראשון או מפסח שני למומר לע"ג או לגר תושב או לשכיר הרי זה עובר בלא תעשה. א"כ כלל הרמב"ם מומר לע"ג שהוא ישראל מומר ע"כ בעי כזית דוקא. ואח"כ מפרש הרמב"ם ובן נכר האמור בתורה זהו העובד אל נכר ואין מאכילין ממנו לעכו"ם אפי' גר תושב ושכיר שנאמר תושב ושכיר לא יאכל בו. הכא לא כתב הרמב"ם כזית. כל זה כתבתי על פי דרכו של מעכ"ת שבנה יסוד על דברי הצל"ח:
אמנם עיקר דברי הצל"ח אינו נראה כלל. דלדבריו הרמב"ם בה' מלכים דחשיב שם. כל המצות שנצטוה בני נח שבע מצות דידהו שנהרג ע"ז. ואיסור הרכבת אילן וכלאי בהמה וע"ג ששבת וע"ג שעסק בתורה דחייב מיתה ואינו נהרג, הי' לכתוב גם מה שנצטוה ב"נ שלא לאכול מן הפסח. ועוד הרא"ה בס' החינוך פ' בא אשר דרך בדרכי הרמב"ם ז"ל. כתב בהדיא במצות כל בן נכר לא יאכל בו. ותושב ושכיר לא יאכל בו. מצוה שלא להאכיל המומר והעכו"ם תושב ושכיר מן הפסח וכתב אין לוקין ע"ז משום שאין בו מעשה. [ולכאורה תמוה אמאי לא הוי הנתינה להן או מאכיל ותוחבו לפיו דבר שיש בו מעשה ואמאי לא לקי. וצ"ל דהרא"ה אזיל לשיטתי' כמ"ש כמה פעמים במצוה שמ"ד ושמ"ה דלאו דאפשר לעבור עליו בלי מעשה אע"ג שנעשה בו מעשה אין לוקין עליו ועי' במל"מ ה' מלוה ולוה. א"כ ה"נ דאם אינו נותן לו בידים לאכול רק מניח לוקח מן הפסח לאכול הוי לאו שאין בו מעשה א"כ אע"ג שנעשה בו מעשה אין לוקין ע"ז. אך קשה לי על הרא"ה דסותר משנתו שכתב גבי לא יראה לך חמץ דאינו לוקה אלא אם קנה חמץ או חומצו שעשה מעשה אבל אם הניח ולא ביערו אינו לוקה מפני שלא עשה מעשה כדברי הרמב"ם בפ"א מה' חו"מ. ולשיטתו אע"ג דקנה חמץ או חימצו שעשה בו מעשה נמי לא לקי מפני שאפשר לו לעבור בלי מעשה]. וכן נראה מדברי הרמב"ן בפ' בא. כל בן נכר לא יאכל בו. הביא המכילתא כל בן שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אחד לעו"ג ואחד לישראל מומר. וכתב הרמב"ן והכתוב לא הצריך אלא לישראל. א"כ מבואר בהדיא דאזהרת כל בן נכר לא יאכל בו לא קאי על עכו"ם גופא. וכן נראה מדברי הרשב"א בחידושיו ביבמות (דף ע"א). דקאמר חושב ושכיר לאתויי ערבי מהול וגבעוני מהול. והקשה הרשב"א תיפוק לי' משום בן נכר לא יאכל בו י"ל דמומרות פוסלת בו טפי מעכו"ם גמור דאלו התם ישראל והתנכר גריע טפי מעכו"ם עכ"ל. (ועי' בתוס' פסחים (דף ק"כ) ד"ה כל בן נכר לא יאכל בו שכתב דמיירי בישראל מומר בשעת שחיטה וחזר ועשה תשובה וקאמר אע"ג דישראל מעליא הוא כיון שלא נמנה עליו בשעת שחיטה שוב אינו אוכל בו. וקשה דאי לא נמנה עליו בשעת שחיטה תיפוק לי' דנפקא ממכסת נפשות כדאיתא בפסחים (דף ס"א) וצ"ל דכוונתם כיון דבשעת שחיטה לא עשה תשובה הוי כשלא למנויו). ועוד כבר דחינו מש"כ הצל"ח לחלק מה דלא חשיב גבי שבע מצות משום דלא הוי מצות תמידית. א"כ ליתא לדברי הצל"ח כמ"ש: