אור ברסלב
ברית יעקב חלק א אורח חיים › סימן יט

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

אורח חיים · סימן יט

סימן יח

תשובה לרב אחד מקראקא

קונטרסו מעולפת ספירים הגיעני אף כי לא ידעתיו ראיתי כי חציו שנונים. וילמד ידו קשת מלחמה. ללחום מלחמתה של תורה. ודרוש דרש ממני לברר את ספיקותו. ולהשיבהו במרחב כיד ד' הטובה. למען אהבת חכמי תורה ודורשיה. אצלתי לי מועד לשום עיני על כל דבריו. מהחל ועד כלה. ולהשיבו מה שנראה לענ"ד בזה:

דבר שנסתפק מכ"ת לפמ"ש הרמב"ם (פי"א מה' עכו"ם ה' ד'). הנשאל באוב וידעוני. דהוא באזהרה ומכין אותו מכות מרדות כו' וכן האוחז עינים שלא עשה מעשה לוקה מכות מרדות מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לאו לא ימצא. ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא. ואין לוקין עליו שנאמר מכשפה לא תחי'. אם כמו שאין לוקין על הני לאוין שאין בו מעשה או שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. מ"מ מכות מרדות לוקין. אי לוקין מכות מרדות על לאו שבכללות. והאריך להוכיח זה עפ"י דברי הגאון הצל"ח שמפרש דברי הרמב"ם (פ"ט מה' קרבן פסח ה' ז'). המאכיל כזית מן הפסח למומר לע"ג או לגר תושב ושכיר. הרי זה עובר בלא תעשה ואינו לוקה אבל מכין מכות מרדות. ובן נכר האמור בתורה זה עובד אל נכר ואין מאכילין אותו לעכו"ם. דנדחק הכסף משנה בטעמא דמלתא אמאי אינו לוקה מן התורה. דמשמע לרבינו דלאו לדידהו אזהר רחמנא. דעכו"ם לא חיישי למאי דמזהר קרא. אלא לישראל אזהר שלא יאכיל מן הפסח לעכו"ם ולמומר לע"ג ולגר תושב. וקרי בי' לא יאכיל. מכל מקום כיון דלא כתיב בהדיא לא תאכילום ע"כ אין לוקין עליו. לכן מפרש בצל"ח דהרמב"ם ס"ל דאזהרה בן נכר לא יאכל בו. את הב"נ גופא אזהר רחמנא שלא יאכל מן הקרבן פסח. שהרי לא נאמר לא יאכיל שאז הישראל מוזהר שלא ליתן לב"נ לאכול בו. אבל כתיב בן נכר לא יאכל בו. א"כ הב"נ מוזהר שלא לאכול בו. והרמב"ם דנקט המאכיל למומר לע"ג או לעכו"ם וגר תושב הרי זה עובר בלאו ואין לוקין. היינו משום לאו דלפני עור כמו דאסור להושיט אבמ"ה לב"נ. דעל לאו דלפני עור דהוי לאו שבכללות אין לוקין. ואפ"ה כתב הרמב"ם דמכין אותו מכות מרדות עכ"ד. תמה אני עליו דמאי מקום לספק זה דמלתא דפשיטא היא דגם בלאו שבכללות מכין אותו מרדות. ומבואר בהדיא ברמב"ם (פי"ח מה' סנהדרין ה' ה') מי שעבר על איסור כרת או מיתת ב"ד ולא קבלו התראה מכין אותן מכות מרדות הואיל וחטאו מכל מקום ואפילו על איסור של דברי סופרים מכין אותו מכות מרדות. א"כ מי גרע לאו שבכללות דהוי לאו דאורייתא מכל איסור מדברי סופרים שלוקין עליהן מכות מרדות. ועוד מבואר להדיא בכסף משנה (פ"ג מה' עכו"ם ה' ט') דכתב ליישב מה שהקשה הראב"ד הא דאמרינן בסנהדרין (דף ס"ג) המגפף והמנשק והמכבד דאינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות ובתוספתא תניא קא חשיב אלו הן הלוקין המגפף והמגרד אלמא דלקי. וכתב הכ"מ דלוקין דתני בתוספתא היינו מכות מרדות. ועוד מבואר מדברי הה"מ (בפ"א מה' איסורי ביאה ה' כ"ג). דישראל שבא על אשתו שזנתה אינו לוקה אע"ג דלחכמים דרבי יוסי בן כיפר (ביבמות דף י"א) לא ישוב בעלה הראשון לשוב לקחתה אתרי אשר הוטמאה קאי על סוטה שנבעלה מ"מ כיון דעיקר הלאו למניעת מחזיר גרושתו ומניעת אשתו שזנתה לבוא עלי' הוי רק משום דכולל גם את זה א"כ הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו. וברמב"ם (בפי"א מה' גירושין ה' י"ד) כתב בכלל לאו זה כל אשה שזנתה תחת בעלה נאסרת עליו ולוקה שנאמר אחרי אשר הוטמאה והרי נטמאה. וע"כ כתב הכסף משנה ולח"מ שם דלוקה דקאמר הרמב"ם הוא מכות מרדות עי"ש. ועוד מהא דכתב הרמב"ם (ה' מאכלות אסורות פי"ג ה' כ"ט ולמד). אסרו חכמים לאכול מאכלים ומשקין שנפשו של אדם קיהה בהן כגון שנתערבו בהן קיא כו' ואסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננת בהן אסרו לאכול בידים מסואבות כו' שכל דברים אלו הוי בכלל אל תשקצו נפשותיכם והאוכל מאכלות אלו מכין אותו מכות מרדות והביאו הטור ביו"ד (סי' קי"ו), והט"ז (ס"ק ו') כתב הא דאין לוקין מן התורה משום דהוי לאו שבכללות ע"כ חייב רק מכות מרדות. [ועי' בפר"ח ובמג"א (סי' צ"ב ס"ק ב' וסי' ק"ג ס"ק ד') בשם תה"ד כתבו דהוי רק איסור דרבנן. ובריב"ש (סי' מ"ג ס"ק ב') חלק עליהם ע"ש]. והא דכתב הרמב"ם אסרו חכמים אע"ג דהוי איסור דאורייתא מפני שאינו מפורש בקרא קרי הרמב"ם דברי חכמים כמ"ש הרמב"ם ה' רוצח (בפי"א ה' ה') הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהן סכנות נפשות והעובר עליהן ואומר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי אני איני מקפיד בכך מכין אותו מכות מרדות והוא דאורייתא. כמ"ש הרמב"ם לפני זה כל מכשול שיש בהן סכנות נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר וקאמר דאסרו חכמים. ועי' ב"י בחו"מ (סוף סי' א') והוא לאו שבכללות דקאי גם על אונאות ממון. ועי' בסמ"ע סי' ת"כ (ס"ק ס"ט). גם הרמב"ם (ה' מלכים פ"ו ה' ט') כתב ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים או קורע בגדים והורס בנין וסותם מעין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בלא תשחית ואינו לוקה אלא מלקות מרדות מדבריהם עכ"ל והוא משום דהוי לאו שבכללות:

ובזה נדחו נמי דבריו. מה שפקפק על הפמ"ג שהביא שכתב במבטל מצ"ע שהוא בשב ואל תעשה דמכין אותו מכות מרדות מהא דכתב הרמב"ם (פ"א מה' חמץ ומצה ה"ג). המניח חמץ ברשותו ולא ביערו אעפ"י שעבר בשני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה מעשה מכל מקום מכין אותו מכות מרדות א"כ ה"ה בעשה בשוא"ת דלוקין מכות מרדות. וכתב רו"מ שאינו דומה לאו שאין בו מעשה למצות עשה דהא איכא מ"ד דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ובמ"ע לכ"ע לא לקי הרי להדיא דל"ת שאין בו מעשה חמור מעשה. לפמ"ש גם בזה פשיטא דלקי מכות מרדות. דלא גרע מאיסור דרבנן דלוקין מכות מרדות. וכה"ג כתב המ"מ (בפ"א מה' איסורי ביאה ה' ח'). הבא על אחת מחייבי עשה אינו לוקה ואם הכו אותן ב"ד מכות מרדות כדי להרחיק מן העבירה הרשות בידם. וכתב המ"מ דכבר נזכר בגמ' מכות מרדות באיסורין של דבריהם א"כ כ"ש בחייבי עשה שאם רצה ב"ד שיש שם מכין מכות מרדות. ובביאור אמרו במצות עשה כגון סוכה איני עושה לולב איני נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו עכ"ל. ודברי המ"מ תמוהים דהתם במצ"ע סוכה שאיני יושב. מיירי קודם שעבר דכופין אותו לקיים. והכא מיירי שכבר עבר שבא עלי'. ומאי ראי' מהא דסוכה שאיני יושב דמכין אותו עד שתצא נפשו. גם קשה דברי הרמב"ם שכתב אם רצו ב"ד להכות מכות מרדות הרשות בידן ולא כתב בדרך חיוב דבא על חייבי עשה מכין אותו מכות מרדות. ואפשר דכונת הרמב"ם בזה דלא נימא דחייבי עשה אינו לוקין מכות מרדות. דהוי בבל מוסיף דהתורה אפקי' בלשון עשה כדי שלא ילקה עליו והיכי יכולין להכותו מכות מרדות. ע"כ כתב הטעם ואם הכו אותו ב"ד מכות מרדות הרשות בידם ודמי למ"ע שמתן שכרה בצידה אין ב"ד מוזהרין לכופו קודם שיעבור ואם רוצים לכופו הרשות בידן. כמ"ש הרמ"א בחו"מ (סי' צ"ז סעי' י"ו). ה"נ בעשה שעבר התורה לא חייבו ב"ד ללקות עלי' אבל אם רצו להכות הרשות בידן. שוב מצאתי ברדב"ז (ח"ה ש"א סי' קכ"ו) שנשאל בדברי הרמב"ם מה שכתב דאם רצו ב"ד להכותו הרשות בידן וכי גרע מבא על השני' דהוי דרבנן דכתב מקודם שמכין אותו מכות מרדות והשיב פשיטא דחייב מכות מרדות אם בא על אחת מחייבי עשה. ואם קיבל עליו לפרוש פוטרין אותו. ואם לא קבל עליו מכין אותו עד שתצא נפשו כגון האומר סוכה שאיני יושב לולב שאיני נוטל דקי"ל דמכין אותו עד שתצא נפשו וזה שאמר רבינו אם הכו אותו ב"ד מ"מ הרשות בידן כדי להרחיק מן העבירה. ואם בא על אחת מהשניות נהי דמכין אותו מכות מרדות אבל לא עד שתצא נפשו עכ"ל. ודבריו תמוהים דהא הרמב"ם (פ"ו מה' חו"מ ה' י"ב) כתב באיסור דרבנן האוכל חמץ בערב פסח מכין אותו מ"מ עד שתצא נפשו. וכמ"ש הר"ן סוף מכות בשם גאון. מלקות דאורייתא צריך אומד ב"ד וצריך שיהי' מכות משולשות ואין מלקין אלא חייבי לאוין וחייבי כריתות שאין בהן מיתת ב"ד אבל עבר על מצות עשה אי נמי חייבי לאוין בלא התראה מכין אותו בלא מספר ובלא אומד וקורין אותו מכות מרדות על שמרד בדברי תורה או בדברי סופרים כו' ומלקות התורה ארבעים חסר אחת. ומכות מרדות אינה כך אלא חובטין אותו עד שיקבל או עד שתצא נפשו עי"ש. משמע אפי' בעשה בשוא"ת מכין אותו מכות מרדות. ובחולין (דף קל"ב) כהן טבח שאינו מפריש המתנות. משמתין אותו ושמתא חמור מנגידא. ובירושלמי (פ"ג דבכורים ה"א) רבי חנינא הוי סחי מאן דלי' קאים מן קומי והוי אמר לי' מי בעית למיבטלי' דאורייתא. ובשאילתות דרב אחאי גאון (פ' קדושים רמז ק"א) כתב ומאן דלא קאים מוקמינן לי' בעל כורחיה למעבד וקרא דאורייתא. ובש"ש להגאון מוהר"י פיק תמה בזה דמנא לי' חידוש זה והוא מירושלמי זה כיון דמלקין ע"ז ע"כ כופין אותו בע"כ]:

א"כ ודאי מי שעבר על מצות עשה של תורה שלא אכל מצה או לא הניח תפילין. דמכין אותו מכות מרדות או משמתין לי' דלא גרע ממזלזל דבר אחד של סופרים דמנדין עליהן כמ"ש (בפ"י מה' ח"ת). או מכין אותו מכות מרדות. [ואני תמה על הרב המגיד והב"י שכתב בחו"מ (סי' מ"ה) שהביא דברי הרב המגיד. שכתב הרמב"ם פכ"ד (מהלכות מלוה ולוה ה' ו') שהשטר פסול. הוא דעת קצת מפרשים והרשב"א ז"ל כתבו דעת זו. וכתב עוד ואיכא מאן דאמר מדאמרינן נגדיה רב כהנא ולא נגדיה ופסול לי' לשטרא ש"מ דשטר כשר הוא וכדאמרינן בעלמא יבמות (דף נ"ב) רב מנגיד אמאן דקדיש בביאה נגודי מנגיד לי' וקדושיו קידושין. וכן הדעת נוטה כיון דבגיטין שרינן להו חתימתן חתימה הוא וכיון שכן בדיעבד בשאר שטרות אמאי פסלינן לשטרא עכ"ל. ואני אומר שאם הי' השטר כשר אמאי נגדיה רב כהנא וכי כל מי שעבר על ל"ת של דבריהם מכין אותו מכות מרדות. אלא ודאי השטר פסול כו' עכ"ל ה"ה עי"ש]:

והנה הר"ן בפסחים (דף נ"ב). בהא דרב נתן בר אסיא אזיל מבי רב לפומבדיתא ביו"ט שני של גליות שמתי' רב יוסף. אמר לי' אביי ולנגדי' מר א"ל דעדיפא עבדי' לי' כתב דאיכא למידק דמהא משמע מאן דעבר אדרבנן משמתינן לי' ובריש פרקין גבי העושה מלאכה בע"פ מחצות היום משמתינן לי' ובשבת (דף מ') אמרינן המבשל בחמי טברי' בשבת לוקה מכות מרדות. ובדוכתי טובי נמי אמרינן הכי. ויש לומר דבמלתא דהוי עיקרו דרבנן דכי עקר לי' קא עקר לכולה מצוה שמתינן לי' אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאסרו בו חכמים מכין אותו מכות מרדות. ודברי הר תמוהים מכמה מקומות מהא דעירובין (דף ס"ג) ההוא גברא דקאסר לחמרא בצותא בשבתא כו' דא"ל רבינא להוי ההוא גברא בשמתא. ובשבת (דף ק"ל) דקריבי רישא דטווסא בחלבא. כי אתא לקמי' דרבי אמי א"ל אמאי לא שמתינהו כו'. ובסנהדרין (כ"ז) דהני קבורא דקבור נפשא ביום טוב א' של עצרת שמתינהו רב פפא. וכן בקידושין (דף ע"ב) דצדי כוורא בשבת דשמתינהו רב אחא. ובמוע"ק (דף י"ז) באמתא דרבי דשמתי' לההוא גברא דמחי לבנו הגדול. ובנדרים (דף ז') ההיא איתתא דמפקא ש"ש לבטלה דשמתה רב הונא. ובב"ק (דף ט"ו) דמשמתינן לי' עד דמסלק היזקא משום לא תשים דמים בדרך. ופסחים (דף נ"ג) אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נדוי אע"ג דכל הני הוי עיקרו מן התורה ועבר על מה שאסרו בו חכמים משמתינן להו. וכן בשבת (קל"ט) מאן דזרע כשותא בכרמא מנגיד עלה רב עמרם חסידא. ובירושלמי ריש פ' ערבי פסחים האוכל מצה בער"פ לוקה. וכבר תמה בזה הפר"ח על הר"ן מכמה מקומות אשר הבאתי (בסי' קצ"ו) עי"ש. ולענ"ד יש לקיים דברי הר"ן דבדרבנן דעקר לכולא מלתא דמשמתינן לי' וכ"ש דמנגדין לי' דשמתא חמור מנגידא. א"כ רשות לשמתי' או לנגדי'. והיכי דעבר על דרבנן בדבר שעיקרו מן התורה אז יש לחלק אם עבר בלא התראה או מחאה רק עשאו במזיד מנגדינן לי' וליכא לשמתא לי'. אבל היכי דהוי מחאה או התראה ואפ"ה עשה ועבר אדרבנן אזי דטבא עבדינן אפי' למשמחי לי'. ובדרבנן דעקר לכולא מלתא אפי' בלא מחאה והתראה כיון שעשה במזיד משמתינן לי' וכ"ש דרשות לנגדי' דקיל משמתא. ובזה יש לומר דהני כולהי דשמתי להו אפי' בדבר שעיקרו מן התורה שעבר אדרבנן משום דהוי אחרי מחאה או התראה כמו בעירובין (דף ס"ג) דרבינא מחי בההוא גברא ולא אשגח. וכן בשבת (דף ק"ל) דקריבא רישא דטוותא בחלבו. דאיהו לא אכל ואינהו אכלי הוי כמחאה ע"כ אמר אמאי לא שמתינהו. וכן כל הני שהבאתי יש לומר דמיירי אחרי מחאה והתראה דחמיר. הוי כמו דעבר אדרבנן דעקר לכולא מלתא אם עשאו במזיד דמשמתינן. ואע"ג דבשבת (דף קל"ט) וכן באוכל מצה בערב פסח קאמר דמנגדינן לי'. הרשות ג"כ לעשות לו שמתא ע"ז. כן נראה לע"ד ליישב דברי הר"ן:

ונראה לי אפי' מאן דעבר על ספק איסור תורה. ג"כ מכין אותו מכות מרדות. משום האי טעמא דלא גרע מאיסור של דבריהם. דאפי' להרמב"ם דס"ל דספק איסור תורה מדרבנן לחומרא עבר על דרבנן. שוב ראיתי להפמ"ג בפתיחה לאו"ח דמסתפק בזה מהא דכתב הב"י ביו"ד (סי' רצ"ו) גבי כלאים דהנהגה. דכתב הטור מין אחד של ים ומין אחד של יבשה אסור להנהיג ואין לוקין עליו. וכתב הב"י. בס"פ הפרה (ב"ק דף נ"ג) בעיא דלא איפשטא. ומדקדוק דברי הרמב"ם נראה אפי' מכות מרדות אין בו משום כיון דספיקא הוא אין מכין על הספק. והוא תמוה דהרמב"ם (פי"ז מה' איסורי ביאה ה"ז) כתב. וכן מי שהיתה ספק גרושה או ספק אלמנה או ספק זונה מכין אותו מכות מרדות. ודוחק לחלק בין אבעי' דלא אפשיטא ובין ספק דמעשה והניח בצ"ע עי"ש. וזה אינו מש"כ דוקא בספק דמעשה מכין אותו מכות מרדות ולא בספיקא דאבעי'. דהא הרמב"ם כתב (בפ"ה מה' מאכלות אסורות ה"ג). נשבר העצם והבשר חופה את רובו אם הי' אותו בשר מרוסס כו' או שהי' מתלקט כו' או שהי' הבשר שעליו נקבים נקבים. או שנסדק הבשר כו' בכל אלו מורין לאיסור. ואם אכל מכל אלו מכין אותו מכות מרדות. והיא אבעי' דלא אפשטא בחולין (דף ע"ז). ובפ' יו"ד מה' מ"א (ה' ה'). תבואה שהשרישה אחר העומר וקצרה וזרע מן החיטים בקרקע ואח"כ קרב העומר הבא ועדיין החיטים בקרקע הרי אלו ספק אם התירן העומר כו' לפיכך אם לקח מהן ואכל אינו לוקה ומכין אותו מכות מרדות והיא אבעי' דלא אפשיטא בב"מ (דף נ"ז) ומנחות (דף סט). וכ"כ הרמב"ם (בפ"ג ה' י"ח) כל ספק בשחיטה הרי הוא ספק נבלה והאוכל ממנה מכין אותו מכות מרדות וע"כ מיירי בספיקא דדינא דלא שייך לומר אוקי אחזקת איסור דמשום חזקה לא ישתנה הדין ועי' בפמ"ג ביו"ד (סי' י"ח). וכ"כ הרמב"ם (פ"ו מה' איסורי מזבח ה"ג). המקדיש יין פסול או סולת פסולה או שמן ועצים פסולין למזבח הרי זה הדבר ספק אי דומה לבהמת בע"מ ולוקה או אינו כבעל מום. לפיכך אינו לוקה ומכין אותו מכות מרדות והיא בעיא דלא אפשטא במנחות (דף ס"ז). והא שכתב הרמב"ם (בפ"ט מה' כלאים ה' ח') אסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים. כגון עז עם שיבוטא אסור. ולא כתב דלוקין מכות מרדות כמ"ש מקודם משמע דבזה אין לוקין מכות מרדות. הוא משום דרמב"ם ס"ל דוקא מין אחד טמא ומין אחד טהור הוי איסור כלאים דאורייתא. אבל שני מינין טהורין הוי רק איסור דרבנן. ושיבוטא הוי דג טהור כמו דאמרינן בשבת (דף קי"ט) רבא מלח שיבוטא. וכן בחולין (דף ק"ע) שרי לן מוחא דשיבוטא. ע"כ בספק דרבנן לא מנגדינן לי' דהגמ' לא בעי רק לענין איסורא. אבל בספק תורה שפיר מכין אותו מכות מרדות. והא דלא אמרינן במנהיג עז ושיבוטא דהוי ספק דרבנן דהוי לקולא א"כ לא יהא אסור להנהיג ואמאי כתב הרמב"ם דאסור להנהיג ולעשות מלאכה בהן משום דלכתחילה אין עושין ספק דרבנן בידים כמ"ש במ"א:

גם מש"כ להסתפק היכי דעבר על מעשה אחד שיש בו עבירות חלוקות למכות מרדות אי מלקינן מ"מ אכל חדא וחדא או דסגי בפ"א. הנה מדברי הב"י באו"ת (סי' תקכ"ד) שהביא בשם הגאון. מי שרכב ביו"ט כדי להוציא ממון. אעפ"י שיצא חוץ לתחום. כיון דקיי"ל דתחומין דרבנן ורכיבה אינו אסור אלא משום מחתך זמורה. אין ראוי לפוסלו לשם עדות רק מלקינן או מנדין לי' עי"ש. משמע דרק פ"א מכין אותו מכות מרדות אע"ג דאיכא עבירות חלוקות איסור רכיבה ואיסור חוץ לתחום ואיסור מוקצה מהטלטול מעות אפ"ה לא מנגדינן לי' אלא פ"א. ונראה דזה תליא בפלוגתא שבין הרמב"ם והתוס' והר"מ הלוי. הרמב"ם (בפ' ו' מה' חו"מ ה' ו') כתב האוכל מו בער"פ מכין אותו עד שתצא נפשו. והוא כמ"ש הר"ן סוף מכות בשם רב נוטראי גאון דמלקות מן התורה ארבעים חסר אחת. ומכות מרדות אינה כך אלא חובטין אותו עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו. וכיצד חובטו אותו מכהו באפסר בלא מנין וחשבון לפי שודא דדייני עי"ש. וכ"כ הר"ן בפ"ד דכתובות (דף מ"ו) בפרק נערה בשם הערוך. והביא ג"כ דברי הרמב"ם מה' חו"מ מי שאכל מצה בע"פ מכין אותו עד שתצא נפשו. ולפי דבריהם יש בזה חומר בדברי סופרים יותר מדברי תורה. אבל הר"מ הלוי כתב שמכין אותו באומד ולהקל ממלקות תורה ונראין דבריו. ומיהו ודאי מכות מרדות שהיא על עבירה נמשכת מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו דברי חכמים. אבל כל שאינו אלא כדי לענשו על מה שעשה שאין הדברים נמשכין מכין אותו כפי אומד ב"ד ולהקל ממלקות של תורה עי"ש. וכ"כ התוס' בנזיר (דף כ') אם אינו סופגים את הארבעים תספוג מכות מרדות. מכות מרדות בלי מנין אלא מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שמקבל עליו. ומספקא לרבי דהכא דלוקה על שעבר דשמא דווקא ארבעים ותו לא דדוקא כשאין רוצה לקיים אותה המצוה מכין אותו בלא מספר. אבל הכא שכבר עברה למה חלקי יותר מדאורייתא עכ"ל. וכן בירושלמי דנזיר (פ"ד ה' ג') מלקות תורה ארבעים חסר אחת. אומדין אותו כו' מ"מ חובטין אותו עד שיקבל או עד שתצא נפשו. א"כ על עבירה שאינה נמשכת והוא כבר עבר ובא אלא לענשו להרמב"ם הוא ג"כ בלי ענין או שיקבל עליו או עד שתצא נפשו. ולהרמ"ה ותוס' בעבירה שכבר עבר סגי אף בפחות מארבעים אבל לא יותר ממלקות תורה:

(ח"א) ולכאורה מדברי התוספתא (פ"ג דמכות) משמע כדברי הרמב"ם אפי' עבירה דרבנן שכבר עבר רק לענשו מכין אותו עד שתצא נפשו או שיקבל עליו. דתני נכנס לבית הפרס או לארץ העמים או שיצא לחוץ לארץ לוקה מכות מרדות. מלקות תורה ארבעים חסר אחת אומדין אותו אם יש לו ללקות ואם לאו אינו לוקה מכות מרדות אינו כן אלא עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו. א"כ אפי' עבירה דרבנן שכבר עברה מכין עד שיקבל עליו או עד שת"נ. אך יש לומר מלקות תורה כו' לא קאי אדלעיל והוא ענין בפני עצמו וקאי בעבירה נמשכת ולוקין אותו עד שיקבל או עד שת"נ אבל בעבירה שכבר עבר מלקין אותו כפי אומד ב"ד ולהקל מד"ת או לפחות לא יותר מדאורייתא]:

וא"כ להרמב"ם אף על עבירה דרבנן שכבר עבר ובאין לענשו מכין אותו עד שיקבל או עד שת"נ. א"כ אפי' בפעולות חלוקות ועבירות חלוקות אם באין להלקותו על מה שעבר כבר סגי בפ"א שמכין אותו עד שיקבל כ"א מן האיסורין דרבנן או עד שת"נ. ולהתוס' ורמ"ה והר"ן דמכות מרדות על מה שעבר המה במנין ולא יותר מדאורייתא. א"כ אם עבר כמה עבירות דרבנן מכין אותו אכל חדא וחדא כפי העבירות חלוקות כמו בעבירות דאורייתא. ובזה נדחה מש"כ להביא ראי' מתוס' בכורות (דף נ"ד) ד"ה ושני מינין דכתבו דפירות האילן הוי רק דרבנן. והא דאמרינן במכות (דף י"ט) כהן שעלתה בידו תאנה של טבל כו' לוקה אחת היינו מכות מרדות. והא התם קאמר וזר האוכלה לוקה שתים. א"כ מוכח דלקי אכל חדא וחדא. דהתוס' לטעמי' דעל עברה שעבר מכות מרדות לא הוי יותר משל תורה. א"כ מלקינן אכל חדא וחדא עבירה דרבנן אבל להרמב"ם ודעמי' דגם על עבירה שכבר עבר ג"כ מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל סגי בפ"א עד שיקבל. ולהרמב"ם הא דמכות בתאנה של טבל הוי תרומה דאורייתא דלהרמב"ם פירות האילן מדאורייתא כמ"ש (בה' תרומות פ"א) ע"ש:

גם מש"כ להוכיח מהאי דמכות כדברי המשנה למלך (פי"ז מה' איסורי ביאה ה' ז') שכתב אע"ג דכל איסורי דרבנן מכין אותו מכות מרדות מכל מקום אם בעבירה אחת איכא איסור תורה ואיסור דרבנן כיון שלוקה ארבעים על עבירה של תורה אין מכין אותו מכת מרדות דרבנן. ומוכח מדברי התוס' במכות (דף י"ג) גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת. דכתבו שם דהא דתני ברישא ואלו הן הלוקין גרושה וחלוצה לכהן הדיוט היינו מכות מרדות. דחלוצה הוי רק מדרבנן אסורה לכהן. ובהא שהיא גרושה וגם חלוצה כיון דלקי מלקות דאורייתא משום גרושה לא לקי מכות מרדות דרבנן, והפמ"ג דחה זה. דשאני התם דחלוצה נפקא מחד קרא דגרושה מואשה גרושה. עשאו כשל תורה דהוי לאו שבכללות דלא לקי תרתי. אבל בשארי עבירות חלוקות יש לומר אע"ג שלוקה מלקות תורה לוקה ג"כ מכות מרדות דרבנן. דא"כ מאי פריך הכא במכות למ"ד דמע"ש אינו חייב עד שראה פני החומה. מהא דתני כהן שעלתה בידו תאנה של טבל אמר תאנה זו תרומה בעוקצה מע"ר בצפונה ומע"ש לדרומה והיא מע"ש בירושלים כו' לוקה אחת וזר שאכלה לוקה שתים כו' טעמא דאיתא בירושלים הא בגבולין לוקה שלש אע"ג דלא ראה פני החומה. הא לתוס' שכתבו אלו הלוקין גרושה וחלוצה לכהן הדיוט קאי אמכות מרדות על חלוצה וקרי אלו הן הלוקין. והרמב"ם (בה' מעשר שני פ"ה ה"ו) כתב דגם קודם שראה פני החומה אם אכל מכין אותו מכות מרדות וכמ"ש התוס' דעשה וצרת הכסף מיהא איכא. א"כ נימא הא דתני לוקה שלש שתים דאורייתא משום תרומה וטבל הטבול לתרומת מעשר. וחדא על מעשר שני קודם שראה פני החומה מכות מרדות דבזה גם ר"א ס"ל דחייב מכות מרדות. וע"כ כמ"ש המל"מ דהיכי דלקי מלקות תורה תו לא מכין אותו מכות מרדות מדרבנן ע"כ פריך שפיר מדגבולין לוקה שלש ע"כ דחייב אף קודם שראה פני החומה עכ"ד:

והנה יכול להביא ראי' ג"כ מפסחים (דף מ"ז) דפריך מהא המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט לוקה חמש ואם איתא על הבערה לא לחייב דהא הואיל וחזי לצרכו. דהא לרבה דאמר הואיל מ"מ מודה דאיסורא דרבנן מיהא איכא ומכין אותו מכות מרדות א"כ נימא הא דתני חמש משום הבערה היינו מכות מרדות. וכן הא דקאמר אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ופריך ומוקצה דאורייתא לימא דלוקה אמוקצה מכות מרדות וע"כ כהמל"מ כיון דלקי מלקות תורה תו ליכא מכות מרדות:

ואינו ראי' כלל אע"ג דמצינו בגמ' כתובות (דף מ"ו) וביבמות (דף נ"ב) לוקה על מכות מרדות. אבל למיתני מלקות תורה עם מלקות דרבנן וליתני מנינא דמלקות לוקה חמש או לוקה שש לא משתמיט תנא למחשב דרבנן עם דאורייתא דלא כיילינן דרבנן עם דאורייתא למחשב מנינא דלוקה חמש או שתים ושלש. וכה"ג קאמר בירושלמי ברכות (פ"ז) אשכחן תני ארבעה. אי תימר זו הזן את הכל קשי'. אי תימר זו הטוב ומטיב לית את יכול שניא היא הטוב ומטיב ביבנה תקנוהו. שלא חשיב דרבנן עם דאורייתא. א"כ לדברי הרמב"ם דגם על עבירה שעבר מכין אותו עד שיקבל או שת"נ אע"ג דאיכא מלקות תורה ודאי מכין אותו גם מכות מרדות דרבנן עד שיקבל או עד שת"נ. אבל לדעת התוס' דמכות מרדות היא במספר באומד על עבירה שעבר י"ל כמ"ש התוס' במכות (דף י"ג) כיון דמלקין של תורה תו לא לקי מכות מרדות. ועי' מה שכתב הכ"מ (פי"א ה' ט"ו) ליישב דברי הרמב"ם (מה' ט') ועי' בלח"מ שם. ולפמ"ש דהרמב"ם ס"ל אע"ג דלקי משום איסור תורה מ"מ איכא נמי מכות מרדות משום עבירה דרבנן. והכא הוי נמי המ"מ מפני לאו דמכשף ע"ש:

ומש"כ להביא סמך לדברי הצל"ח אשר מפרש דברי הרמב"ם המאכיל כזית לנכרי ולמומר הרי זה עובר בלא תעשה ואינו לוקה אבל מכין אותו מכות מרדות הוא דבן נח מצוה עליו שלא לאכול מן הקרבן פסח. וישראל המאכילו עובר משום לפני עור. מהא ההוא ארמאי (בפסחים דף ג') דהוי סליק ואכל פסחים בירושלים. אמר לי' רבי יהודא בן בתירא מי קא ספו לך מן אלי' כו' בדקוהו בתרי' ואשכחוהו דארמאי הוא וקטלוהו. דאמאי קטלוהו הא ליכא רק איסורא מה שהאכילו אותו ועבר בלאו בשוגג. אבל העכו"ם לא הי' חייב מיתה. ולפמ"ש בצל"ח דב"נ בעצמו מוזהר בהא שלא לאכול וגבי ב"נ אזהרתן זו מיתתן והישראל אינו עובר מה שהאכיל רק משום לפני עור. אתי שפיר מה דקטלוהו דאזהרתן זו מיתתן. זה אינו אפי' לדברי הצל"ח דב"נ בעצמו מוזהר שלא לאכול מן הקרבן פסח. מכל מקום לא אמרינן בזה אזהרתן זו מיתתן. לפמ"ש הרמב"ם (פ"י מה' מלכים ה' ו') מפי הקבלה שב"נ אסורין בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן בלבד ואין נהרגין עליהן. וכן עו"ג שהכה את ישראל אפי' חבל בו כל שהוא אעפ"י שהוא חייב מיתה אינו נהרג. (ובה' ט') עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה (אעפ"י למ"ד מורשה מגזל גזלי' ולמ"ד מאורסה דינו כנערה המאורסה הוי בכלל שבע מצות דידהו כדאמרינן בסנהדרין (דף נ'). וכן עכו"ם ששבת אפי' ביום מימות החול הוא חייב מיתה אבל אינו נהרג. וע"ש בכ"מ כיון דלא חשיב בשבע מצות דידהו אינן נהרגין על זה ע"ש. א"כ בן נכר שלא יאכל הפסח אע"ג דנימא דהוא מוזהר עלי' אפילו דחייב מיתה אינו נהרג על זה רק בשבע מצות דידהו נהרגין אבל אינך אע"ג דחייב מיתה לשמים אבל אינן נהרגין ע"ז. והש"ס דפריך גבי עכו"ם ששבת ולחשבי גבי שבע מצות היינו לענין איסורא. וע"ז משני כי חשיב בשב ואל תעשה בקום ועשה לא חשיב כמ"ש הכ"מ:

ולכאורה יש לומר הא דקטלוהו לההוא ארמאי לפמ"ש הרמב"ם (פי"ב מה' איסורי ביאה ה' יו"ד) ישראל שבא על העכו"ם בין קטנה בת ג' שנים ויום אחד בין גדולה בין פנויה ובין אשת איש. ואפי' הי' קטן בן ט' שנים ויום אחד כיון שבא על העכו"ם בזדון הרי זה נהרגת מפני שבא לישראל תקלה על ידה כבהמה. ודבר זה מפורש בתורה שנאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו ע"כ. והרמב"ם (שם ה"א ב') ישראל שבעל עכו"ם משארי האומות דרך אישות או ישראלית שנבעלה לעכו"ם דרך אישות הרי אלו לוקין מן התורה כו'. ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות אבל הבא על עכו"ם דרך זנות מכין אותו מכות מרדות מדברי סופרים גזרה שמא יבוא להתחתן כו'. א"כ ה"ג כיון דבא תקלה על ידו שעברו בלאו שלא יאכיל לבן נכר שאסור ישראל להאכיל מק"פ לעכו"ם. ועוד הא עכו"ם מטמא במגע ובמשא כזב כדאיתא בנדה (דף ל"ד) וטימא הק"פ מדרבנן שהוא כזב לכל דבריו. א"כ אכלו קדשים בטומאת דרבנן ובא תקלה על ידו קטלוהו שהכשיל אותן וכמ"ש הרמב"ם אך יש לדחות דשאני הא הבא על עכו"ם בזדון דהיא נהרגת משום דהוי תקלה וקלון. ואע"ג דהישראל הי' קטן בן ע' שנים ויום אחד דליכא תקלה אלא דמכות מרדות. מ"מ במזיד הוא ואיכא תקלה אלא דרחמנא חס עלי' כדמשני הגמ' בסנהדרין (דף נ"ה). אבל הכא דישראל לא עשו מה שהאכיל לעכו"ם רק בשוגג וגם מה שאכלו הפסח שטימא בטומאה דרבנן הוי בשוגג ליכא תקלה. א"כ אינו נהרג עכו"ם בזה:

גם אפשר לומר הא דקטלוהו להארמאי כיון דהעכו"ם הטעה אותן דסברוהו דישראל הוא:

א"כ מעיקרא מה שמינוהו על הקרבן פסח בטעות הי'. ובטעות מכרוהו לו חלק בק"פ וכיון דהוי מכירה בטעות הוי כגזל שאכל העכו"ם את הפסח בלא רשות בעלים ועכו"ם נהרג על הגזל. אך צ"ע לי בזה אם עכו"ם הטעה חברו עכו"ם או ישראל וקנה ממנו במה שהטעה אותו או קיבל מתנה בטעות כיון דמכירה ומתנה בטעות חוזר דהוי קנין בטעות א"כ הוי כגזל בידו דעכו"ם נהרג בזה. או אפשר כיון דלא כערי' לישראל. דמרצונו מכר ונתן לו. רק הטעה אותו לא הוי כגזל ואינו נהרג ע"ז. ואפשר דתליא בשני תי' התוס' בב"מ (דף ע') בד"ה תשוך לא סגי בלא"ה, לחד תירוצא דהתוס' ב"נ מוזהרין על הריבית ואונאה זע"ז כמו שמוזהרין על הגזל. א"כ ה"ה בעכו"ם שהטעה עכו"ם חברו במקח או קיבל מתנה בטעות דלא שמי' מתנה ומכירה הוי כגזל ואונאה שב"נ מוזהרין עלי' ונהרגין ע"ז. ולחד תירוצא דהתוס' דב"נ אינן מוזהרין על הריבית ואונאה כיון שבדעתי' יהיב. ה"נ בעכו"ם שהטעה במקח כמו בנמצא מום במקח. או שחמתית ונמצאת לבנה ויפות ונמצאו רעות דהוי מקח טעות. או דהוי מתנה בטעות לא הוי כגזל רק דמי לאונאה דאינו נהרג ע"ז. אך אפשר לומר דהא עכו"ם הכובש שכר שכיר נמי בהתירא אתי לידי' ולא גזל בע"כ אפ"ה עכו"ם מוזהר על זה דהוי בכלל גזלן ונהרג ע"ז כמ"ש הרמב"ם (בפ"ט מה' מלכים ה' י"ז). א"כ יש לומר דהא דאינן מוזהרין על האונאה היינו היכי דאינה אותו רק בשווי המקח אבל היכי דהוי האונאה והטעה אותו בגוף המכירה דהוי מכירה בטעות או מתנה בטעות י"ל דהוי בכלל גזל. ועי' בתשו' רש"ל והביאו הש"ך סי' רכ"ז ס"ק י"ד]:

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה