אור ברסלב
ברית יעקב חלק א אורח חיים › סימן יח

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

אורח חיים · סימן יח

סימן יז

פסחים (דף ס"ז) אמר מר למחר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו. מי שפסחו גדי תוחב לו בקרנו. והא קא עביד עבודה בקדשים. כהלל דתניא אמרו על הלל מומיו לא מעל אדם בעולתו אלא מביא חולין לעזרה ומקדישו כו' והלא מחמר. מחמר כלאחר יד. מחמר כלאחר יד נהי דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא. היינו דבעי מיני' דבר שיש לו היתר מן התורה ודבר של שבות עומד בפניו לעקרו במקום מצוה מאי. והתוס' ד"ה מחמר כלאחר יד. כתבו הוי מצי לשנויי כשהוא מהלך מניחו עליו וכשהוא עומד נוטל ממנו דכי האי גוונא שרי בריש מי שהחשיך (דף קנג):

ולענ"ד נראה הא דלא משני תלמודא הכי. לפמ"ש הט"ז ביו"ד (סי' רס"ו) והמ"א (סי' של"א ס"ק ה') דסכין של מילה אסור לטלטלו אחר המילה. משום דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס. דאחר שמל חוזר לאיסורו. כמו בעלי של בשר דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס. כדאיתא בשבת (דף קכ"ג) ומותר לטלטלו לקצוב עליו לצורך יו"ט ואח"כ אסור לטלטלו כדאיתא בביצה (דף י"ב). ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו. ולא כרש"ל שכתב להתיר משום דאין מוקצה לחצי שבת דשאני התם דהוי בדברים שאסורים מחמת שהקצה אותן מדעתו אמרינן כיון שהי' דעתו עליהם בין השמשות שרי היכי דהדר איחזי. אבל הכא מתחילה לא הוי שם ראוי אלא לעשות בו צורך מצוה ע"כ אחר שמל חזר לאיסורו. דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס והוי כפירות שהיו ראוין בין השמשות והשתא אידחו דאסור לטלטלן. וכ"כ הטו"ז באו"ח (סימן ש"י ס"ק ג') עי"ש. והנה בשבת (דף קכ"ג) סכינא דאשכבתא כיתד של מחרישה דמי פי' התוס' בשם י"מ דסכינא דאשכבתא הוא סכין של שחיטה ששוחטין בו דמקפיד שלא תפגום יש לזהר שלא לטלטלי' אפי' לצורך גופי. וכן הוא באו"ח (סי' ש"ח סעי' א') כל הכלים נטלין בשבת חוץ מוקצה מחמת חסרון כיס כגון סכין של שחיטה וסכין של מילה אסור לטלטלי אפי' לצורך מקומו או גופו. והתוס' בד"ה הנח לישראל. כתבו וא"ת הא במתניתין אסר שבות דרבנן כיון דאפשר לעשות מערב שבת. ויש לומר שבות בהמתו קיל משבות עצמו. והרכבתו והבאתו חוץ לתחום הוי שבות עצמו דאפשר למעבד מאתמול אסור. אבל מחמר כלאחר יד הוי שבות בהמתו דקיל דאינו מעשה כלל. וא"כ יש לומר דלהכי לא משני תלמודא על הא דפריך והלא מחמר דמניחו כשהוא מהלך וכשהוא עומד נוטל ממנו. דאכתי איכא איסורא דרבנן משום שבות עצמו דאסר שבות דרבנן בשבות עצמו היכי דמצי למעבד מאתמול כמו הרכבתו והבאתו חוץ לתחום משום דמטלטלין הסכין של שחיטה דהוה מוקצה מחמת חסרון כיס. אע"ג דרשאי לטלטל הסכין של מילה ממקום למקום לצורך המילה. משום דכל הליכתו והבאתו ממקום למקום הוי צורך המילה. אבל הכא מה שמטלטל הסכין של שחיטה שמניח כשהיא מהלכת ונוטל כשהיא עומדת אינו לצורך שחיטתו אלא כדי שלא יתחייב עליו משום מחמר. ע"כ מטלטלו ומניח עליו כשהוא מהלך ונוטל כשהוא עומד. והוי מצי למעבד מאתמול א"כ הוי שבות עצמו דמצי למעבד מאתמול דאסר במתניתין כמ"ש התוס' וא"ש:

גם מש"כ התוס' ד"ה כלאחר יד נמי אסור מדרבנן. הוי מצי למיפרך הלא משתמש בבעלי חיים דאסור מדרבנן. לענ"ד נראה ליישב זה, ונבאר דברי התוס' בזה. דמשמע מתוס' רק דהגמ' הוי מצי למפרך דהוי משתמש בבע"ח. אבל למאי דמשני הגמ' היינו דבעי מיני' דבר שיש לו היתר מן התורה ודבר שבות עומד לפניו לעקרו במקום מצוה מהו. לא קשיא ג"כ מהא דמשתמש בב"ח דאסור מדרבנן. דהיינו דבעי מני' דבר שיש לו היתר מן התורה כו'. הא לפמ"ש התוס' לעיל דשבות עצמו דחמיר אסור במתניתין מאי דמצי למעבד מאתמול כמו הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום. א"כ משתמש בבע"ח הוי שבות עצמו דחמור דדמי להרכבתו דאסור א"כ איך הותר הכא שבות זה דמשתמש בבע"ח. א"כ צריך ישוב לקושיא זו:

אד יש להבין בתוס' שכתבו דהוי משתמש בבע"ח. אי משום דנותן הסכין על הבהמה מקרי משתמש בבע"ח. א"כ מאי קושי' דלפריך דהוי משתמש בב"ח. דלמא מיירי שנתנו הסכין על הבעלי חיים מערב שבת. כמ"ש התוס' כה"ג בד"ה תוחב לו סכין בין קרניו. דהא בעינן כלי שרת. די"ל שהקדישום השתא והיינו מערב שבת דאל"כ הא אין מקדישי' כו' כמ"ש המהרש"א. והא דאמר למחר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו. לא שעשו כן בשבת. אלא דראה, מי שפסחו טלה הי' תחוב בין צמרו ותוחב מערב שבת. אלא דיש לומר דהא דנוטל הסכין בעזרה מהבע"ח הנטילה גופא מקרי משתמש בב"ח. כדאיתא בשבת (דף קנ"ד) ועירובין (דף, ל"ג) גבי משתמש באילן. היכי דתלה הכלכלה באילן אסור ליטול העירוב מהכלכלה דהוי משתמש במחובר. וכן אמרינן בשבת (דף מ"ה) אמר רב מניחין נר על גבי דקל בשבת. ואין מניחין נר ע"ג דקל ביו"ט. משום דבשבת ליכא למיחש לכשיכבה לישקלי מיני' ונמצא משתמש במחובר. כיון דאקצה לדבר האסור בין השמשות אתקצאי לכולי יומא. אבל ביו"ט חיישינן דשקל ומנח לי' ונמצא משתמש באילן כמ"ש רש"י. נמצא הנטילה גופא מה שלוקח מן האילן או מה שנוטל מבע"ח מקרי משתמש במחובר או בבע"ח:

אבל הרא"ש בפרק במה בהמה (דף נ"ג) הא דאין מניחין נר על גבי דקל ביו"ט. לא בשביל שיהא נקרא משתמש במחובר אם נוטלו משם. אלא גזרינן שמא יעלה באילן כדי ליטלו. ולא אמרו חכמים אלא אין עולין על גבי בהמה ואין עולין ע"ג אילן ביו"ט. וכתב שם דמותר ליתן מרדעת על גבי החמור בלא קשירה דא"צ להתקרב אצל החמור. ואין נשען עליו ואין כאן משתמש בבע"ח. וכן יש ליזהר כשנותן הרסן בראש הבהמה שלא ישען על ראשה עי"ש. וכ"כ תוס' ישינים בשבת (דף נ"ג) הא דאמר רב תולין טרסקל לבהמה בשבת הא דלא אסור משום משתמש בבע"ח כי היכי דאין מניחין נר על גבי דקל ביו"ט דהתם מנענע הענפים. אבל הכא אינו מנענע הבהמה בכך עי"ש. א"כ להרא"ש לא קשה כלל דלפריך דהא משתמש בבעלי חיים כמ"ש התוס'. דיש לומר דלא הי' נשענין על הבהמה אלא מרחוק הי' תוחב בין צמרו. כמו דמותר ליתן רסן ומרדעת על החמור אם אינו נשען עליו:

וראיתי להמג"א (סי' של"ו ס"ק ב' ובסי' תקי"ד ס"ק ט"ו), שדחק הרבה בדברי הרא"ש. דהא מוכח מהא דכלכלה תלויה באילן אסור ליטלו משם. דהנטילה גופא הוי משתמש באילן דליכא למגזר משום שמא יעלה באילן דהא התם למטה מיו"ד לא חיישינן שמא יעלה. וכ"כ הה"מ (בפרק כ"א מה' שבת) דאם הניח אדם חפץ על האילן בערב שבת אסור ליטלו בשבת. דדוקא גבי אילן דהוא גבוה דגזרינן שמא יעלה עליו ע"כ אפי' למטה מיו"ד אסרינן הנטילה או הנחה משום שמא יעלה משום לא פלוג. משא"כ בהמה דרובן אינן גבוהים כ"כ לא חיישינן שמא יעלה לא אסרינן הנטילה או הנחה משום משתמש בב"ח אלא היכי דנשען עליו. דהא מותר לקשור חבל בפי פרה כדאיתא בשבת (קי"ג). ולדעת המ"מ מחלק בע"א. דבאילן הוי דרך תשמישו ליטול ולהניח עליו. ע"כ נטילה או הנחה מקרי משתמש במחובר. אבל בהמה דאינו דרך תשמישו לא מקרי משתמש בבע"ח בנטילה או הנחה לחודי עי"ש. ומדברי התוס' דהכא מוכח דנטילה או הנחה על בע"ח מקרי משתמש בבע"ח. והא דמותר ליתן מרדעת על החמור מיירי בחצר ומטעם צינה והפסד כמ"ש הר"ן. והא דמותר לקשור חבל בפי פרה יש לומר כמ"ש בירושלמי (בפרק במה בהמה ה' ב') אמר רבי מנא קיימתי במספק חבל בחבל דהי' חבל קטן קשור בפי פרה עי"ש:

אך קשה לי לפמ"ש בדברי התוס' שכתבו דה"מ למיפרך הלא משתמש בב"ח. לאו משום דמניח הסכין על הבהמה דיש לומר דתחבו הסכין בצמרו או בין קרניו מערב שבת. אלא משום דנוטל הסכין של שחיטה בעזרה מהבע"ח. הא לא הוי שבות במקדש. והאי איסור שבות דמשתמש בב"ח לא הוי במקדש. דהא קיי"ל כבית הילל בביצה (דף י"ט) ב"ש אומרים מביאין שלמים ואין סומכין עליהן. ובה"א מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן. וכתב רש"י שם דטעמא דב"ש משום דסמיכה שבות הוא. וכ"כ התוס' דבחגיגה מוכח דבשבות מצוה פליגי. דאמר רבי יוחנן אל תהי שבות קלה בעיניך שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות ונחלקו בה גדולי הדור. א"כ לב"ה דאמרו מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן. לא הוי שבות דמשתמש בבע"ח במקדש. דבשלמא הא דמקריבין קרבנות וצריך הרבצה לארץ ואי אפשר שלא היו נשענין עליהם. ואיכא משום משתמש בבע"ח לא קשי' דכל זה הוי הכשר שחיטה דשרי שחיטת קרבנות. אבל קודם שחיטה דס"ל לב"ש דאין סומכין עליהן משום איסור שבות דמשתמש בבע"ח א"כ ה"נ יש לומר דאסור ליטול הסכין מהבהמה בעזרה משום משתמש בבע"ח. אבל למאי דקיי"ל כבית הילל דמביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן ע"כ דלא הי' כלל איסור משתמש בבע"ח במקדש משום צורך מצוה. ה"נ שרי ליטול הסכין מהבע"ח כדי לשחוט הפסח ואין שבות במקדש איסור דמשתמש בבע"ח. ודוחק לחלק דוקא התם בסמיכה גופא דהוי מצוה ולא הי' אפשר למעבד מאתמול דתיכף לסמיכה שחיטה לא גזרו במקדש האי שבות דמשתמש בבע"ח. אבל הכא מה דנוטל הסכין מב"ח. זהו גופא לאו מצוה. רק בשבות זה יכול לשחוט הפסח דהוי מצוה. והי' אפשר למעבד מאתמול גזרו במקדש שבות זה. דמהיכא תיתי נימא הכי ומנין לנו לומר כן דלמא לא גזרו שבות דמשתמש בבעלי חיים במקדש כיון דהוי צורך מצוה אין שבות במקדש:

לכן נראה לי דהתוס' סברי דוקא ביו"ט קאמר ב"ה דמביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן. דלא גזרו שבות דמשתמש בבע"ח במקדש ביו"ט. אבל בשבת לא מצינו דלא הי' איסור משתמש בבע"ח במקדש. דהא קרבנות ציבור דדוחין שבת לא בעי סמיכה דגמירי שתי סמיכות בציבור כדאמרינן במנחות (דף צ"ב). ובקרבנות יחיד דבעי סמיכה חוץ מבכור ומעשר ופסח אינו באה בשבת. א"כ לא משכחת דאין שבות דמשתמש בב"ח במקדש בשבת. ע"כ כתבו התוס' שפיר דהוי מצי למיפרך והלא משתמש בבע"ח בפסח שחל בשבת אם יטול הסכין מהבע"ח דלא מצינו דבשבת לא הי' שבות דמשתמש בב"ח במקדש:

וכיון דאתן להכי. אפשר לומר הא דלא פריך תלמודא. הא משתמש בבעלי חיים דאסור מדרבנן. דיש לומר דסברי בני בתירא והילל כבן תימא דחגיגת י"ד חובה ואתי אפילו במרובה ואינו נאכלת אלא צלי כדאמרינן התם (דף ע'). ודחי ג"כ שבת כדאמר התם ואי חובה תיתי בשבת ותיתי במרובה וכמ"ש התוס' התם ד"ה לאו חובה דלבן תימא חגיגת י"ד דוחה שבת ע"ש. והא דפסח לא בעי סמיכה אמרינן במנחות (דף צ"ב) קרבנו ולא הפסח, שיכול והלא דין הוא מה שלמים שאינו בעמוד והבא טעון סמיכה פסח שהוא בעמוד והבא א"ד שטעון סמיכה ת"ל קרבנו ולא הפסח. איכא למיפרך מה לשלמים שכן טעון נסכים ותנופה וחזה ושוק מה שאינו כן בפסח. כדאמרינן התם (דף צ') אלא קרא אסמכתא בעלמא. וקרבנו ולא קרבן חברו כו'. א"כ חגיגת י"ד דהוי חובה לבן תימא בעי סמיכה. דיש למילף משלמים טק"ו מה שלמים שאינו בעמוד והבא טעון סמיכה חגיגת י"ד אשר בעמוד והבא א"ד שטעון סמיכה. והכא ליכא למפרך מה לשלמים שכן טעון נסכים ותנופה כו' דגם חגיגת י"ד טעון נסכים ותנופה חזה ושוק כמו בשלמי חגיגה ט"ו ועולת רגל דמרבינן מקרא דבמועדיכם כדאיתא במנחות (דף צ) כל הבא במועדיכם טעון נסכים ובזבחים (דף ט') כבש לרבות הפסח לאליה. כשהוא אומר אם כבש לרבות פסח שעברה שנתה ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים שטעון סמיכה ונסכים תנופה חזה ושוק ופרש"י שלמים הבאין מחמת פסח חגיגת י"ד. וכן פרש"י בזבחים (דף ל"ו). ועי' תוס' שם שהקשו על רש"י. ויש לומר דאתי' כבן תימא. ועי' תוס' פסחים (דף ע"א). א"כ כיון דלבן תימא חגיגת י"ד דוחה שבת ובעי סמיכה א"כ שבות דמשתמש בבע"ח גם בשבת התירו במקדש. כמו לב"ה ביו"ט דמביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן. ולא גזרו במקדש שבות דמשתמש בבע"ח גם בשבת. א"כ י"ל דעל כן לא פריך הלא משתמש בבע"ח דאסור מדרבנן. וכן למסקנא דקאמר גבי מחמר כלאחר יד היינו דבעי מיניה דבר שיש לו היתר מן התורה ודבר שבות עומד לפניו לעקרו במקום מצוה מאי. אע"ג דמשתמש בבע"ח הוי שבות דעצמו דאסר במתניתין הרכבתו, דלבני בתירא והילל דסברי כבן סימא דחגיגת י"ד דוחה שבת ובעי סמיכה לא גזרו במקדש שבות דמשתמש בבע"ח גם בשבת. ומתניתין דאסר הרכבתו. ס"ל כרבנן דב"ת דחגיגת י"ד לאו דאורייתא ולאו חיבה היא וא"ש:

וקשה לי הא דפריך הא הוי מחמר ומשני מחמר כלאחר יד דאכתי הוי איסור דאורייתא משום שביתת בהמתו, ורש"י פירש לעיל ד"ה מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו ואין זה משאוי לעבור עליו משום שביתת בהמתו דלאו אורחי' בכי האי מלאכה. תמוה לי טובא דהא כללא כל מידי דלא מנטרי' בי'. או דהוי נטירותא יתירא. ואפי' מידי דהוי לנוי. קי"ל דהוי משאוי ואסור. ורש"י ס"ל לנוי הרגיל בחול שרי. ומי שאינו רגיל בחול דלאו אורחי' בהכי הוי משאוי ואסור ולתוס' ור"ן בשם אחרים אפי' בנוי הרגיל בחול נמי אסור עי"ש. כדאיתא בשבת (דף נ"ב) א"כ חזינן אפי' בנוי שאינו רגיל דלאו אורחא בהכי אסור. והיכי קאמר רש"י דאין זה משאוי. משום דלאו אורחי' בהאי מלאכה. לא הוי משום שביתת בהמתו. דכ"ש דהוי טפי משאוי כיון דלאו אורחי' ולאו נטירותי' היא. וליכא למימר כמ"ש רש"י גבי מחמר כלאחר יד שאין דרך טלה לשאת משאוי. זה שייך גבי מחמר. אבל לענין שביתת בהמתו כיון שאין דרך טלה לשאת משאוי כ"ש דאיכא משום שביתת בהמתו דאין זה נייח כיון דאין דרכו בכך. וצ"ע:

אך לדעת הרשב"א הובא במג"א (סי' רמ"ו ס"ק י"ב) כשטוענת בחצר משא בשבת ליכא משום שביתת בהמתו. אלא כשמחמר אחריו איכא משום מחמר. והמג"א (בסי' ש"ה ס"ק ו') אפי' בכרמלית ליכא משום שביתת בהמתו. דכל מה שבחברו פטור אבל אסור. בבהמתו מותר לכתחילה כדאיתא בשבת (קמ"ד). רק ברשות הרבים אמרו דהוי משוי. א"ש משום דירושלים כרמלית הוי ע"כ ליכא משום שביתת בהמתו רק משום מחמר. אבל לדעת הר"ן בפ"ק דע"ז שהשיג על הרשב"א מטעם זה דבכרמלית וחצר דאיהו גופי' לא מחייב א"כ בבהמתו מותר לכתחילה כמ"ש המ"א בשמו ע"ש. גם לפמ"ש התוס' הכא ד"ה תוחב לו בצמרו דמיירי לאחר שנפרצו פרצות בירושלים דהוי ירושלים כר"ה א"כ קשה דתיפוק לי' משום שביתת בהמתו:

נראה לי בזה לפמ"ש הר"ן בפ"ק דע"ז והביאו המג"א (בסי' רס"ו ס"ק ז') דאיסור מחמר שייך אפי' בבהמה שאינו שלו ושביתת בהמתו הוא דוקא בבהמה שלו. א"כ אפשר לומר דמיירי דהפקירו הבהמה בשבת או מערב שבת וגילו דעתם שלא יקנה להם בע"כ דאינו רוצה לזכות בו. דאפי' חצרו וידו של אדם שקונה שלא מדעתו אם מתנה שלא יזכה חצרו וידו אינה קונה בע"כ ואח"כ היו זוכים בהם בעזרה והיו מקדישין שם כדאמרין בשמעתין]:

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה