ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
אורח חיים · סימן יב
בפסחים (דף ל"ב) האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש. במזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים. תנן התם האוכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש כו' איבעי' להו לפי מדה משלם או לפי דמים משלם כו'. תנן האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש. אי אמרת בשלמא לפי מדה משלם שפיר. אלא אי אמרת לפי דמים משלם. חמץ בפסח בר דמים. אין הא מני ריה"ג הוא דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה. אי הכי אימא סיפא במזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים. אי ריה"ג אמאי פטורין מן התשלומין ומדמי עצים. סבר כרנב"ה דתניא רנב"ה הי' עושה יוה"כ כשבת לתשלומין כו' ע"ש בסוגיא וברש"י. והרמב"ם בפי' המשנה כתב אבאר לך במס' מכות. כי אוכל חמץ בפסח לוקה. והעיקר אצלנו אין אדם לוקה ומשלם. לפיכך פטור מן התשלומין ומדמי עצים שיעורו אפי' דמי עצים אינו משלם. ולא נאמר נחשב זה החמץ כאלו הוא עץ בעלמא לפי שהוא אסור בהנאה ולפיכך אינו משלם אפי' דמי עצים ודבריו תמוהין למאוד כיון דמפרש דבמזיד פטור מן התשלומין. הוי משום דאינו לוקה ומשלם. א"כ למה בעי ליתן טעם הא דפטור מדמי עצים משום שאסור בהנאה ולפי דמים משלם. תיפוק לי' משום דאין לוקה ומשלם פטור אפי' מדמי עצים. ועוד דא"כ לאו סיפא רישא כיון דלפי דמים משלם ע"כ פטור מדמי עצים א"כ ברישא האוכל תרומת חמץ בשוגג בפסח משלם קרן וחומש. כיון שאסור בהנאה לאו בר דמים הוא. ועוד לפמ"ש הרמב"ם דע"כ פטור במזיד מן התשלומין. משום דאין לוקה ומשלם. הוא אוקימתא חדשה ואינו מוזכר בגמ'. ולמה בעי הגמ' לומר אי כריה"ג אמאי פטורין מן התשלומין. דסבר כרנב"ה דעושה יוה"כ כשבת לתשלומין. נימא משום דאין לוקה ומשלם ועוד למה אמר הרמב"ם דאין לוקה ומשלם משום לאו דחמץ ולא אמר משום לאו דתרומה דכל זר לא יאכל קודש. וכבר תמה בזה התוי"ט עי"ש:
עוד קשה לי דבכתובות (דף למ"ד) אמר אביי טעמא דרנב"ה משום דיליף אסון אסון מה אסון האמור בידי אדם פטור מן התשלומין אף אסון האמור בידי שמים פטור מן התשלומין. רבא אמר טעמא דרנב"ה מקרא דאם העלם יעלימו עם הארץ ונתתי פני באיש ההוא והכרתי אותו אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם מה מיתה שלכם פטור מן התשלומין אף כרת שלי פטור מן התשלומין. מאי בינייהו איכא בינייהו זר שאכל תרומה לאביי פטור ולרבא חייב. ופריך לאביי פטור והאמר ר"ח מודה רנב"ה בגונב חלבו של חברו ואכלו חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידו איסור חלב. דמעידנא דאגבי' קניא מתחייב בנפשי' לא הוי עד דאכיל לי' כו'. אמאי לא פריך הכא דמוקי במזיד פטור מן התשלומין כריה"ג ורנב"ה מהא דאמר רב חסדא בגונב חלבו של חברו דחייב ה"נ כיון דאגבי' קני' מתחייב בנפשי' לא הוי עד דאכיל לי'. והתוס' בכתובות כתבו שם דה"נ הוי מצי לאקשויי אמתניתין דכל שעה דקתני פטור מן התשלומין לפי מאי דמוקי כרנב"ה. והוא דחוק. דלמה לא קאמר הגמ' הכא לפרושי מתניתין. ועוד דבכתובות משני ע"ז דתחב לו חברו בבית הבליעה ומצי לאהדורי ע"י הדחק. (דאי נמי אהדרי'. ממאסה ולא חזי' לבעלים ע"כ לא מגזל גזלה אמאי קמחייבת לי' אהנאת מעיו ההיא שעתא חיוב מיתה איכא כמ"ש התוס'). והכא לא מצי לשנויי הכי דהא האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג דמשלם קרן וחומש מיירי שאוכל כדרכו. א"כ סיפא דבמזיד פטור מן התשלומין דומיא דרישא מיירי שאוכל כדרכו. ועוד דהכא דמיירי בתרומת חמץ. וכריה"ג דמותר בהנאה או דתרומה טמאה אע"ג דממאסה חזי' להסקה. ואמאי פטור אפי' מדמי עצים. ול"ש שנויא דגמ' שתחב לו חברו בבית הבליעה ומצי לאהדורי ע"י הדחק דמאיס כמ"ש התוס'. דהתם בכתובות מיירי בתרומה טהורה. דלא קאי להסקה כמ"ש התוס' שם ד"ה ל"צ. דמיירי דמעיקרא לא הי' שוה רק ש"פ ומעט יותר ועתה שנתקלקלה קצת אינו שוה פרוטה כו' עי"ש:
עוד קשה אמאי לא קאמר הגמ' דפריך אי כריה"ג אמאי פטורין מן התשלומין לימא משום דאוכל חמץ במלקות ואין אדם לוקה ומשלם. כמו דס"ל לרבי יוחנן בכתובות היכי דאיכא ממון ומלקות מלקי וממונא לא משלם. ואין לומר דהג' בעי לשנויי גם אליבא דעולא דס"ל היכי דאיכא ממונא ומלקות ממונא משלם ולא לקי. דמשני התם כאן באחותו בתולה ומתניתין דאלו הלוקין באחותו בוגרת. דהא התוס' ד"ה אלא עולא תחת תחת גמיר. כתבו דלא קאמר עולא ממונא משלם ולא לקי אלא בהני תלתא בחובל בחברו ועדים זוממין ובקנס דאונס ומפתה דגלי בהו קרא אבל בעלמא ס"ל גם לעולא דמלקי לקי ממונא לא משלם:
ולענ"ד נראה ליישב כל זה. אחרי שנציע מקודם איזה הנחות לזה. ויבואר הכל לנכון. ראיתי להפ"י בחידושיו הקשה למה מוקי הש"ס הכא מתניתין דלא כהלכתא כריה"ג. הא מתניתין סתמא קאמר ואיירי אפי' בתרומה שלא בא ליד כהן. א"כ מצי שפיר לאוקמי כרבי יהושע דאמר לקמן (דף מ"ו) לא זהו חמץ שמוזהרין עליו מן התורה בבל יראה ובבל ימצא והיינו משום דטובת הנאה אינו ממון. ומשום פקדון נמי ליכא דאכתי לא מטא ליד כהן. וקרא כתיב לא יראה לך שלך אי אתה רואה וזה אינו שלך ולא של חברך כמ"ש רש"י שם. א"כ שפיר הוי חמץ בר דמים. כיון שמותר להשהותו לכתחילה. כמו דאמרינן לעיל (דף כ"ט) האוכל חמץ של הקדש מעל משום דהוי גורם לממון. דמותר להשהותו ולהוי מזבין לי' גזבר מקרי שפיר בר דמים עי"ש. ודבריו תמוהין. כי זה אינו דדוקא גבי הקדש דשרי לשהויי שפיר מקרי גורם לממון. אבל גבי תרומה אי הוי נותנו לכהן לא הוי שוה מידי. דהכהן הי' מוכרח לבערו שלא יעבור בבל יראה א"כ אע"ג השתא דלא מטא ליד כהן מכל מקום לאו מידי אפסיד' לכהן אם אכל ישראל את התרומה. כיון דאם הי' נותנו היו מצווין לשורפו. ע"כ אפי' בשוגג אינו משלם אם לפי דמים משלם:
והנה בחולין (דף ק"ל ע"ב) איתא אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם. מאי טעמא איבעית אימא דכתיב וזה יהי' משפט הכהנים ואיבעית אימא משום דהוי לי' ממון שאין לו תובעים. וכתבו התוס' שם דאיכא בין הני תרי לישנא. דלהאי לישנא דאין לו תובעים. נהי דאינו יכול לתבעו בדיינים בדיני שמים חייב. וללישנא קמא משום דכתיב וזה יהי' משפט הכהנים. אפי' בדיני שמים נמי לא מחייב. ופריך בגמ' התם מהא דתניא מניין לבעל הבית שאכל פירותיו טבלים. ובן לוי שאכל מעשרותיו טבלים מניין שפטור מן התשלומין ת"ל לא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו אין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך. הא משעת הרמה ואילך מיהא משלם. אמאי להוי כמזיק מתנות כהונה או שאכלן. ודחי ה"נ דאתי לידיה דכהן בטבלייהו וקסבר האי תנא מתנות שלא הורמו כהורמו דמי. א"כ להאי לישנא דאכל מתנות כהן שלא בא לידו דפטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין. אבל לצאת ידי שמים חייב לשלם. א"כ אכל תרומה במזיד אפי' תרומה שלא בא ליד כהן. חייב לשלם לצאת ידי שמים ליתן לכהן. ובשוגג פשיטא דחייב לכ"ע קרן וחומש דצריך להפריש משום גזל השבט:
גם אמרינן בב"מ (דף צ"א) רבא אמר אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו. ופרש"י התם אע"ג דאי תבעה לי' בדינא קמן תן לי אתנני. לא מחייבינן לי' למיתב דהא קם לי' בדרבה מיני' כי יהיב לה ניהלי' אתנן הוא. אלמא אפי' במקום מיתה נמי רמו תשלומין עלי' אלא שאין כח לעונשו בשתים. אבל ידי שמים לא יצא עד שישלם. אי נמי אי תפיס לא מפקינן מיני' וע"כ מוקי דחוסם פי פרה לוקה ומשלם ד' קבין לפרה וה' קבין לחמור היינו בידי שמים עי"ש. ונראה דזה דוקא לרבנן דס"ל דחייבי מיתות או מלקות פטור מן התשלומין משום כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעות דאין כח ביד ב"ד לענשו בשתי רשעות. אבל בידי שמים חייב בתשלומין. כיון דבב"ד לא עבדינן שתי רשעות. אבל לרנב"ה דס"ל דחייבי כריתות ג"כ פטור מן התשלומין וכרת אין דינו מסור אלא לשמים ואפ"ה פוטר אותם מן התשלומין א"כ אפי' לצאת ידי שמים פטור דהוי כשתי רשעות אף בידי שמים לא עבדינן. ולא דמי לחייבי מיתות שוגגין דפוטר מתשלומין אפ"ה חייב לצאת ידי שמים לשלם דשאני התם. דהוי טעמא משום תני דבי חזקי' דילפינן מכה אדם ומכה בהמה ישלמנה מה מכה בהמה לא חלקת בי' כו' כדאיתא בכתובות (דף ל"ה) דבמזיד דינו מסור לב"ד. אבל בחייבי כריתות לרנב"ה דדינו אינו מסור רק לשמים ואפ"ה רחמנא פטרי' מתשלומין כהיכי דלא לעביד תרתי א"כ אפי' לצאת ידי שמים פטור דאכתי הוי תרתי לשמים. (ומצאתי. סברא זו להגאון מוהרי"ח ז"ל בספרו צל"ח שכתב ג"כ כמ"ש):
(ח"א) ובזה יש ליישב מה שהקשו בתוס' סנהדרין (דף ע"ב). רבא איגנב לי' הני דיכרי במחתרתא, אהדרינהו ניהלי' ולא קבלינהו. תימה הא מחוייב לצאת ידי שמים כדאמר בב"מ (דף צ"א) גבי חוסם פי פרה ודש בה. ולפמ"ש דטעמי' דחייב לצי"ש בחייבי מיתות ב"ד או מלקות משום דרק לב"ד רחמנא אזהר דלא לעבד בי' תרתי. אבל מה שהוא חייב לצאת ידי שמים. וע"כ מהני תפיסה דלא מפקינן מיני' לא אכפת לן מה שחברו תופסו. או מה שמעצמו רוצה לצי"ש כיון דב"ד אינו מחייבו לענשו בשתים. אבל הכא במחתרת דמיתתו בכל אדם דהוי כרודף דניתן להציל בנפשו ומיתתו לכל העולם (ועי' תוס' בכתובות דף ל"א) דע"כ שיבר כלים של נרדף או של אחר פטור דהוי כמיתה ותשלומין לאחד כמ"ש התוס'. וא"כ אי נימא ג"כ רודף נמי דחייב לצי"ש ולשלם ומועיל בו אי תפיס. א"כ עבדינן בי' תרתי להרגו ולתפוס שישלם מה ששיבר והתורה אמרה כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעות וע"כ רודף ששיבר את הכלים אפי' בידי שמים פטור לשלם. והתוס' תירצו דיש לומר דכאן לא היו רוצים להחזיר אלא אם כן יתחייבו בדיני אדם עכ"ל. והוא תמוה כיון דבחיוב לצאת ידי שמים מהני תפיסה כמ"ש רש"י גבי אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו. א"כ מע"ג דהם לא היו רוצים לצאת ידי שמים. מ"מ כיון דבאמת הן חייבים לצאת יד"ש וכבר אהדרינהו ניהלי' א"כ כבר תפס רבא למה החזיר להם. וצ"ל לדעת התוס' שהגנבים הביאו הדכרי לרבא ושאלו אותו אם מחויבים להחזיר לו בדיני אדם יחזירו לו. ולא היו רוצים לצי"ש. ואכתי לא החזירו לרבא דיהי' רבא תפוס בהדיכרי ואהדרינהו ניהלי' היינו שהביאו לרבא. או דיש לומר דהתוס' ס"ל גם ברודף דמסור דינו לכל אדם וחייב לצי"ש. מ"מ תפיסה לא מהני בי' דא"כ הוי תרתי רשעות להרגו ולתפוס לשלם בעד הכלים. אבל מה שמחוייב מעצמו לשלם כיון דאינו יכול לתפוס לא הוי תרתי:
וא"כ א"ש מה שתי' דהם לא היו רוצים לצי"ש:
וראיתי בקצה"ח סי' תכ"ד). שהקשה בהא דכתובות (דף ל"ב) אלו נערות שיש להן קנס הבא על אחותו כו' ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו כו' וקי"ל דאין לוקה ומשלם. ומשני בנערה יתומה ומפותה. הא מפותה דמחלה הוי כתשלומין כמ"ש הב"י בחו"מ (סי' תכ"ד) החובל בעבד כנעני שלו פטור. דפטור אפי' ממלקות אע"ג היכי דליכא תשלומין מחייב מלקות כיון דפטור דרבו אינו אלא מה שקנה עבד קנה רבו. א"כ הוי בר תשלומין אלא שרבו זוכה ממנו. א"כ ה"נ כיון שמחלה הבושת והפגם להמפתה והוא מינה קא זכי. הוי בר תשלומין א"כ אמאי לקי. ולכמ"ש דהא דאמרינן כדי רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו בשתי רשעות זהו דוקא לב"ד אזהר רחמנא דלא לעבד בי' תרתי. אבל מה שמחוייב לצי"ש ומהני תפיסתו וחברו תופסו לא איכפת לן כיון דלא מחמת ב"ד דהן אינו מחייבו בשתי רשעות. א"כ גם בחובל בחברו ודכוותי' דאיכא ממון ומלקות דגלי רחמנא דממונא משלם ולא לקי רק לב"ד אזהר רחמנא דלא לעבד תרתי ממון ומלקות זהו דוקא היכי דב"ד דמחייבו אותו ממון פטור ממלקות אבל היכי דב"ד אינו מחייבו אותו ממון כלל דהיא מחלה מעיקרא הממון כיון דהב"ד לא חייבו אותו הממון כלל משום דאיכא מחילה דידה ע"כ מלקי לקי. משא"כ במובל עבד כנעני שלו דפטור דהכא רמי חיובא עלי' ב"ד דלשלם הממון אלא משום הפוכי מטרתא למה לי כיון שישלם רבו לו בעד החבלה כל מה שקנה עבד קנה רבו. ע"כ הוי כתשלומין וממונא משלם מלקי לא לקי דהוי כשתי רשעות. ובזה יש לומר ג"כ הא דהכהו פחות מש"פ דלוקה. כיון דפחות מש"פ דאינו חייב הוי מטעם מחילה א"כ הוי כתשלומין א"כ אמאי לקי. (ועי' מ"ש בסי' ה' בזה). משום כיון היכא שבאו לב"ד לא יכולין ב"ד לחייבו בממון פחות מש"פ משום דכבר מחיל ע'"כ מאי דלקי לא הוי כשתי רשעות דעל הב"ד החיוב שלא לעבד בי' תרתי. דלאו ב"ד מחייבי אותו דב"ד אינן נזקקין לפחות מש"פ משום דכבר מחיל לי'. עי"כ לא מקרי תשלומין דמחייבי ב"ד ובלא"ה יש לדחות קושיתו. דיש לחלק בין מחילה מעיקרא כמו שבור את כדי ע"מ לפטור והיכי דלא אתי' בתורת שמירה לא בעינן ע"מ לפטור כדאיתא ב"ק (דף צ"ג) ובחו"מ (סי' ש"פ) דהוי רשות בעלמא. ובין מחילה דאח"כ. א"כ בחובל עבד כנעני שלו הוי כמחילה דאח"כ. והא דהכהו פחות מש"פ דלוקה לא הוי מטעם מחילה רק משום דצא הוי דין ממון כלל. וכמ"ש לעיל (סי' ה")].
א"כ לפ"ז א"ש הא דנא מוקי הגמ' הא דפריך אי כריה"ג אימא סיפא במזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים. משום דאוכל חמץ במלקות. ואין אדם לוקה ומשלם. משום דמתניתין מיירי סתמא אפי' באוכל תרומה שלא בא ליד כהן כמ"ש הפ"י. והוי ממון שאין לו תובעין א"כ תרומה שלא בא ליד כהן הוי כמזיק מתנות או שאכלן דפטור. אלא בידי שמים חייב לחד לישנא בחולין (דף ק"ל). משום דהוי ממון שאין לו תובעים. א"כ ליכא למימר הא דבמזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים משום דאין לוקה ומשלם דהא לצאת ידי שמים חייב ע"כ מוקי כרנב"ה דחייבי כריתות פטור מן התשלומין אפי' לצאת ידי שמים אינו חייב כמ"ש כיון דהכל מסור לשמים. א"כ גם בידי שמים אין עושין תרתי. דדוקא היכי דמסור לב"ד אמרינן כיון דב"ד אינן מחייבין אותו תרתי דרק לצאת ידי שמים הוא מחויב. ולאו ע"י ב"ד הוא. לא מקרי עבדינן תרתי. משא"כ בחייבי כריתות דהכל מסור לשמים ע"כ אפי' לצאת יד"ש פטור:
וניחא נמי מה שהקשינו אמאי לא פריך הש"ס הכא דמוקי כרנב"ה הא אמר רב חסדא מודה רנב"ה בגונב חלבו של חברו ואכלו דחייב דמדעידנא דאגבי' קני' ומתחייב בנפשי' לא הוי עד דאכיל לי'. כיון דמיירי ג"כ בתרומה שלא בא ליד כהן. לא שייכא בזה מעידנא דאגבי' קני' דעדיין הוי ברשות שלו ולא הוי אכתי ממונא דכהן. ע"כ קאמר שפיר רנב"ה הוא דחיי"כ פוטר מן התשלומין. והא' דלא מוקי הש"ס בכתובות דאיכא בינייהו בין אביי לרבא בזר שאכל תרומה שלא בא ליד כהן. דלאביי פטור משום דמיתה דתרומה פוטר אפי' לצאת ידי שמים דמיתה דהוי בידי שמים פוטר מן התשלומין אפי' לצאת ידי שמים. דכה"ג ג"כ אמרינן דתרתי לא עבדי כמו בחיי"כ לרנב"ה כמ"ש. ולרבא דמיתה אינו פוטר לרנב"ה זר שאכל תרומה שלא בא ליד כהן חייב לצאת ידי שמים. משום דהגמ' בעי למימר נ"מ אפי' להאי לישנא דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור אפי' לצאת ידי שמים משום וזה משפט הכהנים. ה"ה בתרומה במזיד רק בשוגג חייב רחמנא קרן וחומש מגזה"כ וכדמשני בירושלמי דתרומות (פ"ז ה' א') לריש לקיש דס"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין מן התשלומין (ועי' בתוס' חולין שם ד"ה ולכשיחזור לביתו ובתוס' ד"ה תנא). והכא בפסחים מדחה דלא לפשוט האבעי' דלפי דמים משלם דאתי' כריה"ג וכרנב"ר. ולא קאמר משום דאין לוקה ומשלם להאי לישנא דמזיק מתנות כהונה פטור משום ממון דאין לו תובעים דחייב לצאת ידי שמים א"כ משום לוקה ומשלם חייב בתשלומין לצאת יד"ש. ע"כ מוקי כרנב"ה דפטור אפילו לצאת ידי שמים:
ובזה מתיישב שפיר דברי הרמב"ם (פ"ג מה' מלוה ולוה ה' ד'). עבר הב"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו או שחטף המשכון בזרוע אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנאמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש. ואם לא קיים עשה שבו כגון שאבד המשכון או נשרף לוקה ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין. והראב"ד השיג ע"ז שבוש הוא זה. אלא מפני שנתחייב באחריותו עכ"ל. והוא דהוי לאו שניתן לתשלומין דאין לוקין עליו. כמ"ש הה"מ בדעת הראב"ד והמ"מ כתב שדעת רבינו שאין זה לאו שניתן לתשלומין שהרי לא אסרה תורה מפני הפקעת ממון חברו שהרי נוטלו בחובו. ואין זה לא גנב ולא גזלן. אלא גה"כ שלא לעשות אדם דין לעצמו. ואין זה לאו שניתן לתשלומין. שהרי הלוה והמלוה אינן מחולקין עכשיו בממון. אבל הוא לאו שניתק לעשה ואם לא קיים העשה לוקה והי' לרבינו גירסא אחרת במכות (דף י"ו). אך תמה המ"מ על הרמב"ם היאך לוקה ומשלם. כמ"ש בה' גניבה שאין אדם לוקה ומשלם. ונראה לי שדעתו ז"ל שהלאו הוא בנטילת המשכון ובאותו שעה לא הי' מתכוין לגוזלו אלא ליטלו במשכון בחובו וכשאבד נפקע חובו ממנו בכדי שוי' שהרי לכך נטלו עכ"ל. ונראה דכוונתו משום דאין התשלומין והלאו באין כאחת. כמו דאמרינן בגונב חלבו של חברו ואכלו מעידנא דאגבי' קני' מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכלי לי'. ה"נ בשעת נטילת המשכון עבר על לאו דהא לא נתכוין לגוזלו דלהוי קני' כדידי'. והתשלומין בא אח"כ כשנאבד המשכון. והוא תמוה כיון דהוא מחוייב בעשה דהשבה. ואינו לוקה עד שבטלו שאבד המשכון או נשרף א"כ המלקות ותשלומין באין כאחת. [ועוד דמ"מ הא דחייב בתשלומי המשכון. הוא ע"י מעשה שלו שנטל המשכון דחייב באונסין אכתי הוי הדין דאין אדם לוקה ומשלם. אפי' היכי דחיוב מיתה ומלקות באין קודם התשלומין פטור. כמ"ש התוס' בב"ק (דף כ"ב) ד"ה והי' גדי כפות. דאצטריך לאשמועינן דחייב היכי דכלו חציו לאחר שריפת העבד אע"ג דשריפת העבד משום חציו. ושריפת הגדי משום ממונא שייך בי' שפיר קים לי' בדרבה מינה הואיל ע"י מעשה אחד בא. וכן נראה מרש"י סנהדרין (דף ע"ב). מסתברא מלתא דרב כששיבר אבל נטל לא. וכתב רש"י מסתברא מלתא דרב בששובר בין עכשיו ובין לאחר זמן דליתנהו ותשלומין מדידי' לא מצי למחייבנהו במקום מיתה עכ"ל. אע"ג דכי נפיק ממחתרת אין בו חיוב מיתה וכל כמה דהוי בעין לא קנה אפ"ה כיון ששיבר אח"כ קם בדרבה מינה והמיתה פוטרתו. כיון דהוי ע"י מעשה שלו מעיקרא כמ"ש התוס'. וכן הוא בירושלמי דגיטין (פ"ה ה' ה') המטמא והמדמע והמנסך. אמר רב הונא בשם רב והוא שעירב ניסך ועירב בתחילה הוא חייב מיתה ולבסוף בתשלומין התיב רבי אבא הגע עצמך הרג את הנפש ושיבר הצלוחית. בתחילה הוא חייב מיתה ולבסוף בתשלומין (פי' בתמיה). התיב רב יוסי הגע עצמך מי שהדליק גדישו של חברו בשבת בתחילה הוא חייב מיתה ולבסוף בתשלומין (וע"כ דלא שנא כפי' פ"מ). א"כ הוא כדברי תוס' ורש"י בסנהדרין. משום דבא ע"י מעשה אחד:
אך הרמב"ם (פ"ט מה' גניבה ה' י"ג) כתב כל גנב שיש לו דמים אם שיבר כלים בביאתו חייב בתשלומין. אבל מי שאין לו דמים ששבר כלים בביאתו פטור עכ"ל. נראה דדוקא ששיבר בשעת ביאה בעודו במחתרת פטור אבל אם נשבר אח"כ חייב בתשלומין ולא אמרינן כיון דע"י חיוב מיתה באה לו ליפטר בתשלומין והוא ע"י מעשה שלו וכן נראה מדברי התוס' ביבמות (דף נ"ט) ד"ה אלא לאו שלא כדרכה בסוה"ד דהקשו אי על העראה אינו חייב קנס אלא בגמר ביאה חייב קנס. א"כ מאי פריך בסנהדרין (דף ע"ב) גבי רדף אחרי חייבי לאוין וחייבי כריתות דניתן להצילו בנפשו דפריך מאלו נערות שיש להן קנם הבא על אחותו כו' ומשני משעת העראה דפגמה אפטר לה מקטלא. ממונא לא משלם עד גמר ביאה. הניחא למ"ד העראה זו נשיקה אלא למ"ד העראה זו הכנ"ע מאי איכא למימר. הא לדידי' נמי אתי שפיר דהא לא מחייב קנס אלא בגמר ביאה ממש עכ"ל. ולפמ"ש התוס' בב"ק (דף כ"ב) לא קשי' כלל. משום דהכל בא ע"י מעשה אחד כמו אע"ג דכלו חציו דעבד ושריפת הגדי משום ממונא אפ"ה הוי קים לי' בדרבה מינה דפטור. הואיל ע"י מעשה אחד באו. וכן מוכח בירושלמי דכתובות (פ"ג ה' א') חסם פרה ודש בה. משעה שחסם מחייב מלקות מכאן ואילך בתשלומין. התיב רבי זעירא קומי ר' מנא המצית גדיש של חבירו בשבת. טל שיבולת ראשון חייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין ולית את אמר כן. על כל שיבולת ושיבולת יש בה התראת מיתה. וכא על כל חסימה וחסימה יש בה התראת מכות. אבל בלא"ה הוי אמרינן דעל מה שחסם מחייב מלקות מכאן ואילך בתשלומין. ויש בזה אריכות דברים. שוב מצאתי בשעה"מ (פ"ג מה' גניבה) העיר קצת דברים מענין זה ע"ש]:
ולפמ"ש א"ש דברי הרמב"ם. כמ"ש היכי דאמרינן דקים לי' בדרבה מיניה אפ"ה חייב לצאת ידי שמים. ומהני תפיסה כמ"ש רש"י (בב"מ) דרק הב"ד אינן יכולין לחייבו בתרתי משום דהוי שתי רשעות אבל מ"מ חיוב תשלומין רמי עלי' ולא יצא יד"ח עד שישלם ומהני תפיסה. א"כ הכא דהרמב"ם מיירי דהמשכון פחות מכדמי חובו. כמו שכתב ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין. א"כ הוי הלוה מוחזק בדמי הלואה מה שכנגד המשכון. א"כ לא קשי' כלל מהא דאין אדם לוקה ומשלם. דהכא כיון דהלוה תפוס ומוחזק. והמלוה חייב לשלם בידי שמים ומהני תפיסה ע"כ מחשב דמי המשכון:
ומעתה א"ש דברי הרמב"ם בפי' המשניות. דסובר לפי מדה משלם. ורישא דהאוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש מיירי דשגג בשתיהן בתרומה וחמץ. וסיפא דבמזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים. מיירי ג"כ בשוגג בתרומה רק מזיד בחמץ. וקשה לי' כיון דשגג בתרומה אמאי במזיד פטור מן התשלומין אע"ג דחמץ לאו בר דמים. מ"מ כיון לפי מדה משלם ולא בתר דמים אזלינן כמ"ש רש"י. וע"כ אמר דטעמא דסיפא משום דאין לוקה ומשלם. וכיון דמתניתין מיירי בסתמא אפי' בתרומה שלא בא ליד כהן כמ"ש. א"כ התשלומין הוי רק לצאת ידי שמים. ורישא ג"כ דמשלם קרן וחומש הוא דאינו יוצא ידי שמים. א"כ בסיפא במזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים. משום דאין לוקה ומשלם הא לצאת ידי שמים מחוייב לשלם. כמ"ש הרמב"ם (בפ"ט מה' בכורים ה' י"ד) במתנות כהונה עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם מפני שהמתנות ממון שאין לו תובע ידוע. וכתב הכ"מ ורבינו שכתב אינו חייב לשלם מפני שאין לו תובע ידוע ס"ל כדעת התוס' דללישנא מפני ממון שאין לו תובעים חייב לצאת ידי שמים ופסק כלישנא בתרא לחומרא. דאל"כ אמאי שבקי' לקרא ללישנא דיהיב טעמי' מקרא משום דכתיב וזה משפט הכהנים ע"ש. ע"כ כתב הכא הרמב"ם הא דפטור אפי' מדמי עצים מפני שחמץ אסור בהנאה א"כ לאו מידי אפסדי' ע"כ אפי' לצאת ידי שמים פעור. ומשום האי טעמא לחודי דע"כ פטור מן התשלומין משום לאו מידי אפסדיה כיון שאסור בהנאה לא סגי. כיון דסיפא מיירי ג"כ ששגג בתרומה אלא הזיד בחמץ. וס"ל לפי מדה משלם. א"כ אמאי פטור מן התשלומין דהא לא אזלינן בתר דמים. וע"כ משום דאין לוקה ומשלם. ע"כ צריכי לטעמי' דתרווייהו כמ"ש: