אור ברסלב
ברית יעקב חלק א אורח חיים › סימן יא

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

אורח חיים · סימן יא

סימן י

הרמב"ם (פ"ד מה' חמץ ומצה ה' ה') כתב ישראל שהרהין חמצו אצל העכו"ם. אם אמר לו אם לא אביא לך מעות מכאן עד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות עכו"ם. ואותו חמץ מותר לאחר פסח. והוא שיהי' אותו זמן שקבע לו קודם הפסח. ואם לא אמר לו קנה מעכשיו. נמצא אותו חמץ כאלו הוא פקדון אצל עכו"ם. ואסור בהנאה לאחר פסח. וכתב המ"מ דסובר רבינו דבעינן טפי שיהי' הגעת הזמן קודם הפסח. הא לאו הכי אעפ"י כשעבר הפסח ולא פדאו ישראל. אגלאי מלתא דלמפרע של עכו"ם הי'. כיון שבפסח הי' ביד ישראל לפדותו אמרינן הואיל אי בעי לפדותו הרי הוא שלו השתא נמי אסור. וזה דעת רבינו אפרים ז"ל והזקיקו לזה דברי התוספתא. עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו. ואמר לו אם לא באתי מכאן קודם פסח הרי הוא מכור לך. אחר הפסח מותר באכילה. אלמא דבעי הגעת זמן קודם פסח. גם דקדק. ממתניתין. דתני עכו"ם שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה. דיקא דקודם הפסח הגיע זמן. מדקתני אחר הפסח מותר בהנאה משמע דמיד אחר הפסח. וא"א לומר בשקבע אחר הפסח. דאכתי עד הגעת זמן ודאי לדברי הכל אינו מותר. והי' לו לומר הגיע זמן ולא פדה מותר. וכן אין לפרש שקבע לו זמן תוך הפסח. דודאי ישראל לא קבע זמן לפדות חמצו תוך הפסח שמחויב לבערו. אלא ודאי בקודם הפסח הוא. והן דברי התוספתא. והראב"ד השיג עליו וכתב לא נהיר ולא צהיר אלא אפי' לא הגיע זמן אלא עד אחר הפסח אינו עובר עליו. ואם הגיע זמן קודם הפסח אפי' לא אמר מעכשיו קנה שאין דין אסמכתא לעכו"ם. גם הרא"ש הקשה על הרמב"ם דהא אמרינן בסוגיא דפסחים (דף ל"א) אליבא דאביי. אי אמרת למפרע הוא גובה משום הכי מותר בהנאה דברשות העכו"ם קאי. אלמא אע"ג דבבית ישראל קאי. אלא שאין האחריות על ישראל אמרינן כיון דלמפרע הוא גובה חזינן כאילו כבר קודם הפסח הי' ברשות העכו"ם. וכל שכן לרבא דאמר לי' בהדיא קנה לך מעכשיו. דאשחכח דלמפרע הוא קנוי קנין גמור לעכו"ם. ותוספתא דקתני קודם הפסח אאמר לו קאי. אבל זמן הפרעון הי' אחר הפסח. ואחר הפסח דמחניתין היינו זמן פרעון:

ולכאורה דברי הרא"ש תמוהין. דמאי קשי' לי' על הרמב"ם. דלדידי' נימא דגם לאביי דס"ל למפרע הוא גובה ומתניתין מיירי בלא הרהינו. מיירי ג"כ בשקבע לו זמן קודם פסח. כיון דאפי' לרבא דמיירי בהרהינו ואמר מעכשיו בעינן שקבע זמן קודם פסח כ"ש לאביי. וצ"ל דכוונת הרא"ש בזה דהא לאביי דס"ל למפרע הוא גובה הוא דוקא בדמטי לידי' וגבה אמרינן למפרע הוא גובה. וכ"כ דלא מטי לידי' וגבה לא אמרינן במטי זימני' דלמפרע הוא גובה. א"כ לאביי כל זמן דהוי בביתו ולא גבי המלוה לא נפקא מינה מידי מה שקבע זמנו קודם הפסח. והוי כמו בקבע זמנו לאחר הפסח. דאח"כ כשיגבה למפרע הוי שלו. א"כ ה"ה לרבא בהרהינו ומעכשיו אף דקבע זמנו אחר הפסח הוי למפרע שלו. ואין לומר דלרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה. משום כיון דהוי לי' זוזי הוי מסלק לי' אשתכח דהשתא הוא דקני. וע"כ היכי דאקדיש וזבין מלוה לא מהני. א"כ לא קאי ברשות מלוה. ע"כ גם גבי חמץ לא קאי ברשות' דמלוה אפי' דאמר מעכשיו כיון דהי' יכול לסלקו בזוזי ע"כ בעינן שקבע זמנו קודם פסח. משא"כ לאביי דלא סבירא לי' כיון דהוי לי' זוזי מסלק לי'. והיכי דמטי לידו למפרע הוא גבה. הוי ברשות' דמלוה. ה"נ לגבי חמץ הוי ברשותו דמלוה ע"כ אפי' קבע זמנו אחר פסח וגבה הוי חמצו של נכרי למפרע. דזה אינו דאע"ג דהמלוה אינו יכול להקדיש. משום דיכול הלוה לסלוקי בזוזי מכל מקום כיון דהלוה אינו רוצה לפדותו. כיון דמטי זימני' דפסח דהוי איסור חמץ מכוין להחליטו בידי נכרי המלוה את ישראל על חמצו. תו לא קאי ברשותי' וכשיגיע הזמן הוי למפרע חמצו של נכרי בדאמר לו מעכשיו לא מקרי חמצו של ישראל. ואע"ג דבידו לפדותו לא אמרינן הואיל כמ"ש הר"ן דהוי מחוסר ממונא לא אמרינן הואיל. ועוד כיון דאמר לו אם לא אפרע לך יהי' קנוי לך מעכשיו. מצי המלוה שפיר לאקדושי ולזבין. דרבא לא מוכח דמכאן ולהבא גובה משום כיון דהוי לי' זוזי הוי מסלק לי'. א"כ השתא דקא קני. אבל הכא דעל כרחך למפרע קנוי כיון דאמר לו מעכשיו א"כ אע"ג דמצי הלוה לסלוקי בזוזי עד הזמן מכל מקום חשוב ברשותי' דמלוה לאקדושי ולזבין. (שוב ראיתי בתשו' פנים מאירות ח"א סי' מ"ו שתמה ג"כ על הרא"ש בזה וכתב שם אפי' היכי דאמר מעכשיו לא מצי המלוה לאקדושי עי"ש. ולענ"ד כמ"ש כיון דאמר. מעכשיו גם לרבא למפרע גובה מצי מלוה לאקדושי]:

ולענ"ד שיטת הרמב"ם מוכרח בגמ'. ונקדים ליישב תמיהת התוס' בסוגיא לימא כתנאי ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו לאחר הפסח אינו עובר משום רבי מאיר אמרו עובר מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר למפרע הוא גובה ומר סבר מכאן ולהבא גובה. ותסברא אימא סיפא. אבל עכו"ם שהלוה ישראל על חמצו לאחר הפסח ד"ה עובר והא איפכא מבעי' למ"ד החם עובר הכא אינו עובר למ"ד התם אינו עובר הכא עובר. אלא הכא במ"ע כגון שהרהינו אצלו וקמיפלגי בדר"י דאמר ר"י מנין לבע"ח שקונה משכון כו' ח"ק סבר ישראל מעכו"ם לא קני משכון. ור"מ סבר ק"ו ישראל מישראל קני ישראל מעכו"ם לא כ"ש. אבל עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו ד"ה עובר התם ודאי עכו"ם מישראל לא קני. תנן עכו"ם שהלוה את ישראל על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה נהי נמי דהרהינו אצלו. הא אמרת עכו"ם מישראל לא קני לא קשי' הא דאמר לי' מעכשיו הא דלא אמר לי' מעכשיו. ומנא חימרא דשני לי' בין היכי דאמר לי' מעכשיו ובין היכי דלא אמר לי' מעכשיו. דתניא עכו"ם שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר ואם אמר לו הגעתיך עובר מ"ש רישא ומ"ש סיפא אלא לאו ש"מ שאני היכי דאמר לי' מעכשיו להיכי דלא אמר לי' מעכשיו. ובתוס' ד"ה אלא. תימא לריב"א אביי היכי מתרץ הך דע"כ בדרבי יצחק קמיפלגי וסיפא דקתני עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו לאחר הפסח ד"ה עובר אע"ג דלא קני כיון דלמפרע הוא גובה. ורישא נמי אמאי אינו עובר למ"ד כיון דלמפרע הוא גובה. וחי' דמפרש הריב"א. דהשתא דמוקי בדרבי יצחק קמיפלגי מיירי שלא בא ישראל לידי גבי' שפדאו עכו"ם לבסוף דלא שייך בזה פלוגתא דאביי ורבא כו'. קשה דא"כ מאי קאמר ומנא תימרא דשני בין היכי דאמר מעכשיו ובין היכי דלא אמר מעכשיו מהא דתניא עכו"ם שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר ואם אמר הגעתיך עובר מ"ש רישא ומ"ש סיפא כו'. דמאי עדיפא ברייתא ממתניתין דכבר מוכ מרומיא דמתניתין דתני עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו לאחה"פ מותר בהנאה ובברייתא תני עכו"ם שהלוה לישראל לאחה"פ ד"ה עובר ע"כ הא דאמר מעכשיו הא דלא אמר מעכשיו. א"כ מאי עדיפא מברייתא. וע"כ דמביא ראי' דלא כאביי דטעמא משום דלמפרע גובה ובדרבי יצחק קמיפלגי כמ"ש הריב"א דמיירי מתניתין שלא פדאו ישראל לבסוף א"כ גם השתא מברייתא זו אינו מוכח מידי דלאביי רישא מיירי כשפדאו וסיפא דאמר לו הגעתיך שאינו רוצה לפדותו כמ"ש התוס' ואם אמר הגעתיך:

לכן נציע מקודם איזה יסודות ויבוא הכל לנכון. הרמב"ן בפי' התורה הביא המכילתא שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כמשמעו. חלמוד לומר בבחיתם. מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך. יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי. אעפ"י שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו. יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל כו' אעפ"י שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו. ופירושה שהי' במשמע ולא יראה לך בכל גבולך שלא נניח חמצינו בכל גבולינו אפי' בבית של נכרי. לכך בא בבתיכם להוציא ביתו של כרי ולמדנו מברייתא הזאת שלא הזהרנו התורה אלא שלא נקיים חמץ שלנו ברשותנו בין בבתינו ובין בגבולינו. אבל אם הפקדנו אותו ביד נכרי בבית שלו אין אנו עוברים עליו כבל יראה כו' אבל מדברי סופרים הוצרכנו לבער חמץ שלנו בכל מקום. והש"א (סי' ע"ח) חמה בזה מהא דאמר רבא (דף ה') דחמץ אסור משש שעות ולמעלה מהכא לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים. ואימא כל חד וחד כי שחיט זמן שחיטה אמר רחמנא. וכתבו התוס' אע"ג דאמת הוא דלא תשחט על חמץ כל חד וחד כי שחיט דאמרינן בתמיד נשחט (דף ס"ג) השוחט את הפסח על החמץ עובר בלאו. מ"מ כיון דאשכחן דהזהיר על ההשבתה והזהיר שלא לשחוט פסח על חמץ סברא הוא שבזמן שחיטה הזהיר על ההשבתה. דא"כ לריש לקיש דאמר בח"נ (דף ס"ג) לעולם אינו חייב עד שיהא עמו בעזרה אבל אם אין עמו בעזרה אינו מוזהר על לא תשחט דבעינן על בסמוך א"כ הני תרי מילי דהשבתה ולא תשחט על חמץ אינו מוצא במקום אחד שיהיו מוזהרין עליכן דאי איתא להא ליתא להא. דאם הוא ברשותו אינו מוזהר על השחיטה לריש לקיש דבעינן שיהא עמו בעזרה. ואם הוא עמו בעזרה אינו מוזהר כל השבחה. (דמשמע דלא מיירי במחזיק חמץ בידו או בחיקו ובגדיו). א"כ א"א לומר להרמב"ן במוציא מרשותו אינו עובר. דטעמא דשחיטה משום אזהרת השבתה דהא ליתא להשבתה במקום שחיטה. ואפי' לרבי יוחנן דאמר התם אעפ"י שאין עמו בעזרה משום דלא בעינן על בסמוך מ"מ כ"ש אם הוא בעזרה דחייב. א"כ אם הוי עמו בעזרה דחייב על השחיטה על כרחך לאו מטעמא דאזהרת השבתה. א"כ אימא בהשבתה לא הוי רק עד יו"ט ואיסור לא תשחט הוי משש שעות וכל חד וחד כי שחיט:

עוד הקשה הש"א (סי' פ"ג). תניא רבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כו' ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. אמר רבא שמע מינה מדרבי עקיבא תלת כו' וש"מ דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ופי' התוס' דאי אמרינן מתוך שרי. אע"ג דבעינן צורך היום קצת הכא מה שמבער הוי צורך. ואם איתא דבמוציא מרשותו סגי לי' מלעבור על בל יראה. א"כ מנ"ל לרבא לדייק דלית לר"ע מתוך דלמא אית לי' ואפ"ה אי אפשר ביו"ט לבער משום דבעינן צורך היום. וכיון דאפשר במוציא מרשותו וסגי לי' בהכי תו ליכא בהבערה צורך היום כלל וע"כ דלא מהני במוציא מרשותו. ואין לו תקנה אלא שריפה הלכך אי אמרינן מתוך שרי לבערו ולשרפו ביו"ט דמה שמבערו שלא יעבור בב"י הוי צורך ועי"ש:

ונראה בזה דיש להבין בהא דאמרינן (דף ה' ע"ב). שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מה ת"ל הלא כבר נאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך לפי שנאמר לא יראה לך שאור שלך אי אתה רואה ואתה רואה של אחרים ושל גבוה יכול יטמין ויקבל פקדונות מן העכו"ם ת"ל לא ימצא אין לי אלא בעכו"ם שלא כבשתו עכו"ם שכבשתו מניין ת"ל לא ימצא בבתיכם ופריך כלפי לייא. אמר אביי איפוך. רבא אמר לעולם לא תיפוך וארישא קאי שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים אין לי אלא בעכו"ם שלא כבשתו ואין שרוי עמך בחצר עכו"ם שכבשתו ושרוי עמך בחצר מניין ת"ל לא ימצא, דבמאי פליגי אביי ורבא מן הקצה אל הקצה. דלאביי הוי סברא פשוטה דבלא אחריות אין לחלק בין עכו"ם שלא כבשתו ובין עכו"ם שכבשתו. אלא באחריות הוי ס"ד ג"כ דלא כבשתו מותר בעי קרא לרבות לאיסור. ולרבא הוא להיפוך דבאחריות הוא סברא פשוטה דאין לחלק בין עכו"ם שכבשתו לעכו"ם שלא כבשתו. אלא גם בלא אחריות ה"א לולי קרא דעכו"ם שכבשתו אסור. ובמאי פליגי. ואפשר לומר דאמרינן לקמן (דף ו'). עכו"ם שנכנס לחצרו של ישראל ובציקו בידו אינו זקוק לבער. הפקידו אצלו זקוק לבער. יחד לו בית אינו זקוק לבער שנאמר לא ימצא מאי קאמר. רב פפא אמר ארישא קאי והכי קאמר הפקידו אצלו זקוק לבער שנאמר לא ימצא. רב אשי אמר לעולם אסיפא קאי והכי קאמר יחד לו בית אינו זקוק לבער שנאמר לא ימצא בבתיכם. למימרא דשכירות קניא כו' שאני הכא דאפקא רחמנא בלשון לא ימצא. מי שמצוי בידך יצא זה שאינו מצוי בידך. ורש"י פי' דייחד לו בית מיירי שלא קיבל אחריות. והקשו בתוס' מאי איריא יחד אפי' לא יחד. והיכא מסיק נמי למימרא דשכירות קני'. (דהא אפי' לא קני שרי משום דלא קיבל אחריות). ומפרש ר"ת דאפי' באחריות מיירי ומש"ה מפיק מלא ימצא. דלא חשיב מצוי כיון שיחד לו בית. ורב פפא אית לי' מסברא כיון שיחד לו בית הוי כאלו קיבל עליו אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם. והר"ן מיישב דעת רש"י. דקאמר כלומר לא קיבל עליו אלא אמר לי' הרי הבית לפניך. לא דלא קיבל עלי' אחריות בהדיא. דא"כ מאי איריא יחד אפי' לא יחד נמי. אלא הפקיד סתמא הוי כמו שקיבל עליו אחריות כיון שקבלו לרשותו. כדאמרינן בב"ק (דף מ"ח) כנוס שורך ברשותי חייב דקיבל עליו נטירותא. ואם יחד לו בית הוי כמו שאמר כנוס שורך ברשותך דפטור. שלא קיבל עליו נטירותא. אך אכתי קשה מה שהקשו בתוס' מאי קאמר למימרא דשכירות קני'. ועוד קשה לרש"י אמאי לא קאמר בגמ' דיחד לו בית אינו זקוק לבער. כיון דלא קיבל עליו אחריות משום שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. גם קשה לפר"ת. כיון דר"פ ס"ל מסברא כיון שיחד לו בית הוי כמו שקיבל אחריות על חמצו של נכרי בביתו של עכו"ם ולא בעינן קרא לזה. והוא היפוך מרב אשי דס"ל דבעי קרא לזה. ובמאי פליגי רב פפא ורב אשי. ועוד הא גופא מניין היכי דקיבל אחריות בביתו של עכו"ם שרי:

לזה נלע"ד דגם רש"י ס"ל אליבא דרב אשי דאסיפא קאי יחד לו בית אינו זקוק לבער שנאמר לא ימצא בבתיכם כו' יצא זה שאינו מצוי בידך מיירי בקבל עליו אחריות כפר"ת. וכ"מ מלשון רש"י ד"ה לעולם אסיפא ולא ימצא משמע המצוי בידך לכל חפצך היינו דקיבל עלי' אחריות דהוי כדידי'. והוא דוקא בבתיכם. וכ"מ מד"ה שאין מצוי בידך שהרי אותה זווית מסורה לעכו"ם. אלא בדרב פפא דאמר שנאמר לא ימצא ארישא קאי. הפקידו אצלו זקוק לבער שנא' לא ימצא הוי בקיבל אחריות. ויחד לו בית הוי בלא קיבל אחריות. ורב פפא ורב אשי פליגי בזה. דרב אשי ס"ל כמכילתא דביתך ברשותך אף גבולך ברשותך. יצא חמצו של ישראל בביתו של נכרי דאינו עובר. א"כ ה"ה תמצו של נכרי אע"ג דקיבל ישראל אחריות דהוי כדידי' בעינן ג"כ בביתו של ישראל. אע"ג מדרבנן חייב לבער חמצו של ישראל בביתו של נכרי. אבל חמצו של נכרי ויחד לו בית דגוף החמץ אינו שלו. אע"ג דקיבל עליו אחריות אפי' מדרבנן אינו חייב לבער. וכן בקיבל אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי כיון דגוף החמץ אינו שלו ואינו בביתו לא החמירו רבנן כמ"ש הר"ן. אבל רב פפא לא ס"ל כמכילתא דישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי עובר בבל יראה מן התורה כמ"ש הרמב"ם. (והר"ן תמה עליו מנין זה להרמב"ם דלא לפסוק כהאי מכילתא ולפמ"ש א"ש). א"כ ה"ה חמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות דהוי כדידי' אפי' בביתו של נכרי עובר בב"י. ע"כ מוקי קרא דלא ימצא ארישא. ויחד לו בית מיירי בלא קיבל עליו אחריות. אבל היכי שקיבל אחריות לא מהני יחד לו בית דאפי' בביתו של נכרי חמצו ישראל עובר בב"י מן התורה:

וא"כ יש לומר דאביי ורבא ג"כ בהא פליגי. דאביי ס"ל כרב אשי דס"ל כהאי מכילתא. דחמץ של ישראל ביד נכרי אינו עובר בב"י. א"כ ה"ה בחמץ של נכרי דקיבל עליו אחריות דהוי כדידי' בעינן דיהי' ברשותו וביתו של ישראל שיהי' מצוי בידו. אבל בביתו של נכרי או היכי דיחד לו בית שרי. ע"כ בעינן קרא לאסור בנכרי שלא כבשתו אפי' היכי דקיבל עליו אחריות. דהוי ס"ד כמו דממעטינן חמץ של ישראל בביתו של נכרי. אע"ג דגוף החמץ שלו כיון דאינו ברשותו אינו עובר בב"י. או היכי דקיבל אחריות על חמצו של נכרי בביתו של עכו"ם דשרי. ה"נ הוי ס"ד בלא קרא דאינו עובר רק בנכרי שכבשתו שיד ישראל שולטת עליו וקיבל אחריות אסור. אבל בנכרי שלא כבשתו וקיבל עליו אחריות אע"ג דמונח ברשותו אינו עובר דהוי כחמץ של נכרי בלא קיבל אחריות דשרי. ע"כ קאמר אביי איפוך. אבל היכי דלא קיבל עליו אחריות לא מסתברא לחלק בנכרי שכבשתו. ורבא ס"ל כרב פפא תלמידי' דלא קיי"ל כמכילתא. דחמץ של ישראל בביתו של נכרי עובר בב"י והיכי דקיבל עליו אחריות אפי' בביתו של נכרי חייב ע"כ לא בעינן קרא בנכרי שלא כבשתו היכי דקיבל עליו אחריות וגם מונח ברשותו. ע"כ קאמר דארישא קאי ולא תיפוך:

ומעתה א"ש מה שהקשה הש"א על הרמב"ן דהרמב"ן פוסק כרב אשי. דקיי"ל כהאי מכילתא דחמץ של ישראל בביתו של עכו"ם אינו עובר רק מדרבנן חייב לבער. כמ"ש הר"ן והרמב"ן בפי' התורה וז"ל. ולפ"ז אמרו בגמ' יחד לו בית אינו עובר עליו לומר שחמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות אעפ"י שנידון כשלו. אינו אסור אלא ברשות ישראל אבל ברשות נכרי מותר. ואפי' מדבריהם לא גזרו עליו כלל. והרב לא סבר כן בפי' הגמ'. (ולפמ"ש גם הרב רש"י סובר כן לרב אשי). אבל רבא לשיטתו אזיל. דקאמר אין לי אלא נכרי שלא כבשתו כו' קאי ארישא ס"ל כרב פפא דלא קיי"ל כמכילתא וחמץ של ישראל בביתו של נכרי עובר עליו כמ"ש הרמב"ם וע"כ לא סגי לדידי' במוציא מרשותו. ע"כ קאמר שפיר דילפינן חמץ משש שעות ולמעלה אסור מקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי דזמן שחיטה אסר רחמנא כמ"ש התוס' אע"ג דעמו בעזרה הוא מצוה על השבתה. ע"כ סברא הוא שבזמן שחיטה הזהיר על השבתה. ואביי דיליף התם מאך ביום הראשון תשביתו דלא ברבא דאזיל לטעמי' דס"ל כרב אשי. וכן הא דקאמר רבא ש"מ דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דאי הוי אמרינן מתוך הוי שרי שלא יעבור בב"י דלרבא לא מהני להוציא מרשותו:

והנה בב"ב (דף קכ"ד) אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן. רבי אומר אומר אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסין לאחר מיתת אביהן כו'. ירשו שט"ח בכור נוטל פי שנים. יצא עליהן שט"ח בכור נותן פי שנים ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי. מאי טעמייהו דרבנן אמר קרא לתת לו פי שנים. מתנה קרי' רחמנא מה מתנה עד דמטא לידי' אף חלק בכורה עד דמטא לידי'. (רשב"ם עד דמטי לידי' דנותן ואינו יכול ליתן לאחרים דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם). ורבי אומר אמר קרא פי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשוט מה חלק פשוט אע"ג דלא מטי לידי' אף חלק בכורה אע"ג דלא מטי לידי'. ורבנן הא כתיב פי שנים ההוא למיתב לי' אחד מצרא ורבי נמי הא כתיב לתת לו ההוא אם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי כו' תני רמי בר חמא בשאר ספרי דבי רב בכל אשר ימצא לו פרט לששבחו נכסין לאחר מיתת אביהן ומני רבנן היא. ואמרינן התם אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין גבו קרקע ובין גבו מעות לרבנן. ולרבי הבכור נוטל פי שנים בין במלוה ובין ברבית. והטעם הוי על כרחך דלרבנן כיון דכתיב אשר ימצא לו לא הוי שעבוד המלוה כמצוי בידו. ולרבי שעבוד המלוה כמצוי וקרינן בכל אשר ימצא לו:

ולכאורה קשה לי מאי פריך הגמ' ולרבי הא כתיב לתת לו. הא אמרינן ביבמות (דף צ"ג) ר"ח כרבי ורבי כרבי מאיר דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. רבי אומר לא תסגיר עבד אל אדוניו. בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר. ה"ד דכתב לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו ורבי מאיר הרי את מקודשת לי לאחר שתתגרשי לאחר שימות בעלך כו' רבי מאיר ה"ז מקודשת. א"כ לרבי דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אינו מוכח מהא דכתיב לתת לו דבעינן מטי לידי'. א"כ שפיר יליף מפי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשוט כו' דלא מצינן למימר מתנה קרי' רחמנא מה מתנה עד דמטי לידי' דנותן. דאפי' היכי דלא מטי לידי' יכול לתת מתנה כיון דמקנה דבר שלא בא לעולם. ואין לומר דהכא לאחר מיתה גם רבי מודה דאינו יכול ליתן לאחרים כמו דמשני התם בב"ב (דף קכ"ז) יכיר ל"ל אלו בעי למיתב מתנה מי לא יהיב לי' ומשני בנכסי' שנפלו כשהוא גוסס. ועי' רשב"ם שם דוקא כשבאו לידו יש לו כח להקנות. דמכל מקום האי לתת לו אינו סותר ההיקש דפי שנים דמקיש חלק בכורה לחלק פשוט מה חלק פשוט אע"ג דלא מטי לידי' כו'. דהא משכחת מתנה בעלמא אע"ג דלא מטי לידי' יכול ליתן לאחרים. וצריך לומר דה"פ דהאי לתת לו מיותר לגמרי דלכתוב יכיר פי שנים בכל אשר ימצא לו ע"כ דרשו רבנן דקאי מה מתנה עד דמטי לידי' אף חלק בכורה עד דמטי לידי', ולרבי דחלק בכורה אפי' היכי דלא מטי לידי'. מאי עבד בקרא לתת לו דמיותר. ע"ז אמר ההוא שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי. א"כ רבי מאיר דס"ל ג"כ אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא ס"ל כרבנן מתנה קריא רחמנא עד דמטי' לידי'. וס"ל כרבי דבכור נוטל פי שנים דשעבוד הוי בכלל אשר ימצא לו. ולפמ"ש יש לדייק לישנא דרבי אומר. אומר אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסין כו'. לטעמי' דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ע"כ דלא ילפינן מקרא דלתת לו דמתנה קריא רחמנא עד דמטי לידי':

ובתוס' בב"מ (דף פ"א) ד"ה והכא. הקשו הא דישראל הלוה לעכו"ם על חמצו עובר משום דרבי יצחק. הא רבי יצחק לא אמר רק שלא בשעת הלואתו. וכן הא דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו אי לאו דעכו"ם מישראל לא קני משכון לא נאסר אע"ג דבשעת הלוואתו לא קני משכון. ותי' כיון שלא בשעת הלוואתו קני משכון בשעת הלואה אלים שעבודו. וע"כ בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו אי לאו דעכו"ם מישראל לא קני משכון לא הי' נאסר אף משכונו בשעת הלואה דלא קני כיון דאלים שעבודו דעכו"ם שלא יצטרך לבערו אע"ג דהוי של ישראל וקרינא בי' שלך מכל מקום מדאפקי' קרא מלא ימצא לא מחייב אלא כשמצוי לו לגמרי. וכיון דאלים שעבודו דעכו"ם לא חשיב מצוי. וה"נ אמרינן ביחד לו בית דאין זקוק לבער אע"ג דחשיב כשל ישראל כיון דקבל עליו אחריות מ"מ כיון דיחד לו בית אינו מצוי אצלו עכ"ל:

א"כ לפי המתבאר מכל הדברים א"ש תמיהת התוס'. דהאיך יתרץ אביי הך עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו לאחר הפסח ד"ה עובר אמאי אע"ג דלא קני. כיון דלמפרע הוא גובה וכן רישא אמאי אינו עובר כיון דלמפרע הוא גובה כיון דע"כ בדרבי יצחק קמיפלגי אי קונה משכון. ולפמ"ש יש לומר דלאביי א"צ לומר הך ברייתא בהרהינו ובדרבי יצחק קמיפלגי אלא דמיירי ג"כ בלא הרהינו ולכ"ע למפרע הוא גובה, דלפמ"ש דאביי ס"ל כרב אשי דחמץ של ישראל ברשות נכרי אינו עובר מן התורה רק מדרבנן חייב לבער. והיכי דקבל ישראל אחריות על חמצו של נכרי ג"כ אינו עובר. רק היכי דמונח בביתו של ישראל אבל אם הוא בביתו של נכרי לא החמירו רבנן. והיכי דיחד לו מקום לא מקרי מצוי בידו ואפי' מדרבנן אינו חייב לבער. א"כ יש לומר הא דס"ל לת"ק דברייתא ישראל שהלוה לנכרי על חמצו דאינו עובר אע"ג דלמפרע הוא גובה וכשיגבה יהי' חמצו של ישראל למפרע. משום דס"ל כרבנן בב"ב דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה דהשעבוד לא הוי כמצוי ואינו בכלל בכל אשר ימצא לו. ה"נ לא הוי השעבוד כמצוי בכלל לא ימצא גבי חמץ. א"כ אינו דומה לחמצו של ישראל בבית נכרי אע"ג דאינו עובר מן התורה מ"מ חייב לבערו מדרבנן. הכא כיון דשעבוד לא הוי כמצוי ובימי הפסח לא הוי מצוי בידו דישראל. וגם דכיון דאכתי לא גבה החמץ לא הוי חמצו של ישראל. אלא דדמי לקיבל אחריות על חמצו של נכרי דחייב דהוי כדידי' משום דאלו מתביד ומיגנב מתחייב. ה"נ יש ספק דלמא לא יפדה הנכרי ואח"כ כשיגבה יהי' חמצו למפרע למ"ד למפרע גובה. מכל מקום כמו היכי דקיבל אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי אינו חייב לבער אפי' מדרבנן ה"נ כיון דמונח החמץ בביתו של נכרי אינו עובר ואינו חייב לבערו אפי' מדרבנן. ומשום רבי מאיר אמרו דאמר דעובר. דרבי מאיר לטעמי' דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם א"כ ס"ל כרבי דבכור נוטל פי שנים במלוה דשעבוד הוי בכלל אשר ימצא לו א"כ ה"נ בחמץ מקרי שעבוד כמצוי לענין בל ימצא וכיון דלמפרע הוא גובה ויהי' חמצו של ישראל ובימי הפסח הוי השעבוד כמצוי. ע"כ ס"ל דעובר ואסור לאחה"פ. דדמי לחמצו של ישראל בבית נכרי דחייב לבערו מדרבנן. וסיפא נכרי שהלוה לישראל על חמצו ד"ה עובר. אפי' לרבי מאיר דס"ל דשעבוד מקרי מצוי בידו גם למפרע גובה והוי כחמצו של נכרי. מכל מקום כיון דקביעת הזמן הוי רק לאחר פסח. וקודם שהגיע הזמן הוי של ישראל ומונח בביתו של ישראל ע"כ עובר. כיון דחמצו של נכרי בבית ישראל שקיבל עליו אחריות לכ"ע אסור. כ"ש הכא דגוף החמץ אכתי הוי בימי פסח הוי של ישראל ומונח בביתו הוי כקבל אחריות וכ"ש לת"ק דברייתא דשעבוד לא הוי כמצוי ביד הנכרי ע"כ לכ"ע עובר:

אבל מתניתין דתני עכו"ם שהלוה על חמצו של ישראל לאחה"פ מותר בהנאה. מיירי דקביעת הזמן קודם הפסח. אע"ג דכל כמה דלא גבה הוי כדידי'. ולא הוי כלל של נכרי ומצי לסלוקי בזוזי אפי' לאחר הפסח. כיון דלא אמר לו מעכשיו מכל מקום ס"ל לאביי כיון דלמפרע גובה. וכשיגבה הנכרי למפרע יהי' חמצו של נכרי. לא הוי כקודם הגבי'. רק כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בבית ישראל. והיכי דקבל אחריות על חמצו של נכרי ויחד לו בית שרי דלא מקרי מצוי בידו. ה"נ כיון דקבעו לו זמן קודם פסח ולמפרע גובה אלים שעבוד דעכו"ם והוי כיחד לו בית. דלא מקרי מצוי בידו לגמרי כמ"ש התוס' כה"ג בב"מ במשכון בשעת הלואה אע"ג דלא קני משכון והוי חמץ של ישראל וקרינן בי' שלך. מכל מקום לא מקרי מצוי בידו לגמרי והוי כמו יחד לו בית דאינו עובר:

אמנם לרבא דס"ל כרב פפא ולא ס"ל הא דמכילתא. וחמץ של ישראל בבית עכו"ם עובר מן התורה. וחמץ של עכו"ם שקיבל ישראל אחריות עליו דהוי כדידי' אפי' בבית עכו"ם עובר וחייב בביעור. וס"ל דב"ח מכאן ולהבא גובה. א"כ מתניתין דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו ע"כ מיירי בהרהינו וברייתא דפליגי ת"ק ורבי מאיר. דע"כ בהרהינו פליגי אי ישראל מעכו"ם קונה משכון. ועכו"ם מישראל לא קני משכון. וקשה רומיא דמתניתין דתני עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו לאחה"פ מותר בהנאה דהא עכו"ם מישראל לא קני משכון. וע"כ הא דאמר מעכשיו והא דלא אמר מעכשיו. וקאמר רבא מנא תימרא דע"כ גם לאביי צ"ל לחלק בין מעכשיו ובין לא אמר מעכשיו. דתני עכו"ם שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר ואם אמר לו הגעתיך עובר. דהא עכו"ם מישראל לא קני משכון וגם ס"ל לאביי למפרע גובה. א"כ כשיגבה הישראל למפרע הוי חמצו של ישראל א"כ מ"ש רישא ומ"ש סיפא. וע"כ דהכא מיירי דקביעת הזמן הוי לאחר הפסח והכא מיירי לענין לעבור בבל יראה דלא תני בברייתא זו לאתה"פ כמ"ש רש"י. והכא מיירי דהתנה בלא אחריות כמ"ש התוס' ד"ה שקונה משכון. וא"כ אע"ג דלמפרע גובה מכל מקום כיון דקבע זמן אחר הפסח א"כ בימי הפסח הוי כחמצו של נכרי בבית ישראל בלא קבל אחריות דאינו עובר. והא דאמרינן היכי דלמפרע גובה נחשב בימי הפסח כקבלות אחריות דהוי ספק דלמא מיגנב או מתביד. ה"נ אולי לא יפדה העכו"ם ויהי' שלו למפרע. זו הוי רק מדרבנן אבל לא דנימא דהוא עובר מן התורה בבל יראה ואם אמר לי' הגעתיך עובר משום דאמר מעכשיו. אע"ג שקבע לו זמן לאחה"פ וישראל מעכו"ם לא קני משכון ואכתי לא הגיע זמן מ"מ היכי דאמר מעכשיו עדיף הוי כמו קיבל עליו אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של ישראל דעובר. ה"נ לרבא דס"ל מכאן ולהבא גובה ועכו"ם מישראל לא קני משכון היכי דאמר מעכשיו עדיף:

מעתה א"ש דברי הרמב"ם ושיטתו מוכרח בגמ' ולא קשה מה שהקשה הרא"ש עליו מהא דאמרינן לאביי הא דתנן עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה דלמפרע גובה. אלמא אע"ג דבבית ישראל אמרינן כיון דלמפרע גובה חזינן כאלו כבר קודם הפסח הי' קנוי לעכו"ם כ"ש לרבא דאמר לו בהדי' קנה לך מעכשיו ואשתכח למפרע הי' קנין גמור לעכו"ם. דיש לומר גם לאביי מיירי בקובע זמן קודם הפסח כמו לרבא במעכשיו ואי דלאביי למפרע גובה הוא דוקא כשגבה אח"כ דמטי לידי'. וכל כמה דלא מטי לידי' ולא גבה הוי ברשות ישראל. ולא נפקא מינה מידי מה שקבע זמנו קודם פסח כיון דלא גבה העכו"ם עדיין הוי כמו דקבע זמן אחר הפסח. דחמץ של ישראל הוא. לפמ"ש א"ש דאביי לטעמי' דס"ל דחמץ של ישראל בבית נכרי אינו עובר. והיכי דקיבל אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי או דיחד לו מקום בביתו אפי' היכי דקבל עליו אחריות שרי דלא מקרי מצוי בידו דס"ל כרב אשי. א"כ ה"נ הכא כיון דלמפרע גובה ויהי' חמצו של עכו"ם למפרע כשיגבה אלא כיון דגוף החמץ הוי של ישראל ואכתי קודם שגבה העכו"ם הוי כקבל אחריות על חמצו של עכו"ם. מ"מ כיון דקבע זמן קודם פסת אלים שעבודי' דעכו"ם דלא מקרי מצוי בידו. ודמי ליחד לו מקום דשרי כמ"ש התוס' בב"מ לענין שעת הלוואתו. א"כ לרבא דס"ל דחמץ של ישראל ברשות נכרי עובר מן התורה דלא כהמכילתא וחמץ של עכו"ם שקיבל ישראל אפי' בביתו של עכו"ם עובר. אע"ג דמיירי בהרהינו ומעכשיו. לא מהני אם קבע זמנו לאחר פסח. כיון דעכו"ם מישראל לא קני משכון אע"ג דאמר לי' מעכשיו ולמפרע קונה. מבל מקום קודם קביעת הזמן הוי כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם דעובר. ועל כרחך דמיירי דקבע זמנו קודם פסח אע"ג דאמר במעכשיו. דאע"ג דעכו"ם מישראל לא קני משכון הוי מכור קודם פסח. והוי חמצו של נכרי בביתו של נכרי דמותר לאחה"פ. ע"כ להרמב"ם דפוסק כרבא דלא כהמכילתא והרהינו ומעכשיו. בעינן דוקא שקבע הזמן שקבע קודם הפסח כנלע"ד בזה:

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה