ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
אורח חיים · סימן י
תשובה לרב אחד
במה שדברנו מקושית הפ"י בפסחים (דף כ"א) בהא דאמר חזקי' מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה דשני קרא לא יאכל לא יהא בו היתר אכילה. תיפוק לי' דידעינן דניליף בק"ו מנותר שאינו בבל יראה אסור בהנאה חמץ שישנו בבל יראה א"ד שאסור בהנאה כדיליף רבי יהודא מנותר דאין ביעור חמץ אלא שריפה. ובזה לא שייכי מה שהשיבו לו רבנן ע"ש. ואמרתי דמעיקרא לא קשה מידי. דאמר ר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו חמץ ובור בר"ה. א"כ כיון דאסור בהנאה לא הוי בעי לעבור בבל יראה רק דהוי גזה"כ דעשאו ברשותו לעבור בבל יראה א"כ לא מצינו לעשות מערכה מכח הדרוש. אי לא הוי גלי קרא בהדיא דאסור בהנאה לא הוי מצינן למילף ק"ו מנותר שאינו בבל יראה אסור בהנאה חמץ שישנו בבל יראה א"ד שאסור בהנאה דאדרבה כיון שעובר בבל יראה. ע"כ דהוא ברשותו ומותר בהנאה ע"כ בעינן קרא לאסור בהנאה. וכיון דאסור בהנאה א"כ ע"כ הוי גזה"כ הא דעובר בבל יראה. דעשאן כאלו הוא ברשותו. הקשה מעכ"ת ע"ז. כיון דמסברא אמרינן כיון דעובר בבל יראה ע"כ מותר בהנאה. א"כ מאי פריך הגמ' (דף כ"ג) והרי חמץ דכתיב לא יאכל ותניא רבי יוסי הגלילי אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה. דלמא ריה"ג נפקא לי' דמותר בהנאה מדעובר בבל יראה ע"כ מותר בהנאה. ועוד מנין להש"ס לומר דחזקי' פליג אדרבי אבוהו. דלמא ס"ל חזקי' כרבי אבוהו ושאני הכא מדעובר בבל יראה מכלל דשרי בהנאה. וכמו דאלים הך סברא לאפוקי מק"ו דנותר דכיון דעובר בבל יראה ע"כ כתב קרא לא יאכל ה"נ נימא אע"ג דס"ל לחזקי' כדר"א דלא יאכל ולא תאכלו אחד איסור אכילה ואיסור הנאה במשמע מכל מקום מהאי סברא כיון דעובר בבל יראה מכלל דמותר בהנאה מוקמינן לא יאכל על איסור אכילה לחודי. וכמו דפריך הגמ' לריה"ג אשכתן חלב דשרי' רחמנא בהנאה. אלא גיד נימא דאסור. ומשני מייתי לה בק"ו. מה תלב שענוש כרת מותר בהנאה כו' אלמא דק"ו אלים להוציא מקרא דלא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה דמשמע איסור הנאה וכיון דאהני הך סברא כיון דעובר בבל יראה לאפוקי מק"ו דנותר. כ"ש דנימא הך סברא לאפוקי מהא לא יאכל דמשמע איסור הנאה. ע"כ שני קרא למכתב לא יאכל עכ"ד. אני אומר דלא קשי' כלל. דלרבי אבוהו דקאמר דלא יאכל ולא תאכלו אחד איסור אכילה ואיסור הנאה במשמע. הוי כאלו כתיב מפורש בקרא איסור הנאה. לא נוכל לומר כיון דעובר בבל יראה ע"כ מותר בהנאה כיון דלא יאכל איסור אכילה והנאה במשמע והיאך נוכל לומר דקאי אאיסור אכילה לחוד. וע"כ הא דעובר בבל יראה הוי גזה"כ כדאמר רבי אלעזר שני דברים אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו ברשותו. ואינו דומה כלל להא דקאמר הגמ' דגיד מייתי בק"ו מחלב דמותר בהנאה. דשאני התם כמ"ש התוס' שם ד"ה ומה חלב. דהק"ו מה חלב שענוש כרת מותר בהנאה כמו נבילה גיד שאין ענוש כרת לכ"ש שהוא בכלל היתר נבילה. א"כ הוי גילוי מלתא כשהותרה נבילה היא וגידה הותרה. אבל הכא לא נוכל למילף מק"ו מנותר דאינו עובר בבל יראה אסור בהנאה חמץ שעובר בבל יראה א"ד שאסור בהנאה. כיון דהיא הנותנת. כיון דעובר בבל יראה מותר בהנאה. אך אי נימא דחזקי' סבר כדרבי אבוהו. דלא יאכל איסור הנאה משמע והוי מפורש לאיסור. ע"כ הא דעובר בבל יראה הוי גזה"כ דעשאן ברשותו ע"כ קאמר ופליגא דר"א. ע"כ פריך לריה"ג דכתיב לא יאכל חמץ ותניא ריה"ג אומר האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה בין לר"א וחזקי' דהכא דכתיב לא יאכל א"כ הוי מפורש לאיסור הנאה וע"כ הא דעובר בב"י הוי גזה"כ:
ועפ"ז אמרתי בימי חרפי ליישב תמיהת התוס' בפסחים (דף כ"ג) ד"ה שאני הכא דאמר קרא לך שלך תהא. תימא לר"י לחזקי' לכתוב לא יאכל ולא לבעי לך. ולפמ"ש א"ש דקאמר התם לרבנן ולריה"ג תלתא לך כתיבי. לריה"ג הני תלתא לך חדא על היתר הנאה. וחד על אתה רואה בשל אחרים שלא כבשתו וחד לך היתר ראי' בנכרי שכבשתו. וא"כ אי הוי כתיב רק לא יאכל ותרי לך. ה"א דחד לך אתי' על היתר ראי' בשל אחרים בנכרי שלא כבשתו. וחד לך אתא על היתר הנאה. ובנכרי שכבשתו ה"א דעובר בבל יראה. ואי דלמה לי לך על היתר הנאה כיון דכתיב לא יאכל מהיכי תיתי דאסור בהנאה דס"ד דתיתי ק"ו מנותר שאינו בב"י דאסור בהנאה חמץ שישנו בב"י א"ד שאסור בהנאה. דהשתא ל"ל כיון דעובר בבל יראה ע"כ דמותר בהנאה כיון דקיימינן השתא דנכרי שכבשתו עובר בב"י אע"ג דלאו דידי' מ"מ כיון שיד ישראל שולטת על הנכרי. א"כ חמץ אע"ג שאסור בהנאה והוי כמו שאינו ברשותו. לא גרע מחמץ של נכרי שכבשתו שמונת ברשותו דעובר בבל יראה. ע"כ אתי קרא דלך למשרי בהנאה. ור"א לא אמר דשני דברים אינו ברשותו והוי חמץ מגזה"כ דעובר בב"י אלא לבתר דמסקינן דגם בנכרי שכבשתו אינו עובר בב"י. משא"כ אי הוי כתיב תרי לך ולא יאכל ה"א דנכרי שכבשתו עובר בב"י היכי דמונח ברשותו. והוי ילפינן מק"ו דחמץ אסור בהנאה ואפ"ה עובר בב"י כמו נכרי שכבשתו כיון שמונת ברשותו דעובר בב"י ע"כ קאתי קרא דלך על היתר הנאה. אבל השתא דכתיב תלתא לך ע"כ דגם נכרי שכבשתו שרי בראי'. וכיון דע"כ צריך למכתב חלתא לך תו לא נ"מ אם כתיב לא יאכל או לא יאכל:
עוד אמרתי ליישב קושית התוס' דע"כ בעי למכתב לא יאכל ולך למשרי בהנאה. ורש"י במתק לשונו כיון ליישב זה דרש"י כתב ד"ה ריה"ג אומר תמה על עצמך. דס"ל מותר בהנאה כל שבעה וכ"ש לאחר הפסח ופליגא דרבי יהודא דאמר חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לקמן בפרקין עכ"ל. והוא תמוה מאי בעי רש"י בזה לומר דכ"ש לאתר הפסח ופליגא דרבי יהודא. והוא ללא צורך ושפת יתר. דמאי שייכא הכא דקושית הגמ' מתפרש היטב דהא בחמץ כתיב לא יאכל דכ"ע איסור הנאה משמע וריה"ג ס"ל דחמץ מותר בהנאה כל שבעה ע"כ הביא זה ליישב תמיהת התוס'. דהוא קושיא עצומה. דהא לעיל פריך הגמ' לא לכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם בשרצים למשרי. ומשני אמר לך חזקי' טעמא דידי נמי מהכא א"כ הכא א"א לומר טעמא דידי מהכא דידעינן דלא יאכל איסור הנאה הוי משרצים. ע"כ הביא רש"י מחלוקת דרבי יהודא דס"ל דחמץ אתר הפסח אסור בהנאה. ור' יוסי הגלילי ס"ל דאפי' בפסח מותר בהנאה דאמרינן התם (דף כ"ח) חמץ בין לפני זמנו ובין לאתר זמנו עובר עליו בלאו. תוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת דברי רבי יהודא. רבי שמעון אומר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלאו ולא כלום. תוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת. ריה"ג אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה. מ"ט דרבי יהודא תלתא קראי כתיבי לא יאכל חמץ וכל מחמצת לא תאכלו ולא תאכל עליו חמץ. ונראה דרבי יוסי הגלילי ס"ל דלפני זמנו ואחר זמנו ג"כ כרבי יהודא דס"ל דאסור באכילה בל"ת כמו תוך זמנו. דדריש לי' להני קראי כרבי יהודא מדכתיב תלתא קראי. (ולא כר"ש דס"ל לפני זמנו הוי רק בעשה דתשביתו כע"ש התוס' ולאחר זמנו מותר אפי' באכילה). רק דס"ל לריה"ג דמותר בהנאה אפי' תוך זמנו ואדר"י קמתמה דאוסר אפי' לפני זמנו בהנאה. וריה"ג ס"ל אפי' תוך זמנו שרי בהנאה משום דכתיב לך שלך תהא. א"כ לפ"ז א"ש קושית התוס' ע"כ צריך למכתב לריה"ג לא יאכל ולך למשרי דאי הוי כתיב לא יאכל לא הוי דריש ריה"ג הני תלתא קראי חד אלפני זמנו וחד על אחר זמנו וחד אתוך זמנו לאסור באכילה. דהא חזינן דרבי שמעון ס"ל דאחר זמנו קילא טפי מלפני זמנו. דלפני זמנו אסור באכילה מעשה דתשביתו. ולאחר זמנו מותר לגמרי. א"כ ה"א דתרי קראי קאי אתוך זמנו דחמיר דהוי בכרת חד למיסר באכילה וחדא למיסר בהנאה תוך זמנו כמו דאמרינן גבי שלשה לא תבשל חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה. וחד קרא דלא תאכל קאי אלפני זמנו לאסור על לפני זמנו. ולאחר זמנו מותר לגמרי כמו דס"ל לר"ש. אבל השתא דכתב רחמנא לא יאכל ליכא לאיקמי תרי קראי על תוך זמנו לאסור באכילה ובהנאה דכבר משתמע מלא יאכל דמשמע איסור הנאה ומסתמא קאי על תוך זמנו דחמיר דהוי בכרת וע"כ קאי חד מהני תרי קראי גם לאחר זמנו לאסור באכילה. וכיון דמוכרח לכתוב לא יאכל כדי שנדע לאסור על אחר זמנו באכילה א"כ ה"א דאסור בהנאה כל שבעה ע"כ בעי קרא דלך למשרי בהנאה ע"ז הביא רש"י דרבי יוסי הגלילי ס"ל דחמץ מותר' בהנאה כל שבעה וכ"ש לאחר הפסח. ופליגא דרבי יהודא דס"ל דחמץ אפי' לאחר זמנו אסור בהנאה. היינו דבאכילה מודה רבי יוסי הגלילי לרבי יהודא דאסור גם לאחר זמנו. דלא פליג עליו רק בהנאה. א"כ בעינן למכתב לא יאכל וגם לך למשרי כמ"ש, דהשתא משתמעי שפיר הני ג' קראי דלא יאכל ולא תאכלו ולא תאכל עליו חמץ גם לאחר זמנו דאסור באכילה, [וליכא למימר דאי הני חרי קראי קאי חד על איסור אכילה וחד על איסור הנאה תוך זמנו דחמיר דהוי בכרת וחד על לפני זמנו. למה למכתב תרי קראי לכתוב לא יהנה כדפריך כה"ג הגמ' בב"ק (דף מ"א). וע"כ דקאי חד קרא על אחר זמנו. דזה אינו כמ"ש במקום אחר דאי הוי כתיב לא יהנה ה"א אפי' שלא כד"ה ע"כ בעו למכתב לא יאכל דנדע דוקא דרך אכילתן והנאתן אסור. רק בב"ק (דף מ"א) דכתיב ובעל השור נקי ואי לא יאכל דשור הנסקל קאי על איסור הנאה ע"כ אפי' שלא כד"ה אסור רק השתא דסיים דלא יאכל קאי על שחטו לאחר שנגמר דינו אמרינן דשו"ה ג"כ הוי רק כדרך הנאתן]:
ואין להקשות בזה דליכא למימר דאי הוי כתיב רק לא יאכל ה"א דתרי קראי קאי אתוך זמנו חדא על אכילה וחד על הנאה. ולא הוי ידעינן לאסור באכילה לאחר זמנו. דא"כ דתוך זמנו אסור באכילה ובהנאה ולאחר זמנו מותר לגמרי כר"ש לכתוב רחמנא חד קרא לא יאכל וחד לא יאכל הוי ידעינן איסור הנאה תוך זמנו וחד קרא לפני זמנו. ולאחר זמנו דליכא קרא שרי לגמרי. ומדכתב רחמנא תלתא קראי ע"כ קאי גם לאחר זמנו. דיש לומר בזה לפמ"ש התוס' (דף כ"ח) ד"ה וחד אלפני זמנו. וא"ת ולחזקי' מנלן איסור הנאה לפני זמנו דליכא חד לא יאכל וההוא מסברא מוקמינן לתוך זמנו. ואומר ר"י כיון דחד מהני קרא משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם עכ"ל. ונראה דלא שייך סברת ר"י רק אי כתיב ג' קראי או תרי קראי וחד מהני קראי משמע איסור הנאה. תו לא מחלקינן בינייהו כמ"ש התוס'. אבל אם איסור הנאה בתוך זמנו אינו מפורש בכתוב רק הוי מרבינן מיתורא דקראי היינו מתרי קראי לא יאכל ולא תאכל קאי על תוך זמנו. לאיסור הנאה דחד אאכילה וחד אהנאה ליכא למימר כמ"ש התוס' דמסברא לא נחלק ביניהם גם קרא שלישי דקאי אלפני זמנו ג"כ אסור בהנאה דלא נחלק ביניהם. כיון דתוך זמנו דאסור בהנאה לא ידעינן רק מריבוי דקרא יתירא ממילא אלפני זמנו דליכא קרא יתירא מותר בהנאה. א"כ א"ש ולא קשה כלל. דל"ל דאי תרי קראי קאי על תוך זמנו לאסור באכילה ובהנאה וחד אלפני זמנו. א"כ לכתוב רק תרי קראי חד לא יאכל וחד לא תאכל. דאי הוי כתיב רק תרי קראי חד לא יאכל וחד לא תאכל ולא הוי קרא יתירא על איסור הנאה. רק לא יאכל ולא תאכל. ה"א דגם קרא דלפני זמנו אסור ג"כ בהנאה כמ"ש התוס' כיון דחד קרא משמע איסור הנאה תו לא נחלק ביניהם. גם הך קרא דקאי אלפני זמנו אסור בהנאה. והתורה לא רצתה לאסור לפני זמנו בהנאה רק באכילה ע"כ מוכרח לכתוב ג' קראי א"כ אי הוי מוקמינן תרי קראי על תוך זמנו לאסור באכילה ובהנאה וחד קרא אלפני זמנו לאסור באכילה. לא הוי ידעינן איסור אכילה לאחר זמנו ע"כ כתב רחמנא לא יאכל. א"כ תו ליכא לאוקמי תרי קראי על תוך זמנו לאסור באכילה והנאה דידעינן זה מלא יאכל. דאיסור הנאה במשמע וע"כ קרא ג' על לאחר זמנו לאסור באכילה. וכיון דכתב רחמנא לא יאכל ה"א דבאמת חמץ אסור בהנאה כל שבעה ע"כ כתב רחמנא לך שלך תהא למשרי בהנאה ומיושב היטב תמיהת התוס':
ולפ"ז מיושב ג"כ קושית הפ"י דלמה שני קרא לחזקי' למכתב לא יאכל לילף איסור הנאה מק"ו דנותר כדיליף ר"י גבי אין ביעור חמץ אלא שריפה. דהא אמרינן בפסחים (דף מ"ד) ובקידושין (דף ל"ח) דילפינן ק"ו דבר שאין היתר לאיסורו מדבר שיש היתר לאיסורו. א"כ חזינן דבר שיש היתר קל מדבר שאין היתר לאיסורו. א"כ לחזקי' אם לא הוי שני קרא למכתב לא יאכל רק ג' קראי, לא יאכל ולא תאכלו ולא תאכל עליו חמץ. דמוקמינן חד אלפני זמנו וחד לתוך זמנו וחד לאחר זמנו. דלא משמע איסור הנאה. לא הוי מצינן למילף איסור הנאה מק"ו מנותר על איסור הנאה. דה"א דתרי קראי קאי על תוך זמנו. חד על איסור אכילה. וחד על איסור הנאה. וחד אלפני זמנו דחמירא מלאחר זמנו כדאמרינן לרבי שמעון. ואחר זמנו מותר אפי' באכילה. ואי הוי אמרינן דלאח"ז מותר באכילה א"כ ליכא למילף ק"ו מנותר דאסור בהנאה דשאני נותר שאין היתר לאיסורו משא"כ חמץ דיש היתר לאכילה אחר פסח. דדוקא השתא דכתב רחמנא לא יאכל חמץ דידעינן איסור הנאה בחמץ. ע"כ ג' קראי. גם על אחר זמנו. הוי חמץ אין היתר לאסורו. יליף רבי יהודא שפיר ק"ו מנותר. משא"כ אי לא הוי כתיב לא יאכל רק ג' קראי דלא יאכל ולא תאכל ולא תאכלו הוי אמרינן לאחר זמנו מותר באכילה. א"כ הוי מפרך ק"ו מנותר ע"כ בעי קרא רבוי להנאה:
אך בזה יש לומר דאי כתיב ג' קרא דלא תאכל ולא יאכל ולא תאכלו ליכא למימר דתרי קראי קאי אתוך זמנו ולאחר זמנו מותר באכילה א"כ לא לכתוב רק תרי קראי חד לא יאכל וחד לא תאכל דהוי משמע איסור הנאה לתוך זמנו. ומדכתב ג' קראי ע"כ קאי גם לאחר זמנו. והוי חמץ אין היתר לאסורו. א"כ הדרא הקושי' לדוכת' דשפיר ילפינן איסור הנאה בק"ו מנותר:
אבל לפמ"ש התוס' דמנ"ל לחזקי' איסור הנאה לפני זמנו ולאחר זמנו דההיא קרא לא יאכל מסברא מוקמינן לתוך זמנו. משום כיון דמשמעות דחד קרא הוי איסור הנאה תו לא מחלקינן ביניהם היינו כיון דכתיב שלשה קראי ואינו מבואר איזהו קרא לתוך זמנו. ואיזהו לפני זמנו ולאחר זמנו ובחד קרא מבואר איסור הנאה דכתיב לא יאכל ע"כ לא מחלקינן ביניהם. דכולהו קראי משמע איסור הנאה לחזקי'. א"כ א"ש זהו דוקא השתא דכתיב חד קרא לא יאכל אבל אי הוי כתיב לחזקי' רק לא יאכל ואיסור הנאה הוי ילפינן ק"ו מנותר. לא הוי מצינן למילף איסור הנאה רק אתוך זמנו דאיכא כרת כמו נותר אבל לפני זמנו ולאחר זמנו דליכא כרת ליכא למילף כלל איסור הנאה מק"ו מנותר. דשאני נותר דהוא בכרת אסור בהנאה משא"כ לפני זמנו ולאחר זמנו דליכא כרת רק בלאו מותר בהנאה ע"כ כתב רחמנא לא יאכל וכיון דחד קרא מהני קראי משמע איסור הנאה תו לא מחלקינן ביניהם ואסור בהנאה גם לפני זמנו ולאחר זמנו. ואין להקשות דאכתי איכא למילף משאר איסורי הנאה מערלה וכלאי הכרם דאינו בבל יראה אסור בהנאה חמץ שישנו בב"י א"ד שאסור בהנאה. או דנילף מפטר חמור ועגלה ערופה ובב"מ. דכל הני יש למפרך ק"ו. דערלה לא הי' לו שעת הכושר. וכלאי הכרם שהי' להם שעת הכושר ובב"מ וע"ע יש למפרך שכן לוקין עליהן שלא כדרך אכילתן משא"כ בחמץ דדוקא הוא כדרך אכילתו כדאיתא בפסחים (דף כ"ה)]:
כ"ח תמוז שנת תרי"ז לפ"ק ידידו דורש שלומו ברוך מרדכי ליבשיץ חופ"ק וואלקאוויסק יע"א: