ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
אורח חיים · סימן ט
בדבר שאלתו במה שראה שהאקציזניקעס נותנים החותם לעכו"ם בשבת לחתום על החביות יי"ש. אי שפיר עבדי הני אינשי:
הנה רוב הפוסקים הראשונים גם האחרונים הסכימו דאפי' כתב עכו"ם הוי איסו' תורה כמ"ש הב"ש באע"ז (סי' קכ"ו) והמ"א (סי' ש"מ ס"ק יו"ד). כמ"ש רש"י והרע"ב והרמב"ם בפי' המשנה שבת (דף ק"ג) הכותב שתי אותיות כו' בכל לשון חייב ופי' בכל לשון בכל כתב ולשון של שבעים לשונות. וכ"כ הרמב"ם (פי"א מה' שבת ה' יו"ד) הכותב בכל כתב ובכל לשון חייב. ודעת הג"מ וא"ז שכתב. דכתב עכו"ם אינו אלא מדרבנן ע"כ מפרש הא דתני במתניתין בכל לשון חייב. היינו דכתב הוא אשורית. רק הלשון הוא לשון לעז. וקשה טובא. הא תני במתניתין הכותב שתי אותיות בין משם אחד ובין משתי שמות. ופרש"י משם אחד שני אלפין. משתי שמות אלף בית. דהוי שני אותיות שאינו שוות. ובשני אלתין אין להם משמעות ענין ולא הוי תיבה בשום מקום אפ"ה חייב לת"ק במתניתין. וע"ז תני תנא. בכל לשון חייב קאי ג"כ אשם אחד דלא הוי משמעות ענין ותיבה דהוי אותיות שוות א"כ מה דתני בכל לשון קאי אכתב דהכתב הוא כתב לע"ז ולא אשורית ג"כ חייב. דלא משכחת בזה שינוי לשון. אם הוא אותיות שוות אשורית. והנה הרמב"ם פי"א ה' שבת ה' ט' כתב סתם הכותב שתי אותיות חייב. ומשמע אפי' אין להם משמעות ענין ואין להם מובן. כמו שני אלפין. ובה' יו"ד כתב הכותב אות כפולה והוא שם אחד כמו דד תת גג כו' חייב. משמע דוקא שתי אותיות שיש להם משמעות ענין והוי תיבה. ולכאורה דבריו סוחרים זא"ז. ומפרש במרכבת המשנה. דהרמב"ם מפרש מתניתין בין משם אחר (לא כפרש"י) ובין משני שמות היינו דשם אחד ושני שמות הוי אותיות נפרדות. ושם אחד היינו גד דן. דהוי תיבה ומשמעות ענין ומשתי שמות הוא שתי אותיות שאין להם מובן ומשמעות ענין. ונקט המשנה לא זו אף זו. ולענין אם שתי אותיות דומות בעינן דיהי' להם משמעות ענין כמו תת גג דד שש. ובא"א דאאזרך פטור עי"ש. מכל מקום התנא דמתניתין דמחייב גם בשני אותיות שאינו שוות. אע"ג דלא הוי משמעות ענין. ותני דגם בכל לשון חייב. וכיון דלא הוי משמעות ענין א"כ לא משכחת שינוי לשון. וע"כ הא דתני בכל לשון קאי אכתב דהוי שינוי כתב כתב לע"ז אפ"ה חייב:
ועוד מירושלמי דשבת בפרקין דקאמר מהו בכל לשון אלף אלפא ע"כ היינו דכתב אותיות אחרות מכתב יונית. ולא כתב אשורית אפ"ה חייב. דאי בעינן דוקא כתב אשורית וכל לשון דתני במתניתין הוא לשון לעז. מאי אלף אלפא דקאמר הא לא בעינן אלא שתי אותיות ואפי' אינו שם ולא הוי משמעות ענין:
ולכאורה יש להביא ג"כ ראי' מהא דמגילה (דף ט') ספרים נכתבים בכל לשון ובכל כתב. רק תו"מ ומגילה אינו נכתב אלא אשורית דכתיב ככתבם וכלשונם. א"כ מוכח דכתב לע"ז הוי כתב. דאי נימא דכתב לע"ז לאו כתב כלל. א"כ הוי כבע"פ ודברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ. וכן בסוטה (דף ל"ב) דכתבו התורה בשבעים לשון דכתיב וכתבת את כל דברי התורה הזאת באר היטב. ע"כ דכתבו בכתב של לעז. וכתב של כל שבעים לשון דבלא"ה לא היו יכולים לקרות. ועוד למה דאמרינן בתמורה (דף י"ז) דלא התירו לכתוב תורה שבע"פ רק משום עת לעשות לד'. הוי להו למכתב בכתב שאינו אשורית דלא הוי כתב כלל דהוי כבע"פ. אך בזה אפשר לומר כמ"ש התוס' ביומא (דף ל"ז) בהא דאמרינן כשהוא כותב רואה וכותב מה שכתוב בטבלא. ומה כתוב בטבלא אם לא שכב ואמרינן התם בסירוגין הוי. וכתבו התוספות הא דאמר במגילה (דף י"ח) אסור לכתוב אפי' אות אחת שלא מן הכתב. כיון דכתיב ראשי תיבות וראשי פרקים שרי עי"ש. ה"נ יש לומר אף על גב דכתב עכו"ם לא הוי כתב מ"מ בע"פ לא מקרי דלא גרע מראשי תיבות. ועי' תוס' שבח (דף קט"ו) ד"ה לא נתנו לקרות בהן. שדחו פי' הרב פור"ת והיינו טעמא כיון דלא נכתב אסור לקרות בהן משום דברים שבכתב אסור לאומרו בע"פ. וקשה דאין זה אי אתה רשאי לאומרו בע"פ כיון דכתובים תרגום ואומ' באותו לשון שהם כתובים. ועוד יש לומר לפמ"ש הטעם דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב משום דבכתב יש לכוין הדברים לפרש לכמה אופנים. א"כ גם בכתב לע"ז שייך האי טעמא דאסור למכתב תורה שבע"פ. אבל תורה שבכתב לכתוב בכתב לעז שפיר דמי:
אך יש ראיה מסנהדרין (דף כ"א) בתחילה נתנה התורה בכתב עברי ולשון הקודש וחזרה ונתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית כו' ומפרש הריטב"א במגילה דהיו כותבים ס"ת ליחיד או למלך בכתב עברי. רק הלוחות היו כתובין אשורית והשם דיבר עם נביאיו בלשון הקודש עי"ש. וכן מהא דסוטה (דף ל"ב) דכתיב בקרא וכתבת את כל דברי התורה הזאת וכתבו בכתב ולשון שבעים אומות ע"כ מוכח דשארי כתבים ג"כ מקרי כתב. וא"כ כיון שהוכחנו דכל כתב מקרי כתב א"כ הכותב בשבת אפי' כתב לעז חייב. א"כ אמירה לעכו"ם באיסור מלאכה דאורייתא אסור כדאיתא באו"ח (סי' רע"א ובסי' ש"ז). רק במקום מצוה יש מקילין וגם בזה כתב המג"א להחמיר:
וראיתי אשר נשאל בכעין זה בתשו' נודע ביהודא ח"ב (סי' ל"ג) באחד שיושב בין השרים בקאמיטעט אם יכול בשבת לצוות לא"י שידפוס חתימתו על הכתבים שצריך לחתום. ותמה על הג"מ וא"ז ממתניתין דתני בכל לשון חייב. ופי' דס"ל להא"ז דכל לשון מיירי בכתב אשורית. אבל הלשון לשון לעז. ולפי שהכותב שתי אותיות דחייב אינו אלא א"כ השתי אותיות הם תיבה בשום מקום וע"ז אמרה המשנה שאפי' אין תיבה בלשון הקודש רק בלשון לע"ז חייב וכתב בכתב אשורית חייב. ונפלאתי בזה הא לת"ק דמתניתין. הא דתני בין משם אחד בין משני שמות אפי' לא הוי תיבה בשום מקום חייב. א"כ היאך שייך לומר למיתני בכל לשון חייב. כיון דאפי' אין משמעות תיבה בלה"ק חייב. כ"ש היכי דהוי משמעות תיבה בלשון לע"ז והיא כתב אשורית דחייב. ומאי אפי' איכא בזה. והרמב"ם פסק לדינא כרבי' דרבי יהודא דבעינן שיהי' תיבה בשום מקום. ולפמ"ש המרכבת המשנה ס"ל נ"כ להרמב"ם בשתי אותיות שאינן שוות אפי' אינו תיבה בשום מקום חייב:
גם מה שכתב הנו"ב להביא ראי' שכל כתב הוי מן התורה מגיטין (דף ח') וב"ק (דף פ'). הקונה בית מן העכו"ם בארץ ישראל כותבין עליו אונו אפי' בשבת בשבת ס"ד אלא כדרבא אומר לנכרי ועושה. ואי יש כתב שאינו חייב מן התורה היאך מתמה הגמ' כ"כ בשבת ס"ד אלא ודאי שכל כתב הוא מן התורה עי"ש אינו הכרח כלל. דהא אפי' במצוה דאורייתא כמו שופר ולולב תנן אין עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה כו' וכל דבר שהוא משום שבות אינו רשאי לעשות כדאיתא בר"ה (דף ל"ב) משום דשבת הוי עשה ול"ת. ע"כ פריך בפשיטות בשבת ס"ד אפי' אם כתב עכו"ם הוי מדרבנן. והנו"ב מסיק ג"כ דקשה למצוא היתר בזה עי"ש:
ולכאורה יש מקום לדין אם הדפוס בהחתימה הוי שוקע ט (ח"א) אם כן הוי חק תוכות שלא מקרי כתב כדאיתא בגיטין (דף כ'). דרושמא מתריץ חריץ ולא הוי כתב ובירושלמי דשבת (פרק י"ב ה' ד') ובגיטין (פ"ב ה' ב'). וכתב ולא וחקק. ואית תני וכתב אפילו חקק. אמר רב חסדא מאן דאמר ולא חוקק בבולט מקום הכתב. כגון אהין דינרא. ומ"ד אפילו חוקק כגון אהין פנקסא. א"כ גם לענין שבת יש לומר דחק תוכות לא הוי כתב והוי רק איסור דרבנן. א"כ אם יצוה לעכו"ם לחתום חתימתו הוי רק שבות דשבות דיש מתירין כמבואר באו"ח (סי' ש"ז). אבל זה אינו כמ"ש המרדכי בפ"ב דגיטין דבשבת אפילו חק תוכות חייב כמו דאמרינן בשבת (דף ק"ד). הגיה אות אחת חייב אמר רב ששת כגון שנטלו לגגו של חית ועשאו שני זיינין חייב אע"ג דהוי חק תוכות חייב התם משום בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. וכיון שמתכוין לעשות אותיות אין קפידא באיזה ענין שנעשה רק שיהי' ע"י מעשיו. ועל קרשי המשכן שהיו עושין עליהן אבג"ד לדעת איזה בן זוגא לא היו חוששין באיזה ענין יהיו האותיות עשויות עכ"ל. וכ"כ הב"ש באע"ז (סי' קכ"ה ס"ק ג') דשאני שבת דילפינן ממשכן דהוי כתב אפי' רשימה שהיו רושמים על הקרשים אבל בעלמא לא עי"ש. וכ"כ הרמב"ם (פי"א מה' שבת ה' י"ז) רושם תולדות כותב כיצד הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר כדרך שהציירין עושין ה"ז חייב משום כותב א"כ לא גרע חק תוכות מרושם דחייב בשבת:
אך הרשב"א בחידושיו והביאו הר"ן כתב כי נטלו לגגו של חית או לתגו של ד' ועשאו ריש לא הוי חק תוכות. וכתב דמהא שמעינן דבכה"ג לא הוי חק תוכות שאינו אלא כמפריד בין שני אותיות דבוקות וכן כשנטל לתגו של דלית אינו אלא כדיו שנפל על גבי האות ומעבירו. א"כ ס"ל להרשב"א דחק תוכות גם גבי שבת אינו חייב. והר"ן כתב דל"נ דאין מכאן ראי' דלגבי שבת ליכא קפידא בין חק תוכות לחק ירכות דכל היכי דהוי מלאכת מחשבת מיחייב שהרי אפי' מוחק ע"מ לכתוב חייב. אבל במידי דבעינן כתיבה דלחזי כתיבה כהאי גוונא אין לנו עכ"ל. ולכאורה דברי הר"ן תמוהים. דהא רש"י ד"ה רבא אמר כגון שנטלו לתגו של דלית. דלא הוי אלא הגהת אות אחת בדבר מועט חייב הואיל וזהו תיקון הספר דאסור לאדם להשהות ספר שאינו מוגה משום אל תשכן באהלך עולה והוי לי' ככתב אות אחד והשלימה לספר דאמרן לעיל דחייב אפי' לרבנן. ואם הוי כה"ג חק תוכות דפסול א"כ לא הוי תיקון כלל ואמאי חייב בנטלו לתגו של דלית ועשאו ריש. דהא לא הוי הגהת אות אחת. ואפשר לומר בזה דדוקא היכי דטעות בחסר ויתר אות דהוי בשיבוש. הוי איסורא דאל תשכן באהלך עולה דהוי ספר שאינו מוגה דילמוד מתוכו בשיבוש. אבל היכי דהוי רק חק תוכות דליכא שיבוש שילמוד בשיבוש דהאות נכתב בשלימות ליכא משום אל תשכן באהלך עולה. א"כ הוי תיקון היכי דהגיה אות אחת בנטלו לגגו של חית או בנטלו לתגו של דלית. רק הרשב"א הוכיח בנטלו לגגו של חית דחייב דהוי ככותב שתי אותיות דהא הוי חק תוכות ש"מ דחק תוכות לא הוי כה"ג דהוי כמפריד בין שני אותיות דבוקים. וכן בנטלו לתגו של דלית דהוי תיקון הספר דלחייב דלא הוי חק תוכות דהוי כמו שנפל על האות דיו ומעבירו. והר"ן דחה זה דשאני שבת אפי' בחק תוכות חייב. ועוד י"ל דמיירי בכותב מגילה להתלמד לתינוק כבגיטין (דף ס') דנטלו לגגו של דלית דהוי תיקון. וחק תוכות כשר בזה. [שוב ראיתי בתשו' פנים מאירות (סי' ס"ו) שהקשה כן על הר"ן ולמ"ש א"ש. גם מה שהקשה להר"ן א"כ כותב בשמאל בשבת נמי לתחיב דהוי מלאכת מחשבת. לק"מ דהכא שאני דלא גרע מרושם דחיוב בשבת. ובכותב בשמאל אפי' רושם פטור דאין דרך מלאכה בכך. וראיתי בא"ר (סי' ש"ח ס"ק י"ג) הביא הירושלמי דשבת וכתב ולא חוקק ואית תני וכתב אפי' חוקק. מ"ד ולא תוקק כגון אהי דינרא ומ"ד אפי' חוקק כגון אהין פנקסא. משמע מדבריו שגם לעני שבת הוי ג"כ דינו דחק תוכות אינו חייב משום כותב. ואשתמיטתי' דברי הר"ן והרשב"א והמרדכי בפ"ב דגיטין. והירושלמי מיירי רק לענין גט דכתיב וכתב. אבל לענין שבת אפי' תק תוכות חייב דלא גרע מרושם]:
ולכאורה יש להעיר בהא דנשאל בתשו' נו"ב. דהא הוי איסור תורה משום צובע דמשחיר החתימה להדפיס על הנייר. אך ז"א כמ"ש הרמב"ם (פ"ט מה' שבת ה' י"ג) המעביר סרק או ששר על ברזל ונחושת פטור משום דאינו מלאכת מתקיימת בשבת עי"ש. ועוד דלא הוי שיעור צובע דהשיעור הוא לצבוע חוט שארכו ד' טפחים. אך בזה שחותם על הטריוואקס יש הרבה מלאכות דחייב עליהן בשבת. חדא משום מבשל. דמרפה גוף הקשה של הטריוואקס. כמ"ש הרמב"ם (בפ"ט ה' ו') המרפה הדונג והכופר והגפרית והזפת ה"ז תולדות מבשל וחייב. כללו של דבר כל שריפה גוף קשה או שהקשה גוף רך. חייב משום מבשל. ועוד איכא משום ממרח. מה שנוטף הטריוואקס ואח"כ חותם בחתימתו. א"כ מחליק הטריוואקס והוי ממרח. כמ"ש הרמב"ם (בפי"א ה' ו') הממרח רטי' כל שהוא או שעוה או זפת וכיוצא בהן מדברים המתמרחין עד שמחליק פניהם חייב משום מוחק. ה"נ כשהטיפו אותו באש ומתמרח ודוחק החתימה עליו. הוי איסור מלאכה דאורייתא ואסור ע"י עכו"ם:
ומש"כ כי איסור ממרח אין לאסור אמירה לעכו"ם. כי ממרח הוי רק חולדה דמוחק והוי רק איסור דרבנן ומותר אמירה לעכו"ם. דברי שגגה הם. דאטו חולדה לא הוי חיוב דאורייתא בשבת וחייב חטאת ועפ"י עדים נסקל. כדאיתא בריש ב"ק (דף ב') וכמ"ש הרמב"ם (בפ"ז מה' שבח ה' ז'). אחד העושה אב מאבות המלאכות או תולדה מן התולדות במזיד חייב כרת ואם באו עדים נסקל בשוגג חייב חטאת קבועה. א"כ מה הפרש בין האבות והחולדות אלא לענין קרבן לבד שאם עשה בשוגג אבות הרבה בהעלם אחד חייב חטאת על כל אב ואב. ואם עשה אב ותולדתו בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת. ועוד הכא דיש בחתימתו בקאנטער צורת נשר א"כ הוי כצר צורה דחייב משום כותב. כמ"ש הרמב"ם (פי"א מה' שבת ה' ו') ובמג"א (סי' ש"מ ס"ק יו"ד). ובא"ר תמה על הרמב"ם והמג"א דבשבת (דף ע"ה) אמרינן הצר צורי בכלי חייב משום מכה בפטיש ולא משום כוחב. א"כ גם המוחק אינו חייב. ולפמ"ש המרכבת המשנה א"ש דהרמב"ם מפרש דוקא עליה כלי הוי החיוב משום מכה בפטיש אבל על הנייר וכותל חייב משום כותב ע"ש:
ומש"כ כי יש לאסור דמפרר הטריוואקס הישן שהי' על החביות יי"ש. ואסור בזה משום מוחק. כמ"ש רש"י בשבת (דף נ') בכל חפין אח הכלים. חוץ מכלי כסף בגרתקין (מחמת שהכסף רך והוא ממחק כמ"ש רש"י שם). וכ"כ רש"י בהא דסכינא דביני אורבי דצה ושלפה וחזר ורצה שרי ואם לאו אסור. אמר מר זוטרא ואי תימא רב אשי אמר בגורדיתא דקני שפיר דמי. דשפיר דמי לנעוץ בתוכו סכין לשמרו ואין חוששין שמא יגרור הקליפה וחייב משום מוחק. א"כ ה"נ דמפרר בטריוואקס הישן חייב משום מוחק. באו"ח (סי' שכ"ג סעי' ט') כתב טעמא דרש"י מפני שהוא ממחק לכלי כסף שהוא רך. אבל הרמב"ם (פרק כ"ג ה' ז') דאסור לחוק כלי כסף בנרתיקין כו' דהוי כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת. והנה אם יש עוד מהטריוואקס הישן על החביות ויש שם אותיות. א"כ הוי כמוחק האותיות גופא מה דמטיף הטריוואקס על הטריוואקס הישן זהו גופא הוי מוחק האותיות ודמי לעוגה (סי' ש"מ). אבל אם אין אותיות מהטריוואקס הישן רק מפרר הטריוואקס. לא דמי נממרח דחייב משום מוחק. בהא דכלי כסף או בסכין שדץ אם גורר הקליפה. דהתם הדבר בעין רק ממחק הכסף או דגורר קליפה מן העץ. דהוי כמו שף העור ע"ג עמודים (שבת ע"ב). וכן תולש ומורט נוצה מן הכנף (שבת ע"ד) חייב משום ממרח. אבל היכי דמגרר הטריוואקס ומפרר הוי כמו טוחן. והוי כמו טיט יבש שע"ג הבגד דאסור לכסכסו משום טוחן באו"ח (סי' ש"ב). והשף לשון של מחכות דחייב משישיף כל שהוא כמ"ש הרמב"ם (פ"ח ה' ט"ו) דחייב משום טוחן:
ומה ששאל לענין נתינת העצים בתוך החור בחביות בעת תחיבת המגופה אם יש לאסור משום בנין או מכה בפטיש. הנה אם אינו קוטם בסכין רק לגזור שמא יקטימנו. הוי רק איסור דרבנן יש להקל ע"י עכו"ם. אבל אם קוטם בסכין ודאי חייב דהוי כמו עושה כלי ודמי לקטמו לתצות בו שיניו או לפתות הדלת. כדאמרינן בביצה (דף ל"ג). ועי' ברמב"ם (פי"א ה' ז') ובמג"א (סי' שכ"ב ס"ק ז') והוי חיוב דאורייתא. וכיון שיש בו חיוב דאורייתא יש לאסור ע"י עכו"ם. א"כ נתבאר דאיכא בזה כמה חיובי חטאת ומלאכות דאורייתא לכן הטוב לפני אלקים ימלט נפשו מזה. גם בשבות דשבות מחמיר המג"א (בסי' ש"ז ס"ק ז'):
אף אם מוסר החותם מע"ש לעכו"ם לחתום בשבת בעת שיצטרך והעכו"ם הוי בקיבולת אפי' היכי דהוי מלאכת פרהסיא הי' מקום להקל במקום פסידא טובי. ודמי לקיבולת מכס ועשיית מטבעות דאפי' הוי מילי דפרהסיא התירו. וכ"ש היכי דמה שנחתם בחתימתו ונקרא על שמו לא הוי מילי דפרהסיא. דבעינן שיהי' המלאכה במקום מפורסם וניכר לכל כמ"ש באו"ח (סי' רנ"ב) ובמג"א (סי' רמ"ד ס"ק י"ג). ומשום גמר קנין אשר כתב שיש לחוש בזה. זה אינו דלא תליא בזה הקנין כלל. דמה שאינו יכול לזוז החביות ממקומו הוי רק משום אימת הקאנטאר שישלם לו המכס. וקנין בשבת לא הוי רק איסור דרבנן א"כ ע"י עכו"ם שרי. וכ"ש הכא דישראל אינו מצוה לעכו"ם לעשות קנין בשלו רק מעכו"ם לעכו"ם ודאי דשרי דהוי כמו אומר לעכו"ם בשל בשר שלך כמ"ש באו"ח (סי' ש"ו סעי' כ"א) ובמג"א (ס"ק כ"ז):
גם מה ששאל שראה דאנשי האקציזניקיס שותים בשבת אצל הא"י
מן היי"ש שיורדים מן הצנור בשבת אם יש בזה איסור. לענ"ד יש לאסור בזה אפי' להרא"ש והמתירין באו"ח (סי' שכ"ה סעי' ד'). בפת שאפה עכו"ם לעצמו בשבת. דכיון דגמרו בידי אדם לא הוי מוקצה ולא הוי נולד. כיון דמעיקרו ראוי לכוס והוי אוכל והשתא גמרו בידי אדם. (ולא ס"ל כהאוסרין דמקרי נולד כיון דלא הי' ראוי מאתמול באותו ענין שנעשה לבסוף אחר שנעשה בו איסור דאורייתא שנעשה לחם כמ"ש הב"י). אבל הכא דמעיקרא אוכל והשתא משקה (אע"ג דלא הוי משקה משום דהוי מי פירות וזיעה). מכל מקום כיון דהוי דבר חדש לגמרי. שלא הי' מעיקרא כלל מקרי נולד ואסור אפי' שגמרו ע"י אדם. וכה"ג כתבו התוס' בעירובין (דף מ"ו) דאמרינן מיא בעיבא מבלע בליעי. ופריך כ"ש דהוי נולד דאסירי. וכתבו התוס' אע"ג דמשקין בפרי נמי מבלע בליעי אפ"ה לא מתסרי משום נולד. אי לא גזרינן שמא יסחוט. משום דבפירי לא חשיבי נולד משום דמעיקרא אוכל הוי אוכלא דאפרת הוא. וא"ת לימא רבי שמעון הוא דלית לי' מוקצה ולית לי' נולד. ויש לומר דבנולד כה"ג דהוי דבר חדש שלא בא לעולם כל עיקר מודה רבי שמעון. וכן באפר כירה שהוסק ביו"ט נראה דמודה רבי שמעון דאסור לכסות בו. אא"כ ראוי לצלות בו ביצה כדאמר בפ"ק דביצה עכ"ל. ה"נ ביי"ש דהוי דבר חדש לגמרי. לכ"ע הוי נולד ואסור אפי' בגמרו ע"י אדם. ועי' במ"א (סי' תק"ה ס"ק ג'). ועי' בט"ז (סי' ש"כ ס"ק א') אפי' בפירות דמותר לסוחטן כדאיתא בשבת אם מגלה דעתו בפירוש שסוחט בשביל המשקה אסור משום משקין שזבו. א"כ אפילו יש יי"ש בכלי שיורד מע"ש והיי"ש יורד בשבת מהצנור לחוך הכלי. אינו מתבטל קמא קמא היי"ש שיורד. דהוי דבר שיש לו מתירין דאינו בטל. ולא דמי להא (דבסי' ש"כ) בענבים אם יש יין בגיגית שהענבים בתוכו אעפ"י שהענבים מתבקעים בשבת בגיגית מותר לשתותן בשבת שכל היין היוצא מהענבים מתבטל ביין שבגיגית. ולא נאסר משום דבר שיש לו מתירין כיון דלא הי' ניכר לעולם קודם שנתערב דהענבים שהיין יוצא מתוכם מונחים בהגיגית. וקודם שנתערב לא הי' שם יין בעולם כמ"ש הסמ"ק הביאו המג"א (שם ס"ק ה'). דהכא מיד שיורד מהצנור קידם שיורד להגיגית ומתערב הוי עליהן שם יי"ש ואסור משום נולד והוי דבר שיש לו מתירין דלא בטל לכ"ע:
ועוד דדוקא בהא דפת שאפה עכו"ם בשבת אע"ג דלא הי' מאתמול ראוי לכוס העיסה מכל מקום לא הוי מוקצה כיון דגמרו בידי אדם. והאפי' אינו אוסרת משום שנעשית בשביל העכו"ם כמ"ש הרא"ש בזה. אבל הכא דאי אפשר שירד היי"ש אלא א"כ עומד המלאכה ימים רבים ומתקלקל העיסה מקודם עד שנפסל מאכילת כלב. א"כ הוי כמוקצה דגרוגרות צמוקים דאסור אפי' לרבי שמעון כמו שאמרו בירושלמי דביצה (פ"ד ה' א'). והביאו התוס' בשבת (דף מ"ה) ד"ה אלא. וטעמא דמלתא כיון שמסריות בנתים. ואין דעתו לקחתם עד שיתקנו. וכן מוקצה דמחובר אסור אפי' לרבי שמעון ג"כ מהאי טעמא דהי' יכול ללקוט מקודם ולא לקט אקצויי אקצי לי' וכ"ש הכא דלא הי' יכול להקדים קודם ג' ימים שיורד היי"ש ע"כ אקצויי אקצי לי' ואסור אפי' להמתירין ולא מהני מה שגמרו בידי אדם:
ידידו דורש שלומו וטובתו ברוך מרדכי ליבשיץ חופ"ק וואלקאוויסק יע"א. ואחר כמה שנים בא לידי ספר או"ז הנדפס מחדש. ראיתי כתוב בה' שבת (סי' ע"ו) רבינו יואל ב"ר יצחק הלוי פירש שכתב כומרים או שארי כתבים לבד אשורית ויונית. אם כתבו ישראל פטור מן התורה. דאינו כתיבה ואינה תשובה מלאכה. דגרסינן בירושלמי מהו בכל לשון אלף אלפא בית ביתא והוא לשון יונית. ומשמע או בגופו שלנו. או בגופו יונית. והיינו דקאמר כותבין עליו אונו אפי' בשבת. ואומר לעכו"ם ועושה בגופו שלהם שאינו אלא שבות דרבנן דגזרו על גופן שלהם אטו גופן שלנו שאסור. אבל בגופן שלנו זה שבות שיש בו מעשה דאורייתא עכ"ל. וא"כ גם הא"ז מודה בכתב יונית דחייב. ועי' במגילה (דף ט') דכתב יונית לרשב"ג הוי ככתב אשורית. אלא בשאר כתבים ס"ל להא"ז דהוי דרבנן. א"כ אזדא ראייתנו שהבאנו מירושלמי. אבל לא משמע הכי דהא תני בכל לשון חייב. והירושלמי נקט לדוגמא אלפא ביתא לשון יונית. גם עוד הוכחנו ממקומות אחרים דכל כתב לע"ז הוי כתב כמ"ש]: