ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
אורח חיים · סימן ח
פה עירנו בנוי בהמ"ד חומה זה שבעים שנה. ולא הי' נבנה שמה אצל בהמ"ד בהכ"נ לנשים להתפלל שמה. עתה קמו הגבאים דבהמ"ד אשר נמצא תחת ידם מעות עולמית שהקדישו אנשים להכנסת בהמ"ד. ורוצים לבנות מהמעות בהכ"נ לנשים על החומה דבהמ"ד. אשר בזה יתרבה כסף הצדקה לבהמ"ד. ולולי זאת היו המעות כלות ואובדות. גם אינו מספיק הכנסות הצדקות דבהמ"ד על ספרים ונרות ועצים ואיכא ג"כ ביטול תורה דרבים. וכבר הכינו הגבאים בימי החורף כל המצטרך לבנין בהכ"נ דנשים. וגם סתרו הכותל המערבי דבהמ"ד לעשות כראוי לענין זה לבנות עליו בהכ"נ דנשים. ועתה נמצאו יחידי' שמעכבי' לבנות בה"כ דנשי' בבהמ"ד. וטענתם אחרי שמקודם לא נבנה בהכ"נ דנשים אצל בהמ"ד. ע"כ לא ישנו הדבר. גם איכא להם משום שינוי דעתא. שיסתכלו הנשים על האנשים דרך חלונות דבהכ"נ דנשים. והאנשים יסתכלו בנשים. גם איכא קלא טפי מנשים בימים נוראים. והגבאים דבהמ"ד ורבים אשר עמם אומרים כי יעשו ווילונות באופן שלא יסתכלו כלל. ואם משום דאיכא קלא טובא בימים נוראים. ישתקו אותן כמו שמשתקין האנשים אם ירימו קולם בתפילתם. ובכמה עיירות מתפוצות ישראל בנוי בהכ"נ דנשים אצל בהמ"ד דאנשים. ושומעים התפלה דרך החלונות. ואין פוצה פה בדבר. גם איכא ביטול תפלה דנשים. כאשר מחמת הקור והצינה אינן הולכים בימי החורף לבהכ"נ. והגישו דבריהם לשאול פי היכן דעת תורה נוטה בזה. אם יכולים היחידים לעכב בטענתם:
תשובה גרסינן בתוספתא בפרק בתרא דבבא מציעא כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת ולקנות להן ס"ת ונביאים. וברי"ף והרא"ש פ"ק דב"ב הביאו האי תוספתא. והגרסא כופין בני העיר זא"ז לבנות בית הכנסת ולקנות תורה ונביאים וכתובים. ויש להסתפק אי בהכ"נ דנשים נמי בכלל דכופין בני העיר זא"ז לבנות בהכ"נ דנשים או לא:
הנה הרמב"ם (פי"א מה' תפלה ה' א') כתב כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה. ומקום זה נקרא בית הכנסת וכופין בני העיר זא"ז לבנות להם בהכ"נ ולקנות ספר תורה ונביאים וכתובים. וכן הוא בלבוש (סי' ק"נ) תקנת חכמים הוא במקום שיש שם עשרה בני חורין וגדולים בעיר שכופין זא"ז לבנות להם בית הכנסת ולקנות תורה ונביאים וכתובים. שלא תשכח ח"ו התפלה והתורה מישראל. ומשמע דטעמא הוי משום דמצוה לומר דבר שבקדושה דאינו נאמר פחות מעשרה וכן אין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא פחות מעשרה. ע"כ דוקא היכי דאיכא עשרה מישראל כופין זא"ז. אבל היכי דליכא עשרה מישראל אין כופין זא"ז לבנות בית הכנסת ולקנות תורה ונביאים. וא"כ ה"ה בהכ"נ דנשים אע"ג דחייבים בתפלה דרחמי נינהו. מ"מ ליכא חיובא עלייהו להתפלל בציבור ולומר דבר שבקדושה. ע"כ אין כופין כלל לבנות בהכ"נ דנשים:
אך לפי גירסת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בתוספתא דכופין לקנות תורה ונביאים וכתובים. ליכא למימר דטעמא דבעינן דוקא עשרה מישראל משום דכל דבר שבקדושה וקורין בתורה ובנביאים לא נאמר בפחות מעשרה. דהא אין מפטירין בכתובים. ע"כ דטעמא הוי משום ביטול תורה ותפלה. וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ו מה' שכנים ה' א') כופין בני העיר זא"ז לעשות חומה כו' ולבנות להן בית הכנסת ולקנות ס"ת נביאים וכתובים כדי שיקרא בהן כל מי שירצה לקרות מן הציבור וכן הוא בחו"מ (סי' קס"ג סעי' א'). א"כ משמע אפי' הוי בפחות מן עשרה כופין זא"ז כדי שלא יבואו לביטול תורה א"כ קשה אמאי נקט הרמב"ם בה' תפלה כל מקום שיש בו עשרה מישראל כו' כופין בני העיר זא"ז לקנות ס"ת ונביאים וכתובים. ומצאתי להפמ"ג באו"ח שהעיר בזה בצ"ע:
ונראה דהא שכתב הרמב"ם דוקא אם יש עשרה מישראל כופין זא"ז לבנות בהכ"נ ולקנות תורה ונביאים וכתובים משום דבתוספתא תני בני העיר כופין זא"ז. והנה בסנהדרין (דף ט"ו) פליגי רבי יאשי' ורבי יונתן. עד כמה עושין עיר הנדחת. מעשרה עד מאה דברי רבי יאשי'. רבי יונתן אומר ממאה עד רובה של שבט. ובתוס' שם כתבו הא דלמר חשיב עיר בעשרה. ולמר חשיב עיר במאה. נראה דפליגי בקרא דעמוס (ה') דכתיב העיר היוצאת אלף תשאיר מאה. והיוצאת מאה תשאיר עשרה. א"כ לרבי יאשי' עשרה מקרי עיר ולרבי יונתן דוקא מאה מקרי עיר. יש לומר דפחות ממאה לא מקרי עיר רק כפר וכן הוא בירושלמי סנהדרין (פ' חלק ה' ז') עיר ולא כרך. עיר ולא כפר. והוא שתהא שם ממאה ועד עשרה (וט"ס בירושלמי מחמשה עד עשרה. דברי רבי מאיר. רבי יהודא אומר ממאה עד רובה של שבט. והרמב"ם (פ"ד מה' עכו"ם ה' ב') כתב אבל אם הודח רובה של שבט דנין אותו כיחידים שנאמר יושבי העיר לא כפר קטן ולא כרך. וכל פחות ממאה כפר קטן. ורובה של שבט כרך גדול, ע"כ ס"ל להרמב"ם דוקא היכי דהוי עשרה מישראל דמ"מ מקרי כפר וקיבוץ עם. כופין זא"ז לבנות בהכ"נ ולקנות ס"ת ונביאים וכתובים. אבל פחות מעשרה כיחידים דיינינן ואינו כופין כלל. דאינו יכול לכוף לאחד שיקנה ספרים וליתן לקרות לכל מי שירצה. או יבנה בהכ"נ לתפלה:
וכה"ג כתב הרמב"ם (בפ"א מה' מגילה ה' ח') כל עיר שאין בו עשרה בטלנין קבועים בבהכ"נ לצרכי הציבור הרי הוא ככפר ומקדימין ליום הכניסה. אין בו עשרה בני אדם תקנתו קלקלתו. הרי הם כאנשי עיר גדולה וקורין בי"ד. והראב"ד בהשגות כתב ואין לו טעם. ואולי מפני שאינו לא כפר ולא כלום. ואמרו כפרים מקדימין ליום הכניסה. וכן אמר מאימתי נעשית עיר הנדחת משיהיו בה מעשרה עד מאה. ופירש בירושלמי עיר לא כפר. עיר ולא כרך. יותר ממאה כרך הוא עשרה כפר פחות מעשרה לא עיר ולא כפר (והי' לו גרסא אחרת בירושלמי). וא"כ גם לטעמא הא דכופין בני העיר זא"ז לקנות ס"ת ונביאים וכתובים הוי משום ביטול תורה בעינן דוקא עשרה וכן לבנות בהכ"נ בעי דוקא עשרה דאיכא קיבוץ עם. ובפחות מעשרה כיחידים דיינינן. והטעם דכופין זא"ז לבנות בהכ"נ דחיישינן דלמא אתי לביטול תפלה בפשיעה או לשכחה. ועוד דאמרינן במגילה (דף כ"ט) ואהי להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. והוי דומיא שנצטוו ישראל לבנות בית המקדש. והטעם דשכינה שרוי' בבהכ"נ. כדאמרינן בברכות (דף ו') אמר רבי יצחק מנין שקב"ה מצוי בבהכ"נ שנאמר אלקים נצב בעדת אל. ופרש"י בבית מועד שלו. ובירושלמי ברכות (פ"ה ה' א') רבי אבא בשם רבי אבוהו. דרשו ד' בהמצאו איכן הוא מצוי בבתי כנסיות ובתי מדרשות. קראוהו בהיותו קרוב בבתי כנסיות ובתי מדרשות. וכן אמרינן בברכות שם אין תפלתו של אד נשמעת אלא בבהכ"נ שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה במקום רנה שם תהא תפלה ובירושלמי שם ר"פ בשם רבי הושעי' המתפלל בבה"כ כאלו מקריב מנחה טהורה מה טעם כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ד'. וע"כ כתבו תר"י אפי' אינו מתפלל עם הציבור מצוה להתפלל בבהכ"נ וכן הוא באו"ת (סי' צ' סעי' ע'):
וא"כ נשים דחייבות בתפלה דרחמי נינהו. ג"כ מצוה שיתפללו בבהכ"נ. והוי בכלל בני העיר דכופין זא"ז לבנות בהכ"נ גם בהכ"נ דנשים בכלל זה דחיישינן לביטול תפלה:
ולשכחה ולפשיעה כמו באנשים. וכן נהגו מימות עולם לבנות בהכ"נ דנשים אצל בהכ"נ דאנשים:
וכן מוכח בסוטה (דף כ"ב) אמר רבי יוחנן למדנו יראת חטא מבתולה וקיבול שכר מאלמנה. דההיא אלמנה דהוי בי כנישתא בשיבבותא כל יומא הוי אתיא ומצלי בי מדרשא דרבי יוחנן. אמר לה בתי לא בית הכנסת בשיבבותך אמרה לו ולא שכר פסיעות יש. ובירושלמי (פ"ק דסוטה ה' ד') רבי זבדי' חתנו דרבי לוי הוי משתעי הדין עובדא. רבי מאיר הוי יליף דרוש בכנישתא דחמתא כל לילי שבתא הוי תמן חדא איתתא יליפה שמעה קליה חד זמן עני דריש אזלת בעית מיעול לביתה ואשכחת בוצינא מטפי' כו'. ועי' בנדרים (דף כ"ג) בפי' הרא"ש ד"ה ועלתה לרגל שהיו מתקבצים לשמוע הדרשה ואף הנשים היו נוהגות במצוה זו לראות בכבודה של תורה. ובמדרש משלי (הובא בילקוט) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזת פתחי כי מוצאי מצא חיים. מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה ובאת לפני רבי יוסי בר חלפתא. אמרה לו רבי זקנתי יותר מדאי ועכשיו חיים של ניוול הם. שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה. ואני מבקשת להפטר מן העולם. אמר לה במה הארכת ימים כ"כ אמרה לו למודה אני אפי' יש לו דבר חביב אני מנחת ומשכמת לבית המדרש בכל יום. אמר לה מנעי עצמך מבית הכנסת שלשה ימים זא"ז ועשתה כן ביום השלישי חלתה ומתה. וכך אמר שלמה אשרי אדם שומע לי כי מוצאי מצא חיים. והוא כדאמרינן ברכות (דף ח') דאמר רבי יהושע בן לוי לבני' קדמו וחשכו לבי מדרשא כהיכי דתורכו ימיכו:
א"כ מוכח מזה דגם נשים היו מקדימין לבית המדרש. ומצוה איכא גבייהו ומאריכין ימים מפני מצוה זו. דהוי כמקבל פני שכינה. ואמרינן במדרש דברים (פ' תבא) לשמור מזוזות פתחי. וכי יש מזוזה בבתי כנסיות אמר רבי יהודא בר סימון מה המזוזה אינה זזה מן הפתח. כך לא תהא זז מבתי כנסיות ובתי מדרשות ואם תעשה כן דע שאתה מקבל פני שכינה. ועל כרחך היה מקום מיוחד לנשים במדרשא דרבי יוחנן דאתי' ההיא אלמנה וכן ההיא אתתא דהוי ילפא שמעי' קלי' דרבי מאיר דלא מסתברא דהיו עומדים בבית המדרש של האנשים. דאין זה דרך המוסר. ועוד דבמוע"ק (דף י"ח) אמרי' אשה בבי מדרשא לא שכיחא. ע"כ שקיל רבי יוחנן לטופרי וזרקינהו ע"ש. ולא דמי לבית המקדש דהי' בו עזרת נשים והיו באים שמה אנשים ונשים להתפלל ולהקריב קרבנותיהן דשאני התם דכתיב הכל בכתב ד' עלי השכיל. ואי אפשר להוסיף על הבנין כדאמרינן בסוכה (דף נ"א). גבי שמחת בית השואבה דהקיפו גזוזטרא והתקינו שיהיו נשים יושבים מלמעלה ואנשים מלמטה ופריך והיכי עביד הכי והכתיב הכל בכתב ד' עלי השכיל אמר רב קרא אשכח ודרש כו'. א"כ דוקא בבנין המקדש לא היו יכולין לעשות בנין מיוחד לנשים. אבל בבתי מדרשים ובתי כנסיות היו עושים מקום מיוחד לנשים א"כ האידנא דחלשו עלמא. אינן יכולין להתפלל בבהכ"נ מפני הקור והצינה. מצוה לבנות גם בבתי מדרשות מקום מיוחד עבור נשים להתפלל שמה וליכא למחות בזה ומצוה איכא ועי' באו"ח (סי' פ"ח) ובחו"מ (סי' ל"ה סעי' י"ד). ומה שאומרים היחידים דאתי לאסתכולי בנשים זה אינו כלום אטו ברשיעי עסקינן. שיסתכלו במכוון דרך התבוננת. והא הגבאים אומרים כי יעשו בנין גבוה ועם וילונות בעד החלונות. וכבר הארכנו דמצוה גם לנשים שיתפללו בבתי כנסיות ובתי מדרשות והוכחנו נם בבי מדרשא דרבי מאיר ורבי יוחנן היו מקומות מיוחדים לנשים א"כ הוי הני יחידים כמעכבים הרבים לעשות מצוה דכתב הריב"ש בתשו' דראוי לגעור בנזיפה::
ומה שטענו דאיכא קלא טובי מקולות הנשים שמתפללין. גם זה אינו כלום. דהא אפי' בחצר השותפין דקנוי להשותפין לגמרי. ויכולין למחות למי שעשה חנות בחצר לומר שאין אני יכול לישן מקול הנכנסין והיוצאין אפ"ה אינן יכולין למחות במי שבא ללמד תינוקות של בית רבן. וה"ה לכל מילי דמצוה כגון לחלק צדקה ולהתפלל בעשרה כמ"ש הטור בחו"מ (סי' קנ"ו). א"כ ק"ו לענין בהמ"ד ובהכ"נ דלכך עשוי שיתפללו רבים. ויד כל אדם שוין בו ואפי' אותן אנשים שיש להן מקומות בבהמ"ד ובהכ"נ אינן יכולים לעכב משום דמתרבי קלא טפי אם היו רוצים להרחיב הבהמ"ד כדי שיתרבו האנשים שיתפללו בו. ודאי אינן יכולין למחות. אפי' על מקומות הקנויין להן אינן יכולים לשנות רק בדברים הנהונים להשתמש בבהמ"ד. והמוחה בזה ראוי לנדות כי עון גדול לעכב הרבים מלעשות מצוה כמ"ש הרמב"ם והריב"ש בתשו' (סי' רנ"ג). כי אדרבה בזה איכא משום ברוב עם הדרת מלך ולא אמרינן יבנו האנשים המתרבים בבהמ"ד הבאים להתפלל בהמ"ד אחר. כדאיתא בסוכה (דף נ"א) בבהכ"נ של אלכסנדריא של מצרים. דלפעמים היו בה ששים רבוא כו' ובימה של עץ באמצעיתו וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו. וכיון. שהגיע לענות אמן הוא מניף בסודרין וכל העם עונין אמן. ולא שמעו הברכה רק דידעו באיזה ברכה כמ"ש התוס' בברכות (דף מ"ז) דכה"ג לא הוי אמן יתומה. ואמאי לא עשו הרבה בתי כנסיות ודחקו עצמם בבהכ"נ אחד וע"כ משום דאיכא הידור טפי כשמתפללים ביחד ברוב עם הדרת מלך. ועי' במגילה (דף ג') בד"ה כהנים מבטלין מעבודתם. א"כ דכבר הארכנו והוכחנו דגם לנשים איכא מצוה להתפלל בבהכ"נ ליכא למחויי משום רבוי קלא טפי. משום רבוי עם הדרת מלך. כ"ש האידנא דכל אחד מתפלל בפני עצמו. ואין הש"ץ מוציאו ליכא קפידא כלל. ומכ"ש בימים נוראים דהתירו להתפלל בקול רם. אע"ג דאסור להגביה קולו בתפילתו אע"ג שאינו יכול לכוין בתפילתו אסור בציבור להגביה קולו. שלא אתי למטרד ציבורא ובר"ה ויו"כ שרי משום דכ"א מתפלל מתוך מחזורים וסידורים. כמ"ש המרדכי ביומא והביאו הב"י וכן הוא באו"ח (סי' ק"א סעי' ג' וסי' תקפ"ג סעי' ט'). א"כ לא חיישינן לבילבול דעתא מפני הגבהת קלא דנשים בימים נוראים וגם יכולין להשחיקן:
ועוד גם בהא דריב"ש הובא בחו"מ (סי' קס"ב סעי' ט' בהג"ה). אם רוצים אנשי בהכ"נ להרבות ספסלים כדי שיבואו רבים להתפלל. יכול היחיד לעכב משום שמיצר להם הדרך או שמרבה עליהם הדרך ודמי להא דמבוי שבא לסתום כנגד פתחו. דיכולין הפנימים לעכב עליו משום שמרבה עליהם הדרך וכן אם יבואו להעמיד דלתות למבוי יכול יחיד לעכב שרצונו לבוא בחבילתו עד פתחו. ואפי' כולם מסכימים להעמיד דלתות למבוי. בני ר"ה יכולין לעכב דזימנין דדחקי ועיילי להתם כדאיתא בב"ב (דף י"ב) ובחו"מ (סי' קס"ב). א"כ ה"ה בהכ"נ דמיצר לאותן שיש להם דרך. דיכולין לעכב ע"ש. תמה בזה המשאת בנימין (סי' ד') בדברים נכונים. דאין לדמות מילי דהדיוט למילי דגבוה ומצוה. אע"ג דאיתא גריעותא ודוחקא. צריך זה לסבול קצת דוחק כדי להצדיק רבים. וגדולה מזו אמרו בעירובין (דף ל"ד) ניחא לחבר למעבד איסורא קלילא כדי שלא ליעבד ע"ה איסורא רבא. וכן בעירובין (דף ק"ד) כהן שעלתה לו יבלת חברו חותכה לו בשיניו. כדי שיעבוד עבודה אע"ג דעבר על שבות. ובפסחים (דף נ"ט) כהנים עברי אעשה דהשלמה כדי שיביא מחוסר כפורים את פסחו. ובגיטין (דף מ"א) כופין הרב לעשות ב"ח אע"ג דעבר בעשה דלעולם בהם תעבודו וכמ"ש התוס' היכי דלא פשע אמרינן לאדם חטא בשביל שיזכה חברו ועוד האריך בטעמים אחרים עי"ש:
ועוד נראה אפי' להריב"ש מיירי על כרחך כה"ג דאינן יכולין לכוף זא"ז לבנות בהכ"נ. דומיא דמבוי דאינן יכולין לכוף להעמיד דלתות דמיירי דהי' להם מקומות לשכור אותן. אלא שהיו ביוקר. משא"כ היכי דיכולין לכוף זא"ז לבנות בהכ"נ פשיטא דיכולים להוסיף ספסלים בבהכ"נ ואינן יכולים לעכב מטעם דוחקא ורבוי הדרך. כיון דיכולין לכוף שיתן מכיסו. לבנות בהכ"נ למועטים. אע"ג שמקצתן אינן צריכין. כמו בית חתנות או בית מקוה וכיוצא. אעפ"י שמקצתן אינן צריכין אפ"ה צריכין ליתן חלקו. כמ"ש הרמ"א בחו"מ (סי' קס"ג סעי' ח' בהג"ה ד') בשם תשו' מוהר"י מינץ. וכ"כ בתשו' צמח צדק (סי' צ"ד) לחלק בזה עי"ש:
אך היכי דרוב בהכ"נ היו מעכבין לבנות בהכ"נ דנשים אצל בהמ"ד. נראה דיכולין לעכב. והיחידים אינן יכולין לכוף אותן. אע"ג דכתבנו דהאידנא דחלשי עלמא ואינן יכולין לילך לבהכ"נ הגדול. מחמת הקור והצינה להתפלל שמה. והוי בכלל דכופין לבנות בהכ"נ והיכי דכופין זא"ז אפי' יחידים יכולין לכוף המרובים לבנות בהכ"נ וכה"ג הוי מילי דכופין זא"ז. מ"מ הכא דאיכא בהכ"נ דנשים בבהמ"ד החדש. וגם איכא בה"כ גדול דנשים בבהכ"נ דאנשים. א"כ יכולין לומר נעשה שם באופן דינצלו מצינה וקור להעמיד שם תנור בית החורף וכה"ג או להרחיב ולהגדיל בבית המדרש החדש עבור הנשים אשר שם. ויספיק לכל הנשים שבעיר. אבל היכי דרוב מסכימים לבנות כאן בית הכנסת דנשים אצל בהמ"ד החומה דאנשים. כדי להרויח הצדקה וילכו הנשים להתפלל. אין היחידים יכולין לעכב דהוי ככל צרכי ציבור דנעשה עפ"י רוב כמ"ש הרא"ש בתשו' ועי' בסמ"ע בחו"מ (סי' קנ"ו ס"ק ו' ובסי' קס"ג סעי' א'). ואין היחיד יכול לומר דנעשה במקום אחר דמ"ש הכא. כמו דאינו יכול לומר בחנות שבחצר לעכב במילי דמצוה דיהי' בבית אחר ועי' בב"י (סי' קנ"ו). כנלע"ד לדין להלכה למעשה:
וחתמתי שמי למזכרת יום אחד עשר לחודש תמוז. שנת תרי"ג לפ"ק ברוך מררכי ליבשיץ חופ"ק מעפייאטיץ יע"א.