ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
אורח חיים · סימן ז
ובענין אם יש זכי' באיסורי הנאה. ראיתי לבאר בזה. הריטב"א בסוכה (דף ל"ה) הביא דברי הראב"ד דכתב של ערלה ושל תרומה טמאה פסול. הדברים כפשטן. כיון דלית בהו היתר אכילה ודין ממון והוי לי' איסורי הנאה לא קרינן בי' לכם. דהא לית בהו מידי ומאן דגזל להו לא הוי גזלן. והריטב"א חולק עליו שכתב ולא נראה. דשני תשובות בדבר. חדא דא"כ לא מפסלי אלא ביו"ט א' ואלו תנא פסיק ותני לא שנא ביום א' הו'. ועוד דכל שהוא שלו ואין בו לאחרים רשות וזכות לכם קרינן בי'. וא"כ מאן דגזל גזלן קרינן. וכ"כ המג"א באו"ח (סי' תרמ"ט ס"ק כ') באתרוג שהוא אסור באכילה אעפ"י שמותר בהנאה. כיון שהוא ראוי לאכלו. דרשינן לכם שתהא לאכילה ע"כ פסול דלאו לכם הוא. אבל גבי לולב דאינו ראוי לאוכלו. דלא שייך למדרש כן כיון שהוא שלו אעפ"י שאסור בהנאה מקרי שלכם. וכן נראה מהא דגיטין (דף כ'). גט שכתבו על איסור הנאה כשר אע"ג דבגט בעינן שיהיה נייר שלו כמ"ש הב"י (בסי' ק"כ באע"ז). אך יש הרבה סתירות לזה. מב"ק (דף מ"ה) בשור הנסקל דאסור בהנאה מכרו אינו מכור. ובכריתות (דף כ"ד). שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה בו. וכן אמרינן בב"ק (דף ע"א). בשור הנסקל איסורי הנאה הוי ולא דמרה קטבח. וכן בשוחט לעכו"ם כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרה קטבח. וכן מבואר בחו"מ (סי' רל"ד סעי' ו'). כל איסורי הנאה אין בו דין מכירה כלל. משמע דאיסורי הנאה לא הוי שלו כלל. וכן נראה מדברי הרשב"א הביאו הר"ן בנדרים (דף פ"ה). דכתב מהא שמעינן האוסר הנאת פירות על עצמו. יכולין אחרים ליטלן אותן בע"כ ואינו יכול לעכב. אעפ"י שיכול לשאול על נדרו. מ"מ השתא מיהא לא אתשיל. וכן משמע מהא דכתב הרשב"א בתשו' הובא הגהת רמ"א באו"ח (סי' תרמ"ט) המודר הנאה מלולבו של עצמו. אינו יוצא בו ביום א'. דלא הוי שלכם:
והנראה לענ"ד בזה. דקשה בהא דפסחים (דף ו') אמר רבי אלעזר שני דברים אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו ברשות חמץ ובור בר"ה. אמאי הוי חמץ דבר שאינו ברשותו. אע"ג דאסור הוא בהנאה הא שרי להנות שלא כדרך הנאתן. והתוס' בקידושין (דף נ"ז) כתבו הא דמקדש באיסורי הנאה לא הוי קידושין אע"ג דשרי להנות שלא כדרך הנאתן. דמיירי שלא הוי ש"פ אלא כדרך הנאתן או משום דהאשה סברה שיש לה להנות כדרך הנאתן. ואינו כן הוי ק"ע עי"ש. א"כ בחמץ הרבה שאפי' שלא כד"ה שוה הרבה לא שייך זה. ועוד לרבי יהודא דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ הנשרפין אפרן מותר א"כ הוי ברשותו לענין אפרו. דמצי לשרפו ולהנות באפרו. ויכול לעכב על אחר שלא ליטלן א"כ הוי ברשותו. ועוד לדעת כמה פוסקים מדאורייתא שרי לבטל איסור אפי' ביבש ברוב. א"כ אמאי לא הוי ברשותו. ומצאתי בצל"ח שהרגיש בזה:
לכן נראה דאיסורי הנאה שפיר מקרי שלו. אלא דמקרי אינו ברשותו. דזהו שני דברים. דכל דבר שיש לו בעלים הוא שלו. גם הוא ברשותו לעשות בה כל מה שחפץ. ואיסורי הנאה מפקיע דלא הוי עוד ברשותו לעשות כל מה שחפץ דהא אסור בהנאה. אבל מה דמקרי שלו ושם בעלים עליו לא נפקע ממנו כמ"ש הריטב"א בסוכה. והנה בב"ק (דף ס"ח) אמרינן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. וכן אינו יכול להפקירו דכל מידי דלאו ברשותו של אדם אינו יכול להקנותו ולהפקירו ולהקדישו. א"כ יש לומר דרבי אלעזר ס"ל כהאי מכילתא שהביאו הר"ן והרא"ש והרמב"ן. בתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך. שומע אני כפשוטו. ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך. אף גבולך ברשותך. יצא חמצו של עכו"ם ברשות ישראל. אעפ"י שהוא ברשות אינו יכול לבערו ויצא חמצו של ישראל ברשות עכו"ם אעפ"י שהוא שלו ויכול לבערו אינו ברשותו. א"כ חמץ של ישראל המופקד בבית עכו"ם אינו עובר בבל יראה משום דכתיב בבתיכם והוא אינו ברשותו. א"כ לפ"ז שפיר קאמר רבי אלעזר חמץ אינו ברשותו של אדם. כיון דאסור בהנאה אינו ברשותו אע"ג דמונח בביתו. הוי כאינו ברשותו. ואע"ג דהוי אכתי שלו מ"מ כיון דהוי כמו אינו ברשותו דמי לחמץ של ישראל המופקד גבי עכו"ם דאינו עובר בב"י כיון דלא הוי ברשותו. ועשאו הכתוב כאלו ברשותו כיון דמונח בביתו. וע"כ כיון דאיסור הנאה אינו מפקיע רק דהוי כמו שאינו ברשותו. ע"כ לאחר זמן איסורו לא מצי מבטל לה דביטול מתורת הפקר אתינן עלה. ומידי דאינו ברשותו אינו יכול להפקירו ולהקנותו ע"כ לא מצי מבטל לי'. וא"כ לפי מה שבארנו א"ש הא דב"ק שור הנסקל דמכרו אינו מכור וכן הא דקי"ל בחו"מ (סי' רל"ד) דכל איסורי הנאה לא הוי בי' דין מכירה כלל. כיון דהוי כאינו ברשותו. אע"ג דאכתי מקרי שלו. אינו יכיל למוכרו כמו בגזל ולא נתייאשו הבעלים דאינן יכולין למוכרו ולהקדישו לפי שאינו ברשותו:
ומעתה נשוב ליישב כל הני ראיות שהבאתי דמוכחי דאיסורי הנאה לא הוי שלו. דמהא שכתב הרשב"א בנדרים באוסר הנאת פירותיו על עצמו יכולים אחרים ליקח בע"כ ואינו יכול לעכב. וכן במודר הנאה מלולבו שלו דאינו יוצא יד"ח ביום א'. דלא הוי שלכם. יש לומר דשאני התם כיון דאסר על עצמו פירותיו שלא להנות מהן א"כ כל הנאות שיהי' יהי' אסור עליו א"כ אסור אפי' שלא כד"ה. דע"כ הפקיע עצמו ג"כ לענין הנאה זו מה שהיא שלו ע"כ הוי ממילא הפקר. ואינו יכול לעכב על אחרים שבאו ליטלן. דלא דמי לאיסור תורה דהוי איסורי הנאה דשלכ"ה לא אסרה תורה הנאה זו. משא"כ אם הוא אסר עליו הנאה כל הנאה הוי בכלל. ע"כ ממילא לא הוי שלו כלל והוי כהפקר. ואין לומר גם באוסר הנאה על עצמו מפירותיו שרי להנות שלא כדרך הנאתן. דמהיכי תיתי יהי' חמור מכל איסור תורה דשרי שלא כד"ה ה"ה באסר על עצמו איסור הנאה שרי להנות שלא כד"ה. ויש להביא ג"כ ראי' לזה. מהא דב"ק (דף מ"א) דפריך ממאי דלמא היכי דשחיט לאחר שנגמר דינו מותר באכילה והאי לא יאכל את בשרו להיכי דסקלו מסקל דאסור בהנאה כדרב אבוהו. הני מילי היכי דנפקא איסור אכילה והנאה מקרא דלא יאכל אבל הכא דאיסור אכילה מסקל יסקל נפקא אי ס"ד האי לא יאכל את בשרו איסור הנאה הוא יכתוב רחמנא לא יהנה. ואי נימא דלא יהנה כל הנאות במשמע דאסור בהנאה אפי' שלא כדרך הנאתן א"כ אי כתיב ה"א אפי' שלא כד"ה ע"כ נפקא מלא יאכל את בשרו איסור הנאה דאינו אסור אלא כדרך הנאתן. וע"כ גם בלא יהנה אמרינן רק כדרך הנאתן. דזה אינו דהא אמרינן בפסחים (דף כ"ב) דהכל מודים בכלאי הכרם ובב"ח דלוקין עליהם אפי' שלא כד"ה משום דלא כתיב בהו אכילה. א"כ דוקא היכי דכתיב לשון לא יאכל דכייל איסור הנאה בלשון אכילה אמרינן דמותר שלא כד"ה. אבל הנאה הכל במשמע. והא דקאמר הש"ס לכתוב לא יהנה. דשאני החם דכתיב ובעל השור נקי דמשמע דאין לו בו הנאה של כלום אפי' שלא כד"ה במשמע. והא דפריך אימא האי לא יאכל להיכי דסקלו מסקל דאסור בהנאה כדר"א. כמ"ש התוס' שם דבעל השור נקי אתי' להנאת עורו וכ"ת לשתוק מלא יאכל א"כ לא הוי מוקמינן נקי אלא להנאת בשר דוקא. וא"כ כיון דכתיב ובעל השור נקי אע"ג דאתי' להנאת עורו. ואפי' שלא כד"ה אסור עורו וכייל גם הבשר. א"כ כי כתיב לא יאכל דדרשינן באם אינו ענין לאכילה דנפקא מסקל יסקל השור דאסור באכילה על איסור הנאה היא ג"כ אפי' שלא כד"ה. (והא דאמרינן בשור הנסקל הניח ע"ג מכתו פטור שלא כד"ה כדאיתא בפסחים (דף כ"ד). הוא השתא דדרשינן לא יאכל את בשרו אתי' להיכי דשחטו לאחר שנגמר דינו וכייל איסור הנאה כדר"א. ע"כ בעינן דוקא כד"ה ובעל השור נקי קאי על הנאת עורו דאסור להנות כד"ה. אבל אי הוי לא יאכל רק על איסור הנאה ובעל השור נקי דמשמע דאין לו בו הנאה של כלום. א"כ אפי' שלא כד"ה אסור) ע"כ קאמר שפיר א"כ יכתוב רחמנא לא יהנה:
ובזה א"ש מה דקשה בעירובין (דף למ"ד). ככר זו עלי מערבין לו בה. ככר זו הקדש אין מערבין לו בה שאין מערבין לאדם בהקדשות אמאי מערבין לו באומר ככר זו עלי אע"ג דדמי למערבין בנזיר דיש היתר לאחריני. הא באמר ככר זה עלי דאסר עצמו בהנאה מככר זו הוי כהפקר ויכול אחרים ליטלן כמ"ש הרשב"א בנדרים (דף פ"ה) מי שאסר הנאת פירותיו על עצמו. א"כ היכי מצי מערב בדבר שאינו שלו. ולפמ"ש דכל איסורי הנאה הוי שלו. משום דשרי שלא כד"ה או דשרי להנות באפרו. או מטעם דיכול לבטל ברוב מדאורייתא רק דהוי אינו ברשותו. אך היכי דאסר על עצמו בהנאה דמשמע בכל הנאה שבעולם א"כ הפקיעו בזה ג"כ מה דהוי שלו דע"כ אסור עליו אפי' שלא כד"ה ע"כ הוי ממילא הפקר ואינו יכול לעכב על אחרים מליטלן. מכל מקום לענין עירוב שפיר יכול לערב בו. משום דמצות לאו להנות נתנו. ולאו הנאה הוא כלל אמרינן דלא הפקיע את עצמו לענין הנאת עירוב דלא הוי בכלל הנאה דדוקא היכי דהוי הנאה היינו שלא כד"ה או מידי אחריני שיהי' בו הנאה אסר על עצמו שלא להנות ממנו. משא"כ בעירוב דהוי מצוה דלאו להנות נתנה לא מקרי הנאה לא הפקיע עצמו מזה הוי שלו לענין זה דמצי מערב. והא דכתב הרשב"א במודר מלולבו של עצמו אסור ביום א' הובא ברמ"א (סי' תרמ"ט) אע"ג דמצות לאו להנות נתנו ואיסורי הנאה מקרי שלו. ואפי' היכי דאסר על עצמו מ"מ לגבי מצוה לא הפקיע א"ע מזה דלא הוי בכלל הנאה. משום דבעינן דין ממון. וכיון דאסר על עצמו ליכא בזה דין ממון אצלו אע"ג דמקרי שלו ומזה מוכת דלא כמ"ש המג"א (ס"ק כ') דבלולב אע"ג שהוא אסור בהנאה וליכא בו דין ממון מקרי שלכם. א"כ אמאי הכי במודר הנאה מלולבו דאינו יוצא ביום א' משום דליכא בו דין ממון לא מקרי שלכם]:
ויש להביא ראי' היכי דאסר עצמו בהנאה אסור אפי' שלא כדרך הנאתן. מהא דירושלמי דנדרים (פ"ד ה' ב'). רבי בון בר חמא בעי המודר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו. נשמעני' מן הדא ככר זו הקדש אכלו בין הוא בין חברו מעל כו' לא אמר אלא אכלו. הא לחמם בו את ידיו מותר. תלמידי דרבי יונה בשם רבי בון בר חייא. כיני באומר לא אכלנו ולא אטעמנו. לא אסרה עליו אלא לאכילה עד כדין צריכא מהו לחמם בו את ידיו. ועי' ביו"ד סי' (רכ"א סעי' א'). א"כ מוכח דאוסר עצמו בהנאה מככר אפי' שלא כד"ה אסור. דהא לחמם בו את ידיו הוי שלא כד"ה. אך יש לומר בזה דשלא כד"ה מ"מ איסור דרבנן איכא דלא גרע מכל איסור תורה דמותר שלא כדרך הנאתן ואסור מדרבנן אלא בנדרים מיבעי אולי לחמם את ח (ח"א) ידיו לא הוי בכלל מה דנדר ממנו. וכן הא דאמרינן בעירובין ככר זו עלי מערבין לו בו. והטעם משום מצות לאו להנות נהנו. אבל בלא"ה הוי איסור דאע"ג דהנאה דעירוב הוי שלא כד"ה הוא ג"כ משום דמדרבנן אסור אפי' שלא כד"ה כמו בכל איסור תורה ע"כ משום מצות לאו להנות נתנו לא הוי בכלל הנאה:
גם מהא דב"ק (דף ע"א) גבי גנב וטבח לעכו"ם דקאמר כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה הוי ולאו דמרה קטבח. דמוכח דאיסורי הנאה לא הוי שלו. אינו ראי' דיש לומר דשאני התם לפמ"ש התוס' ד"ה איסורי הנאה הוי. וא"ת דמה בכך דלאו דמרה קטבח. הא כל טובח נמי דלאו דמרה קטבח. דהא בשחט בה פורתא קניא בשינוי מעשה. יש לומר דלא הוי שינוי מעשה בכך לקנות בזה. א"כ זהו דוקא בשחיטה כשרה לא חשיב שינוי מעשה לקנות בכך כיון דהבעלים יכולין לגמור השחיטה. ואמר ששחט פורתא יכול לומר לבעלים הרי שלך לפניך וגמור השחיטה דבשחט פורתא אכתי מקרי חיה. אבל היכי דשחט פורתא דאסרה בכך בהנאה. ומחוייב לשלם חשיב שינוי מעשה לקנותו בכך. א"כ אידך לאו דמרה קטבח. ואינו חייב בתשלומי ד' וה'. כיון דלאו דמרה הוא ושלו טובח. ועדיפא מינה כתבו התוס' בגיטין (דף נ"ג) ד"ה גזלן למ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק. בגזל תרומה ונטמאת אינו יכול לומר הרי שלך לפניך דאין שינוי גדול מזה וקנאה הגזלן בשינוי וצריך לשלם בממון מעליא ושמין כעין שגזל ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך ע"ש:
ועוד יש לומר בזה לפמ"ש התוס' בפסחים (דף כ"ו) ד"ה היכל. בחד תי' דבע"ז דלא כתיב בי' אכילה אפי' שלא כד"ה גם אפרו דע"ז אסור בהנאה וכה"ג לא מקרי שלו. (ועי' בתוס' ע"ז (דף י"ב) ד"ה אלא. ובתוס' ע"ז (דף מ"ח) ד"ה לא ישב. משמע דבע"ז הוי רק חומרא דרבנן. ועי' במל"מ בה' יסודי התורה. ובזה יש לדחות ג"כ דברי המ"א (סי' תרמ"ט ס"ק ה'):
והא דאמרינן בב"ק (דף ע"ב) גבי חולין שנב"ע. ש"מ קסבר ר"מ ורבי יוחנן חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. דאי ס"ד דאורייתא כי שחיט פורת' אסרה אידך לאו דמרה קטבח. לפמ"ש אפי' נימא דהוי דרבנן. אכתי תקשי מכי שחט בה פורתא אסרה. אידך לאו דמרה קטבח משום דכה"ג לפמ"ש דמחוייב לשלם ממון קני' בשינוי מעשה לקנות בכך א"כ שלו הוא טובח. יש לומר בזה כמ"ש הריטב"א בקידושין (דף נ"ח) להוכיח דתקרובת עכו"ם דאורייתא מהא דאמרינן גבי שוחט לעכו"ם מכי שחיט פורתא אסרה אידך לאו דמרה קטבח. ואוקמינהו באומר בגמר זביחה הוא עובדה דאי תקרובת עכו"ם הוי דרבנן לא הוי פריך מכי שחט פורתא אסרה אידך לאו דמרה קטבח. דע"כ חייב בתשלומי ד' וה'. כיון דמן התורה הוא מותר לא באו להקל אלא להחמיר. אלא ודאי הוא דאורייתא ע"ש. א"כ שפיר הגמ' קאמר ש"מ דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. דע"כ חייב בד' וה' משום דלא באו חכמים להקל אלא להחמיר עליו ע"כ לא פטרינן משום גזרת חכמים לפטרו מד' וה'. וכעין זה כתב הר"ן בפ' כל שעה (דף למ"ד) כיון מדאורייתא לרבי שמעון הוי דבר שיש לו מתירין כשאסרו ר"ש משום קנסא לא בא להקל עליו אלא להחמיר עליו:
גם מהא דאמרינן בב"ק גבי שור הנסקל איסור הנאה הוי ולאו דמרה קטבח. וכן בשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה משמע דאיסורי הנאה לא הוי שלו. אינו ראי' די"ל משום דשור הנסקל כיון דעומד להריגה וא"א לענות דינו כמ"ש התוס' בסנהדרין (דף פ') וב"ק (דף מ"ד) א"כ מתייאש בעליו ממנו ואפקרי' ע"כ אמרינן כיון דאיסורי הנאה הוא ועומד לעשות בו דינו בב"ד ע"כ מתייאש בעליו ממנו ולאו דמרה קטבח. ועכצ"ל כן לפר"ת דס"ל דשור הנסקל אינו נאסר כלל בחיים רק אם מת או נשחט אסור בהנאה. ע"כ הא דאמרינן דלאו דמרה קטבח משום דהבעלים מתייאשין ממנו דיעשו דיני' בב"ד. והא דאמרינן כל הקודם זכה אע"ג דאיסור הנאה הוי שלו ואין אדם יכול ליטלן כמ"ש הריטב"א. יש לומר דהא כל הקודם זכה מה ששוה השור בחייו לענין מה ששוה השור יותר להנות בחייו כדרך הנאתו לחרוש ולעשות בו מלאכה מלאחר מותו. כמ"ש התוס' כה"ג בכריתות לרבינו אפרים דסובר גבי רובע ונרבע דאינו אסור בהנאה והכא בכריתות משמע דאסור בהנאה דאמר כל הקודם זכה בו היא לענין מה ששוה השור בחייו יותר מלאחר מיתה דלא אפקרי' רק שיעשו לו מיתות ב"ד אבל לא מדמי הנבלה ע"ש:
ולפמ"ש יש ליישב מה דהקשו התוס' בסנהדרין (דף פ') הא דאמרינן ב"ק (דף ע"א) גנב שור הנסקל וטבחו חייב בד' וה' דברי רבי מאיר. אמאי הא ריש לקיש אמר במרובה (דף ע"ו) כל היכי דאיתא במכירה איתא בטביחה וכל היכי דליתא במכירה ליתא בטביחה וכיון דשור הנסקל איסורי הנאה הוי ליתא במכירה א"כ אינו בטביחה אמאי חייב ד' וה'. לפמ"ש א"ש דאיסורי הנאה מקרי שלו אלא דמקרי אינו ברשותו ולא מצי לעשות בו כל מה שחפץ. וע"כ לא מצי לבטל חמץ לאחר זמן איסורו משום דביטול מטעם הפקר. ובאינו ברשותו לא יכול למכור ולהפקיר א"כ ריש לקיש לטעמי' בב"ק (דף ס"ח) דס"ל כצנועין דאמרי מניחין המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהי' מחולל על המעות. ופליג אדרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינו יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. דמוקי שהקדישו בעלים ביד גנב עי"ש. א"כ גבי שור הנסקל דאסור בהנאה דמקרי אינו ברשותו יכול למכרו לריש לקיש איתא במכירה איתא בטביחה ודוקא גבי קדשים אמרינן במרובה (דף ע"ז) לריש לקיש הני קדשים הואיל כי מזבין קדשים לא הוי מכירה ליתנייהו בטביחה. אבל איסורי הנאה דמקרי רק שאינו ברשותו איתנייהו במכירה:
וראיתי בקצוה"ח (סי' ת"ה) שהביא קושי' בשם אחיו ז"ל בהא דאמרינן בב"ק (דף צ') שור שהמית ואח"כ הזיק אם הוא מועד דנין אותו דיני ממונות ואח"כ דנין אותו דיני נפשות. קדמוהו ודנוהו דיני נפשות אין חוזרין ודנין אותו דיני ממונות. ופריך וכי קדמוהו ודנו אותו ד"נ להדרו ולדיינו אותו ד"מ ומאי פריך הא אמרי' בכריתות (דף כ"ד) שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה בו משום דאפקורי אפקר לה. א"כ כיון דקדמוהו ודנו אותו ד"נ הרי נעשה הפקר ואיך אכשר לדיינו ד"מ הא נגח ואח"כ הפקיר פטור. וכתב ג"כ כמ"ש משום דאיסורי הנאה הוי שלו ושם בעלים אית לי' אלא דהוה אינו ברשותו לאקדושי ולאפקורי א"כ בהא דב"ק כיון שקדמוהו ודנו אותו ד"נ דנגמר דינו ואסור בהנאה הפקר שלו לאו כלום דאינו ברשותו. משא"כ בהא דשור הנסקל שהוזמו עדיו דכל הקודם זכה כיון שהוזמו עדיו. הרי מעולם לא היו מאיסורי הנאה. וכיון דבעלים הפקירו הרי הפקרו הפקר. ואע"ג דיאוש ודאי מהני אפי' לדבר שאינו ברשותו. דהא בגזילה מהני יאוש. וא"כ כי נגמר דינו נימא דיאוש מיהא הוי, דליתא דביאוש לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה ואינו כהפקר עכ"ד. ונפלאתי עליו אמאי לא תי' בפשוטו כמ"ש. כמו דהביא ג"כ הריטב"א בסוכה. דאיסור הנאה הוי שלו. ואין אחר יכול ליטלן (דלא כהראב"ד). א"כ גם עדים שהעידו שהוא שור הנסקל ונגמר דינו ונאסר בהנאה אכתי הוי שלו ואין אחר יכול ליטלו. ואמאי כל הקודם זכה. וע"כ הא דאמרינן כל הקודם וכה רק למה ששוה השור בחייו יותר מבמותו וגם דיכול להנות הזוכה כד"ה דלזה אפקרי' בעל השור. אבל בעליו אית לי' וא"ש הא דב"ק:
גם דבריו אינן נכונים. דמניין לנו לומר דהפקירו רק אחר שנגמר דינו. אמאי לא נימא דמפקירו מתחילה בעודו ברשותו כיון דחושב דעידי אמת הן. ואינו חושב באמרו לו נרבע שורך דיוזמו העדים. מפקירו מתתילה אם יוגמר דינו לסקילה. וההפקר וגמר דין באין כאחת]:
וא"כ לפמ"ש מיושב ג"כ מה שהקשה מעכ"ת בהא דקידושין (דף י"ז). ואי ס"ד דאורייתא אפי' לא באו ברשותו נמי דהא ע"ז ויי"נ איסורי הנאה הוי. ואיסורא לא מורית לברי' ולא בר זכי' הוי. דהא נתבאר בדברינו. דאיסורי הנאה הוי שלו. ויכול להורישו לבניו. ואע"ג דאפר ע"ז אסור. מ"מ שלא כד"ה לחד תי' דתוס' בפסחים (דף כ"ו) ובע"ז (דף מ"ח) שרי מדאורייתא. ואע"ג דמ"מ הוי איסורא דרבנן מ"מ רבנן לא עשו להקל על דברי תורה כמ"ש הריטב"א. א"כ מקרי שלו ויכול להורישו לבניו ע"כ אי הוי ירושת הגר דאורייתא אפי' לא באו לרשותו אסור:
ולפ"ז נדחין דברי הת"י והנו"ב שכתבו היכי דמת אחר חצות כיון דכבר נאסר החמץ בהנאה אין היורשים חייבים לבערו. כיון שאינו שלו אינו יכול להורישו לבניו. לפמ"ש דהא דאמר רבי אלעזר שני דברים אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו ברשותו. סבר כהאי מכילתא דישראל שהפקיד חמצו אצל עכו"ם אינו בבל יראה וכיון דחמץ אסור בהנאה ומקרי דאינו ברשותו לא בעי לעבור בב"י וע"כ דגה"כ דעשאו כאלו הוא ברשותו. אבל לדידן דקיי"ל כהרמב"ם והרא"ש דלא פסקו כמכילתא וישראל שהפקיד חמצו אצל עכו"ם עובר בבל יראה אע"ג דלא הוי ברשותו. א"כ לא קיי"ל ג"כ כר"א דעשאן הכתוב כאלו ברשותו. דחמץ אע"ג דהוי איסורי הנאה ואינו ברשותו מכל מקום שלו הוי. וע"כ עובר בבל יראה. וכיון דמקרי שלו יכול להורישו לבניו. וכמ"ש הריטב"א בסוכה דערלה וכה"כ מקרי שלו ואינו יכול אחר ליטלן וא"כ היכי דמת והניח ערלה ליורשים המה יורשים כחו וזכותו ואינו יכול אחר ליטלן. (ועי' בחו"מ (סי' רע"ו בש"ך ס"ק ד'). א"כ היורשים חייבים לבערן:
ידידו דו"ש חותם באהבה יום עשרים לחודש אייר תרי"ז לפ"ק. ברוך מרדכי ליבשיץ חופ"ק וואלקאוויסק יע"א.