ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
אורח חיים · סימן ו
תשובה לרב אחד
על דברת הגאון נודע ביהודא קמא (סי' כ'). שכתב מי שמת בע"פ ולא ביער חמצו ולא ביטל. דא"צ היורשין לבער חמץ זה. כיון שאחר חצות כבר נאסר החמץ בהנאה ואינו שלו. אע"ג שהכתוב עשאו כשלו לעבור בבל יראה. אבל ביורשין לא אמרינן זה כיון דהוי דבר שאינו שלהם דבדיד' אמרינן דעשאו הכתוב כאלו לא נפיק מרשותו, אבל ביורשין כיון דהוי שאינו שלו אינו יכול להורישו לבניו ואפי' עומד החמץ בחצר היורשים לא קניא להם חצרם, דאיסורא לא ניחא לי' דלקני עי"ש. וכבר קדמו הח"י בזה (בסי' תל"ה ס"ק ב') והוסיף בזה דאמרינן דאיסורא לא מורית לברי' אע"ג דלא קיי"ל כאמימר בגיטין (דף מ') גבי המפקיר עבדו ומת דהעבד אין לו תקנה דאמר דאיסורא לברי' לא מורית. זהו מדרבנן בעלמא כמ"ש הרא"ש ולא כדעת הרי"ף שם. ועוד דחמץ גופא חידוש הוא שאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו ברשותו. א"כ אין לך בו אלא חידושו. שלא לחייב היורשים וסגי במחיצה בעלמא עי"ש:
ראיתי בהמק"ח להגאון מליסא שהשיג על הנודע ביהודא בזה. משום שאינו דומה להא דנכרי שהביא דורון באו"ח (סי' תמ"ח) דמצד הדין אמרינן דהתירא ניחא לי' דליקני ואיסורא לא ניחא לי' דליקני. דהתם בלא"ה אפי' דלא הוי חמץ אין מקנין לאדם בע"כ. אכל בירושה דאלו לא הי' חמץ יורש שאמר אינו יורש ואינו רוצה לירש אינו כלום אם לא שמפקירו. רק מטעם שהוא חמץ וחמץ אחשבי' רחמנא לממון גמור. גבי יורשים נמי הוי כממון גמור לעבור בבל יראה.
והביא ראי' מהא דפסחים (דף מ"ו) גבי חלה דחשיב טו"ה לממון גמור. וטובת הנאה היא מה דנותנין לו סלע ליתן לבן בתו כהן. וכיון דחמץ אסור בהנאה. ולא שוה מידי ודאי לא יתנו לו עבורו. וע"כ דחמץ אחשבי' רחמנא. וכן מוכח מדברי הגאונים מהא שהובא ברא"ש, דישראל שהפקיד חמצו אצל אחר, וקע"א, דעובר הנפקד, והא כיון דנאסר בהנאה לאו בר דמים ועפרא בעלמא הוא. וע"כ דגבי בל יראה חשבינן לחמץ לממון גמור עי"ש.
ודבריו תמוהים לי וראיותיו אינן מכריחות כלל דהא הנודע ביהודא כתב דדוקא גבי דידי' עשאו הכתוב כאלו ברשותו. משום דמעיקרא הוי שלו וברשותו. אחשבי' רחמנא לחמץ דהוי דידי' דהוי כאלו לא נפיק מרשותו. אבל גבי יורשים דמעולם לא הי' שלהם. וגם אביהם שמת אחר חצות לא הי' שלו דנאסר בהנאה אינו יכול להורישו לבניו. א'כ לא מצינו כה"ג דלא היו שלו מעולם וברשותו. דעשאו הכתוב כאלו ברשותו. א"כ א"ש הא דפסחים גבי מצה. כיון דמעיקרא קודם שנתחמץ הי' לו טובת הנאה בזה ליתן למי שירצה ולקבל סלע מישראל ליתן לבן בתו כהן. אע"ג דאח"כ נתחמץ ולא יתנו כלום עבורו. לא נפקע טובת הנאה שלו שהי' ברשותו מעיקרא. והוי כממון גמור גבי בל יראה. ואע"ג דגם קודם שנתחמץ הוי תרומה טמאה דאסור באכילה וגם להנות בשריפתה א"א דאין שורפין קדשים ביו"ט. ואח"כ יהי' מתחמץ א"כ לא הוי מעולם התם טו"ה יש לומר דהתם מיירי בנטמאה אחר גלגול העיסה. וזו משעה שנותנת המים בעיסה מגבהת חלתה כדאמרינן בירושלמי בפסחים (פ"ג ה' ג'). בדין היתה בעיסה טהורה שלא יפריש חלתה אלא בסוף תקנה תקינו שיפרישנה תחילה שלא תטמא העיסה. וגם מוקי מתניתא בנטמאת לאחר גלגולה ואם נטמאת קודם גלגולה יעשנה קבין עי"ש. א"כ מקודם הי' לו טובת הנאה בחלה ע"כ אפי' דנתחמץ אח"כ לא נפקע טו"ה זו דהוי כממון גמור גבי בל יראה. וכן גבי נפקד דקע"א דעובר הנפקד דמעיקרא הי' מתחייב באחריות והוי גורם לממון. ע"כ חייבי' רחמנא משום גורם לממון אפי' אח"כ בימי הפסח דגורם לממון הוי כממון גבי בל יראה. משא"כ ביורשים דמעולם לא הוי דידהו. וכן גבי נכרי שהביא דורון יש לומר דלא ניחא לי' דליקני דאיסורא לא ניחא להו דלקני:
ומש"כ לדחות דברי המק"ח דהנודע ביהודא אזיל לשיטתי' בגזל חמץ ועבר עליו הפסח. דאומר לו להנגזל הרי שלך לפניך. ודעת הנו"ב דהחמץ לא נאסר על הנגזל. דהנגזל לא עבר כלום. א"כ ה"נ להגאונים דהנפקד עובר ולא המפקיד אע"ג דבפסח מיהא אסור כהנאה מ"מ אחר הפסח מותר להמפקיד. א"כ הוי גורם לממון אצל הנפקד דהי' יכול לומר הרי שלך לפניך להמפקיד ואי הי' נאבד הי' חייב לשלם למפקיד ע"כ עובר עליו הנפקד. אינו נראה כלל. דשאני מפקיד מנגזל. דאפי' להגאונים דס"ל דהמפקיד אצל ישראל הוי נמי אינו ברשותו דאינו עובר המפקיד מהא דמכילתא רק הנפקד עובר. מ"מ מודים מדרבנן חייב המפקיד לבערו ע"כ אסור ג"כ לאחר הפסח בהנאה כמ"ש הר"ן בפסחים גבי עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו והוא ברשות העכו"ם חייב לבערו מדרבנן ואם לא ביער אסור בהנאה לאחר הפסח. משא"כ בננזל דעליו אינו חיוב כלל אפי' מדרבנן דהא אינו בידו לעשות כלום עם החמץ שנגזל ממנו גם אינו יכול למוכרו לעכו"ם. כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים דאינו יכול למוכרו:
[שוב מצאתי בצל"ח בפסחים (דף ה') שדיבר מזה. שהקשה להגאונים דהנפקד עובר ולא המפקיד אבל מדרבנן אסור על המפקיד כמ"ש הר"ן. א"כ כיון שהחמץ נאסר בהנאה מחצות ואילך א"כ הוי כעפרא בעלמא. ופסק כח האחריות. ומחלק דהגאונים מיידי דקיבל הנפקד כל האחריות אפי' דאונסין ולא נאסר חמץ זה על המפקיד לאחר הפסח. ואם לא היה בעין הוי מצטרך לשלם להמפקיד ע"כ הוי חיוב אחריות עליו. משא"כ בעכו"ם שהלוה על חמץ דהוי מלוה על המשכון דאחריות אונסין על לוה ישראל לכך עובר עליו הישראל עי"ש והמק"ח לא ראה דבריו בצל"ח. ולפמ"ש דבריו אינן מוכרחים. כיון דהוי מעיקרא חיוב אחריות עליו. עשאו הכתוב אח"כ כאלו אחריות עליו. אע"ג דנאסר בהנאה לא פקע חיוב אחריות ממון]:
גם מה שתמה מהא דקידושין (דף י"ז) אמר רבא גר אין יורש אביו העכו"ם מדבר תורה אלא מדברי סופרים דתנן גר ועכו"ם שירשו אביהם העכו"ם גר יכול לומר לעכו"ם טול אתה עכו"ם ואני מעות טול אתה יי"נ ואני פירות. משבאו לרשות גר אסור. ואי סלקא דעתך דאורייתא. כי לא באו ברשות גר נמי. כי שקיל חלופי עכו"ם הוא דשקיל. והא ע"ז ויי"נ איסורי הנאה נינהו. הא איסורא לברי' לא מורית. ולאו בר זכי' הוא. לא קשה מידי מכמה טעמי, חדא לפמ"ש הר"ן בע"ז (דף מ"ג). גבי ר"א הקפר דמצא טבעת ועליו צורת דרקון דלא רצה להגביה עד שיבטלנה העכו"ם. דאי הוי מגבה לה מקמי הכי הוי עכו"ם דישראל שאינה בטילה לעולם. ואע"ג שאסור כהנאה ואין בה דין ממון. אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי זכי. ומכאן למדנו לחמץ כפסח. דחמץ של עכו"ם אפשר לישראל לזכות בה והוי חמץ של ישראל ואסור לעולם עכ"ל. (וכונת דברי' אי לא הוי זכי ישראל הי' יכולה להתבטל ע"י עכו"ם והי' לה היתר. וכן חמץ של גוי לאחה"פ מותר בשל עכו"ם. ע"כ יכול ישראל לזכות בו והנו"ב (סי' מ"ט) טרח הרבה בדברי הרמב"ם דכתב ישראל שקנה חמץ בפסח דעובר בבל יראה. ונעלם ממנו דברי הר"ן אלו). א"כ הקושיא בקידושין. דע"ז של עכו"ם. דיוכל להתבטל ע"כ יש בזה זכי' א"כ יוכל להורישו לבניו:
ועוד כיון דירושת הגר דאורייתא. א"כ לא זכה הגר רק בחצי המעות ומוכח בגמ' דע"ז היכי דמגבה ישראל הוי ע"ז של ישראל היכי דמכוין לזכות. ואין לו ביטול. [ועי' במ"א (סי' תקפ"ז ס"ק ה') שמשיג על הב"ח. דאפי' גזל ישראל מעכו"ם ע"ז הוי ע"ז דישראל. כיון דמכוין לזכות אך מ"ש המג"א הטעם כיון דישראל חייב באחריות הוי כשלו כמו גבי חמץ הוא תמוה דשאני חמץ דגלי קרא דלא ימצא דאכי' גורם לממון חייב בבל יראה. ועוד תמוהים דבריו מסנהדרין (דף קי"ב). אמר רב חסדא פקדונות של עיר הנדחת מותרין. היכי דמי אלימא דעיר אחרת ואתנייהו בנוה פשיטא דמותרין לאו שללה היא כו'. לעולם דעיר אחרת דמפקדי בתוכה והכא במאי עסקינן כגון דקביל עליה אחריות מהו דתימא כיון דקביל עלייהו אחריות כדידיה דמי קא משמע לן. א"כ מוכח דמחמת קבלות אחריות לאו כדידיה דמי:
אך יש לדייק התם בסנהדרין הא דקאמר מהו דתימא כיון דקביל אחריות כדידיה דמי מהיכי ס"ד לומר כן אטו הנפקד יכול למכור הפקדון משום דאחריותו עליו וכן גזלן גופא דחייב בכל האונסין. אינו יכול למכור הגזילה דלא מהני המכירה. ולא מצי לעכובי ולומר דמים אני מחזיר לך כדאמרינן בסנהדרין (דף ע"ב) כי אוקמינהו רחמנא ברשותה לענין אונסין אבל לענין מקני' ברשותא דמרייהו קיימא ועי' ברש"י שם. ואפשר לומר דהכי קאמר כגון דקביל עלייהו אחריות גם דאונסא וזולא דכה"ג הוי בעי לומר בב"מ (דף ע') היכי דקביל אונסא וזולא הוי כדידי'. ע"כ הפקדונות אסורין קא משמע לן דמותרין אפי' דקביל עליהו כל אונסין וזולא לא הוי דידיה:
אבל קשה לי התם דאמרינן שם. היו בה קדשי קדשים קדשי מזבח ימותו. קדשי בדק הבית יפדו. ופריך אמאי ימותו. ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה. ריש לקיש אומר ממון בעלים הוא ורבי שמעון היא דאמר קדשים שחייב באחריותן ממון בעלים הוא. (ע"כ ימותו. דקרינן את כל בהמתה לפי חרב כשאר בהמות שבתוכה). דקשי' הא אמר רב חסדא לעיל דפקדונות של עיר אחרת דמפקדי בתוכה אע"ג דקביל עליה אחריות לאו דידיה. א"כ מאי מהני דהוי קדשים שחייב באחריותן כיון דהוי הקדש הוי שלל שמים ולא שללה. אע"ג דחייב באחריות היכי דאיתא בעינא גם רבי שמעון ס"ל דלאו ברשותו קיימא. כדאמרינן בפסחים (דף ו') אלא למ"ד גורם לממון כממון דמי לא ימצא למה לי אצטריך הואיל וכי איתא הדר בעינא לאו ברשותו קיימא קמ"ל. וכ"ש לפמ"ש אפילו היכי דקביל עליו אחריות אונסא וזולא אמרינן דפקדונות מותרין משום דלא דידיה הוי אמאי לרבי שמעון נימא דימותו דהא לאו דידיה נינהו. ואפשר לחלק בזה דשאני היכי דמקבל אחריות על של חברו לא אמרינן דהוי כדידיה. משום קבלות אחריות. אבל הכא בקדשים דמעיקרא קודם שהקדיש הוי שלו ממש. ואח"כ שהקדיש הוי ג"כ באחריותו הוי ממון בעלים דהוי כדידיה וקרינן את כל בהמתה לפי חרב. ע"כ ימותו:
והנה הב"י באו"ח (סי' רמ"ו סעי' ד') כתב בהג"מ פ"ו ישראל שהשכיר שוורים לעכו"ם לחרוש בהן וחורש בהן בשבת. ויש שהיו מתירים אם העכו"ם קבל עליו אחריות מיתה וגזילה וגניבה ויוקרא וזולא כי עתה המה עליו נכסי צאן ברזל. (ועי' ביבמות דף ס"ו). ולפמ"ש מהא דסנהדרין מוכח דאפילו היכי דקיבל אונסא וזולא לא הוי דידיה ולא קרינן בהמתה לפי חרב. ועי' במהרי"ו (סי' קע"ד) הביאו הרמ"א ביו"ד (סי' ש"כ סעי' ט') עכו"ם שקיבל בהמת ישראל לטפל בה ואין לו חלק בה רק קיבל עליו אחריות שלה חייבת בבכורה. וז"ל מהרי"ו. אע"ג דקיבל הגוי אחריות הפרה לא חשוב יד עכו"ם באמצע כיון דעיקר הפרה היתה מתחילה של ישראל א"כ לא יצאה הפרה מרשותו ובחזקת מרא קיימא וחייבת בבכורה. דהא המקבל צאן ברזל מהעכו"ם אע"ג דישראל מקבל אחריות פטורה מן הבכורה מהאי טעמא כיון דהבהמה היתה מתחילה של גוי לא יצאה מרשותו ולא נסתלקה ידו. וא"כ מהאי טעמא מקילינן ופטרינן מבכורה כ"ש דנחמיר ג"כ ונחייבה בבכורה היכי דמתחילה היתה של ישראל עכ"ל. א"כ כמו דקאמרינן בזה בהמתך דחייב בבכורה א"כ גבי בהמתך דשבת ג"כ עובר משום שביתות בהמתו. מ"מ מוכח דלא כמג"א דבקבלת אחריות לחודי נימא דהוי כדידיה]. א"כ כיון דאומר הגר לעכו"ם טול אתה ע"ז ואני מעות. ורוצה לקבל כל המעות א"כ מותר מחצה המעות של אחיו העכו"ם מקבל בעד חצי חלקו מע"ז וי"ל שנשאר לו ברשות אביהם העכו"ם א"כ רצונו לירש ולקנות הע"ז. כדי שיקבל חלקו במעות היי שפיר חלופי ע"ז קשקיל. ועוד הא אסור משום רוצה בקיומו כדאמרינן בע"ז (דף ס"ד) הא דהקילו הכא משום דירושת הגר דרבנן. ואי ירושה דאורייתא הוי. אסור משום רוצה בקיומו. והגמ' לישנא בעלמא נקיט דחליפי ע"ז קא שקיל:
עוד ראיתי שהביא מה שהקשה המחנה אפרים בע"ז (דף נ"ג). ואשריהם תשרפון באש, מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי להו. אלא מדפלחו ישראל לעגל. גלו אדעתייהו דניחא להו בעכו"ם וכי אתו עכו"ם שליחותא דידהו עבדי. דהא אין שליחות לעכו"ם. וע"כ מוכח מש"ס דידן דלא כירושלמי דדמאי דעכו"ם לעכו"ם נעשה שליח. ותמה בזה עליו הא קיי"ל דישראל מומר הוי כישראל לכל דבריו. אי מהא לא קשי' כלל על המח"א. דכבר כתוב בתש' ב"י הובא בס' ג"פ (סי' קכ"ב). פלוגתא דרבוותא בזה אי מומר בר שליחות הוא והא דנוהגין בגט מומר דשולח גט לאשתו הוא משום דאומר תחילה זכה גט לאשתי. ואח"כ לוקח הגט ומוסר לשליח ואומר הולך גט זה לאשתי דהוי מגורשת מטעם ספק ספיקא עי"ש. גם המג"א (סי' קפ"ט ס"ק א') והב"ש באע"ז (סי' קמ"א ס"ק מ"ז) דמומר לאו בר שליחות הוא לדעת התוס' בסנהדרין (דף ע"ב). דמומר אינו בן ברית וכיון דדרשינן מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית וכיון דמומר אין בן ברית אינו נעשה שליח. א"כ דמי לעכו"ם שנעשה שליח לעכו"ם כמ"ש המח"א:
ולכאורה קשה טובא להני רבוותא. דסברי דמומר אינו בר שליחות משום דלא הוי בן ברית כמ"ש התוס' א"כ מאי פריך בקידושין (דף מ"ב) דאמר התם אתם גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. הא למה לי קרא מדרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן נפקא דאמר רבי חייא בר אבא אמר ר"י אין העבד נעשה שליח לקבל גט מיד בעלה של אשה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין. סד"א עבד דלאו בר התירא הוא כלל. אבל עכו"ם הואיל ואיתא בתרומה דנפשי' דתנן העכו"ם והכותי שתרמו תרומתן תרומה אימא שליח נמי עביד קמ"ל ולרבי שמעון דפטר דתנן תרומת עכו"ם מדמעת וחייבין עלי' חומש ורבי שמעון פוטר אתם גם אתם למה לי. נימא דאתי למעוטי מומר דאיתא בתרומה דנפשי' דישראל מקרי ולא בן ברית כמ"ש התוס' בסנהדרין. דאינו נעשה שליח לתרום משום אתם גם אתם מה אתם בן ברית אף שלוחכם בן ברית ומומר לא בן ברית הוא. ומצאתי באבן העוזר (סי' קפ"ט) דמשיג על הני רבוותא מהא דגיטין. והאריך עוד לדחות הני רבוותא עי"ש:
ולענ"ד נראה לקיים דברי הסוברים דמומר אינו נעשה שליח. וליישב דבריהם. דהתוס' בגיטין (דף כ"ג) ד"ה מה אתם בני ברית הקשו וא"ת דבקידושין (דף מ"ב) משמע דלרבי שמעון לא איצטריך לי' למדרש מה אתם בני ברית ומוקי לה לדרשא אחריתא. מנא לן הא דקיי"ל בכולי דוכתי דעכו"ם לאו בר שליחות הוא לענין זכי' וריבית בפרק אזהו נשך וי"ל דמכל מקום כיון דדרשינן שליחות מתרומה מנם אתם ומינה ילפינן בעלמא. וסתמא דלא מרבינן בעלמא אלא דומי' דאתם עכ"ל דקשה למה לא אמר בקידושין דפריך לר"ש דאמר דתרומת עכו"ם אינו מדמעת א"כ ליתא בדנפשי' אתם גם אתם למה לי נימא דאתי אתם גם אתם למעוטי עכו"ם במלתא דאיתא בנפשי' לענין זכי' וריבית. וע"כ משום דא"כ למה כתב קרא למעוטי עכו"ם בתרומה וכיון בתרומה ליתא בדנפשי' לא בעינן הא מיעוטא. אך קשה להס"ד דלא אתי אתם גם אתם לרבויי שליח בתרומה. משום דס"ד אתם ולא האריסין ולא שותפין ולא התורם שאינו שלו. אימא שלוחכם נמי לא מצי עבדי. א"כ מנא לן לרבי שמעון. דעכו"ם אינו נעשה שליח אפי' במידי דאיתא בדנפשי' וע"כ צ"ל דהא חזינן גבי ישראל אפי' במידי דאיתא בנפשי' בעינן קרא לרבויי שליח בגירושין וקדשים. ומסברא לא אמרינן דשליח של אדם כמותו. א"כ בעכו"ם דליכא קרא לרבויי שליח אמרינן דאינו בתורת שליחות. וביותר לר"ש דס"ל בזבחים (דף מ"ה) דקדשי עכו"ם לית בהו מעילה. א"כ בגירושין וקדשים דעכו"ם ליתא בדנפשי'. א"כ לא בעי קרא למעוטי עכו"ם מתורת שליחות אפי' במידי דאיתא בדנפשי' כיון דליכא קרא לרבויי רק לרבנן דס"ל דקדשי עכו"ם יש בהו מעילה וגם תרומה דעכו"ם מדמעת ה"א כיון דרבי רחמנא בישראל גבי קדשים שעושה שליח ה"א אפי' עכו"ם בהא דאיתא בנפשי' נעשה שלית ע"כ בעי קרא דאתם גם אתם בתרומה למעוטי עכו"ם. אבל לרבי שמעון ס"ל דלא בעי קרא למעוטי עכו"ם. ע"כ גבי מומר דלא הוי בן ברית דהוי כגוי. לא בעי קרא למעוטי:
אולם יש לדחות דאכתי תקשי דנימא אתם גם אתם למעוטי מומר. דלהסוברים דמומר לא נעשה שליח. הוא אע"ג דישראל שחטא הוי כישראל לכל דבר הוא לדידן לרבנן דס"ל דאתם גם אתם מה אתם בן ברית אף שלוחכם בן ברית. ובעינן דהשליח דומה למשלחו. ולא עכו"ם דאינו דומה למשלחו. א"כ ה"ה מומר דלאו בן ברית אינו דומה למשלחו ע"כ לא נעשה שליח. אבל השתא דקיימינן אליבא דר"ש. אתם גם אתם למה לי למעוטי עכו"ם דהא ליתא בתרומה דנפשי' נימא למעוטי מומר אע"ג דעכו"ם לא בעינן קרא למעוטי. דידעינן מסברא דלא נעשה שלית. כיון דליכא קרא לרבויי וגם ליתא בגירושין וקדשים אבל מומר דאיתא בגירושין וקדשים ותרומה והוי כישראל לכל מילי ה"א דנעשה שליח אתי קרא דאתם גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בן ברית ושליח יהיה דומה למשלח לאפוקי מומר דלאו בן ברית דאינו דומה למשלחו:
לכן נראה לומר להס"ד דפריך לר"ש אתם גם אתם למה לי דלא מצי למימר למעוטי עכו"ם במידי דאיתא בדנפשי' בזכי' וריבית. א"כ למה כתיב קראי בתרומה ובתרומה ליתא בדנפשי' ע"כ הוי ס"ל דגם עכו"ם נעשה שלית במידי דאיתא בנפשי'. והא דאמרינן בעלמא דעכו"ם ליתא בתורת שליחות אפי' בזכי' וריבית. הוא לבתר דמסקינן באתם גם אתם לרבות שליח. משום דסד"א אתם ולא האריסין אתם ולא התורם שאינו שלו. אימא אתם ולא שלוחכם קמ"ל לרבות שליח כמ"ש התוס' מסתמא דלא מרבינן אלא דומיא דאתם. א"כ כיון בס"ד בהא דקידושין לרבי שמעין. הוי ס"ל אפי' עכו"ם נעשה שלית במידי דאיתא בנפשי' כיון דרבי רחמנא בישראל ה"ה עכו"ם נעשה שליח במידי דאיתא בדנפשי'. א"כ כ"ש מומר דנעשה שליח. והא דאמרינן דמומר אינו נעשה שליח הוא דמסקינן דמאתם אתי שליחות בתרומה לא מרבינן רק דוקא דומיא דמשלח כמ"ש התוס' ממילא גם מומר לא נעשה שליח דאינו דומה למשלחו:
ועוד אפשר לומר בזה. דנראה לרבנן דדרשי אתם גם אתם מה אתם בני ברית למעוטי עכו"ם דאינו נעשה שליח. אם הוי ספק עכו"ם וספק ישראל כמו בנמצא תינוק בעיר שמחצה עכו"ם ומחצה ישראל. דאמרינן בכתובות (דף ט"ו) דהוי ספק עכו"ם וספק ישראל. אם אח"כ דנתגדל נעשה שליח לתרום. הוי תרומתו בספק שמא הוא ישראל ותרומתו תרומה. ושמא הוא עכו"ם דאין תרומתו תרומה דלא נעשה שליח. ולא אמרינן כיון דבעינן דשלוח יהי' דומה להמשלח וכה"ג הוי ג"כ השליח אינו דומה למשלח. דמשלח ודאי בן ברית והשליח ספק בן ברית. ואפ"ה לא אמרינן דהוי ודאי אינו בתורת שליחות משום אתם גם אתם דאינו דומה למשלח. דהא גם עבד הוי ס"ד בגמ' בגיטין (דף כ"ג) דאינו נעשה שליח משום אתם ישראל אף שלוחכם ישראל. ואינו דומה למשלח אפ"ה מסקינן דאתם גם אתם אמרינן מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית לאפוקי עכו"ם אבל עבד בן ברית הוא. והטעם משום דגם הוי רבוי ואתם הוי מיעוטא. ע"כ מוקמינן אמסתבר טפי דקאי מיעוטא לאפוקי עכו"ם דאינו דומה למשלחו כלל. אבל עבד דאיתא בקצת מצות. הוי בתורת שלית לישראל. ע"כ גם הכא לא ממעטינן מקרא אתם גם אתם אלא היכי דודאי עכו"ם שאינו בן ברית. אבל בספק עכו"ם וספק ישראל. לא ממעטינן מאתם גם אתם דאינו דומה למשלחו דהוא ודאי והוא ספק ע"כ לא יהי' כלל בגדר שליח אלא אמרינן מי שהוא ספק עכו"ם וספק ישראל השליחות ג"כ בגדר ספק ואם חרם הוי התרומה מספק:
וא"כ אפשר לומר הסוברים דמומר לאו בר שליחות לאו בודאי בטל השליחות משום שאינו דומה למשלח. דהא יש לחוש שמא הרהר תשובה בלבו. והוי בן ברית וכמ"ש הרא"ש בתשו' (כלל י"ז סי' ב') יש מי שאוסר להרוג האנס שלא בשעת מעשה דחיישינן שמא הרהר בתשובה ודמי להא דאמרינן המקדש ע"מ שאני צדיק אפי' רשע גמור חיישינן לקידושין שמא הרהר תשובה בלבו. והרמב"ם (פ"ת מה' אישות ה' ה') כתב הרי זה מקודשת מספק וכן הוא באע"ז (סי' ל"ח סעי' ל"א) ולא כתבו צריכה גט דהוי משמע רק חומרא מדרבנן. כמ"ש הח"מ (סי' ל"ח ס"ק מ"ה ובסי' מ"ד סעי' י' ס"ק י"ג) (ועי' באע"ז סי' מ"ב בח"מ וב"ש ס"ק כ"ב וכתבתי מזה במ"א דאשתמיט להו דברי הרא"ש בתשו') וכ"ש הכא דקאזיל לדבר מצוה לתרום יש לחוש שמא הרהר תשובה בלבו. א"כ לעולם במומר לא הוי דאינו בתורת שלית אלא הוי ספק אי הרהר תשובה בלבו והוי בן ברית או לא. והוי שלית מספק ואם תרם הוי תרומה מספק ע"כ לא נוכל לומר דאתם גם אתם למעוטי מומר דלא איצטרך קרא למעוטי ספק. ולא מסתבר למימר דלרבי שמעון גם בספק אי הוא בן ברית אינו נעשה שליח כלל משום דאינו דומה למשלחו דהוי ודאי בן ברית. דלפלגי על רבנן כמ"ש לעיל. כמו דלא אמר לרבי שמעון אתם גם אתם למעוטי עבד דמה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל כס"ד דגמ' בגיטין כנלע"ד בזה]:
גם הביא האבן עוזר ראי' מגיטין (דף כ"ג) הכל כשרין להביא הגט חוץ מחש"ו וסומא ונכרי קיבל הקטן והגדיל חרש ונתפקח שוטה ונשתפה עכו"ם ונתגייר פסול פקח שנתחרש וחזר ונשתפה פתוח ונסתמא וחזר ונתפקח כו' זה הכלל כל שתחילתו וסופו בדעת כשר ואלו עכו"ם שיירי בסיפא ולא שנאו משום דלא משכחינן בו סופו ותחילתו בכשרות. ואי ס"ד דמומר בכלל עכו"ם לענין שליחות קשה הא בעכו"ם מצינו לאשכוחי כגון שנתגייר העכו"ם וחזר לסורו והמיר וחזר ונתגייר. או ישראל שהמיר וחזר ונתגייר אלא ודאי מומר כישראל לשליחות הגט עכ"ד. לאו ראי' היא כלל. דגר שהמיר וחזר לסורו וחזר ונתגייר הוי כישראל שהמיר וחזר בתשובה וברישא תני עכו"ם ובעכו"ם לא משכחת תחילה וסופו בכשרות ע"כ לא תני גווני מאי דלא תנא ברישא. ומה שהקשה האעו"ז לפי' התוס' בסנהדרין (דף ע"ג). בהא דרודף אחר חברו להרגו אמר לו ראה ישראל הוא ובן ברית הוא. ישראל הוא ולא עכו"ם. בן ברית ולא מומר דמומרין כו' א"כ הוי למימר בן ברית הוא לחודי. ולא בעי למימר ישראל הוא. יש לומר ג"כ כמ"ש האעו"ז גופי'. דבן ברית לחודי לא סגי דלמא הוא עבד כנעני שלו דאחר מע"ל פטור על מיתתו. ע"כ קאמר ישראל הוא. ממילא נתמעט עכו"ם ועבד כנעני שלו:
עוד הביא האבן עוזר ראי' מע"ז (דף כ"ו). מנין למילה בעכו"ם שהוא פסול. דרו בר פפא משמיה דרב אמר ואתה אח בריתי תשמור ורבי יוחנן אמר המול ימול מאי בינייהו ובעי למימר גבעוני מהול. ופריך גבעוני מהול ערל הוא. ומשני אשה איכא בינייהו. והרי על כרחך למ"ד המול ימול כשר המומר למול. דמומר שנימול לאו כגבעוני מהול הוא חשוב. דאל"כ קשה ל"ל קרא גבי פסח כל בן נכר לא יאכל בו והיינו מומר תיפוק לי' דכתיב כל ערל לא יאכל בו. ותו דהא קיי"ל בפרק הערל דגבעוני מהול אינו אוכל בתרומה ואלא מומר מותר לאכול בתרומה כמ"ש התוס' ביבמות (דף ע"א). וכיון למ"ד המל ימול מומר כשר להמול. א"כ ה"ה למ"ד מאתה את בריתי תשמור נמי מומר שרי להמול דאל"כ לימא מומר איכא בינייהו. וכיון דמומר בן שימור ברית ועדיף מאשה א"כ כ"ש דקרינן בי' בן ברית דאפי' אשה בן ברית כמ"ש המג"א ולא כהתוס' עכ"ל. ולענ"ד אינו ראי' כלל. דדוקא לגבי מילה מקרי בן ברית דהוי בכלל שימור ברית כיון דכבר נימול משא"כ גבי שליחות דילפינן מאתם בני ברית אף שלוחכם ב"ב. היינו ברית מצות כמ"ש רש"י בגיטין שפיר מקרי מומר לאו ב"ב מצוה. וכן מבואר בתורת כהנים פ' ויקרא אדם כי יקריב מכם קרבן אדם לרבות הגרים. מכם להוציא המומרים ומאי ראית וכו' ת"ל בני ישראל מה ישראל מקבלי ברית הם אף הגרים וכו' יצא המומרים שאינם ב"ב שהרי הפירו ברית ע"ש. והביאו הגאון מוהרא"מ בביאורו ליו"ד (סי' רס"ה) שם. וכן מוכת מדברי התוס' בע"ז שם. ד"ה אשה תימא אמאי לא אמר איכא בינייהו מומר לערלות למ"ד ואתה את בריתי תשמור ליכא שאינו בכלל לשמור. כדאמרינן בגיטין דישראל מומר לאו בר קשירה מפני שאינו חפץ לקשור ה"נ שאינו בר מילה כיון שאינו חפץ לימול. ולמ"ד המל ימול אע"ג דלא מהיל כמאן דמהיל דמי אמרינן לעיל. ואומר ר"י דמומר לערלות בר שמירות ברית הוא. אלא שאינו חפץ לימול. אבל בר שמירת ברית אם יחפוץ לימול. ובגיטין גבי קשירה הכי קאמר כל שאינו בקשירה כלומר שאינו מקיים מצות וקשרתם אינו בכלל וכתבתם וזה מבטל מצות קשירה מעליו עכ"ל. ולא הקשו בפשיטות נימא מומר איכא בינייהו. למ"ד המל ימול איכא ולמ"ד ואתה בריתי תשמור ליכא כמו גבי קשירה דלאו בר קשירה הוא. וע"כ דלא דמי לקשירה. דהתם אינו קושר תפילין והכא בר שימור ברית הוא דכבר נימול. אע"ג דהתוס' בסנהדרין כתבו דמומר לאו בן ברית הוא. וע"כ דוקא לגבי שימור מצות לאו בן ברית הוא. אבל הכא מקרי בן ברית דכבר נימול. ע"כ הקשו רק ממומר לערלות דאינו חפץ לימול. הוי כמו בגיטין דלאו בר קשירה דאינו חפץ לקשור. ותי' דמומר לערלות בר שמירת ברית אם יחפוץ למול. והרמ"א דכתב ביו"ד (סי' רס"ד סעי' א') מומר לכל התורה או מומר לערלות דינו כעכו"ם. והוא מבעל העיטור ומא"ז והר' מנוח דדינו כעכו"ם לזה לענין מילה. והוא כמ"ש הב"י (בסי' רי"ז) לדייק מדברי רש"י דמומר לערלות לאו בכלל מולים הוא אע"ג דשומר שאר מצות. (ולא ס"ל כהתוס' במומר לערלות) דלאו משום המול ימול ולא משום אתה בריתי תשמור איכא ומומר לכל התורה דינו כעכו"ם והוי כגבעוני מהול דלאו בן ברית הוא. א"כ בארנו דיש מקום להני רבוותי דס"ל דמומר לאו בר שליחות הוא משום דלאו בן ברית הוא. ואינו דומה למשלחו משום אתם גם אתם:
ולכאורה הי' מקום לומר לפ"ז ליישב מה שדקדק התוס' בגיטין (דף כ"ג) ד"ה עכו"ם לאו בני התירא נינהו. הוי מצי למימר משום דבעינן שלוחכם בני ברית אלא ניחא למימר האי טעמא דשייך אף בעבד. ולפמ"ש יש לומר דנפקא מינה לגט מומר דגוי נעשה שליח למומר דשניהם שוין דלאו בני ברית כמ"ש התוס' בסנהדרין ע"כ קאמר האי טעמא דעכו"ם לאו בני התירא נינהו. ואינו בתורת גיטין. א"כ אפי' בגט מומר פסול לשליחות:
אך יש לדון בזה ולומר דנהי דמומר אינו נעשה שליח לגבי ישראל משום דלא שוה השליח למשלחו. דמומר לאו בן ברית הוא. מכל מקום גבי עכו"ם נחשב המומר לבן ברית משום דבידו לחזור בתשובה. ועכו"ם אינו נעשה שליח גם לגבי מומר דאינו דומה השליח העכו"ם למשלחו במומר בכל צד. ואינו דומה לגוי דנעשה שליח לנכרי דשניהם שוין. א"כ תי' המח"א אינו מספיק בהא דע"ז (דף נ"ג) דהא דקאמר כיון דעבדו ישראל לעגל גלי דעתייהו דניחא להו בעכו"ם. וכי אתי עכו"ם שליחותייהו דידהו עבדי אע"ג דאין שליחות לעכו"ם וע"כ מוכת דנכרי לנכרי נעשה שליח דלא כירושלמי דדמאי. דהא לפמ"ש י"ל אע"ג דנכרי לנכרי נעשה שליח מ"מ נכרי למומר לא נעשה שליח. דהמומר נגד העכו"ם מקרי בן ברית דבידו לחזור. אלא לפמ"ש רש"י ביומא (דף ס"ו) זיבח וקיטר בסייף דאע"ג דעובד עכו"ם בסקילה כאן בסייף שעדיין לא נתפרשו ארבע מיתות בית דין ונידונין במיתת בני נח שכל מיתתן בסייף. ומשמע אפי' בלא התראה להך מ"ד ע"ש. א"כ היו באותו שעה ג"כ כדין בן נח לענין שליחות דנכרי לנכרי נעשה שליח. וכן אמרו במדרש שמות (פ' מ"ג) מוטב שתידון כפנוי' ולא כאשת איש. דהלוחות הי' בגדר אירוסין. אך הרמב"ן בפי' על התורה חולק בזה. ועוד קשה לי דאי נימא מטעם שליחות קאתי עלייהו. א"כ מנא להו לגמ' לאוכוחי ישראל שזקף לבנה להשתחות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה כתחילה של א"י דרחמנא אמר ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להו מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. אלא כיון דעבדו ישראל לעגל גלי דעתייהו דניחא להו בעכו"ם וכי אתי עכו"ם שליחות דידהו קא עבדי ה"נ ישראל כשזקף לבנה גליא דעתי' דניחא לי' בעכו"ם וכי אתא עכו"ם ופלח לי' שליחותא דידי' קעביד. דמאי ראי' היא לפמ"ש המח"א. דיש לומר דשאני התם. דישראל דעבדו לעגל הוי להו כדין מומרים או כדין ב"נ. שפיר נעשו העכו"ם שלוחין לישראל דנכרי לנכרי נעשה שליח. אבל ישראל שזקף לבנה להשתחות לה כיון דעדיין לא עבדה אע"ג דבע"ז נענש על המחשבה. מ"מ כיון דלא עבדה עדיין מקרי שפיר בן ברית והוא כישראל. א"כ אין העכו"ם נעשה שליח. א"כ אע"ג דאתא עכו"ם ופלח לה לא אסרה דאין שליחות לנכרי:
לכן נראה דלא מטעם שליחות אתינן עלה. רק מטעם דהוי נתינת רשות. כיון דפלחי לעגל גלי אדעתייהו דניחא:
להו בעכו"ם. לא מקרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. דהנכרי (ח"א) עושה ברשותו. אע"ג דלא נעשה הנכרי שליח מ"מ יכול לאסור מרצון ורשות ישראל. והוי ע"ז של ישראל דאין לו ביטול. וכה"ג מצינו בש"ס לשון שליחותייהו. בב"ק (דף פ"ד) ובגיטין (דף פ"ח) אנן שליחותייהו דקמאי עבדינן והוי מטעם נתינת רשות. וכן ביבמות (דף יו"ד) איהו שליחותא דאחין עבד איהי שליחותא דצרה עבדא. דע"כ לאו מטעם שליחות. דהא חליצה ליתא בשליחות כדאמרינן בכתובות (דף ע"ד). וע"כ מטעם רשות בעלמא הוא. ויש להביא ראי' לזה. דע"כ לאו מטעם שליחות הוא. לפמ"ש הריטב"א בקידושין הא דלא אמרינן בכל מילי דמצוה כמו ציצית ותפילין וסוכה שלוחו של אדם כמותו. דאם יצוה לשלוחו ללבוש ציצית ותפילין או לישב בסוכה יהא יוצא ידי חובתו. משום במידי דבעינן שיהא נעשה בגופו של אדם. האיך יפטור ע"י שלוחו והוא לא יעשה. דדוקא בקידושין וגירושין ושוחט הפסח דכולם נקרא על המשלח דהוא המקדש ומגרש ושוחט את פסחו ולא השליח. דאשה מתקדשה לראובן המשלח וכן כולם. אבל הכא השליח עושה והמשלח לא מקיים מידי ע"ש. א"כ ה"ה באיסור השתחויה דאסר רחמנא להשתחות לעכו"ם הוא דוקא בגופו. אבל אם אמר לחבירו זיל והשתחוה לה אפי' דנימא דיש שליח לדב"ע. מ"מ הוא לא השתחוה בגופו כלל. והשליח אינו יכול לאסור בהשתחותו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. א"כ ע"כ הא דקאמר שליחותייהו דידהו עבדי לאו מטעם שליחות הוא אלא מטעם נתינת רשות הוא דיכול לאסור מרצון ישראל ע"כ מקרי ע"ז של ישראל דאין לו ביטול:
אך יש לדחות זה לפמ"ש הקצוה"ח (סי' קפ"ב) להסביר דברי הריטב"א. כי לכאורה קשה מהא דקידושין (דף מ"ב) האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש שמאי הזקן אומר שולחו חייב. ואי לאו דגלי רחמנא דאין שליח לדב"ע גם לב"ה חייב אע"ג דהמשלח אינו עושה כלום. ואסברא לה דלא אמרינן שלוחו של אדם כמותו אלא במידי דעשיה דיד השליח הוי כמעשה המשלח. ע"כ בקידושין וגירושין ושוחט את הפסח ולשמאי באומר צא והרוג את הנפש הוי יד השליח כיד המשלח והוי כמו שעשה המשלח בעצמו. אבל בציצית ותפילין אע"ג שהוא כמו שעשה המשלח מ"מ גוף השליח לא הוי כגוף המשלח. א"כ לא הניח תפילין על ראשו רק על ראש השליח ע"ש. וא"כ בהשתחויה נמי אי נימא משום שליחות א"ש דהוי כאלו כפף קומתו של חברו לפני הלבנה מקרי נעבד דהוי דבר שלו ויכול לאסור מחמת שליחותו וכן נראה מדברי התוס' בע"ז (דף נ"ד) ד"ה כגון שאנסוהו עכו"ם והשתחוה לבהמה דידי'. דפירוש שאנסוהו עכו"ם שאמרו להורגו אם לא ישתחוה מאליו. אבל אין לפרש שכפפו קומתו בע"כ דא"כ הוא לא היה עושה כלום אלא הם עשו מעשה בגופו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו עכ"ל. מוכח מדבריהם דאם הי' כופף קומתו של חברו בדבר שהוא שלו מקרי נעבד אע"ג דהוא לא השתחוה דמקרי השתחויה מה שכפף קומתו של חברו ויכול לאסרו. א"כ יש לומר דהוי מטעם שליחות ונראה לפמ"ש הקצוה"ח בדברי הריטב"א. הא דאמרינן בקידושין מודה שמאי באומר צא ובעול את הערוה ואכול את החלב שהוא חייב ושולחיו פטור דלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב. דזהו גופא הוי טעמא דלא אמרינן בזה שלוחו של אדם כמותו משום דאין גוף השליח נעשה כגופו של המשלח. א"כ אפי' אם חברו הי' תוחב לו בבית בליעתו. אינו חייב התוחב כיון דהוא לא אכל החלב. וכן באומר לחברו לבוש כלאים. כיון דהמשלח אינו לובש דאין גופו של השליח הוי כגוף המשלח. רק הוי כמו שהלביש חברו כלאים. אבל באומר לחברו זיל וחלל שבת אע"ג דהתורה אסרה גופו של ישראל לעשות מלאכה בשבת והמשלח לא עשה מלאכה בגופו. לשמאי דס"ל יש שליח לדב"ע חייב המשלח דהוי מידי דעשי' והוי כמו דהמשלח מחזיק ביד השליח ועושה מלאכה בשבת דהוי כיד אריכא דיד השליח כיד המשלח. וזה טעמא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. ולפ"ז נפשוט מה דמסתפק ר"י בתוס' ד"ה שלא מצינו. באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן של קודש כו' והשליח לא ידע דהוא של קודש והשתא לא עשה שליח רק על ההנאה אם יתחייב המשלח כדאמרינן גבי מעילה דיש שליח לדבר עבירה או דלמא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. לפמ"ש מוכת כיון דגוף השליח לא הוי כגוף המשלח וזה הוי טעמא דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן א"כ הנאת השליח לא הוי כהנאת המשלח גופא. דבזה לא מהני שליחות א"כ אפי' במעילה דינא הכי. אך קשה לי ממנחות (דף צ"ג) ת"ר ידו ולא יד עבדו. ידו ולא יד שלוחו ידו ולא יד אשתו. וצריכא דאי כתב רחמנא חד ה"א למעוטי עבד דלאו בר מצוה הוא. אבל שליח דבר מצוה הוא ושלוחו של אדם כמותו אימא לסמוך כו'. ולפמ"ש הקצוה"ח דדוקא במילי דעשי' אבל אין גוף השליח נעשה כגופו של המשלח. א"כ כיון שכתוב בתורה וסמך ידו. בעינן ידו ממש והוי כמו מצות תפילין דכתיב וקשרתם על ידך. וגוף השליח לא נעשה כגוף המשלח. א"כ הוי כמו דהמשלח עושה הסמיכה ביד השליח על הקרבן ולא בידו. ויד חברו הוו ג"כ מציצה לגבי יד המשלח. כדאמרינן התם מטלית חוצץ ובלבד שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הזבח ובזבחים (דף כ"ד) עומד על גבי רגלו של חברו פסול ואפשר לומר בזה דהא דבעינן קרא דידו ולא יד שליח. היכי דשוויא שליח לאקדושי קרבן כדאמרינן כה"ג בתמורה (דף י"א). או דהשליח מקדיש קרבן משלו בעדו. א"כ הוי אמינא דהמקדיש יכול לסמוך ג"כ עבור הבעלים. דהוי המקדיש כמו בעלים קמ"ל דוקא ידו ולא יד שליח וצ"ע]:
אמנם בלא"ה יש להוכיח דהכא לאו מטעם שליחות הוא דהא לא עשו שלוחין בפירוש. ובמידי דחובה אמרינן אין חבין לאדם שלא בפניו. ואפי' עומד וצווח אמרינן שמא חזר בו. כדאיתא בירושלמי דגיטין (פ"ו ה' א') בכל אתר את אומר התקבל כזכה והכא את אומר התקבל כהולך. שניא היא היא שזכין לאדם שלא בפניו (אבל גט חוב הוא ואין חבין לאדם שלא בפניו) התיב רב שימי הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בו. וכ"כ הטור באע"ז (סי' ק"מ) והרב המגיד (פ"ד מה' זכיה ה' ה') כתב בשם הרמב"ן ומכלל זה אתה למד שבדבר שבחובה אין חבין לאדם שלא בפניו אעפ"י שנתרצה לו שאין חבין לאדם שלא בפניו אלא מדעתו ושליחותו והביאו הש"ך בחו"מ (סי' קכ"ג) ע"ש. א"כ הכא על כרחך הוי רק גלוי דעת ונתינות רשות בעלמא מאי דקאמר שליחותייהו עבדי. (שוב מצאתי כדברי בתשו' בשמים ראש המכונה להרא"ש (סי' ש"פ) דהוקשה משואל בהא דע"ז דאין שליחות לעכו"ם מאי בכך דגלי אדעתייהו אפי' עשאו שליח בפירוש לאו כלום. והשיב דהכי אמרינן דהוי כנתינת רשות והא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ דהאי גברא אינו ניחא לי' אבל הכא ניחא לי' ויכול לאסור עכ"ל ע"ש]:
ומה שהקשה הא דאמרינן שליחותייהו עבדי הא אין שליחות לדב"ע בלא"ה לא קשיא כמ"ש המח"א דגבי עכו"ם לא אמרינן אין שליח לדב"ע כדאיתא במדרש עכ"ל. והוא במדרש בראשית (פ' ל"ד). שופך דם האדם דמו ישפך בעד אחד. בדיין אחד. בלא עדים ובלא התראה ע"י שליח ע"י עוברים כהלכות ב"נ. א"כ מבואר ב"נ ששלח חברו להרוג הנפש חייב. ולא אמרינן בו אין שליח לדב"ע. ומסתברא נמי הכי דדוקא גבי ישראל ילפינן דאין שליח לדב"ע משום דהוי מעילה וטביחה או מעילה ושליחות יד ב' כתובין הבאין כאחד דאין מלמדין. וכמ"ש הש"ך בחו"מ (סי' שמ"ח) דזהו עיקר טעמא ולא משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין א"כ דוקא בישראל גלי רחמנא ולא בב"נ. וממדרש זה יש להביא ראי' להמ"ב. דנכרי לנכרי נעשה שליח. כיון דחזינן במצות דידהו דחייבו רחמנא אפי' ע"י שליח. ע"כ דיש שליחות נכרי לנכרי. ופליג על הירושלמי רפ"ו דדמאי ופ"א דתרומות. ונעלם זה מהמ"א (סי' תמ"ח):
ודרך אגב אמרתי להעיר בסוגיא זו. כי יש להביא ראי' מהכא לדעת הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא דפריך אימא כל דבהדי עגל לתסרי מכאן ואילך נישתרי. ומשני מאן מוכח. ולדעת הרשב"א דסברי דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא א"כ למה בעי קרא דאשריהם תשרפון באש דאינו מועיל ביטול. הא ידעינן מקרא ושם בסתר דילפינן דטעונה גניזה ואינו מועיל ביטול כדאמרינן (דף נ"ב). וכיון דמכאן ואילך מאן מוכח. והוי ספק דלמא הוי ע"ז של ישראל בעי שריפה. וע"כ כדעת הרמב"ם דספק דאורייתא מן התורה לקולא. ע"כ בעי קרא לאסור דאשריהם תשרפון באש. ואין לומר דקרא דאשריהם תשרפון באש לנטעו מתחילה לכך. ואשריהם תגדעון לנטעו ולבסוף עבדו לרבי יוסי ב"ר יהודא. ולרבנן לגידוע עכו"ם קודם לכיבוש כדאיתא (דף מ"ה). דהא איכא עוד כמה קראי פסילי אלהיהם תשרפון באש. בקרא דאשריהם תגדעון. ובקרא דאשריהם תשרפון באש כתיב ג"כ פסילי אלהיהם תגדעון. וקרא דפסילי אלהיהם תשרפון באש. דרשינן (דף נ"ב) לעכו"ם שפוסל אלוהו או משפסלו נעשה אלוה. א"כ בהני קראי קשי' ג"כ מכדי ירושה היא להם מאבותיהם. ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וע"כ כיון מדפלחי ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו. ושליחותייהו עבדי. וכ"כ הר"ן בשם הראב"ד להוכיח דמשמשי עכו"ם של ישראל אין להם ביטול מדאמרה תורה תתצון את מזבחותם. ומינה דא"א ע"י ביטול עכו"ם וכדאמרינן בגמ' גבי ואשריהם תשרפון באש משום דעכו"ם שליחותן דישראל עבדי דניחא להו בעכו"ם. והרי מזבח אינו אלא משמש עכו"ם שמקריבין עליו ואפ"ה גלי לן רחמנא דלא סגי לי' בביטול. וא"כ מכאן ואילך נשתרי וע"כ כדקאמר מאן מוכח. א"כ תיפוק להרשב"א דבלא"ה הוי ספק ע"ז דישראל דאסור מן התורה. וע"כ כדעת הרמב"ם דמן התורה מותר מספק וע"כ בעי קרא:
גם אין לומר דמהני קראי דפסילי אלהיהם תשרפון ופסילי אלהיהם תגדעון לא קשי' כלל מכדי ירושה להם מאבותיהם דא"י הוי הקרקע והמחובר לה ירושה מאבותיהם כמ"ש רש"י. ולא המטלטלין שהיו לגוים בה. כדאמרינן בב"ק (דף פ"א) תלושין שבהרים בחזקת כל השבטים הן עומדים. דהוי כשלל של גוים דמתחלק למי שירצה יטול כמ"ש רש"י שם. וכיון דפסלו הנכרי קניא בשינוי מעשה ונחשב כשלו ע"כ יכולין לאסור. דזה אינו כיון דניתן לאברהם הארץ וכל המחובר לה א"כ אינו יכול העכו"ם לקצוץ מן האילנות. ובמאי דקצץ לא קני כדאמרינן בב"ק (דף צ"ו) האי מאן דגזל דקלא וקטלי' לא קני כשורי רברבי ועבד זוטרי לא קני ומאי דשפינהו שאינו משתנה שמו בכך לא קני כמ"ש התוס' בב"ק (דף נ"ג) ד"ה עצים ועשאן כלים בוכאני. ועוד אפי' היכי דנעשה בשינוי גמור כמו גובי ועשאן כשורי. או עבדינהו קצוצייתא קני בב"ק (דף צ"ו) לא הוי בזה שינוי לקנות. דהא הכנענים הי' סברי דהן שלהן והוי כעודר בנכסי הגר וסבר שהן שלו דלא קני כדאיתא ביבמות (דף נ"ב) דלא מתכוין כלל לקנות:
גם אין להקשות. דהא גם להרמב"ם קשה דהכא גם הרמב"ם מודה דהוי ספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה. היכי דאקבע איסורא דדמי לשני חתיכות אחת חלב ואחת שומן דבאשם תלוי קיימא משום דאקבע איסורא. וה"נ כיון דמאן מוכח יש כאן ע"ז אסורות דבהדי' עגל. וע"ז מותרת ע"י ביטול. א"כ לא בעי קרא לאסור בלא"ה הוי ספק תורה דאקבע איסורא. דזה אינו דשאני ב' חתיכות דידעינן בודאי דהי' חתיכת חלב בהני חתיכות. וישנו בתערובות אלו איסור והיתר אע"ג דנאכל אחת מקודם ובא ישראל ואכל השני' חייב אשם תלוי. דאקבע איסורא כדאמרינן בכריתות (דף כ"ג). דבשעת שאכל הישראל השני' הוי ספק מדאקבע איסורא. אבל היכי דהוי ספק שמא נאכלו הראשונות והני אחריני נינהו. לא הוי ספק דאיקבע איסורא והכא לא ידעינן בבירור דאכתי ישנו אותן אשרות דהיו בהדי' עגל. דלמא נקצצו ונשרפו וכ"ש בע"ז תלושים דלא ידעינן אותן שהי' בכלל ספק. גם איתא במדרש שמות (פ' בשלח פ' כ') כששמעו הכנענים דיכנסו ישראל לארץ קצצו האילנות ע"כ עכבן קב"ה ארבעים שנה במדבר. א"כ כיון דאינו ידוע ומוכח דישנו אותן האשירות דבהדי עגל דאולי הני שנעבדו נעקרו ונשרפו והני אחריני נינהו. א"כ לא הוי ספק דאקבע איסורא. א"כ להרמב"ם דספק מן התורה לקולא ע"כ בעי קרא לאסור. אך אפשר לומר לדעת הרשב"א משום דאשירות שנעבדו עד אברהם דסגי בביטול בעלמא וגם הני דמעגל ואילך לא נאסרו הוי רוב נגד הני אשרות דנעבדו בשעת העגל. וכמ"ש הר"ש מקינון דגם קרקע בקרקע שייך ביטול היכי דלא ידעינן האיסור. א"כ ה"א דהוי רובא להתיר ע"כ קאמר קרא ואשריהם תשרפון באש. (ועי' ברש"י בגיטין (דף מ"ד) שלא כ"כ)]:
ומה שהקשה בהא דע"ז. מאי פריך הגמ' מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. הא קיי"ל דעשה מעשה אסרה. א"כ ניחוש דלמא פסלו יגדעו לעכו"ם. לא ראה דברי הר"ן ברי"ף שהביא דברי הרמב"ן שהקשה כן. והוכיח מזה הרמב"ן דכל היכי דעשה העכו"ם בשל ישראל ע"י מעשה כהיכי דמהני ההוא מעשה שתהא נאסרת כאלו היתה של כותי ה"נ הוי כשלו לענין ביטול. וע"כ ליכא למימר דנאסרות האשירות ע"י מעשה דאכתי תקשי בביטול בעלמא סגי. והר"ן חולק עליו. דכיון דמכלים דאחז מוכח דאף להדיוט אסורין מדאמרינן שגנזום ולא אמרינן דלפרקינהו וליפקינהו לחולין כמ"ש רש"י ז"ל. ע"כ אית לן למימר דאבני מזבח ששיקצו אנשי יון משום הכי גנזום ולא הכריחו כותים שיבטלום משום דלא סגי להו בביטול דהשתא לית לן מאי דשנינן לעיל כיון דמעיקרא אשתמשו בהו לגבוה. לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו להדיוט דאם איתא דסבירא לי' הכי היכי מוכחין מכלים דאחז דעשה בו מעשה מיתסר אפי' להדיוט דלמא מהאי טעמא הוא אלא ודאי כדאמרן. וקושיתו מעיקרא ליתא דאפשר דרב יהודא ס"ל כמ"ד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' ע"י מעשה ע"ש:
ולכאורה דברי הר"ן תמוהים בזה דאכתי תקשי בהא דאבני מזבח ששיקצו אנשי עכו"ם נתברינהו (ע"י עכו"ם לבטלן ולשקלי לנפשי'). דהא כיון דאמרינן באו פריצים וחללוהו יצאו לחולין וקנאו העכו"ם והוי להו דידהו א"כ הוי ע"ז של עכו"ם דמהני ביטול. וא"כ אפי' דאמרינן דעכו"ם שעשה מעשה בשל ישראל דיכול לאסרו לא מהני ביטול מ"מ גבי אבני מזבח משום דבאו פריצים וחללוהו נעשה דידהו והוי ע"ז של עכו"ם דמהני ביטול א"כ הי' לתברינהו ולבטלו ע"י עכו"ם ולשקול לנפשי' וע"כ משום דלאו אורח ארעא לאשתמושי להדיוט. א"כ אינו מוכח מכלים דאחז דעשה מעשה נאסרים אפילו להדיוט דהטעם הוי משום דלאו אורח ארעא להשתמש להדיוט:
ולענ"ד נראה ליישב דבריו דרש"י כתב לעיל (דף נ"ב) בהא דבאו פריצים וחללוהו. כיון שנכנסו עכו"ם להיכל יצאו לחולין קנינהו בהפקירא והוי לי' דידהו. וכשנשתמשו לעכו"ם נאסרו. וכ"כ רש"י הכא (בדף נ"ד) דעשה מעשה אסרה מנא לן. אלא מאבני מזבח דלמא כרב פפא. דאמר קרא אשכח ודרש שיצאו לחולין וקנאם העכו"ם ויכול לאסרן. קשה במאי קנו העכו"ם. דהא המזבח הוי תלוש ולסוף חברו דהוי כקרקע א"כ בעי קנין המועיל בחזקה לקרקע. או שיעשו קנין שנהנה בו גופו. כדאיתא בב"ב (דף נ"ד) ובחו"מ (סי' קצ"ב וסי' רע"ה) בנכסי הגר והפקר. ומה ששימשו על המזבח שהקטירו עליו לעכו"ם כמ"ש רש"י ביומא (דף ט"ז) וברע"ב במדות (פ"א). לא הוי קנין כלל. ואע"ג דעכו"ם קונה בחזקת מלחמה כדאיתא בגיטין (דף ל"ח) מ"מ לרש"י והר"ן שם בעינן קנין. א"כ אף דבאו פריצים וחללוהו דנעשה חול מ"מ במאי קנו דהוי דידהו דיכולין לאסור המזבח. ועכצ"ל להאי שינויא דרב פפא (דף נ"ב) דמיירי שסתרו האבני מזבח והשתחוו להאבנים או דהקטירו על האבנים אחרי שסתרו המזבח וקנו בחזקת מלחמה. או דעשו קנין אחר המועיל בנכסי הגר והפקר. א"כ הוי דידהו והיו יכול לאסור. והא דגנזום ולא הכריחו הכותים לבטל משום דלאו אורח ארעא. אבל הכא בסוגיא (דף נ"ד) דסבר דעשה בו מעשה אוסר אפי' דבר שאינו שלו. ולא משום אורח ארעא כיון דמוכח מכלים דאחז. דהיכנו שגנזום והקדשם אחרים תחתיהן. והא א"א אוסר דבר שאינו שלו וע"כ משום דעשה מעשה יש לומר הא דאבני מזבח שגנזום ולא הכריחו לבטל ע"י כותים. משום אע"ג דבאו פריצים ונעשו חול יש לומר דמיירי דהעכו"ם לא עשו בו קנין המועיל בהאבני מזבח רק הקטירו עליו לעכו"ם דהוי מעשה לאסור אפי' בדבר שאינו שלו כמו בכלים דאחז. א"כ הוי כע"ז דישראל כמ"ש הר"ן דאינו מועיל ביטול היכי דעשה בו מעשה:
ומה שתמה על פרש"י בע"ז (דף נ"ד), אלא מכלים דכתיב ואת כל הכלים אשר הזניח אחז במלכותו הכננו והקדשנו ואמר מר שהכנו שגנזום והקדשנו שהקדשנו אחרים תחתיהן. והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא כיון דעביד בהו מעשה אתסרו להו. וכתב רש"י שחזקיהו וסייעתו. גזרו עליהם איסור עולם אף להדיוט דקתני גנזום ולא אמרינן ולפריקינהו וליפקו לחולין. דהא כלי שרת הוי קדושת הגוף ובמעילה (דף י"ט) אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבדו ובזבחים (דף פ"ח) סכין מטרפת הי' במקדש ונמנו עליו כהנים וגנזום ולמה לא פדאוה אלמא דאין פדיון לזה. הנה כבר הרגיש התו"ח בזה על פרש"י עי"ש ולענ"ד נראה דשאני התם כמ"ש רש"י במעילה ד"ה אין מועל אחר מועל. דע"כ הוי מועל אחר מועל בבהמה דחזי' להקרבה וכן אם שותה בכוס של זהב אפי' אפחת' ופגמו. כיון דקדושת הגוף הוא ולא קדושת דמים דלאו לפדי' קיימא עדיין קאי לשירות יש בו מועל אחר מועל עכ"ל א"כ דוקא היכי דחזי לשירות עדיין לא מהני בי' פדי' וכן סכין מטרפת כיון דחזי' לשירות הוי כקדושת הגוף לא מהני פדי' אבל הכא דנאסרו לגבוה לא חזי עוד לכלי שרת יש לו פדיון. ואע"ג במנחות (דף ק"א) אמרינן העצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון. דאין פדיון אלא בבהמה בע"מ. הא אמרינן שם טעמא. אי טהורין אינו נפדין הני אע"ג דנטמאו כטהורין דמי דעצים ולבונה לאו בני משוי אוכלא אלא חיבת הקודש מכשרא לי'. כלי שרת אית לי' טהרה במקוה. ואי בעלמא טהורין נפדין משום הני משום דלא שכיחי כמ"ש רש"י דלא משכחא גזברין מידי אחריני לצורך עבודה. והוא מדרבנן כמ"ש התוס' (דף ק') ד"ה וכלי שרת. א"כ זהו בטומאה דיש להן טהרה במקוה וחזי' עדיין לכלי שרת ע"כ אינו נפדין. אבל באיסור עכו"ם דנאסרו לעולם לגבוה ולית להו תקנתא אפי' מדרבנן יכול לפדות אותן. ולא דמי לעצים ולבונה דנטמאו ואין להם תקנה להקריבן לגבוה מ"מ אינו נפדין. משום דהוי כטהורין דלא משוי' אוכלא נינהו כו' לאו משום דלא שכיח. ועי' תוס' מעילה שם ד"ה מאי טעמא שכתבו אפי' לרבי נחמי' דאחר אין מועל אחר מועל בכלי שרת מודה דיש להם פדיון הוא תמוה לכאורה מהא דמנחות (דף ק"א) דקאמר בהדי' אפי' נטמאו אין להן פדיון. ואפשר לומר דהתוס' קאי אקרא דמדאורייתא יש פדיון אבל מדרבנן ס"ל דאין להם פדיון. ועי' תוס' מנחות ד"ה וכלי שרת]:
גם מה שהקשה על רש"י הא דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה הוי רק דרבנן. מהא דב"ק (דף ע"א) גנב וטבח בשבת גנב וטבח לעכו"ם משלם ד' וה' דברי ר"מ. וחכמים פוטרין וקאמר בשלמא למ"ד מעשה שבת דאורייתא אמטא להכי פטרי רבנן (דהוי שחיטה שאינה ראויה) אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן. אשארא אעבודת עכו"ם ושור הנסקל. ורבי מאיר אמאי מחייב שוחט לעכו"ם כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסורא הנאה ולאו דמרה קטבח. ולרש"י דהא אפי' עשה בו מעשה לא הוי אלא דרבנן ע"כ לא פטרינן מד' וה' עכ"ד. תמה אני עליו שלא ראה דברי התוס' (דף ע"ב). ד"ה דאי חולין שנב"ע דאורייתא מכי שחיט כו' משמע דאי הוי דרבנן חשיב דמדה שפיר ומתוך כך נראה לדקדק דתקרובת עכו"ם הוי דאורייתא מדקאמר לעיל ור"מ שוחט לעכו"ם אמאי מחייב כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרה קעבח. ואי דרבנן שפיר חשוב דמרה. מיהו יש לדחות דתקרובת עכו"ם אפי' לא איסורא אלא דרבנן חשיב שפיר לאו דידי' כיון דאסרו חכמים בכל הנאות אפי' קידש בו אין האשה מתקדשת כו' אבל חולין בעזרה אי הוי דרבנן וקידש בו האשה מקודשת חשיב שפיר טפי דמרה:
אך יש לדקדק לפמ"ש התוס' שם מיהו איסור אכילה ודאי הוי דאורייתא מדפטרו רבנן שוחט לעכו"ם משום שחיטה שא"ר. ואי איסור אכילה לא הוי אלא מדרבנן. לא הי' נחשב בכך שחיטה שא"ר כמו מעשה דשבת למ"ד דרבנן. וא"כ לרש"י דקאמר דעשה בו מעשה לא הוי רק מדרבנן. א"כ גם באכילה אינו אסור בעשה מעשה בדבר שאינו שלו. קשה אמאי פטרו רבנן בשוחט לעכו"ם. ואפשר לומר דרש"י ס"ל כמ"ש הר"ן בחולין (דף מ"א) הביאו הש"ך ביו"ד (סי' ד') אפי' למ"ד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' ע"י מעשה ושוחט בהמת חברו לעכו"ם לא אסרה בהנאה. מכל מקום באכילה אסורה דליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. דהכא לאו איהו אסר לה. אלא דלא שרי לה והוי כאלו לא נשחטה אלא שמתה מאלי'. (דהוי כמו ששחטה עכו"ם דהוי נבלה כמ"ש הב"ח ונקוה"כ) א"כ א"ש אע"ג דע"י מעשה לא נאסרה רק מדרבנן משום תקרובת עכו"ם. מ"מ באכילה אסורה מדאורייתא משום דלא אסרה איהו לה אלא דלא שרי לה ע"כ פטרו רבנן משום שא"ר. (והתוס' ב"ק מוכח דלא ס"ל כהר"ן בזה דהוכיחו מזה דתקע"כ באכילה הוי דאורייתא). ועוד בלא"ה לא קשה כלל מה שהקשה על רש"י מב"ק. לפמ"ש רש"י בחולין (דף מ') ובע"ז (דף נ"ד). דאמר רב הונא היתה בהמת חברו רבוצה לפני עכו"ם כיון ששחט בה סימן אחד אסרה לא מבעי' עומדת כשהגביה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו. אלא אע"ג דהיתה רבוצה ולא קנאה אסר לה המעשה. א"כ ס"ל לרש"י כיון דחייב באונסין הוי כשלו. (ועי' ב"ק (דף ק"ז ע"ב) וברש"י שם ובמ"א סי' תקפ"ו). א"כ הכא דמיירי בגנב וטבח לעכו"ם. דהוי כשלו להתחייב באונסין יכול לאסור מדאורייתא בשוחט לעכו"ם. א"כ פריך הגמ' שפיר ור"מ אמאי מחייב בשוחט לעכו"ם. כיון דשחט פורתא אסרה אידך לאו דמרה קטבח:
אמנם מדברי הרמב"ן והר"ן מוכח דחולקים על רש"י בזה, דע"י מעשה דאסרה הוי מן התורה ודהקשו בהא דפריך מכדי ירושה הוי להו מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו דלמא ע"י מעשה אסרום דהא אמרינן דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה והכא אנן בדאורייתא קיימינן דפריך אקרא דמאשריהם תשרפון באש ע"כ דס"ל אוסר אדם דשא"ש ע"י מעשה מן התורה. וכן מוכח מדברי התוס' דב"ק (דף ע"ב) דתקרובת עכו"ם אסור באכילה מדאורייתא מדפטרי רבנן בגנב ושחטו לעכו"ם. והתוס' לא ס"ל כהר"ן כמ"ש לעיל. וראיתי בעט"ז (ביו"ד סי' קמ"ה סעי' ז' ח') שכתב בפשיטות דהא דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה הוי רק איסור דרבנן וכ"כ גבי הא דאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה שיחין ומערות אסרה הוי רק מדרבנן עי"ש. ונפלאתי בזה מדוע לא הביא דעת הראשונים התוס' והרמב"ן והר"ן דע"י מעשה אסור מן התורה. וכן בחפר בה שיחין ומערות הוי ג"כ מן התורה. וכן מוכח מדברי הריטב"א בע"ז (דף נ"א). אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים. בכלים שנשתמשו בהן לעכו"ם הכתוב מדבר הא מקומות כתיב. אם אינו ענין למקומות דלא מתסרי דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. תנהו ענין לכלים. והקשה הריטב"א דלמא מקומות ממש. ומפני שעשו מעשה נאסר כדאמרינן אעפ"י שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה עשה בה מעשה אסרה ועי"ש. ואי חפר בה שיחין ומערות לא הוי רק דרבנן לא קשי' כלל דהכא בקרא קיימינן וע"כ דס"ל דהוי מן התורה:
עוד אפשר לומר דגם רש"י מודה היכי דעשה מעשה בשל חברו דשחט לעכו"ם נאסר מן התורה דדמי כמאן דקני לי' בשינוי והוי כשלו. כיון שעשה מעשה הניכר בשינוי שאינו חוזר. והוי דומיא דגזלן כמ"ש הריטב"א בשם הרמב"ן עי"ש. אלא הכא בכלים דאחז דהקדש נינהו. אע"ג דבמעשה נאסר לגבוה דדמי לנעבד דמאיס לגבוה מ"מ להדיוט לא נוכל לאסור מטעם דהוי כשלו דקני' לי' דאכתי דהקדש הוי דבמה ששימש הקטיר לע"ז לא תפקא לחולין בכלי שרת, ע"כ הוי רק גזרה דרבנן שגזרו חזקי' וסייעתו לאסור אפי' להדיוט ועי' בתוס' (דף נ"ב) ד"ה ברוך אתה לשמים: