אור ברסלב
ברית יעקב חלק א אורח חיים › סימן ה

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

אורח חיים · סימן ה

סימן ד

תשובה לרב גאון אחד מחכמי הזמן.

קונטרסו אשר האריך בענין אי חצי שיעור במצ"ע מלתא היא כמו חצי שיעור באיסורין הגיעני. הנני שולח למעכ"ת כעת תשובתי הערוכה אצלי בזה. גם אשים עיני על דברי מעכ"ת. ואבוא להשיב מה שיעלה במצודתי כיד ד' הטובה בעזה"י:

והנה מעכ"ת האריך להוכיח מלשון הרי"ף בברכות (דף מ"ו). דמפרש הא דתני חדא ברכת המזון שנים ושלשה ותניא אידך ברכת המזון שלשה וארבעה קאי אגברא. והכין פירושה ב' וג' שאכלו ואין אחד מהן יודע לברך ברכת המזון כולה. אלא אחד יודע ברכה ראשונה ואחד יודע ברכה שניה ושלישית ואינו יודע ברכה ראשונה או שאחד יודע ברכה ראשונה ואחד יודע ברכה שניה ואחד יודע ברכה שלישית חייבין בברכת המזון לפי שאפשר לכל אחד לברך ברכה אחת שהוא יודע. ונמצאת ברכת המזון עולה משנים מהן או משלשתן כו'. א"כ מוכח אע"ג דאחד אינו יודע לברך כל שלשה ברכות מכל מקום מחוייב לברך ברכה אחת. א"כ מוכח דחצי שיעור מלתא במצ"ע עכ"ד. נפלאתי עליו מאוד בזה. דשאני התם כיון שהשלשה ביחד יכולין לברך בהמ"ז כולה ע"כ מצטרפי בזימון ומחוייב לברך משום דשומע כעונה הוי כאלו כל אחד מברך בהמ"ז כולו. משא"כ אם אדם אחד אוכל לבדו ואינו יכול לברך כל השלשה ברכות דאינו יודע אלא ברכה אחת לא יברך כלל. א"כ מוכח איפכא דחצי שיעור דמצוה לאו כלום. ועוד לפמ"ש המג"א בסי' (קצ"ד ס"ק ג') דהרי"ף ס"ל דמנין ג' ברכות מעכבות זא"ז. מדכתב הרי"ף אי ליכא גברא דמצי למימר הטוב ומטיב לית לן בה. דכיון דהיא מדרבנן משמע דאם אינן יודעין משארי ברכות אינן יכולין לברך דמנין שלשה ברכות דבהמ"ז מעכבות זא"ז ע"ש. א"כ כיון דמעכבות זא"ז. ע"כ אם אחד אינו יודע רק ברכה אחת פטור מלברך אפי' ברכה אחת שיודע. רק היכי דשנים יודעין לברך בהמ"ז כולה חייבין. וא"כ ליכא ראי' מדברי הרי"ף לאוכוחי דחצי שיעור דמצוה לאו כלום דכבר כתבתי בתשו' דהיכי דמעכבות זא"ז איכא איסורא דבל תגרע ואינו רשאי לעשות מה שיוכל. ואפי' היכי דהוי אנוס. דאינו יכול להתחלק המצוה הני דמעכבות זא"ז. רק לא יעשה כלל המצוה:

וראיתי בס' אהע"ז שתמה על המ"א בזה. כי מוכת דהרי"ף ס"ל דשלשה ברכות אינן מעכבות זא"ז שהרי הביא ירושלמי (דברכות פ"ז ה"א) דאותב למ"ד ברכת הזימון עד נברך מדתניא ב' וג' שאכלו חייבין בברכת המזון (פי' אם ידעו כ"א לברך ברכה א'). ואם איתא ניתני ד' והיינו שא' יכול לברך ברכת זימון. וקשה הא בעי לאשמעינן בשלשה ברכות דאורייתא דאם אחד אין יכול לברך כלום והשנים כ"א יודע ברכה א' אין מברכין ברכת המזון כלל. דהברכות מעכבות זא"ז וע"כ משום הכי לא תני ד' דברכת הזימון ודאי אינו מעכבות את ג' ברכות כמ"ש (ר"ס קצ"ד). וזה הלשון הרי"ף שהביא במג"א אינו כן אלא ז"ל הרי"ף. ואם תאמר הא דתני ד' משום הטוב ומטיב לית לן למימר הכי דהא מדרבנן היא ולא מני לן התנא בהדיא דאורייתא ופי' תר"י דלא מני אלא אותן שמן התורה. ולדברי המג"א הוי לי' למימר כיון דמדרבנן היא ואין מעכבות משום הכי לא מצי למיתני. אלא ודאי דלא מני התנא כו' משמע דלא רצה למנות דרבנן עם דאורייתא. אבל לומר משום דאין מעכבות מ"ה לא תני. זה א"א לפרש דא"כ השתא דתני ד' משום ברכת הזימון הא ברכת זימון נמי אינו מעכבות על שאר הברכות. אלא דה"ק דלא רצה למנות דרבנן עם דאורייתא עכ"ל. ולענ"ד יש לומר דזהו גופא קאמר הרי"ף בפי' הירושלמי דהא דקאמר הירושלמי אשכח תנא תני ד' (והוא כמ"ד ברכת הזימון עד נברך). דאי תימא הא דתני ד' משום הטוב ומטיב שניא היא דהיא מדרבנן ולא מצי התנא למנות בהדי דאורייתא. הוא משום דא"כ קשה פשיטא דלא צריכי למיתני כיון דהטוב ומטיב דרבנן ואינה מעכבת על השלשה ברכות פשיטא דשלשה שיודעים לברך השלשה ברכות דחייבין בב"ה. אבל השתא דאמרינן דתני ד' משום נברך אע"ג דגם ברכת הזימון אינו מעכבות על ג' ברכות לא קשי' לן פשיטא דזהו גופי בעי לאשמעינן דברכת הזימון ארבעה ולא אמרינן דברכת הזימון עד הזן. א"כ מתחלק בהמ"ז רק לג' ולא לד'. אלא דברכת הזימון עד נברך. א"כ יכולין ארבעה אנשים שיודעים כ"א לברך ברכה אחת וחייבין בברכת המזון. (שוב ראיתי בס' מחה"ש שביאר כן דברי המ"א בזה ע"ש):

גם מה שכתב האעו"ז להוכיח דג' ברכות אינו מעכבות זא"ז מהא דקיי"ל בפועלים שמברכין רק שני ברכות וכתבו התוס' דבשב ואל תעשה יש כח לחכמים לעקור דברי תורה ואי מעכבות זא"ז לא מהני כלום בברכתן שני ברכות אלא ודאי דאינו מעכבות זא"ז עכ"ל. אפשר לומר בזה דחכמים לא רצו לעקור בהמ"ז מכל וכל מפוטלים דלא יברכו כלל לאחר אכילתם. וחייבו אותן חכמים יותר מכל ברכות דרבנן דהפועלים אינן מברכין כלל כיון דגוף ברכת המזון דאורייתא. הוי מה שמברכין שתים כמו ברכה דרבנן שחייבו אותן חכמים:

ומה שהביא ראיה מהא דמנחות (דף כ"ז) דחשיב מילי טובא דמעכבות זא"ז וכולן בעי שם קראי למילף מני' דמעכבות זא"ז. ואי לאו דרבינן קראי הוי הסברא דאין מעכבות זא"ז. והיכי דלית לי' רק ג' פרשות בתפילין מניחן להו אי לאו דכתיב והיו. א"כ בברכת המזון דלית לי' לימוד מקרא. מהיכי תיתי לומר דמעכבות זא"ז. יראה מעכ"ת בתשובתי אשר השגתי עליו בזה. דהא גם בציצית דד' ציצית מעכבות זא"ז לא מצינו בש"ס דרשא דקרא דרביי לזה. וכן בר"ה (דף ל"ד) דתקיעות וברכות של ר"ה מעכבות זא"ז אע"ג דלא מצינו לימוד מקראי ע"ז כלל. והוי רק מסברא. א"כ כיון דמנין ג' ברכות הוי דאורייתא שפיר יש לומר דהרי"ף ס"ל דמעכבות זא"ז כמ"ש המג"א:

ול"נ אפי' לדעת הרמב"ן במלחמות. דס"ל דג' ברכות דבהמ"ז אינן מעכבות זא"ז. ואם אחד יודע ברכה אחת מחוייב לברך אותה ברכה שיודע לא מצינן לאוכתי מזה דחצי שיעור במצוה מלתא היא. דיש לומר דלא דמי שיעור אכילה לשיעור מנין ג' ברכות דבהמ"ז. דגבי אכילה בעינן דוקא כזית. ופחות מכזית לא הוי אכילה כלל. א"כ אם א"א בכזית ליכא מצוה כלל, בחצי זית. אבל גבי בהמ"ז דכתיב וברכת את ד' אלקיך דמצוה לברך למקום אחר אכילתו. אע"ג דמנין ג' ברכות הוי דאורייתא אם מברך ברכה אחת או ב' ברכות מה שיודע מ"מ עשה מצוה דהודה למקום על טובו. רק שלא עשה המצוה כתקנה בג' ברכות. דאינו יכולין לומר דלא בירך כלל למקום. משא"כ גבי פחות מכזית דלא הוי אכילה כלל:

ובזה נדחה דברי מעכ"ת שכתב להוכיח מהא דפועלים דמברכין רק שתי ברכות אע"ג דמנין ג' ברכות הוי דאורייתא דאי נימא דחצי שיעור דמצוה לאו כלום. א"כ מאי הועילו חכמים דכללו בונה ירושלים בברכת הארץ דאכתי הוי חצי שיעור דמצוה וע"כ דגם במצוה י"ל חצי שיעור דמצוה הוי דאורייתא. משום דשאני שיעור ברכה דבהמ"ז לשיעור אכילה. כיון דפועלים מחוייבים לברך מדאורייתא כל בהמ"ז. רק מפני טרדת מלאכת דפועלים עקרו חכמים. מ"מ חייבו אותן חכמים בזה כיון דאכתי הוי מצוה לברך למקום על טובו. וגוף בהמ"ז הוי מן התורה ע"כ חייבו אותן בזה יותר מכל ברכות דרבנן שאין מברכין הפועלים כלל. דמ"מ עושין מצוה דמברכין שתים רק דאינן גומרין המצוה כתיקונה. ואין לומר כיון דמן התורה בעי דוקא ג' ברכות. א"כ הוי מברך ברכה שא"צ דיש בו ה (ח"א) איסור משום ל"ת כדאמרינן ברכות (ל"ג). דהא לדעת התוס' בר"ה (דף ל"ג) לא הוי רק דרבנן כיון דאמר בלשון ברכה ע"ש. א"כ כיון דאיכא מצוה לברך למקום על טובו לא הוי בו איסור דל"ת וכמו דתקינו רבנן אפי' הרבה ברכות. ולדעת הרמב"ם בפ"א מה' ברכות דס"ל דמברך ברכה שא"צ הוי איסור תורה וכמ"ש המג"א (בסי' רט"ו ס"ק ו') בשמו. ולהרי"ף דס"ל דג' ברכות דבהמ"ז דהוי דאורייתא מעכבות זא"ז ואם יודע ברכה אחת אינו מברך כלל. א"כ אם מברך הוי ברכה שא"צ דהוי איסור תורה. ועוד לפמ"ש כיון דמעכבות זא"ז איכא איסורא דבל תגרע ג"כ ליכא לאוכחי כלל דחצי שיעור במצוה מלתא היא די"ל דהרמב"ם ס"ל כהרמב"ן דג' ברכות דבהמ"ז אינן מעכבות זא"ז ושאני ברכה כמ"ש לעיל:

עוד כתב מעכ"ת להוכיח דח"ש במצוה מלתא היא מהא דמנחות (דף ל"ז) דאמרינן התם ארבעה ציצית מעכבין זא"ז רבי ישמעאל אומר ארבעתן ארבע מצות הן מאי בינייהו ר"י אומר סדין בציצית איכא בינייהו. רבא בר אהינא אמר טלית בת חמש איכא בינייהו. רבינא אמר דר"ה איכא בינייהו דאמר ר"ה היוצא בטלית שאינו מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת. ואמאי לא קאמר דאיכא בינייהו היכי דלית לי' אלא ב' או ג' ציצית. דלת"ק דאמר דארבעתן מצוה אחת היא. א"כ אם אין לו רק שני ציצית אינו מחוייב להטיל ציצית שיש לו בטלית. ולר' ישמעאל דאמר ארבעתן ארבעה מצות הן. א"כ אם אין לו רק שני וג' ציצית מחוייב להטיל הציצית שיש לו בהטלית דאטו אם לית לי' תרי מצות חדא מצוה נמי לא לעביד כדפריך הש"ס כה"ג במנחות שם (דף מ"ד) גבי תפילין ע"ש. וע"כ דגם חצי שיעור דמצוה מלתא היא. ואם אין לו כל הארבעה ציצית מחוייב לעשות ציצית שיש לו אפי' לת"ק רק ביש לו ארבעה ציצית אמרינן דהוי מצוה אחת. וכשהטיל שני ציצית לאו כלום ולר' ישמעאל מ"מ הוי כמו דעשה שני מצות רק חיסר שני מצות שלא הטיל. אבל היכי דלית לי' רק ב' או ג' ציצית אע"ג דהוי חצי שיעור דמצוה מחוייב להטיל בטלית אפי' לת"ק ע"כ לא אמרינן האי דאיכא בינייהו. דבאמת לכ"ע מחוייב להטיל הציצית שיש לו עכ"ד. ודבריו תמוהין מאוד. דהוי מלתא דפשיטא כיון דארבעה ציצית מעכבין זא"ז היכי דלית לי' ארבעה ציצית אלא ב' וג' ציצית פטור להטיל הציצית שיש לו. כמו דכתב הר"ן בר"ה ובאו"ח (סי' תקצ"ג) גבי תקיעות דר"ה דמעכבות זא"ז אם אינו יודע אלא מקצת הסימן לא יעשה אותו מקצת שיודע וכן גבי ברכות דר"ה אם אינו יודע כולם. לא יאמר מה שיודע. ולפמ"ש בתשו' איכא איסורא דבל תגרע. אע"ג דהוא אנוס דא"א לקיים המצוה אפ"ה עובר על בל תגרע. דלא יעשה המצוה כלל. וכן מוכח מדברי הט"א (במס' ר"ה) שהבאתי בתשו' דהקשה בסוכה (דף ל"ג). בלא מצא אתרוג לא יטול פריש ורימון דסד"א ליתי כי היכי דלא ישתכח תורת אתרוג קמ"ל זימנין דאתי לחורבא דאתי למסרך. דכיון דאיכא בל תגרע כדאמרינן בספרי מנין שאין פוחתין על ד' מינים שבלולב וד' שבציצית ת"ל לא תגרע. א"כ היכי ס"ד דליתי פריש ורימון א"כ ליכא אלא שלשה מינין עובר על בל תגרע וכי משום דלא תשתכח תורת אתרוג נשרי איסורא דאורייתא ע"ש. (ועי' בתשו' סי' ד' ישבתי קושיתו). והא דכתב הרא"ש והראב"ד הובא בש"ע או"ח (סי' תרנ"א סעי' י"ב) דאם אין לו הד' מינים דחסר לו אחד נוטלן לזכר בעלמא. היינו דיכוון בפירוש דהוא לזכר בעלמא או בסתם דקיי"ל מצות צריכות כוונה וכ"ש לעבור בעי כוונה כדאיתא בר"ה (דף כ"ח) ע"כ יכול ליטלן ג' מינים שיש לו. אבל לכוין לשם מצוה אסור דעובר אבל תגרע אע"ג דהוא אנוס. כיון דהתורה פטרו מליטלן. דד' מינים מעכבין זא"ז. לא יטול כלל ואם נוטל לשם מצוה איכא איסורא דבל תגרע. א"כ אם אין לו ד' ציצית. לא מבעי' לת"ק דאמר ארבעתן מצוה אחת. אסור להטיל ציצית שיש לו ב' וג' דאיכא איסורא דבל תגרע. אלא אפי' לר' ישמעאל דאמר ארבעתן ארבעה מצות מ"מ כיון דחייבו רחמנא להטיל ד' ציצית אם עושה ג' אסור משום בל תגרע כדאמרינן בספרי דהוי כחדא מצוה. ודמי לתפילין של יד דאינו מעכבת של ראש. ושל ראש אינו מעכבת של יד אפ"ה הוי חדא מצוה כמ"ש התוס' במנחות (דף ל"ו) ד"ה סח. דע"כ אם סח בין תפילין של יד לשל ראש חוזר ומברך ע"ש וכ"כ בתשו' ש"א (סי' מ"א) דגם לר' ישמעאל איכא איסורא דבל תגרע אם מטיל לג' כמו הניתן במתן ד' שנתן במתן אחד דעובר על בל תגרע אע"ג דכל הניתנין במתן ד' שניתן במתן א' כיפר ע"ש:

ולפ"ז לא קשי' כלל מה דהקשה מעכ"ת דלימא איכא בינייהו אם אין לו ד' ציצית רק ב' וג' ציצית דלת"ק פטור מלהטיל הציצית שיש לו ולרבי ישמעאל מחוייב להטיל הציצית שיש לו. דלפמ"ש לכ"ע איכא איסורא דבל תגרע אם יטיל ציצית פחות מד'. ע"כ אינו יכול להטיל כלל פחות מד'. והא דקאמר סדין בציצית איכא בינייהו לת"ק אם חיסר ציצית אחד הוי כלאים ולר' ישמעאל לא הוי כלאים. אע"ג דגם לרבי ישמעאל אסור ללובשו משום בל תגרע מ"מ איכא נ"מ אם לבשו לת"ק חייב מלקות משום כלאים כיון דחדא מצוה לא דחי כלאים ולרבי ישמעאל אינו חייב מלקות אם לבשו. ועוד לפמ"ש הר"ש מדריוש הביאו הב"י באו"ח (סי' י"ג) דאפי' בשבת דא"א לעשות בו ציצית. אפ"ה אסור ללבוש הטלית בלי ציצית ועובר בעשה. א"כ אפי' לרבי ישמעאל אסור ללבוש הטלית שיש בו ג' ציצית משום דמבטל מצ"ע מכנף הד'. ולדברי הר"י שהביא ב"י שם דבשבת שא"א לעשות ציצית ליכא איסור ללבוש הבגד דרק בעמוד ועשה קאי וכיון בשבת אינו יכול לעשות ציצית ליכא איסור ע"ש. מ"מ היכי דמטיל ג' ציצית אפי' לרבי ישמעאל אסור ללובשו משום איסור בל תגרע. דלא ילבש כלל הטלית. והא דמשמע בדברי התשו' בשם הר"י והרמ"א באו"ח (סי' י"ג סעי' ג') דאפי' בנפסק ציצית אחת מותר ללבוש בשבת. ולפמ"ש דוקא בלובש בשבת טלית שאין לו כלל ציצית אפשר לומר כיון דלא הוי רק בעמוד ועשה אם בשבת דא"א לעשות ליכא איסור ללבוש הטלית דליכא איסור דבל תגרע במבטל מצ"ע אבל אם יש ג' ציצית דאיכא איסור דאורייתא דבל תגרע א"כ אפי' בשבת אסור ללבוש. דאפי' היכי דהוי אנוס דמוטב שלא יעשה כלל המצוה. יש לומר דכוונת הר"י והרמ"א דיכול ללבוש הבגד ולא יכוין לשם מצוה דמצות צריכות כוונה א"כ אינו עובר בבל תגרע כמ"ש בהא דסי' תרנ"א גבי לולב דנוטל לזכר בעלמא:

[ולפמ"ש יש ליישב הסוגיא דערכין (דף ג'). הכל חייבין בתפילין. כהנים ולוים וישראלים. פשיטא כהנים איצטריך לי' סד"א הואיל וכתיב וקשרתם לאות על ידיך. והיו לטוטפות בין עיניך. כל דאיתא במצוה דיד איתא נמי במצוה דראש. והני כהנים הואיל וליתא במצוה דיד דנתיב ולבש על בשרו. שלא יהי' דבר חוצץ בינו ובין בשרו. במצוה דראש נמי לא לחייבו קמ"ל דלא מעכבי אהדדי כדתנן חפילין של יד אינו מעכבת של ראש. ובש"א (סי' ל"ז) תמה בזה דסותר הסוגיא דזבחים (דף י"ט). אמר רבי אמי לימוד ערוך בידינו. תפילין חוצצין מיתבי כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן פטורים מן התפלה ומן התפילין מאי לאו אם הניחו אין חוצצין לא אם הניחו חוצצין כו'. והתניא אם הניחו אין חוצצין לא קשי' הא דיד הא דראש. וע"כ הא דתני כהנים פטורין מן התפילין מיירי דראש משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה אע"ג דלא חייצי. והכא בערכין קאמר דכהנים חייבין בתפילין של ראש. והש"א תי' בזה דהכא בערכין עיקר רבותא דתנא לאשמעינן אע"ג דא"א להניח של יד חייבין הכהנים בתפילין של ראש. ולא פטירי משום עוסק במצוה. דמשכחת היכי דמקריבין חטאת העוף הבאה על הספק דקרב ואינו נאכל שמא הוי מליקת נבילה דאינו חייב בזה א"כ היכי שמקריב חטאת העוף חייב בתפילין של ראש. כיון דאפי' בקרבן גמור אם מניח אינו חוצץ. אלא דפטור משום דעוסק במצוה וכיון דבחטאת העוף באה על הספק ואזלינן לחומרא דאינו נאכל משום ספק. א"כ שמא אין כאן מצוה דאינו חייב ולא הוי עוסק במצוה ע"כ חייב בתפילין של ראש עי"ש. והוא חמוה כיון דמן התורה מחוייב להביא קרבן דחטאת העוף על הספק כדיליף בנזיר (דף כ"ט). מקרא והזב את זובו לזכר ולנקבה. א"כ הוי עוסק במצוה כיון דמחוייב להביא קרבן זה א"כ פטור נמי מתפילין דראש:

ולכאורה הי' אפשר לומר בזה לפי מה דאיתא ביומא (דף כ"ד). במה מפיסין רב ששת אמר בבגדי קודש. דאי אמרת בבגדי חול אגב חביבותי' מקרי ועביד. וכ"כ הרמב"ם (פ"ד מה' תמידין ה"א) א"כ בשעת פייס דלא הוי אכתי עוסק במצוה. ואפ"ה תפילין של יד לא מצי להניח. משום דלמא אגב חביבותי' מקרי ועביד ויהי' העבודה פסולה משום חציצה דתפילין של יד. אבל תפילין של ראש חייב להניח בעת הפייס. משום דתפילין ש"ר אינו חייצי כדאמרינן בזבחים שם. אך לפ"ז תקשי על רב נחמן דאמר שם ביומא דמפיסין בבגדי חול משום בעלי זרוע דחמסי ועבדי היכי משכחת האי ברייתא דערכין דחניא הכל חייבין בתפילין כהנים ולוים וישראל דקאי על תפילין של ראש ובשעת עבודה הוי עוסק במצוה דפטור מן התפילין כדאמרינן בזבחים. ולפמ"ש א"ש דכיון דהיכי דמעכבות וא"ז איכא איסורא דבל תגרע אם אינו עושה המצוה בשלמות כחיוב התורה. א"כ יש לומר דהכי קאמר בערכין דסד"א הני כהנים הואיל וליתא במצוה דיד. במצוה דראש נמי לא לחייבו. דס"ד דתפילין של יד מעכבת של ראש. ואיכא איסורא על כהנים להניח תפילין של ראש אע"ג דלא חייצי:

דאע"ג דבלא"ה פטורים משום עוסק במצוה מ"מ אם הניחו דאינו חוצץ רשאים להניח תפילין של ראש. אבל כיון דמעכבות זא"ז אסורין להניח תש"ר משום בל תגרע קמ"ל דהכל חייבין בתפילין כהנים כו' משום דתפילין של יד אינן מעכבות של ראש. א"כ איכא חיוב תפילין של ראש בכהנים. ע"כ ליכא איסורא עלייהו דבל תגרע רק המה פטורים משום דעוסק במצוה אבל אם רוצים להניחן רשאין כיון דאינן מעכבות זא"ז]:

ומש"כ מעכ"ת להוכיח דח"ש דמצוה מלתא מסוגיא דב"מ (דף למ"ד). אבעי' להו דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר מהו. מי אמרינן השבה מעליא בעינן. וכיון דאין דרכו להחזיר בעיר לא לחייב. או דלמא בשדה מיהא לחייב. וכיון דאחייב לי' בשדה אחייב לי' בעיר והאבעי' הוי כיון דאין דרכו להחזיר בעיר אפי' בשדה לא לחייב. והרי"ף והרא"ש פסקו בשדה חייב להחזיר ובעיר לא יחזור. ואי נימא דחצי שיעור דמצוה לאו מלתא היא א"כ פשיטא דאינו חייב להחזיר בשדה כיון דאינו עושה המצוה בשלימות להחזירו בעיר. ומאי ס"ד דאבעי' היא רק כיון דלא יחזיר בעיר לא יתחייב להחזיר בשדה. תיפוק לי' בלא"ה אינו מחוייב לעשות חצי מצוה. גם היכי ס"ד לומר כיון בשדה מיהא חייב אתחייב נמי בעיר. כיון דבשדה הוי חצי מצוה אינו חייב כלל וע"כ דחצי שיעור דמצוה מלתא היא עכ"ד. דמיונו אינו עולה יפה. דשאני הכא דהוי מצוה להציל ממון חברו מהפסד. א"כ כל שמקרב יותר להצלה עביד ג"כ מצוה א"כ אע"ג דבעיר פטור משום דהוי זקן ואינו לפי כבודו. מ"מ בשדה דלא הוי כנגד כבודו דדרכו להחזיר חייב להחזיר דמצוה קא עביד דמקרב יותר להצלה. דבשדה הוי יותר נאבד מבעיר. א"כ לא שייכי בזה שיעור כלל דהא אם הי' משיג הבעלים בשדה ומסרו לידו הוי עביד כל המצוה וטעמא דאבעי' או דלמא כיון דבשדה חייב איתחיב לי' בעיר הוי טעמא משום דדמי להכישה דמתחייב בה ע"כ מחוייב להחזיר אף בעיר. ולדעת הרא"ש אליבא גירסת הרי"ף הוי האבעי' אי שדה דומה להכישה. ע"כ לא יתחיל כלל כיון דאינו מחוייב בעיר. או דלמא שדה אינו דומה להכישה משום דמוליכה למקום המשתמרת יותר מבשדה עי"ש. ולרש"י ולהנ"י הוי האבעי' אם גריר שדה בתר עיר אם יתחיל בשדה יהי' מחוייב אף בעיר ע"כ לא יתחיל אף בשדה. או כיון בשדה מחוייב מחוייב ג"כ בעיר. וא"כ אינו ענין כלל לח"ש דמצוה:

גם מש"כ מעכ"ת ראי' מהא דחולין (דף קל"ב). אמר רב הונא שותף בראש פטור מן הלחי שותף ביד פטור מן הזרוע. שותף בבני מעיים פטור מן הקיבה וחייא בר רב אמר אפי' בשותף באחת מהן פטור מכולן. א"כ לרב הונא דקיי"ל כוותי' דשותפות כהן ונכרי בראש פטור רק מן הלחי וחייב בזרוע וקיבה אע"ג דהוי חצי שיעור דמצוה וע"כ דחצי שיעור דמצוה מלתא הוא אע"ג דליכא לקיומי כל שיעור דמצוה מ"מ מחוייב לקיים חצי שיעור דמצוה מה שיוכל עכ"ד. גם בזה דמיונו אינו עולה יפה. דשאני מתנות כהונה דהוי ממונא דכהנים בעלמא. דודאי אם נאבד קצת מן המתנות. חייב ליתן מותר המתנות לכהן. ולא שייכי בזה לומר דהוי רק חצי שיעור דמצוה דלאו כלום. דרחמנא זכינהו במתנות כהנים. והוי ממונא דכהנים. אע"ג דהוי ממון שאין לו תובעין דע"כ אם אכלן והפסידן פטור מדיני אדם כדאיתא בחולין (דף ק"ל). מ"מ מאי דאיכא גבי' מחוייב ליתן לכהן. ודמי לממון של עניים דנגנבו או פשע פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעים ומה דאיכא גבי' מחוייב ליתן להעניים כדאיתא בחו"מ (סי' ש"א). וה"נ מיד שנשחטה הבהמה נתחייב במתנות והוי כמאן דבא ליד כהן ונאבד מהכהן. אע"ג דלא אמרינן דהוי כמאן דבא לידו רק במכירי כהונה היינו דיכול לזכות המתנות לאחרים בעינן מכירי כהונה. אבל היכי ששחט ישראל בהמתו ואע"ג דלא הוי לי' מכירי כהונה מ"מ ממונא דכהן הוא והיכי שנאבד קצת מן המתנות מחוייב ליתן המותר דהוי ממונא דידהו אע"ג דהוי ממון שאין לו תובעים. וכן בהמה שחסרה ידה ימינה דחסר יד דכשר אע"ג דליכא זרוע ימנית מחוייב ליתן לכהן הלחיים והקיבה וה"נ אם שותף כהן בראש הוי כנאבד מתנות הראש דמחוייב ליתן המותר דהוי ממונא דכהן. אבל גבי מצות אכילה שפיר י"ל דחצי שיעור דמצוה לאו כלים היא. והא דפליגי רב הונא וחייא בר רב גבי שותף בראש אי חייב ליתן המותר מתנות דחייא בר רב ס"ל דשותפות כהן בראש מתערב בכל הבהמה ע"כ פטור מכולן ורב הונא ס"ל דחלק כהן לא מתערב בכולו רק בראש ע"כ חייב ליתן המותר מתנות. ומש"כ מעכ"ת בעצמו לדחות דבריו. דיש לחלק דהתם בתחילה נעשה שותף רק בראש א"כ לא הוי מתחילה רק קצת מתנות. ע"כ חייב במותר מתנות משא"כ גבי מצות אכילה דהוא חייב בכזית ואין לו השתא רק חצי זית חצי שיעור מלתא היא. אין אני רואה טעם בחילוק זה דא"כ גבי כזית מצה נמי נימא הכי דאם הי' לו כזית לאכול ונאבד ממנו חצי זית חייב לאכול המותר. והיכי דהוא חולה שאינו יכול לאכול מתחילה רק חצי זית אינו חייב בח"ש. ומאי נ"מ סוף סוף דחצי כזית חזי לאצטרופי והוי חצי שיעור דמצוה. ואף דיש לחלק גם בזה. דמ"מ הכא רמי חיובא עלי' לאכול כזית מצה. אלא דאין לו או משום אונסו דחולי שאינו יכול לאכול אבל הכא לא רמי חיובו עלי' מתחילה רק בלחיים וקיבה ולענ"ד שפיר נדחה ראיתו כמ"ש:

עוד הביא מעכ"ת ראי' מהא דפסחים (דף פ"ד) דת"ר ועצם לא תשברו בו. בו בכשר ולא בפסול. רבי אומר בבית אחד יאכל ועצם לא תשברו בו כל הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם. ושאין ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם מאי בינייהו כו' רב אשי אמר אבר שאין עליו כזית איכא בינייהו. למ"ד כשר הא כשר הוא. למ"ד ראוי לאכילה בעינן שיעור אכילה וליכא. א"כ משמע לת"ק אע"ג בעצם שאין בו בשר כלל שרי לשבור העצם. מ"מ יש בו חצי זית בשר אסור לשבור העצם. וע"כ משום דחצי שיעור דמצוה נמי מלתא הוא ע"כ אסור לשבור העצם אע"ג דהוי עליו בשר פחות מכזית. ולענ"ד זה אינו. דרב אשי לרבותא קאמר דלרבי באבר שאין עליו כזית בשר שרי לשבור העצם. אבל לת"ק אפי' באבר שאין בו בשר כלל אסור משום שבירת עצם. כיון דפסח כשר הוא. דהא אמרינן שם (דף פ"ה) ובזבחים (דף צ"ו). תניא ועצם לא תשברו בו. אחד עצם שיש בו מוח. ואחד עצם שאין בו מוח. ומה אני מקיים ואכלו הבשר בלילה הזה בבשר שע"ג העצם או אינו אלא בבשר שבתוך העצם. ומה אני מקיים ועצם לא תשברו בו בעצם שאין בו מוח אבל בעצם שיש בו מוח שובר ואוכל ואל תתמה שהרי יבוא עשה וידחה ל"ת כשהוא אומר ועצם לא תשברו בו בפסח שני שאין ת"ל שהרי כבר נאמר ככל חוקת הפסח יעשו אותו הוי אומר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח. א"כ חזינן דאפי' אם ליכא בשר ומוח בעצם איכא איסורא דשבירת העצם וכ"ש היכי דאיכא מוח ובשר פחות מכזית דאסור לשבור העצם והאי תנא ע"כ ס"ל כת"ק דרבי דבו בכשר ולא בפסול. ועוד יראה מעכ"ת בתשו' אשר שלחתי לו. בענין אכילת קדשים ופסח. דרק כזית אחד הוי מן המצוה ומותר הקדשים המצוה לאכול רק כדי שלא יהי' נותר. ויכולין לאכול המותר אפי' יותר מכדי א"פ א"כ חצי זית נמי הוי מהמצוה דואכלו הבשר כדי שלא יהי' נותר א"כ ליכא ראי' כלל מסוגיא זו:

גם מש"כ מעכ"ת לדמות הא מלתא דח"ש דמצוה להא דגיטין (דף ס'). אמר רבי יוחנן משום רבי בנאה. תורה מגילה מגילה נתנה כו' ור"ש בן לקיש אמר תורה חתומה נתנה כו' ובעי התם אביי מרבה מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה. תבעי למ"ד תורה מגילה מגילה נתנה כו'. כותבין או דלמא כיון דאידבק אידבק כו'. כתנאי אין כותבין מגילה להתלמד בה ואם דעתו להשלים מותר כו'. א"כ חזינן למ"ד מגילה מגילה נתנה דכותבין אע"ג דמצות כתיבת ס"ת היא לכתוב ס"ת כולה אפ"ה כותבין מגילה מגילה דחצי שיעור דמצוה נמי מצוה רק למ"ד תורה חתומה נתנה אין כותבין מגילה דהוי כהני דמעכבות זא"ז. נפלאתי עליו בזה כי דבריו תמוהין מאד. דהש"ס איירי רק לענין איסורא לכתוב מגילה לחודי לתינוק. משום כיון דאדבק אידבק או תורה חתימה נתנה ע"כ אסור לכתוב חצי ס"ת. אבל לענין מצות כתיבת ס"ת לא שייכי כלל הא דחצי שיעור דהא ס"ת שחסרה אות אחת פסולה וליכא מצוה כלל ע"כ ל"ל אם אינו יכול לכתוב ס"ת שלימה מחוייב לכתוב חצי ס"ת כיון דס"ת שחסר ליכא מצוה כלל. והא דהביא מעכ"ת מהא דהגיה אות אחת מעלה עליו הכתוב כאילו כתבו. היינו דקיים מצות כתיבת ס"ת כמ"ש הב"י ביו"ד (סי' ר"ע). אע"ג דהוי כתיבת מקצת מאות אחת נעשה מצות כתיבת ס"ת. תמוה מאוד. דאדרבה מזה מוכח דח"ש דמצוה לאו כלום. דהא דכותב אות אחת דהוי גמר מצוה לא עשה רק חצי שיעור בתרא וחצי שיעור לא קיים ומצוה איכא בכתיבת ס"ת כולה דיעשה כל שיעור דמצוה. ואמאי אמרינן דהגיה אות אחת הוי כאילו כתבו. וע"כ משום דס"ת דחסר אות אחת פסולה ואסור לקיימה הוי כמאן דליתא ומה שתקנה הוי כאלו כתבה כולה ע"כ באות אחת קיים המצוה. אבל בכתיבת חצי ס"ת לא שייך בזה חצי שיעור כיון דפסולה. גם לפמ"ש האחרונים דהאידנא ליכא מצוה בכתיבת ס"ת משום דלא בקיאין בחסרות ויתירות כדאיתא בקידושין (דף למ"ד). וכה"ג כתב הרמ"א באו"ח (סי' קמ"ג). ע"כ דליכא מצוה בכתיבת חצי ס"ת דאל"כ גם האידנא יהי' מצוה זו. אך אפשר לומר בזה ולדחוק כיון דכולנו אינו בקיאין בחסרות ויתרות. לא חזי לאצטרופי דלעולם לא ימצא מצות כתיבת ס"ת דלמא חסר אות אחת. ע"כ ליכא מצות כתיבת ס"ת האידנא:

ומש"כ גם מעכ"ת להביא ראי' דח"ש דמצוה מלתא היא. מהא דמנחות (דף כ"ז) שני שעירים דיו"כ ושני כבשי עצרת ושני מינים שבנזיר והני מילי טובי דמעכבין זא"ז ובכולהי איכא קראי לזה. וע"כ דחצי שיעור דמצוה מלתא היא אע"ג דאינו יכול לקיים כל השיעור דחייבה תורה מחוייב לקיים מה שיוכל. מדבעי בהני קרא לעכובא דמעכבין דאל"כ למה לו קראי בהכי דמהיכי תיתי דנימא דיעשה חצי שיעור דמצוה. יראה מעכ"ת בתשו' אשר כתבתי לדחות זה. ועוד אפשר לומר דאינו ראי' מזה כלל. דהא דאצטריך הני קראי דמעכבות זא"ז דאי לאו קראי סד"א דכל חדא וחדא הוי מצוה באנפי נפשה כגון ארבעה מינים שבלולב וכיוצא בהן. ודמי לתפילין שנחשב לתרתי דתפילין של יד אינו מעכבת לשל ראש. ושל ראש אינו מעכבת של יד. אע"ג דהוי חדא מצוה כמ"ש התוס' במנחות (דף ל"ז). ואפ"ה אמרינן במנחות (דף מ"ד) אטו מאן דלית לי' תרתי חדא מצוה לא לעביד. ע"כ בעי קרא דמעכבות זא"ז ואינו מחוייב לעשות פלגא מצוה:

גם מה שהעלה מעכ"ת לפי דבריו דחצי שיעור דמצוה מלתא ואם אינו יכול לקיים כל המצוה בשיעורו מ"מ מחוייב לקיים בחצי שיעור שיש לו. א"כ בפדיון הבן אם אין לו החמשה סלעים מחוייב ליתן לכהן כמה שיש לו. וראי' מערכין (דף ז') דאם אמר בן עשרים ערכי עלי דנותן חמשים סלעים ואם אין לו חמשים סלעים מחוייב ליתן מה שיש לו. ולא אמרינן כיון דלא מצי לקיים המצוה כשיעור התורה לא לעביד כלל. ומחוייב אף בחצי שיעור דמצוה. ה"נ גבי פדיון הבן מחוייב ליתן לכהן אף פחות מחמשה סלעים כפי שיש לו. מטעם דחצי שיעור במצוה מלתא היא עכ"ד. ולענ"ד אינו כן. וראיתו מערכין תמוה. דהתם כתיב אשר תשיג יד הנודר דנידון בהשיג יד ואם הוא עני ואין לו הערך שנדר אם נותן כעת מה שיש לו נפטר מערכו. אפי' העשיר אח"כ. כדאיתא בערכין שם נתן סלע והעשיר אינו נותן כלום. משא"כ בפדיון הבן. ועוד דהתם גבי ערכין מחוייב ליתן לאלתר משום בל תאחר. ואם לא יקיים יש עליו איסור נדר דהוי איסור ל"ת כדאמרינן בר"ה (דף ה') לד' אלקיך אלו הערכין כו'. ע"כ מחוייב ליתן מה שיש לו מיד משא"כ בפדיון הבן. כיון שיכול לדחותו אינו מחוייב ליתן השתא לכהן כיון שאין לו כל החמשה סלעים ליתן בזמנו. ועי' במג"א (סי' תקס"ח ס"ק יו"ד) שכתב כעין זה בדברי התוס' דמוע"ק (דף ח') ע"ש. ועוד דבבכורות (דף מ"ח) אמרינן דחמש ולא חצי חמש. א"כ אינו יכול ליתן פחות מחמש. ואפי' למאי דס"ד מעיקרא דפליגי בזה רבי מאיר ורבי יהודא. ורבי יהודא ס"ל דחמש אפי' חצי חמש. שאני התם משום דכבר נתחייבו נכסי' ליתן קודם שחלקו החמשה סלעים. ע"כ אפי' השתא דחלקו ואחין שחלקו מחצה יורשים ומחצה לקוחות. ומלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות דלא הוי רק חמש סלעים כדאמרינן התם. מ"מ ממונא דכהן הוי דמחוייב ליתן המחצה שנשאר דגובה מחצה. אבל הוא אכתי לא נפדה דלא קיים המצוה. וע"כ אינו מוטל עליו ליתן פחות מחמש כלל אם אין לו החמשה סלעים כמ"ש התוס' שם דמצות חמש סלעים רמי רחמנא עלי' ולא מקיימא בפחות אע"ג דיכול ליתן לעשרה כהנים בזא"ז:

ואין להביא ראי' דח"ש במצוה מלתא היא ואע"ג דאינו יכול לקיים כל המצוה בשיעורו מחוייב לקיים החצי שיעור שיש לו ויכול לעשות. מהא דמכות (דף יו"ד) אוהב כסף זה משה רבינו שהי' יודע שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שנבחרו שלש שבארץ כנען ואמר מצוה שבא לידי אקיימנה. דיש לומר כמ"ש בתשו' גבי מילה דכיון דאח"כ יעשה פריעה והי' נחשב מה דמל עור החתוך למפרע מצוה. אע"ג דמל ולא פרע כאלו לא מל. ע"כ מלו אנשי מדבר אע"ג דלא הי' פורעין משום חולשא דאורחא ע"ש. א"כ כאשר יבחרו השלש שבארץ כנען יהי' נחשב המצוה למפרע השלש שבעבר הירדן שנבחרו. אמר משה רבינו מצוה שבא לידי אקיימנה משא"כ אם לא יבא לידי חיוב כלל שלא יהי' כזית שלם. או בחולה שאינו יכול לאכול כזית גם בחצי שיעור אינו חייב:

ומש"כ מעכ"ת לתמוה בקונ' בהא דשבת (דף קל"ג) ת"ר מהלקטין את המילה. ואם לא הלקיט ענוש כרת. מני אמר כהנא אומן. מתקיף לה רב פפא אומן לימא להו אנא עבדא פלגא דמצוה. אתון עבדיתו פלגא דמצוה אלא אמר ר"פ גדול. גדול בהדיא כתיב וערל זכר כו' אלא אמר רב אשי לעולם אומן וכגון דאתא בין השמשות דשבת. ואמרו לי' לא מספקא ואמר להו מספקינא ועבד ולא אסתפק. ואשתכח דעבד חבורה בשבת וענוש כרת. דקשה טובא אמאי חייב אומן דהא אמרינן בשבת (דף ק"ו) למ"ד מקלקל בחבורה פטור הא דאיצטרך קרא למשרי מילה משום דהוי מתקן מה לי מתקן כלי מה לי מתקן גברא. והא דקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב כתבו התוס' (ד"ה חוץ מחובל) אע"ג דהוי מקלקל השתא ולא בא התיקון באותו שעה מ"מ כיון דא"א להתיקון לבוא אלא ע"י הקלקול חייב וא"כ הכא דלא עשה המצוה ואפשר שלא להניח ציצין המעכבין א"כ הוי רק קלקול בלי תיקון אמאי אומן חייב. ולענ"ד נראה דוקא בקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב דבשעת הקריעה ומחיקה לא הוי תיקון כלל. ואי הוי יכול לעשות התפירה והכתיבה בלי קריעה ומחיקה הוי ניחא לי' טפי בזה ע"כ צריך לבוא לתי' התוס' משום דא"א זה בלא זה ע"כ לא מקרי מקלקל אבל הכא כיון דבעינן לחתוך כל העור החופה אעפ"י שלא גמר ללקט כל הציצין מקרי תיקון שעשה קצת מן המצוה דהוא מתקן במלאכתו. דאח"כ לא בעי לעשות רק קצת תיקון לחתוך יתר הציצין ואם לא הוי מל השתא כלל הוי צריך אח"כ למול כולו:

ובזה נראה לי בהא דאמרינן בשבת (דף ק"ה) הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו חייב ואעפ"י שמחלל את השבת יצא ידי קריעה כגון במת דידי' שחייב לקרוע עליו הלכך קריעה דידי' לאו קלקול אלא תיקון כמ"ש רש"י וכ"כ הרמב"ם (פ"י מה' שבת). אפי' קרע על מתו קריעה בפחות מטפח דלא יצא ידי קריעה כדאיתא במוע"ק (דף כ"ב). אפ"ה חייב מפני שחילל השבת דקריעה גופא הוי תיקון דתיקן השתא בקריעה כ"ש דעשה. דאח"כ לא בעי לקרוע יותר רק לגמור הקריעה עד טפח. וכן משמע דקורע על מתו דומיא דעל חמתו. ובחמתו אפי' קרע כל שהוא משום דמתקן ליצרו. (שוב מצאתי בתשו' שאגת אריה (סי' נ"ב) דהקשה קושית מעכ"ת ותי' כמ"ש והנאני) ומה שכתב מעכ"ת בהא דאומן חייב דוקא לענין כרת מתני' דלענין חטאת פטור משום דהוי טעה בדבר מצוה. אשתמיט לי' דברי הרמב"ם (ה' שגגות פ"ג ה' ו') דכתב להדיא אומן שבא לפנות היום ביום השבת ואמרו לו לא נשאר פנאי ביום כדי שתמול כו' ואמר רגיל אני ובמהרה אמול אם לא השלים אלא עד יציאת שבת ה"ז חייב חטאת שהרי התרו בו. ועי' שם בכ"מ. וקושיתו אינו כלום דבעינן תרתי דעביד ברשות ועביד מצוה ע"ש:

גם מש"כ מעכ"ת בקונ' דאין סברא לאסור גזל פחות מש"פ מטעם חצי שיעור דא"כ גבי בן נח דנהרג אפי' פחות מש"פ למה אסור בזה. אשתמיט לי' ג"כ דברי הרמב"ם בה' מלכים (פ"ט ה' ו') ב"נ חייב על בשר מן החי ואבמ"ה בכל שהוא דלא ניתן שיעורין לב"נ. א"כ א"ש דברי הה"מ והסמ"ע דפחות מש"פ אסור משום חצי שיעור כמו באיסורין. רק לב"נ לא נתנו שיעורין:

עוד ראיתי בקונ' דמקשה בהא דיבמות (דף ה'). דתניא ראשו מה ת"ל לפי שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם שומע אני אפי' מצורע כן ת"ל ראשו. ומהכא יליף דאתי עשה ודחי ל"ת. והא לדעת הרמב"ם אינו חייב בהקפת הראש אלא בתער. א"כ קשה הא אפשר לקיים שניהם אמאי דחי עשה דמצורע ל"ת דהקפה דיקיף פאת הראש שלא בתער ושאר הראש יגלח בתער דמצורע ונזיר בעינן תער דוקא. וע"כ משום דהשתא יקיים רק חצי שיעור דמצוה מה שיגלח בתער וחצי שיעור דמצוה לאו כלום והאריך בזה:

הנה התוס' בשבועות (דף ג') ד"ה ועל הזקן. כתבו כה"ג וז"ל וגם אין להביא ראי' מדאמר ביבמות (דף ה') דאתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה מדכתיב ראשו. משמע דכ"ע מודה דאסור ע"י אשה ועכו"ם דאי שרי לרב אדא אמאי דחי הא אפשר לקיים שניהם עכ"ל. ודברי התוס' תמוהים לכאורה. כמו שתמה בשעה"מ (ה' עכו"ם פי"ב) הא גילוח מצורע אינו אלא בכהן דוקא. כדאיתא בתו"כ וכ"כ הרמב"ם (פי"א מה' טומאת צרעת ה' ג') דאינו מגלחו אלא כהן. א"כ א"א ע"י אשה ועכו"ם. ונראה בזה דאמרינן בנזיר (דף מ') שלשה תגלחתן מצוה נזיר ומצורע ולוים וכולן שגלחו שלא בתער או ששיירו ב' שערות לא עשה ולא כלום ועי' ב"ק (דף ק"ה). א"כ כיון ששייר שתי שערות לא עשה מצות גילוח כלל. ה"נ אם סך בסם נשא והעביר השער כדאמרינן בנזיר שם. ושייר שתי שערות וגילח השתי שערות מקיים בזה מצות גילוח. א"כ קושית התוס' דאי שרי לרב אדא ע"י אשה ועכו"ם א"כ יכול לגלח כל השערות ע"י אשה ועכו"ם ומניח שתי שערות לגילוח הכהן. א"כ אפשר לקיים שניהם. וע"כ דגם לרב אדא אסור ע"י אשה ועכו"ם. א"כ מוכח דלא כמ"ש מעכ"ת משום דהוי חצי שיעור דמצוה. דמקיים בשתי שערות מצות גילוח:

אך א"כ תקשי על התוס' דהא אכתי אפשר לקיים שניהם דיסוך סם נשא על כל הראש וישייר רק שתי שערות לגילוח. או כמ"ש מעכ"ת דיקיף שלא בתער לדעת הרמב"ם והשאר יגלח בתער. (ואין לומר דהכא גלי קרא וגלח כל שערו אפי' היכי דאפשר לקיים שניהם מדכתיב וגלח כל שערו אע"ג לעולם משכחת דאפשר לקיים שניהם. דא"כ היכי בעי למילף מהכא דעשה דחי ל"ת נימא בכ"ד אפי' היכי דאפשר לקיים שניהם דחי עשה ל"ת). וע"כ צריך לומר כמ"ש התוס' בשבועות שם לדחות הא. די"ל דאיצטרך קרא היכי דליכא שם אשה ועכו"ם ע"ש. וכה"ג אמרינן בשבת (דף קל"ג) דליכא אחר. ה"נ יש לומר דאיצטרך דדחי היכי דליכא סם נשא או מספרים שיעבור פיאות הראש בזה. והשאר יגלח בתער וא"ש. [ובזה קשה לי דברי התוס' בנדרים (דף י"ט) גבי הא דאמר רבא כל שספיקו חמור מודאי לא מעייל נפשי' לספיקא דאלו גבי נזיר ודאי מגלת ומביא קרבן ונאכל ואלו על ספיקו לא מצי מגלח. בתוס' ד"ה על ספיקו לא מצי מגלח. וא"ת אמאי לא מצי מגלח יביא עולות ושלמים ויתנה בנדבה ויגלח ואי משום חטאת דנזיר דליכא בנדבה מ"מ מצי לגלח על העולה ועל השלמים כדאמרינן בנזיר אם גילח על אחד משלשתן יצא כו' ור"י פירש דלא מצי לגלח משום דעבד הקפה וכמ"ד הקפת כל הראש שמה הקפה דמספק אינו יכול לדחות לאו דהקפה הלכך הוי ספיקו חמור מודאי ע"כ לא מחית נפשי' לספיקו עכ"ל. ולפמ"ש אכתי גם בספקו יכול לקיים הקפה דיסוך פאות הראש בסם נשא והשאר יגלח. ויקוים מצות גילוח בשער ראשו וצ"ע]:

שוב כתב מעכ"ת שנית. ותמה בדברי הרמב"ם שהבאתי דב"נ חייב על אבמ"ה ובשר מן החי בכל שהוא. דלא נתנו שיעורין אלא לישראל לבד. כיון דאכילה הוי בכזית אמאי יתחייב ב"נ אפי' בכל שהוא כיון דכתיב בהו אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואכילה הוי בכזית וע"כ דהרמב"ם ס"ל כדעת ר' אליהו מזרחי שהובא (במל"מ פ"א מה' חמץ) דס"ל דסתם אכילה הוי בכ"ש. והלכתא אתי' ומפקא קרא ממשמעותי' ע"כ לב"נ הקרא כמשמעותי' בכל שהוא. אבל לדעת המל"מ שמשיג על הרא"מ. אלא דסתם אכילה הוי בכזית. ע"כ גם ב"נ בעי דוקא כזית. וה"נ גבי גזל אי נימא דקרא מיירי רק בש"פ ובפחות מש"פ הוי איסורו רק מטעם חצי שיעור. א"כ ב"נ למה נהרג בפחות מש"פ. ולענ"ד כי דעת המל"מ כי הלכתא הוי לפרושי דכתיב אכילה הוי בכזית. דשיעורין הוי מהל"מ מסיני. וסתם אכילה דאמרינן בכזית הוא מהלכתא דהוי לפרושי קראי. ואם לאו הלכתא לא הוי ידעינן אכילה דכתיב בקרא כמה הוי דהוי מספקינן דאפשר גם בפחות מכזית וכ"ש אסרה תורה ולוקין עליו. דאם נימא דסתם אכילה דכתיב בתורה הוי בכזית הלכתא למה לי. וע"כ כמ"ש. וכיון דהלכתא לפרושי קרא ולב"נ דלא נתנה להם הלכה מפרשינן אכילה דכתיב בדידהו. אפי' כ"ש אסורין. א"כ גבי גזל דש"פ הוי מהלכתא דמפרשי קרא גבי ב"נ הוי אפי' בכ"ש. ולא כדעת הרא"מ דאכילה דכתיב בקראי הוי ודאי בכל שהוא רק הלכה אפקי' ממשמעתי'. א"כ א"ש דברי הרמב"ם גם לדעת המל"מ:

ויש להביא ראי' דלא אמרינן דאכילה דכתיב בקרא הוי ודאי בכזית. דא"כ גבי שתי' דכתיב בקרא הוי ג"כ בכזית או ברביעית. ובכריתות (דף י"ג) אמרינן יין ושכר אל תשת. יכול אפי' כל שהוא אפי' מגיתו. ת"ל ושכר אין אסור אלא כדי לשכר. א"כ מה ת"ל יין לומר לך שמוזהרין עליו כל שהוא ואפי' מגיתו. ואי נימא דאכילה דכתיב בקרא הוי ודאי בכזית וגבי שתי' נמי הוי בכזית או ברביעית היכי ה"א אפי' כל שהוא. וע"כ דסתם אכילה ושתי' דקרא לא אמרינן דודאי בכזית ע"כ ה"א אפי' בכל שהוא ת"ל ושכר כדי לשכר דהוי רביעית. והא דבעי קרא הכא ושכר. בשלמא אי נימא דכל איסור תורה שאסורין בשתי' כמו יין ערלה וכלאי הכרם הוי מהלכתא בכזית בעי קרא הכא דהוי ברביעית כדי לשכר דהוי במיתה. אבל לפמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' שבועות (עי' לעיל סי' א') דכל איסור שתי' הוי ברביעית מהלכתא קשה אמאי בעינן קרא הכא. י"ל דבעי קרא דרביעית הוי במיתה לגלויי דעל יין כ"ש הוי באזהרה דלא נימא גם הכא הוי מהלכתא דוקא רביעית ועי' בתשו' פ"מ ח"ב (סי' קל"ו):

ומה שהקשה מעכ"ת היאך אפשר לומר דאיסור גזל בפחות מש"פ משום איסור דחצי שיעור. כיון דאינו מקפיד ע"ז לא חל עליו שם גזל וכמתנה מדעת דמי לא שייך לומר דחזי לאצטרופי. זה אינו כלום דהא אמרינן בסנהדרין (דף נ"ז) צערא בשעתא מי לית לי' רק בתר הכי מחיל א"כ בשעה שגוזל פחות מש"פ חזי לאצטרופי אם יגזל עוד פחות מש"פ. ועוד לפמ"ש במ"א הא דגזל פחות מש"פ דאינו חייב בהשבה כמ"ש הרמב"ם (פ"א מה' גזילה) לאו דוקא משום דמחיל לי'. אלא אפי' היכי דלא מחיל אינו חייב בהשבה. דהא גבי השבת אבידה פחות מש"פ אינו חייב להחזיר אע"ג דבא לידו קודם שנודע דנפל ממנו. דלא נתייאש ולא מחיל כמו בנפל אבידה דשותפים הרבה שאינו מגיע לכ"א ש"פ. אע"ג דהשותף אינו מתייאש דסבר לצערו עביד אפ"ה אינו חייב להחזיר כדאמרינן בב"מ (דף כ"ו). (ועי' בסמ"ע בחו"מ סי' רס"ב ס"ק ט') דל"ל כיון דיתודע לי' מחיל ולא יקפיד. דהא הוי יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש כיון דבא לידו קודם דידע דימחול לו. וע"כ הטעם דלא הוי דין ממון בפחות מש"פ גבי ישראל אע"ג דיודע דלא מחיל כיון דרוב ישראל מחלי הפקיעה תורה דין ממון מזה. (אך להש"ך בחו"מ (סי' שנ"ת ס"ק א') שכתב לחלק בין הא דיאוש שלא מדעת בין אם ידוע שיתרצה בזה דהשתא נמי בהתירא אתי לידי' עי"ש יש לדחות זה כיון שידוע שימחול השתא נמי שרי). ועוד דא"כ אם גזל חמשה פרוטות בעשרה ימים. כל יומא חצי פרוטה נימא דלא ניתן להשבון דכיון דכל חדא חצי פרוטה בחר דגזיל מחיל לי'. ובשבועות (דף ל"ת) תן לי פקדון ותשומת יד גזל ואבידה שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אתת. ואמר רבי יוחנן פרוטה מכולם מצטרפת. (וכ"כ הרמב"ם (בפ"ז מה' שבועות ה' י"א). וע"כ הוי בזמנים מחולקים אפ"ה פרוטה מכולם מצטרפת. ואי דפחות מש"פ דאינו חייב להחזיר הוי רק טעמא משום דמחיל א"כ לא לצטרפי חצי פרוטה דהאידנא לחצי פרוטה שגזלו אח"כ. וע"כ הטעם דאינו חייב בהשבה משום דלא הוי דין ממון והיכי דתובע ש"פ מזמנים מחולקים בעי אהדורי:

אך יש לדחות ולומר דהא דאמר רבי יוחנן פרוטה מכולם מצטרפת מיירי בפקדון וגזל ותשומת יד דתובע דגזל ממנו (ח"א) ש"פ והחזיר לו חצי פרוטה דחייב להחזיר וכן הי' לו פקדון ותשומת יד להחזיר לו ונשאר פחות מש"פ ע"כ מצטרפת כיון דבשעת הגזילה והפקדון הי' ש"פ ע"כ ליכא בכה"ג מחילה:

ועוד אי נימא דטעמא דפחות מש"פ דאינו חייב להחזיר רק משום דמחיל. א"כ הא הרמב"ם (פ"ז מה' גניבה ה' ח') והביאו הטור בחו"מ (סי' רל"א). אחד הנושא ונותן עם ישראל או עם עכו"ם אם מדד ושקל בחסר עובר בל"ת וחייב להחזיר וכתב המ"מ דמשקל כגזל ע"ש. א"כ בגוזל עכו"ם נימא אפילו פחות מש"פ חייב להחזיר. אע"ג דבישראל אינו חייב להחזיר בעכו"ם דלאו בני מחילה נינהו חייב להחזיר וכן בגזל מיתומים פחות מבני שש דיש להם ממון בירושה. דיתמי לאו בני מחילה נינהו אפי' פחות מש"פ יהי' חייב להחזיר. וכל הפוסקים לא חלקו בכך וע"כ משום דלא הוי דין ממון:

גם יש להביא ראי' מהא דכתובות (דף ל"ב) אמר רבי יוחנן הכהו מכה שאין בו שוה פרוטה לוקה משום דליכא חיוב ממון דאי נימא דהטעם דאינו חייב להחזיר משום דמחיל א"כ אמאי לוקה דהא מחילה הוי כתשלומין א"כ הוי לוקה ומשלם כדאמרינן בב"ק (דף פ"ז) החובל בעבד כנעני שלו פטור והטעם כמ"ש הסמ"ע (סי' ת"כ ותכ"ד). דחיוב תשלומין לא שייך בזה משום מה שקנה עבד קנה רבו. א"כ מקרי ממונא משלם אם הכהו מכה שיש בו ש"פ ע"ש. וע"כ הא דהכהו מכה שאין בו ש"פ דלא מקרי ממון מדין תורה כלל. ועי' רש"י סנהדרין (דף נ"ז) ד"ה צערי' דפחות מש"פ ישראל בישראל אסור ומעבר לא עבר דכתיב לא תגזול והשיב את הגזילה אמידי דהשבון מקרי גזל. א"כ לא תגזול לא קאי אפחות מש"פ וע"כ משום ח"ש. [אך בתשו' כתבתי. להרמב"ם לאו דלא תגזול כולל אפי' פחות מש"פ]:

ומש"כ בהא שכתבתי לדחות הראי' מפרקי דר"א שהובא בתוס' יבמות (דף ע"א) מאנשי מדבר שמלו ולא פרעו לפמ"ש הריטב"א דמלו משום דלאו אורח ארעא הוא לשמוע בקולו של קב"ה. כמו שאמר רבי ישמעאל וכי ערלים שמעו קולו של קב"ה ע"כ נימלו שלא כתיקון והיו כורתים המילה ולא היו פורעין לכך הכתוב אומר לא מלו. דקשה כיון דמל ולא פרע הוי כאלו לא מל מה מהני דמלו. נפלאתי עליו בזה הלא כבר בארתי בתשו' דכוונת הריטב"א בזה שנימולו שלא כתיקון. הוא משום דמל ולא פרע כאלו לא מל. מכל מקום כיון דאמרינן בנדרים מאוסה היא הערלה חתכו המילה שלא יתגנו בזה דלאו אורח ארעא לשמוע קולו של קב"ה בהיותן ערלים שנמאסים בזה. אע"ג דהוי כאלו לא מל. מ"מ ערל גמור לא הוי. [ובזה אני מסתפק לדינא. בהא דאמרינן בנדרים (דף ל"א) קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי עכו"ם. שאני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי עכו"ם שאין הערלה נקראת כו'. אם פירש הנודר בהדיא שאני נהנה לערלי ישראל אז ודאי אסור בערלי ישראל. דדוקא לערלים סתמא אמרינן דערלי ישראל בכלל מולים. אם מי שמל ולא פרע דהוי כאלו לא מל אם מותר להנות בי' דמ"מ לאו ערל מקרי. וכן אם פירש הנודר שאני נהנה למולי ישראל או שאמר למולים ולא לערלים דל"ל ולא לערלים על עכו"ם קאמר דהוי סגי אם יאמר מן המולים לחוד. וע"כ דכוונתו אפי' לערלי ישראל אסור להנות בו. דכל מי שיש לו ערלה קאמר. אם הוא אסור במי שמל ולא פרע דמ"מ ערל לא מקרי דאין לו ערלה המאוסה. רק דלא עשה המצוה כתיקונו. ואולי לפמ"ש הרמב"ן על התורה דמילה באותו מקום מפורש בכתוב. כי לא אמר ונמלתם ערלת בשרכם. כמו שיאמר ערלת לבבם אבל אמר בשר ערלתכם שתכרתו הבשר שהוא ערלה היינו הבשר האוטם בכם ואין בגוף בשר איטם וכוסה אבר שיכרת הבשר ההוא וישאר בלא ערלה זולת בשר החופה את העטרה, א"כ ערלה מקרי האיטם ומכסה הראש הגוי' א"כ אולי אפי' היכי דמל ולא פרע אכתי עור הפריעה מכסה ראש העטרה מקרי ערל וצ"ע]:

גם מש"כ מעכ"ת לתמוה הא דכתבתי לדחות מאגדה לא ילפינן ולא מקשינן הא ב"ב (ע"ב) גבי רבה בר חנא דשקלי קרנא דתכלתא דמתי מדבר ולא הוי מסתיגי לי' כו' כי אתא לקמי' דרבנן אמרו למאי הלכתא עבדי למידע. אי כב"ש או כב"ה, הוי למימני חוטי כו' א"כ ילפינן מאגדה. דבריו תמוהים בזה. כיון דראה רבב"ח הציצית של מתי מדבר והוי מימני' הוי ידע בבירור גמור כמה חוטין אי כב"ש או כב"ה לא שייך בזה לומר אין לומדין מהאגדה משא"כ הכא אולי מלו אנשי מדבר מטעם אחר. ולא משום דעשו ח"ש דמצוה כמ"ש. ועי' בירושלמי דפאה ובכחגיגה (ספ"א) דאין למדין מן האגדות רק מפי תלמוד ועי' ב"ב ברשב"ם (דף ק"ל). ועי' בתה"ד (סי' ק"ח) ובתשו' נודע ביהודא תנינא (סי' קמ"א):

ומה שכתב מעכ"ת ליישב הא דהקשו האחרונים מעקירה והנחה דהוי רק איסור דרכנן ולא אמרינן דהוי דאורייתא משום חצי שיעור משום דשאני הוצאה דהוי מלאכה גרועה ע"כ ל"א בזה איסור דח"ש. נסתר זה מהג"א ריש פרק המוציא (דף ע"ז) ומל"מ (פי"ח מה' שבת) עי"ש:

דברי ידידו הדורש שלומו מכבדו ומוקירו כערכו הרב ברוך מרדכי ליבשיץ יום ט"ו אב שנת תקצ"ה לפ"ק פה וואלקאוויסק יע"א:

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה