אור ברסלב
ברית יעקב חלק א אורח חיים › סימן ד

ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ

אורח חיים · סימן ד

סימן ג

עוד יש לברר אם יש במצות עשה ג"כ דין דחצי שיעור הוי דאורייתא. כגון גבי עשה דמצה דמחיייב לאכול בלילה ראשונה. ואין לו רק פחות מכזית. או בחולה שאינו יכול לאכול כזית מצה רק פחות מכזית. אי אמרינן דחצי שיעור דמצה ג"כ מדאורייתא ומחוייב לאכול פחות מכזית. כמו חצי שיעור באיסורין דהוי מן התורה. גם הכא הוא חזי לאצטרופי. ואע"ג דעיקר החיוב בכזית. מ"מ פחות מכזית הוי ג"כ מצוה דאורייתא דאע"ג דכתיב אכילה. בערב תאכלו מצות ואכילה בכזית הוא דווקא לעיקר החיוב. מצות עשה דאם יש לו לאכול וגם הוא יכול לאכול. ואכל רק פחות מכזית עדיין לא קיים המצוה וכופין אותו לקיים המצוה אבל אם אין לו כזית או דאינו יכול לאכול כזית רק פחות מכשיעור. אפשר דגם חצי שיעור הוא מן המצוה דאורייתא. ומחוייב לאכול מן התורה הפחות מכזית:

וראיתי שנדפס תשו' מהרב הגאון מליסא בעל חות דעת. שנתוכח עם חכם אחד בזה. והעלה דאין בו שום מצוה דחצי שיעור לאכול הפחות מכזית. אך הראיות שהביא שם תמוהים. ראי' א' הביא מב"ק (דף ק"ה). גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת. אעפ"י שגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן. אלמא דאין בו מצוה. משום חצי שיעור מדאורייתא. והוא תמוה דהא לפי הרמ"א והרא"ש והטור בחו"מ (סי' ש"ס) הא דאמרינן מצית השבה אין כאן. היינו דאין הב"ד יורדין לנכסיו. אבל מכין אותו עד שתצא נפשו לקיים מצות עשה דהשבה. והיכי דהוא יכול לאכול כזית. ואכל רק חצי זית דלא עשה עדין המצוה מכין וכופין אותו לקיים המצוה דהוי כמו שלא אכל עדיין. וה"נ בגזל שני אגודות אע"ג דהחזיר אחת חצי שיעור דמצוה. מ"מ כיון שיכול לקיים המצוה בשלימות להחזיר השני' כופין איתו לקיים. אלא שאין הב"ד יורדין לנכסיו בפחות מש"פ. א"כ אינו דומה כלל להא דאם אינו יכול לאכול כזית מצה. או דאין לו רק פחות מכזית אם הוא מחוייב לאכול הפחות מכשיעור משום מצוה דח"ש. גם לפי' הבעה"מ והתוס' והב"י בדברי הרמב"ם. דגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן. דאינו מחוייב כלל להחזיר אגודה השני' פחות מש"פ. הוא ג"כ משום דשאני גזילה כיון דלא מקרי ממון פחות מש"פ דניתן למחילה ע"כ אמרינן דאין בו מצות השבה. ואגודה הראשונה שהחזיר ח"ש במצוה לאו השבה כלל כיון דהי' יכול אז להחזיר השני'. ראי' ב' מדברי הטור או"ח (סי' תרל"ט) שכתב. אע"ג דשיעור אכילה בלא סוכה הוא בכביצה שאני ליל ראשון שהיא חובה טפי. ואפי' לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאוכלו חוצה לו. הלכך יוצא בו נמי ידי חובת סוכה א"כ מבואר משום שיש בו מצוה באכילת ליל ראשון בכזית אסור לאכול חוץ לסוכה כזית. ואי נימא דאיכא מצוה גם בחצי שיעור. א"כ יהי' אסור לאכול אפי' פחות מכזית חוץ לסוכה. הוא ג"כ תמוה. דהתם מיירי דיכול לאכול. וגם יש לו מה לאכול. וכיון דגמרינן ט"ו ט"ו מחג המצות דבלילה הראשונה לא מצי למפטרי' מסוכה באכילת ארעי. ומה התם בכזית אף הכא בכזית. וכיון דמחוייב לאכול כזית בסוכה בלילה הראשונה. א"כ שרי לאכול פחות מכזית חוץ לסוכה. דכיון דעל כרחך יאכל אח"כ כזית בסוכה משום מצוה דחיוב לילה הראשונה א"כ פחות מכזית דהוי ארעי מותר לאכול חוץ לסוכה. דמאי איכפת לן בזה ואפי' כזית נראה דשרי לאכול חוץ לסוכה אם דעתו לאכול אח"כ כזית בסוכה. כיון דהוי אכילת ארעי אלא בליל הראשון דלא מצי למפטרי מסוכה שלא לאכול כלל והוא מחוייב לאכול בסוכה א"כ אם דעתו לאכול כזית בסוכה אח"כ אמאי לא יהי' שרי לאכול כזית מתחלה חוץ לסוכה. כמו אם כבר אכל בסוכה בלילה הראשון ברור דאח"כ יכול לאכול כזית חוץ לסוכה כיון דהוי פחות מביצה דהוי שיעור סוכה ה"נ קודם שאכל כזית בסוכה אם דעתו לאכול בסוכה אח"כ שרי מקודם לאכול כזית חוץ לסוכה. ובזה א"ש מה שגמגם הב"י על לשון הטור מה שכתב אפי' לא בעי למיכל אלא כזית אטו באי בעי תלי' מלתא והוי לי' למימר לא מצי במקום לא בעי ע"ש. ולפמ"ש א"ש לישנא דאי לא בעי למיכל אלא כזית דאם רוצה לאכול יותר. יכול לאכול אפי' כזית חוץ לסוכה, ואח"כ יאכל בסוכה משום חיוב מצוה דלילה הראשונה. אלא אם לא בעי למיכל רק כזית אסור לאכול חוץ לסוכה. אבל היכי דאין לו רק פחות מכזית. או שאינו יכול לאכול כזית. כיון דגמרינן ט"ו ט"ו מחג המצות אי נימא גבי מצה דחצי שיעור דמצוה מלתא היא דהוי דאורייתא. ה"ה בסוכה אסור לאכול האי פחות מכזית חוץ לסוכה, דמחוייב לקיים מצות עשה דסוכה בליל ראשון ולאכול החצי שיעור בסוכה:

ולכאורה יש להביא ראי' דגם במצוה אמרינן חצי שיעור הוי דאורייתא מהא דמצינו מילי טובא גבי מצות דמעכבות זו את זו. הני דתנינן במנחות (דף כ"ז). שני כבשי עצרת כו' ארבעה שבתודה וארבעה מינים שבלולב כו' מעכבין זה את זה. ויליף כולהי מקראי דכתיב חוקה והוי' וגבי לולב כתיב ולקחתם שתהא לקיחה תמה. ואם כן ע"כ דבכל התורה במצות עשה אמרינן דח"ש מלתא היא אע"ג שאינו יכול לקיים כשיעור התורה. מ"מ מחוייב לקיים גם החצי שיעור שיש לו. ע"כ ה"א הכא גבי כבשי עצרת אם אין לו רק כבש אחד או גבי אחריני וגבי ד' מינים שבלולב שאם אין לו כל הד' מינים רק פחות יטול מה שיש לו. ע"כ אשמעינן הני קראי דהני מעכבות אלו זא"ז ואם אין לו כולם אינו מחוייב להביא מה שיש לו. או ליטול המינים שיש לו. דאל"כ דגבי מצות עשה לא אמרינן חצי שיעור מלתא היא דהוי דאורייתא דמחוייב לעשות כפי מה שיוכל א"כ מאי בעי הני קרא דמעכבות זא"ז. דמהיכי תיתי נימא דיעשה חצי שיעור דמצוה ממה שחייבו תורה. אבל זה אינו דא"כ אכתי תקשה לריש לקיש דס"ל דח"ש באיסורין מותר מן התורה. א"כ כ"ש לדידי' במצות עשה חצי שיעור דליכא שום חיוב בחצי שיעור. א"כ מאי בעי הני קראי לזה דמעכבות זא"ז:

לכן נראה דבכל הני דמעכבות זא"ז. לא מבעי' דאם אינו יכול לקיים המצוה בשלימות אינו מחוייב לעשות מה שיוכל אלא דגם איסור תורה איכא אם עושה חצי שיעור. משום דעובר אבל תגרע. ודמי להא דאמר רבי אליעזר גבי מתן ארבע שנתערב עם מתן אחת. דאם נותן מתן א' עובר אבל תגרע כדאיתא בר"ה (דף כ"ח). דהתורה הקפידה דוקא לעשות כולם. ואם אינו יכול לעשות כמו שצוותה התורה לא יעשה כלל. א"כ אינו ראי' מזה כלל. די"ל דחצי שיעור במצוה לאו ד (ח"א) כלום. ואינו מחוייב מן התורה כלל לעשות החצי שיעור אבל מ"מ הרשות בידו לעשות מעצמו המצוה בפחות מכשיעור. אבל בהני דגילה קרא דמעכבות זא"ז אסור לעשות בפחות מחיוב התורה דעובר אבל תגרע. וכן נראה מדברי הש"ע או"ח (סי' תקצ"ג סעי' ב'). דתקיעות של ר"ה מעכבות זא"ז. דאם אינו יודע כולם לא יעשה אותו מקצת מה שיודע. והטעם הוי כמ"ש דכיון דמעכבות זא"ז עובר בבל תגרע אם יעשה פחות, ע"כ לא יעשה כלל. שוב ראיתי בספרי פ' ראה מבואר בהדיא דתניא מנין שאין מוסיפין על הלולב ועל הציצית ת"ל לא תוסיף. ומנין שאין פוחתין מהם ת"ל לא תגרעו ממנו. א"כ מבואר דאיכא איסורא דאורייתא משום בל תגרע אם פיחת משיעור שחייבו התורה:

ובזה מצאתי ישוב לדברי המג"א (סי' קצ"ד ס"ק ג') שהביא דברי הרי"ף בברכות דס"ל דמנין ג' ברכות של בהמ"ז דהם מדאורייתא. מעכבות זא"ז. דאם אינו יודע כולם לא יאמר מה שיודע ומדברי הרמב"ן במלחמות משמע דג' ברכות אינן מעכבות זא"ז. ובספק ברכות ראוי להחמיר. ותמה עליו האהע"ז ח"ש דמספק אזלינן לחומרא דאינו מברך מה שיודע. דהא מבואר (בסי' קפ"ד סעי' ד') דבספק ברכת המזון חייב לברך מספק מפני שהוא מן התורה. א"כ ה"נ אפי' אי מספקא לן אם מנין ג' ברכות מעכבות זא"ז או לא מעכבות. מנא לן למפטרי נפשי' מחיובו של בהמ"ז דאורייתא. ושמא אינן מעכבות זא"ז וצריך לברך כל מה שיכול ברכה אחת או שתים. עוד הקשה האהע"ז. היאך יכולים לומר דשלשה ברכות של בהמ"ז מעכבות זא"ז דהא במנחות (דף כ"ז) חשיב מילי טובי דמעכבות זא"ז. ובכולן בעי קרא למילף מיני' דמעכבות זא"ז. ובבהמ"ז דליכא לימוד מקרא מהיכי תיתי לומר דמעכבות זא"ז עי"ש. ונראה דהרי"ף ס"ל מסברא דכיון דשלשה ברכות המזון הוי כולם מדאורייתא. א"כ בפחות משלשה לא הוי שיעור ברכה שחייבו התורה לברך. דהא גם תקיעות דר"ה דקיי"ל דמעכבות וא"ז ג"כ אין לימוד מקרא ע"ז. ואפ"ה אמרינן דמעכבות זא"ז. א"כ לפמ"ש א"ש דברי המג"א שכתב בספק ראוי להחמיר. כיון דהרי"ף ס"ל דמעכבות זא"ז. א"כ אם יברך בפחות משלשה ברכות איכא איסורא דבל תגרע. ואינו דומה להא דסי' קפ"ד דבספק אם בירך בהמ"ז לברך מספק. דבכה"ג אשר הספק אם יברך פחות משלשה ברכות איכא איסור דבל תגרע דהוי איסור דאורייתא ע"כ מספק ראוי להחמיר:

וראיתי בס' טורי אבן (בקו"א אבני מילואים בר"ה). שרצה לומר בהני מצות דקיי"ל דמעכבות זא"ז כמו בד' פרשות שבתפילין וד' מינים שבלולב וד' ציצית שמעכבין וא"ז. אם חיסר אחד מהן. ליכא איסור דבל תגרע. דאף הג' שעשה אינו כלום דאין כאן מצות תפילין או לולב וציצית ע"כ אינו עובר בבל תגרע. דלשון גרעון נופל שעשה מצוה אלא דלא עשה כהלכתא בשלימות. דחיסר קצת מן המצוה כמו בארבעה מתנות שניתן במתן א' דאמר ר"א דעובר בבל תגרע. משום דכל הניתנין במתן ד' שניתן מתן אחד כיפר. אבל היכי שהגרעון מבטל כל המצוה לא שייך איסור דבל תגרע רק כמו שלא עשה כלל המצוה. דהא אם לא הניח תפילין ולא נטל לולב לא עבר רק בעשה והוכיח כן מסוכה (דף ל"ג). לא מצא אתרוג לא יביא כריש ולא רימון פשיטא ס"ד אמינא ליתי כהיכי דלא תשתכח תורת אתרוג קמ"ל זימנין דנפיק מיני' חורבה דאתי למסרך. ואי נימא דאפי' בהני דמעכבות זא"ז. איכא לאו דבל תגרע. היכי ס"ד לעבור בלאו וליתי פריש או רימון דזהו כמאן דליתא דמי. ואינו כאן רק ג' מינים וכי משום דלא תשתכח תורת אתרוג יעבור אלאו דבל תגרע. ואפי' תימא דהכי קאמר סד"א ליתי ולא לכוין לשם מצוה ואתי' כמ"ד מצות צריכות כונה ואפי' בזמנו בעי כוונה לעבור. אכתי תקשי למה למימר טעמא משום דאתי למסרך דהוי רק חשש לשנים הבאים תיפק ליה משום חורבה דשעתי'. דלמא יביאם ויכוין לשם מצוה ויעבוד בלאו ע"כ דבד' מינים שמעכבין וא"ו ליכא בזה איסור דבל תגרע. שוב הביא הא דספרי שהבאתי לעיל שמבואר בהדיא דגם בד' מינים שבלולב וד' שבציצית שמעכבין זא"ז איכא לאו דכל תגרע והניח בקושיא מהא דסוכה עי"ש:

ולענ"ד נראה ליישב. דהרא"ש כתב בשם הראב"ד. היכי דאין לו אתרוג. נוטל הלולב והמינים שיש לו כדי שלא תשתכח תורת לולב ולא חיישינן דלמא אתי למסרך כדקאמר הש"ס טעמא דלא יביא פריש. א"כ ניחוש דלמא ג"כ בשנים הבאים אע"ג דיהי' לו אתרוג ולולב. יטול רק הלולב. משום דד' מינים מפורשים בתורה לא אתי למטעי. אבל אתרוג אינו מפורש בתורה מאי פרי עץ הדר וקסברי אינשי דפרי עץ הדר הוי נמי פריש עי"ש. א"כ א"ש דע"כ קאמר הש"ס האי טעמא דלמא אתי למסרך. ולא קאמר טעמא דחורבה דשעתא דלמא יכוין לשם מצוה. ואיכא איסור דבל תגרע דהוי דאורייתא. דכיון דאיסור בל תגרע מבואר בכתוב בהדיא. כמו ד' מינים מפורשים בתורה ולקיחה תמה כתיב בהדיא. א"כ לא חיישינן דלמא אתי למטעי דיכוין לשם מצוה כיון דהא פריש לא הוי אתרוג האמור בתורה כמ"ש הרא"ש וכמאן דליתא דמי. א"כ אם יכווין בהני ג' מינים. שנוטל לשם מצוה יעבור בבל תגרע. כיון דידוע דד' מינים מפורש בתורה ולהאי לא חיישינן. ע"כ אמר האי טעמא דנפיק מיני' חורבא דאתי למסרך משום דפרי עץ הדר אינו מפורש בתורה יטעה דהוא פריש ורימון ג"כ:

עוד אפשר ליישב הא דקאמר דנפיק מיני' חורבא דאתי למסרך. לחוש לתקלה לשנים הבאים. ולא קאמר לחוש לחורבא דשעתי'. דלמא יכוין לשם מצוה ויעבור אבל תגרע לא חיישינן. דלכאורה קשה היכי חיישינן דלמא אתי למסרך דיטעה לשנים הבאים ליטול פריש ורימון דהא השתא שנוטל פריש ורימון אינו מברך כיון דד' מינים מעכבות זא"ז. ולא קיים המצוה כלל. א"כ היכי אתי למסרך לשנה הבאה יביא ג"כ פריש ורימון אעפ"י שיהי' לו אתרוג. דהא בשנה שנטל פריש או רימון לא בירך ע"ז ידע דע"כ לא בירך משום דלא הוי הפריש כמו אתרוג וע"כ צ"ל דחיישי' לחורבה דאתי למסרך דלשנים הבאים דישכח מה שלא בירך אז רק יזכור דנטל פריש תחת אתרוג א"כ ג"כ יבא ליקח פריש ויברך. אבל לחוש דהשתא שמביא פריש. דלמא יכוין לשם מצוה מה שנוטל הג' מינים ויעבור בבל תגרע. כיון דרואה דהשתא אינו מברך במה שנוטל פריש. משום דפריש לא הוי אתרוג. א"כ לא חיישינן דלמא יכוין לשם מצוה. דהא זכור היום. במה שאינו מברך ע"ז. לכן נראה הא דכתב הרא"ש והראב"ד. דהיכי דאין לו כל הד' מינים. דנוטל מה שיש לו כדי שלא תשתכח תורת לולב לזכר בעלמא. אבל אסור לכוין לשם מצוה משום דיעבור בבל תגרע. אבל בלא כוונה לשם מצוה אינו עובר. דאנן קיי"ל דמצות צריכות כוונה כמ"ש באו"ח (סי' ס') וכ"ש לעבור בעי כוונה כדמוכח בר"ה (דף כ"ח). אבל לחוש דלמא יכוין לשם מצוה לא חיישינן כמ"ש ועי' בב"ח (סי' תרנ"א)]:

עוד יש להעיר מהא דמייתי התוס' ביבמות (דף ע"א) מפרקי דרבי אליעזר דישראל במדבר מלו את עצמן אלא דלא עשו פריעה משום חולשא דאורחא. והא קיי"ל דמל ולא פרע כאילו לא מל כלל. א"כ למה מלו כלל. ולמעבד פלגא דמצוה. וע"כ דגם במצות עשה שאינו יכול לעשות כשיעור שחייבו התורה רק פחות כשיעור מחוייב הוא ג"כ בחצי שיעור דהוי מדאורייתא. ע"כ מלו את עצמן וקיימו חצי שיעור דמצוה. אבל גם מזה אינו ראי' דשאני התם גבי מילה דאם אח"כ עושה הפריעה דאז קיים כל המצוה הוי למפרע מעת התחלת המילה המצוה וגם חיתוך עור הערלה הוי מן המצוה ע"כ י"ל דבמדבר מלו משום שידעו אח"כ יכולין לעשות פריעה א"כ יהי' המצוה למפרע מעת חיתוך עור הערלה ודומה לאוכל כזית מצה מעט מעט בכא"פ דהוי הכל מן המצוה ע"כ מלו השתא משו' דזריזים מקדימין למצוה דאח"כ דיעשו פריעה יהי' נחשב למפרע מן המצוה. אבל גבי חצי שיעור דכזית מצה שאין לו רק פחות מכשיעור ואינו יכול להשיג עוד חצי זית או בחולה שאינו יכול לאכול רק פחות מכזית. ולא יבוא לידי חיוב גמור בכזית. א"כ לא יהא נחשב לעולם למפרע. החצי שיעור מן המצוה. ע"כ אינו חייב לאכול כלל החצי שיעור דחצי שיעור דמצוה לאו כלום:

עוד יש לומר כמ"ש הריטב"א בשם האגדה. דמלו את עצמן. משום דלאו אורח ארעא של ערלים לשמוע בקול ד'. וע"כ היו נימולים שלא כתקנם. ואף שלא היו פורעים את המילה דבזה היו פטורים משום חולשא דאורחא עי"ש. ואע"ג דמל ולא פרע כאילו לא מל. מכל מקום מאוסה היא הערלה כדאיתא בנדרים (דף ל"א). והיכי דמל אעפ"י שלא פרע לא נמאס בזה כמו ערל גמור. ע"כ מלו ומשום חולשא דאורחא לא הוי פורעין. ועוד מאגדה לא ילפינן ולא מקשינן:

ולענ"ד נראה דלא שייך גבי מצות עשה לומר דחצי שיעור הוי מדאורייתא כמו גבי איסורין. דהא כבר כתבנו לעיל (סי' ב'). דאפי' באיסורין שאינו איסור מאכל הוי מחלוקת הפוסקים אי שייכי בזה חצי שיעור דאורייתא משום חזי לאצטרופי. א"כ כ"ש דאין לדמות מעצמינו לומר דגם גבי מצות עשה הוי חצי שיעור דאורייתא. תדע דהא רבי שמעון ס"ל דכל שהוא למכות כדאיתא במכות (דף י"ז) ולא אמרו כזית רק לענין קרבן. וגבי מצות עשה מודי דבעי כזית דלא לשתמט תנא לומר דלרבי שמעון כל שהוא ג"כ הוא במצ"ע דסגי בכל שהוא במצה וכל מצו' עשה דאכילה. וכן מצאתי בתש' ש"א (סי' צ"ו) שכתב ג"כ דלר"ש במצ"ע דאכילה בעי כזית ודמי לקרבן דבעי כזית עי"ש. א"כ כיון דלרבי שמעון לא מצינו האי סברא דחזי לאצטרופי באסורין דהא לדידי' בכל שהוא חייב א"כ פשיטא דלרבי שמעון במצ"ע חצי שיעור דמצוה לאו חיובא כלל. ואנן לא מספקינן רק לרבנן דס"ל דחצי שיעור אסור באיסורין משום קרא דכל חלב וחזי לאצטרופי א"כ אפשר גבי מצ"ע נמי נימא דחצי שיעור מלתא. ומחוייב לאכול גם בפחות מכשיעור. וכיון דלרבי שמעון במצות עשה בעינן כזית מהיכי תיתי נימא בכדי דלרבנן במצ"ע מחוייב ג"כ בח"ש אם אין לו כשיעור כזית וע"כ דליכא כלל ענין דח"ש במצוה:

וראיה לזה נראה לי מהא דקיי"ל בחו"מ (סי' רס"ב סעי' א') גבי השבת אבידה. דפחות מש"פ לא הוי בכלל השבת אבידה. אע"ג דבזה שייכי דחזי לאצטרופי כגון דנאבד ממנו שני אגודות בפרוטה. ומצא אגודה אחת אפ"ה אינו חייב להשיב ולהכריז עליו אע"ג דחזי לאצטרופי אי משכח השני'. ולא אמרינן אע"ג דקרא דכי תאבד דממעטינן פרט לפחות מש"פ כדאיתא בב"מ (דף כ"ז). היינו לעיקר החיוב דהשבת אבידה דהוי מצ"ע להשיב אם האבידה בפרוטה. ואם מצא פחות מש"פ אין כופין אותו להכריז ולהשיב. אבל מצוה איכא משום דח"ש הוי מדאורייתא. הוי אפי' בפחות מש"פ. וע"כ דלא אמרינן גבי מצוה דח"ש הוי מן התורה ג"כ. ובזה אין לומר דשאני ממון פחות מש"פ דלאו בר השבה כמ"ש לעיל ע"כ לא נחשב בזה חצי שיעור דמצוה. דהא חזינן דבעינן קרא למעט פחות מש"פ דס"ד אמינא אפי' אבידה פחות מש"פ חייב בהשבה מדכתיב כל אבידת אחיך כמ"ש התוס' בב"מ שם. א"כ אכתי נימא משום סברא דחזי לאצטרופי חייב ג"כ בחצי שיעור אפי' פחות מש"פ כמשמעות כלל דכל אבידת אחיך. וקרא דאשר תאבד דממעטינן פחות מש"פ הוא לעיקר החיוב הוי בש"פ דכופין להכריז ולהשיב אבידה שיש בו ש"פ. כמו גבי חלב דכתיב כל חלב דמרבינן גם חצי שיעור משום דחזי לאצטרופי כמ"ש התוס' ביומא. וע"כ דליתא כלל חצי שיעור גבי מצ"ע:

ועוד נראה לי להביא ראי' מהא דפסחים (דף ס"א) פסח שנשחט שלא לאוכליו לשם חולה או לשם זקן פסול. והרמב"ם (פ"א מה' ק"פ ה' ג') כתב אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול הי' אחד מבני חבורה קטן או זקן או חולה אם יכול לאכול כזית שוחטין עליו. ואם לאו אין שוחטין עליו כו' ואפילו חבורה של מאה ואין כל אחד מהם יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהם. וכתב הכסף משנה דהרמב"ם מפרש מתניתין דפסחים (דף צ"א). ואפי' חבורה של מאה אנשים שאין יכולין לאכול כזית אין שוחטין עליהן. לא כפרש"י שכולם אינו יכולים לאכול כזית. אלא אפי' אם אחד מבני חבורה אינו יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהם. ועל כרחך הא דכתב הרמב"ם (הלכה ה') שחטו למי שיכול לאכול ולמי שאינו יכול לאכול כזית כשר זהו דוקא בדיעבד וכן משמע לשון המשנה שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו כשר הוא בדיעבד. אבל לכתחילה אסור לשחוט הפסח עד שיהיו כל אחד מבני חבורה יכול לאכול כזית. וא"כ אי נימא גבי מצוה נמי ח"ש מלתא הוא ומי שאינו יכול לאכול כזית מ"מ משום חצי שיעור דהוי דאורייתא מחויב לאכול גם פחות מכזית. א"כ גם בפסח חולה שאינו יכול לאכול כזית. מחוייב הוא מדאורייתא לאכול פחות מכזית. א"כ אמאי נפסל הפסח ששחטו עליו. כיון דהוא מחוייב מדאורייתא לאכול גם פחות מכזית. אלא דבכזית איכא עיקר החיוב דמצ"ע. מ"מ למה פסלה התורה לשחוט עליו על האי גברא דאינו יכול לאכול כזית. כיון דהוא מחוייב מדאורייתא לאכלו. ועוד היכי משכחת שיקיים חיובו דאורייתא משום חצי שיעור דאורייתא. לאכול פחות מכזית. דעליו אין שוחטין ונפסל הפסח. ולאוכליו ושלא לאוכליו ג"כ לכתחילה אין שוחטין כמ"ש הרמב"ם. ולאכול בפסח אחר הוי שלא למנויו. א"כ היכי אסרינן לשחוט על לאוכליו ושלא לאוכליו כיון דבעינן אחר א"א לקיים האי דאינו יכול לאכול כזית ומחוייב מן התורה לאכול פחות מכזית. וע"כ כיון דאינו יכול לקיים חיובא של תורה בכזית מופקע ממנו המצוה. ע"כ אסור לכתחילה לשחוט על זקן או חולה שאינו יכול לאכול כזית:

עוד נראה לי ראי' מדברי הטור וש"ע יו"ד (סי' רל"ח סעי' י"ד) שבועה שאוכל ככר זו מקצתה נמי במשמע. שנשבע על כל כזית וכזית ממנה שיאכלנה. לפיכך נשרף מקצתה חייב לאכול המותר. שהרי יוצא בו ידי שבועתו שנשבע על כל כזית וכזית ממנה שיאכלנה. והוא מדברי הרא"ש והר"ן בפרק שבועות שתים. משמע דאם נשאר רק פחות מכזית אינו חייב לאכול המותר. ואם נימא דגבי מצות עשה נמי חצי שיעור מלתא מן התורה כמו גבי איסורין. א"כ כמו בנשבע שלא יאכל ככר זה דאסור לאכול אפי' כל שהוא כמ"ש הר"ן והרמב"ם וש"ע (בסעי' יו"ד). משום חצי שיעור דעשה על עצמו כאיסור תורה דאסור אפי' בחצי שיעור מדאורייתא. א"כ ה"נ בנשבע שאוכל ככר זה. עשה על עצמו חיוב לאכול כמצוה של תורה א"כ אפי' נשאר רק פחות מכזית יתחייב לאכול בנשבע שאוכל ככר זה. וכן בנשבע שלא יאכלנה דמשמע כולה ס"ל להטור וש"ע (בסעי' יו"ד) דאסור אפי' בכל שהוא משום חצי שיעור דאורייתא ובנשבע שיאכלנה ככר זו. מבואר דינו (בסעי' ט"ו) דאם נשרף מקצתה אינו צריך לאכול המותר ולא אמרינן דחייב לאכול המותר משום חצי שיעור. כמו בנשבע שלא יאכלנה. וע"כ משום דחצי שיעור מדאורייתא לא אמרינן רק גבי איסורין. ולא לגבי מצות עשה. על כן בנשבע שאוכל ככר זו. או בנשבע שיאכלנה דעשה כמצות עשה של תורה לאכול הככר אינו חייב בחצי שיעור. דהוי כמו מצוה של תורה דאינו חייב משום חצי שיעור (ועי':

[ואין לומר בזה דע"כ בנשבע שיאכל ככר זו ונשרף מקצתה ונשאר רק פחות מכזית דאינו צריך לאכול החצי כזית משום ח"ש, וכן בנשבע שיאכלנה ונשרף מקצתה אינו צריך לאכול המותר דלא יצא ידי חובתו ול"א דיהי' מחוייב לאכול משום ח"ש. משום דלא שייך כאן טעמא וסברא דחזי לאצטרופי כיון דנשרף המותר ואינו בעולם. ואיכא למימר להכי דקדקו הפוסקים לומר לישנא דנשרף מקצתה. ולא נאבדה מקצתה דבנשרפה לא חזי לאצטרופי ע"כ אינו יכול לאכול המותר פחות מכשיעור השבועה. אבל בנאבדה חייב לאכול אפי' נשאר פחות מכזית משום דחזי לאצטרופי אולי ימצא מה שנאבד. דכבר כתבנו לעיל (סי' ג') אפי' ח"ש דלא חזי לאצטרופי ומעיקרא רכיב עלי' איסורא. שלא לאכול אפי' פחות מכשיעור ע"כ אפי' עומד בסוף יו"כ או בסוף יום האחרון של פסח אסור החצי שיעור דאיסורא לא פקע. א"כ ה"נ בנשבע שיאכל ככר זו מחוייב לאכול פחות מכשיעור שנשאר אע"ג דלא חזי לאצטרופי אי נימא דאמרינן גם גבי מצוה חצי שיעור הוי מדאורייתא וע"כ דלא אמרינן גבי מצוה ח"ש דאורייתא כמ"ש:

וכן נראה מדברי הט"ז ביו"ד שם ס"ק ט"ו) דאין חילוק בין נשרף מקצתה ובין נאבדה מקצתה בנשבע שיאכלנה. דהט"ז למד מהא (דסעי' ט"ו). בנשבע שיאכלנה שלא יצא ידי חובתו עד שיאכל כולה. ונשרף מקצתה אינו צריך לאכול המותר. אם נשבע לחברו לפרוע לו מנה ביום פלוני ואירע אונם שלא הי' לו כל המנה ושוה כסף בעד המנה באותו יום שהגביל לו. שפטור מן השבועה כיון שאינו יכול לקיים כמו שנשבע. ודברי הט"ו כונתו דהוא פטור מליתן מה שיש לו בידו המקצת. דעל מה שאין לו פשיטא שפטור דאנוס הוא כמבואר (בסי' רל"ב סעי' י"ב) והט"ז אזיל לטעמא בחו"מ (סי' ע"ג סעי' ו') בנשבע לשלם חייב לשלם אפי' בלא תביעה דלא כהסמ"ע וש"ך שם. ומיירי הט"ז הכא ג"כ שלא תבעו חברו. דפטור מלשלם מה שיש לו בידו. או אפי' בתבעו חברו. והוא אינו רוצה ליתן לו המקצת שיש לו בידו. מ"מ פטור מן השבועה מה דלא נתן לו המקצת. ואי נימא דדוקא בנשרף מקצתה א"צ לאכול המותר משום דלא חזו לאצטרופי אבל בנאבדה חייב לאכול המותר משום חצי שיעור אולי ימצא מה שנאבד. א"כ אמאי לא יתחייב בנידן דהט"ז ליתן מה שיש בידו המקצת. מטעם דח"ש דמצוה וחזי לאצטרופי אולי ישיג המותר דכה"ג דמי לנאבד. ואע"ג דנימא דהט"ז מיירי בסוף היום שנשבע ליתן לו ואין לו רק מקצת המעות מ"מ משכחת כמה גווני חזי לאצטרופי אולי ישיג הלוואה או מתנה או מציאה. וע"כ צ"ל דהט"ז אינו מחלק בין נשרף לנאבד. ולעולם אינו מחוייב לאכול המותר. א"כ אמאי לא יתחייב לאכול המותר משום ח"ש דמצוה כמו גבי מצ"ע וע"כ כמ"ש דח"ש דמצוה אינו כלום. דהא שבועה איסור ל"ת אם אינו מקיים שבועתו והיה ראוי לחייבו לאכול אפי' חצי שיעור דנשאר כמו בכל איסור ל"ת ואעפ"כ אמרינן דכה"ג היכי דחייב עצמו לאכול בשבועה א"צ לאכול החצי שיעור ע"כ ודאי היכי דחייבו תורה במצ"ע דוקא בכזית אם אין לו רק פחות מכזית. או בחולה דאינו יכול לאכול כזית דאינו חייב לאכול פחות מכזית ואין בו שום חיוב מצוה אפי' מדרבנן. וע"כ בנשבע שיאכל ככר זו ונשרף ונשאר רק פחות מכזית או בנשבע שיאכלנה ונשרף אינו חייב לאכול המותר משום דעשה על עצמו כחיוב מצוה מן התורה דאין בו משום ח"ש. ומצאתי בתשו' שבות יעקב (ח"ב סי' י"ח) שכתב וז"ל. וע"ד מי שאין לו רק פחות מכזית מצה נראה לי שאין כאן חיוב כלל דאכילה בכזית משמע וראי' ממה דאיתא באו"ח (סי' תפ"ד) הנשבע שלא לאכול מצה כל השנה אסור לאכול מצה בליל פסח. ולפי מה דקיי"ל לענין שבועה שלא אוכל בכזית משמע קשה א"כ יאכל פחות מכזית אלא ודאי כיון שאינו אוכל כשיעור לאו מצוה הוא עכ"ל. וראיתו תמוה מאוד דהא קיי"ל ביו"ד (סי' רל"ח סעי' א') שבועה שלא אוכל סתם אסור אפי' בכל שהוא אבל אינו חייב אלא בכזית. משום דח"ש אסור מן התורה ולא איפליגי רבנן ור"ע אלא בחיוב קרבן אבל לענין איסור כ"ש לכ"ע אסור כמו בחצי שיעור דכל איסורין כמ"ש הר"ן בשבועות. וא"כ כיון דאמר שלא אוכל מצה סתם דחייל בכולל מגו דחייל על מצה דרשות חייל נמי על מצה דמצוה א"כ חיילא איסור שבועה ואסור לאכול אפי' כ"ש בליל פסח משום איסור שבועתו]:

גם זה ראיתי בדברי הרב הגאון מליסא שכתב לחלק בין מצות עשה דאכילת מצה למצות עשה דאכילת קדשים. דבמצה רמי החיוב על גברא לאכול דוקא שיעור אכילה דהוא בכזית, וצריך לאכול הכזית בכדי אכילת פרס. ומשאכל כזית יצא. מה שאינו כן באכילת קדשים ותרומה דלאו בשיעור תליא מלתא דיכול לאכול כזית יום שלם. ואפי' אכל כמה זיתים צריך לאכול הכל. עד שלא ישאר לו מאומה דמצוה לאכול הכל ע"ש. ודבריו אינן נכונים בזה לענ"ד. דא"כ באכילת קדשים הוי חצי זית כמו כזית שוין במצוה. דהא ביותר מכדי אכילת פרס אין שום צירוף האי חצי זית לחצי זית אחריני. א"כ הוי כמו שלא אכל רק חצי זית. אלא דאעפ"כ שפיר דמי משום דבקדשים הוי רק המצוה לאכול הכל שלא להותיר מאומה. א"כ בפסח דהוי מקדשים וכתיב בי' אכילה ולא ישאר ממנו עד בוקר. כמו שארי קדשים. ה"נ דסגי לאכול כזית אפי' יותר מכדי אכילת פרס. וחצי זית הוי מן המצוה כמו כזית כמ"ש. וזה אינו דהא מבואר בכמה דוכתי דבפסח בעי דוקא כזית וחצי זית לאו כלום וכמ"ש הרמב"ם דבעינן שיאכל כזית דוקא ואם אינו יכול לאכול כזית אסור לשחוט עליו הפסח. [ודוחק לחלק דבקדשים העשה דואכלו אותם נאמר לכלל הכהנים כולם. ע"כ אפי' אינו מגיע לכל אחד כזית שפיר דמי. ואינו דומה לעשה דמצוה על כל יחיד בעינן בפסח כזית דוקא ובכדי אכילת פרס]. אבל נראה דגם בקדשים בעינן אכילה בכזית בכדי אכילת פרס ורק כזית הוי מן המצוה ולא חצי זית. ואם אכל רק חצי זית והמותר נאבד לא קיים המצוה דואכלו אותם. אלא דאיכא ג"כ מצוה שלא להותיר בקדשים מאומה משום נותר ודומה לפסח. וראי' לזה נראה לי מזבחים (דף כ"ט) אם חישב לאכול כזית חוץ לזמנו הוא פגול וחייבין עליו כרת. אבל אם חישב לאכול רק חצי זית חוץ לזמנו הזבח כשר. דקשה בשלמא הא דאינו נחשב לפיגול לחייבו כרת בחצי כזית. דגבי פגול אכילה כתיב דילפינן מאם האכל יאכל כו'. אך מ"מ חצי שיעור אסור מן התורה אע"ג דכתיב אכילה ואכילה בכזית הוא אפ"ה ח"ש אסור מדאורייתא א"כ ה"נ אע"ג דכתיב במחשבת פיגול אכילה מאם האכל יאכל. ואינו נפסל הקרבן רק באם חישב לאכול כזית חוץ לזמנו. נימא היינו לחיוב כרת אבל אם חישב במחשבת חוץ לזמנו פחות מכזית יהא הקרבן נפסל ואין בו כרת כמו בחושב על חוץ למקומו משום חצי שיעור ועכצ"ל דהיינו טעמא משום דוקא אם חישב לאכול חוץ לזמנו דבר הראוי בפנים לאכילה כמבואר בזבחים (דף ל"ה) ומנחות (דף י"ז) אם חישב לאכול חוץ לזמנו הוי פיגול, ע"כ אם חישב על כזית לאכול חוץ לזמנו הוי פיגול דהוא דרכו לאכול בפנים. דבקדשים בעינן כזית. אבל אם חישב על פחות מכזית לאכול חוץ לזמנו. דחצי כזית אינו ראוי בפנים דזה לא הוי מן המצוה ע"כ חצי זית כשר הזבח:

וכן יש להביא ראי' מהא דזבחים (דף ל"א) בעי רבא חישב לאכול כזית יותר מכדי אכילת פרס. מהו לאכילת גבוה מדמינן לה. או לאכילת הדיוט מדמינן לה. א"כ מבואר דלולי דיש לדמות לאכילת גבוה. דילפינן מאם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר. אכילת אדם ואכילת מזבח, הוי מדמינן לאכילת הדיוט באיסורין. ובמצות עשה דאכילה בעינן כדי אכילת פרס. ואי נימא דאכילת קדשים בפנים סגי לאכול אפי' יותר מכדי אכילת פרס. א"כ פשיטא דזהו מקרי פגול אם חישב לאכול כה"ג חוץ לזמנו. כיון דבפנים ראוי לאכילה כה"ג אם מחשב לחוץ לזמנו לאכול יותר מכדי אכילת פרס הוי נחשב לפגול. ועל כרחך דגם בקדשים בעינן שיאכל דוקא כזית. ובכדי אכילת פרס:

גם יש להוכיח מהא דזבחים (דף צ"ז) דתניא יקדש להיות כמוה אם פסולה היא תפסל. ואם כשרה תאכל כחמור שבה. דקשה לריש לקיש דס"ל דחצי שיעור מותר מן התורה אמאי אם פסולה תפסל יאכל פחות מכשיעור חצי זית וביותר מכדי אכילת פרס דלית בי' איסור תורה כלל ויקיים ג"כ העשה דואכלו אותם דהא יאכל הכל פחות פחות מכזית עד בלתי ישאר לו מאומה. ואפשר לקיים שניהם. וע"כ דאינו יכול לאכול פחות מכזית וביותר מכדי אכילת פרס דכה"ג לאו מצוה בקדשים ואינו מקיים העשה דואכלו אותם. אך בזה אפשר לומר כמ"ש בירושלמי דתרומות (פרק ו' ה' א') לריש לקיש דס"ל דחצי שיעור מותר מן התורה מודה ריש לקיש באיסור הנאה ומודה בעתיד להשלים. דוקא אם אוכל רק פחות מכזית ליכא איסור תורה אבל היכי דמכוין לאכול יותר אע"ג דאוכל יותר מכדי אכילת פרס הוי איסור תורה בח"ש. א"כ א"ש הא דזבחים:

ובזה א"ש הא דאמרינן בירושלמי בביצה (פ"א ה' ג') רבי חייא בשם רבי יוחנן המבשל נבילה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט רבי שמעון בן לקיש אמר לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד. וקשה לריש לקיש דס"ל דחצי שיעור מותר מן התורה א"כ יכול לאכול פחות פחות מכשיעור ביותר מכדי א"פ א"כ הותר מכלל בישול לאכילה. משום דכה"ג היכי דעתיד להשלים מודה ריש לקיש דאסור חצי שיעור מן התורה ע"כ אינו ראוי נבילה לאכילה ע"כ ס"ל דלוקה ולא אמרינן מתוך שהותרה לצורך כו'. אך בלא"ה אפשר לומר כיון דריש לקיש ס"ל ג"כ דחצי שיעור מ"מ מדרבנן אסור לאכילה ע"כ לוקה ג"כ מן התורה דהוי שלא לצורך ול"א מתוך:

אך נראה לענ"ד דבאכילת קדשים אם נאכל כזית אחד לכהן אחד בכדי אכילת פרס יוצא בזה מצ"ע דואכלו אותם. כמו כל מצ"ע דאכילה. וכיון שנאכל כזית אחד מן הקרבן המותר לא הוי מן המצוה דואכלו אותם. רק צריכים לאכול שלא לעבור על הלאו דנותר. ואפי' הי' נשרף הנותר הי' מקיים המצוה דואכלו אותם בכזית אחד שאכל הכהן בכדי א"פ. ולא בעינן שיגיע לכל כהן כזית. וכן בקרבן פסח דסגי בכזית אחד לקיים מצ"ע ואכלו הבשר בלילה הזה. והמותר צריך לאכול כדי שלא יעבור בלאו דנותר וכן משמע בפסחים (דף ג') בהנהו תלתא כהני חד אמר הגיעני כפול וחד אמר הגיעני כזית כו' ואמאי לא היו מחלקין בשוה לכל. וע"כ משום דלכהן אחד הי' צריך ליתן כזית לקיים מצ"ע דואכלו אותו. וכן ביומא (דף ל"ט) וכל כהן מגיע כפול הצנועין מושכין ידיהם לכהן אחד היו נותנים כזית לקיים מצ"ע. והמותר היו מחלקים אף כפול (ועי' בתוס' ישנים דלא נראה כן מדבריהם ע"ש). וא"ש נמי הא דזבחים (דף צ"ו) דקאמר אם פסולה תפסל ולא קשה לריש לקיש דס"ל דחצי שיעור מותר מן התורה ניכול פחות מכשיעור ויכול לקיים שניהם משום די"ל דמיירי דליכא כזית כשר לקיים מצות עשה דואכלו אותם. א"כ ליכא לקיומא שניהם ע"כ אמרינן אם פסולה תפסל. גם הא דאמרינן בזבחים (דף ל"א) דלא הוי פגול במחשב לאכול יותר מכדי א"פ או במחשב לאכול חצי זית חוץ לזמנו. הוא ג"כ מפני דעיקר העשה דואכלו צריך לקיים בכזית ובכדי אכילת פרס. והמותר צריך לאכול כדי שלא יעבור בלאו דנותר ע"כ לא נחשב לפגול אם יחשב כה"ג חוץ לזמנו:

ולפמ"ש יש ליישב מה דהקשה בתשו' ש"א (סי' צ"ו) בפסחים (דף פ"ג) הא דתנן העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר ומוקי לה בגיד הנשה ואליבא דרבי יהודא או בשמנו של גיד. דהא עשה דואכלו הבשר בלילה הזה קאי אכל הבשר כדמוכח בזבחים (דף צ"ז) דקאמר ועצם לא תשברו בו אחד עצם שאין בו מות ואחד עצם שיש בו מוח אמאי ליתי עשה וידתה ל"ת והרי הרבה בשר יש לבד ממוח ולא סגי בכזית ממנו. א"כ תקשי הכא ליתי עשה דואכלו הבשר ולדתי ל"ת דגיד הנשה וכ"ש שומנו של גיד דלא הוי רק מדרבנן ע"ש. ולפמ"ש א"ש דעיקר מצוה דאכילת קדשים ופסח סגי בכזית. אלא דהוי בכלל מצ"ט לאכול כולו דלא יהי' נותר א"כ התם בזבחים שפיר פריך ניתי עשה ולדתי ל"ת דועצם לא תשברו בו. דהא צריכין לאכול שלא יהא נותר. אבל הכא בפסחים בגיד הנשה או בשמנו של גיד דהא דצריכין לאכול הכל הוי משום דלא יהא נותר. א"כ זהו אם הי' יכול לאכול ולא אכל דמשאיר מן הקרבן שיהי' נותר מחוייב לאכול. אבל גיד הנשה שאסור לאכלו או שמנו של גיד אפי' דאסור מדרבנן מ"מ לאו מגרמא דידי' ניתותר אינו בכלל מצוה דואכלו הבשר. ע"כ לא אמרינן ניתי עשה דואכלו. כיון דכבר אכל כזית יצא ידי חובתו ממצות עשה דואכלו. רק בכלל מצ"ע לאכול כולו שלא יהי' נותר וכיון דזה אסור לאכלו לא הוי בכלל מצ"ע זו לאכול כולו כנלע"ד:

תוכן העניינים

ברית יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה