ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
אורח חיים · סימן ג
והנה יש להעיר בענין זה בדברי הרא"ש בב"מ (סי' כ') שכתב. ויראה דאפי' פחות משתות אסור לאנות את חבירו אם יש בו שוה פרוטה. כיון שיודע שאין מקחו שוה כל כך. דרחמנא אמר אל תונו בכל דבר שיש בו שיווי ממון הזהירה תורה שלא יאנה את חבירו אלא שאמרו חכמים שעד שתות הוי מחיל' לפי שכך דרך מקח וממכר לפי שהלוקח והמוכר אינן יכולי' לכוין בצמצום דמי המקח כו' עי"ש. דיש לדייק בלשונו שכתב דאסור לאנות חברו אפי' פחות משתות אם יש בו ש"פ. ולא כתב דאסור מדאורייתא אפי' פחות מש"פ כמו שכתב הרמב"ם ריש ה' גניבה דאסור לגזול ולעשוק אפי' כל שהוא מדין תורה והטעם כמ"ש המגיד משום חצי שיעור דאורייתא. א"כ ה"נ באיסור דבל תונו הוי איסורא אפי' בפחות מש"פ משום חצי שיעור. ולכאורה היה מקום לומר בזה דהרא"ש ס"ל דמה שאינו איסורי מאכל לא אמרינן בזה דחצי שיעור אסור מן התורה כמ"ש החכ"צ בדעת הרא"ש כמ"ש לעיל. והא דמשמע בסנהדרין (דף נ"ז) בגזל אפי' פחות מש"פ אסור בישראל כמ"ש רש"י שם. הוי מדרבנן כדמשמע ברש"י שכתב ישראל בישראל אסור ומעבר לא עבר. ועיין בסנהדרין (דף נ"ט):
אבל נראה לפרש דברי הרא"ש. הא דכתב דוקא דאסור לאנות בש"פ כמו שיבואר בעזה"י. לכאורה קשה לי בב"מ (דף נ"ה). דפריך ולתני נמי האונאה בפרוטה אמר רב כהנא זאת אומרת אין אונאה לפרוטות ופי' רש"י דאם היה המקח בשש פרוטות ואינה אותו בשתות בפרוטה דלא הוי אונאה. אמאי נשתנה דיני אונאה מכל דיני ממונות כמו גזל וגניבה וריבית דהוי האיסור בפרוטה. שוב מצאתי בחידושי ריטב"א הקשה כן על פירש"י בזה והביא שם דעת מפרשים בהא דאין אונאה לפרוטות. היינו היכי דהמקח הוי בפרוטה. דהאונאה הוי פחות מפרוטה ומחלי אינשי. והריטב"א הקשה ע"ז דאכתי קשיא וליתני האונאה פרוטה היכי דהמקח הוי שש פרוטות והאונאה הוי פרוטה. ולי קשה עוד על האי פירושא הא דקאמר רב כהנא זאת אומרת אין אונאה לפרוטות הא בכל דיני ממונות באיסור גזל וגניבה וריבית פחות מש"פ אינו חייב להחזיר דמחלי אינשי. ועוד דא"כ מאי טעמא דלוי דיש אונאה לפרוטות דאפי' פחות מש"פ חייב להחזיר הא קיי"ל דפחות מש"פ אינו בתורת הישבון אפי' היכי דאינו מוחל בפירוש כמ"ש בזה במ"א. ולענ"ד נראה לקיים דעת המפרשים אלו. דקשה לי אמאי לא פריך הש"ס דליתני גם הריבית ש"פ דהא בפחות מש"פ לא הוי דין ריבית כמ"ש התוס' בכתובות (דף מ"ו). לזה נראה דהגמ' לא פריך וליתני האונאה שוה פרוטה לאו אמידי דהוי ממונא דחייב להשיב דזה הוי בכלל גזל דתני דהוי בש"פ וע"כ לא פריך גם מריבית דליתני הריבית בפרוטה, משום דהוי בכלל גזל. ע"כ לא קשיא דליתני האונאה בפרוטה היכי דהוי המקח בשש פרוטות דהוי האונאה פרוטה כיון דהוי מידי דממונא א"כ הוי בכלל גזל. רק דהגמ' פריך דליתני האונאה פרועה על איסור דבל תונו איש עמיתו. דבכל מקח אמר רחמנא לא תונו. אע"ג דהמקח לא הוי רק בפרוטה דאונאת שתות הוי פחות מפרוטה אפ"ה עובר בבל תונו. ע"ז קאמר רב כהנא אין אונאה לפרוטות. דבזה ליכא כלל איסור דבל תונו. באם האונאה פחות משתות. דבזה דנותן לו החפץ בעד הדמים דהוי אונאה פחות מש"פ מחלי אינשי דכה"ג במקח ודאי הוי פחות מש"פ בכלל המקח דאינו יכול לצמצם המקח. ואע"ג שהמוכר יודע דשוה קצת יותר בפחות מש"פ אינו עובר בבל תונו. משום דכה"ג פחות מש"פ בכלל המקח ואינו דרך לדקדק בזה ויוכל למצוא לוקחים אחרים דיתנו לו המותר פחות מש"פ כמ"ש הרא"ש:
וא"כ יש לפרש דברי הרא"ש ג"כ הא דכתב דאסור לאנות חבירו בפחות משתות אם יש בו ש"פ ולא כתב דהוי איסור דאורייתא אפי' פחות מש"פ משום חצי שיעור כמו גזל משום דזהו פשיטא להרא"ש דכה"ג דיש אונאה פחות מש"פ ודאי הוי בכלל מקח דמחלי אינשי וליכא בזה איסור דבל תונו כמ"ש. רק הרא"ש מסתפק היכי דפחות משתות הוי דין ממין ש"פ אם יודע שאין המקח שוה כ"כ אסיר לאנות חבירו. דשמא אפי' עד שתות הוי בכלל מקח דלפעמים הלוקח חפץ במקח זה יוסיף עליו דמים יותר מכדי שווי ע"כ עד שתות אין כאן שם אונאה כלל ט"ש. [אולם הרמב"ם (בפי"ב מה' מכירה ה' ד') והרי"ף והרא"ש מפרשים כפי' רש'"י דרב כהנא דאמר אין אונאה לפרוטות היכי דהמקח הוי שש פרוטות ואונאה פרוטה אינו מחזיר. והוא דעת הב"י כחו""מ (סי' רכ"ז סעי' ה'). וקשה לי דהא מוכח דרבא לא ס"ל כרב כהנא דאין אונאה לפרוטה. דבריש פ' איזהו נסך (דף ט' א) דקאמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו בריבית לאו באונאה דהא איצטרך לאו באונאה דאי הוי ילפינן מהנך ה"א דאונאה ש"פ יחזיר כמו בגזל וריבית. וגם הני לא הוי ילפינן מאונאה רה"א דבנם בהני בגזל וריבית ליכא בפרוטה כמו אונאה. כמ"ש התוס' כה"ג לדייק מזה דבריבית בעינן ש""פ. וע"כ דרבא ס"ל כלוי דיש אונאה לפרוטות א"כ הוי להרי"ף והרא"ש והרמב"ם לפסוק כרבא דהוא בתרא וצ"ע]:
עוד יש להעיר בענין דחצי שיעור בזה מדברי הרמב"ן הביאו החמ"ח באע"ז (סי' ב' ס"ק א') שחולק על הרמב"ם דכתב המחבק ומנשק לעריות לוקה משום לא תקרבו לגלות ערוה. והרמב"ן ס"ל שאינו חייב רק בהעראה ושאר קריבות הוי רק מדרבנן כמ"ש בסוטה (דף כ"ו) פריצותא מי אסר רחמנא. ועי' בסנהדרין (דף ס"ו) מעשה חידודים לאו כלום. ועי' במגיד משנה (פכ"א מה' איסורי ביאה ה' א') דהרמב"ם מפרש מה שאמרו בגמ' ביבמות (דף כ"ה) העראה זו הכנסת עטרה כו' מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור היינו מחייב ביאה אבל לוקה משום לא תקרבו אבל הרמב"ן ס"ל דאינו חייב מן התורה רק בביאה גמורה או העראה ע"ש. ולדעת הב"ש (שם ס"ק ב') אפי' הכניס עד העטרה לא מקרי רק נשיקה ולא העראה. ומדברי הרמב"ן שהביא החמ"ח משמע אפי' נשיקה ג"כ לא הוי רק איסור מדרבנן משום פריצותא. ולכאורה קשה אמאי לתסר נשיקה משום חצי שיעור דהוי דאורייתא. ואינו דומה לשארי פריצותא במחבק ומנשק דלא הוי מגוף האיסור ביאה הוי רק מדרבנן. אבל נשיקה הוי מגוף איסור ביאה דהשיעור הוי בהכנסת עטרה. א"כ פחות מזה להוי כחצי שיעור. דיהי' אסור מדאורייתא כמו חצי שיעור דשבת וכיוצא בזה כמ"ש לעיל וע"כ דגם הרמב"ן ס"ל דחצי שיעור דלאו איסור מאכל אינו אסור מן התורה כמ"ש התוס' והמ"מ. ולהני רבוותא דס"ל דגם בשאינו איסור מאכל אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה אפשר אע"ג דמחבק ומנשק ס"ל כרמב"ן דהוי מדרבנן. מ"מ בנשיקה דהוי מגוף איסור ביאה הוי איסור תורה משום חצי שיעור:
ובזה יש מקום ליישב תמיהת התוס' בסוטה (דף כ"ו) שכבת זרע פרט לשקינא לה בנשיקה. ופריך הניחא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה אבל נשיקה לאו כלום היינו דאתי קרא למעוטי נשיקה אבל למ"ד העראה זו נשיקה מאי איכא למימר. ותמהו בתוס' ד"ה אלא. אדרבה איפכא מסתברא. למאן דאמר העראה זו נשיקה וחשיבה ביאה גבי שארי עריות היינו דאיצטרך קרא הכא למעוטי אלא למאן דאמר העראה זו הכנסת עטרה ולא חשיבה נשיקה גבי שארי עריות. הכא מאי איצטרך למעוטי והוא תמיה גדולה דהא הגמ' פריך לעיל כה"ג דאמר רבא שכבת זרע פרט לדבר אחר הוא לשקינא לה דרך אברים אמר לי' אביי פריצותא בעלמא הוא ופריצותא מי אסר רחמנא ומאי בעי קרא למעוטי. ונראה דרש"י במתק לשונו מיישב זה. בד"ה היינו דאתי קרא למעוטי נשיקה. דלא תימא העראה הוא. היינו דמהכא ילפינן זה דנשיקה לאו כלום הוא. ומהאי קרא אמרינן בכ"ד דנשיקה לאו כלום. אבל בלא האי קרא דאתי למעוטי נשיקה לא הוי ידעינן דנשיקה לאו כלום:
אך לכמ"ש דיש לומר דנשיקה דהוי מגוף האיסור ביאה הוי איסור תורה כמו חצי שיעור באיסורין. א"כ א"ש הגמ' דבשלמא בהא דאמר רבא פרט לשקינא לה דרך אברים. פריך הש"ס שפיר דפריצותא מי אסר רחמנא דלא הוי רק איסור דרבנן ולאו איסור דאורייתא כמ"ש הרמב"ן א"כ ליכא למימר דקרא אתי למעט פריצותא. אבל בהא דקאמר פרט לשקינא לה בנשיקה פריך הניחא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה, אבל נשיקה לאו כלום היינו לגבי חיוב ביאה לאו כלום. אבל מ"מ איכא איסור תורה משום חצי שיעור אתי קרא למעוטי לשקינא לה בנשיקה דלא הוי בזה קינוי. אבל למ"ד העראה זו נשיקה מאי איכא למימר דפשיטא דהוי קינוי כיון דהוי כביאה גמורה אלא די"ל דהתוס' אזלי לשיטתייהו כמ"ש דס"ל דבאינו איסורי מאכל לא אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה א"כ גם נשיקה דעי לפריצותא לדעת הרמב"ן דלא הוי איסור תורה]:
שוב בא לידי ס' המצות להרמב"ם ראיתי (במצות ל"ת שנ"ג) בהשגות הרמב"ן על הרמב"ם במה שחולק על הרמב"ם בקריבות לעריות הוי דבר תורה ולוקין ע"ז. וזה לשונו נבין מהם כי אצלם הוי האיסור רק מדרבנן. או יהי' מן התורה בכל דמתהני מאיסורא מתהני כדין חצי שיעור באיסורין. וברור דאין כוונת הרמב"ן כיון דמתהני מאיסורא א"כ זהו גופא הוי איסור משום חצי שיעור. א"כ אפי' שארי קריבות חיבוק ונישוק נימא דזהו הוי איסור תורה משום חצי שיעור וזה ודאי דאינו כן. דחיבוק ונישוק אינו מגוף איסור ביאה כלל היכי נאמר בזה לאסור משום חצי שיעור כמ"ש לעיל. רק כוונת דבריו דמסתפק אע"ג דנימא דהוי איסור תורה קריבה לעריות הוי רק איסורא בעלמא ולא דלוקין עליו משום לא תקרבו כדעת הרמב"ם והוא כמו חצי שיעור באיסורין דהוי איסורא בעלמא ואין לוקין עליו. וכה"ג כתב המגיד משנה (בפ"ח מה' מאכלות אסורות ה' ט"ז) דאיסור הנאה באיסורין הוי כמו חצי שיעור דאסור ואין לוקין עליו ע"ש. אך בנשיקה יש לומר דהוי איסור תורה דהוי מגוף האיסור ביאה א"כ אסור מטעם חצי שיעור אך החמ"ח כתב בשם הרמב"ן גם בנשיקה הוי רק איסור דרבנן. וע"כ דלא ס"ל חיש באיסור שאינו איסורי מאכל אך לפמ"ש לעיל דבעקירה ובהנחה בשבת ליכא למתסר משום חצי שיעור. משום דאי אפשר להנחה בלי עקירה ותלי' זה בזה לא דמי לשארי איסורין דכל חצי שיעור דשני חצאי שיעור שוים. וכל חדא חזי לאצטרופי לאחריני. ע"כ לא אמרינן בזה לאסור משום חצי שיעור א"כ ה"נ כיון דא"א גמר ביאה בלא נשיקה והכנ"ע ע"כ לא הוי דומיא דח"ש:
ולכאורה הי' נראה לבאר ג"כ בענין זה דח"ש, דברי הטור (ביו"ד סי' רצ"ו) שהביא דברי הראב"ד שכתב הא דבעינן בכלאי הכרם כרבי יאשי' עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד הוא דוקא למלקות. אבל איסורא איכא אפי' זורע מין אחד בין הגפנים. והרא"ש בה' כלאים ביאר דברי הראב"ד הא שכתב דלאיסורא לא בעינן שיזרע שלשתן במפולת יד. האי איסורא הוי רק מדרבנן. דכיון דלא אסרה אלא שלשה מינין ביחד מנ"ל דמקרי כלאי הכרם אם לא עשה כן. ומדברי הטור נראה דס"ל לדעת הראב"ד דהוי איסורא דאורייתא. ותמה עליו הב"י מה שלא כתב הטור בדברי הראב"ד כמ"ש הרא"ש דהא דאיכא איסור אפי' שלא במפולת יד הוי דק איסור דרבנן ע"ש. ולפמ"ש אפשר לומר דבזה תליא, פלוגתייהו. אי שייך ח"ש בשארי איסורין שאינו איסורי מאכל. א"כ גם הכא שייך לא סור לזרוע אפי' חד מין עם חרצן במפולת יד משום חצי שיעור דחזי לאצטרופי עוד עם אין אחר דכל זמן שלא נשרשו בארץ הוי כבת אחת ובמפולת יד. ועוד גם המחפה בעפר לוקה כזורע והרא"ש דכתב בדעת הראב"ד דלא הוי אלא איסורא דרבנן אם אינו זורע של שתן במפולת יד. ס"ל דלא שייך חצי שיעור בשארי איסורין שאינו איסורי מאכל. אבל זה אינו. דהא כתב הראב"ד דאיכא איסורא לזרוע אפי' חד מין בצד הגפן שכבר נשרש בארץ. וכה"ג דלא הוי במפולת יד לא שייך לומר דהוי' האיסור משום חצי שיעור כמ"ש לעיל דהכא לא הוי מכללא דחייבו התורה לזרוע ג' מינים במפולת יד, לא הוי בזה איסור דחצי שיעור א"כ מנא לן כה"ג איסור תורה. ועי' בלחם משנה (פרק יו"ד מה' מאכלות אסורות ה' ו') שעמד ג"כ בזה בדברי הרמב"ם ע"ש. ונראה דדעת הרמב"ם והראב"ד מדכתיב פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע דדרשינן מזה, בפסחים (דף כ"ה) דזרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא. ומפרשי לה אפי' במין אחד שנזרע בצד הגפן נאסרו הפירות בתוספת. ע"כ דהוי איסור מן התורה לזרוע חד מין בצד הגפן. דאי הוי מותר לגמרי מדאורייתא היכי הוי אסרה התורה באכילה והנאה. דעיקר איסור דכלאי, הכרם בהנאה הוא מה שמקרי כלאים בכרם. אלא משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים דמשמע דוקא שלשה מינים במפולת יד בעינן. ע"כ צריך לומר דקרא דלא תזרע כרמך כלאים קאי למלקות. וזרוע בצד הגפן דילפינן מפן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע דמה שהוסיף אסור דע"כ הוא ג"כ מחמת איסור הזרוע דבר תורה כמ"ש הוא לאיסורא ולא למלקות. א"כ אינו ענין כלל דברי הראב"ד לענין חצי שיעור משום דהכא דאסור לזרוע חד מין עם מרצן. משום אפי' בגפן שכבר נשרש אסור לזרוע בצידו דילפינן מפן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע:
עוד יש לעיין בזה בהא דכתב הטור בחו"מ (סי' כ"ז) המקלל אחד מישראל בלא שם וכינוי לוקה אבל איסורא מיהא איכא אעפ"י שאינו לוקה. וכתב הב"ח הביאו הש"ך (ס"ק ג') דהא דכתב דאיסורא איכא הוי איסור דאורייתא. דמניין לומר איסור דאורייתא דאיכא כיון דאינו לוקה. וגבי פטור דשבת אמרינן דהוי פטור אבל אסור הוי רק מדרבנן כמ"ש הרמב"ם ורש"י. ולא אמרינן פטור מחטאת אבל איסור תורה יש בו וכמ"ש הרשב"א בתשו' גבי חצי שיעור כמ"ש לעיל ולכאורה הי' מקום לומר דהוי איסורא דאורייתא משום חצי שיעור דשיעור שחייבו התורה אם יאמר ארור פלוני לד' בשם וכינוי. ופחות מזה אם יאמר ארור פלוני לחודי הוי אסור משום חצי שיעור וגם חזי לאצטרופי אם יסיים ויאמר לד' יהי' חיוב תורה למלקות. ואין לומר דא"כ אמאי אם הקללה באה מכלל הדברים. כגון שאמר פלוני אל יהי ברוך לד' או אל יברכהו ד' דג"כ הוי איסור תורה כמ"ש הב"ח. וכן משמע במתניתין דשבועות (דף ל"ה) אל יכך ויברכך ויטב לך. רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין. דמשמע דהאי פוטרין כמו פוטרין דאמרו חכמים ברישא. המקלל אביו ואמו בכינוי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין. דהאי פוטרין הוא מחיוב מיתה אבל הוא באזהרה כמ"ש הרמב"ם (בה' ממרים ה' ב') אם קללם בכינוי פטור מן הסקילה ולוקה כדרך שלוקין על אדם כשר מישראל. ה"נ באל יכך ויברכך דחכמים פוטרין הוי ממלקות אבל איסור דאורייתא יש בו ועי' ב"י בבדה"ב בחו"מ (סי' כ"ז) שכתב כן משמע דלא איפלגי רבנן אדר"מ אלא לפוטרו ממלקות אבל איסורא מיהו איכא. א"כ היכי דהקללה באה מכלל הדברים ליכא למימר דהוי איסורא מדאורייתא משום חצי שיעור דהא זה לא כוי מכללא דאסרה תורה. דרק אם מקלל חבירו חייבו התורה וכה"ג לא הוי שיעור האיסור שחייבו התורה. די"ל דגם הכא הוי כחצי שיעור דחזי לאצטרופי דאם יסיים ויאמר אל יהי' פלוני כרוך לה' אלא מקולל. או אם תעידני יברכך ה' דאם יסיים ויאמר ואם לא תעידני יהי' מקולל הוי קללה גמורה בשם. ע"כ הוי בזה איסור תורה משום דדמי לחצי שיעור באיסור תורה דחזו לאצטרופי:
אמנם נראה דהתם שאני. דאיכא איסורא דאורייתא מטעמא אחרינא. דאע"ג דמקלל חבירו בלי שם וכינוי. או דהקללה באה מכלל הדברים. איכא איסורא דאורייתא. דהוי אונאת דברים משום בל תונו. וכה"ג כתב הסמ"ע בחו"מ (סי' ת"כ סעי' ל"ח ס"ק ט') המבייש חברו בדברים אע"ג דהוא פטור מממון מ"מ מכין אותו מכות מרדות. וכתב הסמ"ע הטעם דעבר בבל תונו. רק כיון שהוא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מלקות דאורייתא. א"כ ה"נ מה דמקלל חברו בלי שם. או שהקללה מכלל הדברים לא גרע מזה דהוי בכלל לאו דבל תונו דהוי אונאת דברים. ועוד דאיסור קללת חברו משום רוע לבב ושנאת חנם כמ"ש הרמב"ם בס' המצות עובר בעשה דואהבת לרעך כמוך:
ולפמ"ש מיושב קושית התומים שהקשה על הטור שכתב אם הקללה באה מכלל הדברים הוי ג"כ איסורא. דא"כ אמאי פסק הרמב"ם (בפ"א מה' נדרים ה' י"ט) אם אומר לא קרבן לא אוכל לך מותר משום דלא ס"ל מכלל לאו אתה שומע הן, אמאי לא נימא ג"כ דאיסורא מיהא איכא כמו דאמרינן הכא דחכמים פוטרין דלא ס"ל מכלל לאו אתה שומע הן אפ"ה איכא איסורא בזה היכי דהקללה באה מכלל הדברים משום דהכא שאני דאיכא איסורא דלאו דבל תונו. דלא גרע מאונאת דברים ועשה דואהבת לרעך כמ"ש]:
והנה לכאורה קשה לפמ"ש הר"ן בשבועות שהבאתי לעיל בנשבע שלא יאכל אע"ג דאכילה הוי בכזית. מ"מ אסור ג"כ בכל שהוא משום חצי שיעור דאורייתא. וכן דעת הרמב"ם (בפ"ד מה' שבועות) וקי"ל כן ביו"ד (סי' רל"ח סעי' ו') דאסור גם בכל שהוא ככל איסור תורה. דהוי איסור בחצי שיעור. מהא דשבועות (דף כ"ה) אמר רבא נשבע על הככר ואכלה. אם שייר ממנה כזית נשאל עליו. אכלה כולה אינו נשאל עליה. ופריך היכי דמי אי דאמר שלא אוכל מכזית קמא עבדי' לאיסורא. ואי דאמר שלא אוכלנה מאי אריא כזית אפי' כל שהוא נמי. איבעית אימא שלא אוכל מגו דמהני לו שאלה אכזית בתרא מהני לי' שאלה אכזית קמא כו'. ולדברי הרמב"ם והר"ן עדיין תקשה כמו שפריך הש"ס אי דאמר שלא אוכלנה מאי אריא כזית אפי' כל שהוא נמי. ה"נ אם אמר שלא אוכל תקשי מאי אריא בכזית אפי' כל שהוא נמי. דהא מהני להתיר ע"י שאלה החצי שיעור הנשאר ומגו דמהני להתיר כל שהוא הנשאר. מהני נמי להתיר ע"י שאלה כזית קמא. ונראה די"ל דס"ל להש"ס דוקא בשבועה שלא יאכלנה דאם לא אכל עדיין כל שהוא האחרון לא עבר עדיין על שבועתו. ולא נתחייב כלל (ודברי התוס' ד"ה אם נשתייר הוא לשינויא דמסיק אי שייר כזית חשוב לאתשולי כמ"ש בחידושי מוהרש"א עיי"ש) שפיר הקשה הש"ס דמאי אריא כזית אפי' כל שהוא נמי מהני שאלה דדמי כמו שלא אכל כלל. אבל בנשבע שלא יאכל דעובר אשבועתו מכזית קמא דהא חייב אכל כזית וכזית ס"ל להש"ס דאם נשאר כזית אמרינן מנו דמהני שאלה אכזית בתרא מהני לי' שאלה אכזית קמא. דהא אין חילוק בין כזית בתרא לכזית קמא ע"כ אמרינן מגו. אבל בנשאר פחות מכזית דלא הוי רק איסורא בעלמא כמ"ש התוס' בשבועות (דף כ"ג) ואינו דומה האי איסור פחות מכזית לכזיתים הראשונים שאכל שחייב עליהן בלאו. לא אמרינן מגו דמהני שאלה לפחות מכזית בתרא מהני לכזית קמא דפחות מכזית לגבי כזית קמא כמאן דאכלה כולה דמי. דאין נשאל עליו עוד. אע"ג דעדיין נשאר איסור שבועתו על האי פחות מכזית מ"מ לא אמרינן מגו רק מה דדמי חדא לחברי' כנלע"ד:
גם יש לספק לפמ"ש הר"ן דהא דילפינן דחצי שיעור אסור בשארי איסורי מאכל. אע"ג דקרא גבי חלב כתיב כל לרבות חצי שיעור. היינו משום דאיכא סברא דחזי לאצטרופי אמרינן דהיינו טעמא דקרא גבי חלב. ע"כ אין חילוק בין חלב לשארי איסורים כיון דחזי לאצטרופי. אם לא שייך טעמא דחזי לאצטרופי אם אוכל חמץ בסוף יום האחרון או אוכל פחות מכשיעור סוף יוה"כ. דתו ליכא לאצטרופי עם עוד פחות מכשיעור שיאכל אח"כ דאח"כ עבר הזמן איסורו לא אמרינן בזה ח"ש אסור מה"ת. או בנשבע על ככר שלא יאכלנה ונאבד הככר ונשאר רק פחות מכזית אם הפחות מכזית אסור משום ח"ש דהכא לא חזי לאצטרופי. שאם ישבע על ככר אחר ויאכל ג"כ מזה פחות מכשיעור וישלים השיעור אינו מצטרף כדאיתא בשבועות (דף כ"ב) דשני שבועות אינו מצטרפות. ולשיטת התוס' ביומא כמ"ש לעיל. דהא דאמרינן דחצי שיעור אסור בשארי איסורי מאכל לאו מטעם סברא דחזי לאצטרופי. דלא סגי לאסור בשביל זה רק מטעם קרא דכל חלב כמ"ש. א"כ לא תלי' העיקר משום דחזי לאצטרופי א"כ אפי' כה"ג דאוכל חמץ סוף יום האחרון אפ"ה אסור לאכול הח"ש אך לדעת הר"ן אפשר דכה"ג לא הוי איסור תורה כיון דלא חזי לאצטרופי:
וראיתי בתשו' נודע ביהודא מ"ב חלק או"ח (סי' נ"ג) דכתב ליישב דברי הרמב"ם (בפ"א מה' חמץ ה' ז') שכתב האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא ה"ז אסור מה"ת שנאמר לא יאכל. ותמה הכ"מ ל"ל קרא לאסור כל שהוא גבי חמץ הא קיי"ל בכל האיסורין כרבי יוחנן דח"ש אסור מה"ת. לזה כתב הנו"ב משום כיון דטעמא דח"ש הוא מחמת דחזי לאצטרופי. א"כ באיסור התלוי בזמן כמו חמץ בפסח אם אכל חצי שיעור בסוף יום ז' של פסח. דלא חזי לאצטרופי שאין פנאי לאכול יותר א"כ אינו אסור משום חצי שיעור. ע"כ יליף הרמב"ם מקרא דלא יאכל לאסור ח"ש אפי' בכה"ג בסוף יום האחרון דלא חזי לאצטרופי. אבל באוכל סוף יוה"כ ח"ש דלא חזי לאצטרופי אינו אסור מה"ת ע"ש. ולענ"ד צ"ע בזה טובא דלא מבעי' לשיטת התוס' דחצי שיעור דאסור מדאורייתא לאו משום דחזי לאצטרופי לחודי רק משום קרא דכל חלב. א"כ אין לחלק כלל דלעולם אסור משום ח"ש. אלא אפי' לדעת הר"ן דהא דאסור ח"ש בשארי איסורין לבד מחלב הוא מטעם דחזי לאצטרופי ג"כ אפשר לומר כיון דהאי ח"ש נאסר מקודם והי' אז חזי לאצטרופי לא פקע איסורא דהי' רכיב עלי' כל זמן דנמשך זמן איסורו. גם יש להביא ראי' מנדרים (דף ס"ח) איבעי' להו בעל מיגז גייז או מקלש קליש. היכא קא מיבעי לן כגון דנדרה משני זיתין ושמע ארוס והפר לה ואכליתינהון אם אמרינן מיגז גייז לקייא אי אמרינן מקלש קליש איסורא בעלמא הוא. אמאי לא אמרינן נ"מ בכזית אחד. בנדרה או נשבעה על כזית. אי אמרינן מיגז גייז. א"כ חצי זית שנשאר מאיסור נדר או שבועה מותרת לאכול משום דהאי חצי שיעור לא חזי לאצטרופי לנדר אחר כדאמרינן בשבועות (דף כ"ג) ב' שבועות אינו מצטרפות גם ב' קונמות אם אמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו טלי קונם. ואי אמרינן מקלש קליש א"כ כל הכזית הוי איסור ואסורה לאכול אפי' כ"ש. וע"כ דגם ח"ש דלא חזי לאצטרופי אסור. א"כ אפילו דבעל מיגז גייז אסור לאכול הכזית משום חצי זית האסור משום חלקו דאב. ע"כ נראה דגם בזה דלא חזי לאצטרופי יש בו איסור דאורייתא משום חצי שיעור:
וראיתי במל"מ שם. שהביא מתשו' מוהר"ל בן חביב שכתב ליישב דברי הרמב"ם משום דאיסור דחמץ לא דמי לחלב דמשם למדו דחצי שיעור אסור. משום דחלב אסור לעולם. ולא הי' לו שעת היתר משא"כ בחמץ שמותר קודם הפסח לכן הוצרך פסוק בפ"ע לאסור חצי שיעור וע"כ חמץ בע"פ משש ולמעלה לא הוי חצי שיעור חן התורה עי"ש. ודבריו אינו נראין כלל דאי נימא לחלק בין חלב לשארי איסורין א"כ מנ"ל חצי שיעור ביה"כ דאמרינן ביומא (דף ע"ד) דלרבי יוחנן אסור מן התורה. דיותר יש לחלק איסור יוה"כ מאיסור חלב משנחלק איסור חמץ מחלב. דביוה"כ האיסור אינו חל על המאכל. רק יומא קגריס. דמחמתו נאסר בכל המאכלים. אבל חמץ אע"ג דזמן קגריס שהיום נאסר בחמץ ח"ח חל יותר האיסור על המאכל מאיסור יוה"כ. דגם הנאה אסור לו ממאכל חמץ. ודמי יותר לחלב דאיסור חל על עצם המאכל החלב. ואע"ג דאיסור יו"כ אין לו היתר מקודם ודמי לאיסור חלב. דהא מ"מ איסור היום הוא ואינו חל האיסור על המאכל כמו בחלב. ועוד דא"כ בתרומה דהוי איסורו בכזית מניין דאסור משום חצי שיעור דאינו דוחה לחלב דאינו איסורו שוה בכל דמותר לכהנים. ועוד דאיסור לאו שאין בו כרת. וגם באיסור נבילה דהוי רק לאו בעלמא מנין דח"ש אסור חן התורה וע"כ משום סברא דחזי לאצטרופי לא מחלקינן בין חלב לשארי איסורין כמ"ש לעיל. א"כ לא בעי קרא לזה]. ולענ"ד נראה מה שכתב הרמב"ם דאוכל חמץ בפסח כל שהוא דאסור מן התורה שנאמר לא יאכל, היינו כמ"ש (בה' ב') החמץ בפסח אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה א"כ כיון שאסור בהנאה ע"כ אפילו כל שהוא אסור מן התורה. דהא מ"מ הנאה הוא בכל שהוא. וכן אמרו בירושלמי דתרומות (פ"ו ה' א'). ומודה ריש לקיש באיסורי הנאה דחצי שיעור אסור מן התורה. והא דהביא הרמב"ם הא דכ"ש נאסר מן התורה משום שנאמר לא יאכל. דתיפוק לי' בלא"ה חצי שיעור אסור מן התורה די"ל כמ"ש לעיל דנ"מ כמ"ש המהר"ל בן חביב והביא הש"ך (ביו"ד סי' רל"ח) דעל חצי שיעור שאינו מפורש בתורה חל עליו איסור שבועה דהוא אתי מרבוי דכל חלב. אבל חצי שיעור חמץ דנלמד מקרא דלא יאכל אינו חל עליו איסור שביעה כמ"ש לעיל (סי' א') עי"ש: